פרשת נח בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן.
הנחיית קריאה –
זהו מאמר ארוך, אבל ניתן לקצר את הקריאה בו מאוד – החלק הראשון הוא רק חלוקת הפסוקים למקורות, וניתן בתור התחלה לעבור עליו ברפרוף. החלק האחרון הוא הערה ארוכה של הופמן עם השוואה לספרויות המזרח העתיק, שאינה קשורה לחלוקת המקורות, אבל צירפתי אותה בכל זאת. כך שכל שנשאר הוא לקרוא את הערותיהם הלא ארוכות מדי של פרידמן והופמן, בחלק המרכזי.
רגיל – J.
מודגש – P.
נטוי – עורך R.
בראשית ו –
א וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם. ב וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. ג וַיֹּאמֶר יְהוָה לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. ד הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם.
ה וַיַּרְא יְהוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. ו וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. ז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. ח וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה.
ט אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ
נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ. י וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת. יא וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. יב וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ. יג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ. יד עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר. טו וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ. טז צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶנָּה מִלְמַעְלָה וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ. יז וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע. יח וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ. יט וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ. כ מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת. כא וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה. כב וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה.
בראשית ז –
א וַיֹּאמֶר יְהוָה לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. ב מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. ג גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. ד כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. ה וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְהוָה.
מקור חיצוני –
ו וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם עַל הָאָרֶץ.
וחוזר ל-J –
ז וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל. ח מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה. ט שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ. י וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ. יא בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ. יב וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה. יג בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה. יד הֵמָּה וְכָל הַחַיָּה לְמִינָהּ וְכָל הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ וְכָל הָעוֹף לְמִינֵהוּ כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף. טו וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל הַבָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים. טז וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר יְהוָה בַּעֲדוֹ. יז וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ. יח וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. יט וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם. כ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים. כא וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ וְכֹל הָאָדָם. כב כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ. כג וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה. כד וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם.
בראשית ח –
א וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם. ב וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן הַשָּׁמָיִם. ג וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם. ד וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט. ה וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים. ו וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה. ז וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. ח וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. ט וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה. י וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה. יא וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. יב וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד. יג וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ וַיָּסַר נֹחַ אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה. יד וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ. טו וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר. טז צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ. יז כָּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ מִכָּל בָּשָׂר בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ הוצא [הַיְצֵא] אִתָּךְ וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ. יח וַיֵּצֵא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ. יט כָּל הַחַיָּה כָּל הָרֶמֶשׂ וְכָל הָעוֹף כֹּל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה. כ וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ. כא וַיָּרַח יְהוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. כב עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ.
בראשית ט –
א וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ. ב וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. ג כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל. ד אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ. ה וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם. ו שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. ז וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ. ח וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ וְאֶל בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר. ט וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם. י וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ. יא וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ. יב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם. יג אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. יד וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן. טו וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר. טז וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ. יז וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ.
יח וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן. יט שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי נֹחַ וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל הָאָרֶץ. כ וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. כא וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. כב וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ. כג וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ. כד וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן. כה וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו. כו וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהֹוָה אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ. כז יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ. כח וַיְחִי נֹחַ אַחַר הַמַּבּוּל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה.
