שורש דפ"ק

בנטפליקס עלתה הסדרה 'תולדות הקללות'. בפרק הראשון דנים במילה fuck, ששימושיה רבים. אבל הבלשנים לא יודעים בדיוק מניין היא צמחה. היא מתחילה להופיע החל מהמאה ה-13, וההשערה היא שבמקור היא ציינה מכה.

והנה, 'הכה' בעברית היא – דפק. הדימיון למילה פאק בולט ביותר. וגם, כמובן, בעברית המודרנית המילה דפק משמשת לציון הפעולה המינית, אף כי כאן יש לשער שהעברית חיקתה את האנגלית.

ומהו שורש הבסיס של דפק? ובכן, זהו שורש פק, שהרי אנו מכירים את הביטויים 'פיק ברכיים', 'פוקה' (מכשול), שעניינם הכאה.

קול 'פק' הוא גם קול הכאה, כשם ש'בק' הוא קול הבקבוק. ולבקבוק יש פקק שמתפקק.

זו גם הזדמנות לפרש שתי מובאות לא לגמרי ברורות לכל, שגם יחזקו את טענתי כאן –

1.
וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר שָׁגוּ בָּרֹאֶה פָּקוּ פְּלִילִיָּה.
ישעיה כח, ז.

מצודת ציון –
"פקו" – ענין הכשלה כמו ופיק ברכים (נחום ב).
(ופליליה היא המשפט).

2.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן.
בראשית לג, יג.

רש"י –
"ודפקום" – כמו קול דודי דופק (שיר השירים ה) נוקש בדלת.
(או לשון דחיקה והאצה).

שתי הערות לסיום –
1. אמנם קללות אינן נושא מכובד, אבל מילים הן מילים.
2. שוב אזכיר שהניתוח הלשוני הוא על דעתי בלבד, למרות שאני נסמך הרבה על המקורות המקובלים.

השתחוויה

רבים מתרעמים על החרדים. בערים שלהם אחוזי התחלואה הגבוהים ביותר, אך לא מוטלות עליהן שום סנקציות. במקום זה מטילים סגר על כלל הציבור. ואילו הם עצמם לא מתכוונים להישמע לו. היש אבסורד גדול מזה?
ובכל זאת, כשהשוטר הזה מגיע אתמול לחתונה חרדית, המתקיימת בניגוד להוראות, לא רק שהוא לא מפזר אותה, אלא שהוא רוכן אל האדמו"ר לבקש ברכה.
עכשיו, כמובן, אפשר להתעצבן, וזה באמת מעצבן. אבל גם אפשר להתפעל מהכוח שנמצא בציבור הזה. האם זה כוח התורה, או כוח שמקורו במערך הפוליטי? אתם תקבעו. בכל אופן לי זה הזכיר את הפסוק הבא מישעיה, בפרק שכולו עוסק בכבוד ישראל העתיד לבוא –

וְהָלְכוּ אֵלַיִךְ שְׁחוֹחַ בְּנֵי מְעַנַּיִךְ וְהִשְׁתַּחֲווּ עַל כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ כָּל מְנַאֲצָיִךְ וְקָרְאוּ לָךְ עִיר יְהוָה צִיּוֹן קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל.
ישעיה ס, יד.

(ורק אדגיש שאיני משווה את השוטר החביב ל'מענייך' ו'מנאצייך' שבפסוק, רק להשחוויה. ועוד אדגיש שאיני חושב שמצב זה הוא תקין. הוא אינו תקין, ולא מוביל לכיוון חיובי. אבל האסוציאציות, מה נעשה איתן?…).

נטישת האונייה הטובעת

היום השרה מירב כהן פרשה מכחול-לבן ועברה ליש עתיד. עוד חוליה בשורה ארוכה של פורשים, או – נוטשים את האונייה הטובעת. לדעתי, זה קצת לא הוגן מבחינתה לפרוש עכשיו, אבל מצד שני זה גם לא צריך להפתיע אותנו. כך מורה הפסוק שכבר שיתפתי בעבר, וזה זמן טוב לשתפו שוב –

הוֹי שׁוֹדֵד וְאַתָּה לֹא שָׁדוּד וּבוֹגֵד וְלֹא בָגְדוּ בוֹ כַּהֲתִמְךָ שׁוֹדֵד תּוּשַּׁד כַּנְּלֹתְךָ לִבְגֹּד יִבְגְּדוּ בָךְ.
ישעיה לג, א.

