כיכר


המילה כיכר מופיעה ב-55 פסוקים בתנ"ך, לעיתים ככיכר עיר, ולעיתים בצירופים כיכר-כסף, כיכר-זהב וכיכר לחם. והוא נקרא על שם צורת המעגל

מילון ספיר –
כּיכָּר1, כִּכָּר
(מילון המקרא)
1. עמק מוקף הרים, כאמור בפסוק: "ועל כל פְנֵי ארץ הכִּכָּר" (בראשית יט, 28)
2. כּיכָּר הירדן: חלק מהערבה, אזורבקעת הירדן בסביבת ים המלח, כאמור בפסוק: "ולוט יָשַב בעָרֵי הכִּכָּר" (בראשית יג, (10-12

כּיכּר2, כִּכָּר
(מילון המקרא)
1. משקל ומטבע קדוּם, כאמור בפסוק: "כִּכָּר זָהָב טָהוֹר עשה אֹתָה" (שמות לז, 24).

מילון ספיר הכללי –
כּיכָּר 1
1.[עח] רחבה עגוּלה, מִגרָש בעיר, בדרך־כלל שגדֵלים בו פרחים או דֶשא והוא מוּקף בניינים; צומת עגול כשהתנועה זורמת בו בכיוון אחד: כּיכּר העיר, כּיכַּר העירייה, כיכַּר המדינה
2. [תנ] גוש מעוגל, בעיקר של לֶחם: וכיכר לחם אחת, וחלת לחם שמן אחת (שמות כט 23); קניתי בחנות כיכר לחם
אנגלית: square; circus; loaf of bread

כּיכָּר 2
1. [תנ] משקל עתיק למתכות, כגון כסף וזהב: וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שֶׁקֶל (שמות לח 24); אבן יקרה הייתה בה (בעטרה של דויד) ששווה כיכר זהב (עבודה זרה מד.) (בלועזית: טלנט)
2. יחידת משקל מקראית השווה לשלושת אלפים שקלים לששת אלפים דרכמות
3. יש לציין שהיו גם מטבעות בשם כיכר – כיכר זהב שמשקלה היה, כנראה, 33 ק"ג וכיכר כסף שמשקלה היה כנראה 27 ק"ג
אנגלית: talent

כּיכָּר [תנ] 3
עֵמֶק רחַב ידיים, כגון: כּיכַּר הירדן: וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, כִּי כֻּלָּה מַשְׁקֶה (בראשית יג 10)
אנגלית: wide valley

אטימולוגיה –
כּיכָּר 1
גזירה מ-<ככר (במשמעות של עגול מעגל)> במשקל קיטָל לציון שם עצם

וויקימילון מוסיף –
גזרון
מן השורש כ-כ-ר שמשמעו הבסיסי 'עגול', קרוב אל כרכר 'ריקד סביב'. כל הגדרות המילה נגזרות ממשמע בסיסי זה:

מן הצורה העגולה של המאפה.[1] מקביל לאוגריתית – כּכּרדַן kkrdn בהוראת אופה, חיתית מאוכדת – "כַּכַּרְדִינּוּ" kakardinnu בהוראת – מומחה מלכותי לאפייה ולבישול. באכדית – כַּכַּרֻ kakkaru מאפה עגול.

פיסת מתכת עגולה (מטבע). מקביל לאכדית kakkaru,[2][3] אוגריתית kkr,[4] פיניקית kkr (ऒऒओ).[5]

מצרית קדומה "כֲּכֹּת" kwākwt בהוראת – "מים מתחת לבור רדוד באדמה", דרך [6]

כלומר, שורש הבסיס הוא כר, במשמע של עיגול. לכן כנראה גם כר דשא וכר מיטה.

אביא את 9 התוצאות הראשונות. 7 הראשונות הן מסיפור לוט, והן במשמע כללי של איזור, ושתי הנוספות הן מידות – כיכר זהב וכיכר לחם –
בראשית יג, י
וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כׇּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת יְהוָה אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן יְהוָה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר.

בראשית יג, יא
וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כׇּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו.

בראשית יג, יב
אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם.

בראשית יט, יז
וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל תַּעֲמֹד בְּכׇל הַכִּכָּר הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה.

בראשית יט, כה
וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כׇּל הַכִּכָּר וְאֵת כׇּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה.

בראשית יט, כח
וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל כׇּל פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן.

בראשית יט, כט
וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט.

שמות כה, לט
כִּכָּר זָהָב טָהוֹר יַעֲשֶׂה אֹתָהּ אֵת כׇּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה.

שמות כט, כג
וְכִכַּר לֶחֶם אַחַת וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת וְרָקִיק אֶחָד מִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהוָה.

*

אני מביא את ניתוח המילה בעקבות מה שהתרחש ביום כיפור האחרון בכיכר דיזיגוף בתל-אביב: ארגון ראש יהודי ניסה לארגן תפילה עם הפרדה מגדרית, בניגוד לפסיקת בג"ץ, והמון חילוני הפר את התפילה הזו. זה מקרה מזעזע מאוד ולא מפסיקים לדבר עליו, בצדק.
והנה, הופעותיה הראשונות של המילה הן מסיפור לוט, וממנו אפשר ללמוד שני דברים:
א. כשלוט לא הסתדר עם אברהם הוא נפרד ממנו, ועל כן אולי גם כאן הפתרון הוא הפרדה. הרי אלו הן אוכלוסיות שונות.
ב. תל-אביב מניפה בגאון את דגל הלהט"ב, והעיר שלוט הלך אליה היא – סדום, שמאוחר יותר נהפכה.

שאף

השורש שאף מופיע ב-14 פסוקים. משמעותו כפולה. לפי מילון ספיר –

שׁוֹאֵף
(מילון המקרא)
1. נושֵם בכבדוּת, שואב רוּחַ לריאות, כאמור בפסוק: "בְּאַוַת נַפְשָהּ שָאפָה רוּחַ" (ירמיה ב, 24)
2. נוטה ל-, משתוֹקֵק ל-, מתגעגע ל-, כאמור בפסוק: "וּבָא השָמֶש ואל מקוֹמוֹ שוֹאֵף" (קוהלת א, 5)

אטימולוגית, במשמעות הראשונה ודאי המילה נגזרת מהאף השואף אוויר. והמשמעות השנייה מושאלת – לקיחת אוויר לשם ביצוע משימה.

אני רוצה להוסיף הבחנה בין רצון ושאיפה, ובלעז – מוטיבציה ואספירציה. הרצון הוא פנימי והוא עקרונית חיובי, ממנו נבנים. ואילו שאיפה היא פעמים רבות שלילית ומבטאת רצונות החיצוניים לאדם ומתרחבים מעבר לו, כפי שנראה להלן בעיקר בפסוקי תהילים. וכן זה שם לפעולות הרס ודיכוי, כפי שנראה בדברי הנביאים.
כמו כן פעולת שאיפת הרוח הן פעולות היולדת וכן הפעולה במשגל, והן ממיני התאוות. גם תאוות הכיבוש וההשתלטות – תאווה היא, תאווה רעה.
שאף-שאב כמובן שורשים דומים.

אלה הופעותיה –
אצל היולדת –
ישעיהו מב, יד
הֶחֱשֵׁיתִי מֵעוֹלָם אַחֲרִישׁ אֶתְאַפָּק כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה אֶשֹּׁם וְאֶשְׁאַף יָחַד.

יתכן שמתואר כאן משגל, שהרי תאנה היא הדחף המיני –
ירמיהו ב, כד
פֶּרֶה לִמֻּד מִדְבָּר בְּאַוַּת (נפשו) [נַפְשָׁהּ] שָׁאֲפָה רוּחַ תַּאֲנָתָהּ מִי יְשִׁיבֶנָּה כׇּל מְבַקְשֶׁיהָ לֹא יִיעָפוּ בְּחׇדְשָׁהּ יִמְצָאוּנְהָ.

ושוב שאיפת פראים –
ירמיהו יד, ו
וּפְרָאִים עָמְדוּ עַל שְׁפָיִם שָׁאֲפוּ רוּחַ כַּתַּנִּים כָּלוּ עֵינֵיהֶם כִּי אֵין עֵשֶׂב.

כפעולת הרס –
יחזקאל לו, ג
לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה יַעַן בְּיַעַן שַׁמּוֹת וְשָׁאֹף אֶתְכֶם מִסָּבִיב לִהְיוֹתְכֶם מוֹרָשָׁה לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם וַתֵּעֲלוּ עַל שְׂפַת לָשׁוֹן וְדִבַּת עָם.

כפעולת דיכוי –
עמוס ב, ז
הַשֹּׁאֲפִים עַל עֲפַר אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה לְמַעַן חַלֵּל אֶת שֵׁם קׇדְשִׁי.

