לך אתננה ולזרעך

לפרשת חיי שרה.
בפרשת השבוע חיי שרה אנו קוראים על אברהם הקונה חלקת קבר לשרה מאת בני חת. כמו כן, הוא חי תקופה מסוימת בגרר תחת שלטון אבימלך. דבר זה מעלה שאלה – רגע, האם רק לא מזמן קראנו שאלוהים הבטיח לו את הארץ? –

כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם.
בראשית יג, טו.

המחשבה הראשונה שלי הייתה – כן, הארץ הובטחה לאברהם דרך זרעו, ולא לו אישית.
אבל הרי הכתוב אומר את שני הדברים – א. לך אתננה, ב. ולזרעך.
אך לי זה נראה כדרך ביטוי מקראית. האות ו' משמשת בהרבה אופנים, וכאן היא משמשת לתוספת ביאור – לך אתננה דרך זרעך, או – לך אתננה, כלומר לזרעך.
(יש דוגמאות נוספות לכך בתנ"ך, אך קשה לי לאתרן כרגע).

והנה, יש מהמפרשים שאמרו דברים דומים. הכי אהבתי את פירושו של אבן עזרא, שכותב –
לך אתננה – בדבור, וכן: ונתן אותם על ראש השעיר (ויקרא ט״ז:כ״א).
ואולם, איני בטוח שהבנתי אותו נכון. אני מבין: לך אתננה – בדיבור, בהבטחה, ולזרעך – במעשה, בפועל. אך יתכן שהכוונה אחרת. אולי – שכשם שהבריאה היא בדיבור, כך גם הענקת הארץ היא בדיבור.
אם כך ואם כך, נראה שצריך פירוש לפירושו של אבן עזרא. לפירושו של רש"י נכתבו פירושים רבים, אך איני מכיר פירוש או ביאור לאבן עזרא.

והנה עוד כמה פירושים –
רד"ק כותב –
כי את כל הארץ – ואף על פי שהוא לא היה רואה אותה כלה אמר לו שיביט לארבע רוחותיה וכמו שהיא כלה על גבולותיה כן יתננה לו, וכן אמר למשה וראה את הארץ (במדבר כ״ז:י״ב) ר״ל מקצתה, והרי הוא כמי שראה כלה, וכן אשר אתה רואה – שאתה רואה מקצתה לך אתננה כלה, כלומר לך אתננה מעתה כי היא מתנה לך, אף על פי שהיא ברשות הגוים לך היא וממך יירשוה בניך ויגרשו הגוים ממנה.

אבן כספי, שנראה שהולך לשיטתי (או אני לשיטתו) –
לך אתננה ולזרעך – תוספת ביאור, כי במקום אחר הסתפק באחד.

רלב"ג, נראה שהולך בדרך אבן עזרא ומפרט קצת יותר –
לך אתננה – רוצה לומר בדיבור. וזה, שנְּתָנָהּ לו שיירשה זרעו. […]

הכתב והקבלה –
לך אתננה – לא הנחילה בפועל לאברהם רק לזרעו, וטעם לך ולזרעך, אתה תחזיק במתנה מעכשיו להנחילה לזרעך, כמ״ש רבותינו ירושה היא להם מאבותיהם (רמב״ן) וגם אברהם עצמו הי׳ בעיני התושבים נשיא אלהים ונשוא פנים (רע״ס).

ולשאלה נוספת – עד עולם? והרי ישראל גלה מארצו. על כך עונה רש"ר הירש –
לך אתננה ולזרעך עד עולם – ה׳ לא מבטיח לו שזרעו יהיו תמיד הבעלים בפועל על הארץ, אבל בכל מצב תמיד היא תהיה שייכת להם. עם ישראל וארץ ישראל מיועדים זה לזה לנצח. הארץ ניתנה כאן לאברהם, למרות שהוא מעולם לא היה הבעלים שלה.

איך נכתבו סיפורי האבות? (סיפור דמיוני)

(מעלה מחדש מאמר ישן)
איך נכתבו סיפורי האבות? (סיפור דמיוני)

מאת: חגי הופר

נכתב ב: 18:28:20  24.11.2012.

בראשית כא6: "ותאמר שרה צחק עשה לי אלהים כל השמע יצחק לי".

איך נכתב ספר בראשית? איך נכתבו סיפורי האבות?
מעשה שהיה כך היה:
נתנו לשלושה אנשים שונים את המשימה, אחד יכתוב על אברהם, אחד על יצחק ואחד על יעקב.
הכותב על אברהם מיד ניגש לעבודה וישב על המדוכה: מסע לישראל, ביקור במצרים, מלחמת המלכים, העקדה ועוד.
הכותב על יעקב גם הוא לא טמן ידו בצלחת, הפשיל שרוולים וניגש למלאכה: ריב על הבכורה והברכה, חלום הסולם, החיים בבית לבן ועוד.
הכותב על יצחק יצא לבלות…
כשהוא חזר הוא שם לב שלא נשאר לו עוד הרבה זמן לכתיבת הסיפור (נתנו להם דד-ליין).
מה עשה?
לקח מהניירות של הסיפור על אברהם שנחו על השולחן והתחיל להעתיק: פגישה עם אבימלך ולקיחת האישה, ריב על בארות ואף ייסוד העיר באר שבע…

יסולח לי על ההתלוצצות, אשר גם היא מותרת לפעמים
אבל בכל זאת קוצר היריעה והכפילות בסיפורים אומרת דרשני.

*

ובתגובה קיבלתי –
Erel Segal Halevi
כפילויות יש גם במציאות – http://tora.us.fm/tnk1/klli/limud/kfiluyot.html

ועניתי –
יפה. ועיין גם:

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A6%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A3_%D7%94%D7%9E%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C_%D7%9C%D7%99%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%9F_%D7%95%D7%A7%D7%A0%D7%93%D7%99

שם למשל: "לינקולן נרצח בתיאטרון "פורד" בוושינגטון. קנדי נרצח בעת שנסע במכונית מתוצרת "פורד" מדגם "לינקולן"."

Meta

השם החדש של פייסבוק – meta.
מי מתה?
בפרשת השבוע, חיי שרה, זו שרה –

וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה.

וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ.

אולי לכך צוקרברג התכוון?…
(פינת ההומור)

*

מעבר לזה, מתחילים לדבר על הגבלת הרשתות החברתיות, ונראה לאן הדברים יתפתחו. נראה שגם המציאות הזו עומדת להשתנות באופן יסודי. נתעדכן.

ספר בראשית, בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן

ספר בראשית, בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן.

להלן קישורים לרצף מאמרים שכתבתי על ספר בראשית, לפי שיטת המקורות. את הדעה המחקרית הבסיסית, למרות שיש דעות שונות המחקר, לקחתי מספרו של ריכארד אליוט פרידמן – 'התנ"ך עם מקורותיו' (באנגלית) –
Richard Elliott Friedman
The Bible with Sources Revealed

הוא מחלק את כל התורה למקורות השונים, על ידי שימוש בצבעים שונים, ומוסיף לכך הערות מספר, לא רבות.
את המבוא לתורת המקורות, שנמצא גם אצל פרידמן, ימצא הקורא במקום אחר.

לכך הוספתי את הערותיו של רד"צ הופמן, רב מזרם 'תורה עם דרך ארץ', שפעל בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, ולא קיבל את ממצאי הביקורת, אבל הכיר אותה היטב, ובפירושו הוא מתייחס לפרטיה השונים. (מתוך אתר 'על התורה', שקישור אליו נמצא באתר ויקיטקסט, על התנ"ך).
הצגת גישתו תוכל גם לעזור לנו להבין את הפרדת המקורות עצמה, היכן שפרידמן לא מפרט מספיק, וגם כמובן לשמוע את הדעה המנוגדת לה ואת נימוקיה.

אעיר, כי זמן רב ניסיתי למצוא ספר בעברית המפרט את גישת ביקורת המקרא לפרטיה, ולא רק מבוא כללי – ולא מצאתי. ובעיניי זו תעודת עניות לשוק הספרים הישראלי, ולעוסקים במקצוע זה.
הפירושים הכוללים – עולם התנ"ך, דעת מקרא, וכנראה גם מקרא לישראל (אותו לא ממש בדקתי) – כמעט שלא מתייחסים לשיטת התעודות, אם בכלל. ובחיפושי הגעתי גם לפירוש הישן 'מקרא מפורש' של א. כהנא, אך גם שם לא מצאתי את מבוקשי.

כמו כן, בקורס של האוניברסיטה הפתוחה על ספר בראשית, שני כרכים, יש התייחסות מסוימת לתורת התעודות, אבל היא מעטה מאוד, ולא רציפה.
ולמען האמת, גם ספרות טובה באנגלית לא מצאתי, למרות שחיפשתי, ואף ביקשתי הפניות מיודעי דבר. (ספר אחד צילמתי בספרייה הלאומית, אך גם הוא לא עזר הרבה. לצערי איני זוכר את שמו, וגם לא מוצא אותו אצלי).
לאור כל זאת, החלטתי לכתוב את הדברים בעצמי, ואני משתף אותם לתועלת הקורא.

*

עוד הערה בנוגע לרלוונטיות של שיטת ביקורת המקרא –
אני שומע הרבה פעמים אנשים בישראל אומרים ששיטת התעודות כבר התמוטטה ונזנחה. אני לא חושב שזה נכון. בספר של פרופ' אלכסנדר רופא, 'מבוא לספרות המקרא', שפורסם לפני שנים ספורות, הוא אומר ששיטת התעודות עדיין עומדת על בסיס איתן, למרות שאכן הוצעו לה כמה חלופות, אם בעבר על-ידי קאסוטו, או ברויאר ושיטת הבחינות שלו, או שיטתו של גונקל, ואם בימינו על-ידי ערעורים כאלה ואחרים. אני התרשמתי שמקורות P ו-D הם יציבים למדי, בעוד ההבחנה בין J ל-E היא אכן יותר מסופקת, אם כי עדיין לא מבוטלת.
מה בדיוק קורה בפקולטה למקרא איני יודע, כי איני סטודנט למקרא, ואשמח אם יספרו לי.
אז מניין צמחה הדעה שהשיטה התמוטטה? להערכתי, מתוך סמניטמט דתי, או מסורתי. אבל סנטימנט הוא לא דעה מבוססת.
לכן רצף המאמרים שאני מציע כאן, שמציג את הגישה וגם את ההתנגדות לה, יכול לעזור לקורא לגבש דעה קצת יותר מושכלת בנושא. שהרי עד עכשיו, כאמור – וכולל עכשיו – קיים מחסור רציני של ספרות בעברית בנושא זה.

*

להלן פירוט הפרקים –
(שם הפרק בא אחרי הקישור).

פרשת בראשית בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן

פרשת בראשית בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן

*

פרשת נח בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן

פרשת נח בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן

*

בראשית יב בתורת התעודות לפי פרידמן ורד"צ הופמן

בראשית יב בתורת התעודות לפי פרידמן ורד"צ הופמן

*

בראשית יג-יד בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן

בראשית יג-יד בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן

*

בראשית יב בתורת התעודות לפי פרידמן ורד"צ הופמן

בראשית יב בתורת התעודות לפי פרידמן ורד"צ הופמן

*

בראשית יג-יד בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן

בראשית יג-יד בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן

*

http://dailyverses.news.blog/2021/10/25/%d7%91%d7%a8%d7%90%d7%a9%d7%99%d7%aa-%d7%98%d7%95-%d7%98%d7%96-%d7%99%d7%96-%d7%91%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a2%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a4%d7%99-%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%93/

בראשית טו-טז-יז, בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן

*

http://dailyverses.news.blog/2021/10/20/%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%a1%d7%93%d7%95%d7%9d-%d7%91%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a2%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a4%d7%99-%d7%a8%d7%93%d7%a5-%d7%94%d7%95%d7%a4%d7%9e/

סיפור סדום בתורת התעודות, לפי רד"ץ הופמן

*

http://dailyverses.news.blog/2021/10/21/%d7%92%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a9-%d7%99%d7%a9%d7%9e%d7%a2%d7%90%d7%9c-%d7%91%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a2%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a4%d7%99-%d7%a8%d7%93%d7%a5-%d7%94%d7%95/

גירוש ישמעאל בתורת התעודות, לפי רד"ץ הופמן

*

http://dailyverses.news.blog/2021/10/21/%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%a2%d7%a7%d7%93%d7%94-%d7%91%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a2%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a4%d7%99-%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%93%d7%9e%d7%9f/

סיפור העקדה בתורת התעודות, לפי פרידמן

*

http://dailyverses.news.blog/2021/10/21/%d7%a4%d7%a8%d7%a9%d7%95%d7%aa-%d7%97%d7%99%d7%99-%d7%a9%d7%a8%d7%94-%d7%95%d7%aa%d7%95%d7%9c%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a2%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a4/

פרשות חיי שרה ותולדות, בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן

*

http://dailyverses.news.blog/2021/10/21/%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%99%d7%a2%d7%a7%d7%91-%d7%91%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a4%d7%99-%d7%a8%d7%93%d7%a6-%d7%94%d7%95%d7%a4%d7%9e%d7%9f/

חלום יעקב, בתורת המקורות, לפי רד"צ הופמן

*

http://dailyverses.news.blog/2021/10/21/%d7%a1%d7%95%d7%a3-%d7%a4%d7%a8%d7%a9%d7%aa-%d7%95%d7%99%d7%a6%d7%90-%d7%91%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a2%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a4%d7%99-%d7%a8%d7%93%d7%a6-%d7%94%d7%95/

