סוד

המילה סוד מופיעה ב-21 פסוקים. רוב הופעותיו בנביאים האחרונים ובספרי החוכמה, ועוד פעם בשירה בבראשית.
למילה שתי משמעויות קרובות. לפי מילון ספיר –

סוד, סֹד
(מילון המקרא)
1. דבר סֵתר, כאמור בפסוק: "הוֹלֵך רָכִיל מְגַלֶּה סוֹד" (משלי, יא, 13)
2. שׂיחת רֵעים, שיחה, תכנית מועצה, כאמור בפסוק: "אשר יחדָּו נַמְתִּיק סוֹד" (תהילים, נה, 15)

בראשית מט, ו
בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר.

ירמיהו ו, יא
וְאֵת חֲמַת יְהוָה מָלֵאתִי נִלְאֵיתִי הָכִיל שְׁפֹךְ עַל עוֹלָל בַּחוּץ וְעַל סוֹד בַּחוּרִים יַחְדָּו כִּי גַם אִישׁ עִם אִשָּׁה יִלָּכֵדוּ זָקֵן עִם מְלֵא יָמִים.

ירמיהו טו, יז
לֹא יָשַׁבְתִּי בְסוֹד מְשַׂחֲקִים וָאֶעְלֹז מִפְּנֵי יָדְךָ בָּדָד יָשַׁבְתִּי כִּי זַעַם מִלֵּאתָנִי.

כאן בהקבלה לדבר ה', וכבר קרוב למשמע של דבר סתר –
ירמיהו כג, יח
כִּי מִי עָמַד בְּסוֹד יְהוָה וְיֵרֶא וְיִשְׁמַע אֶת דְּבָרוֹ מִי הִקְשִׁיב (דברי) [דְּבָרוֹ] וַיִּשְׁמָע.

ירמיהו כג, כב
וְאִם עָמְדוּ בְּסוֹדִי וְיַשְׁמִעוּ דְבָרַי אֶת עַמִּי וִישִׁבוּם מִדַּרְכָּם הָרָע וּמֵרֹעַ מַעַלְלֵיהֶם.

בביטוי 'סוד עמי' –
יחזקאל יג, ט
וְהָיְתָה יָדִי אֶל הַנְּבִיאִים הַחֹזִים שָׁוְא וְהַקֹּסְמִים כָּזָב בְּסוֹד עַמִּי לֹא יִהְיוּ וּבִכְתָב בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא יִכָּתֵבוּ וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבֹאוּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי אֲדֹנָי יְהוִה.

דיבורו, דבר סתר –
עמוס ג, ז
כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹנָי יְהוִה דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים.

תהילים כה, יד
סוֹד יְהוָה לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם.

תהילים נה, טו
אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ.

תהילים סד, ג
תַּסְתִּירֵנִי מִסּוֹד מְרֵעִים מֵרִגְשַׁת פֹּעֲלֵי אָוֶן.

מזימה על עם ה' –
תהילים פג, ד
עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ.

באסיפת מלאכים –
תהילים פט, ח
אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹשִׁים רַבָּה וְנוֹרָא עַל כׇּל סְבִיבָיו.

באסיפה –
תהילים קיא, א
הַלְלוּ יָהּ אוֹדֶה יְהוָה בְּכׇל לֵבָב בְּסוֹד יְשָׁרִים וְעֵדָה.

דברו, דבר סתר –
משלי ג, לב
כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה נָלוֹז וְאֶת יְשָׁרִים סוֹדוֹ.

סוד – מכוסה –
משלי יא, יג
הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד וְנֶאֱמַן רוּחַ מְכַסֶּה דָבָר.

במקביל להתייעצות –
משלי טו, כב
הָפֵר מַחֲשָׁבוֹת בְּאֵין סוֹד וּבְרֹב יוֹעֲצִים תָּקוּם.
(בלי התייעצות המחשבות לא יתקיימו).

משלי כ, יט
גּוֹלֶה סּוֹד הוֹלֵךְ רָכִיל וּלְפֹתֶה שְׂפָתָיו לֹא תִתְעָרָב.

