האם ללמוד מהאבות?

מצד אחד משה אומר שפרשת האזינו כי יש ללמוד מהאבות והזקנים –

זְכֹר יְמֹות עֹולָם בִּינוּ שְׁנֹות דֹּור-וָדֹור שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ׃
דברים, לב, ז.

מצד שני, שלושת הנביאים חוזרים על כך – ובמיוחד ירמיה, ואחריו יחזקאל – כי גם האבות חטאו ואין ללמוד מהם –

עֲוֹנֹתֵיכֶם וַעֲוֹנֹת אֲבֹותֵיכֶם יַחְדָּו אָמַר יהוה אֲשֶׁר קִטְּרוּ עַל-הֶהָרִים וְעַל-הַגְּבָעֹות חֵרְפוּנִי וּמַדֹּתִי פְעֻלָּתָם רִאשֹׁנָה (על) אֶל-חֵיקָם.
ישעיה, סה, ז.

נִשְׁכְּבָה בְּבָשְׁתֵּנוּ וּתְכַסֵּנוּ כְּלִמָּתֵנוּ כִּי לַיהוה אֱלֹהֵינוּ חָטָאנוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבֹותֵינוּ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד-הַיֹּום הַזֶּה וְלֹא שָׁמַעְנוּ בְּקֹול יהוה אֱלֹהֵינוּ.
ירמיה, ג, כה.

וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן-אָדָם שֹׁולֵחַ אֲנִי אֹותְךָ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-גֹּויִם הַמֹּורְדִים אֲשֶׁר מָרְדוּ-בִי הֵמָּה וַאֲבֹותָם פָּשְׁעוּ בִי עַד-עֶצֶם הַיֹּום הַזֶּה.
יחזקאל ב, ג.

ניתן לומר, כי שלושת הנביאים האלה – ירמיה, יחזקאל, וישעיה השני או השלישי – הם מדור הגלות, ואז אכן האבות חטאו. וניתן למצוא כאן אמירה כללית יותר – שלדעת הנביאים האלה יש לבחון את הדברים כשלעצמם, ולא לקבל כמובן מאליו את דרך האבות.

אני כותב זאת, שוב, בעקבות פוסט של הרב נבון, שאומר שמצד אחד אברהם ניפץ את פסילי אביו, ומצד שני יצחק חפר שוב את בארות אברהם, כלומר – הלך בדרכו. המבדיל הוא מה דרך האב.

וכן הוא אומר –

יְהוָה עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל.
ירמיה, טז, יט.

זכריה יג –

 ח וְהָיָה בְכָל הָאָרֶץ נְאֻם יְהוָה פִּי שְׁנַיִם בָּהּ יִכָּרְתוּ יִגְוָעוּ וְהַשְּׁלִשִׁית יִוָּתֶר בָּהּ. ט וְהֵבֵאתִי אֶת הַשְּׁלִשִׁית בָּאֵשׁ וּצְרַפְתִּים כִּצְרֹף אֶת הַכֶּסֶף וּבְחַנְתִּים כִּבְחֹן אֶת הַזָּהָב הוּא יִקְרָא בִשְׁמִי וַאֲנִי אֶעֱנֶה אֹתוֹ אָמַרְתִּי עַמִּי הוּא וְהוּא יֹאמַר יְהוָה אֱלֹהָי.

בשבוע שעבר שודר ב'כאן' הסרט 'עד סוף העולם', על האוונגליסטים בארה"ב. לפי האמונה שלהם, באחרית הימים – שקרובה מאוד – תהיה מלחמת ארמגדון – הר מגידו – ובה יהרגו שני שליש מהעם היהודי, והשליש הנותר – יתנצר. מאיפה הם לקחו תסריט זה, אתם שואלים? מהפסוקים שלמעלה.

ואילו הפרשנים היהודים מפרשים אחרת, למשל מלבי"ם –

"והיה בכל הארץ פי שנים בה יכרתו", ואז תתעורר חרב איש ברעהו עד שלא ישאר רק השלישית, שהם מאמיני האמונה האמתית היא תותר עם מאמיניה.

לפרשת לך־לך
שלוש ערלות הן – הבשר, הלב והאוזן. הבשר – בפרשתנו, מילת אברהם. והלב והאוזן –

וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד.
דברים י, טז.