סוף פרשת ויצא, בתורת התעודות, לפי רד"צ הופמן

*

פרשת וישלח, בתורת התעודות, לפי רד"צ הופמן – חלק א

פרשת וישלח, בתורת התעודות, לפי רד"צ הופמן – חלק א

*

http://dailyverses.news.blog/2021/10/23/%d7%a4%d7%a8%d7%a9%d7%aa-%d7%95%d7%99%d7%a9%d7%9c%d7%97-%d7%91%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a2%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a4%d7%99-%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%93%d7%9e%d7%9f-%d7%95%d7%a8/

פרשת וישלח, בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן. חלק שני

*

http://dailyverses.news.blog/2021/10/23/%d7%a4%d7%a8%d7%a9%d7%aa-%d7%95%d7%99%d7%a9%d7%9c%d7%97-%d7%91%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a2%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a4%d7%99-%d7%a8%d7%93%d7%a6-%d7%94%d7%95%d7%a4%d7%9e-2/

פרשת וישלח, בתורת התעודות, לפי רד"צ הופמן. חלק שלישי

*

http://dailyverses.news.blog/2021/10/23/%d7%a4%d7%a8%d7%a9%d7%aa-%d7%95%d7%99%d7%a9%d7%9c%d7%97-%d7%91%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a2%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a4%d7%99-%d7%a8%d7%93%d7%a6-%d7%94%d7%95%d7%a4%d7%9e-3/

פרשת וישלח, בתורת התעודות, לפי רד"צ הופמן. חלק רביעי

*

http://dailyverses.news.blog/2021/10/23/%d7%a4%d7%a8%d7%a9%d7%aa-%d7%95%d7%99%d7%a9%d7%9c%d7%97-%d7%91%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a2%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%97%d7%9c%d7%a7-%d7%97%d7%9e%d7%99%d7%a9%d7%99/

פרשת וישלח, בתורת התעודות, חלק חמישי

*

http://dailyverses.news.blog/2021/10/27/%d7%a4%d7%a8%d7%a9%d7%aa-%d7%95%d7%99%d7%a9%d7%91-%d7%91%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a2%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a4%d7%99-%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%93%d7%9e%d7%9f-%d7%95%d7%a8%d7%93/

פרשת וישב בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן

*

http://dailyverses.news.blog/2021/10/27/%d7%a4%d7%a8%d7%a9%d7%aa-%d7%9e%d7%a7%d7%a5-%d7%91%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a2%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a4%d7%99-%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%93%d7%9e%d7%9f/

פרשת מקץ בתורת התעודות, לפי פרידמן

*

http://dailyverses.news.blog/2021/10/27/%d7%a4%d7%a8%d7%a9%d7%aa-%d7%95%d7%99%d7%92%d7%a9-%d7%91%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a2%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a4%d7%99-%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%93%d7%9e%d7%9f/

פרשת ויגש בתורת התעודות, לפי פרידמן

*

פרשת ויחי בתורת התעודות, לפי פרידמן

פרשת ויחי בתורת התעודות, לפי פרידמן

*

סיכום קצר שלי על תורת התעודות מלפני כמה חודשים –
http://dailyverses.news.blog/2021/03/23/%d7%a2%d7%9c-%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a2%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa/

ומאמר נוסף וארוך מאת הרב בן נון, על ביקורת הביקורת, ובתחילתו תיאור ממצה של השיטה –
https://www.knowingfaith.co.il/%D7%9E%D7%A7%D7%A8%D7%90-%D7%95%D7%90%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94/%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%AA-%D7%94%D7%AA%D7%A2%D7%95%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%A7%D7%A8%D7%90-%D7%95%D7%91%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%AA-%D7%9E%D7%93%D7%A2-%D7%95%D7%9E%D7%A1%D7%95%D7%A8%D7%AA

פרשת ויחי בתורת התעודות, לפי פרידמן

פרשת ויחי בתורת התעודות, לפי פרידמן.
פרשת ויחי -נבראשית מז, כח עד נ, כו.

בפרק מז דנתי במאמר קודם.

פרק מח שייך ברובו למקור E, ובאמצעו חלק השייך ל-P – פסוקים ג-ז.

פרק מט שייך ברובו ל-J, ובסופו, אחרי הוספת העורך בפסוק כח, סיום הפרק בפסוקים כט-לג שייך ל-P.

פרק נ שייך בחציו הראשון, א-יא, יד, ל-J, למעט שני פסוקים, יב-יג, השייכים ל-P.
ובחציו השני הוא שייך ל-E, למעט פסוק כב, השייך שוב ל-J.

*

פרידמן מעיר –
כח, ז –
פסוק ז לא מאוד מתאים לקונטקסט, ולא מקושר היטב למה שקודם לו ומה שבא אחריו. והוא משלב אלמנטים משני המקורות – הוא מתייחס לפדן ארם, שאופייני ל-P, אבל הוא גם מתייחס לבואם לאפרת, וזה מתייחס לקבורת רחל בדרך אפרת, שבא במקור E (בראשית לה, טז-כ). לכן זו נראית כהוספת העורך. אולי התפקיד של זה היה להפריד בין שני מקורות סותרים על אפרים ומנשה, שבאים לפני זה ואחרי זה.
לפי דרך אחרת, פסוק זה בכל זאת שייך ל-P, כי הוא מתאים לקטע P הבא(מט, כט-לג). קודם מדבר על קבורת רחל, ואז על קבורתו שלו.
לכן מקור פסוק זה לא ברור.

מח, ח –
בפסוק ה יעקב מבטיח לאפרים ומנשה מעמד מלא, שווה לבניו. אבל בפסוק ח הוא מביט בהם ושואל 'מי אלה?'. הפסוק הראשון הוא ב-P, והסתירה מתפתחת כאשר פסוק זה מושם באמצע הקטע של E על אפרים ומנשה.

מח, כא –
המילה שכם. שכם הייתה הבירה של ירובעם בממלכה הצפונית של ישראל. היא הייתה ממוקמת בנחלת יוסף (מלכים א, יב, כה). E, המקור הצפוני, יוצר כאן העדפה לממלכה הצפונית, בדיוק כפי ש-J יוצר העדפה לממלכה הדרומית של יהודה, בברכת יעקב ליהודה בהמשך.

*

מט, א –
שיר זה, של ברכות יעקב לבניו, הוא קטע בלתי תלוי וקדום, כנראה מתקופת קדם-המלוכה. המחבר של J משתמש בשיר זה כמקור מידע, עליו הוא בונה חלקים מההיסטוריה של השבטים ראובן, שמעון, לוי ויהודה, ואז כולל את השיר עם ההיסטוריה שהוא מתבסס עליה. שימוש דומה של שימוש במקור שירי בטקסט פרוזה אפשר לראות בשירת הים. השיר מופיע בשמות טו, וקטע הפרוזה שמתבסס עליו מופיע בחלק J של שמות יד.
(מקרה נוסף הוא השיר של דבורה בשופטים ה, וקטע הפרוזה שמשתמש בשיר בא בשופטים ד. ניתוח האופן בו נעשה שימוש בשירים אלה הוא מעבר לתחומי ספר זה, אומר פרידמן).

מט, י –
השיר, כאן ב-J, מפחית את שלושת האחים הראשונים – ראובן, שמעון ולוי – מההצלחה, ואז מעניק את המלוכה ליהודה – 'לא יסור שבט מיהודה'.

פרשת ויגש בתורת התעודות, לפי פרידמן

פרשת ויגש בתורת התעודות, לפי פרידמן.
פרשת ויגש – בראשית מד, יח עד מז, כז.

על פרקים מד-מה כתבתי במאמר קודם –
פרק מד גם הוא שייך ל-J, וכן פרק מה, למעט פסוק אחד מ-E –
ג וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו.

עתה אביא את פרקים מו-מז לפי חלוקתם, ובהמשך – מעט הערותיו של פרידמן. הופמן כאמור חסר כאן.

*

רגיל – J.
מודגש – E.
נטוי ויצויין במילים – P.

בראשית מו –
א וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק. ב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. ג וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. ד אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ. ה וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע

וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ. 

מקור P –
ו וַיִּקְחוּ אֶת מִקְנֵיהֶם וְאֶת רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וְכָל זַרְעוֹ אִתּוֹ. ז בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו וְכָל זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה.    ח וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה יַעֲקֹב וּבָנָיו בְּכֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן. ט וּבְנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ וּפַלּוּא וְחֶצְרוֹן וְכַרְמִי. י וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית. יא וּבְנֵי לֵוִי גֵּרְשׁוֹן קְהָת וּמְרָרִי. יב וּבְנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה וָפֶרֶץ וָזָרַח וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיִּהְיוּ בְנֵי פֶרֶץ חֶצְרוֹן וְחָמוּל. יג וּבְנֵי יִשָׂשכָר תּוֹלָע וּפֻוָּה וְיוֹב וְשִׁמְרוֹן. יד וּבְנֵי זְבוּלֻן סֶרֶד וְאֵלוֹן וְיַחְלְאֵל. טו אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ כָּל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ. טז וּבְנֵי גָד צִפְיוֹן וְחַגִּי שׁוּנִי וְאֶצְבֹּן עֵרִי וַאֲרוֹדִי וְאַרְאֵלִי. יז וּבְנֵי אָשֵׁר יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה וְשֶׂרַח אֲחֹתָם וּבְנֵי בְרִיעָה חֶבֶר וּמַלְכִּיאֵל. יח אֵלֶּה בְּנֵי זִלְפָּה אֲשֶׁר נָתַן לָבָן לְלֵאָה בִתּוֹ וַתֵּלֶד אֶת אֵלֶּה לְיַעֲקֹב שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה נָפֶשׁ. יט בְּנֵי רָחֵל אֵשֶׁת יַעֲקֹב יוֹסֵף וּבִנְיָמִן. כ וַיִּוָּלֵד לְיוֹסֵף בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם. כא וּבְנֵי בִנְיָמִן בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל גֵּרָא וְנַעֲמָן אֵחִי וָרֹאשׁ מֻפִּים וְחֻפִּים וָאָרְדְּ. כב אֵלֶּה בְּנֵי רָחֵל אֲשֶׁר יֻלַּד לְיַעֲקֹב כָּל נֶפֶשׁ אַרְבָּעָה עָשָׂר. כג וּבְנֵי דָן חֻשִׁים. כד וּבְנֵי נַפְתָּלִי יַחְצְאֵל וְגוּנִי וְיֵצֶר וְשִׁלֵּם. כה אֵלֶּה בְּנֵי בִלְהָה אֲשֶׁר נָתַן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ וַתֵּלֶד אֶת אֵלֶּה לְיַעֲקֹב כָּל נֶפֶשׁ שִׁבְעָה. כו כָּל הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה יֹצְאֵי יְרֵכוֹ מִלְּבַד נְשֵׁי בְנֵי יַעֲקֹב כָּל נֶפֶשׁ שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ. כז וּבְנֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְמִצְרַיִם נֶפֶשׁ שְׁנָיִם כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים.

חוזר ל-J –
כח וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן. כט וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד. ל וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי. לא וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וְאֶל בֵּית אָבִיו אֶעֱלֶה וְאַגִּידָה לְפַרְעֹה וְאֹמְרָה אֵלָיו אַחַי וּבֵית אָבִי אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בָּאוּ אֵלָי. לב וְהָאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן כִּי אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם הֵבִיאוּ. לג וְהָיָה כִּי יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה מַּעֲשֵׂיכֶם. לד וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן.

*

בראשית מז –
א וַיָּבֹא יוֹסֵף וַיַּגֵּד לְפַרְעֹה וַיֹּאמֶר אָבִי וְאַחַי וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם בָּאוּ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנָּם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן. ב וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים וַיַּצִּגֵם לִפְנֵי פַרְעֹה. ג וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל אֶחָיו מַה מַּעֲשֵׂיכֶם וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ. ד וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן. 

מקור P –
ה וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ וְאַחֶיךָ בָּאוּ אֵלֶיךָ. ו אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְאִם יָדַעְתָּ וְיֶשׁ בָּם אַנְשֵׁי חַיִל וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל אֲשֶׁר לִי. ז וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת יַעֲקֹב אָבִיו וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה. ח וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ. ט וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם. י וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה וַיֵּצֵא מִלִּפְנֵי פַרְעֹה. יא וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה. יב וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף. 

יג וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב. יד וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה. טו וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ כִּי אָפֵס כָּסֶף. טז וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם אָפֵס כָּסֶף. יז וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל יוֹסֵף וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא. יח וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ. יט לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם. כ וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה. כא וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ. כב רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם. כג וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה. כד וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם. כה וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה. כו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה. 

כז וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ

מקור P –
וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד. כח וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה. 

כט וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. ל וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ. לא וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה.