שמירת סוד –
משלי כה, ט
רִיבְךָ רִיב אֶת רֵעֶךָ וְסוֹד אַחֵר אַל תְּגָל.

מקביל לחכמה –
איוב טו, ח
הַבְסוֹד אֱלוֹהַּ תִּשְׁמָע וְתִגְרַע אֵלֶיךָ חׇכְמָה.

מתי סודי – חבורתי –
איוב יט, יט
תִּעֲבוּנִי כׇּל מְתֵי סוֹדִי וְזֶה אָהַבְתִּי נֶהְפְּכוּ בִי.

איוב כט, ד
כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי בִּימֵי חׇרְפִּי בְּסוֹד אֱלוֹהַּ עֲלֵי אׇהֳלִי.

אחשורוש ומרדכי


המלך אחשורוש מופיע ב-30 פסוקים, 28 מהם במגילת אסתר, ועוד שניים בספרים הבאים שיובאו.
בויקיפדיה נאמר –
רוב החוקרים מסכימים כי אין בסיס היסטורי לסיפור המגילה, אך מזהים את המלך חשיארש הראשון (מבוטא "חְשַׁיָארְשָׁה"), ששלט בממלכת פרס האחמנית בשנים 465–486 לפני הספירה, כהשראה אפשרית לדמותו של אחשורוש.

ואלה הפסוקים הנוספים –
דניאל ט, א
בִּשְׁנַ֣ת אַחַ֗ת לְדָרְיָ֛וֶשׁ בֶּן־אֲחַשְׁוֵר֖וֹשׁ מִזֶּ֣רַע מָדָ֑י אֲשֶׁ֣ר הׇמְלַ֔ךְ עַ֖ל מַלְכ֥וּת כַּשְׂדִּֽים׃.

כאן מוזכר הדור הבא – דריוש בן אחשורוש.

עזרא ד, ו
וּבְמַלְכוּת֙ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ בִּתְחִלַּ֖ת מַלְכוּת֑וֹ כָּתְב֣וּ שִׂטְנָ֔ה עַל־יֹשְׁבֵ֥י יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁלִָֽם׃

כאן יתכן והכתוב מתייחס בדיוק לסיפור המגילה. דבר זה אולי מחזק את אמינותה, אך מצד שני יתכן והכתוב מתייחס למגילה הכתובה עצמה ולא לאירועים ממשיים.

השם מרדכי מופיע ב-52 פסוקים, 50 מתוכם במגילת אסתר ועוד שניים בעזרא ונחמיה, להלן.
בויקיפדיה נאמר –
השם "מרדכי" הוא כנראה שם בבלי, ויש המשערים שמקורו הוא בשם האל הבבלי הראשי מרדוך. בתעודה פרסית מימי חשיארש הראשון, שיש חוקרים מסוימים המזהים אותו עם אחשוורוש, מוזכר גזבר הממלכה בשם מרדוכּה – שם המזכיר את שמו של מרדכי.

אלה הפסוקים הנוספים –
עזרא ב, ב
אֲשֶׁר־בָּ֣אוּ עִם־זְרֻבָּבֶ֗ל יֵשׁ֡וּעַ נְ֠חֶמְיָה שְׂרָיָ֨ה רְֽעֵלָיָ֜ה מׇרְדֳּכַ֥י בִּלְשָׁ֛ן מִסְפָּ֥ר בִּגְוַ֖י רְח֣וּם בַּעֲנָ֑ה מִסְפַּ֕ר אַנְשֵׁ֖י עַ֥ם יִשְׂרָאֵֽל׃

נחמיה ז, ז
הַבָּאִ֣ים עִם־זְרֻבָּבֶ֗ל יֵשׁ֡וּעַ נְחֶמְיָ֡ה עֲ֠זַרְיָה רַֽעַמְיָ֨ה נַחֲמָ֜נִי מׇרְדֳּכַ֥י בִּלְשָׁ֛ן מִסְפֶּ֥רֶת בִּגְוַ֖י נְח֣וּם בַּעֲנָ֑ה מִסְפַּ֕ר אַנְשֵׁ֖י עַ֥ם יִשְׂרָאֵֽל׃

זה למעשה אותו פסוק, עם מעט שינויים. אין אינדיקציה מכאן שמדובר באותו מרדכי מהמגילה, אך בכל אופן מכאן שהשם הבבלי הזה כבר השתרש בישראל.