עַל מִי אֲדַבְּרָה וְאָעִידָה וְיִשְׁמָעוּ הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב הִנֵּה דְבַר יְהוָה הָיָה לָהֶם לְחֶרְפָּה לֹא יַחְפְּצוּ בוֹ.
ירמיה ו, י.

פשוט שמילות אלה מובילות לשמוע את 'דבר ה', או – מילתו, ולהפנים אותו.
ערל – אותיות רעל (כן גם הרעלה המכסה) ורע. אך אולי הוא מלשון ערייה.

לי נראה ששתי המילות האחרונות חשובות מהראשונה.

כך גם אתמול הרב חיים נבון העלה שיחת־וידאו בה הזכיר את המדרש הבא –

מדרש תנחומא תזריע –

שאל טורנוסרופוס הרשע: איזה מעשים נאים של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם?
אמר לו: של בשר ודם.
אמר לו טורנוסרופוס הרשע: ראית השמים והארץ, יכול האדם לעשות כיוצא בהם?
אמר לו רבי עקיבא: לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטים עליו, אלא אמור דברים שהם מצויין בבני אדם.
אמר לו: למה אתם מולים?
אמר לו: אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני, ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשה בני אדם נאים משל הקדוש ברוך הוא.
הביא לו רבי עקיבא שבלים וגלוסקאות.
אמר לו טורנוסרופוס הרשע: אם הקדוש ברוך הוא רוצה במילה, למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו?
אמר לו רבי עקיבא: ולמה טיבורו יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכתו.
ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול, שלא נתן הקדוש ברוך הוא המצוות אלא לצרף האדם בהם, לכך אמר דוד: כל אמרת אלוה צרופה.
עד כאן.

ועל כך אמר – מכאן שהטבע והטבעיות אינם דבר רצוי.
לעומתו בן שיחו, הרב עמיחי גולדין, אמר שאלוהים בגימטריה הטבע, ושהנטייה הזו להתכחש לטבע היא נוצרית, ועוד.
יש כאן מחלוקת, ולא לי להכריע. אך במילא, השאלה היא כיצד בכלל ניתן להתגבר על הטבע, אם בכלל?

הנצרות אכן מציעה דרך – דרך ניסית. אך היהדות, למרות כל איסוריה, לא מציעה דרך כזו.

יפה הסביר זאת שאול התרסי ברומים ז', בקטע מפורסם, שעדיין לא מצאתי לו תשובה –

⋅ז אִם כֵּן, מַה נֺּאמַר? הַאִם הַתּוֹרָה הִיא בְּחֶזְקַת חֵטְא? חַס וְחָלִילָה! אַךְ לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ מַהוּ חֵטְא אִלּוּלֵי הַתּוֹרָה; הֲרֵי לֹא הָיִיתִי מַכִּיר אֶת הַתַּאֲוָה אִלּוּ לֹא אָמְרָה הַתּוֹרָה "לֹא-תַחְמֺד". ⋅ח הַחֵטְא נִצֵּל אֶת הָאִסּוּר שֶׁבַּדִּבֵּר כְּדֵי לְעוֹרֵר בְּקִרְבִּי כָּל מִינֵי תַּאֲווֹת, שֶׁכֵּן בְּלִי תּוֹרָה הַחֵטְא מֵת. ט בֶּעָבָר אֲנִי הָיִיתִי חַי בְּלִי תּוֹרָה, אַךְ כְּשֶׁהוֹפִיעַ הַדִּבֵּר נֵעוֹר הַחֵטְא לְחַיִּים ⋅י וַאֲנִי מַתִּי. וּמָצָאתִי כִּי הַדִּבֵּר, שֶׁהָיָה דֶּרֶךְ לְחַיִּים, גּוֹרֵם מָוֶת; יא שֶׁכֵּן הַחֵטְא, בְּנַצְּלוֹ אֶת הַדִּבֵּר, הִתְעָה אוֹתִי וּבְאֶמְצָעוּתוֹ הֵמִית אוֹתִי. ⋅יב וּבְכֵן הַתּוֹרָה קְדוֹשָׁה, וְהַדִּבֵּר הוּא קָדוֹשׁ וְיָשָׁר וְטוֹב. יג הֲיִתָּכֵן, מִכָּאן, שֶׁדָּבָר טוֹב גָּרַם לִי מָוֶת? בְּשׁוּם פָּנִים לֹא! אוּלָם הַחֵטְא, לְמַעַן יֵרָאֶה שֶׁהוּא חֵטְא, גָּרַם לִי מָוֶת בְּאֶמְצָעוּת מַשֶּׁהוּ טוֹב כְּדֵי שֶׁעַל-יְדֵי הַדִּבֵּר יֻבְלַט הַחֵטְא בִּמְלֹא חֻמְרָתוֹ.