מצודת דוד –
"כנלותך" – כשתכלה לבגוד באחרים אז הם יבגדו בך.

מצודת ציון –
"כנלותך" – ענין תכלית והשלמה וכן לא יטה לארץ מנלם (איוב ט"ו) ור"ל תכליתם והשלמתם.

בתמונה – רשימת הפורשים המעודכנת.

רשימת הפורשים מכחול-לבן המעודכנת

ערפל

אין הרבה חידושים בחדשות (בעיניי), אבל יש ערפל מרהיב. פניתי אם כך לערפל בתנ"ך. הרבה פעמים הוא מתואר ביחס לאל, והפעם הכי בולטת שזה קורה היא גם בהופעתו הראשונה בתנ"ך, במעמד הר סיני –

וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים.
שמות כ, יז.

עתה, בואו נצא למסע קטן בפרשנות.

אבן עזרא מפרש בפירוש הקצר (שמצאתי ברשת רק באתר 'הכתר' המצוין) –

"ומלת ערפל – 'מרובעת', וטעמה: חשך רב ועב. וטעם היות השֵם שם – ששם חשך סתרו (ע"פ תה' יח, יב), כי לא יוכלו עיני אדם לראותו; כי הנה השמש, והיא הגוף, ילאו לראותה, ואף כי [כלומר – על אחת כמה וכמה] עושה השמש. ובפרשת 'ואתחנן' יתברר לך זה הסוד (ראה דב' ה, ה)".

פניתי, אם כך לדברים ה, ה (שאגב, ההפניה המדויקת לא נמצאת במקור, והמעיין בזמנו היה צריך לחפשה), ושם מופיע הכלל היסודי שלו – 'המילות כגופות והטעמים כנשמות', ושם גם הפניה נוספת של אבן עזרא לפירושו לשמות כ, א, פירוש עשרת הדיברות (הארוך הפעם), שבה הוא מפרט את הכלל הזה באריכות.

מה משמעות הכלל הזה? הוא מסביר דרכו כיצד זה פעם אחת נאמר 'שמור' את השבת, ובגרסה השניה של עשרת הדיברות – 'זכור' את יום השבת, וכן עוד דוגמאות רבות. המדרש הידוע אומר – 'זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו', אך אבן עזרא לא מקבל זאת. שכן לדעתו מה שחשוב בתורה הוא התוכן הנאמר, 'הנשמות', ולא המלבוש המילולי. למעשה, הפרשנות שלו היא רדיקלית ביותר! כי מה שנובע ממנה היא שהתורה אינה הכתבה של דבר ה' מילה במילה, אלא עיבוד של המוֹסֵר, או הכותב. אין צורך לומר שהשקפה כזו מעמידה קשיים רבים בפני שיטת הלימוד התלמודית, המתמקדת בכל מילה ותג.

אולי לכן אבן עזרא מקשה על הקורא, ואף אומר במפורש – 'יתברר לך זה הסוד', באופן המצטרף לסוד השנים-עשר הידוע מפירושו לפתיחת דברים, שם הוא מוצא מקומות בתורה שלא יתכן שמשה כתבם.

ומה הקשר לפסוק המקורי אליו התייחסתי? להערכתי, כפי שמסביר אבן עזרא עצמו – שהערפל, שם סתרו של אלוהים. ואכן, דבר סתר הוא זה, לפחות לבני דורו של אבן עזרא.

בהמשך, שפינוזה, שנחשב הראשון שנקט בביקורת המקרא המודרנית, יתייחס בהרחבה לפירושו של אבן עזרא, ויתחיל לפרוס ולגלות את הסוד הזה.

(ובמקרה לא מזמן נתקלתי בציטוט זה של אבן עזרא בהרצאה. וכן בספרו של ניסן נצר).

ובאשר לתוכן דבריו שם – אכן כך הדבר. אלוהים אכן נתפס כמשהו בלתי-מושג, ועל-כן מתקשר לערפל. גם הפיתיה, הכוהנת מדלפי, אמרה דברים, ובכן – מעורפלים. וכן עד ימינו, פילוסופים מעורפלים וכבדי-לשון נתפסים – לעיתים לא בצדק – כרציניים יותר, כאילו אוצרים איזה סוד.