הפסוק הבא ממקור חיצוני –
כט וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי נֹחַ תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וַיָּמֹת.
בראשית י –
א וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת
וַיִּוָּלְדוּ לָהֶם בָּנִים אַחַר הַמַּבּוּל. ב בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס. ג וּבְנֵי גֹּמֶר אַשְׁכֲּנַז וְרִיפַת וְתֹגַרְמָה. ד וּבְנֵי יָוָן אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישׁ כִּתִּים וְדֹדָנִים. ה מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם בְּאַרְצֹתָם אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ לְמִשְׁפְּחֹתָם בְּגוֹיֵהֶם. ו וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן. ז וּבְנֵי כוּשׁ סְבָא וַחֲוִילָה וְסַבְתָּה וְרַעְמָה וְסַבְתְּכָא וּבְנֵי רַעְמָה שְׁבָא וּדְדָן. ח וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ. ט הוּא הָיָה גִבֹּר צַיִד לִפְנֵי יְהוָה עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי יְהוָה. י וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר. יא מִן הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר וַיִּבֶן אֶת נִינְוֵה וְאֶת רְחֹבֹת עִיר וְאֶת כָּלַח. יב וְאֶת רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח הִוא הָעִיר הַגְּדֹלָה. יג וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת לוּדִים וְאֶת עֲנָמִים וְאֶת לְהָבִים וְאֶת נַפְתֻּחִים. יד וְאֶת פַּתְרֻסִים וְאֶת כַּסְלֻחִים אֲשֶׁר יָצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים וְאֶת כַּפְתֹּרִים. טו וּכְנַעַן יָלַד אֶת צִידֹן בְּכֹרוֹ וְאֶת חֵת. טז וְאֶת הַיְבוּסִי וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֵת הַגִּרְגָּשִׁי. יז וְאֶת הַחִוִּי וְאֶת הַעַרְקִי וְאֶת הַסִּינִי. יח וְאֶת הָאַרְוָדִי וְאֶת הַצְּמָרִי וְאֶת הַחֲמָתִי וְאַחַר נָפֹצוּ מִשְׁפְּחוֹת הַכְּנַעֲנִי. יט וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה וְאַדְמָה וּצְבֹיִם עַד לָשַׁע. כ אֵלֶּה בְנֵי חָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם בְּגוֹיֵהֶם. כא וּלְשֵׁם יֻלַּד גַּם הוּא אֲבִי כָּל בְּנֵי עֵבֶר אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל. כב בְּנֵי שֵׁם עֵילָם וְאַשּׁוּר וְאַרְפַּכְשַׁד וְלוּד וַאֲרָם. כג וּבְנֵי אֲרָם עוּץ וְחוּל וְגֶתֶר וָמַשׁ. כד וְאַרְפַּכְשַׁד יָלַד אֶת שָׁלַח וְשֶׁלַח יָלַד אֶת עֵבֶר. כה וּלְעֵבֶר יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ וְשֵׁם אָחִיו יָקְטָן. כו וְיָקְטָן יָלַד אֶת אַלְמוֹדָד וְאֶת שָׁלֶף וְאֶת חֲצַרְמָוֶת וְאֶת יָרַח. כז וְאֶת הֲדוֹרָם וְאֶת אוּזָל וְאֶת דִּקְלָה. כח וְאֶת עוֹבָל וְאֶת אֲבִימָאֵל וְאֶת שְׁבָא. כט וְאֶת אוֹפִר וְאֶת חֲוִילָה וְאֶת יוֹבָב כָּל אֵלֶּה בְּנֵי יָקְטָן. ל וַיְהִי מוֹשָׁבָם מִמֵּשָׁא בֹּאֲכָה סְפָרָה הַר הַקֶּדֶם. לא אֵלֶּה בְנֵי שֵׁם לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם לְגוֹיֵהֶם. לב אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי נֹחַ לְתוֹלְדֹתָם בְּגוֹיֵהֶם וּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם בָּאָרֶץ אַחַר הַמַּבּוּל.
בראשית יא –
א וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. ב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. ג וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. ה וַיֵּרֶד יְהוָה לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. ו וַיֹּאמֶר יְהוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. ז הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. ח וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר. ט עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל יְהוָה שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ.
י אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם
ומכאן עד פסוק כז זהו מקור חיצוני –
שֵׁם בֶּן מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל. יא וַיְחִי שֵׁם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת אַרְפַּכְשָׁד חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. יב וְאַרְפַּכְשַׁד חַי חָמֵשׁ וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת שָׁלַח. יג וַיְחִי אַרְפַּכְשַׁד אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שֶׁלַח שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. יד וְשֶׁלַח חַי שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת עֵבֶר. טו וַיְחִי שֶׁלַח אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת עֵבֶר שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. טז וַיְחִי עֵבֶר אַרְבַּע וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת פָּלֶג. יז וַיְחִי עֵבֶר אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת פֶּלֶג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. יח וַיְחִי פֶלֶג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת רְעוּ. יט וַיְחִי פֶלֶג אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת רְעוּ תֵּשַׁע שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. כ וַיְחִי רְעוּ שְׁתַּיִם וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת שְׂרוּג. כא וַיְחִי רְעוּ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שְׂרוּג שֶׁבַע שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. כב וַיְחִי שְׂרוּג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת נָחוֹר. כג וַיְחִי שְׂרוּג אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת נָחוֹר מָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. כד וַיְחִי נָחוֹר תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת תָּרַח. כה וַיְחִי נָחוֹר אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת תֶּרַח תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. כו וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן.
כז וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח
תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט. כח וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים. כט וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה. ל וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד. לא וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.
וזהו מקור חיצוני –
לב וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה
וחוזר לעורך –
וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן.
*
פרידמן מעיר –
ו, א –
זו ההופעה היחידה של המילה 'אלוהים' בסיפור בכל מקור J. זה לא חלק מהעניין של שם אלוהים הנפרד, כי זה לא עצמאי, אלא חלק מקטע קבוע, בני אלוהים, שיכול להתפרש כבני האלוהים, ביחיד, או כבני אלוהים, ברבים, כלומר ישויות אלוהיות ברמה כלשהי.
ו, ג –
יהוה קובע את הגיל המקסימלי של בני האדם ל-120 כאן ב-J, אבל אנשים רבים חיים יותר מזה (ט, כט; יא, י-כו, לב – שבא ממקור נפרד, ספר הרשימות). ב-J אף אחד לא חי יותר מ-120 שנה, וזה מגיע לשיא עם הכתוב שמשה חי עד המקסימום של 120 (דברים לד, ז).
ו, ה –
האלוהות תמיד מזוהה בשם בסיפור המבול של מקור J, עשר פעמים. והיא תמיד מזוהה כ'אלוהים' בסיפור המבול של מקור P, שש עשרה פעמים.
ו, ט –
העורך משתמש בנוסח 'אלה תולדות…' כאן ובהמשך להצגת חלקים של הסיפור. השימוש שלו במילים אלה, המזכירות את המילים הפותחות של ספר הרשימות, תורמות לכרונולוגיה, שמספקת את ההמשכיות של הנרטיבים המשולבים בבראשית.
ו, יט –
המספר של החיות בתיבה הוא – שבעה זוגות של טהורות וזוג אחד של לא טהורות בבראשית ז, ב-ג (J); אבל זה רק זוג אחד לשני הסוגים, טהורים ולא טהורים, ב-ו, יט-כ; ז:ח, ט, טו (P). זה מתאים לעובדה שב-J נח יקריב קורבנות בסוף המבול, כך שהוא צריך יותר משניים מכל חיה, אחרת הקורבן שלו יכחיד את המינים. אבל ב-P אין קורבנות בסיפור עד להקמת המשכן בשמות מ, כך ששניים מכל מין מספיקים.
