מותר האדם מן הבהמה אין


מקשיב לספר 'קהלת – הפילוסוף המקראי' מאת חיים שפירא, ונזכר שעוד לא כתבתי כאן על הפסוקים הבאים, אז אכתוב עתה.
כללית, צריך לדעת שדבריו של קהלת הם רדיקליים יותר מהאופן שהוא מפורש, עד ששקלו לא להכניסו לתנ"ך, כי דבריו סותרים דברי תורה, וגם זה את זה, אך נתבונן בכל זאת בפירושים המסורתיים.

קהלת ג –
(יח) אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי עַל דִּבְרַת בְּנֵי הָאָדָם לְבָרָם הָאֱלֹהִים וְלִרְאוֹת שְׁהֶם בְּהֵמָה הֵמָּה לָהֶם.

שד"ל –
ונשובה אל הפירוש. והנה כל בני אדם רגילים להצדיק עליהם את הדין בענין העושק והעול הנעשה תחת השמים, על ידי אמונת השארות הנפש ושכר העולם הבא; וגם זה לא ישר בעיני קהלת. על כן הוא אומר: אמרתי אני בלבי על דברת בני האדם – על אותו דבור שהם אומרים, לברם האלהים – שאומרים כי האל בחר אותם מכל יצוריו (והמלה מנחי הלמ״ד מגזרת ברו לכם איש), ושהאדם, להיותו מבחר הברואים, הוא חי באיש, וְלַרְאוֹת שהם בהמה המה להם – אמר קהלת, שהוא רוצה להראות להם שגם הם בהמה המה, ואין להם יתרון על הבהמה.

(יט) כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל.

הפירוש המיוחס לרשב"ם הולך לפי הפשט –
(יט-כא) כי {וגו׳ ו}מקרה אחד – שהרי מקרה האדם ומקרה הבהמה מקרה אחד ומנהג אחד הוא, שמתים שניהם בעיניין אחד.

ורוח אחד להם, וחיות אחד להם.

ומותר האדם – יתרון האדם יותר מן הבהמה איין ותוהו הוא.

כי הכל הבל – ששניהם שוין אדם ובהמה ילך אל מקום אחד – שהרי מן העפר היו, לעפר ישובו.

ומי יודע – מוסב על ורוח אחד לכל, לומר: על כן אני אומר רוח אחד לשניהם, כי מי הוא שיודע שרוח האדם עולה למעלה ורוח בהמה יורדת למטה. ועל {כן} אני אומר: רוח אחד להם והכל הבל, כי מה יתרון לאדם יותר מן הבהמה.

(כ) הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר.

(כא) מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ.

כאן מפרש אבן עזרא –
והעינין מי – ומי שיודע בבני האדם ההפרש שיש בין רוח האדם ורוח הבהמה. והעינין כי לא ימצא אחד מני אלף (איוב ל״ג:כ״ג), ודעת הרוח עמוקה וצריכה לראיות ולא יוכלו להבין אפילו קצתם כי אם המשכילים שהתבררה מחשבתם במאזני החכמה ובארבעה יסודיה. שהשלשה מהם הם ספר וספר וסיפור ומורכב מהשנים ומתורת אלהינו נוכל להבין כי הנה אמר במיני הצמחים תדשא הארץ (בראשית א׳:י״א) והנה יש לארץ כח להדשיא בדבר אלהים, ובעבור היות המדשיא גוף, ממנו יצאו ואליו ישובו. ולא יעמוד הנולד שהולידה הארץ כי אם ימים קצובים בעבור שיש קץ לגידולו ובעמדו ולא יגדל ישוב לאחור וכן אמר ישרצו המים נפש (בראשית א׳:כ׳), והנה המים הולידו כל שרץ ועוף ודג בדבר אלהים. וכן אמר תוצא הארץ נפש חיה למינה (בראשית א׳:כ״ד), ולא אמר בתורה נפש אדם, רק נֵאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותינו (בראשית א׳:כ״ו), והזכיר שברא גופו מן האדמה, ואחר כן ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב׳:ז׳), ורמז חיים בעבור שהיא עומדת ולא תאבד כנפש הבהמה.

והפרש יש בין נשמה ונפש, כי לא מצאנו במקרא נשמה כי אם על בני אדם, כעינין נותן נשמה לעם עליה (ישעיהו מ״ב:ה׳). וכל אשר נשמת רוח חיים באפיו (בראשית ז׳:כ״ב) שב על האדם לבדו, ואמר שלמה בסוף הספר שרוח בני האדם תשוב אל האלהים (קהלת י״ב:ז׳) ולא אל העפר.

ושד"ל בפירושו אומר שאין להכריע בכך מבחינה פילוסופית, אך ניתן להביא ראיות מוחשיות –

וכן הגדול בין פילוסופי בני עמנו, הלא הוא החכם הרופא בן ציון רפאל הכהן פרִיצִי בעל פתח עינים (אלהי העולמים יאריך ימיו בנעימים) בחלק ראשון דף ל״ג ע״ב כתב לאמר: ״אני ראיתי כל מי שכתב בדרך הנקרא בין הפילוסופים הרומיים אנאליטיקו, רצוני מהראשונה לשניה הבאה אחריה, ובענין הנפש מעצמותה, ומהותה לנצחיותה, לא נתנו מעולם דברים של טעם.״ אבל הימשך מזה שאין השארות לנפש? לא כן, אלא שאין בידנו להוכיחה בראיות שכליות. ואולם, תהלות לאל העליון, מה שלא יאומת בכח השכל, כבר נתאמת בעדות החושים, אשר היא עדות שאין למעלה הימנה, כי אמנם אין לך דור שלא נראה בו איש או אשה, באה בהם רוח אדם מת, והגידה אודותיה באזני כל העם, עד שהתאמת לכל הנצבים. שאי אפשר שיהיה האיש החולה עושה המעשים ההם ומדבר הדברים ההם מלבו, בלתי רוח אחרת עמו.

(כב) וְרָאִיתִי כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו כִּי הוּא חֶלְקוֹ כִּי מִי יְבִיאֶנּוּ לִרְאוֹת בְּמֶה שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָיו.

כמה פרשות מספר דברים

לא יודע למה, אבל החלטתי לקרוא את ספר דברים עד הסוף, וציינתי לי פסוקים מסוימים. הרי במילא כמעט לא קוראים אותי, אז בזה אשלים את הסבב הזה של הקריאה בתורה.

שופטים
עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל.

וחז"ל אמרו – אפילו אם אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכן מובא ברש"י.
אז האם זה אומר שיש להישמע לחכמים – ובימינו לשלטון – בכל מצב?
אך היה גם מי שפירש, שאם אומר לך על ימין שהוא שמאל – לא תשמע לו.

*

תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

מופיע בהקשר של לא להידרש לקסמים, העלאה באוב וכיוב'. אין ענייננו בנסתרות ובכשפים.

ובהפטרה –
פסוקים משיחיים מרוממים –
מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ.

קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב יְהוָה צִיּוֹן.

עין בעין – בראייה פשוטה, השווה לכל נפש.

*

כי תצא –
בן סורר ומורה –
כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם.

וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ.

וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא.

וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ.  

חז"ל אמרו שני דברים –
א. בן סורר לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב? למד וקבל שכר.
ב. שהוא נידון על שם סופו, כי כשיתבגר יחטא.
ועל שני הדברים האלה אפשר לדון, וגם על הפסוקים עצמם.

*   

וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ.

לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה.    

וכך לפי חז"ל צלם אלוהים שבאדם הוא גם מתכונת גופו, ועל כן יש לכבדו, גם בקבורה. ומשל אומר, שאם יש למלך אח תאום והוא ייתלה, ייאמר שהמלך תלוי, והנמשל ברור.

*

וציווי כללי של ערבות הדדית –
לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם. 

*

כי תבוא – סגולת ישראל –
אֶת יְהוָה הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ.

וַיהוָה הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְו‍ֹתָיו.

וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר.

פסוקים ברורים על יתרון ישראל, וכמה שהתפיסה הזו יוצרת בעיות. כאן – למה ה' האמירך? כי אתה האמרת אותו. ולמה אתה עליון? כי אתה קדוש, כלומר מתנהג בקדושה, ואלה דברים מותנים.

*

ניצבים –
פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה.

וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה.

שוב עניין הערבות ההדדית, שהוא אקטואלי מאוד.

*

כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.  

