ריב

בנוגע לעבודת האמן דוד ריב, שהוסרה ממוזיאון רמת-גן, הגבתי בפייסבוק כך –
כל זמן מסוים חוזרת השאלה הזו. אני בעד להציג אמנות ונגד צנזורה, גם במקרה הזה.
אבל כמו שאמרה המגיבה מעליי – לא מבין מה האמן רוצה לומר כאן, לא מבין מה אמנות כאן, אבל כן מבין את מי שנפגע מזה.

ועוד הוספתי –
כמו כן, נראה שהאמן רוצה ליצור ריב.

ועתה אוסיף, כי שמו של האמן מופיע בשלמותו בתחילת מזמור לה בתהילים, אז זו הזדמנות טובה לקרוא אותו.
למען האמת, כל המזמור הזה מובן מאוד, ואינו מצריך פירוש. שוב משורר התהילים נרדף על ידי אויביו, ומקווה לישועה מאלוהיו –

א לְדָוִד רִיבָה יְהוָה אֶת יְרִיבַי לְחַם אֶת לֹחֲמָי. ב הַחֲזֵק מָגֵן וְצִנָּה וְקוּמָה בְּעֶזְרָתִי. ג וְהָרֵק חֲנִית וּסְגֹר לִקְרַאת רֹדְפָי אֱמֹר לְנַפְשִׁי יְשֻׁעָתֵךְ אָנִי. ד יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי יִסֹּגוּ אָחוֹר וְיַחְפְּרוּ חֹשְׁבֵי רָעָתִי. ה יִהְיוּ כְּמֹץ לִפְנֵי רוּחַ וּמַלְאַךְ יְהוָה דּוֹחֶה. ו יְהִי דַרְכָּם חֹשֶׁךְ וַחֲלַקְלַקּוֹת וּמַלְאַךְ יְהוָה רֹדְפָם. ז כִּי חִנָּם טָמְנוּ לִי שַׁחַת רִשְׁתָּם חִנָּם חָפְרוּ לְנַפְשִׁי. ח תְּבוֹאֵהוּ שׁוֹאָה לֹא יֵדָע וְרִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר טָמַן תִּלְכְּדוֹ בְּשׁוֹאָה יִפָּל בָּהּ. ט וְנַפְשִׁי תָּגִיל בַּיהוָה תָּשִׂישׂ בִּישׁוּעָתוֹ. י כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה יְהוָה מִי כָמוֹךָ מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנּוּ וְעָנִי וְאֶבְיוֹן מִגֹּזְלוֹ. יא יְקוּמוּן עֵדֵי חָמָס אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי יִשְׁאָלוּנִי. יב יְשַׁלְּמוּנִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה שְׁכוֹל לְנַפְשִׁי. יג וַאֲנִי בַּחֲלוֹתָם לְבוּשִׁי שָׂק עִנֵּיתִי בַצּוֹם נַפְשִׁי וּתְפִלָּתִי עַל חֵיקִי תָשׁוּב. יד כְּרֵעַ כְּאָח לִי הִתְהַלָּכְתִּי כַּאֲבֶל אֵם קֹדֵר שַׁחוֹתִי. טו וּבְצַלְעִי שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ נֶאֶסְפוּ עָלַי נֵכִים וְלֹא יָדַעְתִּי קָרְעוּ וְלֹא דָמּוּ. טז בְּחַנְפֵי לַעֲגֵי מָעוֹג חָרֹק עָלַי שִׁנֵּימוֹ. יז אֲדֹנָי כַּמָּה תִּרְאֶה הָשִׁיבָה נַפְשִׁי מִשֹּׁאֵיהֶם מִכְּפִירִים יְחִידָתִי. יח אוֹדְךָ בְּקָהָל רָב בְּעַם עָצוּם אֲהַלְלֶךָּ. יט אַל יִשְׂמְחוּ לִי אֹיְבַי שֶׁקֶר שֹׂנְאַי חִנָּם יִקְרְצוּ עָיִן. כ כִּי לֹא שָׁלוֹם יְדַבֵּרוּ וְעַל רִגְעֵי אֶרֶץ דִּבְרֵי מִרְמוֹת יַחֲשֹׁבוּן. כא וַיַּרְחִיבוּ עָלַי פִּיהֶם אָמְרוּ הֶאָח הֶאָח רָאֲתָה עֵינֵינוּ. כב רָאִיתָה יְהוָה אַל תֶּחֱרַשׁ אֲדֹנָי אֲל תִּרְחַק מִמֶּנִּי. כג הָעִירָה וְהָקִיצָה לְמִשְׁפָּטִי אֱלֹהַי וַאדֹנָי לְרִיבִי. כד שָׁפְטֵנִי כְצִדְקְךָ יְהוָה אֱלֹהָי וְאַל יִשְׂמְחוּ לִי. כה אַל יֹאמְרוּ בְלִבָּם הֶאָח נַפְשֵׁנוּ אַל יֹאמְרוּ בִּלַּעֲנוּהוּ. כו יֵבֹשׁוּ וְיַחְפְּרוּ יַחְדָּו שְׂמֵחֵי רָעָתִי יִלְבְּשׁוּ בֹשֶׁת וּכְלִמָּה הַמַּגְדִּילִים עָלָי. כז יָרֹנּוּ וְיִשְׂמְחוּ חֲפֵצֵי צִדְקִי וְיֹאמְרוּ תָמִיד יִגְדַּל יְהוָה הֶחָפֵץ שְׁלוֹם עַבְדּוֹ. כח וּלְשׁוֹנִי תֶּהְגֶּה צִדְקֶךָ כָּל הַיּוֹם תְּהִלָּתֶךָ.