ז, יא –
בסיפור הבריאה של P, אלוהים בורא את הרקיע, המבדיל בין המים שלמעלה למים שלמטה. העולם לפי זה מוקף במים. אותו רעיון נראה שחוזר בסיפור המבול של מקור P, שבו "נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ", כך שהמים פורצים. במקור J לא מופיע רעיון כזה, ובסיפור המבול של J מדובר רק על גשם.
ז, כא – P משתמש במונח 'ותגווע', בעוד J משתמש ב'מתה'. זה מתאים לשאר P, שמשתמש במונח 'גווע' אחת עשרה פעמים, בעוד מונח זה אף פעם לא מופיע בשאר המקורות.
ח, ז –
ב-P נח שולח עורב, ב-J הוא שולח יונה (שלוש פעמים). (בסיפור גלגמש, גיבור המבול שולח עורב, יונה וסנונית.
ח, יד –
ב-P המבול נמשך שנה (או שנה ועשרה ימים). ב-J זו הצורה היותר מוכרת של ארבעים יום וארבעים לילה.
ח, כ –
לנח היו שבעה זוגות מכל סוג של חיה טהורה (לקורבן), כך שעכשיו הוא יכול להקריב כמה. ל-P, כאמור, אין סיפורים המערבים קורבנות עד הקמת המשכן בשמות מ, כך שסיפור המבול של P יכול להסתפק בשתי חיות מכל סוג. זה מסביר את ההערה הקודמת על ו, יט.
(הערה אחרונה על יא, לא העברתי למאמר על פרשת לך-לך).
*
רד"צ הופמן מתייחס לדברי המבקרים בפירושו –
פרק ו –
פסוק ז –
אמחה את־האדם וגו׳1 – רעתו של האדם גוררת אחריה גם רעת בעלי־החיים למיניהם, ואכן נאמר להלן (פסוק י״ב) ״כי השחית כל בשר״. אלא שאין לתבוע את הללו לדין, ואין הם כלים אלא משום שיכלה האדם, כי הרי לא נבראו אלא למענו.2
מאדם … ועד עוף השמים – בדיוק כמו להלן ז׳:כ״ג. אכן תחילה נגזר הדין על האדם, ורק כתוספת נאמר שכל היקום יכלה, וכפי שיתואר להלן ז׳:ב׳ ואילך.3
הערות –
2. הביטוי ״אשר־בראתי״ הוא כמובן בלתי נוח למבקרי המקרא, שכן ביטוי זה מתאים, לדעתם, רק ל־P. משום כך הם טוענים, שיש כאן משום תיקון העורך. וכי תחילה נאמר — עשיתי.
3. אך לדעת המבקרים נוספו מלים אלה על ידי ״העורך״, בסגנון P, וממילא צריך לומר, שכך הוא לגבי הקטע דלהלן ז׳:כ״ג. והנה, אמנם היה אפשר להבין תוספת כזאת כאן, כשמדובר תחילה רק באדם, כשמטרתה לבטל את הסתירה שבין J ולבין P. אולם להלן ז׳:כ״ג, שם נאמר ״כל היקום״, גם לפי גירסת J, הרי לא יהיה כל טעם בהוספה כזאת מצד ״ ׳העורך״ ׳. ואם נקבל את הוספתו־תיקונו של י׳ הלוי בפסוקנו (ר׳ הערה 26), הרי אין מקום להוסיף כאן מבהמה וכו׳ גם לדידם; והשווה גם להלן ז׳:ג׳ ״תיקון״ אחר מצד המבקרים האחרונים, שאף הם גוזרים — פשוטו כמשמעו — כל אשר עומד בדרך הנחותיהם.
פסוק ט –
נח והמבול (בראשית ו׳:ט׳ — ט׳:כ״ט)
מכיוון שהוחלט לפניו ית׳ על מחיית כל היקום, העולם הישן, הרי מתבקש שההשגחה האלהית תציל את המשפחה האחת הראויה להצלה, ותציל יחד עמה גם מן החי, ככל הנחוץ לקיום העולם החדש, זה שיהיה אחרי המבול. והנה נקבע על פי ציווי מיוחד, שמבין בעלי החיים הטהורים יוצלו יותר מאשר מהבלתי טהורים, הן כדי שנח יוכל להקריב מהם קרבנות תודה על הצלתו, הן משום שבעלי חיים אלה חשובים יותר ונחוצים יותר לקיום המין האנושי מאשר האחרים. ומכיוון שעבר המבול, מודה נח לה׳ על הצלתו בהקריבו קרבנות, ה׳ מצווהו ציווים שונים ומבטיחו שלא ישוב עוד להביא עונש מעין זה על עולמו.
בכל פרשת המבול בא שם ה׳ פעם בשם אלהים ופעם בשם הוי״ה לסירוגין. והנה השימוש בשם הוי״ה בסוף פרשת בראשית (לעיל ו׳:ה׳-ח׳) מתבאר מתוך פשוטו של מקרא, ואילו להבא נמצא שם זה תמיד בקשר עם ציווים הניתנים בהתחשב בהתפתחותה העתידה של האנושות לקראת הכרה נעלה יותר של הבורא ולשם עבודתו ית׳. וכשם שאין מביאים קרבן אלא לשם הוי״ה, השם העוזר והמושיע, כך שם זה הוא הדואג מראש לסדר העבודה לו והמתחשב בהבדלים שבין טהור לבלתי טהור, כאשר הוא מציל חלק מברואיו.