⋅יד אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁהַתּוֹרָה הִיא רוּחָנִית, אַךְ אֲנִי הִנְנִי בָּשָׂר וָדָם וּמָכוּר לַחֵטְא. ⋅טו אָכֵן אֵינֶנִּי מֵבִין אֶת מַעֲשַׂי, כִּי לֹא אֶת מַה שֶּׁאֲנִי חָפֵץ אֲנִי עוֹשֶׂה, אֶלָּא דַּוְקָא אֶת מַה שֶּׁשָּׂנוּא עָלַי אֲנִי עוֹשֶׂה. ⋅טז וְאִם אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת מַה שֶּׁאֵינֶנִּי חָפֵץ לַעֲשׂוֹת, אֲנִי מוֹדֶה שֶׁהַתּוֹרָה טוֹבָה.

⋅יז מִכָּאן שֶׁלֹּא עוֹד אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת הַמַּעֲשֶׂה, אֶלָּא הַחֵטְא הַשּׁוֹכֵן בִּי, יח שֶׁהֲרֵי אֲנִי יוֹדֵעַ כִּי בִּי, כְּלוֹמַר בִּבְשָׂרִי, לֹא שׁוֹכֵן הַטּוֹב. אָמְנָם לִרְצוֹת אֲנִי יָכוֹל, אַךְ לַעֲשׂוֹת אֶת הַטּוֹב אֵינֶנִּי יָכוֹל; יט כִּי אֵינֶנִּי עוֹשֶׂה אֶת הַטּוֹב שֶׁאֲנִי חָפֵץ בּוֹ, אֶלָּא אֶת הָרַע שֶׁאֵינֶנִּי חָפֵץ בּוֹ – אוֹתוֹ אֲנִי עוֹשֶׂה. כ וְאִם אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת מַה שֶּׁבְּנִגּוּד לִרְצוֹנִי, הֲרֵי שֶׁלֹּא עוֹד אֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתוֹ, אֶלָּא הַחֵטְא הַשּׁוֹכֵן בִּי. כא לְפִיכָךְ אֲנִי מוֹצֵא אֶת הַחֺק הַזֶּה: רְצוֹנִי לַעֲשׂוֹת אֶת הַטּוֹב, אֶלָּא שֶׁהָרַע עוֹמֵד לְפָנַי. ⋅כב בָּאָדָם הַפְּנִימִי שֶׁבִּי אֲנִי שָׂמֵחַ בְּתוֹרַת אֱלֹהִים, ⋅כג אַךְ בְּאֵיבָרַי אֲנִי רוֹאֶה חֺק אַחֵר, וְהוּא נִלְחָם נֶגֶד הַחֺק שֶׁבְּשִׂכְלִי וּמְשַׁעְבֵּד אוֹתִי לְחֺק הַחֵטְא הַשּׂוֹרֵר בְּאֵיבָרַי. ⋅כד אוֹי לִי, אָדָם אֻמְלָל שֶׁכְּמוֹתִי, מִי יַצִּילֵנִי מִגּוּף זֶה שֶׁהַמָּוֶת בּוֹ? ⋅כה תּוֹדָה לֵאלֹהִים עַל יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ אֲדוֹנֵנוּ! וּבְכֵן, בְּשִׂכְלִי אֲנִי עֶבֶד לְתוֹרַת אֱלֹהִים, אַךְ בִּבְשָׂרִי אֲנִי מְשֻׁעְבָּד לְחֺק הַחֵטְא.

