בתחילת ספר משלי מופיעות שתי נשים – אחת האישה הזרה, הזונה המפתה, והשנייה היא החוכמה. שתיהן קוראות לפתי – זו כדי להוליכו שולל, וזו כדי ללמדו בינה. ושתיהן טובחות טבח – זו טובחת את הפתי, וזו טובחת מטעמים לכבודו –

משלי ז
א בְּנִי שְׁמֹר אֲמָרָי וּמִצְו‍ֹתַי תִּצְפֹּן אִתָּךְ. ב שְׁמֹר מִצְו‍ֹתַי וֶחְיֵה וְתוֹרָתִי כְּאִישׁוֹן עֵינֶיךָ. ג קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ. ד אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ וּמֹדָע לַבִּינָה תִקְרָא. ה לִשְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה. ו כִּי בְּחַלּוֹן בֵּיתִי בְּעַד אֶשְׁנַבִּי נִשְׁקָפְתִּי. ז וָאֵרֶא בַפְּתָאיִם אָבִינָה בַבָּנִים נַעַר חֲסַר לֵב. ח עֹבֵר בַּשּׁוּק אֵצֶל פִּנָּהּ וְדֶרֶךְ בֵּיתָהּ יִצְעָד. ט בְּנֶשֶׁף בְּעֶרֶב יוֹם בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה. י וְהִנֵּה אִשָּׁה לִקְרָאתוֹ שִׁית זוֹנָה וּנְצֻרַת לֵב. יא הֹמִיָּה הִיא וְסֹרָרֶת בְּבֵיתָהּ לֹא יִשְׁכְּנוּ רַגְלֶיהָ. יב פַּעַם בַּחוּץ פַּעַם בָּרְחֹבוֹת וְאֵצֶל כָּל פִּנָּה תֶאֱרֹב. יג וְהֶחֱזִיקָה בּוֹ וְנָשְׁקָה לּוֹ הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ. יד זִבְחֵי שְׁלָמִים עָלָי הַיּוֹם שִׁלַּמְתִּי נְדָרָי. טו עַל כֵּן יָצָאתִי לִקְרָאתֶךָ לְשַׁחֵר פָּנֶיךָ וָאֶמְצָאֶךָּ. טז מַרְבַדִּים רָבַדְתִּי עַרְשִׂי חֲטֻבוֹת אֵטוּן מִצְרָיִם. יז נַפְתִּי מִשְׁכָּבִי מֹר אֲהָלִים וְקִנָּמוֹן. יח לְכָה נִרְוֶה דֹדִים עַד הַבֹּקֶר נִתְעַלְּסָה בָּאֳהָבִים. יט כִּי אֵין הָאִישׁ בְּבֵיתוֹ הָלַךְ בְּדֶרֶךְ מֵרָחוֹק. כ צְרוֹר הַכֶּסֶף לָקַח בְּיָדוֹ לְיוֹם הַכֵּסֶא יָבֹא בֵיתוֹ. כא הִטַּתּוּ בְּרֹב לִקְחָהּ בְּחֵלֶק שְׂפָתֶיהָ תַּדִּיחֶנּוּ. כב הוֹלֵךְ אַחֲרֶיהָ פִּתְאֹם כְּשׁוֹר אֶל טָבַח יָבוֹא וּכְעֶכֶס אֶל מוּסַר אֱוִיל. כג עַד יְפַלַּח חֵץ כְּבֵדוֹ כְּמַהֵר צִפּוֹר אֶל פָּח וְלֹא יָדַע כִּי בְנַפְשׁוֹ הוּא.

כד וְעַתָּה בָנִים שִׁמְעוּ לִי וְהַקְשִׁיבוּ לְאִמְרֵי פִי. כה אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ אַל תֵּתַע בִּנְתִיבוֹתֶיהָ. כו כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ. כז דַּרְכֵי שְׁאוֹל בֵּיתָהּ יֹרְדוֹת אֶל חַדְרֵי מָוֶת.