על הפליטים

סוגיית הפליטים מאוקראינה עכשיו על הפרק, ודיברתי עליהם בבלוג השני. פליטים מופיעים במקומות שונים בתנ"ך, ובאופן כללי הנטייה היא לדאוג להם. כבר כתבתי על כך לא פעם.
אז הפעם אתרכז בפועל זה, פל"ט, בתהילים. הוא מופיע 19 פעמים בו, והוא אחד מפעולות ה' ביחס למשורר – הוא מפלטו ומקלטו.

הנה הופעותיו –

תהילים יז, יג
קוּמָה יְהוָה קַדְּמָה פָנָיו הַכְרִיעֵהוּ פַּלְּטָה נַפְשִׁי מֵרָשָׁע חַרְבֶּךָ.

תהילים יח, ג
יְהוָה סַלְעִי וּמְצוּדָתִי וּמְפַלְטִי אֵלִי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי.

תהילים יח, מד
תְּפַלְּטֵנִי מֵרִיבֵי עָם תְּשִׂימֵנִי לְרֹאשׁ גּוֹיִם עַם לֹא יָדַעְתִּי יַעַבְדוּנִי.

תהילים יח, מט
מְפַלְּטִי מֵאֹיְבָי אַף מִן קָמַי תְּרוֹמְמֵנִי מֵאִישׁ חָמָס תַּצִּילֵנִי.

תהילים כב, ה
בְּךָ בָּטְחוּ אֲבֹתֵינוּ בָּטְחוּ וַתְּפַלְּטֵמוֹ.

תהילים כב, ט
גֹּל אֶל יְהוָה יְפַלְּטֵהוּ יַצִּילֵהוּ כִּי חָפֵץ בּוֹ.

תהילים לא, ב
בְּךָ יְהוָה חָסִיתִי אַל אֵבוֹשָׁה לְעוֹלָם בְּצִדְקָתְךָ פַלְּטֵנִי.

תהילים לב, ז
אַתָּה סֵתֶר לִי מִצַּר תִּצְּרֵנִי רׇנֵּי פַלֵּט תְּסוֹבְבֵנִי סֶלָה.
(פסוק קצת קשה).

תהילים לז, מ
וַיַּעְזְרֵם יְהוָה וַיְפַלְּטֵם יְפַלְּטֵם מֵרְשָׁעִים וְיוֹשִׁיעֵם כִּי חָסוּ בוֹ.

תהילים מ, יח
וַאֲנִי עָנִי וְאֶבְיוֹן אֲדֹנָי יַחֲשָׁב לִי עֶזְרָתִי וּמְפַלְטִי אַתָּה אֱלֹהַי אַל תְּאַחַר.

תהילים מג, א
שׇׁפְטֵנִי אֱלֹהִים וְרִיבָה רִיבִי מִגּוֹי לֹא חָסִיד מֵאִישׁ מִרְמָה וְעַוְלָה תְפַלְּטֵנִי.

תהילים נה, ט
אָחִישָׁה מִפְלָט לִי מֵרוּחַ סֹעָה מִסָּעַר.

תהילים נו, ח
עַל אָוֶן פַּלֶּט לָמוֹ בְּאַף עַמִּים הוֹרֵד אֱלֹהִים.
(גם זה פסוק מעט קשה).

תהילים ע, ו
וַאֲנִי עָנִי וְאֶבְיוֹן אֱלֹהִים חוּשָׁה לִּי עֶזְרִי וּמְפַלְטִי אַתָּה יְהוָה אַל תְּאַחַר.

תהילים עא, ב
בְּצִדְקָתְךָ תַּצִּילֵנִי וּתְפַלְּטֵנִי הַטֵּה אֵלַי אׇזְנְךָ וְהוֹשִׁיעֵנִי.

תהילים עא, ד
אֱלֹהַי פַּלְּטֵנִי מִיַּד רָשָׁע מִכַּף מְעַוֵּל וְחוֹמֵץ.