ומאידך, כשם שבריאת העולם הראשונה היתה בשם אלהים, הרי גם הצלת האדם ובעלי החיים למיניהם מפני המבול באה בשם זה. אלא, כמו שבמעשה בראשית באה הדאגה המיוחדת לאדם ולחינוכו בשם הוי״ה, כך באים גם כאן יסודות ההצלה בשם זה.
סמוך לתום המבול ניכר שוני באופיים של בני המשפחה האחת שנותרה לפליטה. בן אחד מבניו של נח מראה סימנים של אי־מוסריות והוא מתקלל באופן שאחד מבניו נדון לעבדות, מתוך ההנחה כי תכונות האב עוברות בתורשה אל הבנים.
העובדה שסיפור המבול מצא הדים גם באגדות שאר העמים, איננה יכולה אלא לשמש לאישורו של המסופר בתורה. ויש מן הטענות המועלות כנגד המסופר כאן, שכמעט ואין מקום להתחשב בהן. כך, למשל, כאשר מפקפקים באפשרות המעשית לשיכונם של כל בעלי החיים ואיחסון המספוא שלהם לשנה תמימה בתוך התיבה — כאילו אפשר לקבוע בבטחון, כמה מיני בעלי חיים היו קיימים אז. ומלבד זאת, הרי כלל לא נאמר במפורש במקרא, אם אמנם כל כדור הארץ הוצף במימי המבול, או שמא בא המבול רק באותן ארצות, שהיו כבר אז מיושבות על ידי המין האנושי. ואם כך, כלום אין להניח שבעלי חיים ממינים שונים נשארו בחיים באזורים הלא־מיושבים?
וכבר אמרו חכמינו ז״ל1 שקדם למבול אשר בימי נח, מבול אשר הציף שליש העולם, גם בימי קין וגם בימי אנוש.2
*
פרק ז –
פסוק ג –
גם מעוף השמים – וגם כאן מדובר בעופות ביתיים שהיו ליד ביתו, ולכן אין צריך לומר שבעופות טהורים מדובר, שכן רק כאלה היו אצלו.1
שבעה שבעה – היה אפשר לפקפק, אם ״שבעה שבעה״ פירושו שבעה בסך הכל או שמא פירושו שבעה זוגות, אך רוב המפרשים הכריעו כאפשרות השניה. ובצדק עשו כך, שכן, ראשית, נאמר כאן שבעה שבעה, כפל לשון שאיננו בציווי הבאת בעלי החיים הבלתי טהורים לתיבה; ועוד, אילו התכוון הכתוב לשבעה בסך הכל, לא יתאים לומר ״איש ואשתו״, שהרי במקרה זה בהכרח אחד ישאר ללא בן זוג.2
הערות –
1. התרגום השומרוני, הפשיטא וגם תרגום השבעים מוסיפים כאן – הטהור; ואצל השבעים יש עוד תוספת, לומר שמן העוף הלא טהור יש לקחת רק שניים. אך כפי שהבאנו אין צורך בכל אלה, שהרי מדובר כאן בבעלי החיים הביתיים שאצל נח בלבד.
2. פסוק זה גורם למבקרים לאי-נוחות. לפי לשונו ולפי תוכנו הוא שייך ל־J, שכן לפי P הובאו רק שניים מכל מין אל התיבה. והנה הביטוי זכר ונקבה שייך לביטויים המיוחדים ל־P. מבקרים אחדים (ביניהם שטראק) הסתפקו במחיקת ביטוי זה כתוספת ״העורך״; ואילו לאחרונה בקשו אחרים (בודה, גונקל ודילמן) לראות ״תוספת העורך״ בכל מחציתו הראשונה של פסוקנו, עד ״זכר ונקבה״ ועד בכלל, בפרשם ״הבהמה״ שבפסוק הקודם כמושג הכולל את כל בעלי החיים, אפילו את העופות, בהסתמכם על תהלים ל״ו:ז׳. אולם, לכאורה נשאר עדיין להוכיח, כי אמנם ״ובהמה״ שבתהלים (שם) כולל גם העופות, בדומה לדלעיל ו׳:ז׳ חייבים הם גם כאן ליחס פסוק ל״עורך״ כדי לקיים הנחתם (ר׳ גרין, ע׳ 95), ועוד נפגוש בביאורים שרירותיים מסוג זה להלן, בפסוקים ז׳-י׳.
*
פסוק ז –
ויבא נח וגו׳ – היה אפשר לחשוב, שבפסוקים אלה לא נאמר אלא מה שנאמר בפסוקים יג ואילך. אך הנה אין כאן משום נקיבת המועד של הכניסה לתיבה. על המועד המדוייק הזה נמסר רק בפסוק י׳ ואילך, ושם נמסר יחד עם זאת גם על אופן התהוות המבול, ועל כך, כי בעצם היום הזה כולם נכנסו בתיבה (כלל ואחר כך פרט). תופעה זו של תיאור כללי בלא הזכרת מועדו תחילה, ואחריו קביעת הזמן ופרטים של מאורע זה, הקבלות יש לה במקרא, ובמיוחד בחומש. נזכיר כאן רק פרשה אחת הדומה לשלנו מבחינה זו — פרשת המועדים שבספר ויקרא (ויקרא כ״ג:כ״ו-ל״ב), שם מתוארות הלכותיו של יום הכיפורים באופן דומה לתיאור הכניסה בתיבה שבכאן.1
הערה –
1. בלאו הכי נמצאים אותם המבקרים, הטוענים כי הפסוקים ז׳-ט׳ אינם שייכים ל״מסורת היסוד״, במצב בלתי נח, שכן לשונם של פסוקים אלה הוא דוקא לשון ״מסורת היסוד״. הם נאלצים איפוא להניח, כי יש בהם בפסוקים אלה משום שינויים בידי ״העורך״, ולפי המבקרים האחרונים הרי הם תוספת, תוספת שהוסיף ״העורך״, אך אין הם מסבירים, מה צורך ראה ״העורך״ להוסיף תוספת מיותרת זו. אין איפוא בחזרה המפורטת על התיאור הכללי שבראשונה משום הוכחה, שכאילו מורכבת פרשה זו משני תיאורים שונים.
