היום יונתן היילו, הצעיר שרצח את מי שאנס אותו וישב על כך בכלא, הלך לעולמו. מקרה מצער ביותר ומזעזע ביותר.
עתה, נמצא הצדיק – חה"כ משה ארבל מש"ס – שקרא עליו בכנסת את הפסוקים האלה מפרשת 'עגלה ערופה' ואת המשנה שבאה בעקבותם, ולא נותר לי אלא לחזור על דבריו ולהביאם גם –

א כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. ב וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. ג וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל. ד וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל. ה וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְהוָה וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע. ו וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. ז וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שפכה [שָׁפְכוּ] אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. ח כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ יְהוָה וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. ט וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה.    
דברים כא.

זִקְנֵי אוֹתָהּ הָעִיר רוֹחֲצִין אֶת יְדֵיהֶן בַּמַּיִם בִּמְקוֹם עֲרִיפָה שֶׁל עֶגְלָה, וְאוֹמְרִים:
"יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכֻה אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" (דברים כא, ז).
וְכִי עַל דַּעְתֵּנוּ עָלְתָה, שֶׁזִּקְנֵי בֵּית דִּין שׁוֹפְכֵי דָּמִים הֵן?
אֶלָּא שֶׁלֹּא בָּא לְיָדֵינוּ וּפְטַרְנוּהוּ בְּלֹא מָזוֹן, וְלֹא רְאִינוּהוּ וְהִנַּחְנוּהוּ בְּלֹא לְוָיָה.
וְהַכֹּהֲנִים אוֹמְרִים: "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל" (דברים כא, ח).
לֹא הָיו צְרִיכִים לוֹמַר "וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם" (שם), אֶלָּא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְבַשַּׂרְתָּן: אֵימָתַי שֶׁתַּעֲשׂוּ כָּכָה, הַדָּם מִתְכַּפֵּר לָהֶם:
משנה סוטה ט, ו.

כלומר – יש אחריות לחברה.

יהי זכרו ברוך.

המילה 'שוויון' נעדרת מ'חוק יסוד כבוד האדם וחירותו', בגלל ויכוחים פוליטיים. עם זאת, היא מופיעה בבירור במגילת העצמאות –

'…תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין'.

אבל המקור הקדום יותר לעקרון השוויון מופיע בתנ"ך, שכן בצד המצווה הידועה 'ואהבת לרעך כמוך', שלצערנו יש המפרשים אותה כמכוונת רק לבני עמנו, הרי שמצויה מצווה נוספת באותה לשון – לאהוב את הגר 'כמוך', כשהגר הוא תושב הארץ ולא 'גר-צדק', כלומר מי שהתגייר, כפי שפירשו חז"ל.
יש השואלים כיצד ניתן לאהוב 'כמוך', הרי זה לא אנושי. אך מצמד הפסוקים אולי פשוט אפשר לפרש – נהג בשוויון!
כפי שמתפרש יפה בפסוק –

כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.
ויקרא יט, לד.

וכן נאמר –
תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם.
במדבר טו, טז.

• 

• 

שמעתי היום ראיון רדיו מזעזע בו המראיינת, גלית דיסטל אטבריאן, משתלחת בניצולת השואה הקשישה, חה"כ לשעבר קולט אביטל.
זה לא מקרה בודד במחוזותינו, ובפעמים רבות דוברים בטלוויזיה נכנסים זה לדברי זה ולא נותנים לשני לסיים משפט.
זה מזכיר אירוע אחד בתנ"ך בו קורה דבר דומה, אלא שבמקרה הזה הדבר נתפס באופן חיובי דווקא, מה שמראה שהכול תלוי בנסיבות. הדגש הוא על הפסוק האחרון המובא כאן –

א וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁב שָׁאוּל מֵאַחֲרֵי פְּלִשְׁתִּים וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה דָוִד בְּמִדְבַּר עֵין גֶּדִי.    ב וַיִּקַּח שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ בָּחוּר מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ לְבַקֵּשׁ אֶת דָּוִד וַאֲנָשָׁיו עַל פְּנֵי צוּרֵי הַיְּעֵלִים. ג וַיָּבֹא אֶל גִּדְרוֹת הַצֹּאן עַל הַדֶּרֶךְ וְשָׁם מְעָרָה וַיָּבֹא שָׁאוּל לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו בְּיַרְכְּתֵי הַמְּעָרָה יֹשְׁבִים. ד וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי דָוִד אֵלָיו הִנֵּה הַיּוֹם אֲ‍שֶׁר אָמַר יְהוָה אֵלֶיךָ הִנֵּה אָנֹכִי נֹתֵן אֶת איביך [אֹיִבְךָ] בְּיָדֶךָ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר יִטַב בְּעֵינֶיךָ וַיָּקָם דָּוִד וַיִּכְרֹת אֶת כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר לְשָׁאוּל בַּלָּט. ה וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ עַל אֲשֶׁר כָּרַת אֶת כָּנָף אֲשֶׁר לְשָׁאוּל.    ו וַיֹּאמֶר לַאֲנָשָׁיו חָלִילָה לִּי מֵיהוָה אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ יְהוָה לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ כִּי מְשִׁיחַ יְהוָה הוּא. ז וַיְשַׁסַּע דָּוִד אֶת אֲנָשָׁיו בַּדְּבָרִים וְלֹא נְתָנָם לָקוּם אֶל שָׁאוּל וְשָׁאוּל קָם מֵהַמְּעָרָה וַיֵּלֶךְ בַּדָּרֶךְ.    
שמואל א, כד.

וישסע – כלומר השתסה בהם, חתך את דבריהם באמצע. כאמור, כאן הדבר היה נחוץ, אבל בדרך-כלל רצוי לנהוג ביותר נימוס.

לפרשת ויצא

וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא.
בראשית כח, יא.

פגיעה היא לשון כפולה – גם פגישה, התנגשות, וגם תפילה, כפי שמפרש רש"י –

"ויפגע" – כמו (יהושע טז) ופגע ביריחו ופגע בדבשתה. ורבותינו פירשוֹ (ברכות כו ב): לשון תפִלה — (ירמיהו ז טז) "ואל תפגע בי", ולמדנו שתִקן תפלת ערבית. ושִנה הכתוב ולא כתב 'ויתפלל' — ללמדך, שקפצה לו הארץ, כמו שמפורש בפרק גיד הנשה (חולין צא ב).

מכאן נוכל לומר שתפילה היא מפגש, ולא מפגש בין חברים, כמובן (אף שגם זה מתקיים), אלא מפגש בין האדם ואלוהיו.

ואפשר לומר גם שתפילה, פגיעה, היא מלשון נגיעה. האדם מנסה להגיע 'ללבו' של האל, או שהאל נוגע בלבו של האדם. כפי שמופיע בקירוב בפסוק –

לְמַעַן תְּפֹשׂ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּלִבָּם אֲשֶׁר נָזֹרוּ מֵעָלַי בְּגִלּוּלֵיהֶם כֻּלָּם.
יחזקאל יד, ה.

גע וגש – מילים קרובות.

וכן מופיע –

וְהָיָה אַדִּירֹו מִמֶּנּוּ וּמֹשְׁלֹו מִקִּרְבֹּו יֵצֵא וְהִקְרַבְתִּיו וְנִגַּשׁ אֵלָי כִּי מִי הוּא-זֶה עָרַב אֶת-לִבֹּו לָגֶשֶׁת אֵלַי נְאֻם-יהוה.
ירמיה כא, כא.

(ופינת האקטואליה – זה עתה נודע שבכיר אירני 'נפגע' ומת).

