שוב הלוויה המונית, של אדמו"ר בריסק. כבר נמאס לי למצוא קשר, אז רק אתייחס למילה 'המון'. המון, מלשון המייה, והפסוק שעלה לי הוא 'המונים המונים בעמק החרוץ', על יום גוג. אך הנה פסוק אחר, שנראה מתאים יותר, מתוך פרק פורענות נורא, שכדאי לקרוא את כולו –

הֶחָמָס קָם לְמַטֵּה רֶשַׁע לֹא מֵהֶם וְלֹא מֵהֲמוֹנָם וְלֹא מֶהֱמֵהֶם וְלֹא נֹהַּ בָּהֶם.
יחזקאל ז, יא.

מלבי"ם –
החמס עצמו קם להיות למטה רשע שעון החמס שעשו הוא עומד ליסרם ולענשם, עד שלא ישאר שארית לא מהם ולא מהמונם ובכ"ז ולא נוה בהם אין בהם איש ינהה לבבו לשוב בתשובה:

מצודת ציון –
מהמהם. הוא מל׳ הומיה:

לא נֹה בהם – יש המפרשים מלשון נהי. והיום יש גם מְהַמְהֵם – משמיע קולות לא ברורים, כעין הַם-הַם.

בניו-יורק טיימס העלו כתבה על הרב קנייבסקי ובכותרת השמשו בשם villain, כלומר נבל. אני לא ידעתי מה לכתוב על מילה זו, וכאמור גם איני רוצה להסתבך. חשבתי על חילול ה', על גויים, ועל האימרה החוזרת 'למה יאמרו בגויים?'. אבל בסוף מילה זו הכריעה, והיא הובילה אותי לפסוקים הבאים, החלק השלישי ממזמור עד' בתהילים, בפירוש קל, לפי קאסוטו –

יח זְכָר זֹאת אוֹיֵב חֵרֵף יְהוָה וְעַם נָבָל (הוא האויב) נִאֲצוּ שְׁמֶךָ. יט אַל תִּתֵּן לְחַיַּת (לחיה, לאויב) נֶפֶשׁ תּוֹרֶךָ (נפש עמך, הנמשל לתור) חַיַּת עֲנִיֶּיךָ (נפש או עדת ענייך) אַל תִּשְׁכַּח לָנֶצַח. כ הַבֵּט לַבְּרִית (לברית עם ישראל) כִּי מָלְאוּ מַחֲשַׁכֵּי אֶרֶץ נְאוֹת חָמָס (חשכה וגזל). כא אַל יָשֹׁב דַּךְ נִכְלָם (עמך המדוכא אל ישוב מלפניך מבויש) עָנִי וְאֶבְיוֹן יְהַלְלוּ שְׁמֶךָ. כב קוּמָה אֱלֹהִים רִיבָה רִיבֶךָ זְכֹר חֶרְפָּתְךָ מִנִּי נָבָל כָּל הַיּוֹם. כג אַל תִּשְׁכַּח קוֹל צֹרְרֶיךָ שְׁאוֹן קָמֶיךָ עֹלֶה תָמִיד.
תהילים עד.

נציין רק עוד שבשירת האזינו 'עם נבל' הוא ישראל דווקא.

אגב, 'חיה' – משמעותיה רבות, כפי שמפרט מילון ספיר –

חַיָּה ¹
1. [תנ] בעל חיים – בדרך כלל לא-ביתי, אלא פרא: בעוף ובבהמה בחַיה (בראשית ז 21); האריה הוא חַיה טורפת
2. [תנ] שם כולל לבעלי החיים, להבדילם מהאדם: ירדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חַיה הרֹמשת על הארץ (בראשית א 28)
3. [תנ] רוח חיים, נשמה, נפש (ספרותי): לא חֹשַׂך ממות נפשם וחַיָתם לדֶבֶר הסגיר (תהלים עח 50)
4. [עח] חיים (ספרותי)
5. [תמ] יולֶדת: שלֹשה צריכין שימור… חולה, חַיָה, חתן וכלה (ברכות נד)
6.[תמ] מיַילֶדת: נאמנת חַיה לומר, זה יצא ראשון (תוספתא בבא בתרא ז, ב)
7. [תנ] מחנה, גדוד, שבט, עדה: וחַיָת פלשתים חֹנֶה בעמק (שמואל ב' כג 13)
8. [תנ] מִחיה, פרנסה: לא אמרתְ נואש, חַיַת ידֵך מצאת (ישעיה נז 10)
9. [תנ] מן הדמויות שבמעשה מרכבה בחזון יחזקאל, כאמור בפסוק: "ודמוּת על רָאשֵי החַיָה רָקִיע" (יחזקאל א, 22)

ולכך יש להוסיף שהיא אף סוג חיות לפי הקבלה – נר"ן ח"י – נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. שם, ככל שאנו מתקדמים רמת החיות עולה, וכך חיה היא רמה גבוהה מאוד. אך לפי פשט הכתובים אין היא מעלה נפרדת.

עוד מאמר שכתבתי בעבר ל'אתר הניווט בתנ"ך' –

כמה מילים תנ"כיות ומה שאפשר ללמוד מהן, באופן שלא חשבת/ חגי הופר

 

הקדמה

במאמר זה אקבץ רעיונות ממאמרים שונים שלי שמפענחים מילים תנ"כיות בדרך נאמנה ועם זאת לא תמיד מוכרת על-ידי הציבור הרחב.

בעבר כתבתי על ההוגה עמנואל לוינס [1], כי הגותו נטועה במשחק לשוני, בעיקר זה שבין "אחר" ו"אחריות" – האחריות שלנו היא לאחר, אך גם, למשל, זה שבין "אלם" (שתיקה) ו"אלימות" – מי שאינו יודע לבטא עצמו במילים מתבטא בהפעלת כוח. כמו כן, הפנים (הפרצוף) מעידות על הפנימיות.

הנה גם אצלי, אם כך, פעמים רבות הרעיונות מתבטאים בניתוח לשוני כלשהו – וקשה לדעת מה קדם למה. אפנה, אם כן, למילים ולרעיונות הגלומים בהן.

 

 

עמל [2]

רוב האנשים חושבים שעבודה קשה היא קללה שהאדם הראשון קולל בה, ככתוב:

בראשית ג19: "בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב"

אולם, יש לדעת כי עבודה הייתה בעצם ייעודו המקורי של אדם בגן עדן, ככתוב:

בראשית ב15: "ויקח ה' אלהים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה"

אז מהי הקללה?

הרברט מרקוזה בספרו "ארוס וציוויליזציה" [3] מבחין בין דיכוי הכרחי וטוב ובין דיכוי יתר שלילי ולא הכרחי, אשר בו נוקטת לרוב החברה הקפיטליסטית. הנה כי כן, עבודה יכולה להיות אף נוחה ונעימה, ומאידך היא יכולה להיות עבודת פרך מייגעת, כמו זו של ישראל במצרים.

 

עבודה קשה נקראת בלשון התנ"ך "עמל". והנה, אותה מילה, "עמל", מציינת גם כל דבר משוקץ ומתועב, דבר מאוס ומגונה, כמו במילים המפורסמות של בלעם:

במדבר כג21: "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו"

פול לפארג' הולך בכיוון זה בספרו "הזכות לעצלות" [4] ומטיף לעבודה מינימאלית. ובעקבותיו הלכו כמה סופרים נוספים. [5]

ואם תפנה אותי לפסוק הידוע:

איוב ה7: "כי אדם לעמל יולד ובני רשף יגביהו עוף"

אומר לך לשים לב לסיפא שלו, אותה ניתן לפרש – שאם יש לך חזון ומעוף כי אז באמת רק השמיים הם הגבול, תוכל להרקיע שחקים, בעבודה לא מתוך מאמץ, אלא מתוך תשוקה.