*
פרק י –
פסוק א – על לוח העמים –
…
גם אילו ידענו לזהות את כל העמים המוזכרים בלוח זה ולא מצאנו בו אחדים מן העמים העתיקים, ניתן היה להסביר אי־הזכרתם בכך, שהכתוב מונה כאן רק אותם עמים, שבאו במגע כלשהו עם ישראל והיו ידועים לאבותינו בשל כך. ואכן, לשם מה תמנה התורה שמות שאין להם כל משמעות שהיא? ואף מותר להניח, שלוח זה הופיע בספר תולדות אדם בתור רשימת העמים שהיו אז ידועים, ומשה הוא שהעתיקו — במצוות ה׳ — לתורה. מכל מקום, רוב העמים המוזכרים כאן אינו ניתן עוד לזיהוי בבטחה.9
הערה –
9. מקורו הקדום של לוח עמים זה מוכח גם מן העובדה, ששמותיהם של עמים עתיקים, כגון ערב, פרס, וכן מני (השווה ירמיהו נ״א:כ״ז) אינם כלולים בו, לכאורה משום ששמות אלה לא היו עדיין בשימוש בשעת חיבורה של רשימה זו. ועוד, צידון מופיעה בו, אך לא כן צור, אף על פי שכבר בימי דוד המלך היתה חשובה הימנה. אי־הכללתם של הרפאים ניתן להסביר בנקל על ידי העובדה, שכבר בימי משה רבנו כמעט ולא נותר מהם איש, והוא הדין לגבי דודים, אימים, עוים וחורים. אולם מי שרוצה להסיק מאי־הכללת עמלק, כי הרשימה חוברה אחרי תקופת שאול המלך, הרי הוא חייב להניח, כי עמלק זה, שהושמד על ידי שאול, הנו זהה עם העמלקי שמוזכר להלן יד ז, וזוהי הנחה מפוקפקת; השווה הערתנו להלן. ואפילו אם נקבל הנחה זו, עדיין ייתכן אף ייתכן, כי מצוות ״תמחה את זכר עמלק״ (דברים כ״ה:י״ט) היא היא שהביאה לאי־הזכרתו.
*
פרק יא –
פסוק א – על מגדל בבל –
(הקדמה)
בלבול הלשונות (בראשית י״א:א׳-ט׳)
בעוד אשר דור המבול נודע לשמצה בשל הפירוד והחמס שהיו שוררים בו, הרי מסופר בדור זה על מפעל המכוון כנגד האלהים, מפעל שנעשה במשותף ואשר את השלמתו מנע ה׳ על ידי בלבול שפתם של המבצעים ועל ידי זריעת פירוד בהם. כתוצאה מפיזור־פירוד זה נתהוו האומות השונות, ולכל אחת מהן נקבעה ארצה על ידיו ית׳, והעיקר — עקב זאת נמנעה התדרדרות מוסרית כללית מוחלטת; כי כאשר מתדרדר והולך המוסר בארץ אחת, מגורש — או אף מושמד — עמה על ידי עם אחר שהנו בריא וחזק ממנו.
כשם שבהופעת הקשת מתגבר האור שבצדו האחד של הרקיע על העננים הקודרים שבצדו האחר, כך גם בתולדות העמים — חיים ופעילות נגד־אלהיים של עם אחד מופסקים על ידי הסתערותם של המוני עם קמאי, ותרבות חדשה מתפתחת על הריסותיה של קודמתה, זו המתמרדת כנגד עתיק היומין ומסתערת לכבוש את שמימיו, זו בעלת החיצוניות המצוחצחת והגרעין המתנוון.
כל עוד האנושות עוינת את האלהים, הרי שיש בפירודה לעמים שונים בעלי שפות שונות, לעמים אויבים ומקנאים זה בזה, משום טובה ואושר לה כולה. משל למה הדבר דומה, למלח זה המשמר את האנושות מפני רקבון והשחתת המידות. רק כאשר יתאחדו כל העמים כולם כדי להסתפח בנחלת אלהי אמת לעשות רצונו ולעבוד עבודתו, רק אז יהיה באחדותם משום ברכה להם, והאחדות הזאת תתקיים לנצח. אחדות עמים כזאת היא היא שנבאו נביאים כי עתידה היא לבוא, והיא היא מטרת תולדות האנושות. או אז תתגשם — בניגוד לבלבול הלשונות המתואר בפרקנו — נבואתו של הנביא צפניה (צפניה ג׳:ט׳) ״כי־אז אהפך אל־עמים שפה ברורה, לקרא כלם בשם ה׳ לעבדו שכם אחד״.1
הערה –
1. בפרק י׳ נרמז על התהוותם של העמים (פסוק כ״ה שם), מבלי לפרט את הדברים, כדי לא להפסיק את המשך התיאור. אין איפוא כל טעם לראות סתירה בין שני הפרקים, כאילו נתחברו על ידי שני מחברים שונים, שהאחד מהם מיחס את פיזור העמים להתפתחות טבעית והאחד למעשה מסויים (כדעת ולהאוזן, קינן ועוד).
(וכאן עוד הערה ארוכה על תולדות שם, שלא אביא).
