שוב, עמיתי מ'עובדות לא חשובות בתנ"ך' כתב על חופש, על כן אכתוב גם אני.

האם ניתן להיות חופשי בעולם? זו שאלה פילוסופית ותיקה. הרמב"ם סבר שלאדם יש בחירה חופשית, כלומר הוא חופשי להחליט ולנהוג כרצונו. שפינוזה, לעומת זאת, סבר שכל מעשי האדם מוכרחים וכפויים, ואין לו חירות כלל, חוץ מאולי כינון אופן יחסו לדברים, אבל גם זה הרי מוטל בספק. רוסו אמר כי 'האדם נולד חופשי, אך בכל מקום הוא נתון בכבלים', כלומר מטבעו הוא חופשי וטוב, אבל החברה מגבילה את צעדיו בחינוכה ובתרבותה. וסארטר אמר כי 'נידונו להיות חופשיים', שיש בזה משום פרדוקס, כמובן.
אלה רק חלק מהמקרים, אך פסוק אחד בתנ"ך יכול להוסיף עליהם נדבך אחד. משורר תהילים אומר –

בַּמֵּתִים חָפְשִׁי כְּמוֹ חֲלָלִים שֹׁכְבֵי קֶבֶר אֲשֶׁר לֹא זְכַרְתָּם עוֹד וְהֵמָּה מִיָּדְךָ נִגְזָרוּ.
תהילים פח, ו.

כלומר, היכן אתה חופשי לגמרי? רק במוות! כמו שאנשים אומרים בבדיחות – אני אנוח בפנסיה, או בגרסת הנשים הפולניות, לפי הסטריאוטיפ – אני אנוח בקבר.
ואם כך, היכן איננו חופשיים? בחיים. אכן, בחיים יש לנו מגבלות שונות – מגבלות של המשטר, מגבלות הפרנסה, מגבלות הבריאות, וכן הלאה. אף אדם חי הוא לא חופשי לגמרי.
ומשהבנו זאת צריך לשנות את השאלה – לא האם האדם הוא חופשי, שזה כאמור לא מתקיים, אלא עד כמה חופש יש לו. וכאן, שוב, אפשר להשתמש בקריטריונים שמנינו קודם ברשימת ההגבלות – עד כמה חופש נשאר לו בתוך מגבלות השלטון, בתוך מגבלות הפרנסה, בתוך מגבלות הבריאות, וכן הלאה.

*

פירושים מסורתיים –

אבן עזרא –
במתים חפשי – מכל המצות ומכל עבודת הגוף וממלכי האדמה.

אשר לא זכרתם עוד – לאות כי יבוא עת ומועד שיזכרו בו המתים.

ילקוט שמעוני –
במתים חפשי – אמר רבי יוחנן כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות, והיינו דקאמר דוד לא המתים יהללו, יה לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות קודם שימות שכיון שמת בטל מן המצות ומן התורה ואין לו להקב״ה שבח בו (כתוב בפסוק ושבח אני את המתים).

בפייסבוק, ד"ר יצחק בנימיני מתלונן על שפיטרו אותו מעבודתו כמרצה, וזאת אולי בגלל מוצאו המזרחי, צבע עורו, אך הוא כתב בטעות שהשאיר – צבע אורו.
בעיניי זה ביטוי נפלא, והוא הזכיר לי את המדרש על הפסוק –

וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם.
בראשית ג, כא.

ילקוט שמעוני –
רמז לד בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב "כתנות אור"; אלו בגדיו של אדם הראשון, שהיו דומין לפנס, רחבין מלמטה וצרין מלמעלה, חלקין כצפורן ונאים כמרגלית, ככלי פשתן הדקין הבאין מבית שאן.

ואם כבר הבאתי פסוק זה, אזכיר עוד כמה פירושים –
אבן עזרא מעלה את האפשרות שכותנות העור היו פשוט העור שעל גוף האדם –
כתנות עור – יש אומרים: כי בתחלה היו עצם ובשר, ועתה קרם עליהם עור.
ויש אומרים: כתנות לעורם.
ואחרים אמרו: כי יש בהמות כדמות אדם, והשם צוה ונפשט עורם. ואין לבקש כזאת.
רק נאמין שהשם עשה לאדם גם לאשתו כתנות עור, ומי ימלל גבורותיו, ומי יתנה מעשיו ונפלאותיו, כי אין חקר לגדולתיו.

