שוב על היחס לשלטון

שוב אני נדרש לגישת הברית החדשה לאופן שבו צריך להתייחס לשלטון. התמונה די ברורה – לפי מה שנאמר יש לקבלו בכל מקרה. וכך סבר גם הובס, שאמר שיש להישמע גם לשלטון עריץ, והוא כתב בקו-התפר שבין ימי הביניים לעת החדשה. אך לאחריו בא לוק, וכן אחרים, ואמר להפך – שלמדינה יש חובות כלפי האזרחים, ולאזרחים בה יש זכויות, וכאשר המדינה לא מקיימת את חובותיה, או כאשר האזרחים לא מקבלים בה את זכויותיהם, ניתן לא לציית לה.

בכל אופן, אציג שוב את הפסוקים הרלוונטיים בברית החדשה.
את הקו הבסיסי מתווה ישוע עצמו –

מתי כב –
שאלות בעניין מס לקיסר ותחיית המתים‮¹
טו ‮הָלְכוּ הַפְּרוּשִׁים ‮¹‮וְהִתְיָעֲצוּ כֵּיצָד לְהַכְשִׁיל אוֹתוֹ בִּדְבָרוֹ. טז ‮שָׁלְחוּ אֵלָיו אֶת ‮¹‮תַּלְמִידֵיהֶם יַחַד עִם ‮²‮חֲסִידֵי בֵּית הוֹרְדוֹס וְהַלָּלוּ אָמְרוּ: ‮³‮"רַבִּי, אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים שֶׁאַתָּה אִישׁ אֱמֶת וְאֶת דֶּרֶךְ אֱלֹהִים אַתָּה מוֹרֶה עַל־פִּי הָאֱמֶת. גַּם אֵינְךָ חוֹשֵׁשׁ מֵאִישׁ, כִּי אֵינְךָ נוֹשֵׂא פָּנִים לָאֲנָשִׁים. יז ‮עַל כֵּן אֱמֺר נָא לָנוּ, מָה דַּעְתְּךָ: הַאִם מֻתָּר לָתֵת ‮¹‮מַס ‮²‮לַקֵּיסָר אוֹ לֹא?" יח ‮הִבְחִין יֵשׁוּעַ בְּרִשְׁעָתָם וְאָמַר: "לָמָּה אַתֶּם ‮¹‮מְנַסִּים אוֹתִי? ‮²‮צְבוּעִים! יט ‮הַרְאוּ לִי אֶת מַטְבֵּעַ הַמַּס." ‮הִגִּישׁוּ לוֹ ‮¹‮דִּינָר. כ ‮שָׁאַל אוֹתָם: "שֶׁל מִי הַדְּמוּת הַזֺּאת וְהַכְּתֺבֶת?" כא ‮הֵשִׁיבוּ: "שֶׁל הַקֵּיסָר." ‮אָמַר לָהֶם: "אִם כֵּן, ‮¹‮תְּנוּ לַקֵּיסָר אֶת אֲשֶׁר לַקֵּיסָר ‮²‮וְלֶאֱלֹהִים אֶת אֲשֶׁר לֵאלֹהִים." כב ‮כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ זֺאת הִשְׁתָּאוּ, הִנִּיחוּ לוֹ וְהָלְכוּ.

המילים המודגשות הן המילים המפורסמות, ומהן עולה שיש להיכנע לשלטונות בכל דבר. ודבר זה חוזר גם באגרות, בדברי שאול השליח אל הרומים –

רומים יג –
התנהגות אזרחית
א ‮כָּל אָדָם ‮¹‮יִכָּנַע לְרָשֻׁיּוֹת הַשִּׁלְטוֹן, שֶׁהֲרֵי אֵין שִׁלְטוֹן אֶלָּא ‮²‮מִטַּעַם אֱלֹהִים, וְהַשִּׁלְטוֹנוֹת הַנּוֹכְחִיִּים נִקְבְּעוּ מִטַּעַם אֱלֹהִים. ב ‮לְפִיכָךְ כָּל ‮¹‮הַמִּתְקוֹמֵם נֶגֶד הַשִּׁלְטוֹן מִתְנַגֵּד לְצַו אֱלֹהִים, וְהַמִּתְנַגְּדִים יָבִיאוּ עַל עַצְמָם מִשְׁפָּט. ג ‮הֲרֵי ‮¹‮אֵין פַּחַד הַשַּׁלִּיטִים עַל עוֹשֵׂה הַטּוֹב, אֶלָּא עַל עוֹשֵׂה הָרַע. הַאִם רוֹצֶה אַתָּה שֶׁלֹּא לִפְחֺד מִן הַשִּׁלְטוֹנוֹת? עֲשֵׂה אֶת הַטּוֹב וְתִזְכֶּה לְשֶׁבַח מֵהֶם. ד ‮הַשִּׁלְטוֹנוֹת הֵם מְשָׁרְתֵי אֱלֹהִים לְטוֹבָתְךָ. אַךְ אִם תַּעֲשֶׂה אֶת הָרַע, עָלֶיךָ לִפְחֺד; שֶׁהֲרֵי לֹא לְחִנָּם הֵם מַחֲזִיקִים בַּחֶרֶב, כִּי מְשָׁרְתֵי אֱלֹהִים הֵם לִנְקֺם וְלִשְׁפֺּךְ זַעַם עַל עוֹשֵׂי הָרַע. ה ‮לָכֵן עָלֶיךָ לְהִכָּנַע לֹא רַק בִּגְלַל הַזַּעַם, אֶלָּא גַּם בִּגְלַל ‮¹‮הַמַּצְפּוּן. ו ‮וְלָכֵן אַתֶּם גַּם ‮¹‮מְשַׁלְּמִים מִסִּים, כִּי מְשָׁרְתֵי אֱלֹהִים הֵם הַשּׁוֹקְדִים עַל מִלּוּי תַּפְקִידָם זֶה. ז ‮תְּנוּ לְכָל אָדָם מָה שֶּׁמַּגִּיעַ לוֹ: מַס לְמִי שֶׁעַל הַמַּס; מֶכֶס לְמִי שֶׁעַל הַמֶּכֶס; יִרְאָה לְמִי שֶׁרָאוּי לִירֺא מִמֶּנּוּ; ‮¹‮כָּבוֹד לְמִי שֶׁמַּגִּיעַ לוֹ כָּבוֹד. ח ‮אַל תִּהְיוּ חַיָּבִים דָּבָר לְאִישׁ מִלְּבַד ‮¹‮אַהֲבַת הַזּוּלַת, כִּי הָאוֹהֵב אֶת הַזּוּלַת ‮²‮קִיֵּם אֶת הַתּוֹרָה.

גישה זו, שהמלכות היא מאת האלוהים, הייתה מרכזית לכל אורך ההיסטוריה, אבל היא התפוגגה בתקופה המודרנית, במהפכה הצרפתית, ובמהפכה הרוסית, וכן במקומות נוספים. אבל נוצרי שקורא את הכתובים עדיין נתקל בפסוקים האלה ומצווה להאמין בהם (לפחות בקריאה פונדמנטליסטית. הרי גם לוק היה נוצרי).

והדגשתי מילה אחת – מצפון. פרסיקו מתייחס אליה כדגש הנוצרי, בעוד בעברית הקדומה מילה זו כלל אינה קיימת. ולא שלא הייתה קיימת באנשים, אלא שהרגש הזה נקרא בשמות אחרים, למשל – 'ערבות הדדית', כמו במשפט – 'כל ישראל ערבים זה לזה', וכן 'ערבים זה בזה'. וכזהו גם המשפט מההגדה – 'כיוון שפרש מהכלל – כפר בעיקר', הנאמר על הבן הרשע. אבל המסורת היהודית התמקדה בציות לחוק, ולא ברגש הפנימי. וזו סוגיה בפני עצמה.

עוד על שקר

שוב פרסיקו, והפעם הוא העלה פוסט המצדיק רדיפת לא מחוסנים. עניתי לו מה שכתבתי כאן לפני כמה ימים, חמש טענות הנגד, ואמרו לי שאני 'משקר' ו'מעוות נתונים'. מכיוון שזה לא נכון, סביר להניח שהפוסל במומו פוסל, ודווקא הטוען משקר. כמו כן, למעשה זו עילה לתביעת דיבה, כי מה שאמרתי מגובה בנתונים רשמיים. אבל היום הדיבור פרוע ואין לו מעצור. לא יגידו – הנתונים שלך לא מדויקים, אלא – אתה משקר! בעבר הזמינו לדו-קרב על דברים כאלה.