*
פסוק יח –
יחי־פלג אחרי וגו׳ – כבר הערנו, שבימי פלג נתקצר אורך ימיהם של אבות אנושות אלה באופן מפתיע, דבר שאולי אפשר לפרשו על ידי פיזור בני דורות אלה על פני כל הארץ, כאמור.1
הערה –
1. ובכך מוכח שגם P ידע על פיזור תושבי הארץ בדור הפלגה.
*
בסוף פרק יא בא סיכום כולל, ובו התייחסות לצד נוסף של הביקורת, והוא ההשוואה לספרויות המזרח הקדום. היא ארוכה, אבל אביאה –
1. כאן, עם תום חלקו השני של ספר בראשית, המקום להעיר דברים אחדים בקשר לאגדות הבבליות על אודות מעשה בראשית ועל אודות המבול. מבין כל אגדות הבריאה דומה דוקא אגדת הבריאה הבבלית לתיאור המקרא בנקודות מסויימות. באשר לאגדת הבריאה הרשומה על גבי שבעה לוחות חרס, השווה פרידריך דליצש 1896 Das babylonische Weltschopfungsepos, Leipzig, 39 .Keilinschriftl. Bibliothek, herausgegeben von Schrader, VI. 1 p
359—302. ספרות נוספת תמצא אצל גונקל ע׳ 111 ואצל שטראק ע׳ 5.
במסגרת זו נזכיר רק אותן הנקודות, אשר נתנו מקום להשוואות עם תיאור המקרא. ובכן, האלילה ״תיאמת״ (השווה — תהום) מתכוננת למלחמה באלילים העליונים. היא רוכשת מספר עצום של מפלצות כבני ברית לעצמה, והאלילים מנסים — ללא הועיל — להכניע את תיאמת ועוזריה האיומים, עד אשר מופיע מרדוק, המבטיח לצאת למלחמה כנגדה, בתנאי שיובטח לו השלטון הבלעדי כתמורה לנצחונו.
דבר זה נעשה, ומרדוק יוצא למלחמה, רכוב על גבי מרכבה שארבעה סוסים רתומים אליה. עוזריה של תיאמת נסים בבהלה, ורק היא עצמה מחזיקה מעמד. מרדוק משיב רוח סערה לתוך פיה, כך שבטנה צפה. אחר הוא תוחב את רומחו לתוך פיה וחותך את קרביה. אחרי שהוא מתגבר גם על עוזריה, הוא מבתר את תיאמת לשני חלקים כמו שמבתרים את הדג הזה, ממחצית אחת הוא יוצר את הרקיע, שם בריח בפניו ומפקיד עליו שומרים, להם הוא מצווה שלא ליתן למים לצאת משם. לא ברור, מה נעשה במחציתה השניה של תיאמת המנוצחת. מן הסתם נעשה ממנו — הארץ. אחר מסופר על התהוות השאר, במיוחד הכוכבים, ולבסוף — האדם. לא ניתן לקבוע את סדר מלאכות בריאה אלה בשל הליקויים וחוסר הרציפות שבלוחות.
גונקל מיחס חשיבות מיוחדת לזהות המסורת העברית והבבלית בנקודה המאפיינת — העולם מתהווה על ידי חלוקת הים הקמאי (תיאמת). מכאן הוא בא למסקנה שהנוסחים הראשונים של בראשית פרק א׳ והמיטוס הבבלי אינם אלא גונים שונים של מסורת אחת. אך בצדק מפנה שטראק תשומת לב לעובדה שהשונה אשר בשתי מסורות אלה רב וגדול יותר מאשר המשותף שבהם. אצל הבבלים יראים האלילים מפני תיאמת, מרדוק חייב להצטייד בכלי זיין רבים, ורק אחר מאבק קשה עולה בידו לבתר את תיאמת לשניים.
בספר בראשית, לעומת זאת — אל אחד העומד בחוץ ומעל לכל חומר, והוא אומר, ודברו נעשה; ואין הספר יודע לספר על מאבק כלשהו. התהום אינה מצויינת כמפלצת קמאית וכלל לא מוזכרת אלא פעם אחת (פסוק ב׳), בעוד אשר לאחר מכן מדובר תמיד רק במים. ואם גם מוזכרים במקומות אחרים שבתנ״ך רהב (איוב ט׳:י״ג, כ״ו:י״ב) ולויתן (שם ג׳:ח׳), הרי יש לזכור ששמות אלה זרים הם לבבלים ואינם מוכיחים מאומה לענין מעשה בראשית שבספרנו. הדימויים המעטים שבין תיאור התורה ושאר תיאורי הבריאה מתבארים מתוך ההנחה, שהיתה קיימת מסורת עתיקה, משותפת לכלל האנושות, מסורת אשר אצל אבות האומה הישראלית נמסרה מדור לדור ביתר דיוק, עד אשר בא הגילוי האלהי בתורה והעלה את הדברים על הכתב בניסוח קבוע ובהתאם לעובדות כפי שהתרחשו.
מרובים יותר הם גורמים להשוואה בין תיאור המבול שבתורה וזה שבאגדה הבבלית. כבר מזמן היתה ידועה אגדה בבלית בנושא זה — מפי הכומר הבבלי בירוסוס. ניתן למצוא אותה בכרוניקה של איוזביוס (24—19 .ed. Schone, I).
