השוסים

מקשיב לעוד שיחה של פרופ' קנוהל –
https://youtu.be/bZg835WfVCQ

הוא מספר שבאזור מדיין הייתה קבוצת נוודים שנקראו שאסו, כלומר שוסים, מתנפלים על ישובים. בעבר חשבו שאלו הם בני ישראל הקדומים, אבל היום דעה זו נדחתה. בכל אופן האל שלהם, לפי כתובות שנמצאו, היה יהו, או יהוה. נשמע מוכר?
הם גם התנגדו לפסלים וליצוג פיזי של האל.
בספרו 'מאין באנו' הוא כותב על כך, ומעלה את הסברה שבני ישראל למדו את שם האל הזה מהקבוצה הזו.
ובעצם, גם זה מתאים לפרשה, שבה מתגלה שם ה' –

ב וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהוָה. ג וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.
שמות ו.

גם בתנ"ך יש רמז לקבוצה זו –

וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר הִנֵּה פְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּקְעִילָה וְהֵמָּה שֹׁסִים אֶת הַגֳּרָנוֹת.
שמואל א כג א. (ועוד).

אפליה!

פרשת וארא
אפליה!
במכות מצרים המסופרות בפרשה אלוהים מפלה בין עם ישראל ובין המצרים.
כך נכתב –

וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהוָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.

וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה.

רש"י –
והפליתי – והפרשתי, וכן: והפלה י״י (שמות ט׳:ד׳), וכן: לא נפלאת היא ממך (דברים ל׳:י״א) – לא מובדלת ומופרשת היא ממך.

פדות – הבדלה, לפי רש"י, רשב"ם ועוד.

ובהמשך –

וְהִפְלָה יְהוָה בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם וְלֹא יָמוּת מִכָּל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דָּבָר.

הפלה הוא כמו פלה כינים, הוציא, הפריש, וכמוהו גם פלא (כפי שמציין רש"י) – דבר יוצא מגדר הרגיל, מופרש, מובחן.

וכן היום, כפי שאני קורא ברשתות החברתיות, יש אפליה ממוסדת בין בעלי 'תו ירוק' ובין החסרים אותו, אלא שהפעם נראה שאין לכך כל הצדקה.

*

לבסוף, עוד בפרשה, כאנקדוטה –
וּבְנֵי עֻזִּיאֵל מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן וְסִתְרִי.

מעניין ששלושת השמות כאן הם לשונות של שאלה והסתרה – שאלה, הצפנה וסתר. האם שלושת בניו של עוזיאל היו מקובלים קדומים?

עליית שישק

קריאת היום ב-929 – דברי הימים ב, יב, על עליית שישק על ירושלים בימי רחבעם.
נקרא את כל הפרק –

רחבעם עוזב את ה', החטא –
(א) 
וַיְהִי כְּהָכִין מַלְכוּת רְחַבְעָם וּכְחֶזְקָתוֹ עָזַב אֶת־תּוֹרַת יְהוָה וְכָל־יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ׃

ושישק עולה על ירושלים, העונש –
(ב) 
וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם עָלָה שִׁישַׁק מֶלֶךְ־מִצְרַיִם עַל־יְרוּשָׁלִָם כִּי מָעֲלוּ בַּיהוָה׃

(ג) 
בְּאֶלֶף וּמָאתַיִם רֶכֶב וּבְשִׁשִּׁים אֶלֶף פָּרָשִׁים וְאֵין מִסְפָּר לָעָם אֲשֶׁר־בָּאוּ עִמּוֹ מִמִּצְרַיִם לוּבִים סֻכִּיִּים וְכוּשִׁים׃
(ממלכות סמוכות למצרים).
 
(ד) 
וַיִּלְכֹּד אֶת־עָרֵי הַמְּצֻרוֹת אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיָּבֹא עַד־יְרוּשָׁלִָם׃

התוכחה –
(ה) 
וּשְׁמַעְיָה הַנָּבִיא בָּא אֶל־רְחַבְעָם וְשָׂרֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר־נֶאֶסְפוּ אֶל־יְרוּשָׁלִַם מִפְּנֵי שִׁישָׁק וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה־אָמַר יְהוָה אַתֶּם עֲזַבְתֶּם אֹתִי וְאַף־אֲנִי עָזַבְתִּי אֶתְכֶם בְּיַד־שִׁישָׁק׃

והתשובה –
(ו) 
וַיִּכָּנְעוּ שָׂרֵי־יִשְׂרָאֵל וְהַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ צַדִּיק יְהוָה׃