בזאת אין המלצה לחדול מעבודה, שהאדם בעצם זקוק לה ונהנה ממנה. ושהרי אף האל עצמו, אליו אנו שואפים להידמות, עבד בבריאה, וכפי שנכתב:

בראשית ב3: "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות"

ואפשר לטעון, שאפשר לקרוא כאילו כתוב: 'אשר ברא אלוהים כדי לעשות' (כדי שהאדם יעשה, או כדי שהאל עצמו יעשה).

 

ולבסוף, אם תאמרו שזו הקללה ואין מה לעשות, אומר לכם כי לדעתי בימינו תוקף הקללות הקדומות קהה [6], קללת האדם – עם המיכון הגובר, קללת האישה – עם עליית הפמיניזם והמצאת האפידורל, ואף קללת חם (אף כי כנען הוא שקולל) – עם ביטול העבדות. רק הנחש קללתו נצחית, כפי שמופיע בישעיה בתמונת אחרית הימים:

ישעיהו סה25: "זאב וטלה ירעו כאחד ואריה כבקר יאכל תבן ונחש עפר לחמו לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי אמר ה'"

 

 

רצון [7]

משלי י32: "שפתי צדיק ידעון רצון ופי רשעים תהפכות"

 

התנ"ך מתייחס לרצון כמשהו גבוה, ואין זה דבר מובן מאליו. דקרט למשל, לעומת זאת, טוען כי יש להשליט את השכל על הרצון. ובאמת, מי בא ראשון ומי יסודי יותר – השכל או הרצון? שהרי אנו יודעים כי פעמים רבות האדם רוצה משהו ואין הוא יכול להסביר מדוע הוא רוצה זאת, כי הרצון הוא משהו עמוק יותר, פנימי יותר. אז האם נסכים לדקרט ונאמר שיש עליו תמיד להישמע לשכל?

אני חושב שהפתרון לחידה הזאת נעוץ בשפה העברית, שכן יש לדעתי קשר בין המילה העברית רצון ובין המילה הלועזית רציונל, או רציו, וכך נפתרת הבעיה – הרצון הוא-הוא הרציונל שעומד מאחורי המעשה. על כך שהאנגלית שאלה מהעברית עמדתי במקום אחר. [8] הנה 5 דוגמאות ראשונות מתוך 200:

 head – קדקד (בסיס קד)

hand – יד

leg – רגל (שיכול אותיות)

hair – שיער

eye – עין

 

לסיום, כמו הפסוק למעלה יש עוד פסוק אחד שמשתמש בביטוי 'שפתי צדיק' והוא –

משלי י21: "שפתי צדיק ירעו רבים ואוילים בחסר לב ימותו"

ומחיבור שני הפסוקים עולה, כי מי שיודע את הרצון יכול לא רק לשלוט בעצמו אלא גם להנהיג ולרעות אחרים.

 

 

יצר [9]

הדת בדרך כלל מצווה עלינו לעצור בעד התאוות. ואולם, בספר משלי אנו מוצאים בעיקר שני סוגי תאוות שיש לרסן: המין (הזן) והמזון, או לומר – תאוות הבשרים, תרתי משמע.

לפי פרויד [10], תאוות אלה נובעות מהסתמי ועל האני המודע לשלוט בהן ולהתאימן למציאות.

ועוד, ניתן לראות בדברים אלה פרשנות לפסוק:

בראשית ח21: "כי יצר לב האדם רע מנעריו".

כלומר, האיד שבו נקבע בילדותו. אני חושב שניתן לראות כאן את רקעו היהודי של פרויד. 
פרויד ראה בדבר גזרת גורל שאין לשנותה, ואולם ניתן לטעון שאפשר לשנותה באמצעות ההבנה הבוגרת, כפי שנרמז לדעתי בפסוק: 

דברי הימים א כח9: "ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ה' **וכל יצר מחשבות מבין** אם תדרשנו ימצא לך ואם תעזבנו יזניחך לעד".

גם בקונקורדנציה מופיע כפירוש שני יצר=מחשבה.

ואולי זה המקור למושגים יצר הטוב ויצר הרע, כבפרשנות הידועה על שני היו"דים במילה "וייצר" בפסוק:

בראשית ב7: "וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה".

 

אעיר, כי ברגיל מקשרים בין יצר ובין יצירה, והיצירה האמנותית אכן הרבה פעמים נובעת מתוך היצרים העמוקים והפראיים של האדם. ומרדכי רוטנברג [11] מקשר את יצר-יצירה גם לצור (חומר) וצורה וליציר. אך אם יצר הוא אף מחשבה לפי פירושנו, כי אז גם היצירה האמנותית יכולה להיות מלאכת-מחשבת, כזו של בצלאל בונה המשכן.

 

 

ברא [12]

בראשית א1: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"

'ברא' יתכן לפרש מלשון ילד, הביא לעולם, הביא לידי קיום, שהרי בר הוא ילד, לפי הארמית, ככתוב –

משלי לא2: "מה ברי ומה בר בטני ומה בר נדרי"

אין הדבר סותר את חידוש העולם, אף כי יש לציין שאב"ן עזרא, למשל, סובר, כי ברא לא מורה בהכרח על יצירת יש מאין, אלא כולל גם יצירת יש מיש.

הד פירוש זה ניתן למצוא בהגות היהודית בספר מורה נבוכים:

הרמב"ם במורה נבוכים, א', עד', מביא שבע דרכים של הכלאם להוכחת חידוש העולם=בריאתו יש מאין. ושם משל מענייני זרע ולידה להוכחת החידוש. כמו כן, הרמב"ם עצמו מביא משל מעניין זה לשלילת דעת אריסטו על הקדמות בחלק ב', יז'.

גם מרדכי רוטנברג בספרו "היצר" מציין הצעת פרשנות זו.

 

 

אושר [13]

משלי ג18: "עץ חיים היא למחזיקים בה ותמכיה מאשר"

כך נאמר על התורה, ונראה מכאן שהאושר הוא עניין מרכזי בחיים.

גם אריסטו [14] וגם הרב אליהו דסלר [15] מסכימים כי האושר נובע משאיפה אחר המעלה השכלית והרוחנית.

 

ניתן לומר, שהמאושר הוא מי שקיבל אישור, אישור-עצמי, לעצם קיומו. פעולותיו הם לרצון. למשל –

משלי טז20: "משכיל על דבר ימצא טוב ובוטח בה' אשריו"

ואולי ניתן גם לומר, כי המאושר הוא מי שהולך בדרך הנכונה, מלשון אשורים, צעדים, כמו ב –

תהלים לז31: "תורת אלהיו בלבו לא תמעד אשריו"

גם אצל אריסטו האושר בא כחלק מאורחות חיים נכונות ואימוץ "המידה הטובה". כך שבסופו של דבר הישר הוא המאושר.

 

 

איפוק [16]

יש להאפק, מלשון עצירה, או מלשון חיזוק (רש"י ומצודות):

שמואל א יג12: "ואמר עתה ירדו פלשתים אלי הגלגל ופני ה' לא חליתי ואתאפק ואעלה העלה"

ויש אפיק, שיכול לעלות על גדותיו במשמע הפוך מהתאפקות:

ישעיהו ח7: "ולכן הנה אדני מעלה עליהם את מי הנהר העצומים והרבים את מלך אשור ואת כל כבודו ועלה על כל אפיקיו והלך על כל גדותיו"

 

על דרך הדרש, אם כן – אולי מתאפק הוא מי שמנתב את רגשותיו לאפיקים הנכונים ושולט בהם – ולא נותן להם לשלוט בו, מי שמתעל את האנרגיה האצורה בו ולא נותן לה להתפרץ לכל הכיוונים…

 

[אראל סגל הגיב: ואפשר גם לפרש איפוק מלשון אופק: מתאפק הוא מי שחושב לטווח ארוך, רואה את האופק ולא רק את ההנאה המיידית.