מה נאה אילן זה

רק אתמול כתבתי על מזמור קד בתהילים, בהקשר של הדמיון להימנון לשמש של אחנאתון, והנה אני צריך להביאו שוב, ואסתפק בפסוק אחד, פסוק כד, בו נאמר –

מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ.

כלומר, הישראלי הקדום היה מחובר מאוד לטבע, הוא הביט בו, אהב אותו, וראה בו את נפלאות הבריאה.

לעומת זאת, בפודקאסט ששמעתי הבוקר, 'קולות של רוח', הוצג דיון במשנת חז"ל, שמציגה השקפה הפוכה מזו – לא הסתכלות בטבע, אלא בספר.
בפרק הוצגו שני דוברים – ברדיצ'בסקי וביאליק, שהוא מסיעת אחד העם שנידון בפרק עם ברדיצ'בסקי האמור, ואלה דבריהם –

ברדיצ'בסקי, 'דו פרצופים' –
זוכר אני במשנת חכמים: המהלך בדרך ופוסק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה – מתחייב בנפשו!

ומחשבה אחת תעלה על לבבי, שרק אז יוושע יהודה וישראל, כשמשנה אחרת תינתן לנו, לאמור: המהלך בדרך ורואה אילן נאה, ניר נאה, שמים נאים ופוסק מהם לדברי מחשבה אחרת – הרי זה כאילו מתחייב בנפשו.

השיבו לנו את האילנות הנאים והנירים הנאים! השיבו לנו את העולם!

*

ביאליק, הלכה ואגדה –
המראה הזה הביא את שד"ל בשעתו לידי התפעלות, עד שקרא: "כמה קדושה אומה זו!" ובעל ההלכה עצמו מהו אומר: "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר: 'מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה!' מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו". בעלי היופי שבנו כלו את כל חציהם במשנה עלובה זו, ואולם בעלי הנפש יאזינו גם מתוכה, מבין השיטין, המיית לב וחרדת דאגה לגורלו העתיד של עם "הולך בדרך" ואין בידו משלו אלא ספר, ושכל התקשרות נפשית לאחת מארצות מגוריו בנפשו הוא".

שש מאות שישים ושש

פרק היום ב-929 הוא דברי הימים ב, ט, שפותח בביקור מלכת שבא, וממשיך בתיאור ארוך של עושר שלמה, ובו גם הפסוק הזה –

(יג) 
וַיְהִי מִשְׁקַל הַזָּהָב אֲשֶׁר־בָּא לִשְׁלֹמֹה בְּשָׁנָה אֶחָת שֵׁשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ כִּכְּרֵי זָהָב׃

שש מאות שישים ושש? המספר הזה מוכר לנו מאיפשהו, לא? הרי זה מספר השטן, או מספר החיה, מהחזון הנוצרי של אחרית הימים.

בכל אופן, המסורת הנוצרית לחוד (ובכלל, ההסבר הטוב ביותר ששמעתי למספר זה הוא, שבמקור הוא היה 616, וזו גימטריית שמו של הקיסר נירון, שרדף את הנוצרים) – אבל הרי גם התנ"ך עצמו מבקר את העושר הזה. הרי חוקי המלך בספר דברים אוסרים על המלך להרבות לו כסף וזהב, סוסים וכן הלאה – וכל אלה היו לשלמה.

ועל כך נאמר בגמרא, סנהדרין כב, ב –
ואמר ר' יצחק מפני מה לא נתגלו טעמי תורה שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן נכשל בהן גדול העולם כתיב (דברים יז, יז) לא ירבה לו נשים אמר שלמה אני ארבה ולא אסור וכתיב (מלכים א יא, ד) ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו וכתיב (דברים יז, טז) לא ירבה לו סוסים ואמר שלמה אני ארבה ולא אשיב וכתיב (מלכים א י, כט) ותצא מרכבה ממצרים בשש וגו':

עכביש

לאחרונה עלה הסרט 'ספיידרמן – אין דרך הביתה', שמצליח מאוד בקופות.
אני לא צפיתי בסרט משתי סיבות –
א. יש סלקציה בכניסה לקולנוע, דרך התו הירוק.
ב. כל סרטי גיבורי העל נראים לי ילדותיים, וגם זה אותו סיפור שחוזר שוב ושוב. גם בספיידרמן עצמו צפיתי כבר בארבע-חמש גרסאות קודמות, מה כבר אפשר לחדש פה?
אבל זו הזדמנות לדון בעכביש.