פעולת דיכוי –
עמוס ח, ד
שִׁמְעוּ זֹאת הַשֹּׁאֲפִים אֶבְיוֹן וְלַשְׁבִּית (ענוי) [עֲנִיֵּי] אָרֶץ.

בתהילים, פעולת רדיפה ודיכוי –
תהילים נו, ב
חׇנֵּנִי אֱלֹהִים כִּי שְׁאָפַנִי אֱנוֹשׁ כׇּל הַיּוֹם לֹחֵם יִלְחָצֵנִי.
השואף מרחיב את רצונו אף מעבר לעצמו ומדכא אחרים.

תהילים נו, ג
שָׁאֲפוּ שׁוֹרְרַי כׇּל הַיּוֹם כִּי רַבִּים לֹחֲמִים לִי מָרוֹם.

תהילים נז, ד
יִשְׁלַח מִשָּׁמַיִם וְיוֹשִׁיעֵנִי חֵרֵף שֹׁאֲפִי סֶלָה יִשְׁלַח אֱלֹהִים חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ.
כאן שואפי הוא אולי המתמודד מולי, ועל כל פנים הלוחצי.

שאיפת רוח בהקבלה לתאווה, הפעם חיובית.
תהילים קיט, קלא
פִּי פָעַרְתִּי וָאֶשְׁאָפָה כִּי לְמִצְוֹתֶיךָ יָאָבְתִּי.

פעולת דיכוי –
איוב ה, ה
אֲשֶׁר קְצִירוֹ רָעֵב יֹאכֵל וְאֶל מִצִּנִּים יִקָּחֵהוּ וְשָׁאַף צַמִּים חֵילָם.

רצון –
איוב ז, ב
כְּעֶבֶד יִשְׁאַף צֵל וּכְשָׂכִיר יְקַוֶּה פׇעֳלוֹ.

רצון –
איוב לו, כ
אַל תִּשְׁאַף הַלָּיְלָה לַעֲלוֹת עַמִּים תַּחְתָּם.

רצון –
קהלת א, ה
וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם.

מרמה, תרמית, רמייה

השורש רמה מופיע ב-67 פסוקים בתנ"ך בהוראת שקר והונאה, ועוד לו משמעות של מקום רם ונישא, כגון ארמון, וכן רימה ותולעה. מעשה המרמה אף הוא מעין 'הרמה' של הדברים מעל פני השטח. מופיע בצורות שונות – מרמה, תרמית, רמייה. זו היא כמובן מידה רעה.
ואולם, יש גם מידה חיובית דומה –
ערום-מרמה הן מאותו שורש בסיס 'רם', אלא שערום מתפרש לחיוב – חכם.

מילון ספיר –
מִרְמָה
(מילון המקרא)
רמּאוּת, שקר, הונאה, צביעוּת, עורמה, בגידה, כאמור בפסוק: "מִרמה בלֵב חֹרשֵי רָע" (משלי יב, 20).

אלה הופעות השורש –
ראשון המרמים הוא יעקב, שרימה את אחיו עשיו –
בראשית כז, לה
וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ.

ומיד לבן מרמה אותו –
בראשית כט, כה
וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי.

במעשה דינה –
בראשית לד, יג
וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם.

הגבעונים –
יהושע ט, כב
וַיִּקְרָא לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר לָמָּה רִמִּיתֶם אֹתָנוּ לֵאמֹר רְחוֹקִים אֲנַחְנוּ מִכֶּם מְאֹד וְאַתֶּם בְּקִרְבֵּנוּ יֹשְׁבִים.

מיכל את אביה שאול –
שמואל א יט, יז
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל מִיכַל לָמָּה כָּכָה רִמִּיתִנִי וַתְּשַׁלְּחִי אֶת אֹיְבִי וַיִּמָּלֵט וַתֹּאמֶר מִיכַל אֶל שָׁאוּל הוּא אָמַר אֵלַי שַׁלְּחִנִי לָמָה אֲמִיתֵךְ.

שאול את בעלת האוב –
שמואל א כח, יב
וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת שְׁמוּאֵל וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל לֵאמֹר לָמָּה רִמִּיתָנִי וְאַתָּה שָׁאוּל.

מפיבושת לדוד על ציבא –
שמואל ב יט, כז
וַיֹּאמַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עַבְדִּי רִמָּנִי כִּי אָמַר עַבְדְּךָ אֶחְבְּשָׁה לִּי הַחֲמוֹר וְאֶרְכַּב עָלֶיהָ וְאֵלֵךְ אֶת הַמֶּלֶךְ כִּי פִסֵּחַ עַבְדֶּךָ.

לאחזיה –
מלכים ב ט, כג
וַיַּהֲפֹךְ יְהוֹרָם יָדָיו וַיָּנֹס וַיֹּאמֶר אֶל אֲחַזְיָהוּ מִרְמָה אֲחַזְיָה.

עבד ה' לא רימה –
ישעיהו נג, ט
וַיִּתֵּן אֶת רְשָׁעִים קִבְרוֹ וְאֶת עָשִׁיר בְּמֹתָיו עַל לֹא חָמָס עָשָׂה וְלֹא מִרְמָה בְּפִיו.

תוכחות הנביא ירמיה –
ירמיהו ה, כז
כִּכְלוּב מָלֵא עוֹף כֵּן בָּתֵּיהֶם מְלֵאִים מִרְמָה עַל כֵּן גָּדְלוּ וַיַּעֲשִׁירוּ.

ירמיהו ח, ה
מַדּוּעַ שׁוֹבְבָה הָעָם הַזֶּה יְרוּשָׁלִַם מְשֻׁבָה נִצַּחַת הֶחֱזִיקוּ בַּתַּרְמִית מֵאֲנוּ לָשׁוּב.

ירמיהו ט, ה
שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה בְּמִרְמָה מֵאֲנוּ דַעַת אוֹתִי נְאֻם יְהוָה.

ירמיהו ט, ז
חֵץ (שוחט) [שָׁחוּט] לְשׁוֹנָם מִרְמָה דִבֵּר בְּפִיו שָׁלוֹם אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אׇרְבּוֹ.

נביאי תרמית –
ירמיהו יד, יד
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי שֶׁקֶר הַנְּבִאִים נִבְּאִים בִּשְׁמִי לֹא שְׁלַחְתִּים וְלֹא צִוִּיתִים וְלֹא דִבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם חֲזוֹן שֶׁקֶר וְקֶסֶם (ואלול) [וֶאֱלִיל] (ותרמות) [וְתַרְמִית] לִבָּם הֵמָּה מִתְנַבְּאִים לָכֶם.

ירמיהו כג, כו
עַד מָתַי הֲיֵשׁ בְּלֵב הַנְּבִאִים נִבְּאֵי הַשָּׁקֶר וּנְבִיאֵי תַּרְמִת לִבָּם.

ירמיהו מח, י
אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת יְהוָה רְמִיָּה וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם

ובשאר הנביאים –
יש קשת רמיה –
הושע ז, טז
יָשׁוּבוּ לֹא עָל הָיוּ כְּקֶשֶׁת רְמִיָּה יִפְּלוּ בַחֶרֶב שָׂרֵיהֶם מִזַּעַם לְשׁוֹנָם זוֹ לַעְגָּם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

הושע יב, א
סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה עֹד רָד עִם אֵל וְעִם קְדוֹשִׁים נֶאֱמָן.

ויש מאזני מרמה –
הושע יב, ח
כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה לַעֲשֹׁק אָהֵב.

עמוס ח, ה
לֵאמֹר מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה בָּר לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה.

מיכה ו, יא
הַאֶזְכֶּה בְּמֹאזְנֵי רֶשַׁע וּבְכִיס אַבְנֵי מִרְמָה.

ויש לשון רמיה –
מיכה ו, יב
אֲשֶׁר עֲשִׁירֶיהָ מָלְאוּ חָמָס וְיֹשְׁבֶיהָ דִּבְּרוּ שָׁקֶר וּלְשׁוֹנָם רְמִיָּה בְּפִיהֶם.

צפניה א, ט
וּפָקַדְתִּי עַל כׇּל הַדּוֹלֵג עַל הַמִּפְתָּן בַּיּוֹם הַהוּא הַמְמַלְאִים בֵּית אֲדֹנֵיהֶם חָמָס וּמִרְמָה.

צפניה ג, יג
שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב וְלֹא יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית כִּי הֵמָּה יִרְעוּ וְרָבְצוּ וְאֵין מַחֲרִיד.

בתהילים הרבה –
תהילים ה, ז
תְּאַבֵּד דֹּבְרֵי כָזָב אִישׁ דָּמִים וּמִרְמָה יְתָעֵב יְהוָה.