בכל אופן, זו הזדמנות טובה לבחון את היחס לשקר בתנ"ך, שהוא כמובן יחס שולל. אביא רק חלק מהמקורות, כי הם רבים מאוד, וגם אין צורך לפרש אותם, כי הם מדברים בעד עצמם –

בתורה –
שמות כג, ז
מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע

ויקרא יט, יא
לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ

ויקרא יט, יב
וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה

בנביאים –
ישעיהו נט, ג
כִּי כַפֵּיכֶם נְגֹאֲלוּ בַדָּם וְאֶצְבְּעוֹתֵיכֶם בֶּעָוֹן שִׂפְתוֹתֵיכֶם דִּבְּרוּ שֶׁקֶר לְשׁוֹנְכֶם עַוְלָה תֶהְגֶּה

ישעיהו נט, יג
פָּשֹׁעַ וְכַחֵשׁ בַּיהוָה וְנָסוֹג מֵאַחַר אֱלֹהֵינוּ דַּבֶּר עֹשֶׁק וְסָרָה הֹרוֹ וְהֹגוֹ מִלֵּב דִּבְרֵי שָׁקֶר

ירמיהו ח, ח
אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְהוָה אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים

ירמיהו ט, ב
וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ כִּי מֵרָעָה אֶל רָעָה יָצָאוּ וְאֹתִי לֹא יָדָעוּ נְאֻם יְהוָה

ירמיהו ט, ד
וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ

מיכה ו, יב
אֲשֶׁר עֲשִׁירֶיהָ מָלְאוּ חָמָס וְיֹשְׁבֶיהָ דִּבְּרוּ שָׁקֶר וּלְשׁוֹנָם רְמִיָּה בְּפִיהֶם

בתהילים –
תהילים כז, יב
אַל תִּתְּנֵנִי בְּנֶפֶשׁ צָרָי כִּי קָמוּ בִי עֵדֵי שֶׁקֶר וִיפֵחַ חָמָס

תהילים לא, יט
תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר הַדֹּבְרוֹת עַל צַדִּיק עָתָק בְּגַאֲוָה וָבוּז

תהילים סט, ה
רַבּוּ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי שֹׂנְאַי חִנָּם עָצְמוּ מַצְמִיתַי אֹיְבַי שֶׁקֶר אֲשֶׁר לֹא גָזַלְתִּי אָז אָשִׁיב

תהילים קא, ז
לֹא יֵשֵׁב בְּקֶרֶב בֵּיתִי עֹשֵׂה רְמִיָּה דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי

תהילים קט, ב
כִּי פִי רָשָׁע וּפִי מִרְמָה עָלַי פָּתָחוּ דִּבְּרוּ אִתִּי לְשׁוֹן שָׁקֶר

ובפרט בתהילים קיט –
תהילים קיט, כט
דֶּרֶךְ שֶׁקֶר הָסֵר מִמֶּנִּי וְתוֹרָתְךָ חׇנֵּנִי

תהילים קיט, סט
טָפְלוּ עָלַי שֶׁקֶר זֵדִים אֲנִי בְּכׇל לֵב אֶצֹּר פִּקּוּדֶיךָ

תהילים קיט, עח
יֵבֹשׁוּ זֵדִים כִּי שֶׁקֶר עִוְּתוּנִי אֲנִי אָשִׂיחַ בְּפִקּוּדֶיךָ

תהילים קיט, פו
כׇּל מִצְוֹתֶיךָ אֱמוּנָה שֶׁקֶר רְדָפוּנִי עׇזְרֵנִי

תהילים קיט, קד
מִפִּקּוּדֶיךָ אֶתְבּוֹנָן עַל כֵּן שָׂנֵאתִי כׇּל אֹרַח שָׁקֶר

תהילים קיט, קיח
סָלִיתָ כׇּל שׁוֹגִים מֵחֻקֶּיךָ כִּי שֶׁקֶר תַּרְמִיתָם

תהילים קיט, קכח
עַל כֵּן כׇּל פִּקּוּדֵי כֹל יִשָּׁרְתִּי כׇּל אֹרַח שֶׁקֶר שָׂנֵאתִי

תהילים קיט, קסג
שֶׁקֶר שָׂנֵאתִי וַאֲתַעֵבָה תּוֹרָתְךָ אָהָבְתִּי

תהילים קכ, ב
יְהוָה הַצִּילָה נַפְשִׁי מִשְּׂפַת שֶׁקֶר מִלָּשׁוֹן רְמִיָּה

ובמשלי –
משלי י, יח
מְכַסֶּה שִׂנְאָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר וּמוֹצִא דִבָּה הוּא כְסִיל

משלי יא, יח
רָשָׁע עֹשֶׂה פְעֻלַּת שָׁקֶר וְזֹרֵעַ צְדָקָה שֶׂכֶר אֱמֶת

משלי יב, יז
יָפִיחַ אֱמוּנָה יַגִּיד צֶדֶק וְעֵד שְׁקָרִים מִרְמָה

משלי יב, יט
שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר

משלי יב, כב
תּוֹעֲבַת יְהוָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר וְעֹשֵׂי אֱמוּנָה רְצוֹנוֹ

משלי יג, ה
דְּבַר שֶׁקֶר יִשְׂנָא צַדִּיק וְרָשָׁע יַבְאִישׁ וְיַחְפִּיר

משלי יט, ה
עֵד שְׁקָרִים לֹא יִנָּקֶה וְיָפִיחַ כְּזָבִים לֹא יִמָּלֵט

משלי יט, ט
עֵד שְׁקָרִים לֹא יִנָּקֶה וְיָפִיחַ כְּזָבִים יֹאבֵד

נו, המסר די ברור, לא?

עוד על כבוד – השלמה


עוד על כבוד – השלמה
אתמול כתבתי על כבוד, אבל שכחתי מקור אחד שרציתי לצרף, לכן אצרפו כעת. מדובר במזמור מט בתהילים, שיש בו דברים סתומים, ובכל מקרה כדאי לקרוא את כולו. הוא חוזר פעמיים על כך שאנשים 'נמשל כבהמות נדמו', כלומר דומים לבהמה. ומיהו האדם הזה? זה שאינו מבין, שאינו משכיל – כך לפי פירוש אחד לפחות. לכן, גם מזמור זה מצטרף לסדרה על 'צלם אלוהים', כי אם אדם דומה לבהמה, ממילא זה מערער על בריאתו בצלם. מי שרואה את מהות הצלם בהשכלה – הדבר ברור לו, אך מי שרואה את מהות הצלם כתכונה כל-אנושית ובלתי תלויה – לו פסוקים אלה קשים.
אביא את הפסוקים האחרונים בעיקר עם פירוש שד"ל, המדויק. ואעיר שוב שכבוד הוא גם רכוש, ונראה שזו משמעותו בפסוקים אלה. ובכל זאת אני מביאם בהקשר של רגש הכבוד, שהרי ריבוי הרכוש יוצר אותו, בדרך כלל.

תהילים מט –
(יז) אַל תִּירָא כִּי יַעֲשִׁר אִישׁ כִּי יִרְבֶּה כְּבוֹד בֵּיתוֹ.

(יח) כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל לֹא יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ.

שד"ל –
אל תירא וגו׳ – המשורר אומר ללבבו: אל תירא ואל תאמר אין דין ואין דיין, כשתראה כי יעשיר איש וירבה כבוד ביתו.

כי אמנם כל הכבוד הזה לא יקחנו עמו במותו, ולא ירד אחריו כבודו.

(יט) כִּי נַפְשׁוֹ בְּחַיָּיו יְבָרֵךְ וְיוֹדֻךָ כִּי תֵיטִיב לָךְ.

שד"ל –
הן אמת כי הוא מתברך בלבבו בחייו, והוא אומר לעצמו אשריך וטוב לך שאתה נהנה מן העולם הזה, וגם בני אדם יודוך וישבחוך כשאתה מיטיב לעצמך.

(כ) תָּבוֹא עַד דּוֹר אֲבוֹתָיו עַד נֵצַח לֹא יִרְאוּ אוֹר.

שד"ל –
אבל תבא עד דור אבותיו וגו׳. המשורר ממשיך דבורו אל לבו ואומר לעצמו: התבונן במה שאירע לאבותיו של זה העשיר, ותבין כי כמוהם גם בניהם לא יראו אור (החיים וההצלחה) לעולם ועד, אבל ימתו בלא עתם, או יאבד העושר בענין רע.

