בובות

בתמונה – הלשכה של השר אסף זמיר. ממש 'ממשלת בובות'. זה הזכיר לי –

וְנָתַתִּי נְעָרִים שָׂרֵיהֶם וְתַעֲלוּלִים יִמְשְׁלוּ בָם.
ישעיה ג, ד.

שד"ל –
ותעלולים – בתחלה הייתי מפרש אנשי תעלולים, אנשי צחוק, אנשים ריקים, לשון גם אני אבחר בתעלוליהם (למטה ס״ו:ד׳), וחסרה מלת אנשי, כמו כי מרי המה (יחזקאל ב׳:ז׳), וכן כי חמודות אתה (דניאל ט׳:כ״ג), הכוונה איש מרי, איש חמודות.

ועכשו נראה לי כדברי תלמידי משה כהן פורטו, כי תעלולים ענינו דברי צחוק, ונקראו כך צורות הנעשות לצחק בהן התינוקות, ואחר כך הושאל השם הזה להורות אנשים ריקים, וכן בלעז fantocci {באיטלקי: בובות}. וכל זה להם תחת גאונם, כי תחת שהיו העם מתגאים בשריהם הגאים, השרים ההם יכרתו ויאבדו, ולא יעמדו תחתם אלא אנשים פחותים ונבזים.

מדרש לפסח

מדרש לפסח –
כשיצאו בני ישראל ממצרים, הם הודו לאלוהים על שהוציאם מהמקום הנורא הזה, ואמרו – מעתה אנו לך עבדים, וכן בנינו ובני בנינו, עד עולם. ולא עצרו לרגע לחשוב – כן, אבל מדוע היינו צריכים לסבול מאתיים ועשר שנים של עבדות ועבודת פרך? במה חטאנו?
משל למה הדבר דומה? למלך, שהטיל על עמו גזירות כהמן, ולא נתן לאיש לצאת מפתח ביתו, כי טען – הדֶבֶר משתולל בחוץ! אבל כעבור שנה קנה תרופת-פלא, השקה בה את העם, ואמר – מעתה הינכם חופשיים! אך רק מי ששתה את תרופת-פלא שקניתי.
בא כל העם לשתות את תרופת-הפלא. חלקם יצאו כשבטנם צבה וירכם נופלת, אבל השאר שמחו וצהלו, ועשו משתה שבעת ימים. ואז אמרו כולם – יחי המלך! יחי המלך! מעתה עבדים אנחנו לך ולתרופת-הפלא, וכך גם בנינו ובני-בנינו, עד עולם.

יש אדם שעמלו בחכמה

מהנעשה בפייסבוק –

הספר הזה ('סרט כחול-לבן'), על המיניות בקולנוע הישראלי, יצא לפני כמה שבועות, אבל קניתי אותו רק עכשיו, כי רק עכשיו הוא נמכר בהנחה.
גם אני כתבתי מאמר על המיניות בקולנוע הישראלי, עבודה סמינריונית, 30 עמ', שופעת מקורות ביבליוגרפיים.
חיפשתי בביבליוגרפיה האם היא מוזכרת? כמובן – לא. מבאס מאוד.
אבל אולי אין להתפלא על כך. אחרי הכול המאמר שלי מופיע רק באינטרנט, ולא יצא כרוך בהוצאה אוניברסטאית מכובדת, אז בשביל מה להתייחס אליו בכלל?
מה שמוביל למסקנה העגומה – שלא משנה מה תעשה, אם לא עשית זאת 'בערוצים המקובלים', כאילו לא עשית דבר. לא התוכן הוא החשוב, אלא הצינור!

מזכיר את הפסוק מקהלת ב, כא –
כִּי יֵשׁ אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ בְּחָכְמָה וּבְדַעַת וּבְכִשְׁרוֹן וּלְאָדָם שֶׁלֹּא עָמַל בּוֹ יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ גַּם זֶה הֶבֶל וְרָעָה רַבָּה.

המאמר –
https://hagaibooks.wordpress.com/2018/12/31/%d7%90%d7%a1%d7%a7%d7%99%d7%9e%d7%95-%d7%9c%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%9f-%d7%95%d7%94%d7%94%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%9e%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%a7%d7%95%d7%9c/

ירמיה ל – ארבע לשונות של כאב ומרפא


בירמיה ל יש ארבע לשונות של כאב וחולי, וכנגדן ארבע לשונות של מרפא. אולי אפשר לשים זאת בצד הרבעיות של ליל הסדר – ארבע לשונות של גאולה, ארבע כוסות, ארבע בנים וכו'. גם אצל חז"ל פעמים רבות הדברים באים בצורה מרובעת, למשל בפרקי אבות.
ארבע לשונות הכאב הן – אנוש, שבר, נחלה, מכה, והן באות בפסוק אחד (יב).
ארבע לשונות המרפא הן – מזור, רפואה, תעלה (בפסוק הבא – יג) וארוכה (בפסוק יז).
נקרא את הפרק כולו –
ירמיה ל –

הבטחת השיבה ארצה
א הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יהוה לֵאמֹר׃
ב כֹּה-אָמַר יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כְּתָב-לְךָ אֵת כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ אֶל-סֵפֶר׃
ג כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם-יהוה וְשַׁבְתִּי אֶת-שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אָמַר יהוה וַהֲשִׁבֹתִים אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי לַאֲבֹותָם וִירֵשׁוּהָ׃ פ

יום ה' – יום צרה
ד וְאֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יהוה אֶל-יִשְׂרָאֵל וְאֶל-יְהוּדָה׃
ה כִּי-כֹה אָמַר יהוה קֹול חֲרָדָה שָׁמָעְנוּ פַּחַד וְאֵין שָׁלֹום׃
ו שַׁאֲלוּ-נָא וּרְאוּ אִם-יֹלֵד זָכָר מַדּוּעַ רָאִיתִי כָל-גֶּבֶר יָדָיו עַל-חֲלָצָיו כַּיֹּולֵדָה וְנֶהֶפְכוּ כָל-פָּנִים לְיֵרָקֹון׃
(לחיוורון)
ז הֹוי כִּי גָדֹול הַיֹּום הַהוּא מֵאַיִן כָּמֹהוּ וְעֵת-צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ׃
ח וְהָיָה בַיֹּום הַהוּא נְאֻם יהוה צְבָאֹות אֶשְׁבֹּר עֻלֹּו מֵעַל צַוָּארֶךָ וּמֹוסְרֹותֶיךָ אֲנַתֵּק וְלֹא-יַעַבְדוּ-בֹו עֹוד זָרִים׃
(עולו של האויב)
ט וְעָבְדוּ אֵת יהוה אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם אֲשֶׁר אָקִים לָהֶם׃ ס
(המושיע הוא דוד, כאן ובעוד מקומות)

שיבת ציון –
י וְאַתָּה אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם-יהוה וְאַל-תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מֹושִׁיעֲךָ מֵרָחֹוק וְאֶת-זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד׃
יא כִּי-אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם-יהוה לְהֹושִׁיעֶךָ כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל-הַגֹּויִם אֲשֶׁר הֲפִצֹותִיךָ שָּׁם אַךְ אֹתְךָ לֹא-אֶעֱשֶׂה כָלָה וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ׃ פ

תיאור הכאב –
יב כִּי כֹה אָמַר יהוה אָנוּשׁ לְשִׁבְרֵךְ נַחְלָה מַכָּתֵךְ׃
(ארבעה מיני כאב – אנוש, שבר, נחלה, מכה)
יג אֵין-דָּן דִּינֵךְ לְמָזֹור רְפֻאֹות תְּעָלָה אֵין לָךְ׃
(שלושה מיני רפואה – מזור, רפואה, תעלה. ומזור הוא גם כאב)
יד כָּל-מְאַהֲבַיִךְ שְׁכֵחוּךְ אֹותָךְ לֹא יִדְרֹשׁוּ כִּי מַכַּת אֹויֵב הִכִּיתִיךְ מוּסַר אַכְזָרִי עַל רֹב עֲוֹנֵךְ עָצְמוּ חַטֹּאתָיִךְ׃
טו מַה-תִּזְעַק עַל-שִׁבְרֵךְ אָנוּשׁ מַכְאֹבֵךְ עַל  רֹב עֲוֹנֵךְ עָצְמוּ חַטֹּאתַיִךְ עָשִׂיתִי אֵלֶּה לָךְ׃