לפני כיומיים מת שחקן הכדורגל מרדונה והמוני העם הארגנטינאי מתאבלים עליו. זה אירוע גדול, אך לא מצאתי לו פסוק מתאים בתנ"ך. לכן החלטתי ללכת על דרך הרמז, ולהלן אביא את סיפורו של אהוד בן גרא ואפרט על הרמזים שאני מוצא בו –

יב וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹׂות הָרַע בְּעֵינֵי יהוה וַיְחַזֵּק יהוה אֶת-עֶגְלֹון מֶלֶךְ-מֹואָב עַל-יִשְׂרָאֵל עַל כִּי-עָשׂוּ אֶת-הָרַע בְּעֵינֵי יהוה׃ יג וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו אֶת-בְּנֵי עַמֹּון וַעֲמָלֵק וַיֵּלֶךְ וַיַּךְ אֶת-יִשְׂרָאֵל וַיִּירְשׁוּ אֶת-עִיר הַתְּמָרִים׃ יד וַיַּעַבְדוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֶגְלֹון מֶלֶךְ-מֹואָב שְׁמֹונֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה׃ ס טו וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-יהוה וַיָּקֶם יהוה לָהֶם מֹושִׁיעַ אֶת-אֵהוּד בֶּן-גֵּרָא בֶּן-הַיְמִינִי אִישׁ אִטֵּר יַד-יְמִינֹו וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּיָדֹו מִנְחָה לְעֶגְלֹון מֶלֶךְ מֹואָב׃ טז וַיַּעַשׂ לֹו אֵהוּד חֶרֶב וְלָהּ שְׁנֵי פֵיֹות גֹּמֶד אָרְכָּהּ וַיַּחְגֹּר אֹותָהּ מִתַּחַת לְמַדָּיו עַל יֶרֶךְ יְמִינֹו׃ יז וַיַּקְרֵב אֶת-הַמִּנְחָה לְעֶגְלֹון מֶלֶךְ מֹואָב וְעֶגְלֹון אִישׁ בָּרִיא מְאֹד׃ יח וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְהַקְרִיב אֶת-הַמִּנְחָה וַיְשַׁלַּח אֶת-הָעָם נֹשְׂאֵי הַמִּנְחָה׃ יט וְהוּא שָׁב מִן-הַפְּסִילִים אֲשֶׁר אֶת-הַגִּלְגָּל וַיֹּאמֶר דְּבַר-סֵתֶר לִי אֵלֶיךָ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הָס וַיֵּצְאוּ מֵעָלָיו כָּל-הָעֹמְדִים עָלָיו׃ כ וְאֵהוּד בָּא אֵלָיו וְהוּא-יֹשֵׁב בַּעֲלִיַּת הַמְּקֵרָה אֲשֶׁר-לֹו לְבַדֹּו וַיֹּאמֶר אֵהוּד דְּבַר-אֱלֹהִים לִי אֵלֶיךָ וַיָּקָם מֵעַל הַכִּסֵּא׃ כא וַיִּשְׁלַח אֵהוּד אֶת-יַד שְׂמֹאלֹו וַיִּקַּח אֶת-הַחֶרֶב מֵעַל יֶרֶךְ יְמִינֹו וַיִּתְקָעֶהָ בְּבִטְנֹו׃ כב וַיָּבֹא גַם-הַנִּצָּב אַחַר הַלַּהַב וַיִּסְגֹּר הַחֵלֶב בְּעַד הַלַּהַב כִּי לֹא שָׁלַף הַחֶרֶב מִבִּטְנֹו וַיֵּצֵא ה͏ַפַּרְשְׁדֹנָה׃ כג וַיֵּצֵא אֵהוּד הַמִּסְדְּרֹונָה וַיִּסְגֹּר דַּלְתֹות הָעַלִיָּה בַּעֲדֹו וְנָעָל׃ כד וְהוּא יָצָא וַעֲבָדָיו בָּאוּ וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה דַּלְתֹות הָעֲלִיָּה נְעֻלֹות וַיֹּאמְרוּ אַךְ מֵסִיךְ הוּא אֶת-רַגְלָיו בַּחֲדַר הַמְּקֵרָה׃ כה וַיָּחִילוּ עַד-בֹּושׁ וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ פֹתֵחַ דַּלְתֹות הָעֲלִיָּה וַיִּקְחוּ אֶת-הַמַּפְתֵּחַ וַיִּפְתָּחוּ וְהִנֵּה אֲדֹנֵיהֶם נֹפֵל אַרְצָה מֵת׃ כו וְאֵהוּד נִמְלַט עַד הִתְמַהְמְהָם וְהוּא עָבַר אֶת-הַפְּסִילִים וַיִּמָּלֵט הַשְּׂעִירָתָה׃ כז וַיְהִי בְּבֹואֹו וַיִּתְקַע בַּשֹּׁופָר בְּהַר אֶפְרָיִם וַיֵּרְדוּ עִמֹּו בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָהָר וְהוּא לִפְנֵיהֶם׃ כח וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רִדְפוּ אַחֲרַי כִּי-נָתַן יהוה אֶת-אֹיְבֵיכֶם אֶת-מֹואָב בְּיֶדְכֶם וַיֵּרְדוּ אַחֲרָיו וַיִּלְכְּדוּ אֶת-מַעְבְּרֹות הַיַּרְדֵּן לְמֹואָב וְלֹא-נָתְנוּ אִישׁ לַעֲבֹר׃ כט וַיַּכּוּ אֶת-מֹואָב בָּעֵת הַהִיא כַּעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ כָּל-שָׁמֵן וְכָל-אִישׁ חָיִל וְלֹא נִמְלַט אִישׁ׃ ל וַתִּכָּנַע מֹואָב בַּיֹּום הַהוּא תַּחַת יַד יִשְׂרָאֵל וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ שְׁמֹונִים שָׁנָה.
שופטים ג.