*

פרידמן מעיר –
מז, ז –
חלק זה, מז: ה-יב, בא באמצע הטקסט של J, אבל יעקב אומר פה שהוא בן 130 ושאברהם ויצחק חיו יותר מזה, בזמן שב-J יהוה קבע שאף אדם לא יחיה יותר מ-120 שנה. רק ב-P גילים ניתנים, ואברהם ויצחק חיים יותר. יותר מזה, לחלק זה יש עוד מאפיינים של P – המילים 'ימי שני' ו'ימי שני חיי' מופיעות רק ב-P. גם המילים 'מגוריהם' ו'אחוזה' (כנראה) מופיעות רק ב-P. המילים 'כאשר ציווה' מופיעות חמישים ושלוש פעמים נוספות בבראשית עד במדבר, וחמישים ושתיים מהן הן ב-P. וב-P אנשים חיים ברעמסס.
עם זאת, עלינו להכיר בכך שאפשרי שהעורך שילב קטעים מ-J ו-E בתוך P, לעצב קטע זה. ההתייחסות לגושן (פסוק 6) יכולה לסתור את ההתייחסות לרעמסס, ו-P לא מזכיר את גושן במקום אחר. המילים 'וְאֶת אַחֶיךָ יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן' יכולות היו להיות במקור 'וישבו בגושן', שנראה מתאים לטקסט. וגושן היא מבוקשם של האחים במקור J (פסוק 4). יותר מכך, קטע זה נעשה מורכב יותר עם העובדה שבתרגום השבעים הטקסט שונה, מה שיכול להעיד על הישנות הזכרת גושן בפסוקים 4 ו-6. (הערה – יתכנו שיבושים בקטע זה, וכן אין הוא לגמרי מובן לי).

מז, ח –
קשה לדעת האם קטע זה, פסוקים יג-כו, הוא של J או E.

פרשת מקץ בתורת התעודות, לפי פרידמן

פרשת מקץ בתורת התעודות, לפי פרידמן.

בפרשה זו ועד סוף ספר בראשית אין פירוש של רד"צ הופמן. ועל פרשה זו גם פרידמן לא מעיר. על כן אסתפק בחלוקת המקורות של פרידמן.

במאמר על הפרשה הקודמת כתבתי –
פרקים מ-מא – מקור E, למעט פסוק מו בפרק מא (ששייך לפרשה הבאה), שחציו הראשון ממקור P, וחציו השני של העורך R –
וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם
וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנֵי פַרְעֹה וַיַּעְבֹר בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

עתה נמשיך לפרק מב, שמורכב מ-J ומ-E. הראשון יכתב כטקסט רגיל, והשני בהדגשה.

בראשית מב –
א וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ. ב וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת. ג וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם. ד וְאֶת בִּנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵף לֹא שָׁלַח יַעֲקֹב אֶת אֶחָיו כִּי אָמַר פֶּן יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן. ה וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים כִּי הָיָה הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. ו וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה. ז וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר אֹכֶל. ח וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ. ט וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם. י וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לֹא אֲדֹנִי וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל. יא כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים. יב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לֹא כִּי עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת. יג וַיֹּאמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ. יד וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר מְרַגְּלִים אַתֶּם. טו בְּזֹאת תִּבָּחֵנוּ חֵי פַרְעֹה אִם תֵּצְאוּ מִזֶּה כִּי אִם בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה. טז שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד וְיִקַּח אֶת אֲחִיכֶם וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם וְאִם לֹא חֵי פַרְעֹה כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּם. יז וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל מִשְׁמָר שְׁלֹשֶׁת יָמִים. יח וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא. יט אִם כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם. כ וְאֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ וַיַּעֲשׂוּ כֵן. 

כא וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת. כב וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ. כג וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם. כד וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם. כה וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְאוּ אֶת כְּלֵיהֶם בָּר וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל שַׂקּוֹ וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן. 

כו וַיִּשְׂאוּ אֶת שִׁבְרָם עַל חֲמֹרֵיהֶם וַיֵּלְכוּ מִשָּׁם. כז וַיִּפְתַּח הָאֶחָד אֶת שַׂקּוֹ לָתֵת מִסְפּוֹא לַחֲמֹרוֹ בַּמָּלוֹן וַיַּרְא אֶת כַּסְפּוֹ וְהִנֵּה הוּא בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ. כח וַיֹּאמֶר אֶל אֶחָיו הוּשַׁב כַּסְפִּי וְגַם הִנֵּה בְאַמְתַּחְתִּי וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ. כט וַיָּבֹאוּ אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אַרְצָה כְּנָעַן וַיַּגִּידוּ לוֹ אֵת כָּל הַקֹּרֹת אֹתָם לֵאמֹר. ל דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת וַיִּתֵּן אֹתָנוּ כִּמְרַגְּלִים אֶת הָאָרֶץ. לא וַנֹּאמֶר אֵלָיו כֵּנִים אֲנָחְנוּ לֹא הָיִינוּ מְרַגְּלִים. לב שְׁנֵים עָשָׂר אֲנַחְנוּ אַחִים בְּנֵי אָבִינוּ הָאֶחָד אֵינֶנּוּ וְהַקָּטֹן הַיּוֹם אֶת אָבִינוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. לג וַיֹּאמֶר אֵלֵינוּ הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ בְּזֹאת אֵדַע כִּי כֵנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם הָאֶחָד הַנִּיחוּ אִתִּי וְאֶת רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם קְחוּ וָלֵכוּ. לד וְהָבִיאוּ אֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֵלַי וְאֵדְעָה כִּי לֹא מְרַגְּלִים אַתֶּם כִּי כֵנִים אַתֶּם אֶת אֲחִיכֶם אֶתֵּן לָכֶם וְאֶת הָאָרֶץ תִּסְחָרוּ. 

לה וַיְהִי הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם וְהִנֵּה אִישׁ צְרוֹר כַּסְפּוֹ בְּשַׂקּוֹ וַיִּרְאוּ אֶת צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם הֵמָּה וַאֲבִיהֶם וַיִּירָאוּ. לו וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה. לז וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ. 

לח וַיֹּאמֶר לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה.

*

פרק מג הוא ממקור J, למעט שני פסוקים שהם ממקור E, בהדגשה –

יד וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי. 

כג וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לָכֶם אַל תִּירָאוּ אֱלֹהֵיכֶם וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן בְּאַמְתְּחֹתֵיכֶם כַּסְפְּכֶם בָּא אֵלָי וַיּוֹצֵא אֲלֵהֶם אֶת שִׁמְעוֹן.

*

פרק מד גם הוא שייך ל-J, וכן פרק מה, למעט פסוק אחד מ-E –
ג וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו.

*

פרשת מקץ היא מ-מא, א ועד מד, יז, אך כאן המשכתי קצת הלאה, ונמשיך בפרשה הבאה.

פרשת וישב בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן

פרשת וישב בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן.

(דברי פרידמן להלן יבארו את החלוקה. אחר כך אביא מדבריו של רד"צ הופמן, ששולל את ממצאי הביקורת. דבריו ארוכים וסבוכים ולא תמיד קשורים ישירות לחלוקה, לכן הקריאה בהם לשיקול הקורא, אבל צירפתי אותם למי שחפץ בכך, וכן בגלל שהם מסבירים כמה קשיים שפרידמן לא מתייחס אליהם).

רגיל – J.
מודגש – E.
נטוי – עורך R.
פסוק ראשון ממקור P – יצויין במילים.

בראשית לז –
פסוק ראשון ממקור P –
א וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. 

ועובר לעורך R –
ב אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב

ול-J –
יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם. ג וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. ד וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. ה וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ. ו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי. ז וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. ח וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו. ט וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי. י וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְךָ אָרְצָה. יא וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר. 

יב וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם. יג וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי. יד וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה. טו וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ. טז וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים. יז וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן. יח וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ. יט וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. כ וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו. כא וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. כב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו. כג וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו. כד וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם. כה וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם

וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה. כו וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ. כז לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו. כח וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה. כט וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו. ל וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא. 

לא וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם. לב וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא. 
לג וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף. לד וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים. לה וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו. לו וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים.

*

פרקים לח-לט – מקור J.
פרקים מ-מא – מקור E, למעט פסוק מו בפרק מא (ששייך לפרשה הבאה), שחציו הראשון ממקור P, וחציו השני של העורך R –
וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם
וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנֵי פַרְעֹה וַיַּעְבֹר בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

*

פרידמן מעיר –
לז, כז –
בפסוקים כא-כב (E) ראובן הוא זה שמציל את יוסף מהאחים המנסים להרוג אותו, אבל בפסוקים כו-כז (J) יהודה הוא זה שמציל אותו ממוות. זה מתאים בהתרכזות ביהודה והעדפתו ב-J באופן כללי.

לז, כח –
ב-J הישמעאלים מביאים את יוסף למצרים ומוכרים אותו לפוטיפר, בעוד ב-E המדיינים עושים זאת. (הם מזוהים אחר-כך גם כמדנים. ראוי לציון שלידתם של מדיין ושל מדן כתובה ב-E, בבראשית כה: ב, ד). RJE משלב אותם, על ידי כך שהוא נותן לזה להיראות שהמדיינים מכרו אותו לישמעאלים, שאז מכרו אותו למצרים. אבל זה עדיין משאיר סתירה, כי בפסוק לו (E) עדיין נאמר שהמדיינים (או המדנים) מכרו אותו לפוטיפר, אבל לט, א (J) אומר –
"וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה".

לז, לא –
ב-J, במטרה לקבל את הברכה המיועדת לעשיו, יעקב מרמה את אביהם על-ידי שימוש בבגדי אחיו, בבשר, ובעור של עז. עכשיו, באותו מקור, האחים מרמים את אביהם על-ידי שימוש בכתונת אחיהם טבולה בדם עז. זהו אחד מסדרת תשלומים עבור התרמית שמעצב את שרשרת האירועים בסיפור של מקור J.
שנית, האחים אומרים כאן "הכר נא", שזה מה שתמר אומרת ליהודה בפרק הבא, כאשר היא מראה לו את הראיות, כך שהוא מקבל תשלום על שרימה אותה.
שלישית, ב-J האחים (לא המדיינים) מוכרים את יוסף עבור עשרים קלי כסף. מאוחר יותר, יוסף מארגן שיוחזרו עשרים חתיכות כסף לשקיהם (תשע חתיכות בחזרתם הראשונה, ואחת עשרה חתיכות בחזרתם השנייה), שוב רומז לתגמול האירוני לרמאות האחים.
הרבה חוקרים עדיין מתייחסים לסיפור זה כ'נובלת יוסף', שהם מחשיבים כסיפור אחיד, הבא ממקור מובחן. בכל אופן, העובדה ש-J ו-E יכולים להיות מזוהים ומובחנים בסיפור זה מראה שגישת ה'נובלה' הזו שגויה. הקשרים בין סיפורי יעקב ויוסף ב-J, כלומר שרשרת התגמולים על מעשי הרמאות, גם מראים שסיפור יוסף אינו עצמאי, הוא מקושר בצורה מורכבת להקשר של J.

*

רד"צ הופמן מפרש –
פרק לז –
פסוק א – הערה –
4. הרבה טורחים מבקרי המקרא באשר לחלוקת הקטע שבין הפסוקים ל״ז:א׳ ומ׳:כ״ג בין שלושת המקורות J, P ו־E. נולדקה (,Untersuchungen 31 .p) כותב על כך: עתה אנו באים לחלל הריק הכאוב ביותר שבכל מסורת היסוד (P), דהיינו למה שהם מספרים על גורמי ההגירה למצרים… אין אנחנו יודעים כלל, מדוע — לפי מסורת היסוד — ירד יעקב עם ביתו למצרים. ארדמן (Bibelstudien I. p. 53) מסיק מכאן ומתופעות דומות את המסקנה הנכונה — … שיש לוותר על הדעה, שלפיה נשמרו לנו בספר בראשית חלקים של איזה חיבור היסטורי של הכהנים.
נתבונן איפוא בדברים שבפרשתנו, שאותם מיחסים ל־P. מעטים ביותר הם. לפי דילמן שייכים ל־P מלבד ל״ז:א׳ (שבתחילה היה מקומו אחר ל״ו:ח׳), רק הכותרות ״אלה תולדות יעקב״, וזאת לפי הכלל הנקוט בידי המבקרים שהביטוי תולדות איננו בא אלא ב־P . אל נכון מעיר י. הלוי (93 .p .Recherches bibliques II): אנו מרשים לעצמנו שלא להכיר בכלל זה, לפחות כל זמן שלא יאמרו לנו, באיזה ביטוי השתמשו E או J במקום אלה תולדות שב־P, כאשר הקדימו נוסחת פתיחה לסיפור חדש, כפי שצריך.
נדיבי לב יותר לגבי P הם הולצינגר וגונקל, שמיחסים ל־P את פסוק ב׳ כולו. אלא שגונקל גורס שם והוא נֵעֹר במקום והוא נַעַר וגו׳, כלומר הוא התמרד על בני בלהה וזלפה וכו׳. והוא רוצה להניח את ההנחה כי שינוי מגמתי של P הוא לומר, שלא כל בני {יעקב} אלא דוקא בני בלהה ובני זלפה חטאו לו ליוסף, וזאת כדי לגלגל את הפשע הנתעב על האבות הפחות חשובים, השבטים בני השפחות.
וגם שנאתם של האחים, כאן ניתן לה טעם אחר מאשר במקורות J ו־E; כאן הם שונאים את יוסף על שום שמביא את דיבתם הרעה אל אביהם. כך גונקל. ומשום מה אין הוא רואה שבהנחה זו הוא סותר את עצמו. אילו רצה P לגלגל באופן מגמתי את הפשע דוקא על האבות ״פחותי הערך״, אסור היה לשנות את סיבות שנאתם כך שלא האבות ״פחותי הערך״, כי אם דוקא יוסף, יעמד באור שלילי, כשמציגים אותו כמלשין, שהרי בזה נראית מוצדקת שנאת האחים הלא-חשובים.
ועוד. לא מצינו בשום מקום ב־P עקבות להערכה שונה של בני השפחות לעומת בני הגבירות, והשווה בענין זה את סדר חניית השבטים, בתחילת ספר במדבר.
לפי פשוטם של הדברים אין בפסוק ב׳ אלא משום מתן טעם לשנאה הכללית מצד כל האחים אל יוסף. בניה של לאה לא יכלו להסכים להעדפתו של יוסף על ידי אביהם וגם לא יכלו לשאת בהתנהגותו כמי שעתיד למשול בהם על פי חלומות, שהרי כבניה של לאה שווי ערך הם לו. טעם זה לשנאה לא היה קיים אצל בני השפחות, כי אלה עשויים היו להשלים עם העדפתו של יוסף עליהם ואפילו עם רצונו להשתלט עליהם. על כן אי אפשר היה לנמק את שנאתם אליו אלא בדיבה הרעה שהיה מביא אל אביהם; והשווה י׳ הלוי 93 .Recherches bibliques II. p וב׳ יעקוב Quellenscheidung u. Exegese im Pentateuch, p. 85.
בהמשך הדברים נעיר את הנחוץ לענין הנסיון לחלק את הפרשה ל־J. ול־E.

