שמעתי ששוב עלה עניין משל העגלה המלאה והעגלה הריקה של החזון איש, הפעם מפי יועז הנדל.
אז רק אומר, שניתן למצוא רמזים לשתי העגלות בתנ"ך.
העגלה הריקה –

ישעיהו ה, יח –
הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה.

כאן, למעשה, העגלה אינה ריקה, אלא מלאה בחטאים.

והעגלה המלאה –

עמוס ב, יג –
הִנֵּה אָנֹכִי מֵעִיק תַּחְתֵּיכֶם כַּאֲשֶׁר תָּעִיק הָעֲגָלָה הַמְלֵאָה לָהּ עָמִיר.

כאן העגלה אמנם מלאה, אבל גם מעיקה, מַלְאָה.

ולי זה נראה כמשל נפלא על מצבם בפועל של שני המחנות ושתי העגלות.

שורש מל"ל בא בתנ"ך פעמים ספרות בלבד, ולראשונה בבראשית, בברכת שרה –

וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה כִּי יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו.
בראשית כא, ז.

מפרש יפה רש"ר הירש –
מלל – שורש זה כמעט ואינו מצוי בתנ״ך. פירושו הבסיסי הוא ״לקטוף, לתלוש״, כמו ב״וקטפת מלילת״ (דברים כג, כו). בעוד ש״דבר״ (קרוב ל״תפר״, ״טור״, ״תור״, ״דור״, שכולם מציינים חיבור אחיד של חלקים רבים) מבטא מושג שלם, הרי ״מלה״ היא עלה בודד שנקטף מעץ המחשבה, מלה אחת, שאינה צריכה לבטא אפילו מושג אחד שלם. כך ״מַלֵּל״ אין פירושו אלא: להביע חלקי מחשבה, לבטא דבר רק בקירוב. מכאן ש״מִלִּים״ בספר איוב (ו, כו ועוד) בא בעיקר במובן מזלזל, כלומר, מילים אשר אינן מביעות דבר בשלמות, או אינן מבטאות דבר כלל. מכאן גם: ״מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה׳⁠ ⁠״, ״מי יכול לבטא, אף בקירוב, את מעשי גבורתו של ה׳?״ (תהלים קו, ב).

וכן גם בפסוקנו: ״רבים צחקו, אבל מי מביניהם ׳מלל׳ לאברהם – אמר לו מלה, המתקרבת לבטא אף משהו מחשיבותו העצומה של תינוק זה, אשר אני חובקת בזרועותי! דרכו אני מגדלת את כל עתידה של אומה, ובו מהווה אני אֵם לכל זרעו הבא אחריו; שהרי הוא יקבל ויעביר לדורות העתידים את המורשת הרוחנית של אברהם״. אין כאן רק בן אחד שהיניקה האֵם שרה; בגידול וטיפוח בן אחד זה, ״היניקה בנים שרה״ – היא גידלה ״בנים״, שהרי ״ילדתי בן לזקניו״ [שבו תמשיך לחיות רוחו לאחר מותו]!

*

הפעם השנייה היא בפסוק שהוא מביא – 'מי ימלל גבורות ה", שהפך לשיר חנוכה – 'מי ימלל גבורות ישראל'.

וזה הפסוק שהוא מציין מאיוב ו, כו –
הַלְהוֹכַח מִלִּים תַּחְשֹׁבוּ וּלְרוּחַ אִמְרֵי נֹאָשׁ.

אכן, 'מילה' ו'מילים' הן מילים יותר נפוצות, ובוודאי היום.
המשמעות היא כנראה מלשון חיתוך, כך גם בברית המילה, שכן המילה חותכת את המציאות, וכן יש 'חיתוך דיבור'.
והנה, לפי רש"ר הירש זה הסוג הפחות של הדיבור, והוא לשון ביזיון.
וכן נמצא –
איוב ל, ט –
וְעַתָּה נְגִינָתָם הָיִיתִי וָאֱהִי לָהֶם לְמִלָּה.

לעומת זאת, שאר מילות הדיבור – כפי שקראתי בספרו של ניסן נצר לאחרונה – הן מלשון נזילת מים –
כך דיבור, מלשון דב"ב, והוא מגזרת דב-זב. (ונצר אומר – כמו דוברות בים).
כך הגיד – מלשון המילה הארמית נגד – לפי נצר – שמשמעה שפיכה (למשל בדניאל).