לפי בירוסוס הודיע האל קרונוס למלך בבל העשירי קסיסותרוס בחלום, כי ביום חמישה עשר בדייסיוס יטבעו כל בני האדם במבול והוא צוה אליו להטמין בקרקע את כל כתבי הקודש, בעיר השמש סיפרה. לאחר מכן יהא עליו לבנות אניה, שבה יכנס, יחד עם קרובי משפחתו וידידיו הקרובים, ובה יכניס גם הולכי ארבע ועופות וכן מזון ומשקה. קסיסותרוס בנה אניה זו, כשאורכה ורוחבה ביחס 5 ל־2, אסף אל תוכה בעלי החיים כמצווה והביא לתוכה גם את אשתו, בניו וידידיו. והמבול היה. כשפחתו המים, שילח קסיסותרוס עופות אחדים, אך אלה חזרו אל אניתו לכשלא מצאו מזון ומנוח לרגליהם. אחר ימים אחדים שב ושילח עופות אחרים, והללו חזרו אליו כשטיט מכסה רגליהם.
לכששילחם בשלישית, לא חזרו אליו עוד, ומכאן ידע שיבשה הארץ. הוא הסיר חלק מגג האניה ואז ראה, כי אניתו נתקעה באחד ההרים. הוא יצא את האניה בלווית אשתו, בתו וההגאי, נשק לאדמה, בנה מזבח שעליו הקריב קרבנות לאלילים ואחר נעלם יחד עם הנלווים אליו. מכיוון שלא חזר עוד אל האניה יצאו ממנה גם השאר, אשר חפשוהו וקראוהו בשם. קסיסותרוס לא הראה עצמו להם עוד, אבל הם שמעו קולו ממרום, והוא צוה להם להיות טובים, לחזור לבבל ולהוציא ממחבואיהם את כתבי הקודש שהטמין בסיפרה.
עוד אמר להם, שהם עתה בארץ ארמניה, וכי הוא, קסיסותרוס ואשתו, בתו וההגאי, רשאים יהיו, משום חסידותם, לחיות מכאן ולהבא עם האלילים. המלווים זבחו גם הם לאלילים, הלכו לבבל, גילו את כתבי הקודש שבסיפרה, יסדו ערים ומקדשים והקימו את בבל מחדש. עוד נמסר, כי עדיין נשאר חלק מן האניה ההיא בהרי ארמניה, ויש אשר נוטלים ממנה אספלת, המשמש להם קמיע.
מאד שונה מזו היא האגדה המובאת בטקסט של כתב היתדות, שנמצא בשנת 1872 על ידי George Smith ואשר מקורו בספרית אפורבניזל (650—). תרגומו נמצא אצל ינסן, 1890 Kosmologie d. Babylonier, Strasbourg, עמוד 367 ואילך, והשווה גם אצל שטראק ע׳ 35. כאן אגדת המבול היא אפיזודה מתוך אפוס גילגמש הבבלי. גילגמש מבקר אצל זקנו אותנאפישתים באי המאושרים, והלה מספר לו את סיפור המבול: פעם החליטו האלילים להביא מבול על העולם. אׇאַ, שליט האוקיאנוס, בקש להציל את אותנאפישתים, ילד שעשועיו. אך מכיון שאסור היה לו לגלות את סודם של האלילים לבן תמותה, הוא ספר על מזימת האלילים לגדר הקנים שמאחוריה ישב אותנאפישתים, וגם יעץ לו לבנות אניה כדי להציל את חייו, ואף להכניס בה כל מיני בעלי חיים.
לתושבי העיר יאמר, כי נתקלל על ידי האל בל, כי משום כך הוא נוסע אל האוקיאנוס וכי אחר יציאתו ישפיע עליהם בל שפע ברכות. אותנאפישתים בנה אניה בגובה מאה ועשרים אמה (הפרטים על שאר המידות והסידורים של האניה אינם ברורים), מלא אותה כסף וזהב, הביא לתוכה את בני ביתו, בעלי מלאכה ואף בעלי חיים ומינה את פופור־בל להגאי. עתה בא המבול: אדד הרעים, גם נבו, מרדוק ואלילים אחרים השתתפו. המים הסתערו על בני האדם; גם האלילים יראו, עלו אל שמימיו של און ורבצו שם כמו כלבים אלה. אשתו קבלה בקול על אבדן בני האדם, אף על פי שגם היא היתה בעצה זו, וכולם ישבו על הקרקע ובכו.
ששה ימים וששה לילות זעם המבול, ורק ביום השביעי שכך הים מזעמו. אז פתח אותנאפישתים את החלון, ראה שכל האנשים הפכו לאדמה, ודמעות זלגו מעיניו. אחרי שתים עשרה שעות נתגלתה היבשה, והאניה נתקעה בהר ניציר, שהחזיק בה במשך ששה ימים. ביום השביעי שלח אותנאפישתים משם יונה. היא עפה אנה ואנה, ומשלא מצאה מנוח לכף רגלה, חזרה אליו. אחר הוא שלח סנונית. אף היא עפה הנה והנה וחזרה אליו. אחר שלח את העורב. הלה הבחין ביבושת המים ולא חזר אל האניה עוד. כאשר נוכח אותנאפישתים בכך, הוא יצא עם כל מלוויו מן האניה והקריב לאלילים קרבן קטורת, האלילים מריחים בריח הקטורת ומתאספים מסביב למקריב כזבובים אלה.
גם אשתר בא ומציע, שבֶל — יוזם המבול — לא יהנה מן הקרבן. כשמופיע בל ורואה את האניה, הוא רוגז על הצלת האדם. ניניב טוען, שאין זה יכול להיות אלא אׇאַ אשר הביא להצלה זו. אׇאַ מפייס את בל בהבטיחו לו שלא גילה את סוד האלילים וכי רק הראה לאטרארזיז (אותנאפישתים החכם) חלומות. על פי הפצרות שאר האלילים עולה בל על האניה, מוציא את אותנאפישתים ואת אשתו ממנה, מברכם ומעלה אותם אל האלילים.