ולפסוק –
(א) כפי שכבר אמרנו למעלה, דומים הפסוקים א׳-ב׳ שלפנינו לפסוקים ח׳-ט׳ שבפרק הקודם. שם נאמר בפסוק ח: ״וישב עשו בהר שעיר״, ובפסוק ט: ״ואלה תולדות עשו״ וגו׳, וכך נאמר גם כאן: ״וישב יעקב… בארץ כנען״, ובפסוק הבא: ״אלה תולדות יעקב״.5 ואפילו השוני שבין שני המקומות, שם ״ואלה״ בו״ו החיבור, ואילו כאן בלי ו״ו — ״אלה תולדות״, איננו יכול למעט את הדמיון הבולט שביניהם, דמיון המראה בעליל בשני המקומות, בחינת בא זה ולימד על זה, ששני הפסוקים שייכים יחד, ומה גם שיש טעם סביר לכך, שכאן נאמר ״אלה״ ולא: ואלה.6

הערות –
5. דילמן רוצה לראות את מקומו של פסוק א׳ אחרי ל״ו:ו׳-ח׳; בעוד שעשו היגר לארץ אחרת (בראשית ל״ו:ו׳-ח׳), נשאר יעקב בארץ כנען, וניגוד זה הוא הדבר שהכתוב חפץ להדגיש; השווה למעלה י״ג:י״א-י״ב; כ״ה:ו׳,י״א. במהדורות השבעים ואצל קאוצש וגונקל בא פסוקנו מיד אחר ל״ו:מ״ג, ללא פתוחה ביניהם. קניג (1919 .Die Genesis u.s.w) רואה בפסוקנו תוספת מאוחרת, וזאת בשל הפתיחה ״אלה תולדות״ שבאה ללא ו״ו החיבור. כל אלה לא שמו לב להקבלה שציינו בפנים.

6. וצודק קניג כאשר הוא אומר שגירסת המסורת — ״ואלה״ — היא המקורית, ושלא כגירסתם של השבעים, פשיטתא, וולגאטה וגירסתו של לותר, שגורסים גם כאן: ואלה.

*

פסוק ב –
ויבא יוסף את־דבתם – לפי רש״י הרי מן ״והוא נער״ ועד ״נשי אביו״ הוא מאמר מוסגר, ו״דבתם״ מוסב על כל בני לאה, אבל לא על בני השפחות, שעמהם היה מיודד.11 ברם, לנו נראה שיש להסב ״דבתם״ על בני השפחות, כפי שכבר אמרנו, כי פסוקנו אינו בא אלא להסביר, מדוע גם אלה שנאו את יוסף; וכן הוא ברמב״ן. דבה מלשון דבב = לזחול לאטו, כלומר הדבור על מישהו שנעשה בלחישה, ולפי זה ״דבתם רעה״ פירושו — הדיבור הרע על אודותם.

הערה –
11. וכן גם אצל חוקרים חדשים, מטעמים שבביקורת המקרא.

*

פסוק ד –
מכל־אחיו – בפסוק הקודם נאמר ״מכל בניו״; כולם היו לו בנים ליעקב ואת כולם אהב, אלא שאת יוסף אהב יותר מן השאר. ואלו האחים חשבו שאין הם ליעקב אלא אחיו של יוסף, ושאין הוא אוהב אותם כבנים.1

הערה –
1. השבעים והשומרוני גורסים גם כאן: מכל בניו, אך לכאורה אין זה אלא תיקון כדי להשוות הפסוקים ג׳ וד׳.

פסוק ה –
מחציתו השנייה של פסוק ב׳ מקדימה ומספרת הענין באופן כללי, ואילו בפסוקים הבאים מסופרים פרטיו.1

דרך מיוחדת זו מוזכרת גם באחד מל״ב הכללים של רבי אליעזר ברבי יוסי הגלילי2 (מכלל שאחריו מעשה וכו׳), וכבר היו לנו הזדמנויות3 להצביע עליה.4

הערה –
4. מכאן, שאם תרגום השבעים משמיט מחציתו השניה של פסוק ה, ואם מבקרי המקרא מייחסים אותה ואת מחציתו השניה של פסוק ח׳ ל״עורך״, אשר כביכול צירף הפסוקים ב׳-ד׳ (המשוייכים ל־J או ל־P ול־J.) והפסוקים ה׳-י״א (המשוייכים ל־E), הרי שהללו מתעלמים מיחודיות זו של דרך הסיפור המקראית.

*

פסוק ט –
ויספר אתו לאחיו – השבעים גורסים כאן: ויספר אתו לאביו לאחיו, והם משמיטים במקום זה את תחלתו של פסוק י׳ עד ״ויגער־בו אביו״. ברי שאין זה אלא תיקון הטקסט המקורי, שתיקנוהו משום שהסיפור הכפול לאחים שבפסוקים ט׳ וי׳ לא נראה להם. והנה אין כל קושי בהבנת המאורע כפי שהוא מסופר. אך טבעי הוא שבראשונה יספר יוסף חלום זה לאחיו לבדם, שהרי אין זה נאה לרמוז לאב, שגם הוא ישתחוה בפני בנו.
ברם, האחים לא הגיבו, כמו בסיפור החלום הראשון, או משום שלא ידעו את פתרון החלום, או משום שלא רצו להאמין שעל אב ואם להשתחוות בפני בנם, ועל כן התיחסו אל החלום כאל הזיה ריקה, משוללת כל חשיבות. כיוון שהבחין יוסף בכך, בקש לשמוע את דעת אביו על חלום זה, לכן הציע אותו בפני יעקב בנוכחות האחים. וייתכן שמשום כך לא נאמר בפסוק י׳ לאביו, במקביל לנאמר בפסוק ט׳ — ״לאחיו״, כי אם ״אל־אביו ואל־אחיו״; השווה ״תקריבון אלי״.4

*

פסוק יד –
וישלחהו מעמק חברון – ״לווהו עד העמק״,2 כלומר יעקב שהיה גר בחברון, לווה את בנו עד לעמק, ומשם שלחהו. וגם חכמינו ז״ל3 חייבו ליתן הלוויה לכל הלך; והשווה פירושנו לדברים כ״א:ז׳.4

הערה –
4. מבקרי המקרא שמיחסים את פסוקנו ל־E, מקור שלפיו לא היה גר יעקב בחברון, מתקשים כאן. וכך כותב קינן (-Einleitung in Pentateuch p. 220 ): הימצאותו של יעקב בחברון (בראשית ל״ז:י״ד — E) היא תמוהה. מולדתו האמיתית היא שכם ובית־אל, כאמור לג, יח־נ; ל״ה:א׳ ואילך; מ״ח:כ״ב, ובקרבתן של אלה גם צריך לחפש את קברו… אבל בחברון אין אנו מצפים לו, לא לפי E ולא לפי J אלא רק לפי P… על כן קרובה ההשערה שבלז, יד בא השם חברון במקום שם מקום אחר בהתחשב ב־P. ועוד יותר בטוחים הם שטייערנגל (36 .Israelit. Stamme, p) וגונקל (Commentar) בפרשם ״מעמק חברון״ כתוספת ״העורך האחרון״.
והנה, אם לפחות כגישה מפוקפקת יש לראות דרך זו, ליחס מלים שסותרות איזה שהוא משפט קדום ל״עורך״ כלשהו כדי לבטלן, הרי יש כאן להביא בחשבון גם את הדברים הבאים. אילו באמת ״העורך״ היה זה שהוסיף כאן תוספת, ודאי שהיה מוסיף: חברון, ולא ״מעמק חברון״. P אינו כותב עמק ליד חברון. יתרה מזו. זהו המקום היחיד במקרא שבו מדובר בעמק חברון, וכבר המדרש הקדום (בראשית רבה פ״ד:י״ג) תמה על ביטוי זה ושואל: ״והלא אין חברון נחנה אלא בהר?״ השווה יהושע י״א:כ״א, י״ד:י״ב ואילך.
אכן, חברון שוכנת בחלקיו העליונים של עמק (השווה גוטה, Bibelwoertorbuch), ואפשר איפוא לדבר גם בעמק חברון. מכל מקום, ״עורך״ אשר צמוד לדפוסים קבועים (כפי שמיחסים אותם ל״עורך״ של ספרנו), ודאי שלא היה מוסיף ביטוי בלתי שגרתי כזה. לפרש ביטוי זה ״כתוספת העורך״ נראה איפוא כהנחה בלתי סבירה.

*

פסוק כא –
(כא-כב) ויאמר… ויאמר – בדומה לכך1 מצינו בפרק כד, פסוקים כד-כה. תחילה אומרת שם רבקה לעבד אברהם שבת בתואל היא, ואילו באמירתה השניה היא מודיעתו, כי תבן ומספוא בביתה וגם מקום ללון. ויש להניח שהפסקה כלשהי היתה בין התשובה הראשונה — ״בת־מי את?״ ובין התשובה לשאלה השניה — ״היש בית־אביך מקום לנו ללין?״ פירושו של ״ותאמר״ השני שם הוא איפוא — ועוד אמרה. תופעה דומה גם למעלה כ״ז:ל״ו, אצל עשו. האמירה הראשונה שם — ״הכי קרא שמו יעקב״ וגו׳ — היא מעין שיחה עם עצמו, בעוד שהאמירה השניה — ״הלא־אצלת לי ברכה״ — היא פניה אל יצחק. ויש עוד מקרים דומים לא מעטים.

כאן פירושו של ״ויאמר״ הכפול עוד פשוט יותר. באמירה הקצרה הראשונה כאילו מצביע ראובן, אומר דעתו בוויכוח. בעוד ששאר האחים אינם מתנגדים לגזירת המות שבמלים ״לכו ונהרגהו״, הרי ראובן מטיל את הוויטו שלו. האחים עמדו לשלוח יד ביוסף. היה צורך בהתערבות מידית כדי למנוע את המעשה הנורא. היה איפוא על ראובן כאילו להכריז בשם כל האחים — ״לא נכנו נפש״. ולפיכך לא נאמר באמירה הראשונה ויאמר אליהם, אלא רק ״ויאמר״. לא אל האחים הוא אמר זאת, אלא זו היתה הדעה שהביע בוויכוח, כאמור, המנוגדת לדעת האחרים.

אך כדי שיקבלו את דעתו, היה עליו לדבר אליהם, לשכנע אותם בדברים, ועל כן בא בפסוק כ״ב ״ויאמר אליהם״ — אין אתם צריכים לרצוח. אתם יכולים להשיג את מטרתכם גם בלי להעמיס על נפשכם מעשה רציחה. הטילוהו לתוך הבור, ושם ימות בלי שתגעו בו יד. מעשה כזה לא ייחשב לרציחה כי אם לגרמא בלבד, ואין דין גורם מסור לבית דין אלא לשמים.2 והכתוב מעיד עליו על ראובן שכוונתו האמיתית היתה להציל את יוסף מידי אחיו, כדי להחזיר אותו מאוחר יותר לידי אביו.

והראיה שהפסקה היתה בין שתי אמירותיו של ראובן, היא במ״ב:כ״ב. שם מזכיר ראובן: ״הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד״. ראובן הזהיר איפוא את האחים שלא לחטוא ביוסף, אך דבריו לא נשאו פרי — ״ולא שמעתם״ (כך מפרש כבר הרמב״ן). רק אחר כל זה אמר להם ראובן שלפחות לא יהרגוהו בידים אלא יגרמו את מותו על ידי השלכתו לבור.

הערה –
1. המבקרים מסיקים מכפילות הביטוי ״ויאמר״, ששני מקורות יש כאן. פסוק כ״ב הוא מ־E (בהתאם לפסוק כ״ט ואילו), ולפיכך צריך פסוק כ״א לבוא מ־J, אלא, כך הם מתימרים לדעת, לפי J לא ראובן כי אם יהודה בקש להציל את יוסף. ומכאן שתחילה היה כתוב כאן, אצל J לא ״ויאמר ראובן״ כי אם: ויאמר יהודה, ורק ״העורך״ תקן כפי שלפנינו. בפירושנו הפרכנו את בסיסה של הנחת המבקרים שמבקשים לקטוע את הפסוקים למקורות שונים ללא כל הוכחה. והשווה עוד ר״י הורוביץ בישורון iv. ע׳ 673—678.