פסוק יפה, שכבר דיברתי עליו הרבה. והוא גם מזכיר את סיפורו של אייזיק שמצא מטמון, וכן האלכיצאי.

*   

הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ.

ובחרת בחיים – עקרון גדול.

*

וילך
כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם.

משה מדבר כאן על רעה 'באחרית הימים', האם זה חזון קץ?

*

ובהפטרה – פסוקים יפים –
אֶפְרַיִם מַה לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא.

מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְהוָה וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם.

וכבר התייחסתי אליהם בעבר.

*

האזינו –
כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה.

רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל.

אחדות האל.

כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם.

וחז"ל אמרו – ואם ריק הוא – מכם הוא ריק. וכן מופיע במורה נבוכים.

ובהפטרה –
כִּי מִי אֵל מִבַּלְעֲדֵי יְהוָה וּמִי צוּר מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהֵינוּ.

שוב אחדות האל.

*

וזאת הברכה
וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה פָּנִים אֶל פָּנִים.

וכן אצל הרמב"ם מעלת משה היא מעל כל הנביאים.

*

ובהפטרה – ביהושע –
חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם.

כבר אמרתי שלשון זו – 'חזק ואמץ' – מופיעה רק ביחס ליהושע, שהיה צריך לכבוש את הארץ.

*

לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל.

נאמר בפרט ליהושע כמנהיג הדור, והיום הורחב לרבים. כמו כן, זו דרך ההשכלה וההצלחה.

כל כלי יוצר עלייך לא יצלח

הפטרת ראה – מהפטרות הנחמה בישעיה, ובה הפסוק –

כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי יְהוָה וְצִדְקָתָם מֵאִתִּי נְאֻם יְהוָה.
ישעיה נד, יז.

מלבי"ם –
"כל כלי", אשר "יוצר" ויעשה להיות מזומן "עליך לא תצלח", וכן אם ירצה מי לנצחך במשפט תרשיעי אותו, ר"ל בין מי שירצה להטותך מאמונתך בחרב וביד חזקה, בין מי שירצה להטותך ע"י וכוחים וטענות לא יצלח, "זאת נחלת עבדי ה'" (מאתי) (וזאת נחלת) "צדקתם מאתי", זאת יהיה להם שכר בעבור שהם עבדי ה', ובעבור הצדק והמע"ט שלהם:

*

את הפסוק הזה, עם הפירוש הזה, שמעתי בסרטוני 'הפרכת הנצרות' של הרב זמיר כהן שפורסמו לאחרונה. והוא אומר –

כל כלי יוצר עליך לא יצלח – הכוונה לכלי מלחמה. ואכן ישראל ניצחה בכל מלחמותיה, וגם כנגד הטילים מעזה – יש לנו 'כיפת ברזל'.

וכל לשון תקום איתך למשפט תרשיעי – אלה כלי מלחמה שבפה, בין אם בתנועות החרם על ישראל, ובין עם בוויכוחים תיאולוגיים, כמו למשל עם הנצרות.

ואולי צריך עוד להדגיש את המילה 'תרשיעי'. כלומר – לא רק שתצאי כשידך על העליונה, אלא אף שהמאשים יהיה חייב בעצמו.
ובאמת, בוויכוחים עם הנוצרים הם נושאים משא אשמה כבד, של רדיפות יהודים לאורך ההיסטוריה.
אז הכלי שהוצר וחודד כנגד ישראל לא צלח, למרות שהפיל חללים רבים, כי עם ישראל שרד. וגם הניסיון להילחם בשטח התיאולוגי לא צולח, בינתיים לפחות, כי לא רבים מצטרפים אליהם (אף כי גם לא מעטים).

ואולי כלל אין צורך להילחם, אלא אפשר לחיות ביחד בשלום ומתוך כבוד הדדי?

על עצים ודתות


אחת הטענות החזקות והחוזרות ונישנות כנגד הנוצרים היא שהם רדפו והרגו את היהודים באלף ואחת דרכים, בפוגרומים, באינקוויזיציה, בעלילות הדם ועוד.
כך גם כותב הרמב"ם –

"אף ישוע הנוצרי שדימה שיהיה משיח, ונהרג בבית דין–כבר נתנבא בו דניאל, שנאמר "ובני פריצי עמך, יינשאו להעמיד חזון ונכשלו".  וכי יש מכשול גדול מזה:  שכל הנביאים דיברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוותן; וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה"'.
(הלכות מלכים ומלחמות, יא, י).

כתשובה לסה שמעתי שהם עונים, שמי שרדף את היהודים לא באמת הלך בדרך ישוע, הוא עיוות את האמונה ולא היה נוצרי אמיתי.

ועל כך אני שואל – האומנם? האומנם אפשר לומר שכל הנוצרים לאורך ההיסטוריה לא הבינו נכון את דתם, ורק היום כמה מתחילים להבין? או שאולי הגיוני יותר לומר שעכשיו, כשקמה מדינת ישראל, בניגוד לתחזית הנוצרית, ושגם אי אפשר בפועל לרדוף את ישראל, השתנתה המנגינה?

אבל כאן לא על עצמי אני סומך, אלא על דברי ישוע עצמו, שהרי הוא אומר –

מתי יב –
העץ ופריו‮¹
לג ‮"אוֹ ‮¹‮שֶׁהָעֵץ טוֹב וּפִרְיוֹ טוֹב, אוֹ שֶׁהָעֵץ רַע וּפִרְיוֹ רַע; שֶׁהֲרֵי בְּפִרְיוֹ נִכָּר הָעֵץ. לד ‮‮¹‮יַלְדֵי צִפְעוֹנִים, אֵיךְ תּוּכְלוּ לְדַבֵּר טוֹבוֹת וְאַתֶּם רָעִים? הֵן ‮²‮מִתּוֹךְ הַשּׁוֹפֵעַ בַּלֵּב מְדַבֵּר הַפֶּה. לה ‮אִישׁ טוֹב מֵפִיק דְּבָרִים טוֹבִים ‮¹‮מֵאוֹצָרוֹ הַטּוֹב‮¹ ‮; ‮²‮אִישׁ רַע מֵפִיק דְּבָרִים רָעִים מֵאוֹצָרוֹ הָרָע. לו ‮וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, כָּל מִלָּה בְּטֵלָה שֶׁיְּדַבְּרוּ בְּנֵי אָדָם יִתְּנוּ עָלֶיהָ דִּין וְחֶשְׁבּוֹן ‮¹‮בְּיוֹם הַדִּין. לז ‮מִדְּבָרֶיךָ ‮¹‮תִּצָּדֵק וּמִדְּבָרֶיךָ ‮²‮תֻּרְשַׁע."

אם בפריו ניכר העץ, אם כך אלו פרותיו של העץ הנוצרי שאין להתכחש להם – שפיכות דמים ורדיפת העם היהודי (בשילוב עם עבודה זרה, ואולי גם גילוי עריות).

*

עד כאן טענתי הוותיקה. ועתה לעוד טענה ותיקה שלי, אלא שמעולם לא חיברתי אותה לראשונה, וזאת עכשיו אעשה.

עוד טענה קטנה ושולית שיהודים טוענים נגד ישוע היא ביחס לסיפור הבא –

מתי כא –
עץ התאנה שהתייבש‮¹
יח ‮בַּבֺּקֶר שָׁב אֶל הָעִיר וְהוּא רָעֵב. יט ‮כְּשֶׁרָאָה עֵץ תְּאֵנָה אֶחָד בַּדֶּרֶךְ הִתְקָרֵב אֵלָיו וְלֹא מָצָא בּוֹ ‮¹‮מְאוּמָה מִלְּבַד עָלִים. אָמַר אֵלָיו: "מֵעַתָּה לֹא יִהְיֶה מִמְּךָ פְּרִי לְעוֹלָם!" וּבוֹ בָּרֶגַע יָבַשׁ עֵץ הַתְּאֵנָה. כ ‮כַּאֲשֶׁר רָאוּ זֺאת הַתַּלְמִידִים תָּמְהוּ וְאָמְרוּ: "אֵיךְ יָבַשׁ עֵץ הַתְּאֵנָה פִּתְאוֹם?" כא ‮הֵשִׁיב לָהֶם יֵשׁוּעַ: "אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אִם ‮¹‮יֵשׁ לָכֶם אֱמוּנָה וְאֵינְכֶם מְפַקְפְּקִים, לֹא רַק כְּמַעֲשֵׂה הַתְּאֵנָה הַזֺּאת תַּעֲשׂוּ, אֶלָּא גַּם אִם תַּגִּידוּ לָהָר הַזֶּה 'הֵעָקֵר וְהִזָּרֵק לְתוֹךְ הַיָּם', יִתְקַיֵּם הַדָּבָר. כב ‮וְכָל מָה שֶּׁתְּבַקְשׁוּ בִּתְפִלָּה וְאַתֶּם מַאֲמִינִים ‮¹‮תְּקַבְּלוּ."