כך הטיף-נטף, הביע-נבע, הזה, והביטוי 'ירעף כטל מילתי'.
אבל אמר – לדעתי – מלשון האמרה, שימת דבר בגובה, כמו להתאמר ולהתיימר.

*

סיכומו של דבר, מה שרציתי לומר – אל תמללו, תדברו, שוחחו.

*

וכן רצוי לציין – מנגד – את פירוש אונקלוס לפסוק –

וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה.
בראשית ב, ז.

מתרגם אונקלוס –
וּבְרָא יְיָ אֱלֹהִים יָת אָדָם עַפְרָא מִן אַרְעָא וּנְפַח בְּאַפּוֹהִי נִשְׁמְתָא דְּחַיֵי וַהֲוָת בְּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְּלָא.

אך זו לשון ארמית.

*

ואצרף את דברי נצר בתמונות.

לאחרונה אני שומע על מספר מינויי בכירים – שי ניצן מונה לאחראי עולמות התוכן של הספרייה הלאומית, ועמיר פרץ מונה ליו"ר התעשייה האווירית.
דבר זה היה תמיד וכנראה שתמיד גם יהיה – לבכירים תמיד ימצאו ג'ובים טובים ומפנקים. אלו הם, אצלי, 'אנשי השם' של דורנו.
המונח הזה לקוח מפסוק בתחילת בראשית –

הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם.
בראשית ו, ד.

תחילה נעיין בכל הפסוק בפירוש שד"ל –
הנפילים וגו׳ – הנפילים היו גבוהי קומה, כמ״ש (במדבר י״ג:ל״ג) ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים ונהי בעינינו כחגבים, ומכאן נראה ג״כ שגם אחר המבול היו נפילים, ולפיכך נ״ל כי וגם אחרי כן חוזר למעלה, הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן, וזה ע״י שבאו בני האלהים אל בנות האדם, וזה היה גם אחר המבול כי גם אז נמצאו בתחלת היישוב אנשים פראים גבוהי קומה שבאו אל בנות היישוב, אלא שלפי זה היה ראוי להטעים ה֠נפילים היו֨ בא֜רץ בימ֣ים הה֘ם וג֣ם אחרי־כ֒ן.
והנה מציאות קצת ענקים או אנשים גבוהי קומה יותר משאר בני אדם לא יתכן להכחישה, כי משה הזכיר עוג {דברים ג׳:י״א} והמרגלים הזכירו אחימן ששי ותלמי {במדבר י״ג:כ״ה} ובשמואל {שמואל א י״ז:ד׳} מצאנו גלית ואחרים; ומלבד עדות ספרי הקדש הנה עינינו הרואות במעי האדמה עצמות פילים ושאר בעלי חיים שהחוקרים אומרים שהיו בעלי העצמות ההמה גדולים כפילים ויותר מאותם בעלי חיים עצמם הנמצאים עתה, והנה איננו מן הנמנע שימצאו כמו כן קצת בני אדם גדולים כפליים במדתנו.
המה הגבורים וגו׳ – הם שנעשו אח״כ אלוהות או חצי אלהים (Semidei) ורצה הקב״ה להודיע את ישראל שאינם מזרע אלהי כי לא אמר שבאו האלהים אל בנות האדם, אלא בני האלהים, והם יבינו כי הואיל והזכיר ענין זה ולא הזכיר קודם לכן שבאו האלהים עצמם אל בנות האדם, א״כ בהכרח אינם בני אלהים ממש, ואם יטעו ויחשבו כי בני האלהים הם המלאכים, לא תצא מזה תקלה.

(כאן שד"ל אומר דבר חשוב – כל הקטע הזה, כך נראה, בא לשלול את הדעה הנפוצה באיזור, שיש בני אדם מסוימים שהם זרע-אלוהים. את ההשקפה הזו אנו מכירים מיוון ומרומא, למשל. אבל הכתוב כאן מפקיע דעה זו, ומייחס את הנפילים רק ל'בני האלוהים'. כל תחילת ספר בראשית, פרקים א-יא – לפי דעה ידועה במחקר, שמקובלת עליי – באה להתעמת עם תפיסות אליליות שונות שהיו נפוצות בזמן ההוא)

