לפני יומיים שיתפתי סיפור קצר שכתבתי על המקרה שמסופר על ניטשה, שחיבק סוס ברחוב, וציינתי שם גם את משל הסוסים ורוכבם של אפלטון. בינתיים סיפרו לי שגם ב'החטא ועונשו' של דוסטוייבסקי יש קטע דומה, על התעללות בסוסה – אצרף חלק ממנו בהמשך. אך כאן אציין כי את הגרעין של המשל הזה ניתן למצוא כבר בתנ"ך (כפי שציינתי פעם) –
אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין בְּמֶתֶג וָרֶסֶן עֶדְיוֹ לִבְלוֹם בַּל קְרֹב אֵלֶיךָ.
תהילים לב, ט.
אבן עזרא מפרש במדויק (אבל הוא קצת קשה להבנה, לכן אביא בהמשך את פירוש רד"ק, שאומר דברים דומים בצורה יותר מובנת) –
אל תהיו – זאת היא העיצה.
כסוס כפרד – דרך צחות בלא ו״ו, כרע כאח לי (תהלים ל״ה:י״ד) ופעמים יחסרו הכ״ף.
אמר ר׳ משה: הטעם אל תהיו כדמות הסוס שהוא צריך למתג ולרסן. ואמר עדיו, כמו: לחיו, וכמוהו: המשביע בטוב עדייך (תהלים ק״ג:ה׳).
לבלום – מלה ידועה בלשון חכמינו ז״ל.
וטעם בל קרוב אליך – להזיקך.
ויש אומרים: כי בל קרוב אליך – חלילה לך מהיותך כסוס, כדרך: ועצת רשעים רחקה מני (איוב כ״ב:י״ח).
ויש אומרים: כי תחסר מלת אותו כאילו כתב במתג ורסן תפארתו לבלום אותו.
ועוד אפרש עדייך על דרך למצוא עונו לשנוא (תהלים ל״ו:ג׳).
רד"ק, יותר בפשטות –
אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן עדיו לבלום בל קרב אליך – לא תהיו כמו הבהמה שאין בה תבונה ולא תדע אם תעשה רע ותזיק ולא תבין, וצריך לבלום פיה במתג ורסן שלא תקרב אליך לנשוך אותך, שאין לה תבונה שתוסר ותוכח בדברים אם לא יעשו בה מעשה למנעה מן הרע; אבל אתם לא תהיו כן, אלא הבינו והתוכחו והתוסרו ושובו לאל ממעשיכם הרעים ויסלח לכם. וזכר הסוס והפרד שהם נרכבים, ויאחז הרוכב הרסן שהוא בפיהם בידו לכבשם ולהנהיגם אל מקום שירצה, ולמנעם מן המקום שירצו הם ללכת, ולמנוע פיהם מלהזיק. ומתג ורסן אחד; והוא כלי עשוי לבלום פי הבהמה, אלא שהם משונים זה מזה בתכונת מעשיהם.
עדיו – פיו כמו: המשביע בטוב עדיך (תהלים ק״ג:ה׳).
*
והנה הקטע מ'החטא ועונשו', מתוך התרגום המופיע בפרויקט בן יהודה –
– הַכּוּהָ! הכוה! למה חדלתם! – צֹוְחים מתוך ההמון. ומיקולקה מניף ומשלשל את המוט בפעם השניה. הסוסה האֻמללה שוקעת לאחוריה ונוטה לנפול, אלא שהיא קופצת ומושכת, בטפת-כֹּחותיה האחרונה היא מושכת את העגלה לצדדים שונים, בכדי לעקרה ממקומה. ואולם מכל עֵבר מקדמים את פניה ששה שוטים, והמוט אשר ביד מיקולקה עולה ויורד בשלישית, ברביעית, בהכאות מדודות ובמלֹא תנופת היד. מיקולקה מלא זעף איֹם, על שאינו יכול להרגה בפעם אחת.
– חַיָה וקַיָמָה עדַין! – צועקים מסביב.
– עתה תִפֹּל בודאי. אחים, עתה בא קִצהּ! – צועק מתוך ההמון חובב רצח אחד.
– בקרדֹם הַטֵּה אותה! מה יש להמתין! צריך לכלותה בפעם אחת, צועק השלישי.
– אי, יאכלוך הזבובים! פנו דרך! – מוציא מיקולקה מתוכו קולות
שגעון, משליך את המוט, כופף עצמו שוב לקרקע העגלה ומוציא משם מעדר שכֻּלו ברזל. – הזהרו! – צועק הוא ומהמם את סוסתו המסכנה במעדר. ההכאה גזרה דבר-מה; הסוסה התנודדה, ישבה שפופה, חָפצה למשוך עוד פעם, אבל הברזל נִחַת שנית על גבה והיא נופלת לארץ, כאלו חתכו לה את ארבע רגליה בחדא מחתא.
– עֲשׂו בה כָלָה! – צועק מיקולקה וקופץ מעל העגלה כמטֹרף. בחורים אחדים, אדֻמים ושִׁכּוֹרים כמוהו, חוטפים מכל הבא לידם – שוטים, מקלות, את המוט – ורצים אל הגוססת. מיקולקה מתיצב בצדה ומתחיל לקַצות בה בברזל בעלמא. הסוסה מבליטה את סנטרה, גונחת קשה ומתה.
– נפחה נפשה! – צועקים בהמון.
– וכי למה מאנה לרוץ?!
– קנין כספי! – צועק מיקולקה, והברזל בידו והדם בעיניו. הוא עומד כמצטער על שאין מי להרוג עוד.
– ובאמת אין אלהים בלבבך! – צועקים מההמון קולות מספר.
הפסוק היומי 