שורש 'אד'

אדם – צבע, כדם

אדם אדום. אדיב, אדיש. אד. אדמה אדומה.

שורש 'בד'

אבד – אבה?
כבד – ?
עבד – ?

זבד

בדד – בד
בדה – ?
בדח – כמו בדה + ח' הצחוק?
בדל – בדד
בדק – דקדק

בד בבד, לבד.

שורש 'גד' – דובר כבר, חתך

שורש 'דד'

בהכפלה – הראשונות.

דדה – הלך לאט. וכן צעד, דרך – ד'.

שורש 'הד'

הד, הדהד – קול ההד?
הדה – 'גמול ידו הדה' – יד?
הדף – כמו הדה? והד.

שורש 'זד'

זוד, זד – זד, זמם, ז' מזימה רעה, כמו זבוב?

מזיד. זרד?

שורש 'חד' – דובר כבר, חתך

שורש 'יד'
יד – ?
ידע – דע

שורש 'כד'

לכד – ?
נכד – ?

'כדכד שמשותיך' – אבן טובה, כ'חוד'?

שורש 'לד'

גלד – ? וכן גלם. 'גלמי ראו עיניך'
חלד – ? וכן חלודה בפלדה?
ילד – לד
סלד – אף סולד – סל-על, יד סולדת-?
פלד – ? כמו שלד?
שלד – לד, וכן גלד

קלד.

שורש 'מד'
מדידה

אמד – מד
גמד – מד
חמד – חם?
עמד – מד?
שמד – מד. ו-?

תמיד – מד, צמיד-צמג. צמד.

מדד – מד

שורש 'נד'
כמו נע

ענד – וכן ענק

נדד – נד
נוד, נד – נד, נע
נדנד – נד
נדב, נדר וכו' – סופיות

שורש 'סד'
סד – בסיס.

חסד – חס
יסד – סד

סדק – דק

סד, סדן.

שורש 'עד'
עניינו קשור, באופן לא ברור.

יעד – עד.
מעד – וכן צעד
סעד – נתן תמיכה, קרוב למעד
צעד – עד? או – 'צועה ברוב כוחו'
רעד – גורם למעידה?

עד – נצח, מגיעים עד אליו.
בעד. תעד – עד.

בצד שני עניינו הוספה

עדד – עוד, הוסיף
עדה – עדי, תכשיט, נעדה, עוד
עדף – עוד
עדר – ? בדיר?

וכן עוד. עדה – קבוצת אנשים עוד.

דרש – כל 'עדת' עם ישראל היו 'עדים' חמעמד הר־סיני.

שורש 'פד'

ספד – את הנספה?
צפד – צפף.
קפד – קיפוד דוקר? וכן קפח

אפוד. רפד – רך + ד' דקירה?

פדה – ?

שורש 'צד'

צוד, צדד, צד – תפס צד
ציד – צייד צד, מהצד
צדק – דקדק, בדק

שורש 'קד'
קד – מוקד – מרכז, כמו חוד. ד' דקירה.

יקד – קד
נקד – במוקד
עקד – במוקד
פקד – ? מוקד?
רקד – במוקד
שקד – כמו יקד

קוד, קד – כבוד, 'ויקוד'
קדם – קדמה-מזרח
קדש – לדעתי 'מוקד אש', אך קרוב גם לקד מתוך כבוד, יקד

קוד – מלשון קוד הקידה?

שורש 'רד'
מלשון רדידות ורדייה, קשרם לא ברור
רדידות – וכן רקיע 'רוקע' – שטוח

חרד – חרה.
ירד – רד למישור הרדוד
מרד – ברודן הרודה, וכן רד-רב
פרד – רד-רב, כלוט ואברהם
צרד – צרח
שרד – שרה, שרר

ברד – יורד, זרד – נזרה.

רדד – רד רדידות
רדה – רד רדייה
רדם – דמם
רדף – הדף

סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה עֹד רָד עִם אֵל וְעִם קְדוֹשִׁים נֶאֱמָן.
הושע יב, א.

לשון רדייה, לפי מצודות –
"ויהודה" – אבל יהודה עדיין הוא מושל עם האל ר"ל מכריח את העם ללכת עם האל בדרכי התורה.

ואולי לשון רד-רב?