תהילים י, ז
אָלָה פִּיהוּ מָלֵא וּמִרְמוֹת וָתֹךְ תַּחַת לְשׁוֹנוֹ עָמָל וָאָוֶן.

תהילים יז, א
תְּפִלָּה לְדָוִד שִׁמְעָה יְהוָה צֶדֶק הַקְשִׁיבָה רִנָּתִי הַאֲזִינָה תְפִלָּתִי בְּלֹא שִׂפְתֵי מִרְמָה.

תהילים כד, ד
נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה.

תהילים לב, ב
אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב יְהוָה לוֹ עָוֹן וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה.

תהילים לד, יד
נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה.

תהילים לה, כ
כִּי לֹא שָׁלוֹם יְדַבֵּרוּ וְעַל רִגְעֵי אֶרֶץ דִּבְרֵי מִרְמוֹת יַחֲשֹׁבוּן.

תהילים לו, ד
דִּבְרֵי פִיו אָוֶן וּמִרְמָה חָדַל לְהַשְׂכִּיל לְהֵיטִיב.

תהילים לח, יג
וַיְנַקְשׁוּ מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי וְדֹרְשֵׁי רָעָתִי דִּבְּרוּ הַוּוֹת וּמִרְמוֹת כׇּל הַיּוֹם יֶהְגּוּ.

תהילים מג, א
שׇׁפְטֵנִי אֱלֹהִים וְרִיבָה רִיבִי מִגּוֹי לֹא חָסִיד מֵאִישׁ מִרְמָה וְעַוְלָה תְפַלְּטֵנִי.

תהילים נ, יט
פִּיךָ שָׁלַחְתָּ בְרָעָה וּלְשׁוֹנְךָ תַּצְמִיד מִרְמָה.

תהילים נב, ד
הַוּוֹת תַּחְשֹׁב לְשׁוֹנֶךָ כְּתַעַר מְלֻטָּשׁ עֹשֵׂה רְמִיָּה.

תהילים נב, ו
אָהַבְתָּ כׇל דִּבְרֵי בָלַע לְשׁוֹן מִרְמָה.

תהילים נה, יב
הַוּוֹת בְּקִרְבָּהּ וְלֹא יָמִישׁ מֵרְחֹבָהּ תֹּךְ וּמִרְמָה.

בצירוף אנשי דמים ומרמה –
תהילים נה, כד
וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ.

תהילים עח, נז
וַיִּסֹּגוּ וַיִּבְגְּדוּ כַּאֲבוֹתָם נֶהְפְּכוּ כְּקֶשֶׁת רְמִיָּה.

תהילים קא, ז
לֹא יֵשֵׁב בְּקֶרֶב בֵּיתִי עֹשֵׂה רְמִיָּה דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי.

תהילים קט, ב
כִּי פִי רָשָׁע וּפִי מִרְמָה עָלַי פָּתָחוּ דִּבְּרוּ אִתִּי לְשׁוֹן שָׁקֶר.

תהילים קיט, קיח
סָלִיתָ כׇּל שׁוֹגִים מֵחֻקֶּיךָ כִּי שֶׁקֶר תַּרְמִיתָם.

תהילים קכ, ב
יְהוָה הַצִּילָה נַפְשִׁי מִשְּׂפַת שֶׁקֶר מִלָּשׁוֹן רְמִיָּה.

תהילים קכ, ג
מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יֹּסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה.

במשלי, על דרך החוכמה –
משלי י, ד
רָאשׁ עֹשֶׂה כַף רְמִיָּה וְיַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר.

משלי יא, א
מֹאזְנֵי מִרְמָה תּוֹעֲבַת יְהוָה וְאֶבֶן שְׁלֵמָה רְצוֹנוֹ.

משלי יב, ה
מַחְשְׁבוֹת צַדִּיקִים מִשְׁפָּט תַּחְבֻּלוֹת רְשָׁעִים מִרְמָה.

משלי יב, יז
יָפִיחַ אֱמוּנָה יַגִּיד צֶדֶק וְעֵד שְׁקָרִים מִרְמָה.

משלי יב, כ
מִרְמָה בְּלֶב חֹרְשֵׁי רָע וּלְיֹעֲצֵי שָׁלוֹם שִׂמְחָה.

משלי יב, כד
יַד חָרוּצִים תִּמְשׁוֹל וּרְמִיָּה תִּהְיֶה לָמַס.

משלי יב, כז
לֹא יַחֲרֹךְ רְמִיָּה צֵידוֹ וְהוֹן אָדָם יָקָר חָרוּץ.

משלי יד, ח
חׇכְמַת עָרוּם הָבִין דַּרְכּוֹ וְאִוֶּלֶת כְּסִילִים מִרְמָה.
ערום-מרמה הם מאותו שורש בסיס 'רם', אלא שערום מתפרש לחיוב.

משלי יד, כה
מַצִּיל נְפָשׁוֹת עֵד אֱמֶת וְיָפִחַ כְּזָבִים מִרְמָה.

משלי יט, טו
עַצְלָה תַּפִּיל תַּרְדֵּמָה וְנֶפֶשׁ רְמִיָּה תִרְעָב.

משלי כ, כג
תּוֹעֲבַת יְהוָה אֶבֶן וָאָבֶן וּמֹאזְנֵי מִרְמָה לֹא טוֹב.

משלי כו, יט
כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ וְאָמַר הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי.

משלי כו, כד
(בשפתו) [בִּשְׂפָתָיו] יִנָּכֵר שׂוֹנֵא וּבְקִרְבּוֹ יָשִׁית מִרְמָה.

באיוב, המדבר ללא רמייה –
איוב יג, ז
הַלְאֵל תְּדַבְּרוּ עַוְלָה וְלוֹ תְּדַבְּרוּ רְמִיָּה.

איוב טו, לה
הָרֹה עָמָל וְיָלֹד אָוֶן וּבִטְנָם תָּכִין מִרְמָה.

איוב כז, ד
אִם תְּדַבֵּרְנָה שְׂפָתַי עַוְלָה וּלְשׁוֹנִי אִם יֶהְגֶּה רְמִיָּה.

איוב לא, ה
אִם הָלַכְתִּי עִם שָׁוְא וַתַּחַשׁ עַל מִרְמָה רַגְלִי.

באיכה –
איכה א, יט
קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי הֵמָּה רִמּוּנִי כֹּהֲנַי וּזְקֵנַי בָּעִיר גָּוָעוּ כִּי בִקְשׁוּ אֹכֶל לָמוֹ וְיָשִׁיבוּ אֶת נַפְשָׁם.

בדניאל, מנהיגות במרמה –
דניאל ח, כה
וְעַל שִׂכְלוֹ וְהִצְלִיחַ מִרְמָה בְּיָדוֹ וּבִלְבָבוֹ יַגְדִּיל וּבְשַׁלְוָה יַשְׁחִית רַבִּים וְעַל שַׂר שָׂרִים יַעֲמֹד וּבְאֶפֶס יָד יִשָּׁבֵר.

דניאל יא, כג
וּמִן הִתְחַבְּרוּת אֵלָיו יַעֲשֶׂה מִרְמָה וְעָלָה וְעָצַם בִּמְעַט גּוֹי.

דוד בביטוי יפה –
דברי הימים א יב, יח
וַיֵּצֵא דָוִיד לִפְנֵיהֶם וַיַּעַן וַיֹּאמֶר לָהֶם אִם לְשָׁלוֹם בָּאתֶם אֵלַי לְעׇזְרֵנִי יִהְיֶה לִּי עֲלֵיכֶם לֵבָב לְיָחַד וְאִם לְרַמּוֹתַנִי לְצָרַי בְּלֹא חָמָס בְּכַפַּי יֵרֶא אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ וְיוֹכַח.

שלוש דרכים לכפרה

שלוש דרכים לכפרה.
שלוש דרכים לכפרה אני מכיר – היהודית, הנוצרית והחילונית.
נביא הדרך היהודית הוא משה, והצעתו – יום מכפר, יום הכיפורים. כפי שנכתב –
"כִּי־בַיֹּום הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יהוה תִּטְהָרוּ׃" (ויקרא טז 30)
ומצוותו –
"שַׁבַּת שַׁבָּתֹון הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עֹולָם׃" (ויקרא טז 31)

ואמנם בתורה נוסף פולחן כוהני, הכולל גם טקס מוזר של שליחת שעיר לעזאזל. חז"ל פירשו – מעין שוחד לשטן. ואולם, אבן עזרא, הפרשן החכם והנועז, מפרש במקום בדרך סוד, שאותו מפענח הרמב"ן. הוא מפנה לפסוק אחר –
"וְלֹא־יִזְבְּחוּ עֹוד אֶת־זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עֹולָם תִּהְיֶה־זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם׃" (ויקרא יז 7)
כלומר לדעתו מנהג זה הוא פסול!
זו פרשנות נועזת ביותר, ואולם המחקר המודרני תומך בה, ומראה שמנהג זה יסודו אלילי והוא היה נוהג בממלכת צור החיתית.
ואולם, רוב הפרשנים לא היו כה נועזים ודבקו במנהג האלילי הזה, משום שהוא כתוב בתורה. כתוצאה מכך, המנהג הזה, של מציאת 'שעיר לעזאזל' – מנהג שכבר אובחן בפסיכולוגיה המודרנית כמנהג שלילי – עדיין נוהג בישראל, למשל בתסמונת 'האשמת הש"ג הידועה. זה מנהג של חוסר לקיחת אחריות ואי מתן דין וחשבון, ויש לשרשו.