והשאלה הנשאלת – ראשית, מה חטא עץ הטענה שהוא צריך להיענש? ושנית, וכי ישוע, שנטען שהיה בן האלוהים, לא ידע שאין זה זמן הבשלת התאנים? וכי למה הוא מתעצבן?

ובכן, אלו שאלות טובות מאוד, אף שהסיפור הזה מינורי ולא מרכזי.
אבל אני חשבתי שאולי מדובר כאן על משל, והרי ישוע הרבה לספר משלים. ובכן, מיהו עץ התאנה במשל? איני יודע, אך אוכל להציע שהוא מסמל את עםמישראל. ובכן, ישוע מקלל את ישראל שמעתה לא יעשו פרי.
האם קללה זו התגשמה? כנראה שלא, שהרי בעם ישראל קמו חכמים רבים, שכתבו ספרים רבים, בהגות, בהלכה, בשירה ועוד. אבל כן עם ישראל סבל מאוד לכל אורך ההיסטוריה, ואולי לכך התכוון בקללה. או כפי שנאמר במקום אחר מפורש – 'דמו עלינו ועל בנינו'.

*

ואולי הכוונה אחרת, שהרי הוא מזכיר את הטענה בעוד הקשר, של נבואת האחרית –

מרקוס יג –
בואו של בן־האדם‮¹
כד ‮"בַּיָּמִים הָהֵם, אַחֲרֵי ‮¹‮הַצָּרָה הַהִיא, ‮²‮תֶּחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ לֹא יַגִּיהַּ אוֹרוֹ, כה ‮הַכּוֹכָבִים יִפְּלוּ מִן הַשָּׁמַיִם וְכֺחוֹת הַשָּׁמַיִם יִזְדַּעְזְעוּ. כו ‮אָז יִרְאוּ אֶת ‮¹‮בֶּן־הָאָדָם ‮²‮בָּא בַּעֲנָנִים בִּגְבוּרָה רַבָּה וּבְכָבוֹד. כז ‮וְאָז ‮¹‮יִשְׁלַח אֶת הַמַּלְאָכִים וִיקַבֵּץ אֶת בְּחִירָיו ‮²‮מֵאַרְבַּע הָרוּחוֹת, ‮³‮מִקְּצֵה הָאָרֶץ עַד קְצֵה הַשָּׁמַיִם. כח ‮לִמְדוּ אֶת הַמָּשָׁל מִן הַתְּאֵנָה: ‮¹‮כַּאֲשֶׁר עֲנָפֶיהָ מִתְרַכְּכִים וְהֶעָלִים צָצִים ‮²‮יוֹדְעִים אַתֶּם שֶׁהַקַּיִץ קָרוֹב. כט ‮כֵּן גַּם אַתֶּם, כְּשֶׁתִּרְאוּ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִתְקַיְּמִים דְּעוּ כִּי קָרוֹב הוּא ‮¹‮בַּפֶּתַח. ל ‮אָמֵן. אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, לֹא יַעֲבֺר ‮¹‮הַדּוֹר הַזֶּה עַד אֲשֶׁר יִקְרוּ כָּל אֵלֶּה. לא ‮‮¹‮הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ יַעַבְרוּ ‮²‮וּדְבָרַי לֹא יַעַבְרוּ. לב ‮אֲבָל אֶת הַיּוֹם הַהוּא אוֹ הַשָּׁעָה ‮¹‮אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ, גַּם לֹא הַמַּלְאָכִים בַּשָּׁמַיִם וְגַם לֹא הַבֵּן, אֶלָּא הָאָב. לג ‮הִזָּהֲרוּ, ‮¹‮הֱיוּ עֵרִים, כִּי ‮²‮אֵינְכֶם יוֹדְעִים מָתַי הָעֵת.

יפה אומרת הטענה האנטי-נוצרית, שישוע אמר שתבוא האחרית בדור ההוא, כפי שנכתב בפסוק שהודגש. והתאנה מסמלת את הקץ – שהקיץ קרוב, או שהקץ קרוב, כפי שהדגשתי בפסוק נוסף.
ובכן, אולי לכן קילל ישוע את עץ התאנה – משום שהוא היה יבש, ולא התקיימה נבואת האחרית.

*

ואגב, ישוע אולי דורש כאן את הפסוק –

הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ קוּמִי לכי [לָךְ] רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ.
שיר השירים ב, יג.

שהוא באמת אולי משל גאולה.

סיכום סרטוני 'הפרכת הנצרות'

זמיר כהן הוציא סדרת סרטונים בשם 'הפרכת הנצרות'. אסקור את טיעוניו ואגיב.

1
בסרטון הראשון הרב מדמה את הנצרות והאסלאם לזיופים של דת האמת המקורית.
זה הזכיר לי את משל שלוש הטבעות של לסינג, שם אי אפשר להכריע איזו טבעת אמיתית, ולכן צריך לנהוג בסובלנות דתית.
עוד הוא אומר כי המשיח צריך לבנות את בית המקדש, להביא לתחיית המתים, וגם לסוף המלחמות.
את כל זה, אומרים הנוצרים, יעשה ישוע בביאה השנייה.
אבל מה המקור לביאה השנייה? בעיקר ספר ההתגלות, שהוא ספר מפוקפק מאוד.
ואמנם יש עוד שני מקומות שמספרים על כך בברית החדשה.
ועוד אומר הרב, כי לפי התלמוד מרים הרתה לגוי בשם פנדירה.
איני יודע איזו אמינות יש לסיפור זה.
ועוד שקמו הרבה משיחי שקר, שהוא מונה את שמותיהם.
אך עם כל הכבוד, לא הייתה להם כזו השפעה.
ועוד הוא מזכיר את רדיפות היהודים על ידי הנוצרים, את האינקוויזיציה, עלילות הדם וכו'. וכן אמר הרמב"ם – 'ובני פריצי עמך ינסו להעמיד חזון ונכשלו' – וזה איבד את ישראל והעמיד עבודה זרה.
ובאמת איני יודע מה התשובה לזה. הם אומרים שהרודפים 'לא היו נוצרים אמיתיים', אבל אז מי כן? וכן אמר ישוע – העץ ניכר בפריו. ובכן, זה פריו.
וכן אומר שמסופר שהרתה מרוח, אך אלוהים אינו גוף.
והם טוענים שהתגשם כידוע.
וכן אומר שהוא לא הציל עצמו, ולכן אינו אל.
נחכה לתשובתם.
וכן שנתפסו לבשורתו הכסילים והרדודים.
ומישראל רק מעטים הלכו אחריהם, ולכן פנו לעובדי האלילים.
וכך, למרות שישו שמר מצוות, הם ביטלו את המצוות.
ומכיוון שהעמים האליליים מאמינים באל שהוא אדם, הפכוהו לאל, ומכאן לידת הבתולין, כמו בסיפור הרקולס.
כל זה די מדויק מבחינה היסטורית.

2
מפריך את ההוכחות מהתנ"ך.
ישעיה ז – הנה העלמה – נאמר 600 שנה לפני ישו, ולא קשור אליו, אלא לתקופת אחז.
ועלמה היא בחורה צעירה, ולא בתולה, כמו בפסוק 'ודרך גבר בעלמה', שבא בשורת דברים שלא משאירים סימן, לפי פירושו.
ירמיה לא – 'ברית חדשה' – לפי הקשר הפרק מדבר על גאולת ישראל והשיבה לארצו.
כמו כן, התורה נצחית, וברית חדשה היא על אותה תורה.
כמו כן, 'כולם ידעו אותי' – לא התקיים, כי לא כולם מאמינים בנצרות.
וכן מלאכי אמר 'זכרו תורת משה עבדי'.
ישעיה נג – הנה ישכיל עבדי – בניגוד לטענתם, פרק זה לא מוסתר.
ועבדי הם עם ישראל, כפי שמופיע קודם בספר.
אבל לא כך פורש בעבר, אלא גם במקורות היהודיים פרק זה מיוחס למשיח.
כמו כן, 'יראה זרע יאריך ימים' – לא התקיים בישו.
והם אומרים – זרע רוחני.
אך כל הפרק לא מתיישב שם טוב.