אחרית טובה –
טז לָכֵן כָּל-אֹכְלַיִךְ יֵאָכֵלוּ וְכָל-צָרַיִךְ כֻּלָּם בַּשְּׁבִי יֵלֵכוּ וְהָיוּ שֹׁאסַיִךְ לִמְשִׁסָּה וְכָל-בֹּזְזַיִךְ אֶתֵּן לָבַז׃
(ובמקום אחר – 'והיו למשיסה שוסייך', שאף מושר)
יז כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכֹּותַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם-יהוה כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיֹּון הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ׃ ס
(ולשון רפואה רביעית – ארוכה)

שיבת ציון –
יח כֹּה אָמַר יהוה הִנְנִי-שָׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקֹוב וּמִשְׁכְּנֹתָיו אֲרַחֵם וְנִבְנְתָה עִיר עַל-תִּלָּהּ וְאַרְמֹון עַל-מִשְׁפָּטֹו יֵשֵׁב׃
יט וְיָצָא מֵהֶם תֹּודָה וְקֹול מְשַׂחֲקִים וְהִרְבִּתִים וְלֹא יִמְעָטוּ וְהִכְבַּדְתִּים וְלֹא יִצְעָרוּ׃
(ובמקום אחר – 'עוד ישחקו ילדים ברחובותיך' וכו')
כ וְהָיוּ בָנָיו כְּקֶדֶם וַעֲדָתֹו לְפָנַי תִּכֹּון וּפָקַדְתִּי עַל כָּל-לֹחֲצָיו׃
כא וְהָיָה אַדִּירֹו מִמֶּנּוּ וּמֹשְׁלֹו מִקִּרְבֹּו יֵצֵא וְהִקְרַבְתִּיו וְנִגַּשׁ אֵלָי כִּי מִי הוּא-זֶה עָרַב אֶת-לִבֹּו לָגֶשֶׁת אֵלַי נְאֻם-יהוה׃
(שוב תיאור המנהיג הנעלה, שהולך בדרך ה')
כב וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים׃ ס

ועונש לאויבים –
כג הִנֵּה סַעֲרַת יהוה חֵמָה יָצְאָה סַעַר מִתְגֹּורֵר עַל רֹאשׁ רְשָׁעִים יָחוּל׃
כד לֹא יָשׁוּב חֲרֹון אַף-יהוה עַד-עֲשֹׂתֹו וְעַד-הֲקִימֹו מְזִמֹּות לִבֹּו בְּאַחֲרִית הַיָּמִים תִּתְבֹּונְנוּ בָהּ׃
(הנה כי כן, זה חזון ל'אחרית הימים')

וממשיך ב-לא, א –
בָּעֵת הַהִיא נְאֻם-יהוה אֶהְיֶה לֵאלֹהִים לְכֹל מִשְׁפְּחֹות יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם׃ ס

*

'עת צרה היא ליעקב' נדרש על הגאולה. נקרא –

תלמוד ירושלמי תענית ג׳ א:א׳

דר' ליעזר מחלפה שיטתיה דר' יהושע דאיתפלגון רבי ליעזר אומר אם אין ישראל עושין תשובה אין נגאלין לעולם שנאמר (ישעיהו ל׳:ט״ו) בשובה ונחת תושעון אמר לו רבי יהושע וכי אם יעמדו ישראל ולא יעשו תשובה אינן נגאלין לעולם אמר לו ר"א הקב"ה מעמיד עליהן מלך קשה כהמן ומיד הן עושין תשובה והן נגאלין מ"ט (ירמיהו ל׳:ז׳) ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע אמר לו רבי יהושע והא כתיב (ישעיהו נה) חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו. מה עבד לה ר' ליעזר. תשובה כמה דאת אמר (משלי ז׳:כ׳) צרור הכסף לקח בידו וגו' אמר לו ר' יהושע והא כתיב (ישעיהו ס׳:כ״ב) אני ה' בעתה אחישנה. מה עבד לה ר' ליעזר. תשובה כמה דאת אמר (דברים י׳:י״ב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו'. רבי אחא בשם ר"י בן לוי אם זכיתם אחישנה ואם לאו בעתה כיון שאמר לו ר' יהושע (דנייאל יב) וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם כי למועד מועדים וחצי וככלות נפץ יד עם קדש תכלינה כל אלה איסתלק ר' ליעזר. מתוך חמשה דברים נגאלו ישראל ממצרים מתוך הקץ מתוך צרה מתוך צווחה מתוך זכות אבות מתוך תשובה. מתוך הקץ הדא ה"ד (שמות ב׳:כ״ג) ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו. מתוך צרה וישמע אלהים את נאקתם. מתוך צווחה ויזכור אלהים את בריתו. מתוך זכות אבות וירא אלהים את בני ישראל. מתוך תשובה וידע אלהים. מתוך הקץ וכן הוא אומר (דברים ד׳:ל׳) בצר לך מתוך צרה. ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושב' מתוך תשובה. כי אל רחום ה' אלהיך מתוך רחמים. לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך מתוך זכות אבות. וכ"ה אומר (תהילים ק״ו:מ״ד-מ״ה) וירא בצר להם מתוך צרה. בשמעו את רנתם מתוך צווחה. ויזכור להם בריתו מתוך זכות אבות. וינחם כרוב חסדיו מתוך תשובה. ויתן אותם לרחמים מתוך רחמים. חד בר נש הוה איחא בלישניה אתא לגבי רבי יוחנן גבי ר' חנינה א"ל איזיל תהי בך ולעי באורייתא דכתיב (משלי ט״ו:ד׳) מרפא לשון עץ חיים. אמר רבי חנינה בריה דרבי אבהו בספרו של רבי מאיר מצאו כתוב (ישעיהו כ״א:י״א) משא דומה משא רומי אלי קרא משעיר אמר רבי יוחנן אלי קורא מפני שעיר. אמר ר' שמעון בן לקיש אלי מאיכן נזדווג לי משעיר אמר רבי יהושע בן לוי אם יאמר לך אדם איכן הוא אלהיך אמור לו בכרך הגדול שבאדום מה טעמא אלי קורא משעיר. תני ר' שמעון בן יוחי בכל מקום שגלו ישראל גלת השכינה עמהן גלו למצרים וגלת השכינה עמהן מה טעמא (שמואל א ב׳:כ״ז) הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה גלו לבבל וגלת שכינה עמהן מה טעמא (ישעיהו מ״ג:י״ד) למענכם שלחתי בבלה גלו למדי וגלת השכינה עמהן מה טעמא (ישעיהו מט) ושמתי כסאי בעילם ואין עילם אלא מדי כמה דאת אמר (דנייאל ח) ואני בשושן הבירה אשר בעילם המדינה גלו ליון וגלת השכינה עמהן מה טעמא (זכריה ט׳:י״ג) ועוררתי בניך ציון על בניך יון גלו לרומי וגלת השכינה עמהן.

תהילים נ – ולרשע אמר ה'


קטע מטריד מאוד בתהילים מדבר על הרשע, שבכל זאת קורא בספר ה' ונסמך עליו, אך עדיין נקרא רשע. אולי הוא כאלה שעליהם נאמר 'קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם', ואולי משהו אחר. בכל אופן, הקטע מטריד, שהרי חז"ל אמרו (וזה עיקר אצל הרמב"ם ואצל ליבוביץ) –

"אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה שבשכר ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק זכה ויצאה ממנו רות"
סנהדרין קה, ב.