שורש 'שד'
שדידה

חשד – חשש, והפכו – חסד

שדד, שוד – שד
שדך – לשון חז"ל
שדל -מלשון חז"ל
שדף – שדד? שדוף-רזה, נשדד בשרו?
שדר – מאוחר.

שד, שדיים, וכן דדים – התינוק 'שודד' אותם?
שֵד – שודד?

שוב בפייסבוק, מישהו תהה מדוע בבראשית א' אלוהים בורא רק את האור, בעוד החושך כבר היה קיים, ואילו בישעיה המצב שונה –

יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה.
ישעיה מה, ז.

עניתי לו שישעיה השני פעל על רקע התרבות הבבלית, שהייתה זורואסטרית ועל־כן דואליסטית, והוא מתפלמס עימה. לכן לשיטתו האלמהוא מקור הטוב והרע כאחד.

וכן הוא אומר –
הן [הִנֵּה] אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית לְחַבֵּל.
ישעיה נד, טז.

באותו אופן, כורש הוא 'משיח ה" ושליחו, ולא פועל באופן עצמאי, כפי שמופיע בתחילת פרק זה עצמו –

כֹּה אָמַר יְהוָה לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם וּמָתְנֵי מְלָכִים אֲפַתֵּחַ לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ.
ישעיה מה, א.

למרות שרעיון זה מופיע גם אצל ישעיה הראשון –

הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם זַעְמִי.
ישעיה י, ה.

כמובן, לא השיבו לי. אבל בינתיים מחבל רצח אנשים בעיר ניס בצרפת, כנראה בגלל קריקטורת הנביא מוחמד שהופיעה ב'שרלי הבדו'. הנה, משחית לחבל.

בתוך דיון בפייסבוק נתקלתי במדרש, שזה תרגומו –

ר' אבהו נהג לספר בשבחו של רב ספרא שאדם גדול הוא (לפני הנוצרים, מושלי העיר קסריה). בעקבות ההמלצה הזו העניקו לו פטור ממס במשך שלוש עשרה שנה. יום אחד פגשו אותו. שאלו אותו: כתוב: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם", האם הגיוני שמי שיש לו כעס, מתנקם באוהבו? שתק ולא אמר להם דבר. חנקו את צווארו בצעיף וייסרו אותו. בא רבי אבהו ומצאם, שכך הם נוהגים ברב ספרא. שאל אותם: מדוע אתם מצערים אותו? אמרו לו הנוצרים: ולאו אמרת לנו שהוא אדם גדול? [ולא ידע לפרש לנו את הפסוק ההוא]! אמר להם: אני שיבחתי אותו על ידיעותיו במשנה, במקרא לא אמרתי! אמרו לו: ומה ההבדל ביניכם? כיצד אתה יודע מקרא? אמר להם: אני מצוי ביניכם – ואני מתמקד בלימוד מקרא ומעיין בו,  הם, שאר תלמידי החכמים, אינם מעיינים במקרא.
(עבודה זרה ד, ע"א).

אז קודם כל, זה מצער שלא היו בקיאים במקרא כולו. וכן המצב עד לימינו. אך ראוי לציין שלאורך ההיסטוריה החכמים (לפחות) ידעו את התנ"ך פחות או יותר בעל־פה. ניתן לראות את זה בציטוטיהם, אך יותר מכך – מזה שלפעמים הם טועים בציטוט, כלומר – הם ציטטו מהזיכרון!

ובנוגע לשאלת הנוצרים כאן, עניתי – מדוע לא השיב להם בפשטות בפסוק נוסף? –

כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְהוָה יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה.
משלי ג, עב.

הנוצרים שם כמובן מעלים בשאלתם תזה ידועה שלהם – שה' זנח את ישראל, אך הפסוק ממשלי אומר בדיוק ההפך – ה' מייסר דווקא את מי שהוא אוהב אותו, כאב, וכאב כן ינחמם.

העיקרון הזה חוזר הרבה במקרא.

שורש 'אג'

דאג – כמו דאב

שאג – קול השאגה?

אגד – גד
אגר – כמו אגד

וכן – אגם, אגס, אגף.

שורש 'בג'

בגד – ? (בתנ"ך יש 'בא גד')
בגר – ?