3
כותבי הבשורות לא היו נביאים והם לא מתואמים.
למשל השושלות – מופיעות שתיים, והוא בכלל נולד מרוח הקודש.
זו טענה ותיקה. הם טוענים ששושלת אחת מהאב ואחת מהאם, אבל גם זה לא מיושב.
וישו אומר 'ואהבת.. ובכל מחשבתך' וזה לא נאמר.
וכן מופיע שכם, שבעים וחמש נפש יורדי מצרים ולא שבעים כמו שכתוב בתורה.
אך זו גרסת תרגום השבעים.
וישו מקלל עץ התאנה, אך במה הוא חטא? נקודה מעניינת.
וישו אומר 'לא יסור תו מהתורה', אך התיר אכילת מאכלים אסורים ותלמידיו אכלו מלילות בשבת.

4
מופתים.
ישו אמר לא להסתמך עליהם, אבל הוא מוכיח את עצמו דרכם.
הסיפור על רבי יהושע בן פרחיה בתלמוד – כבר הוכח שהוא מוקדם בהרבה לזמן ישו.
ושם נאמר ש'כישף והדיח את ישראל'.
(ישוע מתייחס לכך בברית החדשה, כשהוא אומר שאם השטן מפולג בעצמו, לא תהיה לו תקומה)
ועוד, קטע מהרשב"ץ, ובו הוא טוען שהשילוש לא הגיוני.
ובתלמוד נאמר 'בערב פסח תלואוהו לישו'.

5
ויכוחים
רדק – כשישו אמר 'הושיעני מפי אריה', הוא רצה להינצל? שאלה ידועה. וכבר בברית החדשה נאמר שאמרו לו 'שיושיע את עצמו'. נחכה לתשובה.
ולמה שבת שונה ליום ראשון, בעוד ירידת המן שנפסקה בשבת מעידה על קדושתה?
רשב"ץ – לא יהרגו ביום קדוש, כלומר בפסח, כי זה נגד ההלכה.
רמב"ן – יש עוד מלחמות, ובייחוד אצל הנוצרים.
וזמיר כהן מסכם – 'כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום איתך למשפט תרשיעי' – היהודים תמיד ניצחו בוויכוחים.

6
סיכום.
צלב הוא כלי המתה, וכיצד התקדש?
ואומר שהמציאו סיפור על משיח שסובל כדי לגאול את האנושות – אבל גם משיח בן יוסף ביהדות הוא משיח סובל.
ושואל – כל הצדיקים – אברהם, משה וכו' – בגיהנום? הרי זה אבסורד.
ומלבד זה בברית החדשה מספרים על עני אחד שפגש את אברהם בגן עדן, משמע שכבר היה שם.
והכומר כריסטומוס אמר שישראל שנואים ולעולם לא ישובו לארצם – וטעה. ישראל חזרו לארצם, ואלוהים לא מאסם.
גם ירמיה אומר – 'אם ימושו החוקים האלה מלפני גם ישראל… וכו".
והם אומרים ששאול השליח אכן אמר שה' לא ימאס בישראל. אבל זה לא מה שהיה מקובל אצלם לאורך ההיסטוריה.
ועשו אמר יש מן העומדים כאן שלא ימותו עד שיראו את בן האדם בא בגבורה, וזה לא התקיים.
וכמו כן, הוא טוען, הם משחדים אנשים בכסף, ולכן זו לא דת אמת.
ומסיים בסיפור על אייזיק מקרקוב.. ובפסוק 'בורות נשברים אשר לא יכילו המים' – הם המקורות הזרים.

*

אחזור על עיקר הדברים הבעייתיים –
מה המקור לרעיון הביאה השנייה?
רדיפות היהודים – העץ ניכר בפריו.
ישו לא הציל עצמו – טענה שמושמעת כבר בברית החדשה.
הנוצרים ביטלו את המצוות והפוכו לאל כדי להתקרב לעמים האליליים.
מקורות בתנ"ך – הנה העלמה, ברית חדשה, ישכיל עבדי – אינם מיושבים לדרכם.
סתירות בברית החדשה, למשל בעניין השושלות.
ישו קיים את התורה, אבל גם הפר אותה.
סיפור עץ התאנה. (לדעתי זה משל).
מופתים אינם הוכחה.
טענה שכישף – גם זה מופיע בברית החדשה, שטוענים כלפיו שהוא מרפא בכוח בעל זבוב.
למה שבת שונה ליום ראשון?
לא הרגו בחג, בניגוד למסופר.
האם יתכן שצדיקים יהיו בגיהנום?
אלוהים לא מאס בישראל, שהרי ישראל חזרו לארצם.
ישוע אמר שיחזור בזמנו וזה לא קרה.

שבוע או שבועיים?

זמן הבידוד קוצר משבועיים לשבוע אחד.
עכשיו, אני רחוק מענייני הלכה, אבל אם לנהוג מנהג הבבא בובה, אומר שזה מזכיר לי את דיני נידה. במקור נכתב שאישה בנידתה צריכה להישמר שבוע אחד, אבל חז"ל הרחיבו זאת משום מה לשבועיים.
ואולי מכאן ניתן ללמוד, שאם רוצים אפשר לצמצם זאת שוב לשבוע אחד. הרי אם בקורונה אפשר, מדוע בנידה לא?
(אך כאמור כל זה רק דרשה הלצית בדרך האסוציציה)

וכך מופיעה מצווה זו –

ויקרא טו –
(יט) וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב.

(כ) וְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו בְּנִדָּתָהּ יִטְמָא וְכֹל אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו יִטְמָא.

(כא) וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּמִשְׁכָּבָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.

(כב) וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכָל כְּלִי אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.

(כג) וְאִם עַל הַמִּשְׁכָּב הוּא אוֹ עַל הַכְּלִי אֲשֶׁר הִוא יֹשֶׁבֶת עָלָיו בְּנָגְעוֹ בוֹ יִטְמָא עַד הָעָרֶב.

(כד) וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא.

לא על הלחם לבדו יחיה האדם

השלמה לפרשת עקב –
כאן מופיע הפסוק הידוע –

וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְהוָה יִחְיֶה הָאָדָם.
דברים ח, ג.

שני פירושים –

אבן עזרא מפרש את הפשט –
מוצא פי ה'. כמו מה שגזר, כמו הדבר יצא מפי המלך. והטעם, כי על הלחם לבדו לא יחיה האדם, רק הכח או עם הכח הבא מהעליונים במצות השם, וזה פי' מוצא פי ה', והעד שלא אכלתם לחם וחייתם:

ומהר"ל לומד מכאן שיש לסמוך על ה' בפרנסה –
דרשות מהר"ל, דרוש על התורה כ״ו –
השלישי הוא חסרון לחם שיחשוב האדם כי בשבילו לא יעסוק בתורה מצד עניו וחסרונו. גם זה איננו טענה. כי בראות האדם את עניו ורוע מזלו לא במהרה ינתק וישתנה המערכת בעזבו התורה היותו עוסק בחיי שעה, לפיכך יותר טוב לו שיעסוק בתורה ותהיה אז פרנסתו על ידי הש"י. שבשביל זה נתנה התורה במדבר וכמו שאמרנו כי עיקר התורה במקום אשר אין שם דברים גופניים ותאוות גופניית, כי אין הנהגת העוסק בתורה בטבע העולם ע"י המזל והמערכת. וא"כ מי שאין לו להתפרנס מצד עסק התורה והוא כמו מדבר יפרנסהו הש"י ויזמין לו פרנסתו ככל אשר עשה במדבר. וזהו שכתוב (דברים ח׳:ג׳) ויאכלך את המן וגו' למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם וגו'. רצה לומר שאל יחשוב האדם שאין פרנסתו מזומנת לו כי אם על דרך הטבע ומנהג העולם, רק שהעוסק בתורה יבטח בו ית' שיזמין לו מזונותיו בכל יום כאשר הזמין לישראל בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה וקבלו שם התורה והיו אוכלי המן בטוחים בו יום יום. ולפיכך גם התנצלות העוני איננו כלום, שלזה נתנה התורה במדבר מקום אשר אין שם גפן תאנה ורמון ואין זרע, ועם כל זה לא חסר להם פרנסה, ככה גם כן אף מי שעל פי מזלו המערכיי לא יהיה לו פרנסה בדרך טבעו ומנהגו של עולם, מ"מ תהיה פרנסתו מהש"י שיזמינה אליו חוץ לטבע ולמעלה ממנה. ואדרבה כי זולת שיעסוק בתורה לא תהיה לו פרנסה אפילו בדרך הטבע:

לפרשת עקב

לפרשת עקב
בפרשה זו משה ממשיך לתאר את המסע במדבר עד כה, והוא אומר שאם ישראל ישמרו את התורה הם יזכו לירושת הארץ ולכל טוב. שווה לקרוא את הפרשה כולה, שהיא מרוממת ולא קשה. אביא כמה פסוקים בולטים, והפעם אין לי הרבה מה להעיר, למעט על עניין אחד שקצת אאריך בו –

וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְהוָה יִחְיֶה הָאָדָם.

