ולאסורים פקח קוח


על שחרור פולארד כבר כתבתי, אך היום הוא הגיע לארץ, לכן אכתוב עוד משהו על 'התרת אסורים' – נושא חוזר בתנ"ך, ובתפילה.
ואמנם, יש כאלה המעלים נקודות ביקורת סביב סיפורו, אך עדיין זה לא צריך למנוע מאיתנו לשמוח בשמחתו ובשמחת הרבים.

ובכן, לישעיה המאוחר יש בשורת גאולה לעם –

א רוּחַ אֲדֹנָי יְהוִה עָלָי, יַעַן מָשַׁח יְהוָה אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים, שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב, לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר, וְלַאֲסוּרִים פְּקַח־קוֹחַ. ב לִקְרֹא שְׁנַת רָצוֹן לַיהוָה וְיוֹם נָקָם לֵאלֹהֵינוּ, לְנַחֵם כָּל אֲבֵלִים. ג לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן, לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר, שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל, מַעֲטֵה תְהִלָּה תַּחַת רוּחַ כֵּהָה. וְקֹרָא לָהֶם אֵילֵי הַצֶּדֶק, מַטַּע יְהוָה לְהִתְפָּאֵר. ד וּבָנוּ חָרְבוֹת עוֹלָם, שֹׁמְמוֹת רִאשֹׁנִים יְקוֹמֵמוּ, וְחִדְּשׁוּ עָרֵי חֹרֶב, שֹׁמְמוֹת דּוֹר וָדוֹר.
ישעיה סא.

פקח קוח – יש המפרשים כשתי מילים: פקח – פתיחה, קוח – לקיחה. ויש המפרשים כמילה אחת על דרך הכפולים – פקחקוח – שחרור. בכל מקרה המשמעות אחת.

מעניין, שהפסוקים האלה מוזכרים גם בברית החדשה, בהקשר הזה –

⋅טז הוּא בָּא אֶל הָעִיר נָצְרַת, הָעִיר אֲשֶׁר גֻּדַּל בָּהּ, וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת הָלַךְ כְּמִנְהָגוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְקָם לִקְרֺא. ⋅יז כַּאֲשֶׁר נָתְנוּ לוֹ אֶת מְגִלַּת סֵפֶר יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא, פָּתַח אֶת הַמְּגִלָּה וּמָצָא אֶת הַמָּקוֹם שֶׁכָּתוּב בּוֹ: ⋅יח "רוּחַ אֲדֺנָי עָלָי, יַעַן מָשַׁח אֺתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים. שְׁלָחַנִי לִקְרֺא לִשְׁבוּיִים דְּרוֹר, וּלְעִוְרִים פְּקַח-קוֹחַ; לְשַׁלֵּחַ רְצוּצִים חָפְשִׁים, ⋅יט לִקְרֺא שְׁנַת רָצוֹן לַיהוה."
⋅כ לְאַחַר שֶׁגָּלַל אֶת הַמְּגִלָּה, הֶחֱזִירָהּ לַגַּבַּאי וְהִתְיַשֵּׁב. עֵינֵי כָּל הַנּוֹכְחִים הָיוּ נְשׂוּאוֹת אֵלָיו ⋅כא וְהוּא הֵחֵל לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם וְאָמַר: "הַיּוֹם נִתְמַלֵּא הַכָּתוּב הַזֶּה בְּאָזְנֵיכֶם." ⋅כב כֻּלָּם דִּבְּרוּ טוֹבוֹת עָלָיו וְהִתְפַּלְּאוּ עַל דִּבְרֵי הַחֵן שֶׁיָּצְאוּ מִפִּיו. אָמְרוּ: "הַאִם הוּא לֹא בֶּן יוֹסֵף?"
⋅כג אָמַר לָהֶם: "אֵין סָפֵק שֶׁתֺּאמְרוּ לִי אֶת הַפִּתְגָּם הַזֶּה, '"רוֹפֵא, רַפֵּא אֶת עַצְמְךָ!" כָּל הַדְּבָרִים שֶׁשָּׁמַעְנוּ כִּי נַעֲשׂוּ בִּכְפַר נַחוּם עֲשֵׂה גַּם פֺּה, בְּעִירְךָ'." ⋅כד הוֹסִיף וְאָמַר: "אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אֵין נָבִיא בְּעִירוֹ.
(לוקס ד).