והפירוט – מה שהפנה אותי לפרק הזה מראש אלו המילים 'פרשדונה' ו'המסדרונה', המופיעות בשני פסוקים סמוכים, ולא רק שהן מתחרזות זו עם זו, אלא שהן מתחרזות גם עם 'מרדונה', וכמדומני שהן היחידות בתנ"ך שעושות זאת. (יצא הפרשדונה – כנראה – יצאו מעייו. ובפרשנות המסורתית – יציאת הצואה).
אבל מכאן מצאתי רמזים נוספים – עגלון מלך מואב היה 'איש בריא מאוד', כלומר שמן (אף על פי שהיום אנו יודעים ששמן הוא לא בריא), וגם מרדונה היה שמן בחמש-עשרה השנים האחרונות לפחות. גם בהמשך הפרק מוזכר 'כל שמן' מהעם המואבי, ונראה שזה היה עם עם בעיות השמנה. אולי אכלו יותר מדי בשר…
ואהוד עצמו היה 'איטר יד ימינו', כלומר שמאלי, אך גם יד ימינו של מרדונה זכתה לפרסום רב (וכן, במרכז הסיפור כמובן עומד תעלול ידיים). וחרבו – 'גומד' אורכה, כלומר כארבעים וחמישה סנטימטר. אבל גם מרדונה היה די גמד.
לבסוף – 'והנה אדוניהם נופל ארצה מת' – כך בעגלון וכך במרדונה. הארגנטינאים ממש מתייחסים אליו כאדון ומלך שלהם.

תנחומיי למתאבלים.

מזג אוויר סוער. כמה טוב שאפשר לדבר רק על מזג האוויר. אבחר פסוק אחד מבין רבים –

זֹרְמוּ מַיִם עָבוֹת קוֹל נָתְנוּ שְׁחָקִים אַף חֲצָצֶיךָ יִתְהַלָּכוּ.
תהילים עז, יח.

זורמו מים עבות – גשם, מהעבים-העננים.
קול נתנו שחקים – רעמים.
אף חצציך יתהלכו – הברקים. חצץ, וכן חזיז, כמו ב'חזיז ורעם', כמו חץ הנשלח ממרום. ובהשאלה – חצוצרה.

האל המקראי מתואר פעמים רבות כשולט בברקים, ובמזג האוויר בכלל. גם זאוס, ראש האלים היווני, מתואר כשליט הברקים.