מכאן הפתגם הידוע.

*

אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת.

וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ

מכאן חיוב ברכת המזון.

*

וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה.

גם זה פתגם ידוע.

*

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרָיִם סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה.

מביא שוב בהקשר האקטואלי…

*

וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

לִשְׁמֹר אֶת מִצְו‍ֹת יְהוָה וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ.

ועל כך יש דיון בגמרא, שאביא בתרגום שטיינזלץ –

אמר ר' חנינא: הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים. [שביד האדם יכולת הבחירה החפשית לעבוד את ה', או שלא לעשות כן. וראיה לדבר:], ש[כן] נאמר: "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה [את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים י, יב). הרי שדברים אלה צריך ה' לשאול מן האדם, לפי שהבחירה בידי האדם בלבד]."

על פסוק זה שואלים: נאמר בו "מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה", ועל כך תמהים: אטו [וכי] יראת שמים מילתא זוטרתא [דבר קטן] היא? [שנאמר בו לשון זו ("מה… כי אם")], והאמר [והרי אמר] ר' חנינא משום [בשם] ר' שמעון בן יוחאי: אין לו להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר "יראת ה' היא אוצרו" (ישעיהו לג, ו) [שהדבר היחידי שה' מחשיב אותו ואוצר אותו הריהו יראת שמים בלבד.

על כך משיבים]: איןלגבי [כן, אצל] משה מילתא זוטרתא [דבר קטן] היא. [שכך] אמר ר' חנינא כמשל: לדבר: אדם שמבקשים ממנו כלי גדול, ויש לו — דומה עליו ככלי קטן [משום שהדבר נמצא כבר בידו. ולהפך, אפילו כלי קטן שמבקשים מאדם ואין לו ברשותו — דומה עליו ככלי גדול. [על כן, משה רבינו יכול היה לומר "מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה", שבעיניו היה זה דבר קטן]. 

— תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"ג, עמוד ב'.

ולגבי הביטוי שבגמרא – 'הכול בידי שמים, חוץ מיראת שמים', אפשר לפרשו. בצורות שונות. למשל, אפשר לראות כאן השקפה סטואית, לפיה יש דברים שאין לאדם שליטה עליהם, ואותם עליו לקבל, אך על יחסו לדברים הוא יכול לשלוט, ועל כן על כך עליו לעבוד. ותפיסה דומה לזו הציג, בעצם, גם שפינוזה, שהיה בעל תפיסה דטרמיניסטית על העולם, אך בכל אופן מדבריו נובע שלאדם יש יכולת שליטה על יחסו לדברים.

אבל הרמב"ם הלך בכיוון שונה לגמרי, והסביר שכל מעשי האדם, בעצם, כלולים ב'יראת שמים', כי יש ציוויים על כל דבר, ואילו מה שבידי שמים אלה פשוט חוקי הטבע. שהרי הרמב"ם היה אחד התומכים הגדולים בבחירה החופשית.
ואלה דבריו –

שמונה פרקים, פרק שמיני –
אֲבָל הַלָּשׁוֹן הַנִּמְצָא לַחֲכָמִים, וְהוּא אָמְרָם: "הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם" (ברכות לג ע"ב) – הֲרֵי הוּא אֱמֶת, וּמְכֻוָּן אֶל מַה שֶּׁזָּכַרְנוּ, אֶלָּא שֶׁהַרְבֵּה יִטְעוּ בּוֹ בְּנֵי אָדָם, וְיַחְשְׁבוּ בִּקְצָת מַעֲשֵׂי הָאָדָם הַבְּחִירִיִּים – שֶׁהוּא מֻכְרָח עֲלֵיהֶם, כְּגוֹן הַזִּוּוּג לִפְלוֹנִית, אוֹ הֱיוֹת זֶה הַמָּמוֹן בְּיָדוֹ. וְזֶה אֵינוֹ אֱמֶת, כִּי זֹאת הָאִשָּׁה, אִם הָיְתָה לְקִיחָתָהּ בִּכְתֻבָּה וְקִדּוּשִׁין, וְהִיא מֻתֶּרֶת, וּנְשָׂאָהּ לִפְרִיָּה וּרְבִיָּה – הֲרֵי זוֹ מִצְוָה, וה' לֹא יִגְזֹר בַּעֲשִׂיַּת מִצְוָה; וְאִם הָיָה בְּנִשּׂוּאֶיהָ פְּגָם – הֲרֵי הִיא עֲבֵרָה, וה' לֹא יִגְזֹר בַּעֲבֵרָה1. וְכֵן זֶה אֲשֶׁר גָּזַל מָמוֹן פְּלוֹנִי, אוֹ גְּנָבוֹ, אוֹ מָעַל וְכִחֵשׁ וְנִשְׁבַּע לוֹ בְּמָמוֹנוֹ, אִם נֹאמַר שֶׁה' גָּזַר עַל זֶה שֶׁיַּגִּיעַ לְיָדוֹ זֶה הַמָּמוֹן וְשֶׁיֵּצֵא מִיַּד זֶה הָאַחֵר – הִנֵּה כְּבָר גָּזַר בַּעֲבֵרָה. וְאֵין הַדָּבָר כֵּן, אֶלָּא כֹּל מַעֲשֵׂי הָאָדָם הַבְּחִירִיִּים – בָּהֶם בְּלֹא סָפֵק יִמָּצְאוּ הַמִּשְׁמַעַת וְהַמֶּרִי. כִּי כְּבָר בֵּאַרְנוּ בַּפֶּרֶק הַשֵּׁנִי, שֶׁהַצִּוּוּי וְהָאַזְהָרָה הַתּוֹרִיִּים אָמְנָם הֵם בַּמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר לָאָדָם בְּחִירָה בָּהֶם אִם יַעֲשֵׂם אוֹ לֹא יַעֲשֵׂם, וּבְזֶה הַחֵלֶק מִן הַנֶּפֶשׁ תִּהְיֶה יִרְאַת שָׁמַיִם, וְאֵינָה בִּידֵי שָׁמַיִם, אֶלָּא הִיא מְסוּרָה לִבְחִירַת הָאָדָם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם כֵּן, אָמְרָם 'הַכֹּל' – אָמְנָם יִרְצוּ בּוֹ הַדְּבָרִים הַטִּבְעִיִּים, אֲשֶׁר אֵין לָאָדָם בְּחִירָה בָּהֶם, כְּגוֹן הֱיוֹתוֹ אָרֹך אוֹ קָצָר, אוֹ רֶדֶת מָטָר אוֹ בַּצֹּרֶת, אוֹ הֶפְסֵד אֲוִיר אוֹ בְּרִיאוּתוֹ, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה מִכֹּל מַה שֶּׁבָּעוֹלָם, חוּץ מִתְּנוּעוֹת הָאָדָם וּמְנוּחוֹתָיו.

*

וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

הפסוק המשלים ל'ואהבת לרעך כמוך' – לא רק את רעך, אלא גם את הגר, הזר.

*

וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם.

וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.

וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ.

פסוקים אלה מופיעים בחלק השני של קריאת שמע, ומכאן למדו חכמים את מצוות תפילין ומזוזה, אולם כבר רשב"ם העיר שאין להבין כך לפי הפשט, אלא שמדובר כאן פשוט בהוראת זכירה, בלשון ציורית. ומלבד זה, כאן מופיעה חובת הלימוד.
ורחל אליאור כתבה ספר שלם על כך שחז"ל לימדו 'את בניכם – ולא את בנותיכם', באופן שהשפיע על קיפוח הנשים בלימוד התורה לכל אורך ההיסטוריה היהודית.