משלי ט –
א חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה. ב טָבְחָה טִבְחָהּ מָסְכָה יֵינָהּ אַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ. ג שָׁלְחָה נַעֲרֹתֶיהָ תִקְרָא עַל גַּפֵּי מְרֹמֵי קָרֶת. ד מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה חֲסַר לֵב אָמְרָה לּוֹ. ה לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי. ו עִזְבוּ פְתָאיִם וִחְיוּ וְאִשְׁרוּ בְּדֶרֶךְ בִּינָה.

שורש חצ"ף מופיע פעמיים בתנ"ך, כפי שמופיע בויקימילון –
חָצוּף
לשון חז"ל שמתנהג בחוסר כבוד; עז פנים.

גיזרון
מארמית: חציף. השורש נמצא פעמיים במקרא (דניאל ב,טו; ג,כב), בהוראת: נדחף.

יש שהקבילו לשורש העברי ח־שׂ־ף, שהאותיות צ/שׂ מתחלפות.

והנה המקורות –
עָנֵה וְאָמַר לְאַרְיוֹךְ שַׁלִּיטָא דִי מַלְכָּא עַל מָה דָתָא מְהַחְצְפָה מִן קֳדָם מַלְכָּא אֱדַיִן מִלְּתָא הוֹדַע אַרְיוֹךְ לְדָנִיֵּאל.
דניאל ב, טו.

תרגום –
עוֹנֶה וְאוֹמֵר לְאַרְיוֹךְ הַמּוֹשֵׁל שֶׁל הַמֶּלֶךְ: עַל מָה הַדִּין דּוֹחֵף מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ? אָז [אֶת] הַדָּבָר הוֹדִיעַ אַרְיוֹךְ לְדָנִיֵּאל.

מלבי"ם –
ענה ואמר לאריוך שליט של המלך, על מה [יצא] הדת בחוזק כ״כ מלפני המלך, אז הודיע אריוך את הדבר לדניאל – דניאל שאל אותו הטעם למה יצא הדת בתוקף כ״כ, וזה לא שאל לו מצד שהוא רב טבחים רק מצד שהוא שר ושליט של המלך, שמצד שהוא שר גדול בין השרים [חוץ מאומנתו עתה שהוא רב טבחים] יש לו לדעת טעם דבר מלך שלטון, ואז הודיע לו אריוך שזה בא ע״י חלום ששכחו המלך.

מצודת ציון –
מהחצפה – ממהרת והוא מלשון חצוף הממהר להביש ולהחפיר את הבריות.

כָּל קֳבֵל דְּנָה מִן דִּי מִלַּת מַלְכָּא מַחְצְפָה וְאַתּוּנָא אֵזֵה יַתִּירָא גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ דִּי הַסִּקוּ לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ קַטִּל הִמּוֹן שְׁבִיבָא דִּי נוּרָא.
דניאל ג, כב.

תרגום –
אָז, מִן אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ חָזָק, וְהַכִּבְשָׁן הֻסַּק מְאוֹד, הָאֲנָשִׁים הָהֵם שֶׁהֶעֱלוּ אֶת שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ, הָרַג אוֹתָם שְׁבִיב שֶׁל הָאֵשׁ.

וחז"ל אמרו –
בעקבתא דמשיחא חוצפה יסגא.

בעניין המשפט, שווה לקרוא את תהילים נח, ב-ג.

ב הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם. ג אַף בְּלֵב עוֹלֹת תִּפְעָלוּן בָּאָרֶץ חֲמַס יְדֵיכֶם תְּפַלֵּסוּן.
תהילים נח.

את המילה אלם אפשר לפרש בכמה אופנים –

א. שתיקה –
רשב"ם –
אלם צדק – כל עת אתם נאלמים מדבר צדק ומלשפוט מישרים.

א. אלומה, התאספות –
מלבי"ם –
אלם – מענין מאלמים אלומים, איך תאגדו ותחברו שני הפכים.