המילה 'עכביש' מופיעה בשני פסוקים –

ישעיה נט מתאר את חטאי העם, ובפסוק אחד הוא אומר –

ישעיהו נט, ה
בֵּיצֵי צִפְעוֹנִי בִּקֵּעוּ וְקוּרֵי עַכָּבִישׁ יֶאֱרֹגוּ הָאֹכֵל מִבֵּיצֵיהֶם יָמוּת וְהַזּוּרֶה תִּבָּקַע אֶפְעֶה.

רד"ק מפרש –
ביצי – דמה עוד מחשבותם ומעשיהם לביצי צפעוני כשיבקעו יצאו מהם צפעונים כן מחשבותם רעות ומעשיהם רעים, ופירוש בקעו הצפעונים מבקעים אותם, כמו ביצת האפרוח שמנקר בחוטמו ובוקע הקליפה מעט מעט עד שיצא כך הם מטרידים לבם תמיד במחשבות רעות עד שיוציאום למעשה.

וקורי עכביש – יריעות שאורג העכביש שאין להם תועלת וקיום והעמדה כן מעשיהם לא יועילום.

האוכל מביציהם – שב לביצי צפעוני שזכר, אמר כמו האוכל ביצי צפעוני שימות בלא ספק כן המתחבר אליהם ולמעשיהם ימות.

והזורה – … והוא אומר על ביצי הצפעוני כשהוא זורה ברגל, אמר אם יאכל אדם מביצי הצפעוני ימות, וכן אם תזורה רגלו על הביצה תבקע הביצה ויצא האפעה וימיתנו כן כל המתחבר עם הרשעים בכל ענין שיתחבר עמהם ימותוהו. …

ושד"ל אומר –
וכן קורי עכביש יארוגו הכוונה שהם מוציאים מפיהם דבר שוא כריר העכביש, וממשיכים ממנו חוטים ואורגים אותם מעשה אורג, כדרך קורי עכביש. ואין הכוונה שהם אורגים החוטים היוצאים מפי העכביש, אלא הם עצמם מוציאים מקרבם דברים דומים לביצי צפעוני וקורי עכביש.

ובאיוב יש תיאור של האדם הרשע, ושם נאמר –

איוב ח, יד
יג כֵּן אָרְחוֹת כָּל שֹׁכְחֵי אֵל וְתִקְוַת חָנֵף תֹּאבֵד. יד אֲשֶׁר יָקוֹט כִּסְלוֹ וּבֵית עַכָּבִישׁ מִבְטַחוֹ. טו יִשָּׁעֵן עַל בֵּיתוֹ וְלֹא יַעֲמֹד יַחֲזִיק בּוֹ וְלֹא יָקוּם.

מצודות –
אשר יקוט – אשר אז יוכרת בטחונו והרי היא כאריגת העכביש שאינה מתקיימת.

וכלומר – בשני המקרים אריגת העכביש מדמה דבר שאין לו קיום לאורך זמן, מה שבאמת מתאר יפה את קורי העכביש.

וכן לפי מילון ספיר –
עַכָּבִישׁ
(מילון המקרא)
רמשׂ הטוֹוֶה קורים, כאמור בפסוק: "וְקוּרֵי עַכָּבִיש יֶארֹגוּ" (ישעיה כט, 5). באמצעות קוּרָיו הוא לוכד העכביש את טרפו.

בארמית, בתרגום יונתן, שמו דומה – עַכּוֹבִיתָא. ואולי הוא קשור למה שנאמר על הנחש –
הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב.
בראשית ג, טו.

ספר, מספר וסיפור

השורש 'ספר' מופיע במעל 500 פסוקים בתנ"ך, ולו שתי הוראות – סיפור ומספר.

ויקימילון כותב –
סֵפֶר
גיזרון
המילה נשאלה ככל הנראה מאכדית – šipru = איגרת, מכתב (מהפועל šapāru = שלח). עיינו גם באטימולוגיה של שורש ס־פ־ר א, שנגזר ממילה זו. בלשון אוגריתית -ספּר spr בהוראת תעודה, מסמך.

מילון ספיר –
סֵפֶר
<ספר> במשמעות שיגור. הד לתקופה שבה הספר היה איגרת ששוגרה על ידי רצים אכדית: saparu = הודעה, מכתב וכן שטר במקור מאוגריתית.

אם כך, ספר הוא משורשי 'פר' שעניינם הפצה, כמו פרח ופרץ.

ספר יצירה אומר כי העולם נברא ב'ספר מספר וסיפור' (או ב'ספר ספר וסיפור'). אני נוטה להבין זאת כך –
מספר – הוא המספר המתמטי, כלומר העולם הפיזיקלי, המטריאלי, שהוא צד אחד של הקיום.
סיפור – הוא הנרטיב, האתוס והמיתוס, כל העמים והתרבויות בנויים על סיפור מכונן, זה הצד הרוחני.
ספר – איני יודע מהו. האם ספר התורה, בתרבות היהודית (והברית החדשה בנצרות והקוראן באסלאם, וכן הלאה)? יתכן. אך זה מתאים לגמרי להגדרת 'סיפור'.