רשב"ם מפרש עור כגוף, ומביא לכך אסמכתאות רבות –
וילבישם – לפי שאמר למעלה ויעשו להם חגורות (בראשית ג׳:ז׳) – ממתנים ולמטה, אבל לבסוף עשה להם הקב״ה כתנות לכל גופם.

עור – לשון גוף, לפי שהעור מכסה כל גוף של אדם. וכן באיוב: עור בעד עור (איוב ב׳:ד׳) – כלומר: גוף בעד גוף, אם מתו בניו נשאר גופו, ומה לו בכך. וכן: יאכל בדי עורו (איוב י״ח:י״ג) – איברי גופו. וכן בלויתן: התמלא בסוכת עורו (איוב מ׳:ל״א) – התוכל לעשות בים סוכה שקורין גוראט בלעז, דזהו מצודת דגים שתוכל לכסות כל גופו לתפוס בה, או אפילו צילצול קטן שעושין לתפוס דגים, בהכנסת הראש. סוכה היא המצודה הגדולה המכסה כל גוף הדג, דוגמת: וסוכה תהיה לצל (ישעיהו ד׳:ו׳), וצלצל היא הקטן שמכניס בה ראשו ונצוד.

*

ובעניין בנימיני – מאחל לו כל טוב, ובאמת אפשר שיש כאן הסבר גזעני. כך שהדרה זו מצטרפת להדרת המזרחים עליה מדבר אבישי בן חיים. ואולם, בנימיני התקיף את בן חיים על התיאוריה שלו. אולי עכשיו ישנה את דעתו ויצטרף אליו.

משורר תהילים מרבה להתלונן על רודפיו הרשעים. הנה למשל בפסוק אחד הוא אומר –

אֱלֹהִים זֵדִים קָמוּ עָלַי וַעֲדַת עָרִיצִים בִּקְשׁוּ נַפְשִׁי וְלֹא שָׂמוּךָ לְנֶגְדָּם.
תהילים פו, יד.

אבן עזרא –
אלהים זדים – כנגד כי חסיד אני (תהלים פ״ו:ב׳).

ועריצים – כנגד כי עני ואביון (תהלים פ״ו:א׳).

רד"ק –
אלהים זדים קמו עלי – הרודפים אחרי בזדון ולא מוכרחים ואנוסים כי רבים היו שונאי דוד והיו רודפים אותו ברצונם בזדון.

ולא שמוך לנגדם – כלומר שקמו עלי ובקשו נפשי לא פחדו ממך שתשלם גמולם.

מלבי"ם –
אלהים – איני יכול להמלט משונאי ע״י צדקי כי זדים קמו עלי – אינם קמים עפ״י טענה רק מצד שהם זדים עושים רע בזדון, ולא יועיל צדקי לנגדם, וכן לא אוכל להתגבר נגדם בכח כי עדת עריצים בקשו נפשי – שהם חזקים ועריצים, וכן לא אקוה שייראו מה׳ כי לא שמו אלהים לנגדם.

וכאז כן היום, הרשעים רודפים את הצדיקים, זו דרך העולם, ולא נראה שהיא תשתנה בקרוב.

כידוע, לכל אורך התנ"ך הזקנים הם גם החכמים, למשל –

בִּישִׁישִׁים חָכְמָה וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה.
איוב יב, יב.

ולדעתי זה משתלב עם מה שאמרו חז"ל –
'אין חכם כבעל ניסיון'.

וכך מפרש מלבי"ם –
בישישים – וכן הידיעה המושגת ע״י הבחינה והנסיון היא אמתיית, באשר ישיג ע״י נסיונות רבות ובחינות שונות ויוציא מהם משפטים כוללים אמתיים אין בהם שום ספק כלל, וע״כ בישישים חכמה כי הם ברוב ימיהם קבלו חקי החכמה מזקני קדם שהיה להם מורשה מאבותיהם, ובארך ימים תבונה, שברבות הימים ירבה העיון והבחינה ויוציאו דבר מתוך דבר על ידי היקשים ותולדות השכל, הרי כי יש לאדם כח להשיג השגות אמתיות ויוכל לסמוך על ידיעתו:

ור"י קרא הופך את הדברים –
בני אדם אומרים: בישישים חכמה ובאורך ימים תמצא התבונה, ואין זאת, לא ישישים יחכמו, ולא זקינים יבינו, עם מי היא החכמה? עם הקב״ה היא.