(ב-ג) האמנם אלם – וכי אפשר להאמין שיתאלמו באלומה ובאגודה אחת שני הפכים בנושא אחד, והכתובים, מקבילים צדק תדברון אף בלב עולות תפעלון, מישרים תשפטו בני אדם אף בארץ חמס ידיכם תפלסון – שבפיכם תדברו צדק ותוכיחו את האנשים לעשות צדק, ובלב תפעלו עולה, והרי הלב סותר אל הדבור, וגם תשפטו בני אדם לעשות מישרים ושלא יחמסו ויגזלו, ואתם בעצמכם תפלסון בארץ בפרהסיא את חמס ידכם, והרי המעשה סותר אל הדבור.

ואבן עזרא מזכיר את שניהם –
למנצח – האומנם אלם – יש אומרים: כי אלם קהל, כמו: מאלמים אלומים (בראשית ל״ז:ז׳).

ור׳ משה אמר: בעבור שנאלמתם מדבר הצדק הזה הוא הדבור באמת.

ג. אלימות.
שטיינזלץ –
הַאֻמְנָם אֵלֶם, האם אתם, ה אלימים, צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן?! האם מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם?! 

תהילים פח – מזמור לנלכד בפח –

א שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח לַמְנַצֵּחַ עַל מָחֲלַת לְעַנּוֹת מַשְׂכִּיל לְהֵימָן הָאֶזְרָחִי. ב יְהוָה אֱלֹהֵי יְשׁוּעָתִי יוֹם צָעַקְתִּי בַלַּיְלָה נֶגְדֶּךָ. ג תָּבוֹא לְפָנֶיךָ תְּפִלָּתִי הַטֵּה אָזְנְךָ לְרִנָּתִי. ד כִּי שָׂבְעָה בְרָעוֹת נַפְשִׁי וְחַיַּי לִשְׁאוֹל הִגִּיעוּ. ה נֶחְשַׁבְתִּי עִם יוֹרְדֵי בוֹר הָיִיתִי כְּגֶבֶר אֵין אֱיָל. ו בַּמֵּתִים חָפְשִׁי כְּמוֹ חֲלָלִים שֹׁכְבֵי קֶבֶר אֲשֶׁר לֹא זְכַרְתָּם עוֹד וְהֵמָּה מִיָּדְךָ נִגְזָרוּ. ז שַׁתַּנִי בְּבוֹר תַּחְתִּיּוֹת בְּמַחֲשַׁכִּים בִּמְצֹלוֹת. ח עָלַי סָמְכָה חֲמָתֶךָ וְכָל מִשְׁבָּרֶיךָ עִנִּיתָ סֶּלָה. ט הִרְחַקְתָּ מְיֻדָּעַי מִמֶּנִּי שַׁתַּנִי תוֹעֵבוֹת לָמוֹ כָּלֻא וְלֹא אֵצֵא. י עֵינִי דָאֲבָה מִנִּי עֹנִי קְרָאתִיךָ יְהוָה בְּכָל יוֹם שִׁטַּחְתִּי אֵלֶיךָ כַפָּי. יא הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה פֶּלֶא אִם רְפָאִים יָקוּמוּ יוֹדוּךָ סֶּלָה. יב הַיְסֻפַּר בַּקֶּבֶר חַסְדֶּךָ אֱמוּנָתְךָ בָּאֲבַדּוֹן. יג הֲיִוָּדַע בַּחֹשֶׁךְ פִּלְאֶךָ וְצִדְקָתְךָ בְּאֶרֶץ נְשִׁיָּה. יד וַאֲנִי אֵלֶיךָ יְהוָה שִׁוַּעְתִּי וּבַבֹּקֶר תְּפִלָּתִי תְקַדְּמֶךָּ. טו לָמָה יְהוָה תִּזְנַח נַפְשִׁי תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי. טז עָנִי אֲנִי וְגֹוֵעַ מִנֹּעַר נָשָׂאתִי אֵמֶיךָ אָפוּנָה. יז עָלַי עָבְרוּ חֲרוֹנֶיךָ בִּעוּתֶיךָ צִמְּתוּתֻנִי. יח סַבּוּנִי כַמַּיִם כָּל הַיּוֹם הִקִּיפוּ עָלַי יָחַד. יט הִרְחַקְתָּ מִמֶּנִּי אֹהֵב וָרֵעַ מְיֻדָּעַי מַחְשָׁךְ.
תהילים פח.