בכל אופן, נקקא את הפרק –

תהילים נ

הופעת האל בכבודו –
(א) מִזְמוֹר לְאָסָף אֵל אֱ‍לֹהִים יְהוָה דִּבֶּר וַיִּקְרָא אָרֶץ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבֹאוֹ.

(ב) מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ.

(ג) יָבֹא אֱלֹהֵינוּ וְאַל יֶחֱרַשׁ אֵשׁ לְפָנָיו תֹּאכֵל וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד.

(ד) יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ.

(ה) אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח.

(ו) וַיַּגִּידוּ שָׁמַיִם צִדְקוֹ כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט הוּא סֶלָה.

קטע שני – ה' לא צריך קורבנות –
(ז) שִׁמְעָה עַמִּי וַאֲדַבֵּרָה יִשְׂרָאֵל וְאָעִידָה בָּךְ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ אָנֹכִי.

(ח) לֹא עַל זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד.

(ט) לֹא אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים.

(י) כִּי לִי כָל חַיְתוֹ יָעַר בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף.

(יא) יָדַעְתִּי כָּל עוֹף הָרִים וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי.

(יב) אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ.
(כביכול ארעב)

(יג) הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה.

(יד) זְבַח לֵאלֹהִים תּוֹדָה וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ.

(טו) וּקְרָאֵנִי בְּיוֹם צָרָה אֲחַלֶּצְךָ וּתְכַבְּדֵנִי.

נאום לרשע –
(טז) וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ.
(הרשע מתיימר להסתמך על ספר ה', אך לא בצדק)

(יז) וְאַתָּה שָׂנֵאתָ מוּסָר וַתַּשְׁלֵךְ דְּבָרַי אַחֲרֶיךָ.

(יח) אִם רָאִיתָ גַנָּב וַתִּרֶץ עִמּוֹ וְעִם מְנָאֲפִים חֶלְקֶךָ.
(חטאיו – גנבה, ניאוף)

(יט) פִּיךָ שָׁלַחְתָּ בְרָעָה וּלְשׁוֹנְךָ תַּצְמִיד מִרְמָה.
(ומרמה)

(כ) תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּפִי.
(ולשון הרע)

(כא) אֵלֶּה עָשִׂיתָ וְהֶחֱרַשְׁתִּי דִּמִּיתָ הֱיוֹת אֶהְיֶה כָמוֹךָ אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ.
(אערוך לפניך את הדברים כך שתיווכח בטעותך)

קטע שלישי, מוסר השכל –
(כב) בִּינוּ נָא זֹאת שֹׁכְחֵי אֱלוֹהַּ פֶּן אֶטְרֹף וְאֵין מַצִּיל.

(כג) זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים.
(שוב חוזר לזובח תודה, למרות שהקטע האמצעי דיבר כנגד הקורבנות)

*

בקצרה –
אבן עזרא –
ולרשע – בעבור שהזכיר בתחלה לדון עמו, הנה התוכח עם החסידים, ועתה ידבר עם חכם שהוא רשע כי השם ישנאהו.

וזה טעם מה לך לספר חוקי – ואתה אינך שומרם.

ובארוכה –
רד"ק –
ולרשע – עד הנה הוכיח מקריב רבן ואינם שבים מרשעם, ועתה הוא מוכיח הלומדים ואינם עושים, כי שתי המדות האלה הם רעות מאד. כי מי שהוא רשע ומראה עצמו רשע הנה הוא רשע בעיני אלהים ואדם ומפני זה הוא קרוב לעשות תשובה כי בני אדם יכירו בו ויוכיחוהו. אבל מי שהוא מקריב קרבנות ומראה עצמו טוב ועובד אלהים ולבו רע ומעשיו רעים בסתר הנה הוא יותר רע מאשר הוא רשע בגלוי, כי הוא כופר באל ואומר שאיננו רואה אותו ואיננו שומעו וחושב להתכסות ממנו, והוא רחוק מאד מן התשובה כי התכסה במעשיו מבני אדם. וכן מי שהוא לומד התורה ואינו עושה כמו שכתוב בה, הנה הוא חוטא ומחטיא, כי בני אדם שרואים אותו לומד ועושה הפך ממה שהוא לומד, ילמדו ממעשיו ויאמרו הלא זה הוא תלמיד חכם ועושה מעשים כאלה, ואלו היו מעשים אלו רעים בעיני האל, לא היה זה עושה אותם, שהרי הוא חכם ולומד התורה. הנה הוא מחטיא בני אדם שהם עמי ארץ ואינם יודעים התורה, ואותם שיודעים שמעשיו רעים וזה הפך מה שכתוב בתורה שונאים למוד התורה בעבור זה ואומרים ראיתם פלני שלמד בתורה, כמה מקולקלים מעשיו וגורם רעה וקללה לאביו ולרבותיו ואומרים ארור שזה ילד וארור שזה גדל, ועל זה אמרה תורה וחכמה: וכל משנאי אהבו מות (משלי ח׳:ל״ו) שהרי משניאים התורה לאחרים במעשיהם הרעים שהם עושים והם חושבים להתכסות בלמוד התורה ומעלימים בה מומיהם מבני אדם כי מי שרואה אותם לומדים לא יחקרו אחר מעשיהם. וגם הם נשמרים במעשיהם הגלויים לעשותם כהוגן אבל במעשיהם הנסתרים מרוב בני אדם הם עושים רע. לפיכך אמר: אם ראית גנב ותרץ עמו ועם מנאפים חלקך (תהלים נ׳:י״ח) – אלה מעשים שבסתר.

וחקי ובריתי – הם מצות התורה שנתנו בברית.

ובדרש: ולרשע – זה דואג. ותשא בריתי עלי פיך – שלא היתה תורתו אלא מן השפה ולחוץ.


תהילים יח, עם תמים תיתמם

כרגע מעניינים אותי שני פסוקים פה, אך זו הזדמנות להביא את הפרק כולו בביאור קל –

תהלים יח

(א) לַמְנַצֵּחַ לְעֶבֶד יְהוָה לְדָוִד אֲשֶׁר דִּבֶּר לַיהוָה אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם הִצִּיל יְהוָה אוֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִיַּד שָׁאוּל.

המשורר בוטח בה' בתוך צרותיו –
(ב) וַיֹּאמַר אֶרְחָמְךָ יְהוָה חִזְקִי.
(ארחמך – אני אוהב אותך, כמו בארמית – בדחילו ורחימו – ביראה ובאהבה)

(ג) יְהוָה סַלְעִי וּמְצוּדָתִי וּמְפַלְטִי אֵלִי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי.

(ד) מְהֻלָּל אֶקְרָא יְהוָה וּמִן אֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ.

(ה) אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וְנַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתוּנִי.

(ו) חֶבְלֵי שְׁאוֹל סְבָבוּנִי קִדְּמוּנִי מוֹקְשֵׁי מָוֶת.

(ז) בַּצַּר לִי אֶקְרָא יְהוָה וְאֶל אֱלֹהַי אֲשַׁוֵּעַ יִשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי לְפָנָיו תָּבוֹא בְאָזְנָיו.

תיאור נפלאות הטבע פועל ה' –
(ח) וַתִּגְעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ וּמוֹסְדֵי הָרִים יִרְגָּזוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי חָרָה לוֹ.
(מתאר מעין רעידת אדמה והתפרצות הר געש)

(ט) עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ.

(י) וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו.

(יא) וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף וַיֵּדֶא עַל כַּנְפֵי רוּחַ.
(כרוב הוא מרכבתו של האל, וכן אצל עמי האזור)

(יב) יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ סְבִיבוֹתָיו סֻכָּתוֹ חֶשְׁכַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים.