*

חשבתי על כך שכחשבתי על אופן העברת לימוד של אנשים. הלימוד שנכנס הכי טוב באוזניים הוא הלימוד המתבסס על ניסיון אישי. כי חוכמות יש הרבה בעולם, אבל השאלה היא מה אתה מיישם בחייך, וזו החוכמה האמיתית.
לעומת זאת, לפי ר"י, וכן לפי חציו השני של פירוש מלבי"ם, יש מקום גם ללימוד עיוני המנותק מהניסיון. ואמנם גם הוא משתפר ומתחדד עם השנים.

*

ויפה אמרו זאת חז"ל בפרקי אבות ג, יז –

הוּא (רבי אלעזר בן עזריה) הָיָה אוֹמֵר:

כָּל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, לְמָה הוּא דּוֹמֶה? לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מְרֻבִּין וְשָׁרָשָׁיו מֻעָטִין,וְהָרוּחַ בָּאָה וְעוֹקְרַתּוּ וְהוֹפְכַתּוּ עַל פָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו יז, ו): "וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה, וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב, וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר, אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב". אֲבָל כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, לְמָה הוּא דּוֹמֶה? לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מֻעָטִין וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּין, שֶׁאֲפִלּוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ – אֵין מְזִיזִין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם):"וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם, וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן, וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי".

לאחרונה דיברתי על חנוך, שלפי המדרש אלוהים לקחו בזמן צדיקותו, בטרם יחטא. עוד דמות של אדם טהור וישר, שברגע מסוים מועד, הוא מלך צור, כפי שמתואר ביחזקאל. לא ברור מדוע זכה לכבוד כזה, ובהזדמנות אבדוק. אך לעת עתה אביא את שני הקטעים המובאים עליו, ואדגיש את פסוק המהפך –

יחזקאל כח –
א וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר. ב בֶּן אָדָם אֱמֹר לִנְגִיד צֹר כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוִה יַעַן גָּבַהּ לִבְּךָ וַתֹּאמֶר אֵל אָנִי מוֹשַׁב אֱלֹהִים יָשַׁבְתִּי בְּלֵב יַמִּים וְאַתָּה אָדָם וְלֹא אֵל וַתִּתֵּן לִבְּךָ כְּלֵב אֱלֹהִים. 

גם על פרעה אומר יחזקאל ששם עצמו כאלוהים, ובעבר היו מלכים רבים שנחשבו לאלים. בברית החדשה צורר המשיח שם עצמו כאלוהים.

ג הִנֵּה חָכָם אַתָּה מדנאל [מִדָּנִיאֵל] כָּל סָתוּם לֹא עֲמָמוּךָ. 

דנאל, דמות החכם העתיקה, והוא אינו דניאל המקראי.

ד בְּחָכְמָתְךָ וּבִתְבוּנָתְךָ עָשִׂיתָ לְּךָ חָיִל וַתַּעַשׂ זָהָב וָכֶסֶף בְּאוֹצְרוֹתֶיךָ. ה בְּרֹב חָכְמָתְךָ בִּרְכֻלָּתְךָ הִרְבִּיתָ חֵילֶךָ וַיִּגְבַּהּ לְבָבְךָ בְּחֵילֶךָ.    ו לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה יַעַן תִּתְּךָ אֶת לְבָבְךָ כְּלֵב אֱלֹהִים. ז לָכֵן הִנְנִי מֵבִיא עָלֶיךָ זָרִים עָרִיצֵי גּוֹיִם וְהֵרִיקוּ חַרְבוֹתָם עַל יְפִי חָכְמָתֶךָ וְחִלְּלוּ יִפְעָתֶךָ. ח לַשַּׁחַת יוֹרִדוּךָ וָמַתָּה מְמוֹתֵי חָלָל בְּלֵב יַמִּים. ט הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי לִפְנֵי הֹרְגֶךָ וְאַתָּה אָדָם וְלֹא אֵל בְּיַד מְחַלְלֶיךָ. י מוֹתֵי עֲרֵלִים תָּמוּת בְּיַד זָרִים כִּי אֲנִי דִבַּרְתִּי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה.    