ומשה דיין ענה לו: אופק או אופקים אינן מילים מקראיות].

 

 

הוכחה [17]

קרל ריימונד פופר (1902-1994) טבע את עקרון ההפרכה, על-פיו רעיון הוא מדעי אם ניתן לחשוב על דרך להפריכו ובכך להעמידו במבחן. ככל שהצטברות ההפרכות גדלה, כך יהיה המדע קרוב יותר להגשמת תכליתו, האמת (ויקיפדיה).

 

מעניין יהיה לבחון את מבחני ההוכחה של הנביא בכלי המדע של פופר: בדברים יג 2-6 גם כשנביא השקר מביא אות אין שומעים לו. כאן מציאות ה' נתפשת כמציאות מוחלטת שאינה מצריכה הוכחה ואף גוברת על ניסיונות הוכחה נגדיים לה. מהבחינה הזו היא אינה מדעית, היא מעבר למדע. אולם אולי אפשר לראות אף אותה כמדעית, אם נזכור שהיא הוכחה כבר ביציאת מצרים ובמעמד הר סיני.

לעומת זאת, אמיתיות הנביא כן זקוקה להוכחה: בדברים יח 21-22 נביא ניכר בהתגשמות נבואתו. אולם ממקור אחר נראה שכלל זה אינו מוחלט: בירמיהו כח9 רק בנבואה לשלום הנביא עומד למבחן ולא בנבואת פורענות, שהרי זו יכולה להתבטל אם העם יחזור בתשובה, כמו שקרה עם יונה הנביא ואנשי נינוה.

 

אם כך במה ייבחן נביא הפורענות? אני אומר, כי במקרה שלו אין הוכחה במובן המדעי, אלא יש הוכחה במובן תוכחה, כמו שנאמר –

ויקרא יט17: "לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא"

לא סתם שתי מילים אלו קרובות זו לזו. כך גם, התוכחה צריכה להיות על דברים מוכחים. וכן אומר הנביא, שוב תוך שימוש באותו השורש:

ישעיהו א18: "לכו נא ונוכחה יאמר ה' ".

וכן נאמר –

עמוס ג10: "ולא ידעו עשות נכחה נאם ה' ".

הוא גם, לפי דעתי, מקור השורש 'וכח', כמו ב-

מיכה ו2: "שמעו הרים את ריב ה' והאתנים מסדי ארץ כי ריב לה' עם עמו ועם ישראל יתוכח" .

המנצח בויכוח הוא מי שדבריו יותר נכוחים ומוכחים. ואולי גם, תוך פירוק המילה, מי שלטענותיו יש יותר כוח, כוח פנימי.

 

כך, עיקר תפקיד הנביאים, כפי שכתבתי בעבר [18], לא היה להגיד עתידות ולהוכיח בזאת שהם נביאים, אלא להוכיח את העם ולהחזירו לדרך הישר. כך גם סבר הפרופ' ליבוביץ. [19] 

 

 

אמת [20]

בהקדמה לספרי "פילוסופיה והתנ"ך" [21] כתבתי:

החלוקה בין שני התחומים האלה, המחשבה והאמונה, מצויה כבר בהתחלה: שאיפתה של הפילוסופיה היא האמת. והנה, אמנם המילה אמת מופיעה בתנ"ך לרוב, אך שורש המילה הוא אמ"ן (ראה מילון אבן שושן). אמן הוא גם אמינות, הווה אומר חוזק וככזה הוא כאמת, אך משמעותו היא גם ובעיקר אמונה, במובן של רגש פנימי עמוק, רחשי הלב, ולאו-דווקא הסתמכות על השכל. ויש לכך השלכות מעשיות: כך, למשל, המרגלים אמרו אמת על הארץ שתרו ובכל אופן נענשו, מדוע? מכיוון שלא הייתה להם אמונה. האמת לבדה אינה מספיקה [22].

כמו כן, בתנ"ך נראה, כי האמת היא לא רק תכונה המיוחסת למשפטים שאנו אומרים על המציאות, אלא היא נתפשת כתכונה מהותית לה' ולחיים בדרכיו, כנאמר:

ירמיהו י10: "וה' אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם מקצפו תרעש הארץ ולא יכלו גוים זעמו" .

ועוד – אדרבא, בתנ"ך הלב הוא מקום המחשבות, כמו גם מקום הרגשות. כך למשל נאמר על שלמה, החכם מכל אדם:

מלכים א ג9: "ונתת לעבדך לב שמע לשפט את עמך להבין בין טוב לרע כי מי יוכל לשפט את עמך הכבד הזה" .

עם זאת ודאי שהחכמה נחשבת בתנ"ך כתכונה טובה וכמעלה שיש לבקש אחריה. ומהי הפילוסופיה אם לא אהבת-החוכמה.

 

 

ובמקום אחר כתבתי [23]: הידיעה היא דבר שכלי טהור ולעומתה האמונה היא דרך חיים. אמונה משמעה היסמכות בפועל, הישענות על דבר. במובן זה לא צריך להכריע בין השתיים, אלא גם מה שאתה יודע בשכלך, ואפילו תהיה זו נוסחה מתמטית כמו 2+2=4, אתה צריך מאוחר יותר גם להאמין בו, כלומר – לבסס את חייך על ההנחה שזו אמת.

אוסיף כאן, כי אמונה היא גם התרגלות, כמו אומנות, כבפסוק:

אסתר ב7: "ויהי אמן את הדסה היא אסתר".

ומלבד זאת כמובן יש קשר לאמנות…

 

 

השכלה [24]

האם יש קשר בין השכלה ובין הצלחה? (מחקר עכשווי גילה שבולטות חברתית משפיעה יותר).

אציע עיון אחד:

פרגמטיזם, מתוך ויקיפדיה:

"פרגמטיזם הוא אסכולה פילוסופית שהתגבשה בארצות הברית בסוף המאה ה-19. מייסדיה היו צ'ארלס ס' פירס, שהעניק לאסכולה את שמה ופיתח את עקרונותיה; ויליאם ג'יימס, שקידם והפיץ אותה; וג'ון דיואי שפיתח את האספקטים האינסטרומנטליים של האסכולה.

הפרגמטיזם גורס כי האמת נמדדת על פי תכליות מעשיות. אמיתותה של טענה נקבעת על פי תוצאות מעשיות והתועלת שהיא משרתת. הפרגמטיסטים מסתמכים על ניסויים אמפיריים והצלחות מעשיות, ודוחים הנחות א-פריוריות כמקור לידע האנושי (דוגלים באמפיריציזם). לפי הפרגמטיזם, מחשבות, רעיונות והשקפות אינם אלא כלים להשגת מטרות החיים של האדם – ואין להן משמעות מטאפיזית.

הפרגמטיזם גורס כי האמת מותאמת לגילויים המדעיים והיא יחסית לזמן, מקום ומטרת החקירה".

 

בתנ"ך, את המילה "משכיל", משורש שכ"ל, מפרשים כמצליח.

למשל ראה רש"י לישעיה נב13: "הנה ישכיל עבדי": "הנה ישכיל עבדי – הנה באחרית הימים יצליח עבדי יעקב צדיקים שבו".