(יג) מִנֹּגַהּ נֶגְדּוֹ עָבָיו עָבְרוּ בָּרָד וְגַחֲלֵי אֵשׁ.

(יד) וַיַּרְעֵם בַּשָּׁמַיִם יְהוָה וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קֹלוֹ בָּרָד וְגַחֲלֵי אֵשׁ.

(טו) וַיִּשְׁלַח חִצָּיו וַיְפִיצֵם וּבְרָקִים רָב וַיְהֻמֵּם.

(טז) וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי מַיִם וַיִּגָּלוּ מוֹסְדוֹת תֵּבֵל מִגַּעֲרָתְךָ יְהוָה מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפֶּךָ.
(עד כאן תיאור כוחו של ה', כפי שמתבטא בכוחות הטבע, ולכן קרא לו בתחילה 'חזקי'. ועתה הוא בא להצילו)

הצלתו –
(יז) יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים.
(מים כמשל לצרה, בהרבה מקומות)

(יח) יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז וּמִשֹּׂנְאַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי.
(האויבים חזקים ממנו)

(יט) יְקַדְּמוּנִי בְיוֹם אֵידִי וַיְהִי יְהוָה לְמִשְׁעָן לִי.

(כ) וַיּוֹצִיאֵנִי לַמֶּרְחָב יְחַלְּצֵנִי כִּי חָפֵץ בִּי.
(מרחב מסמן רווחה, וכן בהרבה מקומות, למשל – 'מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה)

(כא) יִגְמְלֵנִי יְהוָה כְּצִדְקִי כְּבֹר יָדַי יָשִׁיב לִי.
(כבור ידי – כניקיון ידי)

(כב) כִּי שָׁמַרְתִּי דַּרְכֵי יְהוָה וְלֹא רָשַׁעְתִּי מֵאֱלֹהָי.

(כג) כִּי כָל מִשְׁפָּטָיו לְנֶגְדִּי וְחֻקֹּתָיו לֹא אָסִיר מֶנִּי.

(כד) וָאֱהִי תָמִים עִמּוֹ וָאֶשְׁתַּמֵּר מֵעֲו‍ֹנִי.
(נזהר מלחטוא. אך נשמע כחטא אחד ספציפי, המוכר לו)

(כה) וַיָּשֶׁב יְהוָה לִי כְצִדְקִי כְּבֹר יָדַי לְנֶגֶד עֵינָיו.
(גומל טוב ליראיו, מידה כנגד מידה. וזאת הוא מרחיב להלן -)

(כו) עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם גְּבַר תָּמִים תִּתַּמָּם.

(כז) עִם נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל.
(עם נבר, כמו נבל, אתה תתנהג גם במעין נבלות. והכוונה לאל, אך אולי מדרכיו יוכל ללמוד אף האדם)

(כח) כִּי אַתָּה עַם עָנִי תוֹשִׁיעַ וְעֵינַיִם רָמוֹת תַּשְׁפִּיל.

ועתה מספר ישועתו –
(כט) כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי יְהוָה אֱלֹהַי יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי.

(ל) כִּי בְךָ אָרֻץ גְּדוּד וּבֵאלֹהַי אֲדַלֶּג שׁוּר.
(ארדוף אחרי גדוד ואדלג על החומה)

(לא) הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת יְהוָה צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ.
(אמרת ה' צרופה, מזוקקת – חוזר בעוד מקומות)

(לב) כִּי מִי אֱלוֹהַּ מִבַּלְעֲדֵי יְהוָה וּמִי צוּר זוּלָתִי אֱלֹהֵינוּ.

(לג) הָאֵל הַמְאַזְּרֵנִי חָיִל וַיִּתֵּן תָּמִים דַּרְכִּי.

(לד) מְשַׁוֶּה רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת וְעַל בָּמֹתַי יַעֲמִידֵנִי.

(לה) מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה וְנִחֲתָה קֶשֶׁת נְחוּשָׁה זְרוֹעֹתָי.
(זרועותיי שוברות אף קשת מנחושת)

(לו) וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וִימִינְךָ תִסְעָדֵנִי וְעַנְוַתְךָ תַרְבֵּנִי.

(לז) תַּרְחִיב צַעֲדִי תַחְתָּי וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי.

(לח) אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם.

(לט) אֶמְחָצֵם וְלֹא יֻכְלוּ קוּם יִפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי.

(מ) וַתְּאַזְּרֵנִי חַיִל לַמִּלְחָמָה תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתָּי.

(מא) וְאֹיְבַי נָתַתָּה לִּי עֹרֶף וּמְשַׂנְאַי אַצְמִיתֵם.

(מב) יְשַׁוְּעוּ וְאֵין מוֹשִׁיעַ עַל יְהוָה וְלֹא עָנָם.

(מג) וְאֶשְׁחָקֵם כְּעָפָר עַל פְּנֵי רוּחַ כְּטִיט חוּצוֹת אֲרִיקֵם.
(ארמסם)

(מד) תְּפַלְּטֵנִי מֵרִיבֵי עָם תְּשִׂימֵנִי לְרֹאשׁ גּוֹיִם עַם לֹא יָדַעְתִּי יַעַבְדוּנִי.
(ימשול גם בעמים זרים)

(מה) לְשֵׁמַע אֹזֶן יִשָּׁמְעוּ לִי בְּנֵי נֵכָר יְכַחֲשׁוּ לִי.

(מו) בְּנֵי נֵכָר יִבֹּלוּ וְיַחְרְגוּ מִמִּסְגְּרוֹתֵיהֶם.
(ישמעו לי, או יפלו)

(מז) חַי יְהוָה וּבָרוּךְ צוּרִי וְיָרוּם אֱלוֹהֵי יִשְׁעִי.

(מח) הָאֵל הַנּוֹתֵן נְקָמוֹת לִי וַיַּדְבֵּר עַמִּים תַּחְתָּי.
(ידבר – יכניע)

(מט) מְפַלְּטִי מֵאֹיְבָי אַף מִן קָמַי תְּרוֹמְמֵנִי מֵאִישׁ חָמָס תַּצִּילֵנִי.
(קמי – אויביי)

(נ) עַל כֵּן אוֹדְךָ בַגּוֹיִם יְהוָה וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּרָה.

(נא) מגדל [מַגְדִּיל] יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם.
(פסוק זה נאמר בברכת המזון)