ובאשר לבחינה הלשונית – ערפל שאול מאכדית, שבה ערף הוא ענן. וגם בעברית השורשים ער"פ וכן רע"ף עניינם נזילה, כנזילת העננים. (כגון – 'יערוף כמטר לקחי', 'שחקים ירעפו טל').

אם כך, דיברנו קצת על מזג האוויר…

תמונה מ-ynet מהיום

רק עם חכם ונבון

מדווחים כי ישראל מובילה בעולם בקצב חיסוני הקורונה. זה כנראה בזכות יעילות קופות החולים, אך גם הממשלה פעלה פה כראוי.
בכל אופן, זה הזכיר לי מדרש אחד מהגמרא ששיתפתי אצלי בפייסבוק לפני כמה חודשים, גם בהקשר הקורונה (וכמוני גם אחרים). אז עוד לא פתחתי את הבלוג הזה ולכן אשתפו שוב.
הוא נסוב על הפסוק מאסתר –

וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל אֹהֲבָיו אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ חֲכָמָיו וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו.
אסתר ו, יג.

ועליו אומר רש"י, בשם הגמרא –

"אשר החלות לנפל וגו'" – אמרה אומה זו נמשלו לכוכבים ולעפר כשהם יורדים יורדים עד לעפר ושהם עולים עולים עד לרקיע ועד הכוכבים.
(לפי בבלי מגילה טז, א).

לא יודע אם המדרש הזה תמיד מתאים, אבל הוא מתאים עכשיו.
וכן מצוין כמה פעמים בתנ"ך שעם ישראל יכול להצליח, ושהצלחתו תלויה בשמירת חוקי התורה. זה מפורט מאוד בדברים –

ה רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְהוָה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. ו וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה. ז כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו. ח וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם.
דברים ד.

ואם לא שמירת החוק ממש, אפשר לשמור על רוח החוק…

(ועכשיו אני רואה שהבאתי את הדברים האלה גם כאן בעבר).

גימטריה

פרשת ויחי
עוד נקודה לפרשה – גימטריה.

שיטה מסורתית ידועה בפרשנות המקרא היא הגימטריה, המרת האותיות לערך מספרי. היא נכללת בתוך שיטת ה'רמז'. אני איני אוהב שיטה זו ואיני חושב שהיא רצינית, אלא שעשוע בלבד. אבל גם בשעשוע יש טעם, בבחינת 'תורתך שעשועי'. זאת כל עוד לא מייחסים לכך יותר מדי רצינות.
דרשות הגימטריה לפעמים הן מרשימות מאוד, ולפעמים כלל לא.
והנה, בפרשתנו יש שתי דרשות כאלה המוכרות לי, שאינן רעות בכלל –

1.
לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שילה [שִׁילוֹ] וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים.
בראשית מט, י.

כידוע, רוב המפרשים גורסים ש'שילה' הוא המשיח, ויש המוסיפים כי שילה הן אותיות שי-לו, וזה מורה על המשיח, שלו יובל שי, כפי שמופיע בכמה מקומות.
גרסה אחרת, ריאלית יותר, שבה נוקטים המפרשים החדשים, אך גם הרמב"ם, מבארת את שילה כיישוב שילה, שמשם בא אחיה השילוני, שבישר על פיצול המלכות לממלכת יהודה וממלכת ישראל.
ובשיטת הגימטריה – 'יבא שילה' יוצא בגימטריה 'משיח', ובנוסף לזה 'שילה', יוצא בגימטריה 'משה', ואולי זה מוסבר בכך שהמשיח מושווה למשה.
פרשנות זו היא של בעל הטורים, וכותב על כל העניין ירין רבן בטורו היום בהארץ.

2.
וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי.
בראשית מח, ה.

אפרים ומנשה ייחשבו בעיניי יעקב כבניו, כראובן ושמעון – שהם הבנים הראשונים. ואכן, מבחינת חילוק הנחלות כך הוא.
אך גם בשיטת הגימטריה – 'אפרים ומנשה' יוצא זהה לערך המספרי של 'ראובן ושמעון' – כמעט. ל'ראובן ושמעון צריך להוסיף 1. ומחשבי הגימטריות המציאו לזה שם – 'עם הכולל'. כלומר – שגם כל המילה נספרת כיחידה.
ובכן, זה טריק מפוקפק מאוד בעיניי, אבל אפשר להבין אותו. הזיהוי היה כל-כך קרוב, שחבל להרוס אותו בגלל יחידת ספירה אחת…

חניטה

לפרשת ויחי
חניטה

וַיְצַו יֹוסֵף אֶת-עֲבָדָיו אֶת-הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת-אָבִיו וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת-יִשְׂרָאֵל.
בראשית נ, ב.