ושד"ל ממשיך בצד הלשוני –

ובענין גזרת מלת נפילים רבו הדעות, ואין להכריע. ראב״ע ורד״ק כתבו שנקראו כן כי יפול לב אדם עליו בראותו אותם, כי יפחד מהם. קליריקוס מפרש לסטים מן ותפול שבא ותקחם (איוב א׳:ט״ו) וכיוצא בזה תרגם עקילס. ולתרגום ירושלמי ורוזנמילר ואחרים הכוונה שנפלו וגורשו מן השמים. ואולי אפשר לומר כי נפילים כמו נפלאים, והיה השרש מתחלתו פל מורה פלא, ואח״כ מצאתי כי כן ג״כ דעת המעמר.

עד כאן שד"ל. אבל מהו 'אנשי השם' שלנו?
לכך מתייחס רד"צ הופמן –
אנשי השם – היינו אנשים מפורסמים; השווה במדבר ט״ז:ב׳.⁷

וזה הפסוק שהוא מזכיר –
וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם.
במדבר טז, ב.

והערתו –
7. גרץ (הסטוריה 1 ע׳ 2) גורס ביחזקאל ל״ב:כ״ז גבורים נפילים ערלים, והוא מזהה המוזכרים שם עם הנפילים שבכאן. אך גם לפי גירסתנו ייתכן שיש שם רמז לנפילים שבכאן, ראיה למסורת שהיתה קיימת בפי העם על אודות נפילים אלה, מסורת שגם פסוקנו מניח שידועה היא.

שמעתי היום שיעור דף יומי של 20 דקות על תענית ז. על כך כתבתי בפייסבוק –
כללית יפה.
בחצי הראשון רציתי להוסיף רק – אגדות חביבות.
אבל בחצי השני צריך עוד להוסיף – שפירושם לפסוקים הוא דרש גמור. אם כבר לומדים, עדיף לגשת לכל פסוק כזה עם אחד מפרשני ימי הביניים, כדי להבין את הפשט שלו.
ועוד דבר – הגמרא הזו עוסקת בגשמים, ובהשפעה של בני האדם עליהם. אבל בני האדם לא משפיעים על ירידת הגשם. הוא תלוי במערכת המטראולוגית.
ואולי חוץ מדבר אחד שבו מעשי האדם דווקא כן משפיעים על מזג האוויר – ההתנהגות במשבר האקלים.

*

למעשה, כמובן, זה עניין נכבד.
העולם הקדום היה חקלאי ברובו, ובני האדם בו תלויים מאוד בגשם. והם גם האמינו שהדבר תלוי בתפילותיהם ובמעשיהם.
העולם המודרני הוא הרבה פחות חקלאי, אבל עדיין אנשים תלויים ביבולים, וכן עדיין רבים מהם מאמינים בכוח התפילה והמעשים הטובים או הרעים. למעשה, זה יסוד כל מוסד התפילה, המשותפת לכל הדתות.
ואמנם, גם בתוך הדת יש גישות שונות כלפיה. למשל, ידועה גישתו של ישיעיהו לייבוביץ, שאמר – 'אלוהים הוא לא סניף של קופת חולים'. כלומר – אין מה לבוא אליו בבקשות. אם כך, למה אנחנו מתפללים? כי כך קבעה ההלכה!
לי אישית קשה לקבל גישה כזו. הלכה לא נקבעת סתם, כדבר שרירותי, ואם אינך מקבל את סיבת הדבר, אין טעם שתעשה את הדבר.
ועוד אומרים לנו – 'זו המסורת'. היטיב לנסח זאת טוביה החולב במחזה על שמו, וידוע השיר 'מסורת', בעברית ובאנגלית. כלפי דבר זה אין לי מה לומר, פרט לכך שהוא לא נראה לי רציני מאוד, ובכל אופן לא מחייב.

*

בתורה, גם כאן מיוסדת ההשקפה הזו של תלות הגשם בהתנהגות האדם, וזאת, למשל ובעיקר, בפרשת 'והיה אם שמוע', שהיא החלק השני בקריאת שמע, מתוך פרשת עקב –

דברים יא –
יג וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. יד וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. טו וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. טז הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. יז וְחָרָה אַף יְהוָה בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְהוָה נֹתֵן לָכֶם. יח וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם. יט וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. כ וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ. כא לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ.

*

לא חידשתי פה דבר, כמובן.