*

ואביא גם כמה פסוקים יפים מתוך ההפטרה –
ישעיה נ –

אֲדֹנָי יְהֹוִה נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים לָדַעַת לָעוּת אֶת יָעֵף דָּבָר יָעִיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יָעִיר לִי אֹזֶן לִשְׁמֹעַ כַּלִּמּוּדִים.

מצודות –
ה׳ – ישעיה הוא אומר ה׳ שלחני לנבאות ונתן לי לשון צח הראוי ללמד.

לדעת לעות – להשיג ללמד לפי העת והזמן את התאב לשמוע דבר ה׳ כאדם העיף התאב למים.

יעיר בבוקר – בכל בוקר היה מעורר אותי ללכת לנבאות.

יעיר לי אוזן – היה מעורר אזני לשמוע הנבואה כדרך הרב המעורר אזני התלמידים לשמוע אמריו.

ושד"ל –
לעות – לשון סעד ועזר בערבי (רוזנמילר וגיזניוס).

אֲדֹנָי יְהוִה פָּתַח לִי אֹזֶן וְאָנֹכִי לֹא מָרִיתִי אָחוֹר לֹא נְסוּגֹתִי.

גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחָיַי לְמֹרְטִים פָּנַי לֹא הִסְתַּרְתִּי מִכְּלִמּוֹת וָרֹק.

ברגיל, הנביא מבוזה, כי אנשים אינם רוצים לשמוע תוכחות.

וַאדֹנָי יְהוִה יַעֲזָר לִי עַל כֵּן לֹא נִכְלָמְתִּי עַל כֵּן שַׂמְתִּי פָנַי כַּחַלָּמִישׁ וָאֵדַע כִּי לֹא אֵבוֹשׁ.

קָרוֹב מַצְדִּיקִי מִי יָרִיב אִתִּי נַעַמְדָה יָּחַד מִי בַעַל מִשְׁפָּטִי יִגַּשׁ אֵלָי.

הֵן אֲדֹנָי יְהוִה יַעֲזָר לִי מִי הוּא יַרְשִׁיעֵנִי הֵן כֻּלָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ עָשׁ יֹאכְלֵם.

מִי בָכֶם יְרֵא יְהוָה שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ יִבְטַח בְּשֵׁם יְהוָה וְיִשָּׁעֵן בֵּאלֹהָיו.

אבל הוא בוטח באלוהיו שיצדיקו.

*

הוספה –

ומה היום?
לצורך העניין הקשבתי לספרו הקצר (שעה ורבע) של סם האריס 'רצון חופשי'. סם האריס הוא ממובילי ההגות האתיאיסטית בעולם, והוא גם יהודי.
ומה הוא אומר? האמת שאין הוא מחדש הרבה. לפי תפיסתו רצון חופשי הוא אשליה, כי אפילו איננו יודעים מה אנחנו רוצים לעשות, עד שהכוונה הזאת מופיעה במוחנו. דבר זה התגלה בניסוי של ליבט – וגגלו את המילים.
לכן, הוא אומר, גם אם איננו מקבלים את התפיסה הדטרמניסטית, לפיה כל החלטותינו הן תוצאה של קשרים כימיים וחשמליים במוח, שעובדים לפי חוקי הטבע הקבועים, ולפי המבנה הגנטי שלנו, שלא בשליטתנו – עדיין אנו צריכים להודות שרצון חופשי הוא אשליה.
(ואגב, בנוגע לתורת הקוונטים, שנראית שרירותית, הוא אומר שהקוונטים עדיין אינם האישיות שלנו. אבל אולי יש לנו נשמה קוונטית?…).
אבל זה לא אומר שאין לנו אחריות לחיינו, וכן שאין לנו הצדקה להעניש פושעים כי 'הם לא יכלו לנהוג אחרת', שכן יש תחום שהוא בכל זאת בשליטתנו. מהו?
קודם כל, אתה יכול לשנות את חייך, בהתאם לכוחך ברגע זה. ושנית, אתה יכול לפרש את משמעות חייך, כי זה לא מצריך רצון חופשי.
ובכן, אני חושב שאלה נימוקים חלשים, והאריס לא הצליח להוכיח את טענתו. אבל זה הרי עניין ישן, ושאלה זו נשאלה גם כלפי שפינוזה.

קפה או תה?

תהילים קמא – בל אלחם במנעמיהם

כבר כתבתי היום על מזמור אחד, ועתה אכתוב על עוד אחד – מזמור תהילים קמא. נזכרתי בו כי בו אומר המשורר שאין הוא נמשך אחרי מנעמי הרשעים, וזו יכולה להיות נחמה גדולה לכל הבלתי-מחוסנים, שמוגבלים עקב התו הירוק שנכנס לתוקף.

תהילים קמא –
(א) מִזְמוֹר לְדָוִד יְהוָה קְרָאתִיךָ חוּשָׁה לִּי הַאֲזִינָה קוֹלִי בְּקָרְאִי לָךְ.

מלבי"ם –
מזמור לדוד – הוסד בעת בא שאול ביד דוד שהתפלל בל יסיתנו יצרו להרגו.

(ב) תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב.

רד"ק –
תכון תפלתי קטורת – כקטורת.

משאת כפי – ומה שאני נושא ושוטח כפי אליך תחשב כמנחת ערב.

(וכאן עוד מקור בו התפילה נחשבת כקורבן, כמו – 'ונשלמה פרים שפתינו', ואף מבנה המשפט דומה).

(ג) שִׁיתָה יְהוָה שָׁמְרָה לְפִי נִצְּרָה עַל דַּל שְׂפָתָי.

רד"ק –
שיתה – שמרה – שם בשקל עצמה, חכמה. ופירושו: שיתה י״י משמר לפי, שלא אכשל בתפילתי. אלא כמו שלבי נכון אליך, כן תהיה תפילתי נכונה. כמו שכתוב: לאדם מערכי לב ומי״י מענה לשון (משלי ט״ז:א׳).

נצרה – דגש הצד״י לתפארת הקריאה. והפסוק כפל בענין במלות שונות.

ופירש דל שפתי – כמו דלת שפתי, כלומר, מפתח שפתי. ונקראו השפתים דלת, לפי שהם נפתחות ונסגרות. וראוי למי שהוא נכון לעשות שפתיו כדלת סגור, שהוא נפתח ונסגר לצורך, כן לא יפתח אדם שפתיו אלא לצורך.

ועתה הפסוק שלשמו התכנסנו הפעם –
(ד) אַל תַּט לִבִּי לְדָבָר רָע לְהִתְעוֹלֵל עֲלִלוֹת בְּרֶשַׁע אֶת אִישִׁים פֹּעֲלֵי אָוֶן וּבַל אֶלְחַם בְּמַנְעַמֵּיהֶם.

מצודות –
לדבר רע – לעשות דבר רע.

להתעולל – לעשות מעשים ברשע עם אנשים פועלי און ודומה להם.

ובל אלחם – בל אתאוה לאכול מנעמי מאכלם ר״ל שלא ימשך לבי אל תאות העולם כמו שנמשך לבם.

(ה) יֶהֶלְמֵנִי צַדִּיק חֶסֶד וְיוֹכִיחֵנִי שֶׁמֶן רֹאשׁ אַל יָנִי רֹאשִׁי כִּי עוֹד וּתְפִלָּתִי בְּרָעוֹתֵיהֶם.

רד"ק –
יהלמני – מנעמיהם לא יערבו לי. אבל אם יכני הצדיק ויוכיחני יערב לי, ואחשב לו לחסד ולשמן ראש.

אל יניא ראשי – אותה המכה לא ישבר ראשי, אבל יהיה נחשב כמו שמן ראש – פירש: שמן טוב שמושחין ממנו המכה. ושמן ראש כמו בשמים ראש (שמות ל׳:כ״ג).

כי עוד ותפילתי ברעותיהם – כי בעודני תפלתי תהיה ברעות הרשעים, שיצילנו האל ממעשיהם הרעים, ואיך יערבו לי מנעמיהם.

(ו) נִשְׁמְטוּ בִידֵי סֶלַע שֹׁפְטֵיהֶם וְשָׁמְעוּ אֲמָרַי כִּי נָעֵמוּ.

רד"ק –
נשמטו – ישמטו בידי סלע – שיפילו אותם מן הסלע. ואמר זאת הקללה על שופטיהם, שהם המנהיגים אותם, ולא ימנעו מהם הדרכים הרעים, אבל יחזיקום בידם.