שורש 'גג'

זגג, חגג, מגג, פגג, שגג – תחילית.

גג – לשון גובה, ג'.

שורש 'דג'

דוג, דג – 'וידגו לרוב', דג – ?
דגר – 'קורא דגר' – ?

כן – דגל. דגם. דגן. דגר.

שורש 'הג'
הוציא קול, הגה

להג – הגה
נהג – כמו נהל?

הגה – קול
הגר – גר

דרש – 'התנהגות' תלויה הרבה בדיבור-הגייה.

שורש 'זג'
זגוגי ממים, כמו זל

זגג – זגוגי
מזג – מימי, זג-זל

מזג, זג – קליפת הענב. זוג – מזיגה.

שורש 'חג'
סיבוב.

חוג, חגג – חג, כמו עג, עיגול

חג שנחגג – כנראה במעגל, ריקוד, או במעגל השנה.
'היושב על חוג הארץ' – מעגלה.
חגב – גב?

שורש 'לג'
עניין זליגה

דלג – כמו רגל?
זלג – זל
עלג – וכן שפת לעז, עם לועז, לעג
פלג – פלג-מים זולג
שלג – זולג

שורש 'מג'
היעלמות

מוג, מגג – התמוגג, נמוג
מגר – ?

צמיג.

שורש 'נג'

נגב, נגד, נגח, נגס, נגע, נגף, נגש – סופיות.
נגהּ – גה, אור. ה' שורשית עם מפיק.

דונג.

שורש 'סג'

סוג, סג, נסג – סב אחור
סגר – כמו חגר. או כמו 'סוגה בשושנים'.

וכן – סגול, סגולה, הסתגל. סיגים. סוג – סיג? סייג.
'כולו סג יחדיו' – סב אחור, ואולי גם רמז לסיג.

שורש 'עג'
עיגול

עוג, עג – עג עוגה, מעגל, כמו חג
עגן – עוגן האונייה ועגינות נשים, 'הלהן תעגנה' – ? כמו הגן? עונג?

שורש 'פג'
כמו מג-נמוג

ספג – ספח

פוג, פגג – פג, נמוג
פגע – לפגוש ולהתפלח, גע
פגר – פֶגֶר-התפוגג
פגש – פגע

שורש 'צג'

צוג, יצג – הציג, כמו צד?

שורש 'רג'

ארג – כמו שרג
הרג – ? עניין רגש?
חרג – 'ויחרוגו ממסגרותם' – יחרדו?
סרג – כמו שרג, סורג ובריח – סוגר
ערג – רגש
שרג – רג, ו-? או – קשור?

בורג. דרג. מורג. פרג.

בצד שני עניינו רגש –

רגב – גב
רגז – רגש בזעם
רגל – עגל?
רגם – ?
רגן – כמו רגז
רגע – רגש, 'רוגע הים ויהמו גליו'
רגש – רגש. אש?

כן – רֶגַע.
דרש – להיות רגוע זה לחיות ברגע?

שורש 'שג'
ג' הגובה.

שגה – 'ישגה מאוד' – יעלה, כן שגיאה, ישגה בה – יעסוק בה, יתבונן בה
שגשג – עלה לגובה
שגר – ?

שגיא – גבוה, ג'.

פרויקטור – מבצע

מונה פרויקטור חדש – נחמן אש. ברכות. אבל למה 'פרויקטור', ולא פשוט, נאמר – 'איש ביצוע', או 'מבצע'?

זו מילה תנ"כית –

וְהָיָה כִּי יְבַצַּע אֲדֹנָי אֶת כָּל מַעֲשֵׂהוּ בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלָ‍ִם אֶפְקֹד עַל פְּרִי גֹדֶל לְבַב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְעַל תִּפְאֶרֶת רוּם עֵינָיו.
ישעיה י, יב.

יְדֵי זְרֻבָּבֶל יִסְּדוּ הַבַּיִת הַזֶּה וְיָדָיו תְּבַצַּעְנָה וְיָדַעְתָּ כִּי יְהוָה צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם.
זכריה ד, ט.

המפרשים אומרים – מלשון גמר עשייה.