וכן מצודת ציון: "ישכיל – הוא ענין הצלחה כי המצליח בדבר נראה כאלו עשה מעשהו בהשכל וכן ויהי דוד לכל דרכיו משכיל (שמואל א' יח)".

יש פה, דומני, מעין נטייה לכיוון הפרגמטי. אך לאיזון התמונה עיינו בקישור למאמר המלא, המופיע אף בספר "פילוסופיה והתנ"ך".

 

 

אם אזכר במילים נוספות אצרף אותן.

כל הזכויות שמורות למחבר. אפשר לצטט תוך הזכרת המקור.

[1] ראה: פילוסופיית השיח אצל לוינס ובאיוב:

http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t2713_0.html

[2] להרחבה, המאמר המקורי: לפארג' והתנ"ך: האם כדאי להתאמץ:

http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t0423_0.html?no_cache=1387641653

[3] מרקוזה, הרברט, ארוס וציוויליזציה, ספריית פועלים, 1978.

[4] לפארג, פול, הזכות לעצלות, בנימינה: נהר ספרים, 2011.

[5] ראסל, ברטראנד, בשבח הבטלה: ומסות אחרות, תרגם וערך יורם רוזלר, ירושלים: א. רובינשטיין, 1975.

הודג'קינסון, טום, אלוף בטלות (How to be Idle – Tom Hodgkinson) תל-אביב: מטר, 2007.

מאייר, קורין, שלום לך עצלות – למה לא משתלם לעבוד קשה, תל-אביב: בבל ומשכל, 2009.

סטיבנסון, רוברט לואיס, להגנת הבטלנים, בתוך: שגיב, אסף (עורך), חקירות ודרישות – מאמרי מופת על חברה, אמונה ומצב האדם, אור יהודה" דביר, 2011, עמ' 54-64.

 

[6] כתבתי על כך בהרחבה יותר ב: על עיקרון הניגוד שבתנ"ך ועל עיקרון הטיית החסד:

http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t2826_1.html

[7] המאמר המקורי: רצון ושכל – מי קודם?:

http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t2810_7.html

[8] קשרים בין אנגלית לעברית:

http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t09b18_0.html

[9] להרחבה: שליטה בתאוות – בראי הפסיכולוגיה:

http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t2809_0.html

[10] ראה בספר "אישיות: תיאוריה ומחקר" של האוניברסיטה הפתוחה, כרך א', עמ' 122.

[11] ראה מאמרי: כמה ספרים על אהבה ביהדות:

http://tora.us.fm/tnk1/messages/sig_9sfr_4.html?no_cache=1387645461

[12] להרחבה: ברא-ילד:

http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t0101_27.html

[13] להרחבה: אריסטו והתנ"ךף עיקר האושר:

http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t2803_0.html

[14] אריסטו, אתיקה (י-ם ות"א: שוקן, 1973), ספר י', ו' (249-251)

[15] מכתב לאליהו מאמר ראשון, האושר והשכר בעוה"ז, באותיות מודגשות, עמ' 3.

[16] המאמר המקורי: להתאפק ואפיק:

http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t08a13_3.html

להרחבת הנושא ראה מאמרי: אינטליגנציה רגשית, סוג האיפוק – בראי הפסיכולוגיה:

http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t2816_3.html

[17] לפי מאמרי – הפילוסופים של העת החדשה מול התנ"ך:

http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t0101_33.html

המאמר המוחב המקורי: פופר והתנ"ך – הוכחה והפרכה:

http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t1128_0.html

[18] ראה: נבואות לעתיד, בעיקר עם מספר:

http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t1118_2.html

[19] למשל, כך כותב לייבוביץ בספרו "רציתי לשאול אותך פרופ' ליבוביץ" עמ' 59.

[20] ראה: הפילוסופים של העת החדשה מול התנ"ך:

http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t0101_33.html

[21] הופר, חגי, פילוסופיה והתנ"ך; התנ"ך בראי הפסיכולוגיה, י-ם: הופר, 2013, עמ' 7-8.

[22] אוסיף כאן כי באופן דומה אם כי קיצוני יותר אומר הרב אליהו דסלר בספרו "מכתב מאליהו" (כרך א', מהו אמת ומהו שקר, עמ' 94), כי האמת היא מה שמוביל לאמונה.

[23] אמונה וידיעה – מה קודם?:

http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t0504_4.html

וראה גם: קון והתנ"ך – אמונה וידיעה:

http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t0504_5.html

[24] להרחבה: פרגמטיזם והתנ"ך: מבחן התוצאה:

http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t1145_0.html

פתגמים מקראיים בעלי מובן מודרני
מאמר שכתבתי מזמן ל'אתר הניווט בתנ"ך', ושם גם תגובות מועילות –

ישנם כמה פתגמים מקראיים שיש להם משמע מודרני, שלא תואם למקור:

1. חבקוק ב4: "הנה עפלה לא ישרה נפשו בו וצדיק באמונתו יחיה".

כך במקור, אבל הפתגם הרווח הוא 'איש באמונתו יחיה'.

2. תהלים קיט99: "מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי".

המשמע המודרני הוא – מכולם אני לומד. אבל במקור המשמע – החכמתי יותר מכל רבותיי. ויוכיח הכתוב הסמוך לו – "מזקנים אתבונן…".

3. משלי כב6: "חנך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה".

המשמע המודרני הוא – חנוך לנער לפי דרכו, בסגנונו, לך איתו בכיוון שהוא בוחר. אבל המשמע המקורי הוא כנראה – על פי=על סף, בתחילת דרכו, ומכאן להמשכו – "גם כי יזקין…".

4. דברים כ19: "כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור".

" כי האדם עץ השדה" רבו לו הפירושים הרוחניים, הקבליים והניו-אייג'יים, אבל משמעו האמיתי הוא כנראה בתמיהה – וכי עץ השדה הוא אדם?! (על אף שמנוקד כהא הידוע).

5. משלי יב25: "דאגה בלב איש ישחנה ודבר טוב ישמחנה".

בגמרא חלוקים על הפירוש לפסוק: אחד אומר – יסיחנה מדעתו, ואחד – ישיחנה לאחר. הפירוש המודרני הפופולארי הולך בעקבות הפירוש השני ואומר – דבר על הבעיות שלך. כמו הריפוי בדיבור, או 'ניקוי הארובות', הפסיכו-תרפויטי. ואולם נראה שהפשט הוא קרוב יותר לפירוש הראשון, שכן נכתב ישחנה, משורש שח"ח, שפירושו ישפילנה.

נראה, אם כך, שעד כמה שהיינו רוצים לחשוב שהפתגמים הנאורים והמתקדמים האלה באו כבר בתנ"ך במשמעם זה, אין זה כך, ואנו יכולים להתנחם רק בזה שגם המשמע המקורי הוא בעל משמעות. כך כביכול, אבל בעצם, אפשר לראות שהתנ"ך אומר את אותם דברים שבפירוש המודרני בפסוקים אחרים, כך בהתאמה למספור שלמעלה:

1. כאן אכן המובן המקורי הוא צדיק וההתפתחות היא עיוות הפסוק. ואולי בדומה למשמע המודרני נמצא הפסוק – מיכה ד5: "כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו ואנחנו נלך בשם ה' אלהינו לעולם ועד".

2. עם זאת המשמע המודרני נשמר גם בכתוב המקורי בסופו – "כי עדותיך שיחה לי".

3. אך כן נאמר ללכת בדרך הלב בילדות – קהלת יא9: "שמח בחור בילדותיך ויטיבך לבך בימי בחורותך והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט". וכן אמרו חז"ל – 'אין אדם למד אלא היכן שלבו חפץ'.