*

הפסוק שעניין אותי הוא 'עם תמים תיתמם וכו', ועליו יש מדרש יפה –

ויקרא רבה י״א:ה׳

זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים יח, כו כז): עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם גְבַר תָּמִים תִּתַּמָּם, עִם נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה פָּתַר קְרָא בְּאַבְרָהָם אָבִינוּ, כֵּיוָן שֶׁבָּא בַּחֲסִידוּת, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא עִמּוֹ בַּחֲסִידוּת. בְּשָׁעָה שֶׁבָּא בִּתְמִימוּת, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא עִמּוֹ בִּתְמִימוּת. וּבְשָׁעָה שֶׁבָּא בְּעַקְמָנוּת, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא עִמּוֹ בְּעַקְמָנוּת. בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְבָּרֵר עַל עֲסָקָיו, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּרַר לוֹ עֲסָקָיו. אֵימָתַי בָּא בַּחֲסִידוּת, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר (בראשית יח, ג): אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ, מַה כְּתִיב תַּמָּן (בראשית יח, כב): וְאַבְרָהָם עוֹדֶנוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה', אָמַר רַבִּי סִימוֹן תַּקָּנַת סוֹפְרִים, שְׁכִינָה הָיְתָה מַמְתֶּנֶת לוֹ. אֵימָתַי בָּא בִּתְמִימוּת, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר (בראשית יח, כח): אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁם הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה, מַה כְּתִיב (בראשית יח, כח): וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית אִם אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה. אֵימָתַי בָּא בְּעַקְמָנוּת, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר (בראשית טו, ב): וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי, מַה כְּתִיב תַּמָּן (בראשית טו, ד): לֹא יִירָשְׁךָ זֶה. אֵימָתַי נִתְבָּרֵר עַל עֲסָקָיו, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר (בראשית טו, ח): בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, מַה כְּתִיב תַּמָּן (בראשית טו, יג): יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ. רַבִּי נְחֶמְיָה פָּתַר קְרָא בְּמשֶׁה, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא בַּחֲסִידוּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא עִמּוֹ בַּחֲסִידוּת, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא בִּתְמִימוּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא עִמּוֹ בִּתְמִימוּת, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא בְּעַקְמָנוּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא עִמּוֹ בְּעַקְמָנוּת, בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְבָּרֵר עַל עֲסָקָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּרַר עֲסָקָיו. אֵימָתַי בָּא בַּחֲסִידוּת, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר (שמות לג, יח): הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ, מַה כְּתִיב תַּמָּן (שמות לג, יט): אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי וגו'. אֵימָתַי בָּא בִּתְמִימוּת, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר (שמות ג, ג): מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה, אֲמַר לֵיהּ מִן דִּיקָרִי קָאֵים בְּגַוֵּיהּ. אֵימָתַי בָּא בְּעַקְמָנוּת, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר (שמות ג, יג): וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם, מָה אָמַר לוֹ, זֶה שְׁמִי לְפִי שָׁעָה (שמות ג, יד): אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה. אֵימָתַי נִתְבָּרֵר עַל עֲסָקָיו, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ (שמות ג, י): וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה, אָמַר לוֹ (שמות ד, יג): שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח, (שמות ה, כג): וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה, מַה כְּתִיב תַּמָּן (שמות ו, א): עַתָּה תִרְאֶה.

*

ולמה עניין אותי פסוק זה? כי הוא מורה מידה כנגד מידה, ומתיר לרמות את הרמאים, כמו שגם נכתב – 'בתחבולות תעשה לך מלחמה'.
וחשבתי על זה בהקשר לחוק שרוצים עכשיו להעביר, שראש ממשלה עם כתבי אישום לא יוכל לכהן. מצד אחד, זה חוק פרסונאלי, הד-הוק, ולכן הוא נראה פסול. אך מצד שני – ראשית, זה נראה לי חוק ראוי ולא שרירותי, גם באופן כללי. ושנית, הרי ראש ממשלתנו רימה ללא הפסק, ולאחרונה – את גנץ, שהלך לקראתט כברת דרך גדולה, אך ההסכם עימו הופר. מול נוכלות שכזו אין אלא לנהוג בערמומיות ובעקמומיות. ולבסוף, רק אדם אחד, ביבי, תוקע את כל המערכת הפוליטית, ובגללו נערכו כבר ארבע מערכות בחירות בשנתיים. זו תהיה דרך טובה לסיים את הפארסה הזו.

משלי כד, חצי ראשון

ארבעה פסוקים במשלי כד' –

(יט) אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל תְּקַנֵּא בָּרְשָׁעִים.
(דבר דומה נאמר בתהילים)

(כ) כִּי לֹא תִהְיֶה אַחֲרִית לָרָע נֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ.
(וגם זה נאמר בתהילים)

(כא) יְרָא אֶת יְהוָה בְּנִי וָמֶלֶךְ, עִם שׁוֹנִים אַל תִּתְעָרָב.
(יש לירוא מה' ומהמלך, ולפי רש"י – בסדר זה. ולא להערב עם אנשים שונים ומשונים, ומילת שונים מפרשת בכמה אופנים)

(כב) כִּי פִתְאֹם יָקוּם אֵידָם וּפִיד שְׁנֵיהֶם מִי יוֹדֵעַ.
(איד ופיד עניינם צרה. שניהם – לפי אבן עזרא – ה' והמלך, אך אולי הוא 'שיניהם', כלומר לשונם, של ה'שונים')

*

וכאן לימוד יפה על היחס לשלטון –
רבנו בחיי, ויקרא ט״ז:א׳:ב׳

שלמה המלך ע"ה יזהיר בכתוב הזה (משלי כג) על האדם שלא ירדוף אחר השרים ואחר המנויין בבית המלך שהוא מושל הארץ שלא יקרב אליו יותר מדאי פן ינזק, לפי שהמלכות נמשלת לאש הכוללת תועלת ונזק, תועלת בחומה ואורה, נזק למתקרב אליה יותר מדאי כי תשרפנו, וכן הזהירו ז"ל בזה ואמרו ואל תתודע לרשות. ונקראת המלכות רשות לפי שהרשות והיכולת בידו לעשות כל דבר לפתוח לסגור להציל ולהשמיד. ועוד אמרו הוו זהירין ברשות אשר אין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן נראין כאוהבין בשעת הנאתן ואין עומדים לו לאדם בשעת דחקו, מלבד שיגיע לו בזה נזקין אחרים שעל כרחו יתרשל בחוקי הקב"ה ועבודתו מפני אימת מלך וישתדל בחוקי המלך תחלה, ועל כן אמר שלמה ע"ה (שם כד) ירא את ה' בני ומלך עם שונים אל תתערב, יאמר שישתדל תחלה ביראת ה' ואחר כן ביראת המלך, ואל ישנה הדבר שישתדל תחלה בחוקי המלך ושיעשה מהם עקר כי זה יהיה חלול השם וכן מצינו בשונמית שהיתה אשה חכמה כענין שכתוב (מלכים ב ד׳:ח׳) ויעבור אלישע אל שונם ושם אשה גדולה, כלומר חשובה, וכשאמר לה אלישע היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא, השיבה לו בתוך עמי אנכי יושבת. ועל כן אמר שלמה ע"ה בכאן כי תשב ללחום את מושל, כשתרצה להתקרב אל בית המלך להיות באוכלי שלחנו, יש לך להתבונן אותן שהיו לפניך כבר בזמן שעבר שנתקרבו אליו מה הגיע להם, כי לא כל המגיע אל המלך מגיע לתועלת ולא כל שסחר הרויח, וזהו שאמר הכתוב (משלי כ״ט:כ״ו) רבים מבקשים פני מושל ומה' משפט איש, יאמר כי המבקשים רבים, ואין המצליחים בבקשתם רבים, והכל במשפט מה', ואם אתה בעל נפש רחבה לרדוף אחר המעלות יש לך להמנע מזאת שלא יערב לך הלחם הגופני ההוא, והוא שכתוב אחריו (שם כג) ושמת שכין בלועך אם בעל נפש אתה, זהו דרך הפשט.

*

ואם כבר התחלנו, נקרא גם את תחילת הפרק –

< משלי כד

(א) אַל תְּקַנֵּא בְּאַנְשֵׁי רָעָה וְאַל תתאו [תִּתְאָיו] לִהְיוֹת אִתָּם.
(כך גם בתהילים)

(ב) כִּי שֹׁד יֶהְגֶּה לִבָּם וְעָמָל שִׂפְתֵיהֶם תְּדַבֵּרְנָה.

(ג) בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנָן.

(ד) וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כָּל הוֹן יָקָר וְנָעִים.
(ממליץ על בניית ביתך)

(ה) גֶּבֶר חָכָם בַּעוֹז וְאִישׁ דַּעַת מְאַמֶּץ כֹּחַ.

(ו) כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ.
(הפך לסיסמה צה"לית)

(ז) רָאמוֹת לֶאֱוִיל חָכְמוֹת בַּשַּׁעַר לֹא יִפְתַּח פִּיהוּ.
(ראמות – רמות, החכמות נראות בעיניו דבר רם, שאין הוא יכול להגיע אליו)

(ח) מְחַשֵּׁב לְהָרֵעַ לוֹ בַּעַל מְזִמּוֹת יִקְרָאוּ.
(מזימות – מחשבות. לא בהכרח רעות, וכאן כן)

(ט) זִמַּת אִוֶּלֶת חַטָּאת וְתוֹעֲבַת לְאָדָם לֵץ.
(הזימה היא חטא והלץ תועבה)

(י) הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה צַר כֹּחֶכָה.
(ילקוט שמעוני – התרפית ביום צרה – א״ר טבי א״ר אושעיא כל המרפה עצמו מדברי תורה אין בו כח לעמוד ביום צרה שנאמר התרפית ביום צרה צר כחכה).