לפרשת וישב.
לא מזמן כתבתי על סיפור דוד ובת שבע, ושם ציינתי ששמה דומה לשם בת שוע, היא אשת יהודה בספר בראשית, אך פטרתי זאת בלא דבר. דעתי השתנתה כשנוכחתי לאחרונה, בעקבות הקריאה ב-929, שבספר דברי הימים בת שבע זו מכונה אף היא בת שוע. מה יכולה להיות משמעות הדבר?

הנה האזכור בספר בראשית –

בראשית לח, ב –
וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ.

בראשית לח, יב –
וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַתָּמׇת בַּת שׁוּעַ אֵשֶׁת יְהוּדָה וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה וַיַּעַל עַל גֹּזֲזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי תִּמְנָתָה.

ובספר דברי הימים –

דברי הימים א ב, ג –
בְּנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה שְׁלוֹשָׁה נוֹלַד לוֹ מִבַּת שׁוּעַ הַכְּנַעֲנִית וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיְמִיתֵהוּ.

והנה אזכור בת שוע/שבע אשת דוד בדברי הימים –

דברי הימים א ג, ה –
וְאֵלֶּה נוּלְּדוּ לוֹ בִּירוּשָׁלָיִם שִׁמְעָא וְשׁוֹבָב וְנָתָן וּשְׁלֹמֹה אַרְבָּעָה לְבַת שׁוּעַ בַּתעַמִּיאֵל.

*

כמובן, לדבר זה כבר שמו לב מזמן, ועדיין הוא לא ברור לי. מה משמעותו?
בשני המקרים מדובר על שושלת המלוכה, וכבר דיברתי בעבר מספיק על הזרויות השונות שיש בשושלת זו.
הוצע, כמדומני, שסיפור אחד הוא בבואה של סיפור שני. אך לשם מה? האם לשם פגיעה בשם של שושלת דוד, או בגלל סיבה אחרת?
אשמח לשמוע הצעות.

*

וכמובן, זה אינו המקרה היחיד של שמות דומים. כאלה גם השמות נדב ואביהו, בני אהרון, שמתו כאשר הקריבו אש זרה מלפני ה', שדומים להם השמות נדב ואביה, בני ירובעם, מלך ישראל הראשון, לפי ספר מלכים, ומי שהקים שני עגלי זהב. גם אהרון, כמובן, בנה את עגל הזהב במדבר.
לכן, טוענים החוקרים, כל סיפור נדב ואביהו שבתורה, וכן סיפור עגל הזהב, בא ביחס למלכותו של ירובעם, וכנראה מתוך כוונה להכפישה.

התחלתי לקרוא שוב את הספר 'מבוא לספר דברים', מאת פרופ' אלכסנדר רופא. אלא שזה ספר סבוך ביותר ולא קריא. להלן אביא צילום של הדף הראשון.
כמו כן, עיינתי בערך 'דברים' באנציקלופדיה המקראית, והם אומרים גם את אותם עיקרי הדברים, אבל אז מציגים מחקרים שונים ומשונים שמתארכים את הספר לתקופות שונות. אותי הם לא שכנעו.
אבל כן נשארת שאלה אחת גדולה – אם הספר נכתב בימי יאשיהו, או חזקיהו, מדוע נאמר בו 'המקום אשר יבחר ה", ולא פשוט ירושלים? כשכתבתי זאת באחת הקבוצות בפייסבוק נעניתי רק שבתורה השומרונית אכן מצורף לביטוי זה – 'הר גריזים', הוא ההר המקודש שלהם.
וכמו כן, עיינתי שוב גם בספרו הפופולרי של ברטלר, 'כיצד לקרוא את התנ"ך', אבל גם הוא לא מוסיף משהו רציני.
בהמשך אקרא גם את הערותיו של פרידמן לספר זה, שדילגתי עליהן בקריאה הקודמת, ובינתיים קבלו את הדף הראשון אצל רופא.

*

הערות פרידמן לתחילת דברים –
א. פסוקי הפתיחה, שחיבר ההיסטוריון הדויטונומיסטי עבור העריכה המקורית (Dtri), יצקו את המילים הבאות כנאום הפרידה של משה רבנו
לפני מותו. הנאום הזה תופס שלושים פרקים: כל דברים א-כ. הצגה זו כנאום פרידה אפשרה להיסטוריון להתייחס לעניינים רחבים של היסטוריה וברית (פרקים 1-11) ולהנהיג קוד ארוך של חוקים (Dtn, פרקים יב-כו) שמשתלבים כעת בהקשר של היסטוריה.