4. אבל כן מושווה האדם לעץ בפסוק – תהלים א3: "והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח" (וכן ירמיה יז8).

5. אך איוב אומר דבר דומה – איוב לב20: "אדברה וירוח לי אפתח שפתי ואענה" (וזאת אף כי קודם לכן נראה שאמר ההפך – איוב טז6: "אם אדברה לא יחשך כאבי ואחדלה מה מני יהלך". ויש לפרש, כי הכאב הפיזי אמנם יישאר, אך תהיה רווחה נפשית).

מה חדש? עוד התבטאויות אלימות של אביר קארה, השולמן ומועמד מטעם מפלגת ימינה. כמו שאמרתי במקום אחר, עוד נתגעגע לנועם ההליכות של מירי רגב ואוסנת מארק.
היכן אנו מוצאים אלימות בתנ"ך? למשל כאן –

הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע לֹא תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם.
ישעיה נח, ד.

אבן עזרא –
באגרוף רשע. דבר קשה שיוכה בו, ובדברי הקדמונים ז"ל בעלי אגרופין [פסחים נ"ג], וכמוהו באבן או באגרוף (שמות כ"א י"ח), וי"א חתיכת עפר קשה, כמו מגרפותיהם (יואל א' י"ז):

מצודת ציון –
באגרוף. כן יקרא היד הכפופה באצבעותיה וכן באבן או באגרוף (שמות כ״א:י״ח):

תרגום יונתן – בְּכוּרְמֵיזָא –
ומילה זו מופיעה אף בפתגם הידוע –

ויקיפדיה –
"דַּי לְחַכִּימָא בִּרְמִיזָא או דַּי לְחַכִּימָא בִּרְמִיזָא וּלְשַׁטְיָא בְּכוּרְמֵיזָא הוא ביטוי בשפה הארמית בבלית שנעשה בו שימוש גם בשפה העברית. פירושו המילולי של הביטוי הוא לחכם מספיק רמז ולשוטה אגרוף.
.
מקורו של הביטוי הוא במדרש משלי, הדן בספר משלי, פרק כ"ב, פסוק ו' "חֲנֹךְ לַנַּעַר, עַל-פִּי דַרְכּוֹ", ובעקבותיו, בפסוק ט"ו: "אִוֶּלֶת קְשׁוּרָה בְלֶב-נָעַר – שֵׁבֶט מוּסָר יַרְחִיקֶנָּה מִמֶּנּוּ.". אומר על כך רבי זבידא –

הוּא דְּאָמַר מַתְלָא [כפי שאומר הפתגם העממי]: לְחַכִּימָא – בִּרְמִיזָא, וּלְשַׁטְיָא – בְּכוּרְמֵיזָא [לחכם – ברמז; לשוטה – באגרוף] 

משמע, לנער החכם יספיק רמז בלבד, ואילו לטיפש יידרש כביכול האגרוף; כל נער יתחנך על פי דרכו, כאמור במשלי.

ובהשאלה: כדי להעביר מסר לחכם מספיק לרמוז והוא מבין, בעוד שהעברת מסר לשוטה, כרוכה בפעולה הרבה יותר מפורשת – במכת אגרוף (כוּרְמֵיזָא). במילים אחרות מה שמבדיל בין החכם לשוטה, היא היכולת של החכם לפענח רמיזות או ניואנסים ולהבין דבר מתוך דבר וכדומה."

אגב, על הפסוק במשלי ' חנוך לנער על פי דרכו' דיברתי לא מזמן, והזכרתי מה שכתבתי כבר מזמן – שהפירוש 'בהתאם לדרכו' הוא מודרני יותר, בעוד הפירוש המקורי הוא כנראה על-פי – בפתח. כך מובא כפירוש שני בקאסוטו, וכן בדעת מקרא בשם ר"מ ז"ך.
ולכן גם פתגם זה לא יכול להסתמך על פסוק זה במובנו המקורי, אלא רק על הפרשנות המאוחרת שהוציאה אותו מהקשרו. כאן על פי דרכו הוא – אם חכם הוא או אם שוטה. אבל מהותית זה לא ממש משנה, כי יש פסוקים אחרים במשלי שאומרים בדיוק אותו הדבר. למשל –

תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה.
משלי יז, י.

ועוד על האגרוף – הוא מופיע גם בפסוקי התורה האלה –

יח וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב. יט אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא.
שמות כא.

וכאן עוד פירושים –

רשב"ם על שמות כא, יח –
או באגרוף – לפי הפשט: כתרגומו, מין אבן או לבנה שהרי בהשלכת אבן מדבר הכתוב. וכן מצאתי בתורת כהנים בנגעי בתים אצל וחלצו האבנים. בלבנים או [בטורמסין]. וכן: להכות באגרוף רשע. באבן גדולה אשר ימות ויחבל בה.

רמב"ן על שמות כא, יח (רק למיטיבי קרוא, ואפשר לדלג) –
"באבן או באגרוף" – על לשון רבותינו אגרוף הוא היד שיקבצו האצבעות לתוך הכף להכות בה כמו שאומרין בעלי אגרופין (קידושין עו) אגרופו של בן אבטיח (כלים יז יב) וכן באגרוף רשע (ישעיהו נח ד) יד רשע המכה והזכיר הכתוב שתי הכאות אחת קשה והיא האבן ואחת קלה והיא האגרוף לא תמית בה על הרוב לומר כי בשתיהן צריך אומד וחובשין אותו ואם ימות זה כגון שהכהו על נפשו רוצח הוא מות יומת ואם לא ימות ישלם שבת ורפוי ובמכילתא (כאן) רבי נתן אומר הקיש אבן לאגרוף ואגרוף לאבן מה האבן שיש בה כדי להמית אף אגרוף שיהיה בו כדי להמית ומה אגרוף בידוע אף אבן בידוע הא אם נתערבה באבנים אחרות הרי זה פטור לומר שאם נתערבה באבנים אחרות משערין את הקלה שבהן ואם אין בה כדי להמית פוטרין אותו ואחרים אמרו (הראב"ע והרד"ק כאן) כי אגרוף רגב עפר מלשון עבשו פרודות תחת מגרפותיהן (יואל א יז) והאל"ף כאל"ף אזרוע (ירמיהו לב כא) והוא דעת אונקלוס שאמר בכורמיזא והזכיר את אלה ג"כ לאמר כי גם ברגב יומת אם הכהו במקום שיש בו כדי להמית וזהו להבדיל החרב מהם שאין צריך אומד כמו שהזכירו חכמים (סנהדרין עו)

אלא שאחרי הכול נראה שפירוש המילה שונה לגמרי –

מילון ספיר, אטימולוגיה –
אֶגְרוֹף
בשפות שמיות שונות אגרוף שווה למעדר או מגרפה שגם הם יכולים לשמש לתקיפה.

כלומר האגרוף הוא המגרפה, ואכן רק כך אפשר לסביר אותו מבחינת השורש. ובנוגע למגרפה השורש ברור – גר"פ הוא מקבוצת גרף-גרד-גרר, כלומר משורש בסיס גר, שהוא אכן מזכיר את קול הגרירה והגריפה.

ולסיום, יהודה עמיחי, בשירו 'זכרו והזכירו', מתוך ספר הנושא שם זה –

ואל תשכחו שגם האגרוף
היה פעם יד פתוחה ואצבעות.