ואז ישמעו אמרי כי נעמו – אולי באבוד מנהיגיהם, יוסרו וישמעו התוכחות שאני מוכיח אותם. ויכירו כי נעמו אמרי ותוכחתי.

ומלבי"ם, לפי תחילת פירושו –
ונשמטו בידי סלע שופטיהם – ועל ידי סלע המחלקות נשמטו שופטיהם ממני, ולא יכלו לעשות לי רעה, כמ״ש וישב שאול מרדוף אחרי דוד. כי הסלע היה מפסיק ומבדיל ביניהם שלא יכלו לקרב אליו, ושמעו אמרי כי נעמו, הנה בעת ההיא שהקיפו שאול ואנשיו על דוד ואנשיו, אז שמעו שאמר דוד אלה הדברים.

(ז) כְּמוֹ פֹלֵחַ וּבֹקֵעַ בָּאָרֶץ נִפְזְרוּ עֲצָמֵינוּ לְפִי שְׁאוֹל.

רד"ק –
כמו פולח ובוקע בארץ – פולח ובוקע, ענין אחד במלות שונות.

פולח – כמו ויפלח אל סיר הנזיד (מלכים ב ד׳:ל״ט), יפלח כליותי. ופירוש הפסוק: כמו בוקע העצים שמתפזרים הבקעים הנה והנה, כן נפזרו עצמינו לפי שאול – כלומר עד שהיינו קרובים אל המות. ופזור העצמות הוא על דרך הפלגה, מרוב הפחד ינוע וירעד הגוף עד שידמה שהעצמות מתפרקין זה מזה. וכן אמר: והתפרדו כל עצמותי (תהלים כ״ב:ט״ו).

ואמר עצמינו – הוא והאנשים אשר היו עמו, כי כבר כתבנו כי המזמור הזה חברו דוד בברחו מפני שאול.

(ואני בעבר כתבתי ברמז – נפזרו – מפייזר…)

(ח) כִּי אֵלֶיךָ יֱהֹוִה אֲדֹנָי עֵינָי בְּכָה חָסִיתִי אַל תְּעַר נַפְשִׁי.

רד"ק –
אל תער נפשי – כמו ותער כדה (בראשית כ״ד:כ׳), ענין שפיכה ויציקה. ובצאת הנפש מן הגוף, כאלו נשפכת ממנו, כמו ואשפוך את נפשי לפני י״י (שמואל א א׳:ט״ו).

(ט) שָׁמְרֵנִי מִידֵי פַח יָקְשׁוּ לִי וּמֹקְשׁוֹת פֹּעֲלֵי אָוֶן.

(י) יִפְּלוּ בְמַכְמֹרָיו רְשָׁעִים יַחַד אָנֹכִי עַד אֶעֱבוֹר.

מצודות –
יפלו במכמוריו – כולם יפלו כ״א ברשתו אשר טמן עלי.

יחד – כולם יחד זה כזה איש לא נעדר.

אנכי עד אעבור – סרס המקרא עד אנכי אעבור ר״ל הם יפלו בפח טרם אשר אעבור אני במקום הפח וכשאעבור אני לא יהיה עוד הפח פרוש כי הם יהיו נלכדים בה ואמר בדרך משל מן לכידת העוף.

(ויש המפרשים יחד עם חלקו השני של הפסוק, לפי הטעמים).

*

וכן הוא אומר –
טוֹב מְעַט לַצַּדִּיק מֵהֲמוֹן רְשָׁעִים רַבִּים.
תהילים לז, טז.

תהילים מט – עולם הבא


לפני כמה ימים הבאתי כמה שורות ממזמור מט בתהילים, בפירוש שד"ל, ועתה אביאו במלואו.
מזמור זה מיוחד, לפי דברי אבן עזרא, כי הוא מתייחס לעולם הבא.
אני מערבב פירושים לפי הטעם האישי.
זה יוצא מעט ארוך (כ-1,400 מילים), אך לדעתי מועיל, וגם קריא.
ומה התועלת בהעתקה שלי? לא יודע, אך כך דרכי ללמוד, ומי שרוצה יצטרף.
אדגיש את המקומות החשובים.

תהילים מט –
הקדמה – וממנה עולה שזהו מזמור השייך לספרות החכמה –
(א) לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר.

אבן עזרא כותב כאן דבר מעניין –
למנצח – שמעו זאת כל העמים – זה המזמור הוא נכבד מאד כי יש בו מפורש אור העולם הבא ונשמת החכמה שלא תמות.

(ב) שִׁמְעוּ זֹאת כָּל הָעַמִּים הַאֲזִינוּ כָּל יֹשְׁבֵי חָלֶד.

אבן עזרא –
שמעו – זה הדבר שהוא שיודיע הוא כולל לכל חי שנפח השם באפיו נשמת חיים (בראשית ב׳:ז׳), על כן האזינו כל יושבי חלד.

(ג) גַּם בְּנֵי אָדָם גַּם בְּנֵי אִישׁ יַחַד עָשִׁיר וְאֶבְיוֹן.

אבן עזרא –
גם – ככה אקרא בני אדם שאין להם מעלה, או שיש להם שהם נודעים.

וזה טעם בני איש – העשירים והאביונים.

(ד) פִּי יְדַבֵּר חָכְמוֹת וְהָגוּת לִבִּי תְבוּנוֹת.

(ה) אַטֶּה לְמָשָׁל אָזְנִי אֶפְתַּח בְּכִנּוֹר חִידָתִי.

אבן עזרא –
וטעם בכינור – כי זה המזמור יזמר בו.

ועתה לתוכן –
(ו) לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע עֲו‍ֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי.

כאן אידרש שוב לשד"ל –
למה אירא בימי רע – ימי רע הם זמן המגפה כטעם להשקיט לו מימי רע עד יכרה לרשע שחת (תהלים צ״ד:י״ג). וכוונת המשורר לומר שאין ראוי לפַחֵד כשהמות חוטף בני אדם לאלפים ולרבבות, כי אמנם הכל בהשגחה ובגזרה אלהית, ולא במקרה, וכטעם יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש (תהלים צ״א:ז׳).

עון עקבי יסובני – בזמן שהעונש והחולי הרודף אחרי הוא מקיף אותי מכל צד. כלומר למה אירא ביום רעה ומגפה, ביום שהמות יפול מצדי אלף ורבבה מימיני.

עון עקבי – העון (העונש, המות) הבא אחרי הוא ובעקבותי, על דרך צאי לך בעקבי הצאן (שיר השירים א׳:ח׳). והעון הזה הבא אחרי הוא גם כן מקיף אותי מכל צד.

(ז) הַבֹּטְחִים עַל חֵילָם וּבְרֹב עָשְׁרָם יִתְהַלָּלוּ.

ושוב שד"ל –
(ז-ט) ואחר שאמר שאין ראוי לו לפחֵד מן המגפה, אמר כי לא כן הרשעים הבוטחים על חילם וברוב עשרם יתהללו, להם ראוי לפחד בזמן המגפה, כי איש מהם לא יוכל לפדות את אחיו ולא יוכל לתת לאלהים כפרו. ופדיון נפשם הוא יקר עד מאד, ועם היותם עשירים גדולים אין ידם משגת לפדות נפשם. ועם כל מה שיאמרו לתת לפדיונם, לעולם פדיונם חדל ונמנע.

(ח) אָח לֹא פָדֹה יִפְדֶּה אִישׁ לֹא יִתֵּן לֵאלֹהִים כָּפְרוֹ.

הפירוש הקודם נמשך גם לכאן.

(ט) וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם וְחָדַל לְעוֹלָם.

ולכאן.

(י) וִיחִי עוֹד לָנֶצַח לֹא יִרְאֶה הַשָּׁחַת.

שד"ל –
ויחי עוד לנצח – דבק למעלה: אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלהים כפרו באופן שאחיו יחיה עוד לנצח ולא יראה השחת;

(יא) כִּי יִרְאֶה חֲכָמִים יָמוּתוּ יַחַד כְּסִיל וָבַעַר יֹאבֵדוּ וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם.

מצודות –
כי יראה – עם כי יראה שכל בני העולם עומדים למיתה החכם יהיה או סכל ובמותם יעזבו עושרם לאחרים אשר לא עמלו בו.

(יב) קִרְבָּם בָּתֵּימוֹ לְעוֹלָם מִשְׁכְּנֹתָם לְדֹר וָדֹר קָרְאוּ בִשְׁמוֹתָם עֲלֵי אֲדָמוֹת.