ב. המספר מתאר את משה מדבר "מעבר הירדן" פעמים רבות בספר דברים. זה היה אחד הסימנים המוקדמים שהובילו אנשים לשאול האם משה עצמו היה מחבר התורה. מילים אלו משקפות את נקודת המבט של מחבר שנמצא בתוך ארץ ישראל. המחבר מתייחס אפוא למיקומו של משה במואב כ"מעבר הירדן". זו לא תהיה נקודת המבט של מחבר שנמצא במואב באותה עת.

ג. השם חורב כאן הוא חלק מקבוצת אלמנטים שמשותפים ל-E ו-D,
בניגוד ל-J ו-E. P ו-D שניהם מתייחסים להר כחורב, ואילו J ו-P מתייחסים אליו כסיני. E ו-D מורידים שניהם את אהרון; שניהם כוללים את תקרית עגל הזהב ואירוע הצרעת של מרים; J ו-P אינם מזכירים אירועים אלו. E ו-D שניהם
השתמשו בביטוי "המקום שבו ישים יהוה את שמו" וכד' (ציטוט לקוי), J ו-P לא. E ו-D שניהם מפתחים את דמותו וחשיבותו של משה במידה הרבה מעבר לזו של J ו-E . P ו-D שניהם מדגישים את התפקיד של הנביאים. לעומת זאת, P משתמש במילה "נביא" רק פעם אחת (פיגורטיבית) ו-J לעולם לא משתמש בה. E ו-D תומכים בלויים, רואים בהם כוהנים ומשמרים את חשיבותם, בעוד שב-P הלויים אינם נחשבים ככוהנים והם די נמוכים מהכהנים, וב-J הלויים נידונים להתפזר כגמול על המעשים
של אביהם, לוי (בראשית 49:5-7). החפיפה הזו של E ו-D באלמנטים אל תומכת בתפיסה ששני המקורות הללו נובעים מאותה קהילה של הלוויים של שילה, או ענתות, שלעיתים מכונה 'המשיים'.

אילון גלעד כותב במדור הלשוני היום בהארץ על המילה כומר –

בשנים האחרונות הציע החוקר בנג'מין נונן שאף על פי שהמילה "כומר" קיימת ברבות מהשפות השמיות (עברית, פונית, ארמית ואכדית), מדובר במילה שנשאלה משפה לא שמית — חורית, שפה עתיקה שדוברה באזור שנמצא היום בתחומי סוריה וטורקיה.

נונן נשען על טקסט אכדי עתיק שהתגלה באללח' (היום בדרום טורקיה) שבו המילה כֻּמְרֻשֶׁ, מילה חורית שפירושה "כהונה", מובאת כתרגום של המילה האכדית המקבילה. זו הראיה שלו לכך שזו היתה המילה המקומית לסוג מסוים של כוהן בתרבות החורית הקדומה. אם הוא צודק, הרי שהמילה נקלטה בשפות השמיות בשלב מוקדם למדי, שכן האימפריה החורית נעלמה עוד בסוף המאה ה–13 לפני הספירה.

*

אך קודם לכן הביא מספר דעות קדומות על המילה, שרובן מפרשות אותה מלשון חום או אדמומיות, בדומה לשורש כמ"ר, כמו ב-'נכמרו רחמיו' – התלהטו (ואכן, בדומה לחמר).

לכך הגבתי –
אני לא מבין את כל ההדיינות הזו על המילה כמרים, שהרי היא מופיעה כבר בתנ"ך פעמיים, בהקשר של כוהני עבודה זרה –

מלכים ב כג, ה –
וְהִשְׁבִּית אֶת הַכְּמָרִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה וּמְסִבֵּי יְרוּשָׁלִָם וְאֶת הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם.

צפניה א, ד –
וְנָטִיתִי יָדִי עַל יְהוּדָה וְעַל כׇּל יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם וְהִכְרַתִּי מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת שְׁאָר הַבַּעַל אֶת שֵׁם הַכְּמָרִים עִם הַכֹּהֲנִים.