וקטע שני –
יא וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר. יב בֶּן אָדָם שָׂא קִינָה עַל מֶלֶךְ צוֹר וְאָמַרְתָּ לּוֹ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה אַתָּה חוֹתֵם תָּכְנִית מָלֵא חָכְמָה וּכְלִיל יֹפִי. יג בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים הָיִיתָ כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ אֹדֶם פִּטְדָה וְיָהֲלֹם תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה סַפִּיר נֹפֶךְ וּבָרְקַת וְזָהָב מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ. 

כאן רשימה של אבני החושן.

יד אַתְּ כְּרוּב מִמְשַׁח הַסּוֹכֵךְ וּנְתַתִּיךָ בְּהַר קֹדֶשׁ אֱלֹהִים הָיִיתָ בְּתוֹךְ אַבְנֵי אֵשׁ הִתְהַלָּכְתָּ. 

תיאור מקביל לזה שבבראשית.

טו תָּמִים אַתָּה בִּדְרָכֶיךָ מִיּוֹם הִבָּרְאָךְ עַד נִמְצָא עַוְלָתָה בָּךְ. 

והנה המהפך.

טז בְּרֹב רְכֻלָּתְךָ מָלוּ תוֹכְךָ חָמָס וַתֶּחֱטָא וָאֶחַלֶּלְךָ מֵהַר אֱלֹהִים וָאַבֶּדְךָ כְּרוּב הַסֹּכֵךְ מִתּוֹךְ אַבְנֵי אֵשׁ. 

שוב החטא הוא מרכולת, סחר, ואכן צור הייתה מדינת סחר, אך כאן קרוב לרכילות ומסחר בחוכמה, כך נראה.

יז גָּבַהּ לִבְּךָ בְּיָפְיֶךָ שִׁחַתָּ חָכְמָתְךָ עַל יִפְעָתֶךָ עַל אֶרֶץ הִשְׁלַכְתִּיךָ לִפְנֵי מְלָכִים נְתַתִּיךָ לְרַאֲוָה בָךְ. יח מֵרֹב עֲו‍ֹנֶיךָ בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ חִלַּלְתָּ מִקְדָּשֶׁיךָ וָאוֹצִא אֵשׁ מִתּוֹכְךָ הִיא אֲכָלַתְךָ וָאֶתֶּנְךָ לְאֵפֶר עַל הָאָרֶץ לְעֵינֵי כָּל רֹאֶיךָ. יט כָּל יוֹדְעֶיךָ בָּעַמִּים שָׁמְמוּ עָלֶיךָ בַּלָּהוֹת הָיִיתָ וְאֵינְךָ עַד עוֹלָם.

הרב נבון פרסם טור על שינון בבתי הספר –
https://www.makorrishon.co.il/opinion/364381/

שר החינוך הנוכחי, כמו אלה שלפניו, חושב שמיומנויות למידה וחקירה חשובות יותר, בעוד הרב נבון חושב שגם השינון חשוב, כמו שכתוב – 'ושיננתם לבניך'.

למעשה, זו סוגייה ידועה בגמרא –

מסכת ברכות דף סד עמוד א
אמר רבי אבין הלוי: כל הדוחק את השעה – שעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה – שעה נדחת מפניו, מדרבה ורב יוסף. דרב יוסף סיני, ורבה עוקר הרים. אצטריכא להו שעתא,
הצטרכה השעה שהיו צריכים למנות ראש ישיבה, מדובר כנראה בישיבת פומבדיתא, ולא ידעו את מי למנות.
שלחו להתם: סיני ועוקר הרים איזה מהם קודם? שלחו להו: סיני קודם, שהכל צריכין למרי חטיא.
בני בבל שואלים את חכמי ארץ ישראל את מי למנות בראש הישיבה, את רב יוסף המכונה "סיני" – "לפי שהיו משניות וברייתות סדורות לו כנתינתן מהר סיני אבל לא היה מפולפל כרבה" (רש"י), או שמא למנות את רבה (ר' אבא) שהוא "עוקר הרים – דחריף ומפולפל בתורה אף על פי שאין משנה וברייתא סדורין לו כל כך" (רש"י). תשובת חכמי ארץ ישראל הייתה: סיני עדיף. זאת, משום שהוא "בעל החיטים" והכל צריכים לו. שמירה על מסורת המשניות והברייתות, הידע הבסיסי בעולם שבו הכל עדיין בעל פה, היא חשובה ביותר. על בסיס ידע זה יבואו אח"כ למדנים שיפלפלו ויעקרו הרים ויטחנום זה בזה (סנהדרין כד ע"א). אבל בלי הבסיס, בלי "שק החיטים" הטוב והנכון, אין מה לטחון, אין לחם ואין עוגות.
https://www.mayim.org.il/?meyuhadim=%d7%a1%d7%99%d7%a0%d7%99-%d7%90%d7%95-%d7%a2%d7%95%d7%a7%d7%a8-%d7%94%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a1%d7%95%d7%93%d7%a8%d7%9f-%d7%90%d7%95-%d7%a4%d7%99%d7%9c%d7%a4%d7%9c%d7%9f