והדרך השנייה היא הדרך הנוצרית, שהנביא שלה הוא ישוע. וכפי שאמר עליו יוחנן המטביל –
"לְמָחֳרָת רָאָה יוֹחָנָן אֶת יֵשׁוּעַ בָּא לִקְרָאתוֹ. אָמַר: "הִנֵּה שֵׂה הָאֱלֹהִים הַנּוֹשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם." (יוחנן א 29)
ובבשורה על פי יוחנן נאמר המשפט הידוע –
"כִּי כֺּה אָהַב אֱלֹהִים אֶת הָעוֹלָם עַד כִּי נָתַן אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ לְמַעַן לֹא יֺאבַד כָּל הַמַּאֲמִין בּוֹ, אֶלָּא חַיֵּי עוֹלָם יִהְיוּ לוֹ." (יוחנן ג 16)
והדברים ארוכים וידועים.

והדרך השלישית היא הדרך החילונית. כאן אין 'כפרה' על 'חטאים', אלא פשוט דבקות בצו המוסרי האנושי. על הצו הזה דיברו פילוסופים רבים, מימי היוונים ועד קאנט ואילך. ואולם אני חושב שנביא החילוניים המובהק הוא שפינוזה, גם בתפיסת האלוהות שלו, שלפיו אלוהים הוא הטבע, וגם בתפיסת המוסר שלו, המתבססת ברובה על התורה הסטואית, אך מכניסה אותה ל'כלים גיאומטריים', כלומר הופכת אותה למדע, הוא מדע הפסיכולוגיה. ממשיכו המובהק בשטח זה הוא אפוא פרויד, ואחריו ממשיכיו. וחוק בסיסי אצלו הוא לא לעשות השלכה, והרי זה בדיוק מה שאמר ישוע –
"מַדּוּעַ אַתָּה רוֹאֶה אֶת הַקֵּיסָם אֲשֶׁר בְּעֵין אָחִיךָ וְאֵינְךָ שָׂם לֵב לַקּוֹרָה אֲשֶׁר בְּעֵינְךָ?" (מתי ז 3)
ומופיע אחר-כך בשינוי הנוסח בדברי חז"ל – הפוסל במומו פוסל.

אני השנה בוחר בדרך היהודית, ולכן אצום.

עדי

המילה עדי מופיעה ב-13 פסוקים. זה גם שם ישראלי נפוץ, בעיקר לנשים.

מילון ספיר –
עדִי
(מילון המקרא)
תכשיט, כאמור בפסוק: "המעלה עדִי זָהָב על לְבוּשְכֶם" (שמואל ב' א, 24) עדִי הוא שם כולל לקישוטים אישיים של הגבר והאישה. מקבילה לעדי – תפארת (ישעיה, ג, 18).

הרחבה שם –
שרידי תכשיטים נמצאו במערות האדם הקדמון בכרמל. הם נעשו מעצם, צדף ועצמות דג. בתקופה הכלקוּליתית נעשו מאבן ומשן. עיקר התפתחות העדיים חלה בקבוצות העדיים האלה: א. עדיי הראש והפנים – ראה: נֶזר, עטרה, כֶּתר, מִקשֶׁה, לִוְויָה ב. עדיי האוזן והאף – ראה: נֶזם, עָגיל, חָח ג. עדיי הצוואר – ראה: ענק, צַוָּוארון, רָביד, חלִי, מְנִיכָא, שַׂהרוֹנים, שְׁבִיסִים ד. עדיי הזרועַ והיד – ראה: אֶצְעָדָה, צָמִיד, שֵרָה, טבּעת ה. עדיי הרגל – ראה: עֶכֶס ו. עדיי הלבוש – היו סיכּות הִידוּק, עשויות מכסף או זהב שראשן, שנשאר גלוי לעין, נעשה בצורת גולה או אבן חצי יקרה. צורתם היסודית הייתה סיכּה המורחבת בראשה ובחלקה העליון קוף המאפשר השחלת חוט. סיכת הרכיסה הובאה על- ידי גויי הים והופיעה בשתי צורות יסוד: האחת, הקשת הפשוטה – שהייתה עשויה מחוט מתכת אחד ללא קישוט; השניה, הקשת המורכבת – שבה עשויה הקשת בעבודת יציקה ומקושטת במספר בליטות והמחט מוכנסת לגוף הקשת. בארץ היה גם מין מיוחד בצורת משולש שדמה לקשת המורכבת.

אטימולוגית – אומר אני – הוא משורשי עדה-עטה המורים על לבוש וכיסוי.

העדי נזכר בדרך כלל לחיוב, אך הוא יכול להופיע גם בהקשר שלילי, וזאת כאשר הוא נהפך לעיקר. בצורה המשמעותית ביותר דבר זה מופיע בתיאור ירידת משה מהר סיני.

להלן הופעותיה של המילה בתנ"ך.
בהר סיני הורידו בני ישראל את עדיים מעליהם –
שמות לג, ד
וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו.

שמות לג, ה
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ.

שמות לג, ו
וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב.

בקינת דוד –
שמואל ב א, כד
בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל שָׁאוּל בְּכֶינָה הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם עֲדָנִים הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן.

קישוט נשיים הנזכר לחיוב –
ישעיהו מט, יח
שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ חַי אָנִי נְאֻם יְהוָה כִּי כֻלָּם כָּעֲדִי תִלְבָּשִׁי וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה.

ירמיהו ב, לב
הֲתִשְׁכַּח בְּתוּלָה עֶדְיָהּ כַּלָּה קִשֻּׁרֶיהָ וְעַמִּי שְׁכֵחוּנִי יָמִים אֵין מִסְפָּר.

ולשלילה –
ירמיהו ד, ל
(ואתי) [וְאַתְּ] שָׁדוּד מַה תַּעֲשִׂי כִּי תִלְבְּשִׁי שָׁנִי כִּי תַעְדִּי עֲדִי זָהָב כִּי תִקְרְעִי בַפּוּךְ עֵינַיִךְ לַשָּׁוְא תִּתְיַפִּי מָאֲסוּ בָךְ עֹגְבִים נַפְשֵׁךְ יְבַקֵּשׁוּ.

משל כללי ליופי –
יחזקאל ז, כ
וּצְבִי עֶדְיוֹ לְגָאוֹן שָׂמָהוּ וְצַלְמֵי תוֹעֲבֹתָם שִׁקּוּצֵיהֶם עָשׂוּ בוֹ עַל כֵּן נְתַתִּיו לָהֶם לְנִדָּה.

לחיוב –
יחזקאל טז, ז
רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה.

יחזקאל טז, יא
וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל יָדַיִךְ וְרָבִיד עַל גְּרוֹנֵךְ.

יחזקאל כג, מ
וְאַף כִּי תִשְׁלַחְנָה לַאֲנָשִׁים בָּאִים מִמֶּרְחָק אֲשֶׁר מַלְאָךְ שָׁלוּחַ אֲלֵיהֶם וְהִנֵּה בָאוּ לַאֲשֶׁר רָחַצְתְּ כָּחַלְתְּ עֵינַיִךְ וְעָדִית עֶדִי.

גם לסוס –
תהילים לב, ט
אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין בְּמֶתֶג וָרֶסֶן עֶדְיוֹ לִבְלוֹם בַּל קְרֹב אֵלֶיךָ.
ומכאן לדעתי הקריאה לסוס – דיו!

כללי –
תהילים קג, ה
הַמַּשְׂבִּיַע בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי.

ראש השנה בתורה

פעם כתבתי מאמר כולל על החגים בתורה, אך איני מוצא אותו. בכל אופן ראש השנה מופיע רק בשני פסוקים דומים, שמזכירים אותו כיום תרועה, יום שמחה. גם בימי עזרא קראו ביום זה את התורה ושמחו – וזאת ראיתי בסרטון של ירון ידען. וחג זה הוא בחודש השביעי, כך שבוודאי אינו ראש השנה לפי התורה העברית.
אלו שני הפסוקים –

ויקרא כג, כד
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ.

במדבר כט, א
וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כׇּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם.