והוויתור על העונש, אבל לא לגמרי –
(ז) 
וּבִרְאוֹת יְהוָה כִּי נִכְנָעוּ הָיָה דְבַר־יְהוָה אֶל־שְׁמַעְיָה לֵאמֹר נִכְנְעוּ לֹא אַשְׁחִיתֵם וְנָתַתִּי לָהֶם כִּמְעַט לִפְלֵיטָה וְלֹא־תִתַּךְ חֲמָתִי בִּירוּשָׁלִַם בְּיַד־שִׁישָׁק׃

(ח) 
כִּי יִהְיוּ־לוֹ לַעֲבָדִים וְיֵדְעוּ עֲבוֹדָתִי וַעֲבוֹדַת מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת׃

עונש הביניים –
(ט) 
וַיַּעַל שִׁישַׁק מֶלֶךְ־מִצְרַיִם עַל־יְרוּשָׁלִַם וַיִּקַּח אֶת־אֹצְרוֹת בֵּית־יְהוָה וְאֶת־אֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ אֶת־הַכֹּל לָקָח וַיִּקַּח אֶת־מָגִנֵּי הַזָּהָב אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה׃

(י) 
וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם תַּחְתֵּיהֶם מָגִנֵּי נְחֹשֶׁת וְהִפְקִיד עַל־יַד שָׂרֵי הָרָצִים הַשֹּׁמְרִים פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ׃

(יא) 
וַיְהִי מִדֵּי־בוֹא הַמֶּלֶךְ בֵּית יְהוָה בָּאוּ הָרָצִים וּנְשָׂאוּם וֶהֱשִׁבוּם אֶל־תָּא הָרָצִים׃

(יב) 
וּבְהִכָּנְעוֹ שָׁב מִמֶּנּוּ אַף־יְהוָה וְלֹא לְהַשְׁחִית לְכָלָה וְגַם בִּיהוּדָה הָיָה דְּבָרִים טוֹבִים׃

רחבעם מתחזק –
(יג) 
וַיִּתְחַזֵּק הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם בִּירוּשָׁלִַם וַיִּמְלֹךְ כִּי בֶן־אַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה רְחַבְעָם בְּמָלְכוֹ וּשֲׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר־בָּחַר יְהוָה לָשׂוּם אֶת־שְׁמוֹ שָׁם מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וְשֵׁם אִמּוֹ נַעֲמָה הָעַמֹּנִית׃

אך עושה הרע –
(יד) 
וַיַּעַשׂ הָרָע כִּי לֹא הֵכִין לִבּוֹ לִדְרוֹשׁ אֶת־יְהוָה׃

סיכום –
(טו) 
וְדִבְרֵי רְחַבְעָם הָרִאשֹׁנִים וְהָאֲחַרוֹנִים הֲלֹא־הֵם כְּתוּבִים בְּדִבְרֵי שְׁמַעְיָה הַנָּבִיא וְעִדּוֹ הַחֹזֶה לְהִתְיַחֵשׂ וּמִלְחֲמוֹת רְחַבְעָם וְיָרָבְעָם כָּל־הַיָּמִים׃

(טז) 
וַיִּשְׁכַּב רְחַבְעָם עִם־אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִיד וַיִּמְלֹךְ אֲבִיָּה בְנוֹ תַּחְתָּיו׃

*

בדף המקביל 'עובדות לא חשובות בתנ"ך' שאלתי, חצי בהלצה חצי ברצינות – למה הסיפור הזה צריך לעניין אותנו היום?
אז כמובן – זו מסורת עמנו, על כן כולם מכבדים אותה, אבל את מי זה מעניין באמת? ולמה זה צריך לעניין היום? איזו רלוונטיות יש לסיפור העתיק הזה לאדם בן זמננו?
לדעתי זו שאלה חשובה, ובגלל שלא עונים עליה, או לא עונים עליה כראוי, מעטים הצעירים שהיום מתעניינים בתנ"ך.
צריך תמיד למצוא את הרלוונטיות לזמננו. וכאן ספציפית, עליי להודות, היא מועטה מאוד. שוב חוזר פה ההגיון הנצחי של נביאים ראשונים ואחרונים, על החטא ועונשו, ועל תשובה וכפרה – כל אלה הן מילים שהן מרכז החשיבה המקראית. אבל למעט אנשים דתיים, מעטים מקבלים אותם היום.
ובכל זאת, כאן סיפור על ממלכת ישראל שכמעט נמחתה, אבל ניצלה בסוף, אולי בכל זאת ניתן ללמוד מכאן לקחים למדינה במצב מעורער.