*

פסוק כח –
בפירושו של פסוק זה חלוקות דעותיהם של המפרשים הראשונים. במיוחד חלוקות הדעות באשר לנושאו של ״וימכרו״. רוב המפרשים נוטים לומר שהאחים הם אלה שעשו את מעשה המכירה, וזאת על פי דברי יוסף להלן מ״ה:ד׳ — ״אני יוסף אחיכם אשר־מכרתם אתי מצרימה״, כשהוא עוד מוסיף שם — ״ועתה אל־תעצבו ואל־יחר בעיניכם כי־מכרתם אתי הנה״. לפי זה מתחלף הנושא בפועל ״וימכרו״. בין בעלי דעה זו הולך הרמב״ן1 בדרך הפשוטה ביותר.

והרי לשונו: ״כאשר נשאו עיניהם וראו מרחוק אנשים באים מדרך גלעד, הכירו כי אורחת ישמעאלים היא בגמלים, וידעו כי למצרים ילכו, כי מגלעד יובא הצרי והנכאת, ולמצרים היה דרכם להוליך אותו. ולכן אמר להם יהודה, הנה האנשים האלה מארץ מרחק והולכים אל ארץ רחוקה. נמכרנו להם, כי לא יודע הדבר. וכאשר קרבו להם, מצאו כי היו בעלי סחורה אשר להם הנכאת והצרי אנשים מדינים סוחרים ששכרו הגמלים מהישמעאלים, וימכרו את יוסף למדינים שקנו אותו לסחור בו לסחורה, כי אורחת הישמעאלים משכירי הגמלים לא יקנו את הסחורה לעצמם. ואמר וימכרו את יוסף לישמעאלים, כי להם מסרו אותו, שהם מוליכים הסחורות למצרים. וזה טעם מיד הישמעאלים אשר הורידוהו שמה, כי היה בידם, אבל המדינים היו בעליו והם סחרו בו, והוא שאמר והמדינים מכרו אתו אל מצרים. וכל מעשה בכתוב, פעם יספר אותו כמושל המצוה בו ופעם כשליח שיעשנו בידו״ וכו׳.

והנה, אף כי אפשר לפרש את הפסוקים כך, לא ברור עדיין, לשם מה יספרו את כל הפרטים האלה. הרי לכאורה אין זה חשוב לנו כלל, אם האחים מכרו את יוסף לישמעאלים במישרין או באמצעות המדינים. על כן נעדיף להניח, כי ״וימכרו״ מוסב על המדינים. הם שהוציאוהו מן הבור, הם שמכרוהו לישמעאלים כדי שיורידוהו למצרים עם שאר הסחורות. וכך גם נאמר בפסוק ל״ו — ״והמדנים (= המדינים) מכרו אתו אל־מצרים״, כלומר בעודם בארץ כנען מכרוהו בכיוון מצרימה,2 אבל למצרים עצמה הביאוהו הישמעאלים, כאמור להלן ל״ט:א׳. ואילו האמור להלן מ״ה:ד׳ ״מכרתם אתי מצרימה״ פירושו — אתם הוצאתם אותי ממולדתי למצרים על ידי זה שהשלכתם אותי לבור, כלומר אתם הייתם הגורם לכך שנמכרתי הנה.3

ואף אפשר להטעים דרך התבטאותו זו של יוסף. מכיוון שנשתכנע, שמכירתו למצרים היתה ממעשי ההשגחה של הקב״ה, הרי ברצון הוא זוקף את הדבר על חשבון האחים כדי שהללו, ולא הישמעאלים, יתוארו כעושי רצונו ית׳. יש כאן בביטוי זה ״אשר מכרתם אתי״ מרעיונם של חכמינו ז״ל לכתוב ״על־הלחת הראשנים אשר שברת״4 — ״יישר כחך ששברת״,5 מעין — יישר כוחכם שמכרתם אותי. הוא מודה לאחיו שעל ידי פעולתם הביאו לידי מכירתו, ועל כן הוא זוקף את מעשה המכירה לזכותם.6

הערה –
6. מבקרי המקרא בתרו את פסוקנו וייחסו את הישמעאלים ל־J, ואילו את המדינים — למקור E. לפי פירושנו אין כל ענין בביתור-קיטוע זה, ואנו יכולים לחסוך לעצמנו את הפרכת דבריהם, שכן כבר הופרכו כליל על ידי ב׳ יעקוב ור״י הורוביץ.

*

ובהערת העורך לפסוק לו בסוף הפרק נאמר –
1. כאן מסתיים כתב ידו של המחבר ז״ל (המ׳).

כמה חבל. ובכל מקרה, מכאן ועד סוף הספר לא נוכל עוד להיעזר בפירושו של רד"צ הופמן.

פרשת נח בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן


פרשת נח בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן.

הנחיית קריאה –

זהו מאמר ארוך, אבל ניתן לקצר את הקריאה בו מאוד – החלק הראשון הוא רק חלוקת הפסוקים למקורות, וניתן בתור התחלה לעבור עליו ברפרוף. החלק האחרון הוא הערה ארוכה של הופמן עם השוואה לספרויות המזרח העתיק, שאינה קשורה לחלוקת המקורות, אבל צירפתי אותה בכל זאת. כך שכל שנשאר הוא לקרוא את הערותיהם הלא ארוכות מדי של פרידמן והופמן, בחלק המרכזי.

רגיל – J.
מודגש – P.
נטוי – עורך R.

בראשית ו –
א וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם. ב וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. ג וַיֹּאמֶר יְהוָה לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. ד הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם.

ה וַיַּרְא יְהוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. ו וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. ז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. ח וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה.

ט אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ

נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ. י וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת. יא וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. יב וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ.    יג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ. יד עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר. טו וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ. טז צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶנָּה מִלְמַעְלָה וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ. יז וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע. יח וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ. יט וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ. כ מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת. כא וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה. כב וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה.

בראשית ז –
א וַיֹּאמֶר יְהוָה לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. ב מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. ג גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. ד כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. ה וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְהוָה. 

מקור חיצוני –
ו וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם עַל הָאָרֶץ. 

וחוזר ל-J –
ז וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל. ח מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה. ט שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ. י וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ. יא בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ. יב וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה. יג בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה. יד הֵמָּה וְכָל הַחַיָּה לְמִינָהּ וְכָל הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ וְכָל הָעוֹף לְמִינֵהוּ כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף. טו וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל הַבָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים. טז וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר יְהוָה בַּעֲדוֹ. יז וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ. יח וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. יט וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם. כ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים. כא וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ וְכֹל הָאָדָם. כב כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ. כג וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה. כד וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם.

בראשית ח –
א וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם. ב וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן הַשָּׁמָיִם. ג וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם. ד וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט. ה וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים. ו וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה. ז וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. ח וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. ט וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה. י וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה. יא וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. יב וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד. יג וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ וַיָּסַר נֹחַ אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה. יד וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ.    טו וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר. טז צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ. יז כָּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ מִכָּל בָּשָׂר בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ הוצא [הַיְצֵא] אִתָּךְ וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ. יח וַיֵּצֵא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ. יט כָּל הַחַיָּה כָּל הָרֶמֶשׂ וְכָל הָעוֹף כֹּל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה. כ וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ. כא וַיָּרַח יְהוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. כב עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ.

בראשית ט –
א וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ. ב וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. ג כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל. ד אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ. ה וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם. ו שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. ז וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ.    ח וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ וְאֶל בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר. ט וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם. י וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ. יא וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ. יב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם. יג אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. יד וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן. טו וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר. טז וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ. יז וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ.

יח וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן. יט שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי נֹחַ וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל הָאָרֶץ. כ וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. כא וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. כב וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ. כג וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ. כד וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן. כה וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו. כו וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהֹוָה אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ. כז יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ. כח וַיְחִי נֹחַ אַחַר הַמַּבּוּל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה. 

הפסוק הבא ממקור חיצוני –
כט וַיִּהְיוּ‏ כָּל יְמֵי נֹחַ תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וַיָּמֹת.

בראשית י –
א וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת

וַיִּוָּלְדוּ לָהֶם בָּנִים אַחַר הַמַּבּוּל. ב בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס. ג וּבְנֵי גֹּמֶר אַשְׁכֲּנַז וְרִיפַת וְתֹגַרְמָה. ד וּבְנֵי יָוָן אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישׁ כִּתִּים וְדֹדָנִים. ה מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם בְּאַרְצֹתָם אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ לְמִשְׁפְּחֹתָם בְּגוֹיֵהֶם. ו וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן. ז וּבְנֵי כוּשׁ סְבָא וַחֲוִילָה וְסַבְתָּה וְרַעְמָה וְסַבְתְּכָא וּבְנֵי רַעְמָה שְׁבָא וּדְדָן. ח וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ. ט הוּא הָיָה גִבֹּר צַיִד לִפְנֵי יְהוָה עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי יְהוָה. י וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר. יא מִן הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר וַיִּבֶן אֶת נִינְוֵה וְאֶת רְחֹבֹת עִיר וְאֶת כָּלַח. יב וְאֶת רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח הִוא הָעִיר הַגְּדֹלָה. יג וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת לוּדִים וְאֶת עֲנָמִים וְאֶת לְהָבִים וְאֶת נַפְתֻּחִים. יד וְאֶת פַּתְרֻסִים וְאֶת כַּסְלֻחִים אֲשֶׁר יָצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים וְאֶת כַּפְתֹּרִים.    טו וּכְנַעַן יָלַד אֶת צִידֹן בְּכֹרוֹ וְאֶת חֵת. טז וְאֶת הַיְבוּסִי וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֵת הַגִּרְגָּשִׁי. יז וְאֶת הַחִוִּי וְאֶת הַעַרְקִי וְאֶת הַסִּינִי. יח וְאֶת הָאַרְוָדִי וְאֶת הַצְּמָרִי וְאֶת הַחֲמָתִי וְאַחַר נָפֹצוּ מִשְׁפְּחוֹת הַכְּנַעֲנִי. יט וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה וְאַדְמָה וּצְבֹיִם עַד לָשַׁע. כ אֵלֶּה בְנֵי חָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם בְּגוֹיֵהֶם.    כא וּלְשֵׁם יֻלַּד גַּם הוּא אֲבִי כָּל בְּנֵי עֵבֶר אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל. כב בְּנֵי שֵׁם עֵילָם וְאַשּׁוּר וְאַרְפַּכְשַׁד וְלוּד וַאֲרָם. כג וּבְנֵי אֲרָם עוּץ וְחוּל וְגֶתֶר וָמַשׁ. כד וְאַרְפַּכְשַׁד יָלַד אֶת שָׁלַח וְשֶׁלַח יָלַד אֶת עֵבֶר. כה וּלְעֵבֶר יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ וְשֵׁם אָחִיו יָקְטָן. כו וְיָקְטָן יָלַד אֶת אַלְמוֹדָד וְאֶת שָׁלֶף וְאֶת חֲצַרְמָוֶת וְאֶת יָרַח. כז וְאֶת הֲדוֹרָם וְאֶת אוּזָל וְאֶת דִּקְלָה. כח וְאֶת עוֹבָל וְאֶת אֲבִימָאֵל וְאֶת שְׁבָא. כט וְאֶת אוֹפִר וְאֶת חֲוִילָה וְאֶת יוֹבָב כָּל אֵלֶּה בְּנֵי יָקְטָן. ל וַיְהִי מוֹשָׁבָם מִמֵּשָׁא בֹּאֲכָה סְפָרָה הַר הַקֶּדֶם. לא אֵלֶּה בְנֵי שֵׁם לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם לְגוֹיֵהֶם. לב אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי נֹחַ לְתוֹלְדֹתָם בְּגוֹיֵהֶם וּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם בָּאָרֶץ אַחַר הַמַּבּוּל.

בראשית יא –
א וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. ב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. ג וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. ה וַיֵּרֶד יְהוָה לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. ו וַיֹּאמֶר יְהוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. ז הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. ח וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר. ט עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל יְהוָה שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ.

י אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם

ומכאן עד פסוק כז זהו מקור חיצוני –
שֵׁם בֶּן מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל. יא וַיְחִי שֵׁם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת אַרְפַּכְשָׁד חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.    יב וְאַרְפַּכְשַׁד חַי חָמֵשׁ וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת שָׁלַח. יג וַיְחִי אַרְפַּכְשַׁד אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שֶׁלַח שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.    יד וְשֶׁלַח חַי שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת עֵבֶר. טו וַיְחִי שֶׁלַח אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת עֵבֶר שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.    טז וַיְחִי עֵבֶר אַרְבַּע וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת פָּלֶג. יז וַיְחִי עֵבֶר אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת פֶּלֶג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.    יח וַיְחִי פֶלֶג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת רְעוּ. יט וַיְחִי פֶלֶג אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת רְעוּ תֵּשַׁע שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.    כ וַיְחִי רְעוּ שְׁתַּיִם וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת שְׂרוּג. כא וַיְחִי רְעוּ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שְׂרוּג שֶׁבַע שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.    כב וַיְחִי שְׂרוּג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת נָחוֹר. כג וַיְחִי שְׂרוּג אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת נָחוֹר מָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.    כד וַיְחִי נָחוֹר תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת תָּרַח. כה וַיְחִי נָחוֹר אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת תֶּרַח תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.    כו וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן. 