(כא) אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ.

שד"ל –
והמשורר מסיים ואומר אדם ביקר ולא יבין – והכוונה אדם שהוא עומד ביקר ועושר וכבוד, ולא יבין – ולא ישכיל להיטיב דרכיו, אך יבטח ברוב עשרו ולא ישים לבו רק להנאתו ולתענוגיו, הוא נמשל ודומה לבהמות – הפסוק הזה נאמר דרך התנגדות למה שאמר למעלה בשם העשירים: ואדם ביקר כל ילין וגו׳ {תהלים מ״ט:י״ג}.

ורד"ק ואחרים מפרשים אחרת –
אדם ביקר – האדם הזה הוא ביקר והוא הנשמה שנקראת כבוד.

ולא יבין – בעודנו בחיים אין תבונה בו לאחוז דרכי הנפש, ואוחז דרכי הגוף כמו הבהמות, לפיכך במותו יהיה נמשל להם ותאבד נפשו במותו ואין לו תקוה.

עוד על כבוד

כתבתי בפייסבוק –

אתמול כתבתי פוסט על אריסטו, שאומר שכבוד לא יכול לספק, כי אתה מקבל אותו מאחרים ולא מעצמך. והיום אני קורא על ביילס –

ביילס הוסיפה כי רצתה "שהמשחקים האולימפיים האלה יהיו בשביל עצמי, אבל אני עדיין מרגישה שאני עושה את זה בשביל אנשים אחרים" אמרה בדמעות, "בלב אני מרגישה שלעשות את מה שאני אוהבת נלקח ממני כדי לרצות אנשים אחרים". 

היא הבהירה שלא נפצעה: "פציעה? לא. רק הכבוד שלי נפגע קצת".

לא שאני חושב שיש לה מה ללמוד ממני (מאריסטו אולי דווקא כן), אבל בכל זאת אנקדוטה.

*

אז חשבתי לכתוב עוד קצת על כבוד בתנ"ך.
כללית, כבוד נחשב דבר טוב, והוא מיוחס הרבה גם לאל – 'כבוד ה", עד כדי כך שרס"ג טען שהכבוד הוא חלק נפרד מה', והוא 'כבוד נברא'. הרמב"ם אמנם לא מסכים איתו, אבל מביא את דבריו ככאלה שיכולים לבוא בחשבון.

והפעם נראה את הופעתו של הכבוד במשלי, והוא בא פעמים רבות דווקא לעניו, הבורח מהכבוד –

משלי ג, טז – על החוכמה –
אֹ֣רֶךְ יָ֭מִים בִּֽימִינָ֑הּ בִּ֝שְׂמֹאולָ֗הּ עֹ֣שֶׁר וְכָבֽוֹד׃

משלי ג, לה – שוב לחכמים –
כָּ֭בוֹד חֲכָמִ֣ים יִנְחָ֑לוּ וּ֝כְסִילִ֗ים מֵרִ֥ים קָלֽוֹן׃

משלי ח, יח – החוכמה –
עֹֽשֶׁר־וְכָב֥וֹד אִתִּ֑י ה֥וֹן עָ֝תֵ֗ק וּצְדָקָֽה׃

משלי יא, טז – עם אישה מתאימה –
אֵֽשֶׁת־חֵ֭ן תִּתְמֹ֣ךְ כָּב֑וֹד וְ֝עָרִיצִ֗ים יִתְמְכוּ־עֹֽשֶׁר׃
וכאן הניגוד הוא עושר.

משלי טו, לג –
יִרְאַ֣ת יְ֭הוָה מוּסַ֣ר חׇכְמָ֑ה וְלִפְנֵ֖י כָב֣וֹד עֲנָוָֽה׃
העניו מקבל כבוד.

משלי יח, יב –
לִפְנֵי־שֶׁ֭בֶר יִגְבַּ֣הּ לֵב־אִ֑ישׁ וְלִפְנֵ֖י כָב֣וֹד עֲנָוָֽה׃
שוב העניו מקבל כבוד.

משלי כ, ג – כבוד בהפסקת ריב –
כָּב֣וֹד לָ֭אִישׁ שֶׁ֣בֶת מֵרִ֑יב וְכׇל־אֱ֝וִ֗יל יִתְגַּלָּֽע׃

משלי כא, כא – כפרס לרודף צדק –
רֹ֭דֵף צְדָקָ֣ה וָחָ֑סֶד יִמְצָ֥א חַ֝יִּ֗ים צְדָקָ֥ה וְכָבֽוֹד׃

משלי כב, ד – שוב העניו מקבל כבוד –
עֵ֣קֶב עֲ֭נָוָה יִרְאַ֣ת יְהוָ֑ה עֹ֖שֶׁר וְכָב֣וֹד וְחַיִּֽים׃

משלי כה, ב –
כְּבֹ֣ד אֱ֭לֹהִים הַסְתֵּ֣ר דָּבָ֑ר וּכְבֹ֥ד מְ֝לָכִ֗ים חֲקֹ֣ר דָּבָֽר׃
אין קשור לכאן, וכבר דנתי בפסוק זה.

משלי כה, כז –
אָ֘כֹ֤ל דְּבַ֣שׁ הַרְבּ֣וֹת לֹא־ט֑וֹב וְחֵ֖קֶר כְּבֹדָ֣ם כָּבֽוֹד׃
בהזדמנות אתבונן בפסוק זה.

משלי כו, א – לכסיל לא מתאים כבוד –
כַּשֶּׁ֤לֶג ׀ בַּקַּ֗יִץ וְכַמָּטָ֥ר בַּקָּצִ֑יר כֵּ֤ן לֹא־נָאוֶ֖ה לִכְסִ֣יל כָּבֽוֹד׃

משלי כו, ח – שוב, לכסיל לא מתאים כבוד, והנותן לו כבוד רק 'מחמש' אותו –
כִּצְר֣וֹר אֶ֭בֶן בְּמַרְגֵּמָ֑ה כֵּן־נוֹתֵ֖ן לִכְסִ֣יל כָּבֽוֹד׃

משלי כט, כג – שוב, לעניו הכבוד –
גַּאֲוַ֣ת אָ֭דָם תַּשְׁפִּילֶ֑נּוּ וּשְׁפַל־ר֝֗וּחַ יִתְמֹ֥ךְ כָּבֽוֹד׃

*

ומקור נוסף –
קהלת ו
(א)
יֵ֣שׁ רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר רָאִ֖יתִי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ וְרַבָּ֥ה הִ֖יא עַל־הָאָדָֽם׃

(ב)
אִ֣ישׁ אֲשֶׁ֣ר יִתֶּן־ל֣וֹ הָאֱלֹהִ֡ים עֹשֶׁר֩ וּנְכָסִ֨ים וְכָב֜וֹד וְֽאֵינֶ֨נּוּ חָסֵ֥ר לְנַפְשׁ֣וֹ ׀ מִכֹּ֣ל אֲשֶׁר־יִתְאַוֶּ֗ה וְלֹֽא־יַשְׁלִיטֶ֤נּוּ הָֽאֱלֹהִים֙ לֶאֱכֹ֣ל מִמֶּ֔נּוּ כִּ֛י אִ֥ישׁ נׇכְרִ֖י יֹֽאכֲלֶ֑נּוּ זֶ֥ה הֶ֛בֶל וׇחֳלִ֥י רָ֖ע הֽוּא׃

כאן ההסבר שונה במעט מאריסטו – לא שהכבוד נשפט על ידי איש אחר, אלא שהוא מגיע לבסוף לאיש אחר. אציין רק כי כבוד הוא גם רכוש. ובהמשך –

(ז)
כׇּל־עֲמַ֥ל הָאָדָ֖ם לְפִ֑יהוּ וְגַם־הַנֶּ֖פֶשׁ לֹ֥א תִמָּלֵֽא׃

לא תימלא – לא תבוא על סיפוקה.