*

פסוקים נבחרים –

הִרְחַקְתָּ מְיֻדָּעַי מִמֶּנִּי שַׁתַּנִי תוֹעֵבוֹת לָמוֹ כָּלֻא וְלֹא אֵצֵא.
תהלים פח, ט.

מצודת דוד –
הרחקת – חזקת לב אוהבי להתרחק ממני כי נהפכו לאויבים.

שתני – שמת אותי להיות מתועב בעיניהם.

כלוא – אני כמו בבית הכלא ומאסר ולא אוכל לצאת.

*

רשב"ם –
אפונה – פתרונו לפי עניינו: בכל מקום שאני מתגלגל.

*

מצודת דוד –
הרחקת – כי לא באו אלי לנחמני.

מיודעי מחשך – כאלו המה במקום חושך שלא אראה אותם.

פסוק היום –
על הביביזם –

סַבּוֹתִי אֲנִי וְלִבִּי לָדַעַת וְלָתוּר וּבַקֵּשׁ חָכְמָה וְחֶשְׁבּוֹן וְלָדַעַת רֶשַׁע כֶּסֶל וְהַסִּכְלוּת הוֹלֵלוֹת.
קהלת ז, כה.

שטיינזלץ –
סַבּוֹתִי, הסתובבתי אֲנִי וְְהפניתי את לִבִּי לָדַעַת וְְלָתוּר, לחקור וּלבַקֵּשׁ חָָכְְְמָה וְְחֶשְְְׁבּוֹן, מחשבה מתוחכמת, תחבולה. וְְלָדַעַת, ולהיווכח שהרֶשַׁע הוא כֶּסֶל, טיפשות, וְְהַסִּכְְְלוּת היא הוֹלֵלוֹת, שיגעון.

ובברית החדשה –
"אֲבָל לֹא יַצְלִיחוּ עוֹד, כִּי אִוַּלְתָּם תִּגָּלֶה לַכֺּל, כְּמוֹ שֶׁאֵרַע גַּם לָאֲנָשִׁים הָהֵם." (השנייה אל טימותיאוס ג 9)

בשבת הפנה אותי גיסי לפירושו המעניין של מלבי"ם על הדברים שאמר אברהם לאבימלך.
אברהם אמר –

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי.
בראשית כ, יא.

ומסביר מלבי"ם על דרך החוכמה –
ויאמר אברהם כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה – הודיע לו שגם אם נראה איש או עם שהוא פילוסוף גדול וחקק לו נמוסים ישרים, והרגיל א״ע במדות טובות ע״פ עצת שכלו, והוא עושה משפט וצדקה הכל עפ״י עצת שכלו, בכ״ז לא נוכל לבטוח על האיש ההוא או העם ההוא, שבעת תסיתהו תאותו לעשות רע שתמיד יגבר שכלו על תאותו, כי בהפך עת תבער בו אש תאותו אל אשת חן או הון רעהו באין רואה, אז גם שכלו ילך שולל לרצוח ולנאוף ולעשות כל רע, רק כח אחד נמצא בנפש האדם אשר בו נוכל לבטוח שלא נחטא, והיא מדת היראה השתולה בנפש, עד שממנה יסתעף סעיף אחד שהיא יראת אלהים, עת תמלא הנפש מיראת אלהים המשקיף על נגלהו ונסתריו והצופה אל כל מעשיו, אז גם עת יגבר עליו יצרו יירא ויבוש מהמלך הגדול הרואה את כל מעשיו ויזהר מעשות רע, וכמ״ש יראת ה׳ מוסר חכמה, יראת ה׳ ראשית דעת, וכמו שהתבאר אצלי בפרטות בספר משלי, ועז״א, כי אמרתי הגם שראיתי עמך שהם בעלי מדות טובות עושים משפט וצדקה, ולא ראיתי בם שום דופי, רק חסרון אחד שאין יראת אלהים במקום הזה [כי א״א שיהיה בם יראת אלהים, רק אם מאמינים בהשגחה פרטית, שה׳ רואה ויודע ומשגיח על כל עלילות מצעדי גבר, לא אם יאמרו שהעולם קדמון ומתנהג בדרך הטבע]. והרגוני על דבר אשתי – לא אוכל לבטוח בם, שעת יראו אשה יפה ותבער בם אש התאוה, לא יוכלו לכבוש את יצרם ויהרגו אותי, אחר שלא יראו אלהים, השכל לבדו ונמוסים השכליים לא יעמדו בפני זרועות התאוה.