בריאו"ת, לפי הרמב"ם

הרמב"ם אומר שבריאו"ת בראשי תיבות היא – בולם רוגזו, יפחית אוכלו ויגביר תנועתו, וכי זה באמת כל מה שצריך כדי לשמור על בריאות טובה.
הוא היה רופא, ועוד בחצר המלך, כך שהוא ידע יפה מאוד מה שאמר, כמובן יחסית לידע בזמנו.
והוא גם כתב ספרים ברפואה, עשרה ספרים הידועים היום, ועד היום יש אנשים שלומדים אותם והולכים לפיהם. ואולם נראה שעיקר עצתו היא בענייני התזונה, ובה – בעיקר לא להגזים באכילה. כך הוא אומר כי אין להגיע לשביעה מהארוחה, אלא להשאיר שליש קיבה ריקה. אני, לעומת זאת, חושב שאפשר לשבוע, וכן נכתב – ואכלת ושבעת – אבל אכן אין להגזים, וזו המילה הבאה בפסוק – והותרת.

בכל מקרה, משלוש העצות של הרמב"ם אני מקיים – כך נראה לי – את השתיים הראשונות בלבד, אבל למעשה רק להן מצאתי מקבילות בתנ"ך –

על הפחתת הרוגז, למשל –

אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ.
קהלת ז, ט.

על צמצום האכילה, למשל –

משלי כג –
(יט) שְׁמַע אַתָּה בְנִי וַחֲכָם וְאַשֵּׁר בַּדֶּרֶךְ לִבֶּךָ.
(כ) אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִן בְּזֹלֲלֵי בָשָׂר לָמוֹ.
(כא) כִּי סֹבֵא וְזוֹלֵל יִוָּרֵשׁ וּקְרָעִים תַּלְבִּישׁ נוּמָה.

כמובן, כאן גם שימוש בביטוי הנזכר גם לגבי הבן הסורר ומורה, ש'זולל וסובא'.

ואולם, על הגברת התנועה, כלומר פעילות גופנית, ספורט, לא מצאתי דבר. אולי בגלל שבתקופה ההיא עצם העבודה הייתה פעילות גופנית, ולא היו צריכים יותר ממנה. וכן כמעט כל האנשים עבדו בעבודות גופניות כאלה. והמלצות לצאת לעבוד – לא חסר.

נידוי


שני עניינים אקטואליים שמתחברים בפסוק אחד –
ראשית, היום בישראל אנשים מנודים, ואני קורא על כך הרבה ברשתות החברתיות. התנ"ך השורש נד"ה מופיע בעיקר לגבי האישה הנידה, בזמן מחזורה, ורק מעט מאוד שלא בהקשר זה. גם הנידוי כפרקטיקה חברתית אמנם היה קיים בחברה היהודית, והוחל למשל על אלישע בן אבויה ושפינוזה, אבל למעשה זו פרטיקה שמעט מאוד נקטו בה.
והנושא השני הוא התאבדותו של הסופר החרדי שנאשם בעבירות מיניות, חיים ולדר, ובעיקר התגובה החרדית המכעיסה לכך, שבחרה לגונן עליו ולנקות את שמו.
לגבי הנושא השני אני מעדיף לא להתבטא, לפחות בינתיים, אבל במקרה הוא הופיע בפסוק שבחרתי, בשם 'החרדים', אז אני מציין גם אותו. החרדים בכלל, ראוי לציון, הם אכן ציבור מנודה מבחינות מסוימות בחברה הישראלית.
וזה הפסוק –

שִׁמְעוּ דְּבַר יְהוָה הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד יְהוָה וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם וְהֵם יֵבֹשׁוּ.
ישעיה סו, ה.

כאן רבו מאוד הפירושים, פירוש שטיינזלץ הוא פשוט –

שִׁמְעוּ דְּבַר ה', הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ והמקשיבים לו באמת : אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שהם לפעמים שֹׂנְאֵיכֶם ולפעמים מְנַדֵּיכֶם, המחרימים אתכם ואינם מעוניינים לשתף אתכם עמם : , בגללנו, בזכותנו יִכְבַּד, יכובד ה' הם חושבים שבהם ובקרבנותיהם הכול תלוי, ומגַנים את זולתם על מעשיהם ועל מחדליהם. וְאולם לבסוף נִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם, אתם תזכו לשמחה וְאילו הֵם יֵבֹשׁוּ, יתביישו. 

כלומר, הציבור המנודה הוא זה שישמח בסוף.