כאן יעקב נחנט, ובהמשך גם יוסף נחנט.

לאחרונה שמעתי דבר מעניין בנושא החניטה –
באיים הקנריים היו תושבים ילידיים, אך הם הורשו ונכחדו כשבאו הספרדים. אבל היום נעשו בדיקות גנטיות לתושבי המקום, ונמצא בהם אחוז מסוים של דם ילידי. ואיך הם ידעו מה הדנ"א הילידי? פשוט, התושבים הקדומים חנטו את גופותיהם, אמנם בשיטה קצת שונה מזו המצרית, כך שדגימות מגופם השתמרו. אם כך, התברר כי הספרדים שבאו אמנם הביאו למותם של כל הגברים המקומיים, אך לא של כל הנשים, מטעמים מובנים.

*

(לשונית)
אגב, בשיר השירים גם 'התאנה חנטה פגיה', כלומר הבשילה, ואף שניכר קשר בין המקרים, שהרי שניהם עוסקים בתהליכי הבשלה וריקבון – הוא עדיין אינו ברור לי.
קשר אחר אני מוצא דווקא לשורש חנ"ק, אולי.

(ועוד מופיע פעמים בעזרא 'חנטין', כלומר חיטה, בארמית. והחיטה באמת נראית כחנוטה. אך כל זה מצריך מחקר נוסף מבחינתי).

*

כמו כן, מוזכרים כאן לראשונה רופאים – כמה אקטואלי, אף שעיסוקם הוא כאן במת ולא בחי. זה היה חלק מ'דרישות התפקיד' בזמן ההוא, כנראה.

שורש נהל (2)

לפני כמה ימים כתבתי על השורש נה"ל, וכתבתי שאין לי הרבה תובנות לגביו פרט לכך שהוא קרוב לשורש נה"ג, בצורה ובמשמעות. למען האמת, היו לי עוד מחשבות, אבל לא הייתי בטוח בהן, אז לא כתבתי אותן. אך עכשיו אני קורא בספר של ניסן נצר את הדברים הבאים –

עברית של שבת – פרשת בשלח, עמ' 93:
"השורש נח"ה משמש במקרא בבניינים קל והפעיל, ורוב הֶקשריו מורים על הובלה והדרכה "חיובית" לטובתו ולנוחותו של המודרך. כך בפסוק שלנו ועוד הרבה, כגון "נָחִיתָ כַצאן עַמָּךְ בְּיַד משֶׁה וְאַהֲרן" (תהילים עז, כא), "אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי ד' בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִי" (בראשית כד, כז), "וַיַּנְחֵם לָבֶטַח וְלא פָחָדוּ" (תהילים עח, נג), "אוֹרְךְ וַאֲמִתְּךָ הֵמָּה יַנְחוּנִי" (שם מג, ג).
במספר פסוקים מקביל השורש נה"ל לשורש שלנו: "נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גְאָלְתָּ נֶהַלְתָּ בְעָזִךְ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךְ" (טו, יג), "וּלְמַעַן שִׁמְךְ תַּנְחֵנִי וּתְנַהֲלֵנִי" (תהילים לא, ד), ואכן מתברר כי אף הוא מציין בדרך כלל הדרכה של רוגע ובטחה מתוך דאגה למודרך, כמשתמע היטב מן "עַל מֵי מְנָחוֹת יְנַהֲלֵנִי" (תהילים כג, ב). "וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאַטֵי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים…" (בראשית לג, יד)".

אם כך, יש קרבה בין נה"ל ונח"ה, במשמעות, של הדרכה בדרך חיובית ונוחה. אך הנה יש ביניהן גם קרבה לשונית, שכן אותיות ה"א וחי"ת מתחלפות. אם כך, שורש הבסיס הוא נח. והנו"ן כזכור היא אות המציינת תנועה ומנוחה.
מכאן נגזר גם נחל, המזרים את מימיו בנחת (וגם נהר – לעיון אחר), ואכן הקרבה שחשבתי עליה מראש היא נהל-נחל. הפסוק בתהילים מחזק אבחנה זאת – 'על מי מנוחות ינהלני'. וכן נמצא פסוק דומה –

יַעַן כִּי מָאַס הָעָם הַזֶּה אֵת מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט וגו'.
ישעיה ח, ו.