כלומר סיני הוא הבקי ועוקר הרים הוא החריף, והשאלה היא מי עדיף. התשובה שקיבלו היא שסיני עדיף, אך בסוף מונה עוקר ההרים.

ולמעשה, זו שאלה פשוטה מאוד, כי המשמעות המילולית של המילה 'לימוד' היא הרגל ותרגול. כך למשל –

וְאֶפְרַיִם עֶגְלָה מְלֻמָּדָה אֹהַבְתִּי לָדוּשׁ.
הושע י, יא.

מצודות –
מלמדה – ענין ההרגל כמו וילמד לטרף טרף (יחזקאל י״ט:ג׳).

*

ובהקשר זה כדאי להזכיר את 'כלל עשרת אלפים השעות', כפי שמובא למשל בספרו של גולדוול 'מצוינים' –
בסופו של דבר יש גורל שונה בצורה קיצונית. לאורך כל הספר, גלדוול מזכיר שוב ושוב את "כלל 10,000 השעות", בטענה כי המפתח להצלחה בכל תחום, במידה רבה, הוא עניין של תרגול משימה ספציפית בסך כולל של כ-10,000 שעות.
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%9D:_%D7%9E%D7%9E%D7%94_%D7%A2%D7%A9%D7%95%D7%99%D7%94_%D7%94%D7%A6%D7%9C%D7%97%D7%94

לפי כלל זה, שנבדק על מספר אנשים רב, זה מה שעושה את ההבדל בין אדם מוצלח מאוד בתחומו ובין אדם ממוצע. הווה אומר – הלימוד.

רבים מדברים על תחושה של אנרכיה. זה מוזר, כי נראה שהשליטה הדוקה. אבל למעשה שליטה הדוקה לא מביאה סדר, אלא דווקא אי סדר, כי אנשים לא מוכנים להיות רובוטים צייתנים, ואם כן – אז רק כלפי חוץ. מה כן מביא סדר? חזון, כמו שנכתב בפסוק הידוע –

בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם וְשֹׁמֵר תּוֹרָה אַשְׁרֵהוּ.
משלי כט, יח.

לכן על המנהיג תמיד להעמיד חזון ודרך לעם.
ואגב – ושומר תורה אשריהו – זה גם כשאין חזון, והעם פרוע.
זאת אף שהפירוש המסורתי, למשל אצל רש"י ומצודות, הוא – באין חזון – באין נבואה. אך הנבואה הרי מנחה דרך.

דבר זה מתקשר לסקירה על הספר של ד"ר דוד פסיג, שהופיעה השבת בעיתון מקור ראשון. פסיג מחלק את תולדות ישראל לחמישה חלקים, ואומר שתמיד הרצף נשבר בעקבות משבר, שבא בגלל מתחים פנימיים בעם. ונכתב שרעיון זה מופיע גם בספרו החדש של הרב זקס, וכן בספרו החדש של ארי שביט. ואני זוכר שראיתי אותו בסרט של רינו צרור, שנעשה לפני שנים. כך, לפי פסיג, אנו נמצאים בשעת משבר וסכנה, ויש לעשות מעשה.
ומה המעשה שהוא מציע? לעבור מברית גורל לברית יעוד – אלה מונחים של הרב סולובצ'יק. כלומר – להציע לעם חזון שיהיה משותף לכל הזרמים, או לרובם. והרי זה בדיוק מה שנאמר בפסוק בארבע מילים.