*

והדבר מתקשר לסרטון חדש שראיתי היום על הטוטליטריזם –
https://youtu.be/WhNJJmmCkqY

ובו הוזכר המונח הבא, שאביא את תרגום הגדרתו מוויקיפדיה באנגלית –

ostacism –
נידוי, פרקטיקה פוליטית באתונה העתיקה לפיה ניתן לגרש אזרח בולט שאיים על יציבות המדינה מבלי להגיש נגדו כל אישום. (מכשיר דומה היה קיים בזמנים שונים בארגוס, מילטוס, סירקיוז ומגארה.) בפגישה קבועה באמצע החורף, החליטו האנשים, ללא ויכוח, אם הם יערכו הצבעה על נידוי (אוסטרקופוריה) כמה שבועות לאחר מכן. כל אזרח זכאי להצביע באסיפה יכול היה לרשום את שמו של אזרח אחר, וכאשר מספר גדול מספיק כתב את אותו השם, נאלץ המנודה לעזוב את אטיקה תוך 10 ימים ולהתרחק למשך 10 שנים. הוא נשאר הבעלים של רכושו. יש להבחין בקפידה בין נידוי לגלות במובן הרומי, שהיה כרוך באובדן רכוש ומעמד והיה לתקופה בלתי מוגבלת (בדרך כלל לכל החיים).

נשי רחבעם


פרק היום ב-929 – דברי הימים ב, יא, בו מסופר על המלך רחבעם, על הערים שבנה, ועל הנשים שנשא.
מעניין ששתים מנשותיו היו מבית המלוכה, משפחתו. כך היה נהוג בימים ההם, למעשה גם הרבה הלאה, ממש עד התקופה האחרונה, שבתי המלוכה מתחתנים בתוך עצמם, לפעמים תוך קרבה משפחתית גדולה. הדבר יצר גם מחלות שאפיינו בתי מלוכה אלה, למשל – המופיליה (כשל בנו של הצאר האחרון של רוסיה).
אלו, על כל פנים שתי הנשים שנשא –

פסוק יח –
וַיִּקַּח־לוֹ רְחַבְעָם אִשָּׁה אֶת־מָחֲלַת בן־[בַּת־] יְרִימוֹת בֶּן־דָּוִיד אֲבִיהַיִל בַּת־אֱלִיאָב בֶּן־יִשָׁי׃

מפרש שטיינזלץ –
וַיִּקַּח־לוֹ רְְחַבְְְעָם אִשָּׁה, אֶת־מָחֲלַת בַּת־יְְרִימוֹת בֶּן־דָּוִיד. לא ידוע על בן לדויד בשם זה, ואולי הוא נולד מאוחר יותר או שנזכר בשם אחר. ואת אֲבִיהַיִל בַּת־אֱלִיאָב בֶּן־יִשָׁי. רחבעם התחתן עם נשים מבית המלוכה. לחלופין אפשר שמדובר באותה אשה, שהתייחסה לבית ישי מאביה ומאמה. 

כלומר, מחלת הייתה בת ירימות בן דוד, ורחבעם היה בן שלמה בן דוד, כך שהיא בת דודתו. אביהיל הייתה בת אליאב אח דוד, כלומר דודתו. כך שלא נראה שהוא נשא אותה לאישה, אלא כאפשרות השנייה – שמחלת הייתה בתה, כך שגם היא נולדה מנישואים בתוך המשפחה, של אביהיל בת אליאב וירימות בן דוד, שני בני דודים.

וכן בפסוק כ ק

וְאַחֲרֶיהָ לָקַח אֶת־מַעֲכָה בַּת־אַבְשָׁלוֹם וַתֵּלֶד לוֹ אֶת־אֲבִיָּה וְאֶת־עַתַּי וְאֶת־זִיזָא וְאֶת־שְׁלֹמִית

שטיינזלץ –
וְְאַחֲרֶיהָ לָקַח אשה נוספת, אֶת־מַעֲכָה בַּת־אַבְְְשָׁלוֹם, אף היא ממשפחתו, וַתֵּלֶד לוֹ אֶת־אֲבִיָּה וְְאֶת־עַתַּי וְְאֶת־זִיזָא וְְאֶת־שְְׁלֹמִית.

קטני עבה ממותני אבי

קריאת היום ב-929 בדברי הימים ב, י, ובו הפסוק של העצה לרחבעם –

וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ לֵאמֹר אָבִיךָ הִכְבִּיד אֶת עֻלֵּנוּ וְאַתָּה הָקֵל מֵעָלֵינוּ כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי.
מלכים א יב י (וכן דברי הימים ב י 10).

קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי –
רוב המפרשים אומרים שקטני היא הזרת, אך אפשר שהכוונה לאיבר המין. אך גם אם לא כך, ברור שבדברים אלה יש אפקט של תסביך פאלי.

את מוראו לא תיראו

כחלק מנבואת ישעיה בתחילת ספרו על גלות עשרת השבטים, הוא אומר את הדברים הבאים, שאביא בצירוף כמה מפרשים –

ישעיה ח –
יא כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אֵלַי כְּחֶזְקַת הַיָּד וְיִסְּרֵנִי מִלֶּכֶת בְּדֶרֶךְ הָעָם הַזֶּה לֵאמֹר. 