כז וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח

תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט. כח וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים. כט וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה. ל וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד. לא וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. 

וזהו מקור חיצוני –
לב וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה

וחוזר לעורך –
וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן.

*

פרידמן מעיר –

ו, א –
זו ההופעה היחידה של המילה 'אלוהים' בסיפור בכל מקור J. זה לא חלק מהעניין של שם אלוהים הנפרד, כי זה לא עצמאי, אלא חלק מקטע קבוע, בני אלוהים, שיכול להתפרש כבני האלוהים, ביחיד, או כבני אלוהים, ברבים, כלומר ישויות אלוהיות ברמה כלשהי.

ו, ג –
יהוה קובע את הגיל המקסימלי של בני האדם ל-120 כאן ב-J, אבל אנשים רבים חיים יותר מזה (ט, כט; יא, י-כו, לב – שבא ממקור נפרד, ספר הרשימות). ב-J אף אחד לא חי יותר מ-120 שנה, וזה מגיע לשיא עם הכתוב שמשה חי עד המקסימום של 120 (דברים לד, ז).

ו, ה –
האלוהות תמיד מזוהה בשם בסיפור המבול של מקור J, עשר פעמים. והיא תמיד מזוהה כ'אלוהים' בסיפור המבול של מקור P, שש עשרה פעמים.

ו, ט –
העורך משתמש בנוסח 'אלה תולדות…' כאן ובהמשך להצגת חלקים של הסיפור. השימוש שלו במילים אלה, המזכירות את המילים הפותחות של ספר הרשימות, תורמות לכרונולוגיה, שמספקת את ההמשכיות של הנרטיבים המשולבים בבראשית.

ו, יט –
המספר של החיות בתיבה הוא – שבעה זוגות של טהורות וזוג אחד של לא טהורות בבראשית ז, ב-ג (J); אבל זה רק זוג אחד לשני הסוגים, טהורים ולא טהורים, ב-ו, יט-כ; ז:ח, ט, טו (P). זה מתאים לעובדה שב-J נח יקריב קורבנות בסוף המבול, כך שהוא צריך יותר משניים מכל חיה, אחרת הקורבן שלו יכחיד את המינים. אבל ב-P אין קורבנות בסיפור עד להקמת המשכן בשמות מ, כך ששניים מכל מין מספיקים.

ז, יא –
בסיפור הבריאה של P, אלוהים בורא את הרקיע, המבדיל בין המים שלמעלה למים שלמטה. העולם לפי זה מוקף במים. אותו רעיון נראה שחוזר בסיפור המבול של מקור P, שבו "נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ", כך שהמים פורצים. במקור J לא מופיע רעיון כזה, ובסיפור המבול של J מדובר רק על גשם.

ז, כא – P משתמש במונח 'ותגווע', בעוד J משתמש ב'מתה'. זה מתאים לשאר P, שמשתמש במונח 'גווע' אחת עשרה פעמים, בעוד מונח זה אף פעם לא מופיע בשאר המקורות.

ח, ז –
ב-P נח שולח עורב, ב-J הוא שולח יונה (שלוש פעמים). (בסיפור גלגמש, גיבור המבול שולח עורב, יונה וסנונית.

ח, יד –
ב-P המבול נמשך שנה (או שנה ועשרה ימים). ב-J זו הצורה היותר מוכרת של ארבעים יום וארבעים לילה.

ח, כ –
לנח היו שבעה זוגות מכל סוג של חיה טהורה (לקורבן), כך שעכשיו הוא יכול להקריב כמה. ל-P, כאמור, אין סיפורים המערבים קורבנות עד הקמת המשכן בשמות מ, כך שסיפור המבול של P יכול להסתפק בשתי חיות מכל סוג. זה מסביר את ההערה הקודמת על ו, יט.

(הערה אחרונה על יא, לא העברתי למאמר על פרשת לך-לך).

*

רד"צ הופמן מתייחס לדברי המבקרים בפירושו –
פרק ו –
פסוק ז –
אמחה את־האדם וגו׳1 – רעתו של האדם גוררת אחריה גם רעת בעלי־החיים למיניהם, ואכן נאמר להלן (פסוק י״ב) ״כי השחית כל בשר״. אלא שאין לתבוע את הללו לדין, ואין הם כלים אלא משום שיכלה האדם, כי הרי לא נבראו אלא למענו.2

מאדם … ועד עוף השמים – בדיוק כמו להלן ז׳:כ״ג. אכן תחילה נגזר הדין על האדם, ורק כתוספת נאמר שכל היקום יכלה, וכפי שיתואר להלן ז׳:ב׳ ואילך.3

הערות –
2. הביטוי ״אשר־בראתי״ הוא כמובן בלתי נוח למבקרי המקרא, שכן ביטוי זה מתאים, לדעתם, רק ל־P. משום כך הם טוענים, שיש כאן משום תיקון העורך. וכי תחילה נאמר — עשיתי.

3. אך לדעת המבקרים נוספו מלים אלה על ידי ״העורך״, בסגנון P, וממילא צריך לומר, שכך הוא לגבי הקטע דלהלן ז׳:כ״ג. והנה, אמנם היה אפשר להבין תוספת כזאת כאן, כשמדובר תחילה רק באדם, כשמטרתה לבטל את הסתירה שבין J ולבין P. אולם להלן ז׳:כ״ג, שם נאמר ״כל היקום״, גם לפי גירסת J, הרי לא יהיה כל טעם בהוספה כזאת מצד ״⁠ ⁠׳העורך״⁠ ⁠׳. ואם נקבל את הוספתו־תיקונו של י׳ הלוי בפסוקנו (ר׳ הערה 26), הרי אין מקום להוסיף כאן מבהמה וכו׳ גם לדידם; והשווה גם להלן ז׳:ג׳ ״תיקון״ אחר מצד המבקרים האחרונים, שאף הם גוזרים — פשוטו כמשמעו — כל אשר עומד בדרך הנחותיהם.

פסוק ט –
נח והמבול (בראשית ו׳:ט׳ — ט׳:כ״ט)
מכיוון שהוחלט לפניו ית׳ על מחיית כל היקום, העולם הישן, הרי מתבקש שההשגחה האלהית תציל את המשפחה האחת הראויה להצלה, ותציל יחד עמה גם מן החי, ככל הנחוץ לקיום העולם החדש, זה שיהיה אחרי המבול. והנה נקבע על פי ציווי מיוחד, שמבין בעלי החיים הטהורים יוצלו יותר מאשר מהבלתי טהורים, הן כדי שנח יוכל להקריב מהם קרבנות תודה על הצלתו, הן משום שבעלי חיים אלה חשובים יותר ונחוצים יותר לקיום המין האנושי מאשר האחרים. ומכיוון שעבר המבול, מודה נח לה׳ על הצלתו בהקריבו קרבנות, ה׳ מצווהו ציווים שונים ומבטיחו שלא ישוב עוד להביא עונש מעין זה על עולמו.
בכל פרשת המבול בא שם ה׳ פעם בשם אלהים ופעם בשם הוי״ה לסירוגין. והנה השימוש בשם הוי״ה בסוף פרשת בראשית (לעיל ו׳:ה׳-ח׳) מתבאר מתוך פשוטו של מקרא, ואילו להבא נמצא שם זה תמיד בקשר עם ציווים הניתנים בהתחשב בהתפתחותה העתידה של האנושות לקראת הכרה נעלה יותר של הבורא ולשם עבודתו ית׳. וכשם שאין מביאים קרבן אלא לשם הוי״ה, השם העוזר והמושיע, כך שם זה הוא הדואג מראש לסדר העבודה לו והמתחשב בהבדלים שבין טהור לבלתי טהור, כאשר הוא מציל חלק מברואיו.
ומאידך, כשם שבריאת העולם הראשונה היתה בשם אלהים, הרי גם הצלת האדם ובעלי החיים למיניהם מפני המבול באה בשם זה. אלא, כמו שבמעשה בראשית באה הדאגה המיוחדת לאדם ולחינוכו בשם הוי״ה, כך באים גם כאן יסודות ההצלה בשם זה.
סמוך לתום המבול ניכר שוני באופיים של בני המשפחה האחת שנותרה לפליטה. בן אחד מבניו של נח מראה סימנים של אי־מוסריות והוא מתקלל באופן שאחד מבניו נדון לעבדות, מתוך ההנחה כי תכונות האב עוברות בתורשה אל הבנים.
העובדה שסיפור המבול מצא הדים גם באגדות שאר העמים, איננה יכולה אלא לשמש לאישורו של המסופר בתורה. ויש מן הטענות המועלות כנגד המסופר כאן, שכמעט ואין מקום להתחשב בהן. כך, למשל, כאשר מפקפקים באפשרות המעשית לשיכונם של כל בעלי החיים ואיחסון המספוא שלהם לשנה תמימה בתוך התיבה — כאילו אפשר לקבוע בבטחון, כמה מיני בעלי חיים היו קיימים אז. ומלבד זאת, הרי כלל לא נאמר במפורש במקרא, אם אמנם כל כדור הארץ הוצף במימי המבול, או שמא בא המבול רק באותן ארצות, שהיו כבר אז מיושבות על ידי המין האנושי. ואם כך, כלום אין להניח שבעלי חיים ממינים שונים נשארו בחיים באזורים הלא־מיושבים?
וכבר אמרו חכמינו ז״ל1 שקדם למבול אשר בימי נח, מבול אשר הציף שליש העולם, גם בימי קין וגם בימי אנוש.2

*

פרק ז –
פסוק ג –
גם מעוף השמים – וגם כאן מדובר בעופות ביתיים שהיו ליד ביתו, ולכן אין צריך לומר שבעופות טהורים מדובר, שכן רק כאלה היו אצלו.1

שבעה שבעה – היה אפשר לפקפק, אם ״שבעה שבעה״ פירושו שבעה בסך הכל או שמא פירושו שבעה זוגות, אך רוב המפרשים הכריעו כאפשרות השניה. ובצדק עשו כך, שכן, ראשית, נאמר כאן שבעה שבעה, כפל לשון שאיננו בציווי הבאת בעלי החיים הבלתי טהורים לתיבה; ועוד, אילו התכוון הכתוב לשבעה בסך הכל, לא יתאים לומר ״איש ואשתו״, שהרי במקרה זה בהכרח אחד ישאר ללא בן זוג.2

הערות –
1. התרגום השומרוני, הפשיטא וגם תרגום השבעים מוסיפים כאן – הטהור; ואצל השבעים יש עוד תוספת, לומר שמן העוף הלא טהור יש לקחת רק שניים. אך כפי שהבאנו אין צורך בכל אלה, שהרי מדובר כאן בבעלי החיים הביתיים שאצל נח בלבד.

2. פסוק זה גורם למבקרים לאי-נוחות. לפי לשונו ולפי תוכנו הוא שייך ל־J, שכן לפי P הובאו רק שניים מכל מין אל התיבה. והנה הביטוי זכר ונקבה שייך לביטויים המיוחדים ל־P. מבקרים אחדים (ביניהם שטראק) הסתפקו במחיקת ביטוי זה כתוספת ״העורך״; ואילו לאחרונה בקשו אחרים (בודה, גונקל ודילמן) לראות ״תוספת העורך״ בכל מחציתו הראשונה של פסוקנו, עד ״זכר ונקבה״ ועד בכלל, בפרשם ״הבהמה״ שבפסוק הקודם כמושג הכולל את כל בעלי החיים, אפילו את העופות, בהסתמכם על תהלים ל״ו:ז׳. אולם, לכאורה נשאר עדיין להוכיח, כי אמנם ״ובהמה״ שבתהלים (שם) כולל גם העופות, בדומה לדלעיל ו׳:ז׳ חייבים הם גם כאן ליחס פסוק ל״עורך״ כדי לקיים הנחתם (ר׳ גרין, ע׳ 95), ועוד נפגוש בביאורים שרירותיים מסוג זה להלן, בפסוקים ז׳-י׳.

*

פסוק ז –
ויבא נח וגו׳ – היה אפשר לחשוב, שבפסוקים אלה לא נאמר אלא מה שנאמר בפסוקים יג ואילך. אך הנה אין כאן משום נקיבת המועד של הכניסה לתיבה. על המועד המדוייק הזה נמסר רק בפסוק י׳ ואילך, ושם נמסר יחד עם זאת גם על אופן התהוות המבול, ועל כך, כי בעצם היום הזה כולם נכנסו בתיבה (כלל ואחר כך פרט). תופעה זו של תיאור כללי בלא הזכרת מועדו תחילה, ואחריו קביעת הזמן ופרטים של מאורע זה, הקבלות יש לה במקרא, ובמיוחד בחומש. נזכיר כאן רק פרשה אחת הדומה לשלנו מבחינה זו — פרשת המועדים שבספר ויקרא (ויקרא כ״ג:כ״ו-ל״ב), שם מתוארות הלכותיו של יום הכיפורים באופן דומה לתיאור הכניסה בתיבה שבכאן.1

הערה –
1. בלאו הכי נמצאים אותם המבקרים, הטוענים כי הפסוקים ז׳-ט׳ אינם שייכים ל״מסורת היסוד״, במצב בלתי נח, שכן לשונם של פסוקים אלה הוא דוקא לשון ״מסורת היסוד״. הם נאלצים איפוא להניח, כי יש בהם בפסוקים אלה משום שינויים בידי ״העורך״, ולפי המבקרים האחרונים הרי הם תוספת, תוספת שהוסיף ״העורך״, אך אין הם מסבירים, מה צורך ראה ״העורך״ להוסיף תוספת מיותרת זו. אין איפוא בחזרה המפורטת על התיאור הכללי שבראשונה משום הוכחה, שכאילו מורכבת פרשה זו משני תיאורים שונים.