בכל אופן אוסיף, כי גם במקצועות הנהוגים היום, יש הנוטים לכיוון המספר, ויש הנוטים לכיוון הסיפור.
המקצועות הראשונים הם המקצועות ה'ריאליים', כגון מדעים או ראיית חשבון, והיום אלה המקצועות המכניסים מבחינה כספית. והמקצועות השניים הם המקצועות ה'הומניים', כגון פסיכולוגיה או ספרות, ואלה היום נוטים להיות מקצועות שמכניסים פחות (כמובן – בהכללה, שהרי פסיכולוגים מתפרנסים יפה, אבל עיקר כוונתי היא לסופרים, שפרנסתם דלה הרבה יותר).

תהילים כז

פרק כז בתהילים, עם פירוש רד"ק חלקי, ומעט ממצודות.

תהלים כז
(א) לְדָוִד יְהוָה אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא יְהוָה מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד.

רד"ק – אין לפחוד מאדם!

(ב) בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי צָרַי וְאֹיְבַי לִי הֵמָּה כָשְׁלוּ וְנָפָלוּ.

רד"ק –
בקרב עלי מרעים – יש מפרשים בקרב מענין קרב ומלחמה, כלומר: בהלחם עלי; או פרושו כמשמעו. אמר: אף על פי שהיו קרובים עלי להמיתני וזהו:
לאכל את בשרי…

(ג) אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ.

(ד) אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת יְהוָה אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית יְהוָה כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְהוָה וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ.

רד"ק –
ושאל מאת י״י שישקיטהו מן המלחמות שלא יצטרך להתעסק בהן כדי שיהיה גופו ולבו פנוי לשבת בבית י״י.

(ה) כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי.

רד"ק –
כי יצפנני בסכה – כי עתה בהתעסקי בצרכי הגוף יעשה עמי טובה ויתן שאלתי ששאלתי ויצפנני בסכה מזרם האיבים שלא ישיגני.

(ו) וְעַתָּה יָרוּם רֹאשִׁי עַל אֹיְבַי סְבִיבוֹתַי וְאֶזְבְּחָה בְאָהֳלוֹ זִבְחֵי תְרוּעָה אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה לַיהוָה.

רד"ק –
ועתה ירום ראשי על איבי סביבותי – בהנצלי מאיבי שהיו סביבותי.

(ז) שְׁמַע יְהוָה קוֹלִי אֶקְרָא וְחָנֵּנִי וַעֲנֵנִי.

(ח) לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ יְהוָה אֲבַקֵּשׁ.

רד"ק –
את פניך י״י אבקש – וזו היא השאלה ששאלתי כי לבי יעצני כן.

(ט) אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי אַל תַּט בְּאַף עַבְדֶּךָ עֶזְרָתִי הָיִיתָ אַל תִּטְּשֵׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי אֱלֹהֵי יִשְׁעִי.

רד"ק –
אל תט באף עבדך – אל תטני ואל תטרידני בעסקי העולם הזה שהם אף וכעס למתעסק בהם, כמו שאמר: ורהבם עמל ואון (תהלים צ׳:י׳).

מצודות –
אל תט – אל תטה את עבדך לנפול ביד האף הלא מעולם היית עזרתי לזה גם עתה אל תטשני.

(י) כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַיהוָה יַאַסְפֵנִי.

רד"ק –
כי אבי ואמי עזבוני וי״י יאספני – אחר שיצאתי מגבולם אספתני אתה, כלומר: זמנת לי מחיתי וצרכי. ואחר שאני מעשה ידיך ואספתני עד הלום, הורני י״י דרכך!

(יא) הוֹרֵנִי יְהוָה דַּרְכֶּךָ וּנְחֵנִי בְּאֹרַח מִישׁוֹר לְמַעַן שׁוֹרְרָי.

רד"ק –
הורני י״י דרכך ונחני בארח מישור – כבר פרשנו הדרך וארח מישור שהיה מבקש.

למען שוררי – הם האיבים המביטים אותו בעין רעה, כמו: ויהי שאול עון את דוד (שמואל א י״ח:ט׳). והם חושבים כי אין לו חלק בי״י.

(יב) אַל תִּתְּנֵנִי בְּנֶפֶשׁ צָרָי כִּי קָמוּ בִי עֵדֵי שֶׁקֶר וִיפֵחַ חָמָס.

רד"ק –
אל תתנני בנפש צרי – ברצון איבי ותאותם. כמו: אם יש את נפשכם (בראשית כ״ג:ח׳). ורצונם שלא יהיה לי פנאי לעבודת האלהים, אלא שאתעסק כל ימי במלחמות בעמל הגוף.

כי קמו בי עדי שקר ויפח חמס – שהם מעידים בי ומדברים בי דברי חמס לאמר אני רשע ואיש דמים ואין לי חלק בי״י. כמו שאמרו עליו: אלהים עזבו (תהלים ע״א:י״א); ואומר: דבר בליעל יצוק בו (תהלים מ״א:ט׳).

מצודות –
ויפח – ענין דבור הבא בהפחת רוח הפה.