גם – "כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוה׃ ס" (ויקרא כג 25)

ובבמדבר –
ב ‮וַעֲשִׂיתֶם עֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוה פַּר בֶּן־בָּקָר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם׃ ג ‮וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאָיִל׃ ד ‮וְעִשָּׂרֹון אֶחָד לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים׃ ה ‮וּשְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד חַטָּאת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם׃ ו ‮מִלְּבַד עֹלַת הַחֹדֶשׁ וּמִנְחָתָהּ וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם כְּמִשְׁפָּטָם לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיהוה.

כפי שאנו רואים שני הפסוקים דומים מאוד, וגם חזרה זו לא נצרכת, והדבר מחזק עד מאוד את תורת התעודות.
עד כמה שאני זוכר, המקור הראשון הוא ספר הברית הקטן והשני המקור הכהני.

שם המשיח לפי הגמרא

הגמרא אומרת –
משיח מה שמו דבי רבי שילא אמרי שילה שמו שנאמר (בראשית מט, י) עד כי יבא שילה דבי רבי ינאי אמרי ינון שמו שנאמר (תהלים עב, יז) יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו דבי רבי חנינה אמר חנינה שמו שנאמר (ירמיהו טז, יג) אשר לא אתן לכם חנינה ויש אומרים מנחם בן חזקיה שמו שנאמר (איכה א, טז) כי רחק ממני מנחם משיב נפשי ורבנן אמרי חיוורא דבי רבי שמו שנאמר (ישעיהו נג, ד) אכן חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם ואנחנו חשבנוהו נגוע מוכה אלהים ומעונה
סנהדרין צח, ב.

ואולם, נשים לב שכל אחד מהרבנים אומר שם הדומה לשמו, ועל כן אין אלה באמת שמות המשיח.
בנוגע לשילה, פירש יפה פרופ' קנוהל – עד כי יבוא שי לו, כך שהשם אפילו לא נכון.
לגבי ינון, אין זה שם, אלא פועל – יפרח, שהרי ינון-ניוון משמעויות הפוכות, ונין הוא הצאצא, הפרי.
לגבי חנינה – הנוצרים אכן אומרים שהאמונה במשיחם ישוע מביאה חנינה. אך בדרך היהודית לא מצאתי חנינה כזאת באמת, החנינה מחטא.
לגבי מנחם, משיח אכן תפקידו גם לנחם כל אבלים, אך איני יודע איך הגיעו לשם המלא הזה.
אני אפוא סבור שדעת חכמים היא העיקר – המשיח הוא המצורע, המתואר בספר ישעיה. ואולם, זה תיאורו ולא שמו.

מלאך, מלאכה

מלאך, מלאכה
המילה מלאך מופיעה ב-198 פסוקים. מלאך הוא שליח. לעיתים זה מלאך ה', ולעיתים מלאך-שליח של בני אדם. ומלאכי ה' יש מסוגים שונים, יש שבאים לעזור ויש שבאים להחריב. וגם הנביאים נקראים מלאכים, שכן הם שליחי ה', ולמשל הנביא חגי נקרא באופן יפה – 'מלאך ה' במלאכות ה'.
שורש המילה מלאך הוא השורש האכדי לאך, ואותו אפשר לקצר לשורש הבסיס לך, שמשותף למילים מלאך ושליח, כי מלאך הוא מי שנאמר לו – לך! הוא נשלח.
ומהי מלאכה? מלאכה היא גם דבר שבגללו צריך לצאת מהבית, בדרך כלל, כלומר גם כאן נאמר – לך! ויותר מזה, היא שליחות. למשל רופא נשלח לרפא אנשים. וזו אמנם שליחות ארצית יותר.
הבלשן ניצן נצר, אגב, חשב שמלאכה נקראת כך כי זה 'משלח יד', אך אני חושב שהוא טעה, או על כל פנים שאני צודק יותר.

אין טעם הפעם שאביא את הופעותיה של המילה, כי אין בהן הוספה מבחינה לשונית.

וממילון ספיר –
מַלְאָךְ, מַלְאַךְ ה', מַלְאָכִים
(מילון המקרא)
1. שליח, צִיר, כאמור בפסוק: "ותשלח איזבל מלאָך אל אליָהוּ" (מלכים א' יט, 2) (גם המרגלים שנשלחו בידי יהושוע כונו מלאכים)

2. [ביחס אל ה'] שליחו של האֵל – נביא, כּוהן או יצוּר שמימי, כאמור בפסוק: "הנה אנֹכי שֹלֵח מלאָך לפָנֶיך" (שמות כג, 20) השם מלאך נגזר מהשורש לא"ך ומשמעותו שליח. ברוב המקרים הכוונה לשליח ה' והוא דמות שאינה בשׂר ומשתייך לפמליה של מעלה. פמליית המלאכים שבשמיים מכונה "צבא השמים", כדי לציין את מספרם הגדול (מלכים א' כב, 19) המלאכים מתגלים לבני האדם בארבע דרכים: האחת על-ידי השמעת קולות (בראשית כא, 17); השנייה על-ידי הופעה בחלום (בראשית כח, 10-12); השלישית על־ידי הופעה בהקיץ, כאשר המלאך מופיע בצורה מפחידה או מבצע פעולה מסוכנת (בראשית לב, (25-30 ודרך נוספת בהקיץ – כשהמלאך הוא שליח האל הבא לנחם, להזהיר או לאיים בשם האלוהים (בראשית יח, 8) המלאכים משמשים גם כמליצי יושר בעד האדם לפני האל כגון (איוב לג, 23), וכן כמוציאים לפועל את גזר האלוהים (שמואל ב' כד, 16). הם משבחים את האלוהים בשמיים (תהילים כט), מעבירים את דבר האלוהים לנביאים (זכריה א, 9), משמשים כשומרים על הצדיקים (בראשית כד, 7), וכשריו של האל הם ממונים על עמים שונים (דניאל י, 20).

לדעת הרמב"ם במורה נבוכים, חלק א', פרק מט, המלאכים הם שכלים ואינם גוף.

כסף

כסף בתנך
המילה כסף מופיעה בתנ"ך ב-361 פסוקים. נושא כזה מטבע הדברים שיהיה מרכזי. ואולם, יחס התנ"ך לכסף בדרך כלל שלילי, והוא מופיע בצד ביטויים שליליים נוספים – בצע, שוחד, נשך, תרבית – כולם פעולות כספיות אסורות. אך הוא מופיע גם בהקשר חיובי, בראש ובראשונה במקדש, שהיה מלא כסף וזהב, ועל כך אומר חגי הנביא – 'לי הכסף ולי הזהב, אמר ה' צבאות'.
כמו כן, הכסף מופיע בסמיכות לנכסים אחרים – כסף וזהב, עבדים ושפחות, בגדים ושמלות. אלה הם סממני העושר, ועושר הוא גם מידה חיובית, ויכול לבוא כברכת ה', בדרך היושר. כך שלושת האבות הברוכים היו גם עשירים.
מבחינה לשונית, וזאת שמעתי בשם הרבי מלובביץ, כסף הוא דבר שנכספים אליו, ובדרך כלל זה נכון. ואולם, אפשר להיכסף גם לדברים אחרים, כפי שנראה במספר דוגמאות. וגם הכיסופים לכסף אינם דבר חיובי, כאמור. מוטב, לדעתי, להיכסף לצדק, לחסד ולאהבה.
בקהלת יש אמנם משפט קשה – והכסף יענה את הכול', אך נראה לי שיש לפרש כאן יענה מלשון יעניין. ועדיין הדבר קשה. במיוחד כאשר אותו קהלת אומר ש'אוהב כסף לא ישבע כסף', מה שבוודאי נכון, כפי שאנו נוכחים לראות. ואולי במשפט הראשון קהלת פשוט מתאר מצב קיים, ולא מצב רצוי. כך נראה.

אביא כמה מהופעות הכסף בתנ"ך –

לבן היה רמאי בכספים, ארמי אותיות רמאי –
בראשית לא, טו
הֲלוֹא נׇכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ.

לשון כיסופים –
בראשית לא, ל
וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי.

יוסף נמכר בכסף –
בראשית לז, כח
וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה.

ואחר כך כל פרשת נקמתו הקטנה באחיו סובבת סביב כסף, ואביא את כל הפסוקים –
בראשית מב, כה
וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְאוּ אֶת כְּלֵיהֶם בָּר וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל שַׂקּוֹ וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן.

בראשית מב, כז
וַיִּפְתַּח הָאֶחָד אֶת שַׂקּוֹ לָתֵת מִסְפּוֹא לַחֲמֹרוֹ בַּמָּלוֹן וַיַּרְא אֶת כַּסְפּוֹ וְהִנֵּה הוּא בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ.

בראשית מב, כח
וַיֹּאמֶר אֶל אֶחָיו הוּשַׁב כַּסְפִּי וְגַם הִנֵּה בְאַמְתַּחְתִּי וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ.