*

לזה אוסיף פסוק נוסף –

נִדְמוּ עַמִּי מִבְּלִי הַדָּעַת כִּי אַתָּה הַדַּעַת מָאַסְתָּ וְאֶמְאָסְאךָ מִכַּהֵן לִי וַתִּשְׁכַּח תּוֹרַת אֱלֹהֶיךָ אֶשְׁכַּח בָּנֶיךָ גַּם אָנִי.
הושע ד, ו.

נדמו – נכרתו. וכל זאת למה? כי מאסו את הדעת. אם כך, באין חזון נבואי, לפחות אפשר להשתמש בחוכמה, גם אם לא נרחיק עד אמרת חז"ל הידועה – 'חכם עדיף מנביא' (שאיני מסכים לה).

וכך פירש את הפסוק אבן עזרא –
נדמו עמי מבלי הדעת. [ודמה שהוא פעל] זאת המלה אם היתה מגזרת ׳דמות׳ – יהיה אחריה ׳אל׳ בשלש נקודות, ״אל מי דמית״ (יחזקאל ל״א:ב׳), ובאפס מלת ׳אל׳ – מטעם כריתה, כמו ודמיתי אמך (הושע ד׳:ה׳), והטעם – שלא תלד עוד אחר, שיהיה במקומך כהן, ואתה תכשל במהרה, גם ימותו בניך.

נדמו – אומר לכהן: בחסרון דעתך נכרתו עמי, כי אתה הדעת מאסת, ואמאסך מכהן לי.

ותשכח תורת אלהיך – הטעם כפול.

כי אתה הדעת מאסת – כי לכהן ניתנה התורה, ועוד, כי הם השופטים: ״כי שפתי כהן ישמרו דעת״ (מלאכי ב׳:ז׳).

אשכח בניך – חלילה שהשם ישכח, רק הטעם – שיכשלו בני הכהן, וילכו לאבדון.

עוד לפרשת בלק

בלעם נושא את דבריו המפורסמים על עתיד ישראל –

אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת.
במדבר כד, יז.

והפירוש המקובל והמוכר הוא שכאן מדובר על המשיח, ולכן גם בר כוזיבא נקרא בר כוכבא, כי חשבו שהוא המשיח.
אבל, כדאי לדעת, הפשט כלל לא מחייב זאת, ואכן מצאנו פירוש אחר. כך, רש"י ואבן עזרא, למשל, סברו שזו נבואה על דוד –

רש"י כותב בקצרה –
ומחץ פאתי מואב – זה דָוִד: הַשְכֵב אותם ארצה וימד שני חבלים להמית וגו׳ (שמואל ב ח׳:ב׳).

ואבן עזרא מאריך בהסבר –
אראנו ולא עתה – הקרוב אלי: כי זאת הנבואה על דוד.

ואמר: ולא עתה – כי אחרי ת׳ שנה היה.

אשורנו ולא קרוב – הטעם כפול. והמשל הוא: כוכב ושבט.

דרך כוכב – יש דמות כוכבים דורכים ברקיע, שלא היו בתולדת, ולא נודעו.

וקם שבט – מלכות.

הנכון בעיני: שמלת דרך – שיראה בדרכו, כטעם: הכוכבים ממסלותם (שופטים ה׳:כ׳).

ורבים פירשוהו: על המשיח. וקדמונינו אמרו: שסנחריב בלבל הגוים (משנה ידים ד׳:ד׳), והנה מואב ועמלק ואשור (במדבר כ״ד:י״ז-כ״ב). ועוד, למה השלים: וענו עבר (במדבר כ״ד:כ״ד), רק היה ראוי להיות דרך כוכב בסוף משלו.

וחסירי דעת יחשבו: כי המפרש דרך כוכב על דוד הוא מכחש ביאת המשיח. חלילה חלילה, כי המשיח מבואר באר היטב בנבואת דניאל כאשר פירשתי (ראב״ע דניאל פירוש ראשון ז׳:י״ד), שהזכיר עמידת מלכי יון, וקום החשמונים, ועמידת הבית, ושני המצור, והגלות והישועה, זה אחר זה. ואין צורך לנביא בעולם, עם דברי משה שהוא העיקר: אם יהיה נדחך בקצה השמים {וגו׳} ושב י״י אלהיך את שבותך (דברים ל׳:ג׳-ד׳).