*

כלומר, לדעתו, החוכמה והדעת לא יכולים להציל מהחטא, אלא יראת אלוהים לבדה.

אחד החטאים החמורים הוא עשיית עושר ולא במשפט, כלומר עושק הדל וגזלת הרש, כמו בסיפור 'כבשת הרש' אצל דוד, שעליה נענש קשות.
הביטוי מופיע בירמיה –

קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט בַּחֲצִי ימו [יָמָיו] יַעַזְבֶנּוּ וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל.
ירמיהו יז יא.

מפרשרד"ק –
קורא דגר – לפי שאמר לתת לאיש כדרכיו אמר אל תתמה על הרשע שהוא מצליח בנכסים איך לא יתן לו האל כדרכיו כי תדע כי הרשע שאין עשרו במשפט לא יעמוד לו אלא יצא מידו בחצי ימיו והמשילו לקורא והוא עוף שקוראין בלע״ז פרני״ז והוא רובץ על ביצי עוף אחר ומחמם אותם והביצים ההם לכשיבקעו ויצאו האפרוחים לא יהיו כמו בניו שילכו אחריו אלא יעזבוהו ולא יכירוהו אלא אחרי מי שהיא להם אם כן גם הרשע שעשה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו או ימות הוא ויעזוב עשרו לאחרים ולא ישלים ימיו עם העושר שעשה ויהיה נבל באחריתו כלומר נופל מת טרם זמנו או יאבד העושר מידיו בחצי ימיו ויהיה נבל ופחות באחריתו.

ובמשפט העברי –
עשיית עושר ולא במשפט, או עשיית עושר, הוא שם כללי למספר עילות תביעה משפטיות שלא נופלות במסגרת דיני החוזים, דיני הנזיקין או מערכת דינים אחרת של המשפט האזרחי. עשיית עושר ולא במשפט, משמעותה שצד אחד מתעשר על חשבון הצד האחר, כשהדבר לא מגיע לו.

משורר תהילים הנרדף מבקש הרבה פעמים 'חילוץ', למעשה 12 פעמים.
מילון ספיר –
מְחַלֵּץ –
2. מוציא מצרה, ממַלֵט, כאמור בפסוק: "כי חִלצתָּ נפשי ממוֶת" (תהילים קטז, 8).

ואולי יש קשר בין הפעלים המתהפכים חלץ-לחץ, שהרי יש לחלץ את הלחוץ. וכן לשורש צלח, שכן אז תבוא הצלחה.

אלה היקרויותיו בתהילים –

תהילים ו, ה
שׁוּבָה יְהוָה חַלְּצָה נַפְשִׁי הוֹשִׁיעֵנִי לְמַעַן חַסְדֶּךָ.

תהילים ז, ה
אִם גָּמַלְתִּי שׁוֹלְמִי רָע וָאֲחַלְּצָה צוֹרְרִי רֵיקָם.

תהילים יח, כ
וַיּוֹצִיאֵנִי לַמֶּרְחָב יְחַלְּצֵנִי כִּי חָפֵץ בִּי.

תהילים לד, ח
חֹנֶה מַלְאַךְ יְהוָה סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם.

תהילים נ, טו
וּקְרָאֵנִי בְּיוֹם צָרָה אֲחַלֶּצְךָ וּתְכַבְּדֵנִי.

תהילים ס, ז
לְמַעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ (ועננו) [וַעֲנֵנִי].

תהילים פא, ח
בַּצָּרָה קָרָאתָ וָאֲחַלְּצֶךָּ אֶעֶנְךָ בְּסֵתֶר רַעַם אֶבְחׇנְךָ עַל מֵי מְרִיבָה סֶלָה.