אתמול נהרגו שני טייסים בתאונת מטוס. זה מקרה מצער ביותר ותנחומיי הכנים למשפחות. ואולם, רק לפני שבוע נהרג חייל צה"ל בתאונה ואף אחד לא דיבר על זה, ואילו על התאונה אתמול מדברים בלי סוף. למה?
עתה, אני מתכוון לומר דברים שנויים במחלוקת והמחשבה הראשונה שלי הייתה לא לפרסמם כלל. אך אקח סיכון (של איבוד שני קוראיי) ואומר לאיזה פסוק זה הפנה אותי. לא תמיד מתקבלים דברים נעימים ומלטפים, ואני מקווה שנוכל לעמוד בגבורה גם בזה.
ובכן, הפסוק הוא מקינת דוד –

אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה.
שמואל ב, א, כז.

איך נפלו גיבורים – מובן. ולמען האמת זאת כל מה שרציתי לכתוב מראש. אבל אי-אפשר להתעלם מחציו שני של הפסוק – ויאבדו כלי מלחמה – ומיד נשאלת השאלה, האם זה דבר שבכלל ראוי לציינו בקינה? כלומר – אובדן התחמושת.
דבר זה תמיד הפריע לי ונראה לי דבר פרימיטיבי. אך הנה אין מנוס מלומר שדבר דומה נשאר עד לימינו – מוות עם מטוס מסוקר יותר ממוות בלי מטוס.

עד כאן מחשבותיי, ואני מצטער שוב אם מישהו נפגע מהן.

אך אוסיף עוד משהו –
ביום שני שודר הפרק השביעי בסדרה 'שעת נעילה' על מלחמת יום כיפור, ושם בסופו הראו קבוצה של חיילים שנהרגו ונפצעו בבונקר. התמונה הזו הכעיסה רבים, כי זה מראה את צה"ל בעליבותו. מנגד נטען כלפי הטוענים כי במלחמה נוראית זו אכן ספגנו מכה קשה.
אני שותף לדעת המבקרים. רבים מתו במלחמה, אך הם נהרגו תוך כדי מלחמה, בגבורה, ולא מוות משפיל בבונקר. לפחות כך נראה לי, בלי שחקרתי לעומק את הקרבות. ולפחות זה מה שהיה אפשר להראות.
וגם זה מתקשר לפסוק – חשוב גם 'איך' נפלו גיבורים. ואיך הם נפלו? בגבורה.

מה רוצים מנתניהו? הוא דרש יפה –

וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ.
שמות א, יט.

רש"י –
"כי חיות הנה" – בקיאות כמילדות, תרגום מילדות – "חייתא". ורבותינו דרשו (שמות רבה) – הרי הן משולות לחיות השדה שאינן צריכות מילדות, והיכן משולות לחיות? "גור אריה", "זאב יטרף", "בכור שורו", "אילה שלוחה" ומי שלא נכתב בו – הרי הכתוב כללן "ויברך אותם", ועוד כתיב (יחזקאל יט ב): "מה אמך לביא".

חה"כ יאיר גולן כתב פוסט שהרגיז רבים, שבו הוא טוען שהוא בנה את הארץ והאחרים הורסים אותה.
זו הזדמנות להיזכר באירוע התנ"כי בו מוזכר (פעמיים) הביטוי הזה, 'אדוני הארץ'. כך האחים מכנים את יוסף שליט מצרים, בפרשה שתכף נגיע אליה בקריאה השבועית –