קודם כל, יש כאן שני פתגמים שכדאי להכיר – 'רופא, רפא את עצמך' – פתגם שלפי המתואר היה ידוע בעם, ו'אין נביא בעירו' – פתגם שמקורו כאן (אף כי נמצא במקורותינו, למשל – 'חוזה, לך ברח', שאף הולחן ומושר).
אבל, הבה נשים לב היכן ישוע עוצר את קריאתו – 'לקרוא שנת רצון לה", ומה ההמשך המושמט – 'ויום נקם לאלוהינו'! אכן, נראה שההמשך הושמט לא בכדי, שכן הוא הפוך לגמרי מבשורת ישוע. אבל זה מה שכתב ישעיה.

ברוך הבא, יונתן!

אין מנהל לה


רון חולדאי הודיע היום שהוא מקים את מפלגת 'הישראלים' שתתמודד בבחירות הבאות. בנאומו הוא אמר שהוא ניהל את הגימנסיה היטב, וגם ניהל את תל-אביב היטב, ועל-כן אפשר לסמוך עליו שיינהל גם את המדינה היטב. יפה.

זה נותן לנו הזדמנות לבדוק את השורש נה"ל.
הוא הופיע בפרשה שקראנו השבוע, ויגש, שהרי יוסף ניהל את אחיו ואת ארצו בלחם, והוא הופיע מוקדם יותר בבראשית, כשיעקב אומר לעשיו אחיו 'אתנהלה לאטי' (אכן במשמעות שונה במקצת מהקודמת). כמו כן שורש זה מופיע עוד כמה פעמים בתנ"ך, אמנם לא בפעמים רבות, אך אין זה המקום לציין את כולן.
תחת זאת, בחרתי ציטוט אחד, שבו מופיעה ממש המילה 'מנהל' –

יז הִתְעֹורְרִי הִתְעֹורְרִי קוּמִי יְרוּשָׁלַ͏ִם אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד יהוה אֶת-כֹּוס חֲמָתֹו אֶת-קֻבַּעַת כֹּוס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִית מָצִית׃
יח אֵין-מְנַהֵל לָהּ מִכָּל-בָּנִים יָלָדָה וְאֵין מַחֲזִיק בְּיָדָהּ מִכָּל-בָּנִים גִּדֵּלָה.
ישעיה לו.

נה"ל הוא שורש קשה בעיניי, ואין לי הרבה תובנות ביחס אליו. אוכל רק לומר שכנראה יש קשר בין הפעלים נה"ל ונה"ג, שדומות בצורה ובתוכן. כך גם כותב מצודת ציון בפסוקנו –

"מנהל" – ענין הנהגה כמו נהלת בעזך (שמות טו).

ואולם, בעברית המודרנית יש הבדל ברור בין מנהל ובין מנהיג. מנהל הוא כוח אדמיניסטרטיבי, אפשר לומר, בעוד למנהיג דרוש משהו נוסף, איזה שאר-רוח. זאת למרות שיש גם מנהלים שהם מנהיגים ברוחם, וכן שכל מנהיג צריך להיות גם מנהל טוב.

האם חולדאי הוא גם מנהיג, או רק מנהל? ימים יגידו.