יש דיון מהי בדיוק תועבה, וחשבתי לבדוק את זה על פי היקרויותיה של המילה, ואסתפק בתורה ובנביאים הראשונים –

לראשונה היא מופיעה דווקא כמה שהיה תועבה למצרים, והם רועי הצאן, שכן – לפי חז"ל – המצרים קידשו אותו. וכך מופיע –

בראשית מג, לב
וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם

בראשית מו, לד
וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כׇּל רֹעֵה צֹאן

שמות ח, כב
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ

*

ובשאר המקומות המילה באה מבחינת ישראל, והיא מכוונת בעיקר לשני דברים – לחטאים של גילוי עריות, כלומר חטאים מיניים, ולחטאים של עבודה זרה, ובפרט – עבודת המולך.

תחילה, בספר ויקרא, היא מתארת שורה של חטאים מיניים. כך בפרק העריות, ויקרא יח –

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. ג כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ. ד אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. ה וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי יְהוָה.    ו אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי יְהוָה.    ז עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה אִמְּךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ.    ח עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה עֶרְוַת אָבִיךָ הִוא.    ט עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת אָבִיךָ אוֹ בַת אִמֶּךָ מוֹלֶדֶת בַּיִת אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן.    י עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ אוֹ בַת בִּתְּךָ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן כִּי עֶרְוָתְךָ הֵנָּה.    יא עֶרְוַת בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ אֲחוֹתְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ.    יב עֶרְוַת אֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה שְׁאֵר אָבִיךָ הִוא.    יג עֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה כִּי שְׁאֵר אִמְּךָ הִוא.    יד עֶרְוַת אֲחִי אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה אֶל אִשְׁתּוֹ לֹא תִקְרָב דֹּדָתְךָ הִוא.    טו עֶרְוַת כַּלָּתְךָ לֹא תְגַלֵּה אֵשֶׁת בִּנְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ.    טז עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיךָ לֹא תְגַלֵּה עֶרְוַת אָחִיךָ הִוא.    יז עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ שַׁאֲרָה הֵנָּה זִמָּה הִוא. יח וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ. יט וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ. כ וְאֶל אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע לְטָמְאָה בָהּ. כא וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ וְלֹא תְחַלֵּל אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה. 
(כאן המולך בא בתוך דיני העריות)

כב וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא. כג וּבְכָל בְּהֵמָה לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְטָמְאָה בָהּ וְאִשָּׁה לֹא תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ תֶּבֶל הוּא. 

ועתה הכלל –
כד אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם. כה וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲו‍ֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ. כו וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כז כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ. כח וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם. כט כִּי  כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם. ל וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

וכן מופיע בהקשר מיני גם בהמשך ויקרא –
ויקרא כ, יג –
וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם.

*

אבל בספר דברים משמעות התועבה מורחבת לעוד דברים, לכל דבר רע, אך בעיקר לחטא של עבודה זרה –

עבודה זרה –
דברים ז, כה –
פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא.

דברים ז, כו –
וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא.

מנהגי עבודה זרה –
דברים יב –
כט כִּי יַכְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לָרֶשֶׁת אוֹתָם מִפָּנֶיךָ וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם. ל הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי. לא לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָּל תּוֹעֲבַת יְהוָה אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם.

בעניין המסית לעבודה זרה –
דברים יג, טו –
וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ.

אך גם במאכלים אסורים –
דברים יד, ג –
לֹא תֹאכַל כׇּל תּוֹעֵבָה.

ובקורבן פגום –
דברים יז, א –
לֹא תִזְבַּח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם כֹּל דָּבָר רָע כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא.

ושוב עבודה זרה –
דברים יז –
ב כִּי יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲבֹר בְּרִיתוֹ. ג וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי. ד וְהֻגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל.

עבודה זרה, כמנהג הגויים –
דברים יח –
ט כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. י לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. יא וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים. יב כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ.

ושוב, מנהג הגויים –
דברים כ, יח –
לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

וגם חטאים מיניים –
דברים כב, ה –
לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כׇּל עֹשֵׂה אֵלֶּה.

וכאן חטאים מיניים מעורבים עם עבודת האל –
דברים כג, יט –
לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְכׇל נֶדֶר כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם.