*

ועוד מקור –
דברי הימים ב, א –

(ז)
בַּלַּ֣יְלָה הַה֔וּא נִרְאָ֥ה אֱלֹהִ֖ים לִשְׁלֹמֹ֑ה וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ שְׁאַ֖ל מָ֥ה אֶתֶּן־לָֽךְ׃

(ח)
וַיֹּ֤אמֶר שְׁלֹמֹה֙ לֵֽאלֹהִ֔ים אַתָּ֗ה עָשִׂ֛יתָ עִם־דָּוִ֥יד אָבִ֖י חֶ֣סֶד גָּד֑וֹל וְהִמְלַכְתַּ֖נִי תַּחְתָּֽיו׃

(ט)
עַתָּה֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים יֵֽאָמֵן֙ דְּבָ֣רְךָ֔ עִ֖ם דָּוִ֣יד אָבִ֑י כִּ֤י אַתָּה֙ הִמְלַכְתַּ֔נִי עַל־עַ֕ם רַ֖ב כַּעֲפַ֥ר הָאָֽרֶץ׃

(י)
עַתָּ֗ה חׇכְמָ֤ה וּמַדָּע֙ תֶּן־לִ֔י וְאֵֽצְאָ֛ה לִפְנֵ֥י הָֽעָם־הַזֶּ֖ה וְאָב֑וֹאָה כִּֽי־מִ֣י יִשְׁפֹּ֔ט אֶת־עַמְּךָ֥ הַזֶּ֖ה הַגָּדֽוֹל׃ ס

(יא)
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֣ים ׀ לִשְׁלֹמֹ֡ה יַ֣עַן אֲשֶׁר֩ הָיְתָ֨ה זֹ֜את עִם־לְבָבֶ֗ךָ וְלֹֽא־שָׁ֠אַלְתָּ עֹ֣שֶׁר נְכָסִ֤ים וְכָבוֹד֙ וְאֵת֙ נֶ֣פֶשׁ שֹׂנְאֶ֔יךָ וְגַם־יָמִ֥ים רַבִּ֖ים לֹ֣א שָׁאָ֑לְתָּ וַתִּֽשְׁאַל־לְךָ֙ חׇכְמָ֣ה וּמַדָּ֔ע אֲשֶׁ֤ר תִּשְׁפּוֹט֙ אֶת־עַמִּ֔י אֲשֶׁ֥ר הִמְלַכְתִּ֖יךָ עָלָֽיו׃

(יב)
הַֽחׇכְמָ֥ה וְהַמַּדָּ֖ע נָת֣וּן לָ֑ךְ וְעֹ֨שֶׁר וּנְכָסִ֤ים וְכָבוֹד֙ אֶתֶּן־לָ֔ךְ אֲשֶׁ֣ר ׀ לֹא־הָ֣יָה כֵ֗ן לַמְּלָכִים֙ אֲשֶׁ֣ר לְפָנֶ֔יךָ וְאַחֲרֶ֖יךָ לֹ֥א יִֽהְיֶה־כֵּֽן׃

שלמה מבקש חוכמה ומדע, כלומר דעת, ומקבל גם את מבוקשו, וגם עושר, נכסים וכבוד. משמע, את החוכמה יש לרדוף, ולא את הכבוד. ממש כפי שאמר אריסטו.
וכן אמרו חז"ל – הרודף את הכבוד, הכבוד בורח ממנו, והבורח מהכבוד, הכבוד רודף אחריו.

משתולל

המצב עכשיו שכל השנאה מופנית כלפי מתנגדי החיסון, בעוד פגיעות החיסון כלל לא מדווחות. בהקשר הזה אין לי אלא לחזור לפסוק אחד, שכבר כתבתי עליו כמה פעמים, והפעם אתרכז במילה אחת מתוכו –

וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל וַיַּרְא יְהוָה וַיֵּרַע בְּעֵינָיו כִּי אֵין מִשְׁפָּט.
ישעיה נט, טו.

מהו משתולל? נבחן במפרשים –

רש"י –
משתולל – מוחזק שוטה על הבריות, כמו אלכה שולל (מיכה א׳:ח׳), והוא מגזרת שוגג – דמתרגמינן שלו, וכן על השל (שמואל ב ו׳:ז׳).

וירע בעיניו כי אין משפט – לפיכך הביא עליהם פורענות.

ר"י קרא –
וסר מרע מסתולל – אותו שהוא סר מרע וצדיק מסתולל עשוי דייש לכל, כמסילה זו שהכל דשין אותה.

אבן עזרא –
משתולל – יש אומרים משוגע, כמו אלכה ערום ושולל (מיכה א׳:ח׳), אשתוללו אבירי לב (תהלים ע״ו:ו׳), ויתכן היות הכל מגזרת שלל, להסיר הון, הנה משתולל שם הפועל מבנין התפעל.

רד"ק –
ותהי האמת נעדרת – שלא היתה נמצאת ביניהם כלל כאילו לא היתה מעולם.

וסר מרע משתולל – אינו נמצא כאלו שללו ובזזו אותו מן העולם.

מלבי"ם –
משתולל – מענין שוגג ושכחה, שול תשולו לה מן הצבתים, בל תשלה אותי.

שד"ל – ובעיניי דעתו מכריעה –
וסר מרע משתולל – מלשון אשתוללו אבירי לב (תהלים ע״ו:ו׳), מוליך יועצים שולל ושופטים יהולל (איוב י״ב:י״ז), מוליך כהנים שולל (שם שם י״ט) ענין השגעון והעדר הדעת (רש״י, Vitringa, Cocceius), וכן אלכה שולל וערום (מיכה א׳:ח׳) אלך כמשוגע, וכאן הכוונה (כמו שכתב רש״י) מי שהוא סר מרע הוא מוחזק שוטה על הבריות.

וכן מצודות –
משתולל – מוחזק הוא בעיני הבריות לשוטה וסכל.

*

היום כמובן הפירוש של המילה הזו שונה – משתולל הוא מי שמתפרע, מתנהג שלא כהלכה. אבל הרי גם התנהגות זו נגזרת משגעון והיעדר דעת, כפי שפירשו רש"י, שד"ל ועוד. אך נדייק בלשון רש"י – המשתולל 'מוחזק שוטה על הבריות', כלומר כך הוא נראה להם, ולא שכזה הוא באמת. וזה בדיוק המצב כרגע ביחס ל-'מתנגדי החיסון'.

*

ובמילון ספיר –

מִשְׁתּוֹלֵל –
1. [תנ] אדם נבוך בלא עצה ומפלט: ותהי האמת נעדרה וסר מֵרע מִשתולֵל (ישעיה נט 15)
2. [יב] אדם שמתפרע, שעושה מעשה שובבות: ופגע במִשתולֵל אשר חילל יִפעת מליצתי (מלשון הפיוט)



צלם כגוף, וההגבלות החדשות


בעניין הסנקציות האחרונות על הלא מחוסנים ראוי לדון בדבר בכובד ראש.
ראשית, מחוסנים מדביקים ונדבקים, וכמעט כל החולים קשה הם מחוסנים, אז מה התועלת בכך?
שנית, מה שנקרא מגפה, אינו באמת מגפה. יש רק כמה עשרות חולים קשים, ומאומתים כידוע הוא נתון חסר משמעות, גם אם חוזרים עליו הרבה. בתי החולים כלל לא בסכנת קריסה עקב עומס.
שלישית, חיסון פייזר קיבל אישור חירום בלבד, ולא ניתן לחייב אנשים להשתמש במוצר שאינו מאושר סופית.
רביעית, וזו טענה מכריעה, אך נוהגים להתעלם ממנה ולהכחיש אותה – מתרבים הנתונים על פגיעות קשות כתוצאה מהחיסון, ובראש הפגיעות – דלקת קרום הלב.  זאת אף דווח בתקשורת המרכזית, ואת השאר ניתן לראות בדו"ח הוועדה האזרחית, בראשות ד"ר פינקי פיינשטיין. כיצד אפשר לחייב אנשים לבצע הליך רפואי שיכול לפגוע בהם?
חמישית, יש לבדוק את המצב בעולם המערבי. אני לא מכיר עוד מדינה שכופה על אזרחיה להתחסן.

אלה הטענות הראשונות, לצורך תחילת הדיון, וכבר הן מכריעות את הכף.
אך מעבר לזה, מדובר פשוט בזכות דמוקרטית של האדם על גופו, הרי זה יסוד המדינה הליברלית.

לכן התפלאתי לראות שד"ר תומר פרסיקו, שתומך בערכים ליברליים בנוגע לדת והסכסוך עם הפלסטינים, כאן דווקא תומך בהגבלות על הלא-מחוסנים. והוא גם כתב ספר על 'צלם אלוהים' שבאדם, כרעיון שביסס את המדינה הליברלית. אז נזכיר ששוב שחלק מהחירות הזו היא זכות האדם על גופו, וזה כולל גם אמצעי לחץ בלתי מוצדקים בנוגע לכך.