בצע

קראתי בספר של ניסן נצר שבצע משמעו תכלית. כך, למשל אומר יהודה לגבי יוסף – "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ" (בראשית לז, כו. ההופעה הראשונה של המילה בתנ"ך), ומשמעותו – מה התכלית של הדבר.
המשמעות המילולית הראשונה של המילה היא מלשון חיתוך, כמו בציעת הלחם, והתכלית היא מה שנחתך בסוף. גם הביצוע נגזר מכאן, שהרי הוא גמר מלאכה.
אז מה הקשר לבצע במשמעות הידועה של 'רדיפת בצע'? לפי נצר – שם זה הושאל לרדיפת ממון, מפני שרוב האנשים רואים ברדיפת הממון תכלית.

ביחס לזה אפשר לומר שני דברים –
ראשית, זה עצוב מאוד. אנו יודעים שרדיפת בצע היא אינה דבר חיובי, והיא לא מובילה לאושר, אז למה אנשים מתמידים בה? יש ערכים נעלים יותר שאפשר לשאוף אליהם, כמו תרומה לעולם, הקמת משפחה, השכלה, עזרה לזולת.
ושנית, מחשבה עצובה עוד יותר – אולי באמת שום תכלית היא לא ראויה ולא מספקת, וכל תכלית באשר היא, היא 'בצע' במובן השלילי.
אם כך, מה נשאר? אוכל להציע – הדרך. זו מחשבה שהוגים רבים, בעיקר במזרח, ביטאו אותה – לא ההגעה ליעד היא החשובה, אלא ההנאה מהדרך. לא התכלס, התכלית – שספק אם בנמצא בכלל – אלא החיים במהלכם.

ולשתי המחשבות האלה אוסיף אחת שלישית שחשבתי עליה לאחרונה, הפוכה מהקודמת –
לפעמים אומרים שאין טעם לשאוף למטרה, כי אחרי שאתה משיג אותה אתה חש ריקנות, ומיד פונה למטרה נוספת. אבל אני חושב שאדרבא, זה דבר חיובי. כי מה תעדיף? לשבת בלי עניין אחרי שהשגת מטרה אחת? ודאי שלא. לכן טוב מאוד שמיד מופיעה מטרה נוספת. כך גם אתה מתפתח, וגם על הדרך העולם מתפתח יותר ויותר.
כאמור, מחשבה זו הפוכה לקודמת, ובידכם לבחור ביניהן. שתיהן נראות לי חיוביות.

מעל


‏ח״כ עוזי דיין אמר היום בדיון בכנסת על יפעת שאשא ביטון: "על זה כתב שיקספיר – האישה הזאת היא בת מעל. היא בגדה באביה והיא תבגוד גם בבעל". והרוחות סערו.
אבל כבר עמדו על כך, שהציטוט הזה נאמר במחזה אותלו על דסדמונה (מפי אביה), והיא לא בגדה באמת בבעלה, אלא כך רק יאגו העליל עליה. יאגו זה הוא דמות של ארכי-נבל מהגדולים שיש.

עוד שמעתי כי חברת כנסת אחרת שנכחה שם אמרה, כי למה הוא לא מביא דוגמה מהמקורות שלנו, וציינה את דיני האישה הסוטה.
ובכן, למה שלא נתייחס אליה באמת? ראשית נקרא את הפסוקים הארוכים –

יא וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יב דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל. יג וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה. יד וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה. טו וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָו‍ֹן. טז וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהֶעֱמִדָהּ לִפְנֵי יְהוָה. יז וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי חָרֶשׂ וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם. יח וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהוָה וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים. יט וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְאָמַר אֶל הָאִשָּׁה אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים הָאֵלֶּה. כ וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ. כא וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה יִתֵּן יְהוָה אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת יְהוָה אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה. כב וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן. כג וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים. כד וְהִשְׁקָה אֶת הָאִשָּׁה אֶת מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים. כה וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה אֵת מִנְחַת הַקְּנָאֹת וְהֵנִיף אֶת הַמִּנְחָה לִפְנֵי יְהוָה וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ. כו וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת הָאִשָּׁה אֶת הַמָּיִם. כז וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ. כח וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע. כט זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ וְנִטְמָאָה. ל אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהֶעֱמִיד אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהוָה וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל הַתּוֹרָה הַזֹּאת. לא וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָו‍ֹן וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת עֲו‍ֹנָהּ.
במדבר ה.