שד"ל –
בחזקת היד – הנבואה נקראת יד ה׳, כאלו האל דוחה בידו את הנביא לומר דברים ולעשות מעשים שלא היה אומר ועושה מלבו. והנה ישעיה משתף עצמו עם בני עמו, ואומר שגם הוא היה תועה והיה מתירא מארם ואפרים, אלא שהאל צוה לו בהפך בחזקת היד הידועה, היא ידו של הקב״ה שאין לעמוד לפניה.

ויסרני – (צרי הרי״ש מורה שהמלה לשון עתיד והיא מן הקל, וחסרה יו״ד השרש, כמי וֱאְסָרֵם (הושע י׳:י׳) ראב״ע וגיזניוס. וטעם הוי״ו כמו למען, כמו ואעלים עיני בו (שמואל א י״ב:ג׳) כדי שאעלים עיני בו), אף כאן ויסרני, אמר לי כדי ליסרני כלומר להוכיחני, לבלתי אלך בדרך העם הזה.

יב לֹא תֹאמְרוּן קֶשֶׁר לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמַר הָעָם הַזֶּה קָשֶׁר וְאֶת מוֹרָאוֹ לֹא תִירְאוּ וְלֹא תַעֲרִיצוּ.

שד"ל –
לא תאמרון קשר – לא יתכן שיצוה (כפירוש גיזניוס ואחרים) שלא לקרוא קשר למה שהעם יודעים שהוא קשר, ואף אם איננו קשר של קיימא, הנה עתה קשר הוא, ואיך לא יקראוהו קשר. אמנם מלת קשר משמשת לשון צעקה, כמו ותאמר קשר קשר (דברי הימים ב כ״ג:י״ג), והטעם אל תצעקו קשר! מפני שֶקָשְֽרוּ עליכם ארם ואפרים.

ומלת תאמרו ענין צעקה, כמו ותאמר קשר קשר בדברי הימים, ובקצת ספרים גם במלכים (מלכים ב י״א:י״ד), והצעקה היא סימן הפחד, ואחר כך פירש ואת מוראו לא תיראו ולא תעריצו, אל תעשו אותו (במחשבתכם) עריץ ותקיף, לשון עריץ וַמֲעָרָצָה שענינם כח חזק, והטעם כיונתן ורש״י ורד״ק לא תייחסו לו כח, כלומר לא תיראו ממנו. פעמים הרבה שהפעל מורה לא פעולה ממש, רק מחשבה, וכן למטה (כ״ט:כ״ג) ואת אלהי ישראל יעריצו.

מלבי"ם –
לא תאמרון – שיעור הכתוב, לכל אשר יאמר העם הזה קשר לא תאמרון קשר מה שיחליטו העם שהוא קשר של קיימא, אני מצוכם בל תאמרו שהוא קשר, כי אינו קשר ולא יתקיים ואת מוראו של הקשר לא תיראו כי לא יוכל להרע לכם, ואף גם בל תעריצו – בל תחשבו אותו לדבר חזק ועריץ כי חלוש הוא בעצמותו, (כי לפעמים ייראו מחלש אם יוכל להזיק ולא ייראו מגבור בלתי מזיק ומ״מ יחזיקו אותו לגבור, לכן כפל דבריו), רק.

ר"י קרא –
לא תאמרו{ן} קשר לכל אשר יאמר העם – אשר רצין ופקח שקשרו קשר שניהם להלחם על אחז.

יג אֶת יְהוָה צְבָאוֹת אֹתוֹ תַקְדִּישׁוּ וְהוּא מוֹרַאֲכֶם וְהוּא מַעֲרִצְכֶם.

שד"ל –
והוא מוראכם והוא מעריצכם – תהי יראתו על פניכם, באופן שיהיה הוא מוראכם (כטעם פחד יצחק {בראשית ל״א:מ״ב}), ואז הוא יהיה מעריצכם, כלומר יעשה אתכם חזקים (יונתן רש״י ורד״ק). ודרך צחות אמר כאן מעריץ בהוראתו האמתית, אחר שאמר למעלה ולא תעריצו שהכוונה בו על המחשבה. וזה נוהג הרבה במליצת השיר, לומר מלה אחת בשתי הוראות. וראב״ע ורוזנמילר וגיזניוס פירשו מעריץ לשון מורא ופחד, כטעם אל תערוץ ואל תחת {יהושע א׳:ט׳}.