תהילים פב, ד
פַּלְּטוּ דַל וְאֶבְיוֹן מִיַּד רְשָׁעִים הַצִּילוּ.
(זו קריאה יפה ביחס לפליטים עכשיו).

תהילים צא, יד
כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי.

תהילים קמד, ב
חַסְדִּי וּמְצוּדָתִי מִשְׂגַּבִּי וּמְפַלְטִי לִי מָגִנִּי וּבוֹ חָסִיתִי הָרוֹדֵד עַמִּי תַחְתָּי.

יומן בוקר, 4.3.22

יומן בוקר, 4.3.22
אני לא יודע אם כדאי לי לכתוב את הדברים הבאים, אבל אכתוב בכל זאת. בעניין האטום.
אנשים מתחילים לדבר על זה. האם זה יקרה? קודם כל אומר בבירור – אינני יודע. אבל בהחלט יש סכנה לזה.
עניין האטום מעסיק אותי שנים רבות, זה מפחיד. בהקשר הזה אני נוהג להיזכר במשפט של צ'כוב – אקדח שמופיע במערכה הראשונה יירה בשלישית. אף שהאקדח הזה ירה כבר במערכה הראשונה. אבל אפשר להתייחס לזה, להירושימה ונגסקי, רק כניסוי כלים. יש כאן פוטנציאל הרבה יותר גדול.
והלילה (אני כותב לפנות בוקר) נזכרתי בשיר שהקראתי פעם בבית הקפה הירושלמי המצוין 'תמול שלשום', שעסק בדיוק בזה – האטום. הייתי צעיר, ואיני יודע מה בדיוק רציתי להביע בשיר ההוא, אבל העובדה היא שהוא עסק בזה.
אני זוכר כמה שורות ממנו, למשל – 'לא תיפול פצצת אטום, חדל להתנחם בזה', מעודד! מצד שני, לקראת סופו '…אמור שלום, הכן צוואר לקראת גרדום', באסה.
ובכן, האם תהיה מלחמה אטומית? שוב, איני יודע. צריך לבחון את השטח ואת ההסתברות. כרגע לפחות אין כל סיבה שזה יקרה, אבל דברים יכולים להידרדר, הכול תלוי באופן הניהול של הדברים עכשיו.

דבר נוסף הוא – למה כל זה מגיע עכשיו? גם בזה – איני יודע. אבל עלה בדעתי שזה פשוט עניין פעוט שנקרא – נקם. נקם קוסמי, אפשר לומר.
למה הכוונה? העולם היה בשנתיים של שקר ושל עריצות. רבותיי, זו עובדה מוגמרת! מדובר כאן בהכחשת מציאות! אם אתם שוקלים איזה צד לבחור, בחרו בצד הזה.
למה הכוונה? בראש ובראשונה מבחינתי – הכחשת נפגעי החיסון. כל יום אני קורא פוסטים של נפגעים, אך מצד הממסד – התעלמות מוחלטת. ולא רק התעלמות – רדיפה! זלזול, לעג, התנשאות וכו', בלי הכרה בעובדות. ובכן, אתם בחרתם בזאת, ומכאן הדברים מתגלגלים.
אני, אדגיש שוב, לא יודע חישובי שמים, אבל יכול להרהר בדברים. ואף להביא דוגמאות מפסוקים.
בעניין הפקרת הנפגעים, כבר הבאתי כמה פעמים את הפסוק היפה –
אֶת הַנַּחְלוֹת לֹא חִזַּקְתֶּם וְאֶת הַחוֹלָה לֹא רִפֵּאתֶם וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם וְאֶת הַנִּדַּחַת לֹא הֲשֵׁבֹתֶם וְאֶת הָאֹבֶדֶת לֹא בִקַּשְׁתֶּם וּבְחָזְקָה רְדִיתֶם אֹתָם וּבְפָרֶךְ.
יחזקאל לד ד.

ומה המשכו? –
טז אֶת הָאֹבֶדֶת אֲבַקֵּשׁ וְאֶת הַנִּדַּחַת אָשִׁיב וְלַנִּשְׁבֶּרֶת אֶחֱבֹשׁ וְאֶת הַחוֹלָה אֲחַזֵּק וְאֶת הַשְּׁמֵנָה וְאֶת הַחֲזָקָה אַשְׁמִיד אֶרְעֶנָּה בְמִשְׁפָּט.