עד כאן הציטוט הארוך. עתה, הדין הזה תמיד נראה לי מוזר מאוד, כי הוא באמת מאוד מוזר ומיסטי. אבל שאלתי את עצמי, האם יתכן שדין כזה נהג בפועל? והרי די ברור שאין בנמצא מעין 'מים מאררים' פלאיים כאלה, אז מה עשו?
והנה, עכשיו פתאום אני חושב על זה, שאולי בדיוק זה העניין – הניסוי תמיד כשל, וכך האישה תמיד ניצלה. זה היה מעין טריק שכזה לשכך את חמת הבעל.
ואגב, לא שלא היו דינים מוזרים לאורך ההיסטוריה. למשל, היה דין הכנסייה ביחס למכשפות, שנבדקו במים. אם הן צפות – הן מכשפות, ויש להרוג אותן. ואם הן טובעות – הן אינן מכשפות. כמובן, כאן בכל מקרה הנשים מוצאות את מותן, בדיוק הפוך מהמקרה שתיארתי קודם.
אבל, תשאלו – מה אם באמת בגדה? ובכן, אולי יש מקום להניח שמקרים אלה היו נדירים. סך-הכול אנו מדברים על חברה קדומה ופטריארכלית, שבה לנשים לא היו הרבה אפשרויות.

בכל אופן נסכים שהתורה לוקחת בחשבון אפשרות שהבעל חושד לחינם.


והנה, גם בפועל – לאורך התנ"ך, עד כמה שאני זוכר עכשיו, כמעט ולא מתוארים מעשי בגידה של נשים. נמצא המקרה של אשת פוטיפר ויוסף, אף שהיא אישה זרה. וכן לפחות פעמיים הנושא מוזכר במשלי, אבל באופן כללי. תמר כלת יהודה היא מקרה אחר. בכל מקרה, זה לא מתואר כדבר נפוץ.

לעומת זאת בספרים החיצוניים כן מסופר על עלילה נגד אישה – בסיפור שושנה והזקנים.

זה מסביר את השיר שכתבתי מוקדם יותר בבלוג השירים, ובעיקר את השורה האחרונה שלו. אשתפו שוב –

הָאִשָּׁה הַזֹּאת הִיא בַּת מַעַל
הִיא בַּגָּדָה בְּאָבִיהָ וְהִיא תִּבְגֹּד גַּם בַּבַּעַל
כָּךְ אָמַר הָאִישׁ שְׁטוּף-הָרַעַל
בּוֹאוּ נִקְרָא לוֹ עֶבֶד בֶּן גַּעַל

הָאִשָּׁה הַזֹּאת הִיא בַּת מַעַל
כָּךְ אָמַר הָאַלּוּף בְּצַהַ"ל
טוֹב שֶׁלֹּא הִשְׁלִיךְ עָלֶיהָ נַעַל
לֹא מָצָאתִי אֶת זֶה מִבְּרֵאשִׁית עַד וַיַּעַל.

(ואוסיף שגעל בן עבד אף הוא דמות תנ"כית, ושזריקת נעל היא חלק מפעולת ה'חליצה').

נקמת דם

דין 'עין תחת עין' שבתורה מפורסם מאוד. הוא מופיע בגרסה אחת שלו בספר שמות, ובגרסה שנייה בספר ויקרא. נתמקד בה –

יז וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל-נֶפֶשׁ אָדָם מֹות יוּמָת׃
יח וּמַכֵּה נֶפֶשׁ-בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ׃
יט וְאִישׁ כִּי-יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתֹו כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לֹּו׃
כ שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בֹּו׃
כא וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת.
ויקרא כד.

כידוע, חז"ל קבעו כי 'עין תחת עין' משמעו תשלום ממון. השאלה עד כמה הם נאמנים לפסוקים עצמם.
והנה, פסוק יח כאן מדבר על תשלום בסמוך ל'נפש תחת נפש'.