בראשית מב, לה
וַיְהִי הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם וְהִנֵּה אִישׁ צְרוֹר כַּסְפּוֹ בְּשַׂקּוֹ וַיִּרְאוּ אֶת צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם הֵמָּה וַאֲבִיהֶם וַיִּירָאוּ.

בראשית מג, יב
וְכֶסֶף מִשְׁנֶה קְחוּ בְיֶדְכֶם וְאֶת הַכֶּסֶף הַמּוּשָׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם אוּלַי מִשְׁגֶּה הוּא.

בראשית מג, טו
וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת הַמִּנְחָה הַזֹּאת וּמִשְׁנֶה כֶּסֶף לָקְחוּ בְיָדָם וְאֶת בִּנְיָמִן וַיָּקֻמוּ וַיֵּרְדוּ מִצְרַיִם וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יוֹסֵף.

בראשית מג, יח
וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף וַיֹּאמְרוּ עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ.

בראשית מג, כא
וַיְהִי כִּי בָאנוּ אֶל הַמָּלוֹן וַנִּפְתְּחָה אֶת אַמְתְּחֹתֵינוּ וְהִנֵּה כֶסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ כַּסְפֵּנוּ בְּמִשְׁקָלוֹ וַנָּשֶׁב אֹתוֹ בְּיָדֵנוּ.

בראשית מג, כב
וְכֶסֶף אַחֵר הוֹרַדְנוּ בְיָדֵנוּ לִשְׁבׇּר אֹכֶל לֹא יָדַעְנוּ מִי שָׂם כַּסְפֵּנוּ בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ.

בראשית מג, כג
וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לָכֶם אַל תִּירָאוּ אֱלֹהֵיכֶם וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן בְּאַמְתְּחֹתֵיכֶם כַּסְפְּכֶם בָּא אֵלָי וַיּוֹצֵא אֲלֵהֶם אֶת שִׁמְעוֹן.

בראשית מד, א
וַיְצַו אֶת אֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ לֵאמֹר מַלֵּא אֶת אַמְתְּחֹת הָאֲנָשִׁים אֹכֶל כַּאֲשֶׁר יוּכְלוּן שְׂאֵת וְשִׂים כֶּסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ.

ולו היה גביע כסף –
בראשית מד, ב
וְאֶת גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן וְאֵת כֶּסֶף שִׁבְרוֹ וַיַּעַשׂ כִּדְבַר יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֵּר.
(היום יש גביעים כאלה ליין של קידוש והבדלה).

בראשית מד, ח
הֵן כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ בְּפִי אַמְתְּחֹתֵינוּ הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָב.

בראשית מה, כב
לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְחָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹת.

יוסף גם אסף כסף ממצרים –
בראשית מז, יד

וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כׇּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה

בראשית מז, טו
וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ כִּי אָפֵס כָּסֶף.

בראשית מז, טז
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם אָפֵס כָּסֶף.

בראשית מז, יח
וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ.

וגם ביציאת מצרים בני ישראל יצאו עם כלי כסף של המצרים –
שמות ג, כב
וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם.

שמות יא, ב
דַּבֶּר נָא בְּאׇזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב.

שמות יב, לה
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת.

*

אין לקחת נשך, שהוא כנושך את המלווה, כדברי רש"י –
שמות כב, כד
אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ.

תורמים כסף למשכן –
שמות כה, ג
וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת.

והרבה דברים במקדש עשויים מכסף, אביא אחד בלבד –
שמות כו, יט
וְאַרְבָּעִים אַדְנֵי כֶסֶף תַּעֲשֶׂה תַּחַת עֶשְׂרִים הַקָּרֶשׁ שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו.

נשך –
ויקרא כה, לז
אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אׇכְלֶךָ.

בלעם לא חפץ בכסף –
במדבר כב, יח
וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי יְהוָה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה.

במדבר כד, יג
אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי יְהוָה לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֹתוֹ אֲדַבֵּר.

למלך אסור להרבות כסף וזהב –
דברים יז, יז
וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד.
פעם היו לנו ראשי ממשלה צנועים כאלה, כמו בן גוריון או בגין, היום כולם עשירים ומתנהגים בראוותנות. וברהבתנות, וברעבתנות.
אגב, שתי המילים האלה אכן קשורות לשונית, והן ממקור רב, הרבה, על שני הפכיו.

נשך –
דברים כג, כ
לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כׇּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ.

גם האלילים הם מכסף –
דברים כט, טז
וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם.

עכן מעל בחרם ולקח כסף –
יהושע ז, כא
(ואראה) [וָאֵרֶא] בַשָּׁלָל אַדֶּרֶת שִׁנְעָר אַחַת טוֹבָה וּמָאתַיִם שְׁקָלִים כֶּסֶף וּלְשׁוֹן זָהָב אֶחָד חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים מִשְׁקָלוֹ וָאֶחְמְדֵם וָאֶקָּחֵם וְהִנָּם טְמוּנִים בָּאָרֶץ בְּתוֹךְ הָאׇהֳלִי וְהַכֶּסֶף תַּחְתֶּיהָ.

יהושע ז, כב
וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ מַלְאָכִים וַיָּרֻצוּ הָאֹהֱלָה וְהִנֵּה טְמוּנָה בְּאׇהֳלוֹ וְהַכֶּסֶף תַּחְתֶּיהָ.

יהושע ז, כד
וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת עָכָן בֶּן זֶרַח וְאֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הָאַדֶּרֶת וְאֶת לְשׁוֹן הַזָּהָב וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת שׁוֹרוֹ וְאֶת חֲמֹרוֹ וְאֶת צֹאנוֹ וְאֶת אׇהֳלוֹ וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר לוֹ וְכׇל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ וַיַּעֲלוּ אֹתָם עֵמֶק עָכוֹר.

לשלמה היה הרבה כסף –
מלכים א י, כא
וְכֹל כְּלֵי מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה זָהָב וְכֹל כְּלֵי בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן זָהָב סָגוּר אֵין כֶּסֶף לֹא נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה.

מלכים א י, כב
כִּי אֳנִי תַרְשִׁישׁ לַמֶּלֶךְ בַּיָּם עִם אֳנִי חִירָם אַחַת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים תָּבוֹא אֳנִי תַרְשִׁישׁ נֹשְׂאֵת זָהָב וָכֶסֶף שֶׁנְהַבִּים וְקֹפִים וְתֻכִּיִּים.

אחאב הציע כסף לנבות עבור כרמו –
מלכים א כא, ב
וַיְדַבֵּר אַחְאָב אֶל נָבוֹת לֵאמֹר תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ וִיהִי לִי לְגַן יָרָק כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ אֶתְּנָה לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה.

מלכים א כא, ו
וַיְדַבֵּר אֵלֶיהָ כִּי אֲדַבֵּר אֶל נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי וָאֹמַר לוֹ תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ בְּכֶסֶף אוֹ אִם חָפֵץ אַתָּה אֶתְּנָה לְךָ כֶרֶם תַּחְתָּיו וַיֹּאמֶר לֹא אֶתֵּן לְךָ אֶת כַּרְמִי.

והוא מאן –
מלכים א כא, טו
וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אִיזֶבֶל כִּי סֻקַּל נָבוֹת וַיָּמֹת וַתֹּאמֶר אִיזֶבֶל אֶל אַחְאָב קוּם רֵשׁ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר מֵאֵן לָתֶת לְךָ בְכֶסֶף כִּי אֵין נָבוֹת חַי כִּי מֵת.

גיחזי לקח כסף, בניגוד לדעת אלישע –
מלכים ב ה, כב
וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם אֲדֹנִי שְׁלָחַנִי לֵאמֹר הִנֵּה עַתָּה זֶה בָּאוּ אֵלַי שְׁנֵי נְעָרִים מֵהַר אֶפְרַיִם מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים תְּנָה נָּא לָהֶם כִּכַּר כֶּסֶף וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים.

מלכים ב ה, כג
וַיֹּאמֶר נַעֲמָן הוֹאֵל קַח כִּכָּרָיִם וַיִּפְרׇץ בּוֹ וַיָּצַר כִּכְּרַיִם כֶּסֶף בִּשְׁנֵי חֲרִטִים וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים וַיִּתֵּן אֶל שְׁנֵי נְעָרָיו וַיִּשְׂאוּ לְפָנָיו.

ואלישע גילה זאת –
מלכים ב ה, כו
וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא לִבִּי הָלַךְ כַּאֲשֶׁר הָפַךְ אִישׁ מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ הַעֵת לָקַחַת אֶת הַכֶּסֶף וְלָקַחַת בְּגָדִים וְזֵיתִים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת.