ומחץ פאתי מואב – כן עשה דוד.

וקרקר – כמו: מקרקר קיר (ישעיהו כ״ב:ה׳). והטעם: הורס הקיר, כמו: מסעף (ישעיהו י׳:ל״ג).

בני שת – כמו: בני אדם, כי הוא העיקר, כי נח מבני בניו היה.

ויאמר היצחקי, כי פירושו: על בני עמון ומואב, והטעם כפול. ואמר שהוא מגזרת: וחשופי שת (ישעיהו כ׳:ד׳) רמז לבנות לוט. והוא רחוק בדרך צחוק, כי השת הוא האחור, שהוא כמו היסוד, כמו: כי השתות יהרסון (תהלים י״א:ג׳).

ורבים פירשוהו: כל בני שת – מגזרת: כי השתות, והטעם: כי יהרס המדינות, ואיננו רחוק.

*

כלומר – מבלי להיכנס לכל הדברים, אבן עזרא סובר שנבואה זו נאמרה על דוד, ולא יתכן שנאמרה על המשיח, כי סנחריב בלבל את האומות, וכאן הן נזכרות כמי שיוכרעו, וכן פרטי הדברים מתאימים לדוד. אבל אין זה אומר שאין משיח לישראל, כי הוא נובא בדברי דניאל, לדבריו, והגאולה נובאה בתורה עצמה, על ידי משה.
מה שמפתיע הוא שאבן עזרא מזכיר רק את הנבואה בדניאל, ולא את כל שורת המקומות בנביאים שבהם נראה שמוזכר המשיח, שלעיתים הוא מכונה צמח, לעיתים נצר, ולעיתים פשוט דוד. האם יש כאן רמז ממסורת רמזיו? איני יודע, וגם איני טוען זאת, ובכל זאת העניין מוזר.

הפטרת בלק
בהפטרתנו באים הפסוקים המפורסמים של מיכה –

מיכה ו –
(ו) בַּמָּה אֲקַדֵּם יְהוָה אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה.

(ז) הֲיִרְצֶה יְהוָה בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי.

(ח) הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ.

כלומר, מיכה שואל כיצד יירצה לפני ה'? האם בקורבנות? לא! ועמדה זו משותפת לנביאים רבים, והיא נראית כמנוגדת למערך הקורבנות המשוכלל שבתורה, במקור הכוהני בעיקר, ואם כך יש לנו מתח בין הכוהנים ובין הנביאים. ועוד – האם בקורבן אדם? זה ודאי שלא, שהרי התורה עצמה מתנגדת לכך, אבל ממקומות שונים בתנ"ך, וכן ממצאים בשטח, אנו למדים שקורבן אדם אכן היה מצוי בישראל. אלא – עשיית משפט וחסד – בזה האל חפץ, וגם על כך חוזרים כל הנביאים פעמים רבות. אבל עוד נזכר שם לבסוף – והצנע לכת. מה הכוונה?
היום זו משמשת סיסמה לדרישה ללכת בלבוש צנוע ולא חושפני, אבל אפשר לקרוא זאת גם כדרישה לענווה והתנהגות צנועה, ולא המונית וצעקנית.
נראה כיצד המפרשים פירשו זאת.

ר"י קרא כותב –
והצנע – לשון הכנעה. ואין לי עליו ראיה, אלא דבר הלמד מענייננו.

ורבותינו אמרו (בבלי סוכה מ״ט:): אפילו דברים שאדם עושה בצנעה וכו׳ שאין אדם יודע בהם כי אם הקב״ה, התהלך ביראת אלהיך.

אבן עזרא כותב –
והצנע לכתך עם השם לבדו, שתלך בדרכיו בתם לבב, הפך קשי עורף.

רד"ק –
והצנע לכת עם אלהיך – הוא יחוד האל יתברך ואהבתו בכל לבבו ובכל נפשו ואמר והצנע כי הדבר הזה מסור ללב והוא דבר צניעות ויונתן תרגם והוי צנוע להלכא בדחלתא דה׳. ורבותינו ז״ל פי׳ כי עשות משפט אלו הדינים אהבת חסד זו גמילות חסדים והצנע לכת עם אלהיך זה הוצאת המת והכנסת כלה הרי דברים ק״ו ומה דברים שאין דרכן לעשותם בצנעה אמרה תורה והצנע לכת דברים שדרכן לעשותם בצנעה על אחת כמה וכמה.