מה הקשר בין ביצוע ובין בצע-כסף – איני יודע. אבל בצע הוא כמו בקע, מין מטבע, והוא כנראה על שם בקיעה וחצייה. כן לבצוע לחם. מבצע – לחתוך במחיר.

ובלשון חז"ל המילה 'ביצוע' באה גם במובן של עשיית פשרה. יש מי שטוען שאסור לבצוע, ויש מי שטוען שמצווה לבצוע. אולי מלשון אמצע וממוצע.

וכך כתוב שם –

וכשם שהדין בשלשה כך הפשרה בשלשה. נגמר הדין אין רשאי לבצוע.  ר' אלעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומ': כל המבצע הרי זה חוטא, והמברך את המבצע הרי זה מנאץ לפני המקום… אלא יקוב הדין את ההר… ר' יהושע בן קרחה אומ': מצוה לבצוע שנ' אמת ומשפט ושלום שפטו בשעריכם… ר' שמעון בן מנסיא אומ': פעמים יבצע אדם פעמים אל יבצע אדם. כיצד? שנים שבאו אצל אחד לדון עד שלא שמע את דבריהם ואם מששמע את דבריהם ואינו יודע להיכן הדין נוטה רשאי שיאמר להם צאו וביצעו אבל מששמע את דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה אינו רשאי שיאמר להם צאו וביצעו.

— בבלי סנהדרין דף ו ע"א.

ובדרך הדרש – אז אולי הדרך היחידה 'לבצע' משהו היא ללכת בדרך האמצע, בדרך הפשרה.

אך אולי להיפך – צריך לחתוך!

"אמר רבי שמלאי: כל מקום שפרקו המינין תשובתן בצידן".
ירושלמי, ברכות.

הנה הפסוקים המפורסמים מירמיה לא המספרים על 'הברית החדשה' שעתידה להיכרת –

ל הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהוָה וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה. לא לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם יְהוָה. לב כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם יְהוָה נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם. לג וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת יְהוָה כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם יְהוָה כִּי אֶסְלַח לַעֲו‍ֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד.    

יפה, אך מה אומרים הפסוקים הבאים ממש? שה' לא יחליף את עם־ישראל, כפי שהכנסייה לימדה בעבר! –

לד כֹּה אָמַר יְהוָה נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ. לה אִם יָמֻשׁוּ הַחֻקִּים הָאֵלֶּה מִלְּפָנַי נְאֻם יְהוָה גַּם זֶרַע יִשְׂרָאֵל יִשְׁבְּתוּ מִהְיוֹת גּוֹי לְפָנַי כָּל הַיָּמִים.    לו כֹּה אָמַר יְהוָה אִם יִמַּדּוּ שָׁמַיִם מִלְמַעְלָה וְיֵחָקְרוּ מוֹסְדֵי אֶרֶץ לְמָטָּה גַּם אֲנִי אֶמְאַס בְּכָל זֶרַע יִשְׂרָאֵל עַל כָּל אֲשֶׁר עָשׂוּ נְאֻם יְהוָה.

אני מביא את הדברים בגלל רחל, שעלתה לכותרות אתמול, כי הרב רפי פרץ ביקש שיצוין יום מותה עם ציון פטירתו של רבין – והיא מוזכרת קודם בפרק, בפסוקים מפורסמים לא פחות. בכלל, כל הפרק מדבר על חזרת ישראל לארצו וגאולתו, וכדאי לקרוא את כולו. 

שורש 'בב'

בהכפלת אות שורש הבסיס הוא התחילית. כך גם כאן, למעט יבב, שאולי הוא חיקוי קוח הבכי.

גבב
דבב
חבב
יבב – קול הבכי.
לבב
נבב
סבב
רבב
שבב

שורש 'גב'

גב הוא דבר גבוה. ג ' הגובה.

הגיב – מודרני, ?
נגב – יבש, ?
שגב – דבר גבוה

כן רגב, כמו נגב?
אגב – דרך הגב, מאחור.

ומצד שני –

גבה – גבוה
גבל – חומה גבוהה מפרידה?
גבע – גבוה
גבר – מ-גבה? כלומר 'עלה על', התגבר

כן – גבס, גביש. גבעול.