כסף הוא מלא סיגים וצריך לצרוף אותו, להוציא הלכלוך. והנביאים מביאים זאת הרבה כמשל לצורך בניקיון כפיים –
ישעיהו א, כב
כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סׇבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם.

נגד האלילים –
ישעיהו ב, כ
בַּיּוֹם הַהוּא יַשְׁלִיךְ הָאָדָם אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וְאֵת אֱלִילֵי זְהָבוֹ אֲשֶׁר עָשׂוּ לוֹ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַחְפֹּר פֵּרוֹת וְלָעֲטַלֵּפִים.

לא הדרך לגאולה –
ישעיהו נב, ג
כִּי כֹה אָמַר יְהוָה חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ.

התורה לא בכסף –
ישעיהו נה, א
הוֹי כׇּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ כָּסֶף לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב.

ישעיהו נה, ב
לָמָּה תִשְׁקְלוּ כֶסֶף בְּלוֹא לֶחֶם וִיגִיעֲכֶם בְּלוֹא לְשׇׂבְעָה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ טוֹב וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם.

יש כסף נמאס –
ירמיהו ו, ל
כֶּסֶף נִמְאָס קָרְאוּ לָהֶם כִּי מָאַס יְהוָה בָּהֶם.

כסף לא מושיע –
יחזקאל ז, יט
כַּסְפָּם בַּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ וּזְהָבָם לְנִדָּה יִהְיֶה כַּסְפָּם וּזְהָבָם לֹא יוּכַל לְהַצִּילָם בְּיוֹם עֶבְרַת יְהוָה נַפְשָׁם לֹא יְשַׂבֵּעוּ וּמֵעֵיהֶם לֹא יְמַלֵּאוּ כִּי מִכְשׁוֹל עֲוֹנָם הָיָה.

מכירת צדיק בכסף –
עמוס ב, ו
כֹּה אָמַר יְהוָה עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם.

עמוס ח, ו
לִקְנוֹת בַּכֶּסֶף דַּלִּים וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם וּמַפַּל בַּר נַשְׁבִּיר.

כסף ושוחד –
מיכה ג, יא
רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְהוָה יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה.

כסף לא מושיע –
צפניה א, יח
גַּם כַּסְפָּם גַּם זְהָבָם לֹא יוּכַל לְהַצִּילָם בְּיוֹם עֶבְרַת יְהוָה וּבְאֵשׁ קִנְאָתוֹ תֵּאָכֵל כׇּל הָאָרֶץ כִּי כָלָה אַךְ נִבְהָלָה יַעֲשֶׂה אֵת כׇּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ.

כסף – למקדש –
חגי ב, ח
לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת.

זכריה מקבל כסף, והנוצרים רואים זאת כמשל לכסף שקיבל יהודה איש קריות –
זכריה יא, יב
וָאֹמַר אֲלֵיהֶם אִם טוֹב בְּעֵינֵיכֶם הָבוּ שְׂכָרִי וְאִם לֹא חֲדָלוּ וַיִּשְׁקְלוּ אֶת שְׂכָרִי שְׁלֹשִׁים כָּסֶף.

זכריה יא, יג
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי הַשְׁלִיכֵהוּ אֶל הַיּוֹצֵר אֶדֶר הַיְקָר אֲשֶׁר יָקַרְתִּי מֵעֲלֵיהֶם וָאֶקְחָה שְׁלֹשִׁים הַכֶּסֶף וָאַשְׁלִיךְ אֹתוֹ בֵּית יְהוָה אֶל הַיּוֹצֵר.

אנשים נצרפים ככסף –
זכריה יג, ט
וְהֵבֵאתִי אֶת הַשְּׁלִשִׁית בָּאֵשׁ וּצְרַפְתִּים כִּצְרֹף אֶת הַכֶּסֶף וּבְחַנְתִּים כִּבְחֹן אֶת הַזָּהָב הוּא יִקְרָא בִשְׁמִי וַאֲנִי אֶעֱנֶה אֹתוֹ אָמַרְתִּי עַמִּי הוּא וְהוּא יֹאמַר יְהוָה אֱלֹהָי.

וכן הלוויים –
מלאכי ג, ג
וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר כֶּסֶף וְטִהַר אֶת בְּנֵי לֵוִי וְזִקַּק אֹתָם כַּזָּהָב וְכַכָּסֶף וְהָיוּ לַיהוָה מַגִּישֵׁי מִנְחָה בִּצְדָקָה.

דברי ה' הם כסף צרוף –
תהילים יב, ז
אִמֲרוֹת יְהוָה אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם.

מעלת הצדיק –
תהילים טו, ה
כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם.

כיסופים לטרף –
תהילים יז, יב
דִּמְיֹנוֹ כְּאַרְיֵה יִכְסוֹף לִטְרוֹף וְכִכְפִיר יֹשֵׁב בְּמִסְתָּרִים.

צריפת הלב –
תהילים סו, י
כִּי בְחַנְתָּנוּ אֱלֹהִים צְרַפְתָּנוּ כִּצְרׇף כָּסֶף.

שני פסוקים קצת קשים –
תהילים סח, יד
אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ.

תהילים סח, לא
גְּעַר חַיַּת קָנֶה עֲדַת אַבִּירִים בְּעֶגְלֵי עַמִּים מִתְרַפֵּס בְּרַצֵּי כָסֶף בִּזַּר עַמִּים קְרָבוֹת יֶחְפָּצוּ.

ואפשר להיכסף גם לבית ה' –
תהילים פד, ג
נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת יְהוָה לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי.

הפסוק הידוע –
תהילים קיט, עב
טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף.

אלילי כסף –
תהילים קלה, טו
עֲצַבֵּי הַגּוֹיִם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם.

החוכמה עדיפה מכסף –
משלי ב, ד
אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה.

משלי ג, יד
כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר כָּסֶף וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ.

משלי ח, י
קְחוּ מוּסָרִי וְאַל כָּסֶף וְדַעַת מֵחָרוּץ נִבְחָר.

משלי ח, יט
טוֹב פִּרְיִי מֵחָרוּץ וּמִפָּז וּתְבוּאָתִי מִכֶּסֶף נִבְחָר.

ועוד –
משלי י, כ
כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק לֵב רְשָׁעִים כִּמְעָט.

משלי טז, טז
קְנֹה חׇכְמָה מַה טּוֹב מֵחָרוּץ וּקְנוֹת בִּינָה נִבְחָר מִכָּסֶף.

משלי יז, ג
מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב וּבֹחֵן לִבּוֹת יְהוָה.

משלי כב, א
נִבְחָר שֵׁם מֵעֹשֶׁר רָב מִכֶּסֶף וּמִזָּהָב חֵן טוֹב.

משל יפה שהביאו הרמב"ם –
משלי כה, יא
תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף דָּבָר דָּבֻר עַל אׇפְנָיו.

יש לכסף מוצא –
איוב כח, א
כִּי יֵשׁ לַכֶּסֶף מוֹצָא וּמָקוֹם לַזָּהָב יָזֹקּוּ.

אוהב כסף לא ישבע כסף –
קהלת ה, ט
אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף וּמִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה גַּם זֶה הָבֶל.

ולעומת זאת – וראו הסברי למעלה –
קהלת י, יט
לִשְׂחוֹק עֹשִׂים לֶחֶם וְיַיִן יְשַׂמַּח חַיִּים וְהַכֶּסֶף יַעֲנֶה אֶת הַכֹּל.

גם המן הציע כסף, ויש קשר בין סיפור מגילת אסתר וסיפור יוסף –
אסתר ג, ט
אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ.

אסתר ג, יא
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ.

אסתר ד, ז
וַיַּגֶּד לוֹ מׇרְדֳּכַי אֵת כׇּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וְאֵת פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ (ביהודיים) [בַּיְּהוּדִים] לְאַבְּדָם.

*

מילון ספיר –
כֶּסֶף
(מילון המקרא)
1. מתכת יקרה לבנה שממנה יצקו מטבעות למסחר, לתעשיית כלים, תכשיטים וכד', כאמור בפסוק: "יְליד בָּיִת וּמקנַת כּסף" (בראשית יז, 12) (ראה גם: מתכות)

2. קיצור של "שֶקל כסף", כאמור בפסוק: "הנה נָתַתִּי אלף כסף לאָחִיך" (בראשית כ, 16) (ראה גם: מטבע) הכסף היה נשקל במאזניים כשנעשו עסקות שערכן הכספי גדול. במשא ומתן רגיל היו משתמשים במטילי כסף שגודלם או משקלם היו ידועים לכול (שמואל א' ט, 8)



בהל

השורש בה"ל מופיע ב-54 פסוקים.