*

פרק י –
פסוק א – על לוח העמים –

גם אילו ידענו לזהות את כל העמים המוזכרים בלוח זה ולא מצאנו בו אחדים מן העמים העתיקים, ניתן היה להסביר אי־הזכרתם בכך, שהכתוב מונה כאן רק אותם עמים, שבאו במגע כלשהו עם ישראל והיו ידועים לאבותינו בשל כך. ואכן, לשם מה תמנה התורה שמות שאין להם כל משמעות שהיא? ואף מותר להניח, שלוח זה הופיע בספר תולדות אדם בתור רשימת העמים שהיו אז ידועים, ומשה הוא שהעתיקו — במצוות ה׳ — לתורה. מכל מקום, רוב העמים המוזכרים כאן אינו ניתן עוד לזיהוי בבטחה.9

הערה –
9. מקורו הקדום של לוח עמים זה מוכח גם מן העובדה, ששמותיהם של עמים עתיקים, כגון ערב, פרס, וכן מני (השווה ירמיהו נ״א:כ״ז) אינם כלולים בו, לכאורה משום ששמות אלה לא היו עדיין בשימוש בשעת חיבורה של רשימה זו. ועוד, צידון מופיעה בו, אך לא כן צור, אף על פי שכבר בימי דוד המלך היתה חשובה הימנה. אי־הכללתם של הרפאים ניתן להסביר בנקל על ידי העובדה, שכבר בימי משה רבנו כמעט ולא נותר מהם איש, והוא הדין לגבי דודים, אימים, עוים וחורים. אולם מי שרוצה להסיק מאי־הכללת עמלק, כי הרשימה חוברה אחרי תקופת שאול המלך, הרי הוא חייב להניח, כי עמלק זה, שהושמד על ידי שאול, הנו זהה עם העמלקי שמוזכר להלן יד ז, וזוהי הנחה מפוקפקת; השווה הערתנו להלן. ואפילו אם נקבל הנחה זו, עדיין ייתכן אף ייתכן, כי מצוות ״תמחה את זכר עמלק״ (דברים כ״ה:י״ט) היא היא שהביאה לאי־הזכרתו.

*

פרק יא –
פסוק א – על מגדל בבל –
(הקדמה)
בלבול הלשונות (בראשית י״א:א׳-ט׳)

בעוד אשר דור המבול נודע לשמצה בשל הפירוד והחמס שהיו שוררים בו, הרי מסופר בדור זה על מפעל המכוון כנגד האלהים, מפעל שנעשה במשותף ואשר את השלמתו מנע ה׳ על ידי בלבול שפתם של המבצעים ועל ידי זריעת פירוד בהם. כתוצאה מפיזור־פירוד זה נתהוו האומות השונות, ולכל אחת מהן נקבעה ארצה על ידיו ית׳, והעיקר — עקב זאת נמנעה התדרדרות מוסרית כללית מוחלטת; כי כאשר מתדרדר והולך המוסר בארץ אחת, מגורש — או אף מושמד — עמה על ידי עם אחר שהנו בריא וחזק ממנו.

כשם שבהופעת הקשת מתגבר האור שבצדו האחד של הרקיע על העננים הקודרים שבצדו האחר, כך גם בתולדות העמים — חיים ופעילות נגד־אלהיים של עם אחד מופסקים על ידי הסתערותם של המוני עם קמאי, ותרבות חדשה מתפתחת על הריסותיה של קודמתה, זו המתמרדת כנגד עתיק היומין ומסתערת לכבוש את שמימיו, זו בעלת החיצוניות המצוחצחת והגרעין המתנוון.

כל עוד האנושות עוינת את האלהים, הרי שיש בפירודה לעמים שונים בעלי שפות שונות, לעמים אויבים ומקנאים זה בזה, משום טובה ואושר לה כולה. משל למה הדבר דומה, למלח זה המשמר את האנושות מפני רקבון והשחתת המידות. רק כאשר יתאחדו כל העמים כולם כדי להסתפח בנחלת אלהי אמת לעשות רצונו ולעבוד עבודתו, רק אז יהיה באחדותם משום ברכה להם, והאחדות הזאת תתקיים לנצח. אחדות עמים כזאת היא היא שנבאו נביאים כי עתידה היא לבוא, והיא היא מטרת תולדות האנושות. או אז תתגשם — בניגוד לבלבול הלשונות המתואר בפרקנו — נבואתו של הנביא צפניה (צפניה ג׳:ט׳) ״כי־אז אהפך אל־עמים שפה ברורה, לקרא כלם בשם ה׳ לעבדו שכם אחד״.1

הערה –
1. בפרק י׳ נרמז על התהוותם של העמים (פסוק כ״ה שם), מבלי לפרט את הדברים, כדי לא להפסיק את המשך התיאור. אין איפוא כל טעם לראות סתירה בין שני הפרקים, כאילו נתחברו על ידי שני מחברים שונים, שהאחד מהם מיחס את פיזור העמים להתפתחות טבעית והאחד למעשה מסויים (כדעת ולהאוזן, קינן ועוד).

(וכאן עוד הערה ארוכה על תולדות שם, שלא אביא).

*

פסוק יח –
יחי־פלג אחרי וגו׳ – כבר הערנו, שבימי פלג נתקצר אורך ימיהם של אבות אנושות אלה באופן מפתיע, דבר שאולי אפשר לפרשו על ידי פיזור בני דורות אלה על פני כל הארץ, כאמור.1

הערה –
1. ובכך מוכח שגם P ידע על פיזור תושבי הארץ בדור הפלגה.

*

בסוף פרק יא בא סיכום כולל, ובו התייחסות לצד נוסף של הביקורת, והוא ההשוואה לספרויות המזרח הקדום. היא ארוכה, אבל אביאה –