כט וַיָּבֹאוּ אֶל-יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אַרְצָה כְּנָעַן וַיַּגִּידוּ לֹו אֵת כָּל-הַקֹּרֹת אֹתָם לֵאמֹר׃ ל דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשֹׁות וַיִּתֵּן אֹתָנוּ כִּמְרַגְּלִים אֶת-הָאָרֶץ׃ לא וַנֹּאמֶר אֵלָיו כֵּנִים אֲנָחְנוּ לֹא הָיִינוּ מְרַגְּלִים׃ לב שְׁנֵים-עָשָׂר אֲנַחְנוּ אַחִים בְּנֵי אָבִינוּ הָאֶחָד אֵינֶנּוּ וְהַקָּטֹן הַיֹּום אֶת-אָבִינוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן׃ לג וַיֹּאמֶר אֵלֵינוּ הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ בְּזֹאת אֵדַע כִּי כֵנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם הָאֶחָד הַנִּיחוּ אִתִּי וְאֶת-רַעֲבֹון בָּתֵּיכֶם קְחוּ וָלֵכוּ׃ לד וְהָבִיאוּ אֶת-אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֵלַי וְאֵדְעָה כִּי לֹא מְרַגְּלִים אַתֶּם כִּי כֵנִים אַתֶּם אֶת-אֲחִיכֶם אֶתֵּן לָכֶם וְאֶת-הָאָרֶץ תִּסְחָרוּ.
בראשית מב.

יוסף מדבר איתם קשות, מה שמדגיש את היותו 'אדוני הארץ'. מנגד, מילה בולטת בדבריהם, כאן וכן בהמשך, היא – 'אחיכם'.
אולי באמת כדאי שנלמד להתנהג כאחים ולא כאדונים.

אוסיף ואומר שתחושתו של גולן מוכרת. כפי שכתב ברוך קימרלינג בספרו 'קץ שלטון האחוס"לים', האחוס"לים – אשכנזים, חילוניים, סוציאליסטים ולאומיים, שאכן היו הכוח המרכזי בארץ בראשית ימיה, הלכו ואיבדו את כוחם, ורבים מהם מרגישים ש'גנבו להם את המדינה'. בואו נהייה אמפטים גם אליהם.

זכר ונקבה

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.
בראשית א, כז.

אטימולוגיה עממית ידועה מקשרת בין זכר וזיכרון, וכן בין אישה לנשייה, שכחה, כמו ב'תהום הנשייה'. כך נטען ששוב התכונה הגברית מיוחסת לגבר.
אמנם יתכן בהחלט שפרשנות כזו ננקטה לאורך ההיסטוריה, אך היא כנראה לא האטימולוגיה המקורית.
אישה היא פשוט צורת הנקבה של איש (שעליו כבר דיברתי בעבר). וזכר הוא דומה לזקר, על שם האיבר הזקוף, כשם שנקבה היא על שם הנקב שבגופה. מחשבה די בסיסית של האדם הקדום.

ובכל זאת, מהו אם כך 'לזכור', מדוע בא שורש זה במשמעות זו?
לדעתי, אף הוא מלשון זקירה, שכן מקומות הזיכרון היו זקורים מעל פני הקרקע, ויעיד על כך מבנה ה'זיקורט' הקדום – מגדל גבוה שקשה לשכוח.

ומכאן נפליג הלאה – כזה הוא כנראה גם ה'זיכרון' המופיע בפסוק שממנו נלמדה מצוות תפילין –

וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהוָה בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְהֹוָה מִמִּצְרָיִם.
שמות יג, ט.

הזיכרון, כמו הטוטפות – מעין תכשיט בולט על המצח, והוא דבר בלתי נשכח.

ואגב, יש פסוק דומה לזה, שבא דווקא בהקשר מיני –

וְאַחַר הַדֶּלֶת וְהַמְּזוּזָה שַׂמְתְּ זִכְרוֹנֵךְ כִּי מֵאִתִּי גִּלִּית וַתַּעֲלִי הִרְחַבְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ וַתִּכְרָת לָךְ מֵהֶם אָהַבְתְּ מִשְׁכָּבָם יָד חָזִית.
ישעיה נז, ח.

ופסוק זה אף מתקשר לפסוק נוסף, שאפשר שהוא מאותו עניין –

וַתִּקְחִי כְּלֵי תִפְאַרְתֵּךְ מִזְּהָבִי וּמִכַּסְפִּי אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ וַתַּעֲשִׂי לָךְ צַלְמֵי זָכָר וַתִּזְנִי בָם.
יחזקאל טז, יז.