ובעניין הנקם אפשר להביא את הפסוק הזה –
לִקְרֹא שְׁנַת רָצוֹן לַיהוָה וְיוֹם נָקָם לֵאלֹהֵינוּ לְנַחֵם כָּל אֲבֵלִים.
ישעיהו סא ב.

אכן, כפי שציינתי בעבר, את הפסוקים האלה, לפי המסופר, קרא ישוע בבית הכנסת, אבל הוא עצר כשהגיע עניין הנקם. אלא שזה כתוב, וגם זה חלק מהצדק. ועוד מעניין שמיד אחר-כך מופיע עניין נוסף – הנחמה. מעניין ששתי מילים אלו קרובות – נקם-נחם. (ואם כבר משחקי מילים, הנה עוד אחד, פחות מוצלח – אטוֹם ואטוּם, שהם בעצם שני הנושאים שעסקתי בהם כאן – האטימות והאטום).

ויש עוד מה להוסיף, אך אעצור כאן. זה העיקר. ורק אעיר שוב, שאני רק מהרהר בדברים, ובכך מפיג מעט את חרדותיי ואת כעסי, לא יותר.

*

והנה, שעה אחרי –

האמת והשלום אהבו

טוב, אחרי יום קרבות מתיש, טוב להיזכר בפסוקים המוכרים האלה של הנביא, ובעיקר בסיומם –

(כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים) וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ.
זכריה ח, יט.

מלבי"ם –
האמת והשלום אהבו – שאז תהיה גאולה שלימה ויחדלו דברי הצומות וזעקתם.

ובאמת, זו כל התורה כולה (יש מדרש המנסה לתמצת את התורה למשפטים ספורים, ואפשר להציע גם את המשפט הזה).
ואגב, אין צורך להתחכם ולומר, כיצד יתכנו אמת עם שלום, כי האמת שהם באים יחדיו, כמו כאן בפסוק.
ובכל מקרה, לא בריא לריב ולכעוס, נכון? זה העיקרון.
ורק נוסיף שעיקרון זה תקף לא רק לסוף השבוע, ולברכת 'שבת שלום', אלא לכל השבוע. נהגו ישראל לברך זה את זה בברכת 'שלום עליכם', ולהוסיף בסוף – 🙂

(אבל קשה, קשה מאוד).

הריגה מטאפורית

בתהילים בכמה מקומות מוזכרת הריגה מטאפורית, לא ממשית –

תהילים י, ח
יֵשֵׁב בְּמַאְרַב חֲצֵרִים בַּמִּסְתָּרִים יַהֲרֹג נָקִי עֵינָיו לְחֵלְכָה יִצְפֹּנוּ.

תהילים מד, כג
כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כׇל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה.

תהילים צד, ו
אַלְמָנָה וְגֵר יַהֲרֹגוּ וִיתוֹמִים יְרַצֵּחוּ.

וגם בירמיה יש ביטוי קולע, אף שהוא מדבר על הריגה ממשית, של האויב הבא –
כִּי קוֹל כְּחוֹלָה שָׁמַעְתִּי צָרָה כְּמַבְכִּירָה קוֹל בַּת צִיּוֹן תִּתְיַפֵּחַ תְּפָרֵשׂ כַּפֶּיהָ אוֹי נָא לִי כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹרְגִים.
ירמיהו ד, לא.

ובברית החדשה נאמר במשקל זה –

אַל תִּפְחֲדוּ מִן הַהוֹרְגִים אֶת הַגּוּף שֶׁאֵין בִּיכָלְתָּם לַהֲרֺג אֶת הַנֶּפֶשׁ, אֶלָּא ‮יִרְאוּ מִזֶּה אֲשֶׁר יָכוֹל לִגְרֺם הֵן לְאָבְדַן הַנֶּפֶשׁ וְהֵן לְאָבְדַן הַגּוּף בְּגֵיהִנּוֹם.
מתי י, כח.

למה נלחמים?