וכן גֵו.

שורש 'דב'
דב כמו זב עניינו נזילה.

נדב – שפך מידיו.

אדיב – כמו נדיב

דבב – דבר
דבר – שפך מילים

שורש 'זב'
עניינו נזילה.

כזב – ? נשפך?
עזב – 'עזוב תעזוב עימו' – עזור

כן – אזוב.

זוב, זה – נזל
זבח – ?
זבל – ? נשפך?

כן – מרזב.

זבל, וכן זבד –
 וַתֹּאמֶר לֵאָה זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טֹוב הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי כִּי-יָלַדְתִּי לֹו שִׁשָּׁה בָנִים וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמֹו זְבֻלוּן.
בראשית ל.

וכן זבול – בית המקדש, מקום המזבח.

שורש 'חב'
עניינו חיבה, כמו לב, אב.

סחב – ?
תחב – ?

חוב, חב – כמו הב?
חבא – בחוב, כמו גוב, או חור
חבב – חיבה
חבט – בט
חבל – מחבר
חבץ – הכין גבינה, ?
חבק – חיבה
חבר – חיבה

שורש 'טב'
עניינו רטיבות, בדומה לזב.

חטב – חיתוך
רטב – רטיבות

טוב, היטיב – אולי מנזילה, 'מזל טוב' – נשפך טוב
טבל – רטיבות
טבע – במים, רטיבות

טבת – עונת הגשמים?

שורש 'יב'
אויב – הפך האוהב, אב
חייב – חב

שורש 'כב'
נראה שמעניין משטח, אולי כמו כר.

רכב – כמו שכב
שכב – על משטח

כבד – מלשון שפיכה?
כבה – אולי כב כמו גז, נזילה
כבס – כמו כבש
כבש – משטח, שטח

כוכב – שורש זר, כבה?

שורש 'לב' – דובר כבר, ובו עניין שפיכה

שורש 'נב'
נב עניינו הוצאת נוזלים, שפיכה.

ענב – נב מיץ.

נבא – רבו פירושיו. או מלשון הבאת דבר ה', או מלשון 'ניב שפתיים' כפירוש רש"י.
נוב, הניב – הוציא פרי, נזל
נבח, נבט, נבל, נבע – על שם סופן, נ' מצטרפת

שורש 'סב'
כמו שב, מסתובב.

סוב, סב, סבב – סב, שב
סבר – ארמי.

סבך, שובך. הסבה – בישיבה. סב, סבא – יושב.

שורש 'עב' – דובר כבר

שורש 'צב'
צב – עומד.

חצב – חצה
קצב – קצץ

צבא – ניצב
צבה – 'בטנה צבתה' – התנפחה
צוב, ניצב – צב
צבט – ? צבט קלי ברות, כמו צבר?
צבע – צביון, צב. ?
צבר – כמו צבט? אולי מ-צבא.

מצב, צב – ניצב. צבת – כמו צבט.

וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקּוֹצְרִים וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר.
רוב ב, יד.

שורש 'קב'
קב – נקב, חור, ק' אות החקיקה והנעיצה, נקיק

נקב – חורר, וכן קילל
עקב – העקב נוקב באדמה
רקב – מחורר

יקב – ובו נקב.

קוב – קלל, אולי – לחלל, לעשות חור
קבל – חור מקבל לתוכו
קבע – גם עניין קללה
קבר – בחור באדמה

קללת בלעם –
מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם יְהוָה.
במדבר כג, ח.

קבע-קלל –
הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה.
מלאכי ג, ח.

שורש 'רב'
עניינו רוב וממנו ריב. ועניינו קשה ומורכב.

ארב – בקרב?
חרב – מה שנשרף, נצרב, או חרה
סרב – וכן סרהב, צריך עיון, כן קוץ
צרב – שרף
קרב – ריב? מרובה משתתפים.

גרב – מחלה. שרב – צורב, שורף.

רוב, רבה – הרבה
ריב – כמו קרב?
רבע – כמו רבה

'פה ממלל רברבן' – דניאל, ארמית, רוב שבחים.
רביב – טל, שפיכה, כמו זב

שורש 'שב' – דובר כבר

(שורש 'תב')
תבע – הביע?