(יא) הַצֵּל לְקֻחִים לַמָּוֶת וּמָטִים לַהֶרֶג אִם תַּחְשׂוֹךְ.
(הצלת נפשות)

(יב) כִּי תֹאמַר הֵן לֹא יָדַעְנוּ זֶה הֲ‍לֹא תֹכֵן לִבּוֹת הוּא יָבִין וְנֹצֵר נַפְשְׁךָ הוּא יֵדָע וְהֵשִׁיב לְאָדָם כְּפָעֳלוֹ.
)אל תאמר לא ידעתי זאת, כי ה' יודע מה שבלבך)

(יג) אֱכָל בְּנִי דְבַשׁ כִּי טוֹב וְנֹפֶת מָתוֹק עַל חִכֶּךָ.

(יד) כֵּן דְּעֶה חָכְמָה לְנַפְשֶׁךָ אִם מָצָאתָ וְיֵשׁ אַחֲרִית וְתִקְוָתְךָ לֹא תִכָּרֵת.
(ממשיל החוכמה לדבש)

(טו) אַל תֶּאֱרֹב רָשָׁע לִנְוֵה צַדִּיק אַל תְּשַׁדֵּד רִבְצוֹ.

(טז) כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם וּרְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה.
(הפך לפתגם ידוע. ודבר דומה מופיע בתהילים)

(יז) בִּנְפֹל אויביך [אוֹיִבְךָ] אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ.

(יח) פֶּן יִרְאֶה יְהוָה וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ.
(גם כן פתגם ידוע, והרבה נכתב עליו. הפסוק הראשון – מרומם, השני – הרבה פחות, והוא מאכזב. בסיבה חוזר לנקמנות האגואיסטית, במקום לנקוט בחמלה. כך בעיניי).

תהילים לט

תהלים לט

(א) לַמְנַצֵּחַ לידיתון [לִידוּתוּן] מִזְמוֹר לְדָוִד.

(ב) אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי.
(המשורר נמנע מלדבר, כדי לא לחטוא בלשונו. וראה בהמשך מדרשים לרוב. ועוד – כאן אינו מדבר לפני רשע, ולפי חז"ל גם אין להביט בפני רשע. אך לפי רד"ק הוא שותק מפני שאינו רוצה לומר את הדברים שתכף יאמר, כדי לא להכשיל אחרים)

(ג) נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר.
(החשיתי מטוב – נמנעתי אף מטובות, וכאבי נעכר – הלך וגדל)

(ד) חַם לִבִּי בְּקִרְבִּי בַּהֲגִיגִי תִבְעַר אֵשׁ דִּבַּרְתִּי בִּלְשׁוֹנִי.
(לבסוף פרץ הדיבור, כירמיה האומר – 'והיה כאש אצור בעצמותיי ונלאיתי כלכל ולא אוכל').

(ה) הוֹדִיעֵנִי יְהוָה קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי.

(ו) הִנֵּה טְפָחוֹת נָתַתָּה יָמַי וְחֶלְדִּי כְאַיִן נֶגְדֶּךָ אַךְ כָּל הֶבֶל כָּל אָדָם נִצָּב סֶלָה.
(טפחות – מידה קצובה, חלדי – עולמי. כלומר – חיי קצרים)

(ז) אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ אַךְ הֶבֶל יֶהֱמָיוּן יִצְבֹּר וְלֹא יֵדַע מִי אֹסְפָם.
(בצלם – לפי רש"י – בחושך, צלמוות, לפי אחרים – בצלם אלוהים, הבל יהמיון – דיבורי בני אדם הבל, יצבור וכו' – עומל להרבות לו, אך לא יודע למי יוריש, וכן אומר קהלת)

(ח) וְעַתָּה מַה קִּוִּיתִי אֲדֹנָי תּוֹחַלְתִּי לְךָ הִיא.

(ט) מִכָּל פְּשָׁעַי הַצִּילֵנִי חֶרְפַּת נָבָל אַל תְּשִׂימֵנִי.
(חרפת נבל – חרפה מעם הנבל, או חרפה כמו של הנבל)

(י) נֶאֱלַמְתִּי לֹא אֶפְתַּח פִּי כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ.
(תולה יסוריו במעשה ה', ושותק כאיוב)

(יא) הָסֵר מֵעָלַי נִגְעֶךָ מִתִּגְרַת יָדְךָ אֲנִי כָלִיתִי.

(יב) בְּתוֹכָחוֹת עַל עָו‍ֹן יִסַּרְתָּ אִישׁ וַתֶּמֶס כָּעָשׁ חֲמוּדוֹ אַךְ הֶבֶל כָּל אָדָם סֶלָה.
(חמודו – החמידות שלו, או חמידות עושרו, לפי מצודות. אך הבל – כקהלת)

(יג) שִׁמְעָה תְפִלָּתִי יְהוָה וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ כִּי גֵר אָנֹכִי עִמָּךְ תּוֹשָׁב כְּכָל אֲבוֹתָי.

(יד) הָשַׁע מִמֶּנִּי וְאַבְלִיגָה בְּטֶרֶם אֵלֵךְ וְאֵינֶנִּי.
(השע ממני – הסר ממני מכת ידך, ואבליגה – אתחזק, אתאושש)

*

ועל הפסוק השני כאן כמה מדרשים ופירושים, אביא שניים –

שערי תשובה ג׳:ר״י

והתבונן כמה יגדל עון בני אדם המספרים לשון הרע. המעט מהם עונם הגדול כי יכלו שפתיהם וחשכו לשונם מדבר בדברי תורה. כי עוד השחת ישחיתון לדבר בלשון הרע. ואמר דוד המלך עליו השלום (תהילים קי״ט:כ״ג) גם ישבו שרים בי נדברו עבדך ישיח בחקיך. פירוש – הם בטלים מלשיח בחקיך ומדברים לשון הרע ונדברים בו. בעוד אשר אשיח בחקיך.
ואמרו רבותינו מרפא לשון הרע להנצל ממנו, שיעסוק אדם בתורה שנאמר (משלי ט״ו:ד׳) מרפא לשון עץ חיים. וזהו שנאמר (תהילים ל״ט:ב׳) אשמרה לפי מחסום וגו' פירוש רבותינו זכרונם לברכה כי המחסום הוא העסק בתורה.
ואמרו רבותינו כנסת ישראל בקולה אהובה ובקולה שנואה. בקולה אהובה שנאמר (שיר השירים ב׳:י״ד) השמיעני את קולך כי קולך ערב. ובקולה שנואה שנאמר (ירמיהו י״ב:ח׳) נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה. וזהו שנאמר (משלי י״ח:כ״א) מות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה. ופירושו – ואוהביה יאכל פריה ואוהב לשון והוא האיש החפץ לדבר תמיד. העצה הנכונה אליו שיאכל פריה שלא ידבר בדברי בטלה. אך בדברי תורה וחכמה ומוסר והבאת שלום בין אדם לחבירו. להצדיק הרבים ולשבח הטוב ולגנות את הרע ולקנא אל האמת. כי זכיות אין קץ יוכל לקנות לנפשו בלשונו. וכאשר הקדים כי חיים בלשון:

*

מדרש תהילים ל״ט:ב׳

מעשה היה במלך פרס שנטה למות. אמרו לו הרופאים אין לך רפואה עד שיביאו לך חלב לבייא ונעשה לך רפואה. ענה אחד מהם ואמר לו אם רצונך אלך אני ותן לי עשרה עזים. אמר לעבדיו ונתנו לו. הלך לגוב אריות והיתה שם לבייא אחת מינקת גוריה. יום ראשון עמד מרחוק והשליך לה אחת ואכלה. יום שני נתקרב לה מעט והשליך אחרת. וכן בכל יום ויום עד שהיה משחק עמה ולקח מחלבה והלך לו. וכשהיה בחצי הדרך ישן וראה חלום שהיו כל איבריו מהרסין זה עם זה. אמרו הרגלים אין בכל האיברים כמותנו שאם לא היינו אנו הולכין לא היה יכול להביא מן החלב. ענו הידים אין כמותנו שאם לא היינו אנו שחלבנו לא היה עושה דבר. העינים אמרו אנו למעלה מן הכל שאם לא היינו מראים לו את הדרך לא היה נעשה. ענה הלב ואמר אני למעלה מן הכל שאלמלא לא נתתי לו העצה לא הועיל כלום. ענה הלשון ואמר להם אם לא הייתי אני מה הייתם עושים. ענו לו כל האברים ואמרו לו לא יראת להדמות אלינו ואת סגורה ונתונה במקום חשך ואפלה. ועוד שאין בך עצם כשאר כל האברים. ענה להם הלשון ואמר היום תאמרו שאני מלך ושליט עליכם. שמע האיש את הדברים האלה ונתפחד והקיץ משנתו והלך לו לדרכו והגיע במקום ונכנס אצל המלך ואמר לו הא לך חלב כלביא. מיד קצף המלך וצוה לתלותו. וכשהיה הולך ליצלב היו כל האיברים בוכין. אמר להם הלשון הלא אמרתי שאין בכם ממש אם אני מציל אתכם תודו לי שאני מלך עליכם. אמרו לו הן. מיד אמר הלשון השיבוני אצל המלך והשיבוהו. אמר לו למה צוית לתלותי זו תורה וזו שכרה. אמר לו הבאת חלב כלביא לקרב מיתתי. אמר לו ומה איכפת לך ויהא לך רפואה ממנו. ועוד גם כן כי לבייא קורין אותה כלביא. לקחו ממנו ונסוהו ונמצא חלב לבייא. אמרו לו האיברים עכשיו אנו מודים לך שאתה אמרת האמת. הוי אומר (משלי יח כא) מות וחיים ביד לשון. אמר דוד אשמרה דרכי. ראה הלשון שהוא טוב מכל הקרבנות. שנאמר (תהלים סט לא-לב) אהללה שם אלקים בשיר. ותיטב לה' משור פר. ולכך אמר אשמרה דרכי. וכן הוא אומר (שם קיט כג) גם ישבו שרים בי נדברו:

*

ועוד –
מה לומר ומה לא לומר –

דרש ר' יאשיה ואיתימא רב נחמן בר יצחק מאי דכתיב (ירמיהו כא, יב) בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק וכי בבקר דנין וכל היום אין דנין אלא אם ברור לך הדבר כבקר אמרהו ואם לאו אל תאמרהו ר' חייא בר אבא א"ר יונתן מהכא (משלי ז, ד) אמור לחכמה אחותי את אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך אומרהו ואם לאו אל תאמרהו.
סנהדרין ז, ב.

ואמר רבי אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע רבי אבא אומר חובה שנאמר (משלי ט, ח) אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך וא"ר אילעא משום רבי אלעזר בר' שמעון מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום שנאמר (בראשית נ, טז) אביך צוה וגו כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו' ר' נתן אומר מצוה שנאמר (שמואל א טז, ב) ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני וגו' דבי רבי ישמעאל תנא גדול השלום שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו דמעיקרא כתיב (בראשית יח, יב) ואדוני זקן ולבסוף כתיב ואני זקנתי:
יבמות סה, ב.

*

ועוד מדרש ידוע –

ודקאמר שלמה כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת כדרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב (תהלים לט, ה) הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם הודיעני ה' קצי אמר לו גזרה היא מלפני שאין מודיעין קצו של בשר ודם ומדת ימי מה היא גזרה היא מלפני שאין מודיעין מדת ימיו של אדם ואדעה מה חדל אני אמר לו בשבת תמות אמות באחד בשבת אמר לו כבר הגיע מלכות שלמה בנך ואין מלכות נוגעת בחברתה אפי' כמלא נימא אמות בערב שבת אמר לו (תהלים פד, יא) כי טוב יום בחצריך מאלף טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח…

והמשך עם ביאור שטיינזלץ –

כל יומא דשבתא הוה יתיב וגריס כולי יומא [יום השבת היה יושב ולומד כל היום] להגן ממלאך המוות. ההוא יומא דבעי למינח נפשיה, קם [אותו יום שהיתה צריכה לנוח נפשו, היה צריך להיפטר מן העולם, עמד] מלאך המות קמיה [לפניו] ולא יכיל ליה [יכול היה לו], משום שלא הוה פסק פומיה מגירסא [היה פוסק פיו מלימוד]. אמר מלאך המות: מאי אעביד ליה [מה אעשה לו]? הוה ליה בוסתנא [היה לו בוסתן, גן] אחורי ביתיה [ביתו], אתא [בא] מלאך המות סליק ובחיש באילני [עלה ונענע באילנות]. נפק למיחזי [יצא דוד לראות]. הוה סליק בדרגא איפחית דרגא מתותיה, אישתיק ונח נפשיה [כשהיה עולה במדרגות נפחתה המדרגה מתחתיו, נבהל ושתק לרגע, ונחה נפשו, נפטר].
שבת ל, א-ב.

כי נשברו אניות

ספינה נתקעה בתעלת סואץ, ועכשיו שוחררה. זה מזכיר אסון-אניות אחר המסופר בתנ"ך, בשני קטעים מקבילים –

יְהֹושָׁפָט (עשר) עָשָׂה אֳנִיֹּות תַּרְשִׁישׁ לָלֶכֶת אֹופִירָה לַזָּהָב וְלֹא הָלָךְ כִּי- (נשברה) נִשְׁבְּרוּ אֳנִיֹּות בְּעֶצְיֹון גָּבֶר׃
מלכים א, כב, מט.

(אוניות תרשיש – מוזכרות עוד כמה פעמים בתנ"ך, ולשם ברח יונה. אופיר – מקום הזהב, וכן נזכר 'זהב אופיר'. עציון גבר – באזור אילת של היום)

מקור שני –

(לה) וְאַחֲרֵיכֵן אֶתְחַבַּר יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה עִם אֲחַזְיָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא הִרְשִׁיעַ לַעֲשׂוֹת.
(לו) וַיְחַבְּרֵהוּ עִמּוֹ לַעֲשׂוֹת אֳנִיּוֹת לָלֶכֶת תַּרְשִׁישׁ וַיַּעֲשׂוּ אֳנִיּוֹת בְּעֶצְיוֹן גָּבֶר.
(לז) וַיִּתְנַבֵּא אֱלִיעֶזֶר בֶּן דֹּדָוָהוּ מִמָּרֵשָׁה עַל יְהוֹשָׁפָט לֵאמֹר כְּהִתְחַבֶּרְךָ עִם אֲחַזְיָהוּ פָּרַץ יְהוָה אֶת מַעֲשֶׂיךָ וַיִּשָּׁבְרוּ אֳנִיּוֹת וְלֹא עָצְרוּ לָלֶכֶת אֶל תַּרְשִׁישׁ.
דברי הימים ב, כ.

(מכאן אולי אפשר ללמוד, כי אין לעשות שותפות וקואליציה עם רשעים).