מלבד אפוס־גילגמש זה נמצאו תיאורים חלקיים אחרים (אחד מהם מן השנה 200—), שכולם מדברים במבול ובאטרארזיז.
הדמיון שבין תיאור המבול שבתורה ובין התיאורים הבבליים בולט לעין. אך עוד יותר בולט לעין הוא השוני העצום שבין תיאורים אלה, וכפי שכבר כתב הולצינגר, האלילים שבתיאור הבבלי, אכן אליליים הם בשקריהם ובהניחם לשקר גם לזולת, בתאותם כלפי קרבנם, במריבותיהם, בשרירות שבה הם מתיחסים לבני האדם, וגם בהפכפכנות מצבי רוחם. מה רב הוא המרחק של אלהי התורה מכל אלה, אלהים הבא עם האדם במשפט ושופטו בצדקה, צדקה שלה נאלץ האדם להסכים במצפונו. ואנו נוסיף עוד ונדגיש, כי משפט האלהים לא בא על האדם למשל על שום שהעליב את אלהיו, אלא דוקא משום ״כי מלאה הארץ חמס״ (לעיל ו׳:י״ג).
ואכן יש גם כאן מקום להשתמש בתמונה אשר בה משתמש שטדה במקום אחר (174 .Zum Alt. Testament, 1903, p) ״יחסו של התיאור התנכ״י אל התיאור הבבלי כיחסו של מעין צח זה שבהרים אל שלולית המים הדלוחים והמרופשים שבכפר״.
ובכלל תלות התיאור המקראי בתיאור הבבלי יכולה לבוא בחשבון רק בשביל מי שאינו רואה בסיפורי ספר בראשית אמת היסטורית, אלא אגדות בלבד. והנה אנחנו טוענים בהחלט, שסיפורי ספר בראשית אמת היסטורית הם. כי אכן תובעת התורה במפורש לראות אמת היסטורית בכל המסופר בה כאשר היא תובעת, למשל, לקדש את השבת על שום זכר למעשה בראשית. ואם אמנם התרחש המבול, הרי אך טבעי הוא שזכר של מאורע איום זה נשמר אצל כל העמים, ובצורה המהימנת ביותר אצל אלה, שכבר בימי קדם העלוהו על הכתב. אבל אין ליחס למסורת את המהימנות ההיסטורית המוחלטת אלא במקום שההשראה האלהית האירה את הרושם אותה וכיוונתו.
מובן מאליו הוא ששני סופרים המספרים מאורע היסטורי אחד מזדהים במידה רבה באשר לתיאור העובדות האוביקטיביות. אך לא פחות מובן הוא, ששונים יהיו בשיפוטם הסוביקטיבי על אודות הגורמים, הסיבות והתוצאות של מאורעות אלה, ומה גם כאשר הם משתייכים לאומות שונות. ואכן, מזדהים הם תיאורי המקרא ותיאורי המבול הבבלים באלה:
א) מבול גדול השחית את האנושות ואת עולם החי, ורק אנשים מעטים נצלו;
ב) הצלה זו באה בעזרת בניית אניה גדולה;
ג) הצלה זו באה להם על פי עצת האלהים (או אליל מסוים);
ד) האניה שבה הצילו עצמם הפליטים המעטים, נחתה על אחד ההרים כאשר שכך זעם המים;
ה) נוסעי האניה שלחו עופות שונים כדי להיוודע אם אמנם יבשה הארץ;
ו) ראש הניצולים הקריב לאחר יציאתו מן האניה, קרבנות לאלהים (או לאלילים).
כל אלה הן עובדות שכלל לא קשה למסורת לשמור עליהן. אך מובן הוא, שהפרטים על אודות מידות האניה, אורך ימי המבול, שם ההר שבו נחתו ועל אודות שמות הניצולים יישכחו במהרה. ואכן אפילו האגדות הבבליות סוטות זו מזו בענינים אלה לא מעט. ומכל מקום אין כל יסוד להניח, כי העברים קבלו את ספור המבול מאת הבבלים, ומה גם שקשה ביותר יהיה לקבוע, אימתי יכלה מסורת זו לעבור מידי הבבלים אל העברים. אין מקום לקבוע מועד מסירה זו לימי גלות בבל, שכן אפילו לדעת מבקרי המקרא חובר סיפורנו זמן רב לפני כן. לכן טוענים (למשל גונקל, ע׳ 65) שתרבות בבל נפוצה בארץ כנען עוד לפני הגירתם של בני ישראל לשם, עוד לפני תקופת תל־אמרנה, באמצע האלף השני, וכאשר סגלו בני ישראל לעצמם את תרבות כנען, בערך בזמן השופטים המאוחרים או המלכים הראשונים, קבלו הם גם אגדות אלה. אולם, אם נזכור את סלידתה של דת ישראל מפני התרבות הכנענית, המרחיקה לכת עד כדי כך שכבר אבות האומה מונעים את בניהם מלהתחתן עם תושבי ארץ זו — קשה יהא להסביר, ש״המחבר״ או ״העורך״ של ספרנו יכלול בו אגדה כנענית בעלת אלמנטים אלילים רבים. ובוודאי היה ספור המבול גם מזכיר שם מקום כנעני, אילו אמנם היה מתקבל על ידי תיווך כנעני.
רק מי שטוען שאין ספר בראשית מכיל אמיתות היסטוריות אלא אגדות בלבד, רק הוא נאלץ לחפש תירוצים דחוקים ובלתי סבירים, כאשר דמיון התיאורים השונים ניתן להסבר פשוט כל כך כפי שהראינו.
הפסוק היומי 