לשורש זה שתי משמעויות, לפי מילון ספיר –
מְבַהֵל
(מילון המקרא)
1. מַטיל פַּחַד, כאמור בפסוק: "וֵאלֹהִים אָמַר לְבַהלֵנִי" (דברי הימים ב', לה, 21)
2. מֵחיש, ממַהֵר, כאמור בפסוק: "וַיְבַהֵל את תַמְרוּקֶיהָ" (אסתר ב, 9)

הקשר בין המשמעויות ברור – מי שממהר נראה כמו מי שהטילו עליו מורא והוא בורח.
בפסיכולוגיה, התגובה לאיום היא 'הילחם או ברח', והאפשרות השנייה היא המשמעות השנייה של המילה. מי שנלחם – לא נבהל.
ואגב, יש גם אפשרות שלישית לפעולה – קפיאה על המקום. לפעמים זה הדבר היעיל ביותר לעשות, למשל בהתמודדות מול נחש.
מול כלב – הילחם, מול אריה – ברח, ומול נחש – קפא.

מבחינה אטימולוגית, לפי מילוני – בבה"ל מופיעה האות ה"א המטרה על הגייתה, וכאן – היא צליל הבהלה.

אביא כמה מהופעותיו של השורש –
האחים נבהלו מפני יוסף –
בראשית מה, ג
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו.

בתהילים מופיע הרבה –
תהילים ו, ג-ד –
חׇנֵּנִי יְהוָה כִּי אֻמְלַל אָנִי רְפָאֵנִי יְהוָה כִּי נִבְהֲלוּ עֲצָמָי.
וְנַפְשִׁי נִבְהֲלָה מְאֹד (ואת) [וְאַתָּה] יְהוָה עַד מָתָי.

תהילים ו, יא
יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ מְאֹד כׇּל אֹיְבָי יָשֻׁבוּ יֵבֹשׁוּ רָגַע.

תהילים ל, ח
יְהוָה בִּרְצוֹנְךָ הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל.

תהילים מח, ו
הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ.

תהילים עח, לג
וַיְכַל בַּהֶבֶל יְמֵיהֶם וּשְׁנוֹתָם בַּבֶּהָלָה.

תהילים פג, טז
כֵּן תִּרְדְּפֵם בְּסַעֲרֶךָ וּבְסוּפָתְךָ תְבַהֲלֵם.

תהילים פג, יח
יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ עֲדֵי עַד וְיַחְפְּרוּ וְיֹאבֵדוּ.

תהילים צ, ז
כִּי כָלִינוּ בְאַפֶּךָ וּבַחֲמָתְךָ נִבְהָלְנוּ.

תהילים קד, כט
תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן.

במשלי, בהלה לנחלה והון אינה טובה –
משלי כ, כא
נַחֲלָה (מבחלת) [מְבֹהֶלֶת] בָּרִאשֹׁנָה וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ.

משלי כח, כב
נִבֳהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ.

קהלת נגד בהלה בדיבור או בכעס, או לפני המושל –
קהלת ה, א
אַל תְּבַהֵל עַל פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל יְמַהֵר לְהוֹצִיא דָבָר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים.

קהלת ז, ט
אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ.

קהלת ח, ג
אַל תִּבָּהֵל מִפָּנָיו תֵּלֵךְ אַל תַּעֲמֹד בְּדָבָר רָע כִּי כׇּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַעֲשֶׂה.

באסתר יש הרבה בהלות, וגם הרצים יוצאים מבוהלים ודחופים, כלומר במהירות –
אסתר ב, ט
וַתִּיטַב הַנַּעֲרָה בְעֵינָיו וַתִּשָּׂא חֶסֶד לְפָנָיו וַיְבַהֵל אֶת תַּמְרוּקֶיהָ וְאֶת מָנוֹתֶהָ לָתֵת לָהּ וְאֵת שֶׁבַע הַנְּעָרוֹת הָרְאֻיוֹת לָתֶת לָהּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וַיְשַׁנֶּהָ וְאֶת נַעֲרוֹתֶיהָ לְטוֹב בֵּית הַנָּשִׁים.

אסתר ו, יד
עוֹדָם מְדַבְּרִים עִמּוֹ וְסָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ הִגִּיעוּ וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת הָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר.

אסתר ח, יד
הָרָצִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים יָצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה.

בדניאל, החלומות מבהילים, חלומות בלהה, בהלה-בלהה אותיות מתחלפות –
דניאל ד, ב
חֵלֶם חֲזֵית וִידַחֲלִנַּנִי וְהַרְהֹרִין עַל מִשְׁכְּבִי וְחֶזְוֵי רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי.

דניאל ד, טז
אֱדַיִן דָּנִיֵּאל דִּי שְׁמֵהּ בֵּלְטְשַׁאצַּר אֶשְׁתּוֹמַם כְּשָׁעָה חֲדָה וְרַעְיֹנֹהִי יְבַהֲלֻנֵּהּ עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר בֵּלְטְשַׁאצַּר חֶלְמָא וּפִשְׁרֵא אַל יְבַהֲלָךְ עָנֵה בֵלְטְשַׁאצַּר וְאָמַר (מראי) [מָרִי] חֶלְמָא (לשנאיך) [לְשָׂנְאָךְ] וּפִשְׁרֵהּ (לעריך) [לְעָרָךְ].

דניאל ה, ו
אֱדַיִן מַלְכָּא זִיוֹהִי שְׁנוֹהִי וְרַעְיֹנֹהִי יְבַהֲלוּנֵּהּ וְקִטְרֵי חַרְצֵהּ מִשְׁתָּרַיִן וְאַרְכֻבָּתֵהּ דָּא לְדָא נָקְשָׁן.

דניאל ה, ט
אֱדַיִן מַלְכָּא בֵלְשַׁאצַּר שַׂגִּיא מִתְבָּהַל וְזִיוֹהִי שָׁנַיִן עֲלוֹהִי וְרַבְרְבָנוֹהִי מִשְׁתַּבְּשִׁין.

דניאל ה, י
מַלְכְּתָא לׇקֳבֵל מִלֵּי מַלְכָּא וְרַבְרְבָנוֹהִי לְבֵית מִשְׁתְּיָא (עללת) [עַלַּת] עֲנָת מַלְכְּתָא וַאֲמֶרֶת מַלְכָּא לְעָלְמִין חֱיִי אַל יְבַהֲלוּךְ רַעְיוֹנָךְ וְזִיוָיךְ אַל יִשְׁתַּנּוֹ.

דניאל ז, כח
עַד כָּה סוֹפָא דִי מִלְּתָא אֲנָה דָנִיֵּאל שַׂגִּיא רַעְיוֹנַי יְבַהֲלֻנַּנִי וְזִיוַי יִשְׁתַּנּוֹן עֲלַי וּמִלְּתָא בְּלִבִּי נִטְרֵת.

בעזרא –
עזרא ד, ד
וַיְהִי עַם הָאָרֶץ מְרַפִּים יְדֵי עַם יְהוּדָה (ומבלהים) [וּמְבַהֲלִים] אוֹתָם לִבְנוֹת.

עזרא ד, כג
אֱדַיִן מִן דִּי פַּרְשֶׁגֶן נִשְׁתְּוָנָא דִּי (ארתחששתא) [אַרְתַּחְשַׁשְׂתְּ] מַלְכָּא קֱרִי קֳדָם רְחוּם וְשִׁמְשַׁי סָפְרָא וּכְנָוָתְהוֹן אֲזַלוּ בִבְהִילוּ לִירוּשְׁלֶם עַל יְהוּדָיֵא וּבַטִּלוּ הִמּוֹ בְּאֶדְרָע וְחָיִל.

ובדברי הימים –
דברי הימים ב כו, כ
וַיִּפֶן אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ וְכׇל הַכֹּהֲנִים וְהִנֵּה הוּא מְצֹרָע בְּמִצְחוֹ וַיַּבְהִלוּהוּ מִשָּׁם וְגַם הוּא נִדְחַף לָצֵאת כִּי נִגְּעוֹ יְהוָה.

דברי הימים ב לב, יח
וַיִּקְרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל יְהוּדִית עַל עַם יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר עַל הַחוֹמָה לְיָרְאָם וּלְבַהֲלָם לְמַעַן יִלְכְּדוּ אֶת הָעִיר.

דברי הימים ב לה, כא
וַיִּשְׁלַח אֵלָיו מַלְאָכִים לֵאמֹר מַה לִּי וָלָךְ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא עָלֶיךָ אַתָּה הַיּוֹם כִּי אֶל בֵּית מִלְחַמְתִּי וֵאלֹהִים אָמַר לְבַהֲלֵנִי חֲדַל לְךָ מֵאֱלֹהִים אֲשֶׁר עִמִּי וְאַל יַשְׁחִיתֶךָ.