1. כאן, עם תום חלקו השני של ספר בראשית, המקום להעיר דברים אחדים בקשר לאגדות הבבליות על אודות מעשה בראשית ועל אודות המבול. מבין כל אגדות הבריאה דומה דוקא אגדת הבריאה הבבלית לתיאור המקרא בנקודות מסויימות. באשר לאגדת הבריאה הרשומה על גבי שבעה לוחות חרס, השווה פרידריך דליצש 1896 Das babylonische Weltschopfungsepos, Leipzig, 39 .Keilinschriftl. Bibliothek, herausgegeben von Schrader, VI. 1 p
359—302. ספרות נוספת תמצא אצל גונקל ע׳ 111 ואצל שטראק ע׳ 5.
במסגרת זו נזכיר רק אותן הנקודות, אשר נתנו מקום להשוואות עם תיאור המקרא. ובכן, האלילה ״תיאמת״ (השווה — תהום) מתכוננת למלחמה באלילים העליונים. היא רוכשת מספר עצום של מפלצות כבני ברית לעצמה, והאלילים מנסים — ללא הועיל — להכניע את תיאמת ועוזריה האיומים, עד אשר מופיע מרדוק, המבטיח לצאת למלחמה כנגדה, בתנאי שיובטח לו השלטון הבלעדי כתמורה לנצחונו.
דבר זה נעשה, ומרדוק יוצא למלחמה, רכוב על גבי מרכבה שארבעה סוסים רתומים אליה. עוזריה של תיאמת נסים בבהלה, ורק היא עצמה מחזיקה מעמד. מרדוק משיב רוח סערה לתוך פיה, כך שבטנה צפה. אחר הוא תוחב את רומחו לתוך פיה וחותך את קרביה. אחרי שהוא מתגבר גם על עוזריה, הוא מבתר את תיאמת לשני חלקים כמו שמבתרים את הדג הזה, ממחצית אחת הוא יוצר את הרקיע, שם בריח בפניו ומפקיד עליו שומרים, להם הוא מצווה שלא ליתן למים לצאת משם. לא ברור, מה נעשה במחציתה השניה של תיאמת המנוצחת. מן הסתם נעשה ממנו — הארץ. אחר מסופר על התהוות השאר, במיוחד הכוכבים, ולבסוף — האדם. לא ניתן לקבוע את סדר מלאכות בריאה אלה בשל הליקויים וחוסר הרציפות שבלוחות.
גונקל מיחס חשיבות מיוחדת לזהות המסורת העברית והבבלית בנקודה המאפיינת — העולם מתהווה על ידי חלוקת הים הקמאי (תיאמת). מכאן הוא בא למסקנה שהנוסחים הראשונים של בראשית פרק א׳ והמיטוס הבבלי אינם אלא גונים שונים של מסורת אחת. אך בצדק מפנה שטראק תשומת לב לעובדה שהשונה אשר בשתי מסורות אלה רב וגדול יותר מאשר המשותף שבהם. אצל הבבלים יראים האלילים מפני תיאמת, מרדוק חייב להצטייד בכלי זיין רבים, ורק אחר מאבק קשה עולה בידו לבתר את תיאמת לשניים.
בספר בראשית, לעומת זאת — אל אחד העומד בחוץ ומעל לכל חומר, והוא אומר, ודברו נעשה; ואין הספר יודע לספר על מאבק כלשהו. התהום אינה מצויינת כמפלצת קמאית וכלל לא מוזכרת אלא פעם אחת (פסוק ב׳), בעוד אשר לאחר מכן מדובר תמיד רק במים. ואם גם מוזכרים במקומות אחרים שבתנ״ך רהב (איוב ט׳:י״ג, כ״ו:י״ב) ולויתן (שם ג׳:ח׳), הרי יש לזכור ששמות אלה זרים הם לבבלים ואינם מוכיחים מאומה לענין מעשה בראשית שבספרנו. הדימויים המעטים שבין תיאור התורה ושאר תיאורי הבריאה מתבארים מתוך ההנחה, שהיתה קיימת מסורת עתיקה, משותפת לכלל האנושות, מסורת אשר אצל אבות האומה הישראלית נמסרה מדור לדור ביתר דיוק, עד אשר בא הגילוי האלהי בתורה והעלה את הדברים על הכתב בניסוח קבוע ובהתאם לעובדות כפי שהתרחשו.
מרובים יותר הם גורמים להשוואה בין תיאור המבול שבתורה וזה שבאגדה הבבלית. כבר מזמן היתה ידועה אגדה בבלית בנושא זה — מפי הכומר הבבלי בירוסוס. ניתן למצוא אותה בכרוניקה של איוזביוס (24—19 .ed. Schone, I).
לפי בירוסוס הודיע האל קרונוס למלך בבל העשירי קסיסותרוס בחלום, כי ביום חמישה עשר בדייסיוס יטבעו כל בני האדם במבול והוא צוה אליו להטמין בקרקע את כל כתבי הקודש, בעיר השמש סיפרה. לאחר מכן יהא עליו לבנות אניה, שבה יכנס, יחד עם קרובי משפחתו וידידיו הקרובים, ובה יכניס גם הולכי ארבע ועופות וכן מזון ומשקה. קסיסותרוס בנה אניה זו, כשאורכה ורוחבה ביחס 5 ל־2, אסף אל תוכה בעלי החיים כמצווה והביא לתוכה גם את אשתו, בניו וידידיו. והמבול היה. כשפחתו המים, שילח קסיסותרוס עופות אחדים, אך אלה חזרו אל אניתו לכשלא מצאו מזון ומנוח לרגליהם. אחר ימים אחדים שב ושילח עופות אחרים, והללו חזרו אליו כשטיט מכסה רגליהם.
לכששילחם בשלישית, לא חזרו אליו עוד, ומכאן ידע שיבשה הארץ. הוא הסיר חלק מגג האניה ואז ראה, כי אניתו נתקעה באחד ההרים. הוא יצא את האניה בלווית אשתו, בתו וההגאי, נשק לאדמה, בנה מזבח שעליו הקריב קרבנות לאלילים ואחר נעלם יחד עם הנלווים אליו. מכיוון שלא חזר עוד אל האניה יצאו ממנה גם השאר, אשר חפשוהו וקראוהו בשם. קסיסותרוס לא הראה עצמו להם עוד, אבל הם שמעו קולו ממרום, והוא צוה להם להיות טובים, לחזור לבבל ולהוציא ממחבואיהם את כתבי הקודש שהטמין בסיפרה.
עוד אמר להם, שהם עתה בארץ ארמניה, וכי הוא, קסיסותרוס ואשתו, בתו וההגאי, רשאים יהיו, משום חסידותם, לחיות מכאן ולהבא עם האלילים. המלווים זבחו גם הם לאלילים, הלכו לבבל, גילו את כתבי הקודש שבסיפרה, יסדו ערים ומקדשים והקימו את בבל מחדש. עוד נמסר, כי עדיין נשאר חלק מן האניה ההיא בהרי ארמניה, ויש אשר נוטלים ממנה אספלת, המשמש להם קמיע.
מאד שונה מזו היא האגדה המובאת בטקסט של כתב היתדות, שנמצא בשנת 1872 על ידי George Smith ואשר מקורו בספרית אפורבניזל (650—). תרגומו נמצא אצל ינסן, 1890 Kosmologie d. Babylonier, Strasbourg, עמוד 367 ואילך, והשווה גם אצל שטראק ע׳ 35. כאן אגדת המבול היא אפיזודה מתוך אפוס גילגמש הבבלי. גילגמש מבקר אצל זקנו אותנאפישתים באי המאושרים, והלה מספר לו את סיפור המבול: פעם החליטו האלילים להביא מבול על העולם. אׇאַ, שליט האוקיאנוס, בקש להציל את אותנאפישתים, ילד שעשועיו. אך מכיון שאסור היה לו לגלות את סודם של האלילים לבן תמותה, הוא ספר על מזימת האלילים לגדר הקנים שמאחוריה ישב אותנאפישתים, וגם יעץ לו לבנות אניה כדי להציל את חייו, ואף להכניס בה כל מיני בעלי חיים.
לתושבי העיר יאמר, כי נתקלל על ידי האל בל, כי משום כך הוא נוסע אל האוקיאנוס וכי אחר יציאתו ישפיע עליהם בל שפע ברכות. אותנאפישתים בנה אניה בגובה מאה ועשרים אמה (הפרטים על שאר המידות והסידורים של האניה אינם ברורים), מלא אותה כסף וזהב, הביא לתוכה את בני ביתו, בעלי מלאכה ואף בעלי חיים ומינה את פופור־בל להגאי. עתה בא המבול: אדד הרעים, גם נבו, מרדוק ואלילים אחרים השתתפו. המים הסתערו על בני האדם; גם האלילים יראו, עלו אל שמימיו של און ורבצו שם כמו כלבים אלה. אשתו קבלה בקול על אבדן בני האדם, אף על פי שגם היא היתה בעצה זו, וכולם ישבו על הקרקע ובכו.
ששה ימים וששה לילות זעם המבול, ורק ביום השביעי שכך הים מזעמו. אז פתח אותנאפישתים את החלון, ראה שכל האנשים הפכו לאדמה, ודמעות זלגו מעיניו. אחרי שתים עשרה שעות נתגלתה היבשה, והאניה נתקעה בהר ניציר, שהחזיק בה במשך ששה ימים. ביום השביעי שלח אותנאפישתים משם יונה. היא עפה אנה ואנה, ומשלא מצאה מנוח לכף רגלה, חזרה אליו. אחר הוא שלח סנונית. אף היא עפה הנה והנה וחזרה אליו. אחר שלח את העורב. הלה הבחין ביבושת המים ולא חזר אל האניה עוד. כאשר נוכח אותנאפישתים בכך, הוא יצא עם כל מלוויו מן האניה והקריב לאלילים קרבן קטורת, האלילים מריחים בריח הקטורת ומתאספים מסביב למקריב כזבובים אלה.
גם אשתר בא ומציע, שבֶל — יוזם המבול — לא יהנה מן הקרבן. כשמופיע בל ורואה את האניה, הוא רוגז על הצלת האדם. ניניב טוען, שאין זה יכול להיות אלא אׇאַ אשר הביא להצלה זו. אׇאַ מפייס את בל בהבטיחו לו שלא גילה את סוד האלילים וכי רק הראה לאטרארזיז (אותנאפישתים החכם) חלומות. על פי הפצרות שאר האלילים עולה בל על האניה, מוציא את אותנאפישתים ואת אשתו ממנה, מברכם ומעלה אותם אל האלילים.
מלבד אפוס־גילגמש זה נמצאו תיאורים חלקיים אחרים (אחד מהם מן השנה 200—), שכולם מדברים במבול ובאטרארזיז.
הדמיון שבין תיאור המבול שבתורה ובין התיאורים הבבליים בולט לעין. אך עוד יותר בולט לעין הוא השוני העצום שבין תיאורים אלה, וכפי שכבר כתב הולצינגר, האלילים שבתיאור הבבלי, אכן אליליים הם בשקריהם ובהניחם לשקר גם לזולת, בתאותם כלפי קרבנם, במריבותיהם, בשרירות שבה הם מתיחסים לבני האדם, וגם בהפכפכנות מצבי רוחם. מה רב הוא המרחק של אלהי התורה מכל אלה, אלהים הבא עם האדם במשפט ושופטו בצדקה, צדקה שלה נאלץ האדם להסכים במצפונו. ואנו נוסיף עוד ונדגיש, כי משפט האלהים לא בא על האדם למשל על שום שהעליב את אלהיו, אלא דוקא משום ״כי מלאה הארץ חמס״ (לעיל ו׳:י״ג).
ואכן יש גם כאן מקום להשתמש בתמונה אשר בה משתמש שטדה במקום אחר (174 .Zum Alt. Testament, 1903, p) ״יחסו של התיאור התנכ״י אל התיאור הבבלי כיחסו של מעין צח זה שבהרים אל שלולית המים הדלוחים והמרופשים שבכפר״.
ובכלל תלות התיאור המקראי בתיאור הבבלי יכולה לבוא בחשבון רק בשביל מי שאינו רואה בסיפורי ספר בראשית אמת היסטורית, אלא אגדות בלבד. והנה אנחנו טוענים בהחלט, שסיפורי ספר בראשית אמת היסטורית הם. כי אכן תובעת התורה במפורש לראות אמת היסטורית בכל המסופר בה כאשר היא תובעת, למשל, לקדש את השבת על שום זכר למעשה בראשית. ואם אמנם התרחש המבול, הרי אך טבעי הוא שזכר של מאורע איום זה נשמר אצל כל העמים, ובצורה המהימנת ביותר אצל אלה, שכבר בימי קדם העלוהו על הכתב. אבל אין ליחס למסורת את המהימנות ההיסטורית המוחלטת אלא במקום שההשראה האלהית האירה את הרושם אותה וכיוונתו.
מובן מאליו הוא ששני סופרים המספרים מאורע היסטורי אחד מזדהים במידה רבה באשר לתיאור העובדות האוביקטיביות. אך לא פחות מובן הוא, ששונים יהיו בשיפוטם הסוביקטיבי על אודות הגורמים, הסיבות והתוצאות של מאורעות אלה, ומה גם כאשר הם משתייכים לאומות שונות. ואכן, מזדהים הם תיאורי המקרא ותיאורי המבול הבבלים באלה:
א) מבול גדול השחית את האנושות ואת עולם החי, ורק אנשים מעטים נצלו;
ב) הצלה זו באה בעזרת בניית אניה גדולה;
ג) הצלה זו באה להם על פי עצת האלהים (או אליל מסוים);
ד) האניה שבה הצילו עצמם הפליטים המעטים, נחתה על אחד ההרים כאשר שכך זעם המים;
ה) נוסעי האניה שלחו עופות שונים כדי להיוודע אם אמנם יבשה הארץ;
ו) ראש הניצולים הקריב לאחר יציאתו מן האניה, קרבנות לאלהים (או לאלילים).
כל אלה הן עובדות שכלל לא קשה למסורת לשמור עליהן. אך מובן הוא, שהפרטים על אודות מידות האניה, אורך ימי המבול, שם ההר שבו נחתו ועל אודות שמות הניצולים יישכחו במהרה. ואכן אפילו האגדות הבבליות סוטות זו מזו בענינים אלה לא מעט. ומכל מקום אין כל יסוד להניח, כי העברים קבלו את ספור המבול מאת הבבלים, ומה גם שקשה ביותר יהיה לקבוע, אימתי יכלה מסורת זו לעבור מידי הבבלים אל העברים. אין מקום לקבוע מועד מסירה זו לימי גלות בבל, שכן אפילו לדעת מבקרי המקרא חובר סיפורנו זמן רב לפני כן. לכן טוענים (למשל גונקל, ע׳ 65) שתרבות בבל נפוצה בארץ כנען עוד לפני הגירתם של בני ישראל לשם, עוד לפני תקופת תל־אמרנה, באמצע האלף השני, וכאשר סגלו בני ישראל לעצמם את תרבות כנען, בערך בזמן השופטים המאוחרים או המלכים הראשונים, קבלו הם גם אגדות אלה. אולם, אם נזכור את סלידתה של דת ישראל מפני התרבות הכנענית, המרחיקה לכת עד כדי כך שכבר אבות האומה מונעים את בניהם מלהתחתן עם תושבי ארץ זו — קשה יהא להסביר, ש״המחבר״ או ״העורך״ של ספרנו יכלול בו אגדה כנענית בעלת אלמנטים אלילים רבים. ובוודאי היה ספור המבול גם מזכיר שם מקום כנעני, אילו אמנם היה מתקבל על ידי תיווך כנעני.
רק מי שטוען שאין ספר בראשית מכיל אמיתות היסטוריות אלא אגדות בלבד, רק הוא נאלץ לחפש תירוצים דחוקים ובלתי סבירים, כאשר דמיון התיאורים השונים ניתן להסבר פשוט כל כך כפי שהראינו.

כלב בן יפונה

ראיתי היום צילום מצחיק עם תרגום הכתובת 'כלב בן יפונה' לאנגלית – בצילום.
אז זו הזדמנות להיזכר בדמותו, והפעם איעזר במנוע חיפוש למציאת המקומות בהם הוא מוזכר

כלב בן יפונה היה אחד המרגלים שנשלחו לתור את הארץ, משבט יהודה, ורק הוא ויהושע בן נון לא הוציאו את דיבתה רעה –

במדבר יג, ו
לְמַטֵּה יְהוּדָה כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה

במדבר יד, ו
וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם

ולכן ניתן לשניהם שכר שלא יכלו במדבר –

במדבר יד, ל
אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן

במדבר יד, לח
וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת הָאָרֶץ

במדבר כו, סה
כִּי אָמַר יְהוָה לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן

במדבר לב, יב
בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי יְהוָה

במדבר לד, יט
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים לְמַטֵּה יְהוּדָה כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה

דברים א, לו
זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי יְהוָה

ובספר יהושע ממשיכים לספר עליו, שקיבל נחלה בכניסה לארץ, את חברון –

יהושע יד, ו
וַיִּגְּשׁוּ בְנֵייְהוּדָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל וַיֹּאמֶר אֵלָיו כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים עַל אֹדוֹתַי וְעַל אֹדוֹתֶיךָ בְּקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ

יהושע יד, יג
וַיְבָרְכֵהוּ יְהוֹשֻׁעַ וַיִּתֵּן אֶת חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה לְנַחֲלָה

יהושע יד, יד
עַל כֵּן הָיְתָה חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי לְנַחֲלָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל

יהושע טו, יג
וּלְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה נָתַן חֵלֶק בְּתוֹךְ בְּנֵייְהוּדָה אֶל פִּי יְהוָה לִיהוֹשֻׁעַ אֶת קִרְיַת אַרְבַּע אֲבִי הָעֲנָק הִיא חֶבְרוֹן

יהושע כא, יב
וְאֶת שְׂדֵה הָעִיר וְאֶת חֲצֵרֶיהָ נָתְנוּ לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה בַּאֲחֻזָּתוֹ

ועוד מסופר על משפחתו בדברי הימים –
דברי הימים א ד, טו
וּבְנֵי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה עִירוּ אֵלָה וָנָעַם וּבְנֵי אֵלָה וּקְנַז

דברי הימים א ו, מא
וְאֶת שְׂדֵה הָעִיר וְאֶת חֲצֵרֶיהָ נָתְנוּ לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה

*

ועוד מסופר על נחלת בתו עכסה –

יהושע טו, טז
וַיֹּאמֶר כָּלֵב אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת קִרְיַת סֵפֶר וּלְכָדָהּ וְנָתַתִּי לוֹ אֶת עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה

יהושע טו, יז
וַיִּלְכְּדָהּ עׇתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב וַיִּתֶּן לוֹ אֶת עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה

וכן בשופטים –
שופטים א, יב
וַיֹּאמֶר כָּלֵב אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת קִרְיַת סֵפֶר וּלְכָדָהּ וְנָתַתִּי לוֹ אֶת עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה

שופטים א, יג
וַיִּלְכְּדָהּ עׇתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב הַקָּטֹן מִמֶּנּוּ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה

והיא מוזכרת גם בדברי הימים –
דברי הימים א ב, מט
וַתֵּלֶד שַׁעַף אֲבִי מַדְמַנָּה אֶת שְׁוָא אֲבִי מַכְבֵּנָה וַאֲבִי גִבְעָא וּבַת כָּלֵב עַכְסָה

*

מעניין שקנז מתואר גם כאחי כלב (או אבי אחיו), והן כבן בנו, ובאופן כללי – כשם השבט. ידוע שהשמות בשושלות חוזרים על עצמם הרבה. ואולי יש פה משהו נוסף מוכמן, ובהזדמנות אעיין בו.

בפירוש המיוחס לרש"י על דברי הימים א, ד, טו –
ובני כלב בן יפונה – אמרו רבותינו כלב בן יפונה זה כלב בן חצרון ולמה נקרא בן יפונה שפינה מעצת מרגלים ואל תתמה שהרי ייחס כבר משפחת כלב בן חצרון שהרי כן הדרך שמייחס קצת ומדלג על משפחה אחרת ואח״כ תופש משפחה ראשונה.

ובני אלה וקנז – כך היה שמו וקנז.

(וכן אומרים מפרשים אחרים).