חיזוק לכך ניתן למצוא בדיני עדים וכופר נפש שבספר במדבר –

כט וְהָיוּ אֵלֶּה לָכֶם לְחֻקַּת מִשְׁפָּט לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹושְׁבֹתֵיכֶם׃
ל כָּל-מַכֵּה-נֶפֶשׁ לְפִי עֵדִים יִרְצַח אֶת-הָרֹצֵחַ וְעֵד אֶחָד לֹא-יַעֲנֶה בְנֶפֶשׁ לָמוּת׃
לא וְלֹא-תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר-הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי-מֹות יוּמָת׃
לב וְלֹא-תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל-עִיר מִקְלָטֹו לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד-מֹות הַכֹּהֵן׃
לג וְלֹא-תַחֲנִיפוּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת-הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא-יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ-בָּהּ כִּי-אִם בְּדַם שֹׁפְכֹו׃
לד וְלֹא תְטַמֵּא אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתֹוכָהּ כִּי אֲנִי יהוה שֹׁכֵן בְּתֹוךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
במדבר כז.

לפי פסוק לא, אין לקחת כופר נפש לרוצח. משמע מכאן, כי לכל שאר המקרים מותר לקחת כופר, כלומר תשלום. אם כך, לחז"ל יש על מה לסמוך.
ועדיין, אני חושב שהתורה מציינת מציאות קדומה שבה אכן נהגו בדין 'עין תחת עין' כפשוטו. אלא שבה עצמה נמצא כבר העידון של זה.

באותו אופן, גם נקמות הדם היו נפוצות בעולם הקדום, והן נפוצות במספר חברות עד ימינו. למשל, בחברות מוסלמיות, אף כי ראוי להדגיש שהאסלאם עצמו מתנגד לכך.
וגם כאן התורה מצאה עידון לדין הרוצח בשגגה – בריחה לערי מקלט.
למשל, במקור זה –

ט וַיְדַבֵּר יהוה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃
י דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן׃
יא וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה-נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה׃
יב וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד-עָמְדֹו לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט.

במדבר לה.

אם כך, אנו רואים שכבר בתורה דחף הנקמה הקמאי מעודן מאוד. ועצם עשיית דין מסודר היא כבר התקדמות. זאת עוד לפני שבנצרות הביאו זאת כדוגמה שיש להתרחק ממנה עד הקצה השני, כמו שאומר ישוע בדרשה על ההר –


לח "שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר 'עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן'. ⋅לט וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם שֶׁלֹּא לְהִתְקוֹמֵם עַל עוֹשֵׂה הָרַע. אַדְּרַבָּא, הַסּוֹטֵר לְךָ עַל הַלְּחִי הַיְמָנִית, הַפְנֵה אֵלָיו גַּם אֶת הָאַחֶרֶת.
מתי ה.

דרגה כזו היא יפה מאוד, אך איני יודע עד כמה היא אפשרית לציבור כולו.

'עם הארץ'

מכיוון שהמציאות די חוזרת על עצמה אפנה מדי פעם לעיסוק בדברים כלליים –

וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ לִבְנֵי חֵת.
בראשית כג, ז.

זו הפעם הראשונה שהביטוי 'עם הארץ' מופיע בתנ"ך, בפרק המספר על אברהם הקונה חלקת קבר בקריית ארבע מאת בני חת. פסוק דומה מופיע שוב בהמשך הפרק, והביטוי חוזר עוד פעמים רבות בהמשך התנ"ך.
בתנ"ך אין לביטוי זה משמעות שלילית באופן מיוחד. משמעות שלילית כזו התקבלה רק אצל חז"ל. הם, צר לומר, בזו ל'עמי-הארצות', שסימנו עבורם אנשים בורים וגסים.
אמנם, יש בזה גם דבר חיובי, כי הצד השני היה יחס של כבוד ללימוד ולהשכלה, דבר שייחד וקידם את עם-ישראל לכל אורך ההיסטוריה.

