לפרשת אמור
היחס לבעלי נכות

בפרשה זו מפורט כי בעלי מום אינם יכולים לשמש בכהונה –

ויקרא כא –
טז וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יז דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו. יח כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ. יט אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד. כ אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ. כא כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי יְהוָה מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב. כב לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל. כג אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם.

מבלי להיכנס לסוגי המומים והנכויות המוזכרים פה, ברור מכאן ההיגיון הכוהני, כי רק אדם שלם יכול לשמש לפני ה' המושלם, וכך גם הקורבן צריך להיות שלם וללא מום.
כאמור, ההיגיון הכוהני מובן – עבודת הקודש צריכה להיות ללא רבב. אך לי זה מעט חורה, כי יש כאן בסיס להדרת בעלי נכויות. אמנם אני משתמש כאן בעגה מודרנית, אבל זה לא אומר שתוכן הדברים לא היה מצוי כבר אז.

רמז לכך שאכן הדבר השפיע על התפיסה של בעלי נכויות בעולם העתיק, אנו מוצאים בברית החדשה, שם מסופר כי ישוע ריפא אדם עיוור, ולאחר דין ודברים מסוים, הטיחו הפרושים בפני העיוור –

הֵשִׁיבוּ וְאָמְרוּ לוֹ: "אַתָּה בִּכְלָל בַּחֵטְא נוֹלַדְתָּ וְאַתָּה מְלַמֵּד אוֹתָנוּ?!" וּדְחָפוּהוּ הַחוּצָה.
יוחנן ט, לד.

כלומר, עיוורונו נתפס כתוצאה של חטא, למרות שאין בסיס לטענה זו.

אך יש לציין כי הכוהנים היו גם אלה שדאגו לרפואת העם, של המצורעים, הזבים וכיוב', כך שאי-אפשר לומר שהיה להם יחס עוין לבעלי לקויות.

וגם ישוע, אם כבר הזכרתיו, עיקר פועלו הניסי היה בריפוי בעלי לקויות למיניהם – עיוורים, נכים, אחוזי-שד וכיוב'.

על התחדשות החגים

אנו יום לאחר אסון כבד, ולכן קשה לי לכתוב (מה גם שמאמר שכתבתי אתמול, ומחקתי בינתיים, אולי רמז לדברים במקרה). ובכל אופן עוד מילה על ל"ג בעומר.
זה חג שלא מופיע בתנ"ך, וגם לא במשנה ובתלמוד. שם נאמר רק שבערך בתאריך זה הפסיקו למות תלמידי רבי עקיבא, שמתו במגפה על שלא נהגו כבוד זה בזה. אלא שרק בתקופה מאוחרת מאוד נקשר התאריך לזמן מותו של רשב"י, ואף זה לא ודאי, אך הוא לא צוין בכל קהילות ישראל. רק עם ראשית הציונות העלו את החג על נס, וקישרו אותו באיזשהו אופן למרד בר-כוכבא, שהרי זה סיפור גבורה, שהתאים לאתוס הציוני. ממש כמו מילותיו המשוערות של טרומפלדור 'טוב למות בעד ארצנו', וההתייחסות המורחבת להתאבדות ההמונית של הנצורים במצדה. נצורים אלה, נזכיר, היו מכת הקנאים, הסיקריים, ובקלות היו יכולים פשוט להיכנע. אבל, כאמור, הדבר התאים לאתוס הציוני.
ורק כעבור עוד כמה שנים – איני יכול לתת תאריכים מדויקים – הציבור הדתי בארץ רצה לתת לחג זה סממנים דתיים, והוא העלה שוב את דמותו של רשב"י, וכך, מלבד המדורות בכל רחבי הארץ, מתרחשת כל שנה הילולה גדולה במירון – ציון קבורתו של רשב"י – בתאריך זה.
וזה אינו המקרה היחיד של חג מומצא, שמולבשים עליו טעמים שונים. כזה הוא גם ט"ו בשבט – תאריך שאמנם מוזכר במשנה כ'ראש השנה לאילנות', אך לא נאמר שחגגו אותו, ואכן לא חגגו אותו כל השנים, וגם לא יכלו בגולה לחגוג עם פירות הארץ, מטבע הדברים. אלא שבקבלה, ובעיקר בתנועה השבתאית – באופן מפתיע אולי – קיבל תאריך זה חשיבות מוגברת מטעמים שונים. ושוב, התנועה הציונית עטה על השלל, והפכה את החג לחג חקלאי ארצישראלי.
כך, כידוע, עשתה התנועה הציונית גם לשבועות, שהוא דווקא חג שכן מוזכר בתנ"ך, אף כי כחג ביכורי תבואה, ולא כ'חג מתן תורה' – משמעות שקיבל רק אצל חז"ל, אבל התנועה הציונית הפכה אותו לחג גבינות ויין, בהתאמה לרוח המתיישבים עובדי השדה.