מאתמול מדברים על תמונה שהעלתה איילת שקד, בה היא מורחת חלות מוכנות בשמן. ראשית, אמרו כי אלו נראות חלות קנויות. ושנית, שאת המריחה בשמן, או בביצה, יש לעשות לפני האפייה, ושהתמונה רק עושה רושם.
עכשיו, אני לא יודע לאפות, אבל כבר קראתי שיש מנהג אפייה כזה למרוח אחרי. בכל מקרה, אין ספק שהיא העלתה את התמונה כדי להיראות מסורתית ועממית.
אין לי כאן קישור מעניין במיוחד לתנ"ך. רק נזכיר ששמן משמש למשיחת כהן ומלך, וכאן גם מאכל הכהן, וגם הנזיר, היה חלה בלולה בשמן, ועל כן נראה מתאים להביא פסוקים אלה כאן, שניים מבין רבים –

מתוך הקדשת אהרון ובניו לכהונה –

וְלֶחֶם מַצֹּות וְחַלֹּת מַצֹּת  בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצֹּות מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן סֹלֶת חִטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתָם.
שמות כט, ב.

וְכִכַּר לֶחֶם אַחַת וַחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת וְרָקִיק אֶחָד מִסַּל הַמַּצֹּות אֲשֶׁר לִפְנֵי יהוה.
שמות כט, כג.

ועוד, אתמול דיברתי על שני פסוקים המתארים את המן, אך הנה תיאור נוסף שלו מספר במדבר –

ז וְהַמָּן כִּזְרַע-גַּד הוּא וְעֵינֹו כְּעֵין הַבְּדֹלַח׃
ח שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אֹו דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתֹו עֻגֹות וְהָיָה טַעְמֹו כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן.
במדבר יא.

גם כאן, אגב, התיאור קצת לוט בערפל, ובכל אופן ייחודי וססגוני. מהו 'עין הבדולח'? לא לגמרי ברור (ובהזדמנות אחרת אולי אתייחס אליו. בכל מקרה, כאן מוזכרת אפייה בצד טעם שמן.

לפרשת בשלח, עיוני לשון

1.

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה.
שמות יג, יז.

נחם – נהגם, הובילם, הדריכם, הראם את הדרך, שורש נח"ה, שקיצורו הוא ודאי 'נח'. מכאן שהוא מתקשר לפעלי התנועה והמנוחה שיסודם נו"ן – נע-נח-נד וכו'. ומדוע פעולת ההובלה נקראת דווקא בשם מנוחה? אולי, כי בדרך מוצלחת צריך למצוא מקומות חנייה טובים, ואכן, לבני ישראל במדבר היו תחנות רבות כאלה. ואגב, תחנות – שורש חנ"ה, שהוא היפוך של נח ומאותו עניין.
ינחם – כאן יש ודאי 'לשון נופל על לשון', משחק מילים. אך מבחינה שורשית, גם המנוחם היא מי שנחה דעתו, כך שהעניין אחד.

2.

וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר.
שמות יד, ג.

נבוכים – לפי רש"י סגורים, ולפי אבן עזרא באובדן עצה ודרך, והוא הנכון, וכן דעת מקרא מפרש מבולבלים. הן לרש"י והן לאבן עזרא יש כאן ניתוחים לשוניים נרחבים, ואלה מובאים בספרו של ניסן נצר 'עברית של שבת'. רש"י קושר זאת אף לשורש בכ"י, שעניינו אחר, וגם ל'נבכי ים', שגם עניינו אחר, ומשמעותו עמקי ים. בכה, אגב, הוא על שם השפיכה, שורשי בך-פך. ואם כך, אולי גם לנבכי הים יש קשר לשפיכה מעין זו. ואולי הנבוך, אובד העצות, נקרא כך משום שהוא בוכה על מצבו? כך גם המשמעות המודרנית נוטה יותר לכיוון של מבויש. ואגב, בעברית המודרנית יש לנו גם 'מבוך', שקשה למצוא בו את הדרך.
וכמובן, מכאן שמו של ספרו של הרמב"ם – 'מורה נבוכים'. אך נזכור ש'מורה הנבוכים' הראשון היה משה (או עמוד הענן?). אכן, 'ממשה עד משה לא קם כמשה'.

3.

את המן שירד לבני ישראל במדבר הם לא הכירו ושאלו – 'מן הוא?', כלומר – מה הוא? ולכן נקרא מן, כמסופר. ובאמת, אפשר לראות את הקושי הגדול של הכתוב לתאר אותו. הוא מתואר בשני פסוקים, ושניהם קשים למדי לפענוח –

וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ.
שמות טז, יד.

וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ.
שמות טז, לא.

מחוספס – היא מילה יחדאית, שלא נדון בה כאן. נאמר רק שבסופו של דבר הגיעו למשמעות הידועה בימינו, אך הדבר לא היה פשוט. ואולם, לדעתי אפשר להשוות בין שני הביטויים הבאים זה אחר זה, ובעצם חוזרים על אותו הדבר. הראשון – 'דק מחוספס', והשני – 'דק ככפור על הארץ'. כפור, כפי שמופיע בדעת מקרא, הוא חלקי קרח, ואנו נוכל פשוט לומר – ברד. והוא אכן מחוספס ולכן מקביל לחלק הראשון. זאת, כמובן, בניגוד למובן של כפור בימינו, כקור עז. גם משמו אפשר להבין זאת – כפור – שמכפר על הארץ, כלומר מכסה אותה, וזה יכול להיות רק שלג או ברד, ולפי עניינו כאן – ברד.
בפסוק השני גד היא מילה קשה, וכיום מפורשת כצמח הכוסבר. וצפיחית – אף היא מילה יחידאית. לפי רש"י – בצק שמטגנין אותו בדבש, וקרוב לזה בדעת מקרא, בסיוע הערבית – עוגה דקה אפויה בדבש.
אך לדעתי אפשר לקשר מילה זו למילה צוף, שעניינו מתיקות, 'נופת צופים'. ולפי זה גם 'עֻגַת רְצָפִים' (מלכים א' יט, ו) שניתנה לאליהו, היא מעין עוגה מתוקה. אך כי מילון ספיר גוזרה מרצף-רשף שעניינו אש ואומר – 'עוגה שטוחה אפוּיה על גֶחלים'. ושם גם – 'צפחת המים', שמפורש כקערה. וכן באכדית (לפי ויקימילון. אף כי בסנסקריט שוב פירושו דבש). והייתה לי עוד דוגמה כמדומני, ושכחתיה.

4.
לסיום, משהו קליל והומוריסטי. כזכור, בהשבעה של ביידן ישב ברני סנדרס עם כפפות, צולם והפך למם ויראלי. אני לא הבנתי מדוע. בכל אופן, אולי אפשר למצוא לכך רמז בפרשתנו. כפפות אמנם אין בה, ולא בכל התנ"ך, אבל כסיה, שהיא כפפה, דווקא יש, עם יצירתיות מסוימת –

וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַיהוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר.
שמות יז, טז.

יד על כס יה – יד על כסיה.
ורק נאמר ששתי מילים אלה הן מקוצרות – יה הוא קיצור של שם ה', וכס קיצור של כסא, והיא מילה יחידאית. כך הוא הנוהג בלשון שירית.