(והיום ידוע כי יפח הוא עד).

(יג) לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב יְהוָה בְּאֶרֶץ חַיִּים.

רד"ק –
לולא האמנתי לראות בטוב י״י – הם היו בי עדי שקר ומדברי חמס וכמעט אבדתי מדבריהם לולא שהאמנתי בך ולא חששתי לדבריהם. והאמנתי שיש לי תקוה בי״י ואראה בטובו לעולם הבא.

מצודות –
לולא – כאומר הנה כמעט היו מאבדים אותי אם לא עמדה לי זכות האמנה שהאמנתי בדבר ה׳ אשר הבטיחני לראות בטובו בזה העולם.

(יד) קַוֵּה אֶל יְהוָה חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל יְהוָה.

רד"ק –
חזק ויאמץ לבך – אתה חזק בדרכיו והוא יאמץ לבך שלא יחלש לדברי האיבים ותמצא חוזק ואומץ בלבבך.

וקוה אל י״י – פעם שנית; רצונו לומר: שתהיה בו התקוה תמיד ולא תמוש מלבבו.

צלם ודפוס


עוד על הבריאה בצלם.
הפסוק כזכור אומר –

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.
בראשית א, כז.

ורש"י אומר בפירושו –
ויברא את האדם בצלמו – בדפוס העשוי לו, שהכל נברא במאמר, והוא בידים, כדכתיב: ותשת עלי כפך (תהלים קל״ט:ה׳). ונעשה כחותם, כמטבע הזה העשויה על ידי רושם שקורין קויינא, וכן הוא אומר: תתהפך כחומר חותם (איוב ל״ח:י״ד).

בצלם אלהים ברא אתו – פירש לך שאותו צלם המתוקן לו צלם דיוקן יוצרו הוא.

*

דברי רש"י אלה לא לגמרי ברורים לי, אבל הם מעניינים.
מהו דפוס?
מילון ספיר נותן כמה הגדרות, אביא את חלקן –

דְּפוּס
1. [עח] טֶכניקה של כתיבה ושל שִכפּוּל על-ידי אותיות יצוּקות או מגוּלָפות.
2. [תמ] תַבנית, כלי שיוצקים לתוכו חומר, וּכשהוּא מתקשֶה הוא מקבל את צורת הכלי: וכמין דפוס היה לה בתנור וכשהוא רודֶה נותנה בדפוס (מנחות צד.); וכל טיפה וטיפה בראתי לה דפוס בפני עצמה (בבא בתרא טז).
3. [עח] טיפּוּס: הוא דפוס חיקויי של משפחתו.
4. [עח] מִנהָג של קֶבע בחֶברה, כגון: דפוּסֵי התנהגוּת: דפוסי ההתנהגות בחברה הפרימיטיבית שונים מדפוסי ההתנהגות בחברה המודרנית.

כלומר, יש כאן שתי משמעויות בסיסיות –
א. שתי ההגדרות הראשונות מדברות על המשמעות הפיזית – דפוס הוא מעין תבנית, ו'צלם' אף הוא מעין תבנית. אם כך, לפי רש"י, האדם נוצר בתבנית קבועה, ואכן בני האדם זהים בצורתם הבסיסית.
ב. שתי ההגדרות הבאות מדברות על משמעות מושאלת – האדם, וכן החברה, מתנהגים לפי תבניות קבועות וניתנות לצפייה ולחיזוי. איני יודע אם לכך התכוון רש"י, אך דבר זה אכן מאפיין את המין האנושי, כפי שיודע כל פסיכולוג המזהה 'דפוס חוזר'. זה גם מתאים לאמור – 'חותם', שהרי יש גם חותם אישיות.

אלא שדפוס חוזר נמצא גם בבעלי חיים, ואין זה 'צלם אלוהים' שבאדם. וכאן מוסיף רש"י את דבריו השניים – "אותו צלם המתוקן לו צלם דיוקן יוצרו הוא".

קצת על אחנאתון

הבוקר שמעתי בערוץ 'באים אל הפרופסורים' שיחה של פרופ' קנוהל על אחנאתון, השליט המצרי הקדום, שנחשב כמי שייסד דת מונותיאיסטית, שקדמה בזמן מועט לתקופת יציאת מצרים –
https://youtu.be/FFFDpOzSkIw

בעבר הייתה דעה שאת המונותאיזם למד משה מאחנאתון זה, ובדעה זו החזיק גם פרויד.