ועוד בחז"ל – הם ציינו שגם עמי הארצות שנאו אותם באותה מידה. כך נאמר בגמרא –
תניא אמר רבי עקיבא – כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור.

ובהמשך ההיסטוריה אמרו דברים דומים –
המוני העם יהיו תמיד פנאטים – וולטר.
חושבני שאין בעולם שנאה גדולה יותר מאשר שנאת הבורות נגד בעלי הידע – גלילאו גליליי.

אכן, אין חדש תחת השמש.

אבל היחס של אברהם הוא שונה לגמרי – הוא משתחווה לפני 'עם הארץ' ונותן לו כבוד.

אני מקווה שאפשר ללמוד מפה משהו.

חליפות

פרשת ויגש

יוסף נותן מתנות לאחיו –

לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ חֲלִפֹות שְׂמָלֹת וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלֹשׁ מֵאֹות כֶּסֶף וְחָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹת.
בראשית מה, כב.

בספרו של ניסן נצר קראתי – חליפה, על שום שמחליפים אותה תדיר, ובדומה לכך בגד ומעיל, בהקבלה לבגידה ומעילה, כידוע.

היום לפעמים מכנים אנשים חשובים 'חליפות', ואף יש סדרת טלוויזיה בשם זה – suits.

ובבדיחות הדעת אפשר לומר, כי היום חרדים לובשים חליפות, ועל כן הם יכולים לומר על החילוניים –

יִשְׁמַע אֵל ו͏ְיַעֲנֵם וְיֹשֵׁב קֶדֶם סֶלָה אֲשֶׁר אֵין חֲלִיפֹות לָמֹו וְלֹא יָרְאוּ אֱלֹהִים.
תהילים נ, כ.

כאן ה'חליפות' הן אכן מלשון החלפה. ובאמת צריך להחליף את ה'חליפות' מפעם לפעם, אחרת אנו בחליפוּת.

התמונה – לאילוסטרציה.

מזימות

אתמול בתוכנית 'עובדה' נחשפנו לתככים ומזימות רבות. דבר אחד ששמתי לב אליו הוא, שכמעט כל הפועלים הצהירו שאין הם פועלים מסיבות אידיאולוגיות. מה כן? כסף. במצב כזה לא צריך לתמוה על התוצאות העגומות. (בלשון ימינו – 'אין להם אלוהים').
בתנ"ך טיפוסים כאלה מתוארים רבות, למשל כאן –

א לָמָה יְהוָה תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק תַּעְלִים לְעִתּוֹת בַּצָּרָה. ב בְּגַאֲוַת רָשָׁע יִדְלַק עָנִי יִתָּפְשׂוּ בִּמְזִמּוֹת זוּ חָשָׁבוּ. ג כִּי הִלֵּל רָשָׁע עַל תַּאֲוַת נַפְשׁוֹ וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ יְהוָה. ד רָשָׁע כְּגֹבַהּ אַפּוֹ בַּל יִדְרֹשׁ אֵין אֱלֹהִים כָּל מְזִמּוֹתָיו. ה יָחִילוּ דרכו [דְרָכָיו] בְּכָל עֵת מָרוֹם מִשְׁפָּטֶיךָ מִנֶּגְדּוֹ כָּל צוֹרְרָיו יָפִיחַ בָּהֶם. ו אָמַר בְּלִבּוֹ בַּל אֶמּוֹט לְדֹר וָדֹר אֲשֶׁר לֹא בְרָע. ז אָלָה פִּיהוּ מָלֵא וּמִרְמוֹת וָתֹךְ תַּחַת לְשׁוֹנוֹ עָמָל וָאָוֶן. 
תהילים י.