תהילים צא, טו
יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ.

תהילים קח, ז
לְמַעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי.

תהילים קטז, ח
כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת אֶת עֵינִי מִן דִּמְעָה אֶת רַגְלִי מִדֶּחִי.

תהילים קיט, קנג
רְאֵה עׇנְיִי וְחַלְּצֵנִי כִּי תוֹרָתְךָ לֹא שָׁכָחְתִּי.

תהילים קמ, ב
חַלְּצֵנִי יְהוָה מֵאָדָם רָע מֵאִישׁ חֲמָסִים תִּנְצְרֵנִי.

אכול – והותר
וורט שאמרתי בשביעי של פסח בבית אחי.

בתנ"ך בכמה מקומות נכתב על ארוחות ש'מותירים' מהן, כלומר – לא 'מסיימים הכול מהצלחת', כמו שחינכו אותנו (את חלקנו).
למשל –
בסיפור אלישע –

מלכים ב, ד –
מב)
וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ

(מג)
וַיֹּאמֶר מְשָׁרְתוֹ מָה אֶתֵּן זֶה לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אָכֹל וְהוֹתֵר

(מד)
וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיּוֹתִרוּ כִּדְבַר יְהוָה

והצירוף האחרון מופיע גם בברכת המזון בנוסח הספרדי.
וכן –

דברי הימים ב לא, י –
וַיֹּאמֶר אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן הָרֹאשׁ לְבֵית צָדוֹק וַיֹּאמֶר מֵהָחֵל הַתְּרוּמָה לָבִיא בֵית יְהוָה אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהוֹתֵר עַד לָרוֹב כִּי יְהוָה בֵּרַךְ אֶת עַמּוֹ וְהַנּוֹתָר אֶת הֶהָמוֹן הַזֶּה.

ומאיפה בא המנהג לסיים את כל הצלחת? להערכתי – מטראומת השואה. אז לא היה אוכל, ולכן עכשיו אסור לבזבז.
אבל זו טראומה, וטראומה צריך לרפא ולא להנחיל מדור לדור.
ועכשיו, שאנו בארצנו, ונהנים מחיי שפע, כבר אין טעם ב'מנהג' זה, ויש לבטלו.
וזו גם דוגמה לשאר מנהגים שיש לבטל כאשר אין להם כבר טעם.
ולכן כן יש טעם לחקור ולגלות את מקור המנהג. וכן אין טעם לשמר מנהגים שכבר אינם רלוונטים.
ואם תרצו – זה כולל גם את איסור הקטניות.

ההגיון התנ"כי, על כל פנים, הוא אחר – יש תודעת שפע.
ואגב, כנראה שאין זה מקרה שהנוסח הזה מופיע דווקא בגרסה הספרדית של ברכת המזון, כי הספרדים לא חוו, או פחות חוו, את אימי השואה. ובאמת גם שולחנותיהם לרוב יותר שופעים.

ועוד יש להוסיף – גם מבחינה בריאותית אין זה בריא לאכול אחרי שביעה, להאביס, וזה גם לא נותן תחושה פיזית טובה. מצד שני, גם איני מסכים עם הרמב"ם שאמר שאין להגיע לשביעה מלאה, אלא רק לשני שלישים שלה. לא, לפי התנ"ך, יש להגיע לשביעה – וכך גם בפסוק 'ואכלת ושבעת וברכת' – אך לא יותר.

המילה עיקש מופיעה ב-22 פסוקים, והיא מידה רעה.
מילון ספיר מפרש –
עיקש, עִקֵּשׁ
(מילון המקרא)
עקשן, נִפתל, הפַכְפּךְ, לא יָשָר, כאמור בפסוק: "דוֹר עִקֵּש וּפְתַלְתֹּל" (דברים לב, 5)

שורש הבסיס הוא עק, המורה על עקמימות, וכן – עקל, עקם, עקב. וכן – מעקה, מועקה, וגם יעקב, בניגוד לישראל. והנביא אומר – והיה העקוב למישור, בגאולה, או כל הישרה יעקשו, בדרך הרעים.

אלה הופעותיו –
דברים לב, ה
שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל.