וגם כאן בשטח המיני –
דברים כד, ד
לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה כִּי תוֹעֵבָה הִוא לִפְנֵי יְהוָה וְלֹא תַחֲטִיא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה.

וגם חטא מוסרי כללי –
דברים כה, טז
כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כׇּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל.

עבודה זרה –
דברים כז, טו
אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת יְהוָה מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ כׇל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן.

מנהגי גויים –
דברים לב, טז
יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ.

*

ועתה נבחן מעט את ההיקרויות בנביאים הראשונים –

חטא מיני, כמנהגי הגויים –
מלכים א יד, כד
וְגַם קָדֵשׁ הָיָה בָאָרֶץ עָשׂוּ כְּכֹל הַתּוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

עבודה זרה של מולך, כמנהגי הגויים –
מלכים ב טז, ג –
וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וְגַם אֶת בְּנוֹ הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ כְּתֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה אֹתָם מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

מנהגי גויים –
מלכים ב כא, ב –
וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

מנהגי הגויים –
מלכים ב כא, יא –
יַעַן אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה מֶלֶךְ יְהוּדָה הַתֹּעֵבוֹת הָאֵלֶּה הֵרַע מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר לְפָנָיו וַיַּחֲטִא גַם אֶת יְהוּדָה בְּגִלּוּלָיו.

עבודה זרה, מנהגי הגויים –
מלכים ב כג, יג –
וְאֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר מִימִין לְהַר הַמַּשְׁחִית אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְעַשְׁתֹּרֶת שִׁקֻּץ צִידֹנִים וְלִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם תּוֹעֲבַת בְּנֵי עַמּוֹן טִמֵּא הַמֶּלֶךְ.

*

מכאן אנו למדים, כי בספר ויקרא המילה 'תועבה' יוחדה לחטאים מיניים, בדיני גילוי עריות, ואילו בספר דברים משמעותה של המילה הורחבה, והיא הוקדשה במיוחד לחטא של עבודה זרה, והליכה 'בדרכי הגויים', אך גם לכל דבר רע, כגון מאכל אסור, או אף עוול מוסרי. וכן ספר דברים עדיין משתמש במילה בהקשר של חטא מיני, אבל רק פעם אחת במובהק.
בנביאים הראשונים נעשה במילה 'תועבה' שימוש דומה לזה של ספר דברים. היא מציינת בעיקר עבודה זרה, וגם כאן מוזכרים 'מנהגי הגויים' סביב.

דברים אלה נראים כמתאימים לשיטת ביקורת המקרא, תחילה בהבדלה בין המקור הכוהני, שבא בספר ויקרא, ובין המקור הדויטרונומיסטי, שבא בספר דברים. ושנית בשיוך של חלק הנביאים הראשונים למסורת הדויטרונומיסטית של ספר דברים.
ועוד, לי נראה שממצאים אלה גם תומכים בדעה שהמקור הכוהני הוא קדום יותר ממה שנהוג היה לחשוב, והוא שייך לתקופת הממלכה, ולא לתקופה שלאחר גלות בבל. זאת מכיוון שהשימוש שלו במילה זו הוא מצומצם מאוד, ורק בדברים המשמעות מתרחבת, ומטבע השפה הוא שמונחים תחילה באים בהקשר מצומצם, ורק לאחר מכן משמעותם מתרחבת.

מהו שכוי?
בעקבות פוסט של צור ארליך על השורה של אלתרמן – וְשֶׂכְוִי אֶל שֶׂכְוִי קוֹשֵׁב עוֹד – אני מעלה מחדש את מאמרי מתוך 'אתר הניווט בתנ"ך'.
נכתב ב:   02.01.2009

מִי שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה אוֹ מִי נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה.
איוב לח, לו.

מהו שכוי?

רש"י מפרש על-פי הגמרא – תרנגול. 

פירושו השני וכן גם פירושו של בעל המצודות הוא הלב, במקביל לכליות, מלשון "משכיות לבב", עניין צפייה – ופירוש זה כבר יותר סביר, אך עדיין סתום משהו.