עוד בחדשות, הייתה מיני-שערורייה כאשר הכוכבת קורין גדעון ילדה והתלוננה על חדר היולדות שקיבלה. החלק שבלט לי בתלונתה היה שלא היה חלון בחדר. כתגובה, נציג בית החולים נזף בה על תלונתה, וכך גם עשו מגיבנים שונים ברשת. היום היא פרסמה מעין התנצלות, בה היא מודה לצוות בית החולים, אך הנה גם פה הוסיפה בסוגריים כי אכן לא היה בחדר חלון.
זה הזכיר לי שלכל אורך התנ"ך נשים יושבות ליד החלון, וברוב הפעמים משקיפות ממנו, או נשקפות בו (פעם כפועל ופעם בנפעל, ושאלה היא האם באמת יש הבחנה מהותית ביניהם).
להלן אביא את כל המקרים שבהם מופיע חלון בתנ"ך, לפי המירב שמצאתי, כולל גם דוגמאות מעבר לנשים הנשקפות –

בתיבה היה חלון (שנקרא גם צהר) –
ו͏ַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יֹום וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת-חַלֹּון הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה.
בראשית ח, ו.
(צהר-צר וה"א אור? שהרי יש שפירשו – אבן טובה מאירה. יידון בפעם אחרת)

אבימלך השקיף בעד החלון –
וַיְהִי כִּי אָרְכוּ-לֹו שָׁם הַיָּמִים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד ה͏ַחַלֹּון וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתֹּו׃
בראשית כו, ח.

רחב הורידה את המרגלים מהחלון –
וַתֹּורִדֵם בַּחֶבֶל בְּעַד ה͏ַחַלֹּון כִּי בֵיתָהּ בְּקִיר הַחֹומָה וּבַחֹומָה הִיא יֹושָׁבֶת׃
יהושע ב, טו.

אם סיסרא נשקפה מהחלון –
בְּעַד הַחַלֹּון נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד ה͏ָאֶשְׁנָב מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבֹּו לָבֹוא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבֹותָיו׃

מיכל הורידה את דוד מהחלון –
וַתֹּרֶד מִיכַל אֶת-דָּוִד בְּעַד הַחַלֹּון וַיֵּלֶךְ וַיִּבְרַח וַיִּמָּלֵט׃
שמואל א, יט, יב.

ומיכל גם נשקפה בעד החלון –
וְהָיָה אֲרֹון יהוה בָּא עִיר דָּוִד וּמִיכַל בַּת-שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלֹּון וַתֵּרֶא אֶת-הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יהוה וַתִּבֶז לֹו בְּלִבָּהּ׃
שמואל ב, ו, טז.

גם איזבל השקיפה בעד החלון –
וַיָּבֹוא יֵהוּא יִזְרְעֶאלָה וְאִיזֶבֶל שָׁמְעָה וַתָּשֶׂם בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ וַתֵּיטֶב אֶת-רֹאשָׁהּ וַתַּשְׁקֵף בְּעַד הַחַלֹּון׃
מלכים ב, ט, ל.

אלישע הורה למלך ישראל יהואש לפתוח חלון ולירות –
וַיֹּאמֶר פְּתַח הַחַלֹּון קֵדְמָה וַיִּפְתָּח וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע יְרֵה וַיֹּור וַיֹּאמֶר חֵץ-תְּשׁוּעָה לַיהוה וְחֵץ תְּשׁוּעָה בַאֲרָם וְהִכִּיתָ אֶת-אֲרָם בַּאֲפֵק עַד-כַּלֵּה׃
מלכים ב, יג, יז.

בחלון גם משוררים –
וְרָבְצוּ בְתֹוכָהּ עֲדָרִים כָּל-חַיְתֹו-גֹוי גַּם-קָאַת גַּם-קִפֹּד בְּכַפְתֹּרֶיהָ יָלִינוּ קֹול יְשֹׁורֵר בַּחַלֹּון חֹרֶב בַּסַּף כִּי אַרְזָה עֵרָה׃
צפניה ב, יד.
(ולנו מוכר – 'על החלון ישבתי, וזיכרון כתבתי', למשל).

גם האישה המפתה במשלי נשקפת מהחלון –
כִּי בְּחַלֹּון בֵּיתִי בְּעַד אֶשְׁנַבִּי נִשְׁקָפְתִּי׃
משלי ג, ו.

ועוד –
לבית המקדש היו חלונות –
וַיַּעַשׂ לַבָּיִת חַלֹּונֵי שְׁקֻפִים אֲטֻמִים׃
מלכים א, ו, ד.
(חלוני שקופים, אולי מלשון משקוף. ואולי גם מכאן האישה המשקיפה והנשקפת'. כל זה נידון העבר וצריך לחפש את הדיון).

ומוות עולה בחלון –
כִּי-עָלָה מָוֶת בְּחַלֹּונֵינוּ בָּא בְּאַרְמְנֹותֵינוּ לְהַכְרִית עֹולָל מִחוּץ בַּחוּרִים מֵרְחֹבֹות׃
ירמיה ט, כ.
(וקאסוטו כבר הראה כי ביטוי זה של מוות עולה בחלון מצוי גם בשירה העתיקה שאינה ישראלית, הכנענית כמדומני, שהרי מות הוא אל כנעני).

ובית פאר בכלל יש בו חלונות –
הָאֹמֵר אֶבְנֶה-לִּי בֵּית מִדֹּות וַעֲלִיֹּות מְרֻוָּחִים וְקָרַע לֹו חַלֹּונָי וְסָפוּן בָּאָרֶז וּמָשֹׁוחַ בַּשָּׁשַׁר׃
ירמיה כב, יד.

וגם במקדש יחזקאל יש חלונות –
וְחַלֹּנֹות אֲטֻמֹות אֶל-הַתָּאִים וְאֶל אֵלֵיהֵמָה לִפְנִימָה לַשַּׁעַר סָבִיב סָבִיב וְכֵן לָאֵלַמֹּות וְחַלֹּונֹות סָבִיב סָבִיב לִפְנִימָה וְאֶל-אַיִל תִּמֹרִים׃
יחזקאל מ, טז.

הארבה של יואל עולה בחלונות –
בָּעִיר יָשֹׁקּוּ בַּחֹומָה יְרֻצוּן בַּבָּתִּים יַעֲלוּ בְּעַד הַחַלֹּונִים יָבֹאוּ כַּגַּנָּב׃
יואל ב, ט.
(נראה שהדימוי לקוח מהמוות העולה בחלון).

ולסוף, דניאל התפלל בבית עם חלונות פתוחים, כאן מובא התרגום של המקור בארמית –
כַּאֲשֶׁר נוֹדַע לְדָנִיאֵל כִּי הַתְּעוּדָה נִכְתְּבָה, נִכְנַס לְבֵיתוֹ, אֲשֶׁר בַּעֲלִיָּתוֹ חַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים לְעֵבֶר יְרוּשָׁלַיִם וְשָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּיּוֹם הָיָה כּוֹרֵעַ בֶּרֶךְ וּמִתְפַּלֵּל וּמוֹדֶה לִפְנֵי אֱלֹהָיו, כַּאֲשֶׁר הָיָה עוֹשֶׂה גַּם לִפְנֵי כֵן.
דניאל ד, יא.

(ואולי מכאן נלמד להלכה, מתוך פניני הלכה, ספר תפילה, ג, ח –

"נכון להתפלל בחדר שיש בו חלונות, ולכתחילה טוב שיהיה חלון פתוח לכיוון ירושלים (שו”ע צ, ד). הנמצא במקום שאין בו חלונות, יתפלל בחדר מואר, מפני שיש מפרשים שעיקר מעלת החלונות, שנכנס דרכם אור שמיישב את דעת המתפלל (תר”י).").