יד וְהָיָה לְמִקְדָּשׁ וּלְאֶבֶן נֶגֶף וּלְצוּר מִכְשׁוֹל לִשְׁנֵי בָתֵּי יִשְׂרָאֵל לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ לְיוֹשֵׁב יְרוּשָׁלָ‍ִם.

שד"ל –
למקדש – המקדשים חיו מקומות מקלט אצל הקדמונים, כמו שמצאנו באדוניהו (מלכים א א׳:נ׳) וביואב (מלכים א ב׳:כ״ח), וכן מצאנו ואהי להם למקדש מעט (יחזקאל י״א:ט״ז). והנה אמר שהאל יהיה למקדש ולמשגב לאנשי יהודה, ויהיה גם כן לאבן נגף ולצור מכשול לשני בתי ישראל, כלומר ליהודה ולאפרים, כי יביא עליהם תגלת פלאסר שיוליך בגולה רבים מעשרת השבטים, ויזיק גם ליהודה ככתוב בדברי הימים ויצר לו {דברי הימים ב כ״ח:כ׳} (עיין למעלה ז׳:כ׳), וזה טעם לפח ולמוקש ליושב ירושלם. ובעלי הטעמים נתנו האתנח תחת למקדש, אולי רצו להפריד מלת למקדש מן ולאבן נגף ולצור מכשול, כדי להרחיק היות ה׳ לאבן נגף (תלמידי חביבי החכם יח״ף ז״ל). ויש מפרשים שני בתי ישראל משפחות פקח ושבנא, והנה פקח לא היה לו בית, כי אין בית אלא כשהשררה מורשה מאב לבן, כמו כי בית יעשה לך ה׳ (שמואל ב ז׳:י״א). ופקח לא היה בן מלך, וכל שכן שבנא וחבריו לא ידענו להם שררה למורשה.

טו וְכָשְׁלוּ בָם רַבִּים וְנָפְלוּ וְנִשְׁבָּרוּ וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ.

רד"ק –
וכשלו בם – באבן נגף ובצור מכשול שזכר יכשלו בם רבים והם המורדים הם חושבים להמלט במרדה והם יפלו בתוך המוקש וילכדו.

מלבי"ם –
וכשלו בם – בהאבנים זה מגביל עם אבן נגף וצור מכשול ונוקשו ונלכדו זה מגביל עם פח ומוקש.

*

ובכל זה נזכרתי למה? בגלל הפסוק שאותו מסביר מלבי"ם מצוין, בדברים שיכולים להתאים גם לימינו, ואביא את דבריו שוב –

לא תאמרון – שיעור הכתוב, לכל אשר יאמר העם הזה קשר לא תאמרון קשר, מה שיחליטו העם שהוא קשר של קיימא, אני מצוכם בל תאמרו שהוא קשר, כי אינו קשר ולא יתקיים, ואת מוראו של הקשר לא תיראו כי לא יוכל להרע לכם, ואף גם בל תעריצו – בל תחשבו אותו לדבר חזק ועריץ כי חלוש הוא בעצמותו.

דוגרי, נלחמים עליכם

פרסומת חדשה לבנק דיסקונט עושה הרבה רעש. רוב האנשים לועגים לה ולעבודה הפרסומאית כאן, אבל העובדה היא שהפרסומת, כאמור, הצליחה לפרוץ ולהיות מדוברת.
אני לא כל-כך נחשפתי אליה, אבל ראיתי שתי כרזות ששיתפו (מצורף בתמונות), ובהן הסיסמאות האלה –

"נלחמים עליכם כל יום מחדש".

"דוגרי, אתם מרוצים מהבנק שלכם?"

אני לא יודע אם אלו משפטים טובים מבחינה פרסומאית, אבל כן אני יכול לומר שיש בהם מוטיבים תנ"כיים…

הנה, לגבי המשפט הראשון, אפשר לקרוא במקום 'נלחמים עליכם' – 'נלחמים בכם', וכך גם אומר משורר תהילים –

תהילים לח, יג
וַיְנַקְשׁוּ מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי וְדֹרְשֵׁי רָעָתִי דִּבְּרוּ הַוּוֹת וּמִרְמוֹת כׇּל הַיּוֹם יֶהְגּוּ.

תהילים מד, כג
כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כׇל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה.

תהילים נו, ב
חׇנֵּנִי אֱלֹהִים כִּי שְׁאָפַנִי אֱנוֹשׁ כׇּל הַיּוֹם לֹחֵם יִלְחָצֵנִי.

לפי המפרשים, כל היום – כל יום, והביטוי חוזר בעוד פסוקים בתהילים, וכבר כתבתי על כך פעם. כלומר – יש כאן תחושה, או מציאות, של רדיפה יומיומית.
וכמאמר מוסגר אומר – גם על מתמודדי נפש אומרים שמלחמתם יומיומית. בהבט הזה, המשפט בפרסומת נראה ציני מאוד.