שמואל ב כב, כז
עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל.
בהמשך צורה יותר ברורה, בגרסת תהילים.

כשם אדם –
שמואל ב כג, כו
חֶלֶץ הַפַּלְטִי עִירָא בֶן עִקֵּשׁ הַתְּקוֹעִי.
ודרשתי – מי שעיקש – נתקע.

בצורה מעקש, הדומה למוקש, ואז שורש הבסיס קש, אך ראו בהמשך הצעה סבירה יותר –
ישעיהו מב, טז
וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ בִּנְתִיבוֹת לֹא יָדְעוּ אַדְרִיכֵם אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר אֵלֶּה הַדְּבָרִים עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים.

כפועל –
ישעיהו נט, ח
דֶּרֶךְ שָׁלוֹם לֹא יָדָעוּ וְאֵין מִשְׁפָּט בְּמַעְגְּלוֹתָם נְתִיבוֹתֵיהֶם עִקְּשׁוּ לָהֶם כֹּל דֹּרֵךְ בָּהּ לֹא יָדַע שָׁלוֹם.

מיכה ג, ט
שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כׇּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ.
יעקשו אולי בדומה ליעקמו, ואז שורש הבסיס עק.

תהילים יח, כז
עִם נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל.
מצודת ציון –
עקש – עקום.
תתפתל – גם הוא ענין עקום כמו דור עקש ופתלתל (דברים ל״ב:ה׳).

תהילים קא, ד
לֵבָב עִקֵּשׁ יָסוּר מִמֶּנִּי רָע לֹא אֵדָע.

משלי ב, טו
אֲשֶׁר אׇרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים וּנְלוֹזִים בְּמַעְגְּלוֹתָם.

משלי ד, כד
הָסֵר מִמְּךָ עִקְּשׁוּת פֶּה וּלְזוּת שְׂפָתַיִם הַרְחֵק מִמֶּךָּ.

משלי ו, יב
אָדָם בְּלִיַּעַל אִישׁ אָוֶן הוֹלֵךְ עִקְּשׁוּת פֶּה.

משלי ח, ח
בְּצֶדֶק כׇּל אִמְרֵי פִי אֵין בָּהֶם נִפְתָּל וְעִקֵּשׁ.

משלי י, ט
הוֹלֵךְ בַּתֹּם יֵלֶךְ בֶּטַח וּמְעַקֵּשׁ דְּרָכָיו יִוָּדֵעַ.

משלי יא, כ
תּוֹעֲבַת יְהוָה עִקְּשֵׁי לֵב וּרְצוֹנוֹ תְּמִימֵי דָרֶךְ.

משלי יז, כ
עִקֶּשׁ לֵב לֹא יִמְצָא טוֹב וְנֶהְפָּךְ בִּלְשׁוֹנוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה.

משלי יט, א
טוֹב רָשׁ הוֹלֵךְ בְּתֻמּוֹ מֵעִקֵּשׁ שְׂפָתָיו וְהוּא כְסִיל.

משלי כב, ה
צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם.

משלי כח, ו
טוֹב רָשׁ הוֹלֵךְ בְּתֻמּוֹ מֵעִקֵּשׁ דְּרָכַיִם וְהוּא עָשִׁיר.

משלי כח, יח
הוֹלֵךְ תָּמִים יִוָּשֵׁעַ וְנֶעְקַשׁ דְּרָכַיִם יִפּוֹל בְּאֶחָת.

איוב ט, כ
אִם אֶצְדָּק פִּי יַרְשִׁיעֵנִי תׇּם אָנִי וַיַּעְקְשֵׁנִי.
יעקמני.

ושוב האדם –
דברי הימים א יא, כח
עִירָא בֶן עִקֵּשׁ הַתְּקוֹעִי אֲבִיעֶזֶר הָעַנְּתוֹתִי.

דברי הימים א כז, ט
הַשִּׁשִּׁי לַחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי עִירָא בֶן עִקֵּשׁ הַתְּקוֹעִי וְעַל מַחֲלֻקְתּוֹ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אָלֶף.