אבשלום אליצור העלה פוסט ששואל מדוע יש מלחמות? –
https://www.facebook.com/100009767107685/posts/1640579816277573/
ובו הוא מזכיר את השאלה ששאל איינשטיין את פרויד בעניין זה, ואת תשובת פרויד. לדעת פרויד זה חלק מהטבע התוקפני של האדם, שלא ישתנה לעולם, וניתן רק לעדנו ולתרבתו.
עוד הוא מזכיר מאמר מאוחר יותר שלו, שבו הוא מזכיר את דחף המוות, מושג שזכה לביקורת רבה, וגם אליצור שולל אותו.
לכך הגבתי –
תודה על מאמר מרתק.
אם מותר לי הקטן להתבטא אומר שני דברים –
א. אם מבטלים את דחף המוות צריך למצוא הסבר אחר למה אנשים מתאבדים.
ב. למלחמות יש הסבר ותיק, ניטשה כינה אותו 'הרצון לעוצמה' כדבר יסודי בנפש, וזה מה שהניע את אלכסנדר מוקדון, נפוליאון וכל כובש אחר בהיסטוריה (כהיפותזה).
(וזכיתי ללייק-לב, מה צריך לבקש יותר).

גם בתנ"ך נטיית הכיבוש מוזכרת הרבה, למשל בפסוק זה בשירת הים –

אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי.
שמות טו, ט.

מהו 'תמלאמו נפשי'?
רש"י אומר –
תמלאמו – תִמַלא מהם.
נפשי – רוחי ורצוני.

וכן שד"ל –
תמלאמו נפשי – נפשי ותאותי תהיה מלאה ושבעה מהם.
נפשי – תאותי כמו כנפשך שבעך (דברים כ״ג:כ״ה).

וכן רש"ר הירש –
תמלאמו נפשי – ״מַלֵּא נֶפֶשׁ״ מורה על סיפוק הרצון והתשוקה: ״וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה מִלֵּא־טוֹב״ (תהילים קז, ט), ״וְגַם־הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא״ (קהלת ו, ז), ״לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב״ (משלי ו, ל) ועוד. ״תשוקתי תבוא על מילויה בהם. אקח מהם את מלוא הנקמה״.

*

ועוד אזכיר את הקטע מאגרת יעקב המדבר על כך, קטע שכבר הבאתי בעבר, וגם אמרתי שיעקב זה הוא ה'יהודי' ביותר מכל כותבי הברית החדשה ודבריו מקובלים מאוד.
ועתה אומר עוד, כי בעבר התארחתי במנזר נטופה בגליל, וראש המנזר ראה לנכון לצטט באוזניי דווקא את הפסוקים האלה, שהוא חשב (בהנחיית 'רוח הקודש' שלו, כנראה) שמתאימים לי מאוד. אלה הדברים –

יעקב ד –
א ‮מֵאַיִן ‮הַסִּכְסוּכִים וְהַמְּרִיבוֹת אֲשֶׁר בֵּינֵיכֶם? הַאִם לֹא מִתַּאֲווֹתֵיכֶם ‮הַמִּתְגּוֹשְׁשוֹת בְּתוֹךְ אֵיבְרֵיכֶם? ב ‮אַתֶּם מִתְאַוִּים וְאֵין לָכֶם. ‮אַתֶּם הוֹרְגִים ‮וּמְקַנְּאִים וְאֵינְכֶם יְכוֹלִים לְהַשִּׂיג. אַתֶּם רָבִים וְנִלְחָמִים וְאֵין לָכֶם מִפְּנֵי שֶׁאֵינְכֶם ‮מְבַקְּשִׁים. ג ‮אַתֶּם מְבַקְּשִׁים וְאֵינְכֶם מְקַבְּלִים ‮מִפְּנֵי שֶׁאַתֶּם מְבַקְּשִׁים מִתּוֹךְ כַּוָּנָה רָעָה, כְּדֵי לְבַזְבֵּז בְּתַאֲווֹתֵיכֶם.

כלומר, גם לדעת יעקב 'הסכסוכים והמריבות', או המלחמות, באות מהתאוות והיצרים, כמובן.