לפי דעתי, מילה זו יש לנקד בשורוק (שכוּי) ולא כפי שהלכו המנקדים כדוגמת "כמטחוי קשת", ומשמעה – החבוי, הנסתר, כמו ב – "ואת שכת בעדו" (איוב, א', 10), ו/או מלשון צפייה אכן, כמו ב – "שכיות החמדה" (ישעיה, ב', 16), וזאת בהתאמה למקבילו "בטחות", מלשון 'טח', כפי שאנו מוצאים אף במקור נוסף – "הן אמת חפצת בטחות ובסתום חכמה תודיעני" (תהלים, נא, 8), כשעל כך אפשר לומר – "ומאפל ומחשך עיני עורים תראינה" (ישעיה, כט', 18).

*

עד כאן מה שכתבתי אז, והנה עכשיו אני רואה שגם דברים אלו כבר נאמרו, על-ידי ר"מ קמחי, בדקדוק מילות המענה –
בטוחות – הם הכליות והבי״ת אות שירות.

לשכוי – ללב.

ויש אומ׳ כטעם צופה, ותרגום יצף – יסך.

ויש אומ׳ לשכוי – לנעלם, מן יסכהו, סככים בכנפיהם, והם שנים שרשים בענין אחד.

*

ומה שכתב בסוף דבריו – והם שנים שרשים בענין אחד' – כוונתו, כך נראה, לכפל המשמעות של סך – מלשון הסתכלות ומלשון סתר, והרי הנסתר הוא מה שאין מסתכלים בו.

בעקבות דיון שמצאתי על הביטוי 'מחיר כלב', אביא את הפסוק ופירושיו.
הפסוק אומר –

לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְכָל נֶדֶר כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם.
דברים כג, יט.

ורש"י, וכמותו כל המפרשים המסורתיים, מפרש כדרך הגמרא –
ומחיר כלב – כגון החליף שה בכלב.

אבל כבר אברבנאל מפרש אחרת, וכן שד"ל שאומר –
ומחיר כלב – cynaedus‏;¹ ל׳ כלב, וכן בגלות יוחנן² (Apoc. 22. 15) ״ומחוץ כלבים וקוסמים וזונים ורוצחים״ והעד כי תועבת, והכלב אחד מנבראיו אי אפשר שיהיה תועבה לא הוא ולא מחירו.

הערות –
1. בתרגום לעברית: איש שמזומן למשכב זכור.
2. בשורת יוחנן בברית החדשה.

אבל שני מפרשי המאה ה-19 האחרים הולכים בדרך מסורתית –

רד"צ הופמן –
מחיר כלב – פירשו רבותינו שהוא שה שבא לידו על ידי שהחליפו בכלב (תמורה ל׳.). המפרשים החדשים פירשו שהוא שכרו של ה״קדש״, והוא מכונה ״כלב״ (כדרך היוונים). אלא שאם כך היה צריך הכתוב לפרש.

רש"ר הירש –
אולם יש מקום לשאול, האם מחיר כלב הוצא מהמקדש בגלל בחינה זו של טבע הכלב. בתנ״ך, כלבים אינם מהווים דוגמא מובהקת לבחינה זו; אלא הם תמיד מייצגים גסות חברתית או קלון ובוז. לפיכך ייתכן שמחיר כלב נאסר משום שהוא מייצג עניין חברתי זה. יתירה מזאת, כך מסתבר יותר, מאחר שלשון ״גם שניהם״ משמעה שאתנן זונה ומחיר כלב הם שני מושגים נפרדים.

ובויקיפדיה נאמר –
בפרשנות המודרנית פורש ביטוי זה כתקבולת ל"אתנן זונה", אלא ש"מחיר כלב" הוא על זונֶה. ההסבר לביטוי קיים בכך שהמילה "כלב" היא כינוי שרווח במזרח הקדום לזונֶה.^[26] למילה "כלב" בציווי המקראי מספר פירושים: יש הסוברים כי המונח "כלב" מתייחס לזונה ממין זכר, זאת לפי תנוחת המין הדומה לזו של כלב.^[27] קיים גם מפרשני המקרא שהבין כי "כלב" זה אינו אלא אדם זונֶה.^[28]

הערות –
 דוד כהן-צמח, עולם התנ"ך: דברים, תל אביב, דודזון עתי, 1997, עמ' 180

^ יעקב חיים טיגאי, מקרא לישראל: דברים ט"ז, י"ח – ל"ד, י"ב, ירושלים, מאגנס, 2016, עמ' 582-581

^ ראו רבי יצחק אברבנאל, דברים, פרק כ"ג, ד"ה לא תסגיר.