אם תרצו לקבל מפה מסר לניהול נכון – הוא צריך להיות רגוע ונוח, כפי שאכן מקובל ללמד היום בספרי ניהול רבים.

שנה חדשה

שנה חדשה.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים.
בראשית א, יד.

לפי רש"י ואחרים – שנים כן הם שס"ה ימים, כלומר שנת חמה.

שנה אזרחית חדשה התחילה. זה הזמן להזכיר שכל החיים הדתיים בתנ"ך, כמו גם בדתות אחרות, מיוסדים על מעגל השנה, ומעגל השנה מיוסד על התופעות האסטרונומיות (כבר אצל האשורים).
בני האדם אוהבים סדר, כי זה עוזר להם להתמודד עם הפחד מפני החדש והמאיים, כך שאין להתפלא שייצרו סדר קבוע בחייהם. למרבה המזל, גם הטבע עצמו עוזר ליצירת סדר זה, כי גם הוא מחזורי.
לפי דעתי (ודעת מפרשים היום) זה פירוש 'לאותות' בפסוק, כלומר – לסימנים המסמנים  נקודות ציון לבני אדם, ולא לאותות במובן ניסים ומופתים, כפי שפירשו הרבה מפרשים מסורתיים.
המילה שנה כנראה נקראת כך על-שום שהיא נשנית וחוזרת, וזה דבר ידוע. אך מעניין שאותו השורש – שנ"ה – גם מציין שינוי והתחדשות, מה שנראה הפוך מחזרה, וגם זה דבר ידוע. הדרשות האפשריות כאן הן אינסופיות, אך רק אציין שדבר זה של שתי משמעויות הפוכות לאותה המילה הוא דבר ידוע בשפה, ואף פרויד כתב עליו מאמר.

לבסוף, אצרף גם כאן את השיר שכתבתי לפני כמה שעות על הנושא –

מחזוריות
יֵשׁ דָּבָר כֹּה מְשֻׁנֶּה
שֶׁהַדּוֹמֶה הוּא גַּם שׁוֹנֶה –
לְחַדֵּשׁ דָּבָר – לְשַׁנּוֹת
לַחֲזֹר עָלָיו – לִשְׁנוֹת

זֶהוּ מַעְגַּל הַשָּׁנָה
וְכָל חֹדֶשׁ – הִתְחַדְּשׁוּת הַלְּבָנָה
וּמֵאַהֲבָתֵנוּ אֶת הַקָּבוּעַ
גַּם יֵשׁ שַׁבָּת בְּכָל שָׁבוּעַ.

כֹּה חוֹשְׁשִׁים אָנוּ מֵהֶחָדָשׁ
שֶׁהָפַכְנוּ אֶת הַזְּמַן לִמְקֻדָּשׁ
הַכֹּל נִמְצָא בְּתוֹךְ מַחֲזוֹר
וְשֶׁאֱלֹהֵי הַנֵּצַח יַעֲזֹר.

ואם כבר שירים – את אותו רעיון של שינוי שהוא גם הישנות ניסח בצורה מופתית ברטולד ברכט בשירו –

הכול משתנה/ ברטולד ברכט
הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה. לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ

יָכוֹל אָדָם בִּנְשִׁימָתוֹ הָאַחְרוֹנָה.

אֲבָל מַה שֶּׁאֵרַע, אֵרַע. וְהַמַּיִם

שֶׁמָּזַגְתָּ לְתוֹךְ הַיַּיִן, לֹא תּוּכַל

לִשְׁפֹּךְ אוֹתָם בַּחֲזָרָה.

מַה שֶּׁאֵרַע, אֵרַע. הַמַּיִם

שֶׁמָּזַגְתָּ אֶל-תּוֹךְ הַיַּיִן, לֹא תּוּכַל

לִשְׁפֹּךְ אוֹתָם בַּחֲזָרָה, אֲבָל

הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה. לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ

יָכוֹל אָדָם בִּנְשִׁימָתוֹ הָאַחְרוֹנָה.

(הרוצה להרחיב על לוח השנה העברי הקדום, שנהג לפני זה הירחי המקובל היום, יקרא אצל רחל אליאור, בעיקר בספרה זיכרון ונשייה).