מפעם לפעם אני חושב לומר דבר מה ולא אומר אותו, ואז אני נזכר בפסוק, שנראה לי שכבר הבאתי בעבר –
בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר וּדְבַר שְׂפָתַיִם אַךְ לְמַחְסוֹר.
משלי יד, כג.
רש"י –
בכל עצב יהיה מותר – בכל יגיע מלאכה יש ריוח אבל דברי הבל אך למחסור.
מצודות –
עצב – גם העמל נקרא עצב כי עצב בעמל.
מותר – יתרון והרוחה.
בכל עצב – בכל דבר עצבון ועמל יגיעת המלאכה יהיה לאדם יתרון וריוח מה, אבל דבר שפתים – העמל בו הוא אך למחסור, כי ברוב דברים לא יחדל פשע.
*
ולאחרונה, כך נראה, זה קורה לי יותר ויותר.
יש לכך כמה סיבות –
ראשית, מה תועלת תצמח לי להרגיז אנשים? ולא שאני מתכוון לרע בדברים, אבל יוצא כך שדווקא מהדברים היותר נוקבים, היותר חריפים, אולי אף היותר שנונים – אנשים נוטים להיפגע יותר. אז בשביל מה?
ושנית, באמת בשביל מה? מישהו משלם לי על מה שאני כותב? יש לדברי בכלל איזושהי השפעה? אז אני מעדיף לשמור את הדברים האלה לעצמי.
ושלישית, עולה בדעתי שאוכל כך מוטב אף מבחינת אמיתת הדברים. זהו 'חזון המתינות' שאני קורא עליו עכשיו. וחלק ממנו באה הגישה שלא כדאי להגיד כל מה שרוצים, גם אם הדברים ממש מתבקשים, או יפים.
ויש עוד טעמים. ולמשל – שרשת האינטרנט היא ציבורית, ואיני יכול לדעת מי יקרא את הדברים.
אז האמינו לי שהיו לי כמה אמירות מעניינות בימים האחרונים, אבל העדפתי לשמור אותם לעצמי. וכך גם אנהג בהמשך.
אז מה כן אגיד? דברים המתיישבים על השכל ועל הלב, דברים שכדאי וכיף לשמוע. כמאמר חז"ל – אל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע (שסופו להישמע).
*
בדקתי ואכן כתבתי בעבר –
https://dailyverses.news.blog/2021/11/03/%d7%93%d7%91%d7%a8-%d7%a9%d7%a4%d7%aa%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%9a-%d7%9c%d7%9e%d7%97%d7%a1%d7%95%d7%a8/