*

וזה הזמן לציין דבר נוסף, מתבקש –
כפי שציינתי כמה פעמים בעבר, החוקר יאיר לורברבוים חקר את מושג צלם אלוהים בספרות חז"ל, ומצא שאצלם הוא נתפס כגוף האנושי. הנה תמצית הדברים מתוך ביקורתי על ספרו –

הרעיון השני והמרכזי שמציג הספר אומר, כי רעיון "צלם אלוהים" מופיע אצל חז"ל בהלכה בהבנה חומרית ובעיקר כהסבר למיתון שמבטאות "ארבע מיתות בית דין"

בפרק נפרד המחבר מראה כיצד גם המדרשים מתמקדים בהבנה הגופנית של מושג הצלם. אציג כמה דוגמאות מרכזיות:

לאחר דין תליה מובאת משנה ממסכת סנהדרין מפי רבי מאיר: "בזמן שאדם מצטער, מה הלשון אומרת (לשון – לשונה של השכינה, כלומר האל מה הוא אומר)? קלעני מראשי קלעיני מזרועי [כלומר – כבד עלי, אך יש גרסאות הגורסות "קלני" וזאת סבורני יש להבין במשמעות של קלון ובושה – ח. ה.]. אם כך אמר הכתוב מצטער אני על דמן שלרשעין [מי שהורשע בדין פלילי שדינו מיתה], קל וחומר על דם צדיקים שנשפך [אם האל מצטער על מי שמת בוודאי מצטער על מי שחי ומוציאים אותו להורג]." (משנה, סנהדרין ו, ה).

הבסיס המטאפיזי לקשר כזה בין שתי ישויות דורש גם הוא הבהרה ורבי מאיר ממשיל את העניין לשני תאומים. האחד גנב והשני מלך. ציווה המלך לתלות את הגנב והנה עברו נתיניו על פני הגופה וקראו המלך מת. המשל אם כן, מביע רעיון אונטולוגי של הצלם כנוכחות.

מיעוט הדמות: "רבי עקיבה אומר כל השופך דמים הרי זה מבטל [בגרסאות אחרות – ממעט – ח. ה.] את הדמות, שנאמר "שופך דם האדם באדם דמו ישפך [כי בצלם עשה את האדם (בראשית ט 6)]" (תוספתא, יבמות ח).

"וכל מעשיך יהיו לשם שמים (דברי רבי יוסי במשנה), כהלל. כשהיה הלל הולך למקום היו אומרים לו: להיכן אתה הולך. לעשות מצווה אני הולך. מה מצווה הלל. לבית הכסא אני הולך. וכי מצווה היא זו. אמר להן הן. בשביל שלא יתקלקל הגוף…".

אם כך, בתפיסת חז"ל האוטונומיה של הגוף רק מתחדדת.

*

ולבסוף, לשם אטעמה, אביא מדבריה של פרופ' רחל אליאור במאמר שכתבה על פרשת השבוע האחרונה, ואתחנן –

"ראוי לזכור שהמילה סנקציה sanction שעניינה הוא פְּעֻלַּת עֹנֶשׁ לַצַּד הַמֵּפֵר הִתְחַיְּבוּת אוֹ תְּנָאֵי הַהֶסְכֵּם – והמילה  sanctus סנקטוס, קדוש או קודש, באים מאותו שורש. בעולם המקראי הקדוש או הקודש הוא מקור החוק המקודש, הכולל איסורים, הגבלות וציוויים (מצוות או פיקודיו), חוקים ועונשים, ומפר החוק נענש בעונשים כבדים (עונש משמים כגון מגפה או כרת)".

*

ובנוגע למתרחש בעולם, הנה כמה מהידיעות שראיתי –

א.
יוסי מזרחי:
אני לא מחוoן והכל כרגיל.
בארה"ב, מדינה עם 328 מיליון איש, פי 41 ממדינת יש-רע-אל, (המדינה שאני הכי אוהב בעולם).
כאן בארה"ב אף אחד לא חו0ן בכפייה, לא בסנקציות, לא בדרקון ירוק ולא בטלאי צהוב.

מי שרצה להתח0ן, קיבל חי0ון.
אין מסכות בשום מקום, יש חלק מסויים של אנשים שעוטים טיטול פנים מבחירה.
עד לפני כמה חודשים, רשת סטארבקס העצומה, סירבה למכור קפה ללקוח שאין לו מסכה, מותר להם, זו חברה פרטית.
האמריקאים איימו עליה בחרם צרכני והחברה שינתה את הגישה.
כל שאר החברות יישרו קו.

לחברות פרטיות מותר לאסור על מכירה ללא מסכה, אבל הן לא רוצות להסתכן בחרם, בביקורות שליליות ברשת או בשיימינג.
בנסיעות שיתופיות, ב-אובר ובמתחרה שלה, ליפט, כתוב באפליקציה בזמן הזמנת הנסיעה, "אני מאשר שאני עוטה מסכה".
בפועל, מאשרים ועולים ל-אובר בלי מסכה, כולנו הרי מכירים את השקר האינטרנטי הגדול: "קראתי ואני מאשר את התקנון".

לפני מס' חודשים, מושל מדינת טקסס, המדינה הגדולה ביותר בארה"ב, היה המושל הראשון שהכריז שיתן קנס של 1,000 דולר למקום שלא יאפשר שירות עקב אי עטיית מסכה. בזמנו חשבתי שאני הולך להיות פקח מתנדב, (לבוא לבתי עסק בלי מסכה ולהביא משטרה לכל מקום שלא יתן לי שירות וככה לגרום להם לשלם קנס של אלף דולר למדינה).
נחשו מה?
-לא היה צורך, כל השירותים והעסקים ניתנו ללא מסכה.

כרגע רק חייבים לעלות למטוס עם מסכה, מספקים אותה לנוסעים לפני העליה למטוס כי לרוב האנשים אין, (אבל בדרך כלל לא מקפידים על המסכה בזמן הטיסה עצמה).

רק בקליפורניה הקורונאצית חזרו לשים מסכות כתנאי לשירות, אך ללא קנסות.

חי0ונים לקורונה בארה"ב, תמיד היו בחירה, אין עליי שום סנקציות, אני חי כמו כולם, עושה הכל כרגיל וטס ללא חי0ון וללא צורך בזיוף חלילה.

הרוב המוחלט של ארה"ב חזר לשגרה של 2019
אני גר בארה"ב, טס בכל סופ"ש למדינה אחרת בארה"ב לצורכי עבודה ואני יכול לצלם או להוכיח כל דבר שכתבתי.

בואו נעזוב רגע "קונספירציות" ומי צודק, לא נראה לכם מסריח שהייתם סגורים הכי הרבה, חוסנתם בכוח, נקנסתם על מסכות וכאן בארה"ב, לא קרה שום דבר מזה?

לא נמאס לכם למסור את גופכם, זמנכם וחירותיכם למדע ולתאגידים?

לפני יומיים שמעתי שיש לכם וריאנט שנקרא דלתא.. תשאל כל אמריקאי מה זה דלתא, הוא יגיד לך שזו חברת תעופה.
אצלכם מראים כאילו זה ככה בכל העולם.

שקר!

אל תהיו פראיירים ואל תאמינו לתשקורת.

עובדים עליכם.

ב.
בפליפינים: או שתקבל את זריקת המוות, או שיזרקו אותך לכלא. בתמונה אנוסים פליפינים עומדים בתור לחיסון המוות של קוביד, עם מיטריות, בתוך השיטפון.

ג.
בפאריז ממשיכות הפגנות ענק נגד זריקות המוות של קוביד וחוקי הכפייה. רק 40% מתושבי צרפת בחרו להזריק את הרעלים הללו לגופם.

מזמורי תהילים סג ו-פו

עוד מרדיפות משורר תהילים –

תהלים סג –

(א) מִזְמוֹר לְדָוִד בִּהְיוֹתוֹ בְּמִדְבַּר יְהוּדָה.

(ב) אֱלֹהִים אֵלִי אַתָּה אֲ‍שַׁחֲרֶךָּ צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם.

(ג) כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִיךָ לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ.

(ד) כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים שְׂפָתַי יְשַׁבְּחוּנְךָ.