האם הדבר טוב או לא? אולי זו שאלה טיפשית. כי כשם שהדת היהודית, ככל דת אחרת, היא דת סינקרטית, הרי שהיא גם מתאימה את החגים שלה לצורכיה. חז"ל ייצגו מהפכה אחת כזו, בעיקר במתן טעמים שונים לחגים. והציונות מייצגת מהפכה שנייה כזו. ולמען האמת, כבר התנ"ך עצמו מייצג שינוי-טעם של החגים. הרי פסח, למשל, היה במקור חג קציר תבואה, חג האביב, כלומר מועד חקלאי, ורק מאוחר יותר ניתן לו טעם נוסף – זכר ליציאת מצרים, על כל המשתמע מכך, כולל שמו הנוסף – 'חג החירות', וכך קרה גם עם סוכות, שהוא חג חקלאי, וניתן לו הסבר משונה – זכר לסוכות שבהן ישבו בני-ישראל במדבר. זה ודאי לא ההסבר הראשון. אך שני ההסברים ניתנים בתורה עצמה.
גם פורים וחנוכה הם חגים מיוחדים. סיפור פורים מופיע במגילת אסתר, שנכנסה לתנ"ך, אך היא הספר היחיד שלא נמצא במגילות מדבר יהודה, וכנראה לא חגגו חג זה בזמנו. וחנוכה הוא חג מאוחר, זכר לניצחון המכבים, ואינו חלק מהתנ"ך. וגם כאן חז"ל שינו את טעמו, והפכו את העיקר ל'נס פך השמן' – אירוע צדדי שספק אם בכלל קרה.
אם כך, כל דור מפרש אחרת, ובין אם זה טוב או לא – זה המצב. אבל בתנ"ך יש בכל-זאת סיפור קצר אחד על חג מומצא, שלא נראה בעין יפה –

בספר מלכים מסופר על ירבעם, שבנה את שכם, הקים במות, וגם יצר חג חדש, בט"ו במרחשוון, החודש נעדר החגים, ומכיוון שהדבר נכלל בין מעשיו הרעים, יש להחשיב גם דבר זה כדבר רע. וכך נאמר –

לב וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ כֵּן עָשָׂה בְּבֵית אֵל לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה וְהֶעֱמִיד בְּבֵית אֵל אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה. לג וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מלבד [מִלִּבּוֹ] וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר.
מלכים א, יב.

*

מועדים אחרים אצל חז"ל אפשר למצוא ב'מגילת תענית', המפרטת מספר גדול של ימים שאין לצום בהם.
ועל לוח השנה המקורי בתקופה התנ"כית, בשנה בת 364 ימים, הכוללת את 'שבעת מועדי ה", אפשר לקרוא אצל פרופ' תמר אליאור, שהעמיקה בזה.
ועל החגים הציוניים יש להוסיף עוד את יום השואה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ויום העצמאות.

*

שבעת מועדי הקודש לפי אליאור, מתוך טורה לפרשת השבוע הזה –
שבעת המועדים הם:
א. פסח בי"ד בניסן; 14/1 בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש
ב. חג המצות בין  ט"ו בניסן לכ"ב בניסן  15-22/1 ובחמשה עשר יום לחודש הזה חג המצות, שבעת ימים מצות תאכלו
ג. חג הנף העומר בכ"ו בניסן 26/1
ד. חג השבועות ב-ט"ו בסיון 15/3
ה. יום זיכרון תרועה ב-אחד בתשרי  1/7  בחודש השביעי באחד לחודש
ו. יום הכיפורים בעשור לחודש תשרי 10/7 בעשור לחודש השביעי. הצום מתחיל בתשעה לחודש
ז. חג הסוכות בין ט"ו בתשרי לכ"ב בתשרי 15/7-22/7 בחמשה עשר יום לחודש השביעי, חג שבעת ימים.

הִנֵּה זֶה הָיָה עֲו‍ֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה.
יחזקאל טז, מט.

המשנה באבות אומרת –

אַרְבַּע מִדּוֹת בָּאָדָם. הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ מִדַּת סְדוֹם. שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, עַם הָאָרֶץ. שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, חָסִיד. שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, רָשָׁע:
אבות ה, י.

ופעם ראיתי פרשנות המקבילה זאת לשיטות כלכליות –
האומר שלי שלי ושלך שלך – זה הקפיטליזם, שבו המושג המרכזי הוא הקניין הפרטי. זוהי מידה בינונית, אך 'יש אומרים שזוהי מידת סדום'. מדוע? שהרי לפי יחזקאל 'אך זה היה עוון סדום – יד עני ואביון לא החזיקה'. ואכן, חברה שלא דואגת לעניים שבה היא חברה אכזרית וסדומית.