נסתפק בדברים אלו.

(נכתב בלי קשר למצעד הגאווה המתרחש היום בתל-אביב).

לפרשת בלק
בפרשה מסופר על בלעם, שעליו אגב יש לנו גם עדות חיצונית ב'כתובת בלעם', שגם מספרת על נביא בשם זה, עם כמה ביטויים הדומים לתיאורי המקרא.

אתעכב על פסוק אחד.
בלעם אומר –

מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ.
במדבר כג, י.

אבן עזרא –
יפה פירש המתרגם ארמית מות ישרים. והטעם, לפי דעתי: שהתאוה למות, ותהיה אחריתו כאחרית ישראל, שהם חלק השם, ולא חלק הכוכבים, כי הוא היה קוסם (יהושע י״ג:כ״ב).

ויש אומרים: שמלת ותהי אחריתי – כפולה בטעם, והוא היה מתאוה שימות כמו הישרים שלישראל, בעבור דעתו כי בחרב ימות (במדבר ל״א:ח׳).

ר"י בכור שור –
תמות נפשי מות ישרים – מכאן יש להוכיח מן התורה שישראל יש להם חלק לעולם הבא ובגן עדן, שהרי בלעם ברוח הקודש היה מדבר כאן, ואם חס ושלום אין תועלת למתים, מה לי מות רשעים מה לי {מות} ישרים.

ואולי אפשר לומר, שבלעם רצה למות ביושרו, טרם שיתקלקל (אף שביהדות נחשב רשע). וכן מצאנו כמה מקרים של אנשים שנאספו בטרם יחטאו, כגון חנוך, אם אני זוכר נכון. ושאיפה זו, למות ביושר, אפשר מאוד להבינה.
ומכאן אולי אפשר לגזור שאיפות דומות לה, כגון למות בכבוד, כאשר גופו של אדם בוגד בו מחמת מחלה, כגון אלצהיימר. אדם זה יכול לומר – 'תמות נפשי מות ישרים', ולדעתי אפשר להבין לדרישתו.
וכמובן, אינני מדבר מבחינה הלכתית. וגם אחרי הכול אלה דבריו של בלעם, שהוא דמות שלילית, ומבין מהפרשים יש הסבורים שאמר דברים אלה ברוח הקודש, ויש הסבורים שאלה דברי עצמו. אבל מבחינה תרבותית אני מדבר, התנ"ך כמקור השראה.

*

וזה מזכיר גם שיר אחד של יהודה עמיחי –

אני רוצה למות על מיטתי
מילים: יהודה עמיחי
לחן: גידי קורן

כל הלילה עלה צבא מן הגלגל
להגיע עד שדה הקטל ועד בכלל,
המתים באדמה שכבו בערב ובשתי,
אני רוצה למות על מיטתי.

עיניהם היו צרות כבטנק האשנבים,
אני תמיד מעטים והם רבים,
אני מוכרח לענות, הם יכולים לחקור אותי
אבל, אני רוצה למות על מיטתי.

וואו הם יכולים לחקור אותי
אבל אני רוצה למות על מיטתי

שמשון, גבורתו בשיער ארוך ושחור,
את שלי גזזו כשעשוני לגיבור חובה
ולמדוני לדרוך את קשתי,
אבל אני רוצה למות על מיטתי.

*

עמיחי כאן אומר בעצם – 'תמות נפשי מות ישרים', על מיטתי, בצורה שקטה. אבל אני זוכר שדוד אבידן במאמר עיתונאי אחד תקף אותו על שיר זה, וטען שהוא חסר עוז, או משהו בכיוון זה. ובכן, גם זו גישה, שרק מדגישה את הקונטרוברסליות של האמירה הזו, ומי צודק איני יודע.

מקור לחנוך –

לעומת זאת, רבי איבו אומר: "חנוך חנף היה, פעמים צדיק, פעמים רשע. אמר הקב"ה: עד שהוא בצדקו אסלקנו."
בראשית רבה, פרשה כ"ה, פסקה א'.