*

ולגבי המשפט השני, גם הוא משתמש במילה ישראלית מאוד, אולי ישראליות שנשכחה – דוגרי. אבל יש לזה גרעין תנ"כי, והוא דיבור לנוכח, או לנוכח ה', או פני ה'.

ביחס לאדם –
עֵינֶיךָ לְנֹכַח יַבִּיטוּ וְעַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁרוּ נֶגְדֶּךָ.
משלי ד, כה.

וביחס לאל, כך למשל אומר ירמיה –

ירמיה יז –
יד רְפָאֵנִי יְהוָה וְאֵרָפֵא הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה כִּי תְהִלָּתִי אָתָּה. טו הִנֵּה הֵמָּה אֹמְרִים אֵלָי אַיֵּה דְבַר יְהוָה יָבוֹא נָא. טז וַאֲנִי לֹא אַצְתִּי מֵרֹעֶה אַחֲרֶיךָ וְיוֹם אָנוּשׁ לֹא הִתְאַוֵּיתִי אַתָּה יָדָעְתָּ מוֹצָא שְׂפָתַי נֹכַח פָּנֶיךָ הָיָה. יז אַל תִּהְיֵה לִי לִמְחִתָּה מַחֲסִי אַתָּה בְּיוֹם רָעָה. יח יֵבֹשׁוּ רֹדְפַי וְאַל אֵבֹשָׁה אָנִי יֵחַתּוּ הֵמָּה וְאַל אֵחַתָּה אָנִי הָבִיא עֲלֵיהֶם יוֹם רָעָה וּמִשְׁנֶה שִׁבָּרוֹן שָׁבְרֵם.    

ר"י קרא –
נכח פניך היה – גלוי לפניך.

או איוב –
אוּלָם אֲנִי אֶל שַׁדַּי אֲדַבֵּר וְהוֹכֵחַ אֶל אֵל אֶחְפָּץ.
איוב יג, ג.

חרבות בשפתותיהם

בקשר לחרפות-חרבות שברשתות החברתיות, שאני רואה שלא פסקו ולא שככו – למה שלא נקרא עוד פרק תהילים אחד, מזמור נט, שמדבר בדיוק על זה, ובמיוחד שני פסוקים שאדגיש.
גם זה פרק תהילים טיפוסי, שבו המשורר נרדף מאויביו, וגם כאן ניתן להבינו יפה ללא כל פירוש, ובכל זאת אוסיף כמה דברים בסוגריים באמצע, ובסוף –

תהילים נט –
א לַמְנַצֵּחַ אַל תַּשְׁחֵת לְדָוִד מִכְתָּם בִּשְׁלֹחַ שָׁאוּל וַיִּשְׁמְרוּ אֶת הַבַּיִת לַהֲמִיתוֹ. ב הַצִּילֵנִי מֵאֹיְבַי אֱלֹהָי מִּמִתְקוֹמְמַי תְּשַׂגְּבֵנִי. ג הַצִּילֵנִי מִפֹּעֲלֵי אָוֶן וּמֵאַנְשֵׁי דָמִים הוֹשִׁיעֵנִי. ד כִּי הִנֵּה אָרְבוּ לְנַפְשִׁי יָגוּרוּ (יתקבצו – אבן עזרא) עָלַי עַזִים לֹא פִשְׁעִי וְלֹא חַטָּאתִי יְהוָה. ה בְּלִי עָוֹן יְרוּצוּן וְיִכּוֹנָנוּ (ויכינו עצמם לתפשני – רד"ק) עוּרָה לִקְרָאתִי וּרְאֵה. ו וְאַתָּה יְהוָה אֱלֹהִים צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָקִיצָה לִפְקֹד כָּל הַגּוֹיִם אַל תָּחֹן (אל תתן חנינה – מצודות) כָּל בֹּגְדֵי אָוֶן סֶלָה. ז יָשׁוּבוּ לָעֶרֶב יֶהֱמוּ כַכָּלֶב וִיסוֹבְבוּ עִיר (ראו בסוף). ח הִנֵּה יַבִּיעוּן בְּפִיהֶם חֲרָבוֹת בְּשִׂפְתוֹתֵיהֶם כִּי מִי שֹׁמֵעַ. ט וְאַתָּה יְהוָה תִּשְׂחַק לָמוֹ תִּלְעַג לְכָל גּוֹיִם. י עֻזּוֹ אֵלֶיךָ אֶשְׁמֹרָה כִּי אֱלֹהִים מִשְׂגַּבִּי. יא אֱלֹהֵי חסדו [חַסְדִּי] יְקַדְּמֵנִי אֱלֹהִים יַרְאֵנִי בְשֹׁרְרָי (במסתכלים בי). יב אַל תַּהַרְגֵם פֶּן יִשְׁכְּחוּ עַמִּי הֲנִיעֵמוֹ בְחֵילְךָ וְהוֹרִידֵמוֹ מָגִנֵּנוּ אֲדֹנָי. יג חַטַּאת פִּימוֹ דְּבַר שְׂפָתֵימוֹ וְיִלָּכְדוּ בִגְאוֹנָם וּמֵאָלָה וּמִכַּחַשׁ יְסַפֵּרוּ. יד כַּלֵּה בְחֵמָה כַּלֵּה וְאֵינֵמוֹ וְיֵדְעוּ כִּי אֱלֹהִים מֹשֵׁל בְּיַעֲקֹב לְאַפְסֵי הָאָרֶץ סֶלָה. טו וְיָשׁוּבוּ לָעֶרֶב יֶהֱמוּ כַכָּלֶב וִיסוֹבְבוּ עִיר (ראו בסוף). טז הֵמָּה ינועון [יְנִיעוּן] לֶאֱכֹל אִם לֹא יִשְׂבְּעוּ וַיָּלִינוּ. יז וַאֲנִי אָשִׁיר עֻזֶּךָ וַאֲרַנֵּן לַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ כִּי הָיִיתָ מִשְׂגָּב לִי וּמָנוֹס בְּיוֹם צַר לִי. יח עֻזִּי אֵלֶיךָ אֲזַמֵּרָה כִּי אֱלֹהִים מִשְׂגַּבִּי אֱלֹהֵי חַסְדִּי.