על חירות וצדק (וורט סיום החג)

השנה לא ראיתי שום פוסט או מאמר על חירות. אולי אין להתפלא על כך, כי החירות אצלנו בשנה האחרונה – ממנוּ והלאה.
אחרי שסיימנו עם טירוף הסגרים וההגבלות, התחלנו עם טירוף החיסונים והתו הירוק. ישראל היא כרגע המדינה היחידה, או אולי הראשונה, שמטילה הגבלות על הלא מחוסנים. יש שאלה גדולה האם מדיניות זו היא בכלל לגיטימית.

למה אין מקום לכפייה –
מי שמחוסן – בטוח, ואינו צריך שגם אחרים יהיו מחוסנים. האחוזים הבודדים שלא – זניחים.
ילדים – כמעט ולא מושפעים מהווירוס הזה, הם לא נמצאים בסיכון.
המגפה – מינורית מאוד ביחס למושג 'מגפה', אם בכלל אפשר לקרוא לה כך.
החיסון – לא עבר אישור סופי, וכמו כן יש עדויות על נפגעים ממנו, אך אלה מושתקות.
כל אלה נימוקים רציונליים תקפים.
אך נראה שנימוקים רציונליים לא מעניינים במיוחד אנשים היום. מה שמדבר הוא הפחד, ואיתו – רציונליזציה.

*

אבל זה לא מה שרציתי להגיד כאן (או – לא רק את זה), אלא לומר כמה מחשבות שדוברו בחג.
אך תחילה אומַר, כי החג הזה חוזר כל שנה, וקשה מאוד לחדש בו, וגם מחשבות אלה לא חדשות.
ובכן, השאלה שעלתה היא מה יש להודות על שחרור משעבוד של ארבע-מאות שנה, או בגרסה המקוצרת (תוך קיצור שליש, או יותר) – מאתיים ועשר שנים? הרי קודם כל יש להתרעם על עצם השעבוד!
ומכאן לשאלה השנייה – מה הייתה הסיבה לשעבוד זה, ומה הייתה ההצדקה לו? כאן נאמרו שתי תשובות, שניתן לחלקן לסיבה פועלת וסיבה תכליתית.
הסיבה הפועלת – כי השעבוד בא כעונש על חטא האחים כלפי יוסף. או איזשהו חטא של אברהם. אבל זה לא פרופורציוני בעליל! אמנם חטא האחים הוא נורא ואיום, אבל השעבוד הממושך נורא עשרות מונים יותר! מלבד זאת, שלפי יחזקאל לפחות – לא יומתו בנים בעוון אבות, בניגוד למה שנכתב בתורה – פוקד עוון אבות על בנים. אך לזאת נאמר שזה חטא העם, והעם משלם כמכלול. מילא. ומכאן אנו מגיעים לסיבה התכליתית.
לפי הסיבה התכלית – מצרים נקראת 'כור הברזל', וזאת משום שכמו כור המזקק את הברזל מסיגיו, שהם הפסולת שלו, כך הייסורים במצרים זיקקו את עם ישראל מסיגיו, כלומר מחטאיו. כך כשהם ייצאו ממצרים ויקבלו את התורה, הם יהיו נקיים לגמרי.
אך על זה עניתי, כי עם ישראל מעולם לא היה נקי ומזוקק, לא לפני מתן תורה ולא לאחריו. ומלבד זאת, שוב – אין כאן פרופורציה. להיות עבדים מאתיים ועשר שנים רק כדי להיות מזוקקים, או לומר במילה דו-משמעית אחרת – להזדקק?
מכאן הגעתי למסקנה, כי אין צדק בעולם! ואכן, רעיון זה חוזר בפרקי תנ"ך רבים. גם אצל הנביאים, גם בתהילים, גם בקהלת, ועוד. ואולי הספר שהכי מזוהה עם שאלה זו הוא ספר איוב.
מנגד נאמר, כי בגמרא יש דיון בשאלת 'צדיק ורע לו', וכן 'רשע וטוב לו', ואחת הסיבות שהוצגו שם היא – צדיק ורע לו – צדיק שאינו גמור. (או סיבה אחרת – צדיק בן רשע). אלא שאני דוחה את ההיגיון החז"לי הזה! ולמעשה הוא חופף בדיוק לנימוקים של רעי איוב, שתלו את סבלו בחטאיו. והלא רעי איוב ננזפו לבסוף על-ידי האל! שוב התברר לי שאני מעדיף בהרבה את קו המחשבה התנ"כי מזה החז"לי.

*

אבל כל אלה, כפי שאמרתי, דברים ידועים, שכבר נטחנו עד דק. ובכל אופן, אוסיף עליהם עוד מחשבה, שגם היא מוכרת מאוד. והיא – בני ישראל אמנם יצאו ממצרים, אך נכנסו מיד לעבדות לאלוהים, כפי שנאמר – 'כי לי בני-ישראל עבדים'. אז איזו מין גאולה היא זו? מן הפח אל הפחת, אפשר לומר.
מנגד, מרבים להביא למשל את שירו של רבי יהודה הלוי – 'כי עבד ה' הוא לבדו חופשי'. אך האמנם חופשי הוא? האמנם?

*

ולבסוף, לא אוכל שלא לצטט כאן את הגישה המובאת בברית החדשה, שאכן לפיה אין התורה משחררת אלא כובלת. אמנם 'הס מלהזכיר' אותה בדיוני יהדות, אך אני משתדל להישאר עם דעה פתוחה ולא להחרים דעות, גם אם אין אני מקבל אותן. וכך נכתב שם –

גלטים ד –

שתי הבריתות
כא אִמְרוּ לִי, אַתֶּם הָרוֹצִים לִהְיוֹת כְּפוּפִים לַתּוֹרָה, הַאֵינְכֶם שׁוֹמְעִים אֶת הַתּוֹרָה?
⋅כב הֲלֹא כָּתוּב שֶׁלְּאַבְרָהָם הָיוּ שְׁנֵי בָּנִים, הָאֶחָד מִן הָאָמָה וְהַשֵּׁנִי מֵהָאִשָּׁה הַחָפְשִׁיָּה. ⋅כג אַךְ בֵּן הָאָמָה נוֹלַד לְפִי הַבָּשָׂר, וְאִלּו בֵּן הַחָפְשִׁיָּה עַל-פִּי הַהַבְטָחָה. ⋅כד הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֵם מָשָׁל לִשְׁתֵּי הַבְּרִיתוֹת. הָאַחַת מֵהַר סִינַי, הַיּוֹלֶדֶת לְעַבְדוּת, וְהִיא הָגָר. כה הָגָר מְסַמֶּלֶת אֶת הַר סִינַי שֶׁבַּעֲרָב וּמַקְבִּילָה לִירוּשָׁלַיִם שֶׁל יָמֵינוּ, כִּי הִיא בְּעַבְדוּת עִם בָּנֶיהָ.
⋅כו אֲבָל יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה בַּת חוֹרִין הִיא, וְהִיא אֵם לָנוּ; ⋅כז שֶׁהֲרֵי כָּתוּב:
"רָנִי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה,  פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא-חָלָה,  כִּי-רַבִּים בְּנֵי-שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה."
⋅כח וְאַתֶּם, אַחַי, אַתֶּם בְּנֵי הַהַבְטָחָה כְּיִצְחָק. ⋅כט וּכְשֵׁם שֶׁאָז רָדַף הַבֵּן שֶׁנּוֹלָד לְפִי הַבָּשָׂר אֶת הַבֵּן שֶׁנּוֹלָד לְפִי הָרוּחַ, כֵּן גַּם עַכְשָׁו. ⋅ל אֲבָל מָה אוֹמֵר הַכָּתוּב? "גָּרֵשׁ הָאָמָה וְאֶת-בְּנָהּ, כִּי לֹא יִירַשׁ בֵּן-הָאָמָה עִם-בֵּן הַחָפְשִׁיָּה." לא לְפִיכָךְ, אַחַי, אֵין אָנוּ בְּנֵי הָאָמָה, אֶלָּא בְּנֵי הַחָפְשִׁיָּה.

האמנם נכון הדבר? שפטו בעצמכם.