רד"ק –
כי טוב חסדך מחיים – כי טוב החסד שעשית עם בן אדם שחננתו השכל וההבנה יותר מחיי הגוף כי חיי הגוף כן נתת אותם לכל חי על האדמה אבל השכל לא נתת אלא לבן אדם לפיכך שפתי ישבחונך ויודו לך על החסד הגדול הזה. ולפי שזכר שהיה תאב אל דרך הנשמה שהיא החכמה לפיכך אמר זה. […]

(ה) כֵּן אֲבָרֶכְךָ בְחַיָּי בְּשִׁמְךָ אֶשָּׂא כַפָּי.

(ו) כְּמוֹ חֵלֶב וָדֶשֶׁן תִּשְׂבַּע נַפְשִׁי וְשִׂפְתֵי רְנָנוֹת יְהַלֶּל פִּי.

(ז) אִם זְכַרְתִּיךָ עַל יְצוּעָי בְּאַשְׁמֻרוֹת אֶהְגֶּה בָּךְ.

(ח) כִּי הָיִיתָ עֶזְרָתָה לִּי וּבְצֵל כְּנָפֶיךָ אֲרַנֵּן.

(ט) דָּבְקָה נַפְשִׁי אַחֲרֶיךָ בִּי תָּמְכָה יְמִינֶךָ.

(י) וְהֵמָּה לְשׁוֹאָה יְבַקְשׁוּ נַפְשִׁי יָבֹאוּ בְּתַחְתִּיּוֹת הָאָרֶץ.

רד"ק –
והמה – המה רודפי שמבקשים נפשי.

לשואה – כלומר לעשותה שואה ומשואה.

יבואו בתחתיות ארץ – דרך תפלה כלומר יבואו לשאול שהיא תחתיות ארץ הם שמבקשים נפשי להורידה לשאול.

(יא) יַגִּירֻהוּ עַל יְדֵי חָרֶב מְנָת שֻׁעָלִים יִהְיוּ.

רש"י –
יגירוהו על ידי חרב – יבאו על רודפי אויבים ויגירוהו כל אחד מהם על ידי חרב שימיתו אותו ומקרא קצר הוא זה שלא פירש מי יגירוהו, יגירוהו לשון גרירה, כמו: מוגרים במורד (מיכה א׳:ד׳) פרץ נחל מעם גר (איוב כ״ח:ד׳).

(יב) וְהַמֶּלֶךְ יִשְׂמַח בֵּאלֹהִים יִתְהַלֵּל כָּל הַנִּשְׁבָּע בּוֹ כִּי יִסָּכֵר פִּי דוֹבְרֵי שָׁקֶר.

*

ועוד אחד –

 תהלים פו –

(א) תְּפִלָּה לְדָוִד הַטֵּה יְהוָה אָזְנְךָ עֲנֵנִי כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנִי.

(ב) שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי הוֹשַׁע עַבְדְּךָ אַתָּה אֱלֹהַי הַבּוֹטֵחַ אֵלֶיךָ.

(ג) חָנֵּנִי אֲדֹנָי כִּי אֵלֶיךָ אֶקְרָא כָּל הַיּוֹם.

(ד) שַׂמֵּחַ נֶפֶשׁ עַבְדֶּךָ כִּי אֵלֶיךָ אֲדֹנָי נַפְשִׁי אֶשָּׂא.

(ה) כִּי אַתָּה אֲדֹנָי טוֹב וְסַלָּח וְרַב חֶסֶד לְכָל קֹרְאֶיךָ.

רד"ק –
כי אתה י״י טוב וסלח – טוב – לכל הבריות כמו שכתוב טוב י״י לכל (תהלים קמ״ה:ט׳).

וסלח – לחטאים.

ובדרש: אמר רבי פנחס למה הוא טוב שהוא סלח ולמה הוא סלח שהוא טוב לכל קראיך לכל קראיך בצרתם אף על פי שהרעו כיון שהם שבים אליך בעת צרתם אתה רב חסד להם כל שכן לי.

(ו) הַאֲזִינָה יְהוָה תְּפִלָּתִי וְהַקְשִׁיבָה בְּקוֹל תַּחֲנוּנוֹתָי.

(ז) בְּיוֹם צָרָתִי אֶקְרָאֶךָּ כִּי תַעֲנֵנִי.

(ח) אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ.

(ט) כָּל גּוֹיִם אֲשֶׁר עָשִׂיתָ יָבוֹאוּ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ אֲדֹנָי וִיכַבְּדוּ לִשְׁמֶךָ.

רד"ק –
כל גוים – בזמן הזה יש איזה אומות טועים בעבודתם באלהים רבים אבל יהיה עוד זמן שכל הגוים אשר עשית יכירו כי אתה עשית ויבואו וישתחוו לפניך כי יכירו כי אתה אדון הכל.

ויכבדו לשמך – לא לשם זולתך וזה יהיה בזמן משיחנו כמו שכתוב בדברי הנביאים והיה י״י למלך על כל הארץ (זכריה י״ד:ט׳) וכן פסוקים אחרים מבוארים בזה.

(י) כִּי גָדוֹל אַתָּה וְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת אַתָּה אֱלֹהִים לְבַדֶּךָ.

רד"ק –
כי – יכירו אז כולם כי אתה גדול על כל אלהים (תהלים צ״ה:ג׳) ואתה שעושה נפלאות כשיראו שתעשה נפלאות עם ישראל בהוציאך אותם מביניהם אז יכירו כי אתה אלהים לבדך.

אבן עזרא –
כי – אז יספרו הגוים גדולתך, ויכחשו אלהיהם, ויודו כי אתה אלהים לבדך ואלהיהם אינם אלהים.

(יא) הוֹרֵנִי יְהוָה דַּרְכֶּךָ אֲהַלֵּךְ בַּאֲמִתֶּךָ יַחֵד לְבָבִי לְיִרְאָה שְׁמֶךָ.

מצודות –
יחד לבבי – עשה לי לב אחד ומחשבה אחת ליראה את שמך ולא אהיה תלוי ומסופק.

(יב) אוֹדְךָ אֲדֹנָי אֱלֹהַי בְּכָל לְבָבִי וַאֲכַבְּדָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם.

(יג) כִּי חַסְדְּךָ גָּדוֹל עָלָי וְהִצַּלְתָּ נַפְשִׁי מִשְּׁאוֹל תַּחְתִּיָּה.

(יד) אֱלֹהִים זֵדִים קָמוּ עָלַי וַעֲדַת עָרִיצִים בִּקְשׁוּ נַפְשִׁי וְלֹא שָׂמוּךָ לְנֶגְדָּם.

אבן עזרא –
אלהים זדים – כנגד כי חסיד אני (תהלים פ״ו:ב׳).

ועריצים – כנגד כי עני ואביון (תהלים פ״ו:א׳).

(טו) וְאַתָּה אֲדֹנָי אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת.

מקבילות במקרא –
מדות הרחמים והדין – שמות כ׳:ד׳-ה׳, שמות ל״ד:ו׳-ז׳, במדבר י״ד:י״ח, דברים ה׳:ח׳-ט׳, דברים ז׳:ט׳-י׳, ירמיהו ל״ב:י״ח, יואל ב׳:י״ג, יונה ד׳:ב׳, מיכה ז׳:י״ח, נחום א׳:ב׳-ג׳, תהלים ק״ג:ח׳, תהלים קמ״ה:ח׳, דניאל ט׳:ד׳, נחמיה א׳:ה׳, נחמיה ט׳:י״ז

(טז) פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי תְּנָה עֻזְּךָ לְעַבְדֶּךָ וְהוֹשִׁיעָה לְבֶן אֲמָתֶךָ.

(יז) עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה וְיִרְאוּ שֹׂנְאַי וְיֵבֹשׁוּ כִּי אַתָּה יְהוָה עֲזַרְתַּנִי וְנִחַמְתָּנִי.

הבריאה בצלם אצל רבי עקיבא

בין בן עזאי, שאומר שהפסוק המדבר בבריאה בצלם הוא החשוב שבתורה, ובין רשב"י, שאומר שרק בני ישראל קרויים אדם, דעה ממוצעת מציג רבי עקיבא במשנה –

משנה אבות ג, יד –
הוּא – רבי עקיבא – הָיָה אוֹמֵר:

חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְּצֶלֶם.חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְּצֶלֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט, ו): כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.
חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם.חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד, א): בָּנִים אֹתָם לַה' אֱלֹהֵיכֶם.
חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם, שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד, ב): "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם,תּוֹרָתִי אֶל תַּעֲזֹבוּ".