לגבי פסוק ה', שאינו לגמרי ברור –
רש"י –
"יחילו" – יצליחו ודומה לו (איוב כ) על כן לא יחיל טובו וי"מ יחילו כמו (שמואל ב ג) יחולו על ראש יואב

"מרום משפטיך כנגדו" – מסולקים ומרוחקי' משפטי יסורין ופורעניו' שלך מנגדו שאינם באים עליו

"כל צורריו יפיח בהם" – בהפחת רוח הוא מפיח בהם והם נופלים לפניו (ו)

"לדור ודור אשר לא ברע" – לא תבא עלי רעה לדורותי

וכן-
"ותוך" – ל' מחשבה רעה הלנה בתוכו תמיד.

כל הדברים יגעים


שוב סגר? מה עוד יש לומר?
הדברים חוזרים על עצמם, כמו המחזוריות של הטבע, באופן שנוסח יפה מאוד בקהלת –

ח כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר לֹא תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ. ט מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. י יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ.
קהלת א.

כל הדברים יגעים – הדברים עצמם לאים (בעקבות אבן עזרא, אם הבינותיהו נכון), וגם הדיבורים עליהם מעייפים. יש קשר בין דבר (עצם) לדיבור בשפות שונות. כך גם למילים 'לוגוס' היוונית (היגיון) ו'כלאם' הערבית (דיבור) יש משמעויות מורחבות. כך שמעתי.

אך ביתר פשטות מפרש מצודת דוד –
כל הדברים יגעים. הנה כשהאדם עמל ומשיג תוחלתו אז ינוח ולא ייגע עוד, אבל כשאינו משיג אז הוא עמל ויגע עד אין תכלית ולזה אמר הנה כל הענינים שבעולם המה יגעים כי אין שום דבר מוצא תוחלתו.

ויש מי שלמד מכאן מסקנות על גירעון הדעת עצמה, שהיא נסמכת על החושים. אציג רק חלק קטן מדבריו –

אברבנאל על מלכים א ג יב – השער הראשון
תדע ותשכיל גירעון המדע האנושי, שהכוח המדעי שהשמחה במעונו, והפועל השכלי שהמנוחה בנעימותו, ישימהו הגוף הנגיף [הדגשה שלי] והחוש הכחוש ליגון ואנחה ולעמל מכאיב, כמו שנאמר על זה (קהלת א יח): "כי ברוב חכמה רוב כעס, ויוסיף דעת יוסיף מכאוב", וכבר גילה היות סיבת זה קניית הידיעות מדרך החושים, ועל זה אמר (קהלת א ח): "כל הדברים יגעים, לא תשבע עין לראות, ולא תימלא אוזן משמוע".

הנקמה

היום חבר הכנסת זאב אלקין נתן נאום מרשים, ולכן ניתן לו את הכבוד. אבל הפעם נלך בדרך ה'רמז' – שגם היא דרך פרשנות מהפרד"ס (אות ר' במילה). והנה הצירוף 'אלקין' מופיע אך-ורק בפרשת קין והבל הידועה. מה הסיפור בקצרה? קין לא מקבל את הכבוד הראוי לו, ובתמורה – הוא נוקם! טוב, יוצא שהפעם אני מקבל, בעצם, את גרסת תגובת הליכוד לכל הסיפור. ולמרות שאין זו דעתי על דבריו האמיצים, אציג את ה'ממצאים' כפי שהם –

א וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְהוָה. ב וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה. ג וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיהוָה. ד וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע יְהוָה אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ. ה וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו. ו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ. ז הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ. ח וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ. ט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי. י וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה. יא וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ. יב כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ. יג וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל יְהוָה גָּדוֹל עֲו‍ֹנִי מִנְּשׂוֹא. יד הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי. טו וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוָה לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם וַיָּשֶׂם יְהוָה לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ. טז וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי יְהוָה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן. 
בראשית ד.

(אגב, גם השבוע שמעתי הרצאה על שיקספיר, והפעם על המלט, המושווה ל… סיפור קין והבל. ברמה הבסיסית ביותר – זה הנקם).