אתר פסיכולוגיה עברית מתאר בקיצור את 'משה של פרויד' –

תקציר עלילתו של ה"רומן ההיסטורי", כפי שקרא לו פרויד בטיוטה לכתב היד, מתוארת על ידי ירושלמי באופן הבא: מקורו של המונותאיזם אינו יהודי אלא תגלית מצרית. פרעה אמנחותפ הרביעי כונן אותו כדת המדינה בצורה של סגידה לכוח השמש, אתון. את דת אתון אפיינו לדעת פרויד אמונה בלעדית באל אחד, דחייה של ייחוס תכונת בן-אנוש לאל, דחיה של מאגיה וכשפים והכחשה מוחלטת של החיים לאחר המוות. אלא שעם מותו התפוררה האמונה המונותאיסטית והעם חזר להאמין באלילים מרובים. משה לא היה עברי, אלא כוהן או אציל מצרי ומונותאיסט נלהב. כדי להציל את שרידי דתו, העמיד משה את עצמו בראש שבט שמי מדוכא, הוציא את בניו מעבדות לחרות ויצר לאום חדש, שבו הנהיג גם את המנהג המצרי של המילה. הלאום החדש התקשה לעמוד בדרישות הדת החדשה ורצח בהתקוממות פראית את משה. זיכרון הרצח הודחק וברבות השנים כרת העם ברית עם שבטים שמיים קרובים במדיין והאל הגועש והפראי של שבטים אלה, אל הנקרא יהו-ה, הפך לאל הלאומי שלהם. כתוצאה מכך התמזג האל החדש בישן ומעשי משה יוחסו לכוהן מדייני שנקרא אף הוא משה. אלא שברבות השנים צברה המסורת הטבועה של האמונה האמיתית די כוח להתעשת ולצאת כמנצחת. יהו-ה קיבל אז את התכונות האוניברסליות והרוחניות של אלוהי משה, אם כי זיכרון הרצח נותר מודחק בקרב היהודים, ולא צץ מחדש אלא בצורה מוסווית היטב עם עליית הנצרות.

את העלילה יש לקרוא, כפי שמציין ירושלמי, ברוח זמנו של פרויד ובהקשר התרבותי שבה נכתבה ולא לשפטה. עלילה זאת לא הייתה חריגה בקרב אנשי הרוח באותה תקופה ובמיוחד בקרב אלו האמונים על הדיסיפלינה החדשה, הפסיכואנליזה.

מטרת החיבור, על-פי פרויד, הייתה לענות על השאלה איך הגיעו היהודים להיות מה שהם? ההסבר שפרויד מציע הוא כי היהודי מאמין באל אחד מופשט ושולל צלמים ואלילים, כתוצאה מציווי מושהה שציווה משה על העם. הוא נושא בתוכו אשמה מודחקת עקב זכר רצח משה. היהודים הם מה שהם מתוך המלחמה האדיפלית החוזרת שוב ושוב לאורך ההיסטוריה עד היום.
https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1222

*

לפרויד היו כמובן סיבות משלו לפרש את הדברים כך, כי הדבר התאים לאופן שבו ראה את התפתחות האנושות, בתוך המסגרת הפסיכואנליטית. תמיד מדובר ברצח אב קדום, גם בראשית האנושות וגם בראשית היהדות.
אבל הדעה הזו היא 'אידאה פיקס', היא מזינה את עצמה ואין לה על מה לסמוך – וכבר אמר זאת פופר. ובאמת, היום במחקר המקרא דעתו של פרויד לא נחשבת.
קנוהל מציין כי פרויד מצטט חוקר מקרא אחד בזמנו, שזו הייתה דעתו. אלא אותו חוקר שינה לבסוף את דעתו, אלא שפרויד לא הלך בעקבותיו בזאת.
ובכל זאת, ניתן למצוא רמזים בתורה לדבר דומה למה שמציין פרויד. אמנם העם לא רצח את משה, אבל כמעט עשה זאת, כפי שהוא אומר –

וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי.
שמות יז, ד.

*

דבר נוסף שאומר קנוהל הוא, שיש דמיון ברור בין מזמור קד בתהילים ובין ההימנון לשמש של אחנאתון, שנמצא בכתבי אל-עמארנה, וכי לו אין הסבר לכך.
אני עצמי לא מתפלא על כך, שהרי יש שאילות רבות בספרות המזרח הקדום, ומקרה זה אינו יוצא דופן.

זה על כל פנים המזמור בתהילים קד, ולאחריו הימנון אחנאתון –

א בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְהוָה יְהוָה אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. ב עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה. ג הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲ‍לִיּוֹתָיו הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ. ד עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט. ה יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ בַּל תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד. ו תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם. ז מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן מִן קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן. ח יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם. ט גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל יַעֲבֹרוּן בַּל יְשׁוּבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ. י הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן. יא יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם. יב עֲלֵיהֶם עוֹף הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן מִבֵּין עֳפָאיִם יִתְּנוּ קוֹל. יג מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ. יד מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. טו וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד. טז יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי יְהוָה אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע. יז אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ. יח הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים. יט עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ. כ תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר. כא הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם. כב תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן. כג יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב. כד מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ. כה זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת. כו שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ. כז כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ. כח תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן תִּפְתַּח יָדְךָ יִשְׂבְּעוּן טוֹב. כט תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן. ל תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה. לא יְהִי כְבוֹד יְהוָה לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְהוָה בְּמַעֲשָׂיו. לב הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ. לג אָשִׁירָה לַיהוָה בְּחַיָּי אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי. לד יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּיהוָה. לה יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת יְהוָה הַלְלוּ יָהּ.