אך מדוע התורה ניתנה דווקא לישראל? כאן שמעתי שוב את הדעה ליתרון עצמותי, הנשענת למשל על המדרש הבא –

ספרי דברים פיסקא שמג
דבר אחר: "ויאמר ה' מסיני בא".

כשנגלה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל לא על ישראל בלבד הוא נגלה
אלא על כל האומות
תחילה הלך אצל בני עשו
אמר להם מקבלים אתם את התורה
אמרו לו מה כתוב בה
אמר להם (שמות כ, יג) לא תרצח
אמרו כל עצמם של אותם האנשים ואביהם רוצח הוא
שנאמר (בראשית כז, כב) והידים ידי עשו (בראשית כז, מ) ועל חרבך תחיה
הלך אצל בני עמון ומואב
אמר להם מקבלים אתם את התורה
אמרו לו מה כתוב בה
אמר להם (שמות כ, יג) לא תנאף
אמרו לו כל עצמה של ערוה להם היא
שנאמר (בראשית יט, לו)
ותהרין שתי בנות לוט מאביהן
הלך אצל בני ישמעאל
אמר להם מקבלים אתם את התורה
אמרו לו מה כתוב בה
אמר להם (שמות כ, יג) לא תגנוב
אמרו לו כל עצמם אביהם ליסטים היה
שנאמר (בראשית טז, יב) והוא יהיה פרא אדם                                           
וכן לכל אומה ואומה
שאל להם אם מקבלים את התורה
שנאמר (תהלים קלח, ד)
"יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך"
יכול שמעו וקבלו?
תלמוד לומר (מיכה ה, יד) "ועשיתי באף ובחמה נקם את הגוים אשר לא שמעו".
לא דיים שלא שמעו אלא אפילו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח
לא יכלו לעמוד בהם עד שפרקום.
כיון שראה הקדוש ברוך הוא כך נתנם לישראל.
משל לאחד ששילח את חמורו וכלבו לגורן והטעינו לחמור לתך ולכלב שלש סאים
היה החמור מהלך והכלב מלחית
פרק ממנו סאה ונתנו על החמור וכן שיני וכן שלישי
כך ישראל קבלו את התורה בפירושיה ובדקדוקיה
אף אותם שבע מצות שלא יכלו בני נח לעמוד בהם ופרקום באו ישראל וקבלום
לכך נאמר: ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו.

*

ועוד דבר –
בעבר שאלתי במה בן עזאי חולק על רבי עקיבא? ועניתי שהבריאה בצלם היא כללית יותר, ומתייחסת לכל אדם, בעוד האהבה היא 'לרעך' בלבד, והרבה מפרשים פירשו זאת כאהבה לרעך היהודי בלבד.
אך ניתן גם לומר שעוד בסיסי מאהבה, מצווה שלא תמיד קל ליישם, וגם שאלה היא איך אפשר לצוות על רגש – בסיסי ממנה הוא הכבוד, הנובע מצלם האדם, ואותו יותר קל ליישם, וגם אין בעיה לצוות עליו.
אבל צריך לשים לב גם לנימוק המופיע במדרש עצמו, לפיו הבריאה בצלם מורה על מוסר אפילו גבוה יותר, כי לפי הציווי ואהבת, שנאמר בו 'כמוך', מתעוררות בעיות כגון – ומה אם אינך אוהב את עצמך? או כפי שמופיע במדרש – התבזית, או נפגעת. אבל הבריאה בצלם מחייבת כבוד לכל אדם, בלי יחס ישיר אלייך, וכך הדברים מופיעים בנוסח הזה –

"בן עזאי אומר: 'זה ספר תולדות אדם' – זה כלל גדול בתורה. ר' עקיבא אומר: 'ואהבת לרעך כמוך' – זה כלל גדול בתורה, שלא תאמר – הואיל ונתבזיתי, יתבזה חבירי עמי; הואיל ונתקללתי, יתקלל חבירי עמי. אמר רבי תנחומא: אם עשית כן – דע למי אתה מבזה, 'בדמות א-לוהים עשה אותו'" (בראשית-רבה כ"ד, ז).

וזה הנוסח בספרא קדושים ד, יב –
"ואהבת לרעך כמוך" – רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר "זה ספר תולדות אדם" – זה כלל גדול מזה.

אשדת או אש-דת?


יש פסוק יחיד בתורה שבו מוזכרת המילה דת, לפי הקרי –

וַיֹּאמַר יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אשדת [אֵשׁ דָּת] לָמוֹ.
דברים לג, ב.

ובאמת, כל המפרשים המסורתיים מפרשים כשתי מילים – אש-דת, כלומר אש הדת, או אש לבנה על גבי אש שחורה, כפי שכתוב במדרש. וכל זה במעמד הר סיני. אבל שד"ל, שהוא מפרש מאוחר, וכבר נחשף למחקר, הולך בדרך אחרת, שהיא גם כנראה הנכונה. נקרא את דבריו (אדגיש את העיקר ליתר בהירות) –

ה׳ מסיני בא – הטעם ה׳ נגלה עלי כאן כדי שאברך את ישראל, והנה ברכותי מפי עליון. ואמר שבא מסיני שהוא המקום שנגלה עליו תחלה, ובבואו לכאן, הנה כבודו זורח ומופיע משעיר ופארן שהם בין הר סיני והר נבו, {ואתה מרבבות קדש – עזב המלאכים אשר אתו בשמים,} ובא למו, בשביל ישראל, כדי לברכם.

מימינו אֶשְדָת – מימין לאשדת הפסגה הזאת שהיה משה עומד אז בתחתיתה. וטעם זכירת הימין, כי סיני ושעיר ופארן כלם לדרום הר נבו, והדרום נקרא ימין, והצפון נקרא שמאל. ואין הכוונה כלל על מתן תורה, שאם כן היה לו לומר אל סיני, לא מסיני.

אשדת כתיב מלה חדא, והוא מן אשדות הפסגה {דברים ג׳:י״ז}, וי״ו מימינו הוא על דרך בנו בעור {במדבר כ״ד:ג׳}, והיתה מתחלתה וי״ו הכנוי, על דרך מטתו שלשלמה {שיר השירים ג׳:ז׳} (שהוא על דרך לשון ארמי, שמיה די אלהא {דניאל ב׳:כ׳}, אלההון די שדרך מישך {דניאל ג׳:כ״ט}), ובמשך הזמן נשכח עיקר הוראתה, וחזרה להיות אות נוספת, לפיכך מצאנוה גם אצל שם שהוא לשון נקבה, כגון חיתו ארץ (בראשית א׳:כ״ד), וכן כאן מימינו אשדת. מלת דת איננה לשון עברי, ואף לא לשון ארמי, אלא לשון פרסי. הטעמים הם מסכימים תמיד עם הקרי, וכאן הקרי הוא אש דת בשתי מלות, לפיכך היה מן ההכרח שיהיו הטעמים בלתי מסכימים עם פירושי. אֶשְדָת בתי״ו בלי סמיכות, כמו עזרת מצר {תהלים ס׳:ל״ג}, חכמת ודעת {ישעיה ל״ג:ו׳}, וזולתם.

לא תוסיפו ולא תגרעו

עוד לפרשת ואתחנן –

בפרשה מופיע הפסוק –

לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם.
דברים ד, ב.

לא להוסיף ולא לגרוע – זו נחשבת אחת המצוות מהתורה. אבל איני רוצה להתייחס לפירושים המסורתיים לפסוק זה.
תחת זה אומר, כי לאורך ההיסטוריה, וגם בימים אלה ממש, מתנהל קרב בין היהדות והנצרות מי היא 'דת האמת'. אמנם כבר לסינג המשיל את משל שלוש הטבעות, שנראות דומות ורק אחת היא אמיתית, אך אין לדעת איזו מהן, ולכן יש ליצור סובלנות דתית, אבל מה לעשות שהדתות ממשיכות לריב. ובכן, הבה נקרב את הדתות לעדשה ונבחן אותן.