*

מקצת פירושים –

אבן עזרא –
יגורו – כמו: יתקבצו, וכמוהו: העוד הזרע במגורה (חגי ב׳:י״ט).
ויש אומרים: ישכנו סביב הבית.

מצודות –
ישובו לערב – ר״ל ביום ילשינו עלי ולערב שבים לביתי לשמרני וכאשר נמלטתי סבבו בעיר לחפש אחרי ויהמו בקול בעת החפוש ככלב הזה הסובב ומחפש והומה.

ביחס לפסוק המודגש
אבן עזרא –
הנה יביעון – כמו הכלבים נובחים.
כי מי – יחשבו כי אין אלהים שומע סודם.

מצודות –
חרבות – הלה״ר (הלשון הרע) שמדברים בפיהם כאלו יתנו חרבות ביד שאול להמיתני כי יאמרו מי שומע ולא יראו מאלהים.

רד"ק –
תלעג לכל גוים – פרושו: כמו שתלעג לכל הגוים הכופרים בך, ותלעג להם לבטל דבריהם ומחשבותם, כן תלעג ותשחק לאלה.

רש"י –
עזו אליך אשמרה – עוזו ותקפו של אויבי החזק עלי, אליך אשמורה ואצפה לעזרני הימנו.

מצודות –
בשוררי – ענין ראיה והבטה.

רש"י –
אל תהרגם – שאין זו נקמה הנזכרת.
פן ישכחוה עמי – כי כל המתים משתכחים אלא הְנִיעֵמוֺ מנכסיהם שיהו עניים והיא נקמה שתיזכר לאורך ימים.

פסוק שני מודגש
רד"ק –
חטאת פימו – יכירו וידעו כי זה הענש הוא ענש דבריהם הרעים שהם מדברים רע עלי ויעשו אם יוכלו, ובגאונם שהם מתגאים עלי ילכדו, והורידם מגאונם ומגדולתם.

ומאלה ומכחש יספרו – ומרוב קללה ומרוב כחש ורזון שיבואם יספרו בני אדם זה לזה.

ויש מפרשים: אלה – שבועה וכחש – שקר. ופרושו: חטאת פימו יכשילם וילכדו בגאונם. וחטאת פימו – הוא שדבריהם הם שקר ושבועת שוא.

רד"ק –
וישובו לערב – כנגד מה שאמר למעלה: ישובו לערב (תהלים נ״ט:ז׳), אמר עתה: וישובו לערב, כלומר הם באים ושבים לעת ערב עתה בעבורי ומסבבים העיר עלי ללכדני, ותעשה אתה להם שילכו לעת ערב אל הבתים לבקש לחם ויסובבו עיר – לבקש מזונם.

רש"י –
המה יניעון לאכול – כאשר עשו הכלבים כל הלילה אם אינם שבעים שילינו מתוך שבעם וישנו.

ומצודות –
וילינו – מלשון תלונה.

*

ועוד נשים לב לשורש שג"ב, החוזר כאן ארבע פעמים – תשגבני, משגב לי, משגבי ועוד.