עוד בעניין 'ירהבו' שבפסוק מהפוסט הקודם – רהב זו מילה מעניינת (וגם שם משפחה נפוץ), שמתפרשת הן לשלילה (בעיקר), והן לחיוב (למשל – מרהיב). והיא גם שם של אלת ים קדומה, כפי שכותב מילון ספיר –

רַהַב ¹
1. [תנ] התרברְבוּת, גאווה, יהירוּת: לכן קראתי לזאת רהב (ישעיה ל, 7); ולא פנה אל רהָבים (תהילים מ, 5)
2. [תמ] שלטון, גדוּלה: ואין רהב אלא מלכות (מדרש רבה שמות כז); אתה ממשלה ורהב… לגאון יעקב הנאהב (מלשון הפיוט)
3. [יב] גבוּרה, אומץ, עוז: טוב לקוראך בנפש רהב (מלשון התפילה); הנער ניחן ברהב ובעוז נפש
4. [תנ] אֵלַת הים האגדתית, בַּעלַת צוּרה של תַנין: הלוא את היא המחצבת רהב, מחוללת תנין (ישעיה נא, 9); שָׂרו של ים רהב שמו ואלמלא מים מכסין אותו אין כל ברייה יכולה לעמוד בריחו (בבא בתרא עד)
אנגלית: arrogance, haughtiness

מעניין הקשר שלה למילים אחרות – רב, רחב, רעב, רברבן. אולם מקורה הזר כשם של אלת ים, כאמור, מעמידה בפני קשיים. אף כי, צריך לומר גם זאת – יש קשרים בין כל השפות במזרח הקדום.
אז ננסה בכל זאת – רהב כגאווה או כאלת ים, הוא משהו רב־רושם, או בקיצור – רב. גם השם רברבן, שמופיע כמילה ארמית בחלק הארמי של דניאל, משמעה גאווה, דבר רב. גם הרב מורה ההלכה שאנו מכירים נקרא כך על שם גדלותו בתורה. בתנ"ך זכר לכך מופיע פעם אחת –

וְהָיָה לְאוֹת וּלְעֵד לַיהוָה צְבָאוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם כִּי יִצְעֲקוּ אֶל יְהוָה מִפְּנֵי לֹחֲצִים וְיִשְׁלַח לָהֶם מוֹשִׁיעַ וָרָב וְהִצִּילָם.
ישעיה יט, כ.

רב כאן – אדם גדול.

ומה בעניין הה"א ב'רהב'? ובכן, בהרבה מילים ה"א מבטאת התפעלות כלשהי, או התפעמות. כך גם בזהר, זהב, נוגהַּ, ועוד ועוד. וכך גם כאן.
ורחב – הוא רב בנפחו. ורעב – חסר הרוב והרוחב, אולי.
ויש גם אדם הרב עם רעו, כלומר מתקוטט עימו, אך על כך אולי בפעם אחרת, כי איני מצליח לפענח כרגע את הקשר. וגם המילים שדנתי בהם – הן רק אלו שעלו במחשבה ראשונה, ובוודאי יש אחרות שגם קשורות לכאן. כאמור – בפעם אחרת.

אסיים בפסוק הראשון שחשבתי עליו, ומופיע גם בערך המילוני שצירפתי –

וּמִצְרַיִם הֶבֶל וָרִיק יַעְזֹרוּ לָכֵן קָרָאתִי לָזֹאת רַהַב הֵם שָׁבֶת.
ישעיה ל, ז.

ומפרש מלבי"ם, למי שחפץ –

ומצרים, ר"ל וגם חוץ מזה שאין ביכלתם לעזרם עתה, הלא מצרים הבל וריק יעזרו מעולם, ולא עזרו לאומה שבטחו עליהם בשום פעם והנה הבל הוא דבר שאין בו ממש, וריק הוא דבר שיש עליו קליפה ואין בו תוך. ר"ל מצרים גם אם רוצים לעזור עזרתם הוא הבל ודבר חלוש מאד, אבל גם עזרתם ההבל והחלושה הם רק מבטיחים ואינם עושים, באופן שגם ההבל הזה הוא רק נראה בקליפתו וחיצוניותו, אבל בתוכו הוא ריק גם מן ההבל והעזרה החלושה. והכונה מצרים בעצמם הבל בכחם, וחוץ מזה אך ריק יעזרו כי אינם רוצים לעזור גם העזרה החלושה אשר בכחם, לכן קראתי לאומה זאת רהב הם, (הדברים מגבילים) מצד שהם בעצמם הבל קראתים בשם רהב, שמתגאים יותר על מה שיש בכחם ומצד שריק יעזורו קראתים שבת, הם עם ההולכים בטל שובתים מכל עבודה ויגיעה.

אמרתי שאפרוש מטור הזה, שבמילא קוראיו לא רבים, כך שתועלת הוא לא מביא, ולעומת זאת נזק יתכן שכן. במיוחד כשאני רוצה לעסוק בנושא של היום.
שתי כותרות מהיום האחרונות נגעו לרב קנייבסקי. האחת – מערכון שעשו עם דמות שלו בתוכנית 'ארץ נהדרת', שגרר תלונות רבות, אפילו לפני שעלה לשידור. והשנייה – סעודת ט"ו בשבט עם שלל פירות, שהביא לו רמי לוי, שישב עימו. כאן לא נחשפתי להרבה תגובות, אך אחת שראיתי מפנה אצבע מאשימה דווקא אל רמי לוי, שפעל בתום לב לדעתי. מה שצריך לעלות לדיון היא הפרת הסגר של הרב. או שמא שלכך התרגלנו.
בעניין זה, איני בא לשפוט את הרב, וזכותו של כל אחד לקבל את ההחלטות שלו, אם להתבטא בצורה קורקטית. וכבר הדברים נידונו מספיק, גם בהיבט הרחב שלהם.
ובעניין הראשון, למען האמת איני רואה כל בעיה בהעמדת דמות סאטירית של רב, בוודאי כאשר הוא מעורב עד יסוד בפוליטיקה ובמצב הכללי במדינה כרגע. ובכל זאת, התמונה הזאת (שלא אצרף הפעם) הזכירה לי פסוק אחד, שנכון באופן כללי לשיח הציבורי היום, ולכן אביאו. הוא בא כחלק מנבואה גדולה של ישעיה על אובדן המוסר של האנשים בדורו (או שמא לא רק לדורו?). ושם מופיע –

וְנִגַּשׂ הָעָם אִישׁ בְּאִישׁ וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יִרְהֲבוּ הַנַּעַר בַּזָּקֵן וְהַנִּקְלֶה בַּנִּכְבָּד.
ישעיה ג, ה.

רש"י
ונגש העם. יהיו דחוקין ונגושין זה על זה בתיגור וחירום:

והנקלה בנכבד. כפשוטו ומדרשו יבא מי שחמורות דומות עליו כקלות וירהב במי שהקלות דומות עליו ככבדות:

רש"י בעצם מביא את דברי הגמרא –
חגיגה י״ד א:
ותעלולים ימשלו בם אמר רב (פפא) בר יעקב תעלי בני תעלי ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם ירהבו הנער בזקן (והנקלה בנכבד) אלו בני אדם שמנוערין מן המצות ירהבו במי שממולא במצות כרמון והנקלה בנכבד יבא מי שחמורות דומות עליו כקלות וירהבו במי שקלות דומות עליו כחמורות.

והדבר מזכיר כמובן את 'עקבתא דמשיחא' המתוארות בגמרא הידועה, שאביא שוב –

"בעקבות משיחא חוצפא יסגא (תִרבה), ויוקר יאמיר: הגפן תתן פריה והיין ביוקר, ומלכות תהפך למינות, ואין תוכחת, בית וועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן (הגולן) יישום (יהיה ריק מאדם), ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמות סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת. נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו. ועל מה יש לנו להשען? על אבינו שבשמים. 

— משנה, מסכת סוטה, פרק ט', משנה ט"ו