ושוב שד"ל, למרות שרש"י אומר דבר דומה בקיצור, אבל הדברים יפים בעיניי –
קרבם בתימו לעולם – המשורר מלעיג על העשירים ומגיד מחשבותיהם, ואומר כי לפי דעתם, פנימיות בתיהם תעמוד לעולם כמו שהיא עתה, קירות בתיהם וחדריהם ומטותם וארגזיהם וכסאותם וכל כליהם יהיו תמיד כמו שהם. ולא יעלו על לבם כי אחרי מותם יבאו בתיהם ביד זרים ויעשו בבתיהם כרצונם, ולא יהיה עוד זכרון לבעלים הראשונים.

וכן הם חושבים כי משכנותם יעמדו לדר ודור, ותמיד יהיו נקראים על שמם, וכן יהיו שמותם נקראים לעולם עלי אדמות – על אחוזת נחלתם. ולא ידעו ולא יבינו כי גם משכנותם גם שדותיהם יפלו ביד זרים ויאבד שמם ולא יזכר עוד.

קרבם בתימו – קרבם של בתימו, על דרך בנו בעור {במדבר כ״ד:ג׳}, חיתו יער {תהלים נ׳:י׳}, והכוונה פנימיות בתיהם.

(יג) וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ.

שד"ל –
ואדם ביקר בל ילין וגו׳ – ועוד בגאות לבם הם חושבים כי כל אדם שאיננו עשיר ושאיננו מתנהג בגדולה וכבוד הוא נמשל כבהמות – והוא והן דומין.

ורד"ק מפרש אחרת –
ואדם ביקר בל ילין – ואדם באותו היקר והממון שיחשוב שיעמוד עמו לעולם, לא ילין בו. כלומר כשימות לא יהיה עמו אלא ישאר אחריו לאחרים. ונקראת המיתה לינה כמו שנקראת גם כן שינה, וישנו שנת עולם ולא יקיצו (ירמיהו נ״א:ל״ט,נ״ז), ורבים מישני אדמת עפר יקיצו (דניאל י״ב:ב׳).

ויש לפרש (פירוש נוסף): כי אמר יקר על הנשמה כמו שנקראת כבוד כמו שאמר למען יזמרך כבוד (תהלים ל׳:י״ג), ויגל כבודי. ופירוש הפסוק: ואדם הזה המתעסק בהבלי העולם הזה לא ימות בכבודו, כלומר שישאר כבודו במותו, אלא תאבד כנפש הבהמות. זהו שאמר נמשל כבהמות נדמו.

ונדמו – הוא ענין דמיון והוא כפל לשון.

או פירוש נדמו – נכרתו, כמו נדמה מלך ישראל (הושע י׳:ט״ו), כלומר: כמו הבהמות שנכרתו במותן כן האדם הרע נכרת במותו שלא תשאר נשמתו אלא תאבד, כמו: הכרת תכרת הנפש ההיא (במדבר ט״ו:ל״א).

(יד) זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ סֶלָה.

שד"ל –
זה דרכם כסל למו – זה שאמרתי ואדם ביקר בל ילין וגו׳ {תהלים מ״ט:י״ג}, זה הוא מה שהם אומרים וכך הוא דרך הנהגתם, כלומר דרך כסילות להם, והוא לבקש העושר והכבוד והתענוגים. ותחת שהם אומרים כי מי שאינו עושה כן הוא נמשל כבהמות {תהלים מ״ט:י״ג}, הנה באמת הם עצמם דומים לבהמות.

ואחריהם בפיהם ירצו – אחרי הבהמות וכמו שהבהמות עושות, כך הם בפיהם ירצו – חפצם ושמחתם הוא בפיהם, כלומר במאכל ומשתה.

ורד"ק מפרש קצת אחרת –
זה דרכם – זה דרך הרשעים לפי שכסילות למו ולא ידעו עשות נכוחה (עמוס ג׳:י׳).

ואחריהם בפיהם – ובניהם אחריהם ירצו במאמרם ובמה שישמעו מאבותם מתהללים בעושר ודבקים בו בכל כחם כן ירצו הם באותה הדרך.

(טו) כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ מָוֶת יִרְעֵם וַיִּרְדּוּ בָם יְשָׁרִים לַבֹּקֶר וצירם [וְצוּרָם] לְבַלּוֹת שְׁאוֹל מִזְּבֻל לוֹ.

שד"ל –
ואחר שהמשילם לבהמות מצד מדותם, המשילם לבהמות גם בבחינת מיתתם, ואמר כצאן (אשר לטבח תובלן בלי שיהיה בהן לא כח ולא שכל להמלט) לשאול שתו – הולכים גדודים גדודים לשאולה.

שַתו – ענינו כמו שָתו (משרש שית), כמו שתו בשמים פיהם {תהלים ע״ג:ט׳}. וכאן הוראת המלה כמו אשר סביב שתו עלי {תהלים ג׳:ז׳}, שענינו נאספו ובאו בצבא.

והוסיף ואמר מות ירעם – אחר שהמשילם לצאן אמר שהרועה שלהם אינו אלא המות, והוא המנהל אותם לשאולה, ואחר שהם מתים אז ירדו וימשלו בם אנשים ישרים. לבקר – בכל יום תמיד. וזה אמנם קשה להבין, איך ימשלו בני אדם באותם שכבר מתו? אך האמת הוא כי אחר שאמר קראו בשמותם עלי אדמות {תהלים מ״ט:י״ב}, אמר וירדו בם – והכוונה ימשלו בבתיהם (הנקראים בשמותם) ויעשו בהם כרצונם, להפיל ולהרוס, לבנות ולנטוע. ודוגמת זה בדברי ווירגיל jam proximus ardet Ucalegon, אוקליגון הוא שם בעל הבית, והמשורר אומר שאחזה בו האש, והכוונה שאחזה האש בביתו.

וצורם לבלות שאול וגו׳ – השאול יבלה צורם וחזקם (שהוא גופם), אחרי צאתו מזבול לו – הוא הארמון שבנה לו. כלומר העשיר מוכרח לעזוב משכנו אשר הקים לו לכבוד ולתפארת, ולהיות בָלֶה וכָלֶה בשאול.

(טז) אַךְ אֱלֹהִים יִפְדֶּה נַפְשִׁי מִיַּד שְׁאוֹל כִּי יִקָּחֵנִי סֶלָה.

ונחזור לאבן עזרא –
אך – כבר הזכרתי בספר כי הנפש והנשמה והרוח שם אחד לנשמת אדם העליונה, העומדת לעד ולא תמות. ונקראה נפש גם רוח, בעבור שלא תראה לעין כי אם עם אלה. ובעבור היותו המשורר מלא רוח חכמה ומכתב השם חרות על נשמתו, על כן אמר אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול, שלא יתכן שהוא אומר שלא ימות כשאר בני אדם, כי מי גבר יחיה ולא יראה מות (תהלים פ״ט:מ״ט).

וזה טעם יקחני – שתדבק נשמתו בנשמה העליונה שהיא נשמת השמים, וכמוהו: כי לקח אותו אלהים (בראשית ה׳:כ״ד), ואחר כבוד תקחני (תהלים ע״ג:כ״ד).

ושד"ל –
אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול וגו׳ – הן אמת כי אין אדם נמלט מרדת שאולה, אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול מצד שלא יניח לשאול שימשכני אליו עם כל העם המתים בימי רע, בזמן המגפה. אבל יקחני הוא (האל) כשירצה, בהשגחה פרטית, בזמן הראוי לי לטובתי, לפי מה שתגזור חכמתו.

ועל השאר כתבתי לפני יומיים –
(יז) אַל תִּירָא כִּי יַעֲשִׁר אִישׁ כִּי יִרְבֶּה כְּבוֹד בֵּיתוֹ.

(יח) כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל לֹא יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ.

(יט) כִּי נַפְשׁוֹ בְּחַיָּיו יְבָרֵךְ וְיוֹדֻךָ כִּי תֵיטִיב לָךְ.

(כ) תָּבוֹא עַד דּוֹר אֲבוֹתָיו עַד נֵצַח לֹא יִרְאוּ אוֹר.

(כא) אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ.

אבן עזרא –
אדם – אמר ר׳ יהודה הלוי מנוחתו כבוד: ואדם ביקר בל ילין (תהלים מ״ט:י״ג) – פירוש יש עם אדם יקר שלא ילין, והטעם שלא ישכב וימות, והוא כבוד הנשמה. ובן אדם שלא למד לא יבין, על כן כבהמות.

דברים יפים, לא?