תחילה, היהדות. אך היהדות האורתודוכסית הקיימת היום היא סוג מסוים מאוד של יהדות – יהדות רבנית, שהתגבשה במאות הראשונות לספירה, כפי שידוע במחקר היטב.
ובכן, האם יהדות זו הוסיפה וגרעה? גרעה – לא ממש, פרט למצוות התלויות במקדש, שאותן אי אפשר לקיים – ואכן הנוצרים מאשימים בזה את היהדים, שהם אינם מקיימים את 'כל התורה' כפי הנדרש, אבל כמובן שהכוונה היא לקיים רק מה שאפשר. אבל האם היא הוסיפה? כאן כנראה התשובה היא חיובית, לא היו כל אותן הלכות ודקדוקים לפני זמנה, ולמשל לא היו לט אבות מלאכה האסורות בשבת, ועימן אין סוף תולדות. פשוט נחו. כמו כן, הם אמרו בעצמם – 'עשו גדר לתורה' – והגדר הזו הלכה והתרחבה עוד ועוד. אם כך, היהדות התלמודית נראה שעברה על איסור זה של לא תוסיפו.

והנצרות – האם גרעה? בוודאי, הרי הם גרעו את כל מצוות התורה, ואינם מחויבים לדבר, אף כי הם מכבדים כמה ציוויים, כגון, למרבה האבסורד, האיסור להלוות בריבית. אבל כאן ניתן לומר שמי שגרע היה שאול השליח, ולא ישוע עצמו, שטען כידוע כי 'אף תו מהתורה לא יעבור'. ואם אכלו תלמידיו שיבולים בשבת, או אכלו ללא נטילת ידיים – הרי אלו זוטות, ומדברי חכמים ולא מהתורה.
אבל האם הוסיפו? כאן התשובה חיובית, וכאן לא שאול הוא המוסיף, אלא ישוע עצמו, שכן הוא אומר בדרשת ההר המפורסמת שלו, במתי ה –

לא תרצח –
כא ‮"שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר לָרִאשׁוֹנִים ‮¹‮'‮לֹא תִּרְצַח‮', ‮²‮וְ'כָל רוֹצֵחַ יְחֻיַּב לְדִין'. כב ‮וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם: כָּל הַכּוֹעֵס עַל אָחִיו‮¹ ‮ יְחֻיַּב לְדִין; הָאוֹמֵר לְאָחִיו 'רֵיק' יְחֻיַּב לְמִשְׁפַּט הַסַּנְהֶדְרִין; וְהָאוֹמֵר 'אֱוִיל' דִּינוֹ אֵשׁ גֵּיהִנּוֹם. כג ‮לָכֵן אִם תָּבִיא אֶת קָרְבָּנְךָ אֶל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׁם תִּזָּכֵר כִּי לְאָחִיךָ דָּבָר נֶגְדְּךָ, כד ‮עֲזֺב אֶת קָרְבָּנְךָ שָׁם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ וְלֵךְ ‮¹‮תְּחִלָּה לְהִתְרַצּוֹת לְאָחִיךָ, וְאַחַר כָּךְ בּוֹא וְהַקְרֵב אֶת קָרְבָּנְךָ. כה ‮מַהֵר לְהִתְפַּיֵּס עִם ‮¹‮אִישׁ רִיבְךָ בְּעוֹדְךָ בַּדֶּרֶךְ אִתּוֹ, פֶּן יִמְסֺר אוֹתְךָ לַשּׁוֹפֵט וְהַשּׁוֹפֵט יִמְסֺר אוֹתְךָ לַשּׁוֹטֵר וְתֻשְׁלַךְ לְבֵית הַסֺּהַר. כו ‮אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לְךָ, ‮¹‮לֹא תֵּצֵא מִשָּׁם עַד אֲשֶׁר תְּשַׁלֵּם אֶת הָאֲגוֹרָה הָאַחֲרוֹנָה."

ניאוף –
כז ‮"שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר ‮¹‮'‮לֹא תִּנְאָף‮'. כח ‮וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם שֶׁכָּל ‮¹‮הַמַּבִּיט בְּאִשָּׁה מִתּוֹךְ תַּאֲוָה אֵלֶיהָ כְּבָר נָאַף אוֹתָהּ בְּלִבּוֹ. כט ‮אִם עֵינְךָ הַיְמָנִית תַּכְשִׁיל אוֹתְךָ, נַקֵּר אוֹתָהּ וְהַשְׁלֵךְ אוֹתָהּ מִמְּךָ, כִּי מוּטָב לְךָ ‮¹‮שֶׁיֺּאבַד אֶחָד מֵאֵבָרֶיךָ מִשֶּׁיֻּשְׁלַךְ כָּל גּוּפְךָ לְגֵיהִנּוֹם. ל ‮וְאִם יָדְךָ הַיְמָנִית תַּכְשִׁיל אוֹתְךָ, קַצֵּץ אוֹתָהּ וְהַשְׁלֵךְ אוֹתָהּ מִמְּךָ, כִּי מוּטָב לְךָ שֶׁיֺּאבַד אֶחָד מֵאֵבָרֶיךָ מֵרֶדֶת כָּל גּוּפְךָ לְגֵיהִנּוֹם."

גירושין‮¹ –
לא ‮"נֶאֱמַר, ‮¹‮'אִישׁ כִּי יְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ יִתֵּן לָהּ סֵפֶר כְּרִיתוּת'. לב ‮וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם: כָּל ‮¹‮הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ חוּץ מֵאֲשֶׁר עַל־דְּבַר זְנוּת, עוֹשֶׂה אוֹתָהּ לְנוֹאֶפֶת; וְהַלּוֹקֵחַ אֶת הַגְּרוּשָׁה לְאִשָּׁה נוֹאֵף הוּא."

שבועה –
לג ‮"עוֹד שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר לָרִאשׁוֹנִים ‮¹‮'לֹא תִּשָּׁבַע לַשֶּׁקֶר ‮²‮וְשַׁלֵּם לַאדֺנָי נְדָרֶיךָ'. לד ‮וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם ‮¹‮שֶׁלֹּא לְהִשָּׁבַע כְּלָל: לֹא בַּשָּׁמַיִם, כִּי ‮²‮כִּסֵּא אֱלֹהִים הֵם; לה ‮אַף לֹא בָּאָרֶץ, כִּי ‮¹‮הֲדוֹם רַגְלָיו הִיא; וְלֹא בִּירוּשָׁלַיִם, שֶׁהֲרֵי ‮²‮‮קִרְיַת מֶלֶךְ רָב‮¹ ‮‮ הִיא. לו ‮גַּם בְּרֺאשְׁךָ אַל תִּשָּׁבַע, כִּי אֵינְךָ יָכוֹל לַהֲפֺךְ שַׂעֲרָה אַחַת לִלְבָנָה אוֹ לִשְׁחוֹרָה. לז ‮אַךְ תְּהֵא מִלַּתְכֶם 'כֵּן', כֵּן; 'לֹא', לֹא. יוֹתֵר מִזֶּה מִן ‮¹‮הָרָע הוּא."

אלה חלק מהדברים, לשם ההדגמה, ובהם ציוויים בולטים מעשרת הדיברות.
אז אמנם אפשר לטעון שישוע דורש פה דרשה, כמקובל באותם ימים בחוגי החכמים, אך עדיין הוא מוסיף פה על דברי התורה, ואכן – ממש כחכמים ההם.
ובאמת, דרישות אלה הן מוגזמות ובלתי אפשריות, ואני תמה עד כמה הן מולאו לאורך ההיסטוריה בידי מאמיניו. ככל בדיוק ההפך מכך הושג. זה מה שקורה שמבקשים יותר מדי.
ובכן, גם הנצרות גרעה וגם הוסיפה.
(ובמקום אחר הראיתי שגם גרעה את עיקר האמונה, את השבת ועוד – לא אאריך בזה כאן).

אז מה נותר? אולי הקראות. הם אלה שבאמת לא הוסיפו ולא גרעו, כך נראה.
אך אני איני קראי, כי איני מתייחס אל התורה כטקסט מקודש ומחייה, כפי שכתבתי כמה פעמים, אלא כמקור השראה תרבותי. אבל עדיין ביכולתי לדון בדברים בנוגע למי שכן תופסה ככזו.

*

לבסוף, כדאי להזכיר שכנראה מכאן שאב שייקספיר את השראתו למחזה הסוחר מוונציה, שם עורך הדין (שהוא עורכת דין בתחפושת) מורה לשיילוק לקחת את 'ליטרת הבשר' שלו בדיוק במידה, לא פחות ולא יותר, מה שכמובן בלתי אפשרי. הווה אומר – לא תוסיפו ולא תגרעו. ואולי כאן גם רמז לכך שדרישה זו היא בלתי אפשרית, ולכן עוד ראיה לנכונות הנצרות.