מאתר דעת –
מתוך: המנון לשמש
(מאת אחנאתון, תרגם שאול העברי)

לאתון

יפה עלותך על כנף השמים

אתון חי מחולל החיים

בעלותך באפסי מזרח

מלאה כל ארץ הדרך:

כי יפיפית גדלת

מתנוצץ מרום על פני האדמה

קרניך תחבקנה כל הארצות

כל אשר יצרת עשית.

כי תבוא באפסי מערב

וחשכה תבל חשכת קבר,

אור תאיר הארץ

כי תעלה בחוג השמים

כי תגה דומם כשמש

תגרש עלטה:

כי תשלח קרניך

תחוג מצרים יום יום,

יקיצו על רגליהם יעמודו

כי אתה הקימות אותם:

ירחקו ילבשו בגדים

כפיהם פרושות יקודו כי תזרח:

אחר יעשו מלאכתם במלוא תבל

הבהמה שמחה במרעה

עצים ועשבים יפרחו.

צפרים ירחפו על ביצותיהן

פרושות כנפיהן לך תשתחווינה

כל בני מרון ירקדו ברגליהם

תחיינה כי תאיר עליהן.

דגת היאור רוקדת לפניך

וקרני אורך בקרב ים גדול

אתה תצור עובר בתוך אישה

תברא זרע בגבר.

תיתן חיים לבן במעי אמו

תישננו ולא יבכה

מינקת לו גם ברחם:

תשלח רוח להחיות ברייה

ביום הולדה

תספיק לה את צרכיה.

מה רבו כל פעליך

נסתרו מנגד עינינו:

הוי אל אחד ואין אחר

ארץ יצרת כרצונך

כאשר היית לבדך

אדם וכל הבהמה בקר וצאנה

כל אשר על פני האדמה

כל אשר במרומים.

מדינות סוריה ונוביה

ארץ מצרים.

שונים דברים ללשונותם

שונים מראה פניהם וצבעם

כי אתה הפרדת גויים.

אתה מושל בכולם.

תעלה ומראך פני אדון חי

תזרח, תאיר. תרחק ותשוב.

אתה לבדך יצרת אלפי אלפים תמונות ממך

אתה בלבבי הנך

אין מבלעדיך אשר ידעך

בלתי בנך אחנתון

אשר גלית לו מחשבותיך

ותחוננו מעוזך.

היקום בידך אתה.

תעלה – יחיו

תבוא – יגועון.

כי אתה ההוויה.

מאז יסדת ארץ

כוננתם למען בנך

אשר יצא מחלציך

מלך חי באמת.

אחנתון אשר ימיו רבים

למען שגלו הגדולה אשר אהב

גברת שתי הארצות נפר

נפרו אתון נפרתית

תחיה ותנון לעולם ועד

כי קנאה חמת גבר


לפני כיומיים שודרה תוכנית 'המקור' של רביב דרוקר, והיא עסקה בראש המוסד לשעבר, יוסי כהן, שככל הנראה שכב עם דיילת שהייתה אשת איש. כל התוכנית הייתה בעצם ריאיון ארוך עם הבעל הנבגד.
בעלים נבגדים, 'מקורננים', אינם דבר חדש, ולכן התוכנית גם די שעממה אותי. נו אז מה אם הוא ראש המוסד? אנשים מושחתים ובוגדים יש בכל מקום. בעיניי התוכנית הייתה צהובה וירודה, אבל אני מבין את ההיגיון שבשידורה, בגלל שמדובר באיש ציבור, וגם כזה שאולי בעתיד יתמודד על ראשות הממשלה, וראשות מפלגת הליכוד.
בכל אופן, ידידי עופר מרגלית הזכיר לי, בפוסט שכתב, שבעצם העניין כאן הוא עתיק-יומין ביותר – קנאת גבר. ונראה לי שפסקה שמתארת את הדבר בצורה מדויקת – וגם כזו שאינה מצריכה פירוש – היא הפסקה הזו, מסוף פרק ו' בספר משלי –

כז הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ וּבְגָדָיו לֹא תִשָּׂרַפְנָה. כח אִם יְהַלֵּךְ אִישׁ עַל הַגֶּחָלִים וְרַגְלָיו לֹא תִכָּוֶינָה. כט כֵּן הַבָּא אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא יִנָּקֶה כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהּ. ל לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב. לא וְנִמְצָא יְשַׁלֵּם שִׁבְעָתָיִם אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ יִתֵּן. לב נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב מַשְׁחִית נַפְשׁוֹ הוּא יַעֲשֶׂנָּה. לג נֶגַע וְקָלוֹן יִמְצָא וְחֶרְפָּתוֹ לֹא תִמָּחֶה. לד כִּי קִנְאָה חֲמַת גָּבֶר וְלֹא יַחְמוֹל בְּיוֹם נָקָם. לה לֹא יִשָּׂא פְּנֵי כָל כֹּפֶר וְלֹא יֹאבֶה כִּי תַרְבֶּה שֹׁחַד.
משלי ו.

שפט, שבט, חבט, צבט

השורש 'שפט' מופיע ב-593 פסוקים, לא פחות, ולו שתי הוראות עיקריות – משפט ושפטים. והן כנראה קשורות ביניהן, כפי שמציין ניסן נצר – השופט הוא האחראי למתן העונש, לעשיית השפטים.
ושפטים נעשים על-ידי שבטים – ענפים, או שוטים. וכן השופט מחזיק מטה או שבט בידו. וכך כל קהלו נקרא שבט או מטה.

מילון ספיר –
שׁוֹפֵט
(מילון המקרא)
1. דָן, מבָרֵר הדין, מוציא פסק דין, כאמור בפסוק: "וַיֵשֶב מֹשה לשפֹּט את העם" (שמות יח, 13)
2. עוזֵר, מוֹשִיעַ, דואג, כאמור בפסוק: "כי שְפָטוֹ ה' מיד אויביו" (שמואל ב' יח, 19)
3. מושֵל, שולֵט, כאמור בפסוק: "וַיְהִי בִּימֵי שְפֹט השֹפְטִים" (רות א, 1)

ויקימילון –
גיזרון
השורש המקראי שׁ־פ־ט משותף למספר שפות שמיות (אכדית, אוגריתית, פיניקית) במובן של שיפוט ופסיקה (špṭ או spṭ).

*

והשורש 'שבט' מופיע ב-183 פסוקים, אם כציבור אם המקל.
אולי הוא בא מ-בד, ענף.

מילון ספיר –
שֵֿׁבֶט
(מילון המקרא)
1. מטה, שוט, ענף, כאמור בפסוק: "וכי יַכֶּה איש את עבדוֹ… בַּשֵבֶט" (שמות כא, 20)
2. שרביט המלך (בהשאלה) שִלטון, כאמור בפסוק: "לֹא יָסוּר שבט מִיהודה" (בראשית מט, 10)
3. (בהשאלה) יחידה חברתית אתנית כגון שבטי ישראל, כאמור בפסוק: "או משפָּחָה אוֹ שֵבֶט" (דברים כט, 17).

בויקימילון הסבר אטימולוגי ארוך יחסית, אך נראה לי שכבר הבאתי אותו. שם השוואה לשפות אחרות, וגם תהליך המיטונימיה שהזכרנו – מענף – למנהיג – ולעדתו, שבטו.

*

על כן קרוב לו השורש 'חבט', המופיע ב-5 פסוקים, תמיד במשמעות של הכאת יבול.

מילון ספיר –
חוֹבֵט
(מילון המקרא)
מַכֶּה, דופֵק (שיבּולים, זיתים וכד'), כאמור בפסוק: "וגדעון בנו חֹבֵט חִטִּים" (שופטים ו, 11)

אלה הופעותיו –
חובטים זיתים –
דברים כד, כ
כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפָאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה.

חובטים חיטים –
שופטים ו, יא
וַיָּבֹא מַלְאַךְ יְהוָה וַיֵּשֶׁב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר בְּעׇפְרָה אֲשֶׁר לְיוֹאָשׁ אֲבִי הָעֶזְרִי וְגִדְעוֹן בְּנוֹ חֹבֵט חִטִּים בַּגַּת לְהָנִיס מִפְּנֵי מִדְיָן.

חובטים שיבולים –
ישעיהו כז, יב
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט יְהוָה מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד נַחַל מִצְרָיִם וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

חובטים קצח –
ישעיהו כח, כז
כִּי לֹא בֶחָרוּץ יוּדַשׁ קֶצַח וְאוֹפַן עֲגָלָה עַל כַּמֹּן יוּסָּב כִּי בַמַּטֶּה יֵחָבֶט קֶצַח וְכַמֹּן בַּשָּׁבֶט.

חובטים שעורים –
רות ב, יז
וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד הָעָרֶב וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים.

ויקימילון –
גיזרון
שורש משותף לעברית וארמית

2:ערבית בהגיית 'חַבִּיט' خَبِيث בהוראת 'פוגעני'.

*

וקרוב לו אף השורש 'צבט', המופיע בתנ"ך פעם אחת, אך בחז"ל הרבה, וממנו גם צבת.

מילון ספיר –
צוֹבֵט
(מילון המקרא)
מושיט, נותן ל־, תולש, אוחֵז, כאמור בפסוק: "וַיִצְבָּט לָה קָלִי וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע" (רות ב, 14)

זו הופעתו –
רות ב, יד
וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקּוֹצְרִים וַיִּצְבׇּט לָהּ קָלִי וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר.

ויקימילון –
גיזרון
מקור הפועל במקרא.

קרוב למילה המקראית צֶבֶת בהוראת: אגודה, ולמילה צְבָת בלשון חז"ל.

קרוב לאכדית: ṣabātu בהוראת: ללכוד, לֶאֱסוֹר.

*

ואכן השורש 'צבת' מופיע אף הוא פעם אחת, באותו ספר –

רות ב, טז
וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ.

על-כן נראה שאלו שורשי צבט-צבת מגזרת צב, שממנו גם לצבור ועוד.