שלי שלך ושלך שלי – זה הקומוניזם, המבטל את הקניין הפרטי לכל, ולפי המשנה הוא 'עם הארץ'. ומעניין שמונח זה מתאים בדיוק למונח המרקסיסטי 'הפרולטריון', שאינו אלא עם הארץ, כלומר העובדים הפשוטים.

שלי שלך ושלך שלך – זו היא מידת הצדקה, ובלשון המשנה – חסידות. כיום, המתן לעניים מסודר בתוך המדינה, והשיטה שמקדמת זו היא מדינת הרווחה, כלומר השיטה הסוציאל-דמוקרטית.

שלי שלי ושלך שלי – זו הגזלנות, ובלשון המשנה – רשעות. ניתן אולי לומר שלמצב כזה מגיעים באנרכיה, כפי שאומרת משנה אחרת – 'הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו'. אך למעשה כל חברה שלא מגבילה את החזק והעשיר, למשל על-ידי קביעת שכר-מינימום הוגן, הרי היא עושקת את החלש.

*

עד כאן יפה. והנה נתקלתי בסרטון קצר של הרב אורי שרקי, המביא את דברי בעל הסולם על התפתחות הנפש, ואלה דבריו –

ארבעה שלבים בנפש –
הרוצה רק לקבל – זה התינוק.
הרוצה לתת על מנת לקבל – זה הילד, שעושה דברים כדי לקבל פרס.
הרוצה רק לתת – זה המתבגר, משעת התבגרותו המינית.
הרוצה לקבל על מנת לתת – זה המבוגר, וזו הדרך החיובית.

(ולכאורה דומים השני והרביעי, והשני ציני כלפי הרביעי – 'בטח יוצא לך מזה משהו').

עד כאן דבריו.
אז אולי ניתן להקביל בין הדברים –

הרוצה רק לקבל – זה האומר שלי שלי ושלך שלי. הוא התינוק והוא הרשע, וזוהי שיטת הבריונות העושקת.

הרוצה לתת על-מנת לקבל – זה הילד וזה הקפיטליסט המצוי. הוא מוכן לתת מכוח העבודה שלו, למשל, תמורת השכר, שהוא העיקר. וכאמור, זו מידה בינונית, ואכן היא מצויה מאוד, אך זוהי גם מידת סדום.

הרוצה רק לתת – זה הקומוניסט, שהוא כמתבגר המתלהב. וכבר אמר ברנרד שו – 'מי שלא היה קומוניסט/סוציאליסט בשנות העשרים שלו – אין לו לב, אך מי שנשאר כך בשנות השלושים שלו – אין לו שכל'. ואכן, זהו עם הארץ.

והרוצה לקבל על מנת לתת – זה המבוגר והדרך החיובית, וזה הסוציאל-דמורקט, שמודע לזה שבוודאי שהוא זקוק להכנסות לצורכי הקיום, אך עיקר מעייניו הוא לא הכנסותיו, אלא תרומה לחברה, ולכן הוא דואג לעניים שבה.

אני חושב שזו גם דרך הנביאים.

הסרטון המדובר –
https://youtu.be/4Gs2tzdB9qg

הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ.
תהילים עט, ד.

אני רואה שיש דיון סביב המילה לקלס, שמשמעותו כפולה – בלשון התנ"ך הוא לשון לעג (יותר מדויק מקללה), ובלשון חז"ל – שבח. אך הוא שאול מיוונית – kalos – דבר יפה. (ואולי מזה גם קלאסי? וקלאס? אינני בלשן לטינית).

את לשון המקרא קל להסביר – קלס הוא משורש בסיס 'קל', שממנו גם קלל, במובן של דבר קל-ערך, ההפך הכבד, המכובד.
כך גם מתוארים הרשעים בתהילים א, ד –

לֹא כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם כַּמֹּץ אֲ‍שֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ.

כלומר, דבר קל וחסר בסיס יסוד. והפך זה הצדיקים – 'כעץ שתול'.

אבל יש גם יציבות שלילית –

וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלַ‍ִם בַּנֵּרוֹת וּפָקַדְתִּי עַל הָאֲנָשִׁים הַקֹּפְאִים עַל שִׁמְרֵיהֶם הָאֹמְרִים בִּלְבָבָם לֹא יֵיטִיב יְהוָה וְלֹא יָרֵעַ.
צפניה א, יב.

ומעניין שבפסוק זה יש שני ניבים ידועים –
לחפש בנרות – לחפש באופן מדוקדק.
קופאים על שמריהם – לא משתנים.

וליתר דקדוק, מבאר אבן עזרא –
והיה – טעם אחפש {וגו׳} בנירות – כי בנר יוכל אדם לראות מה שיש בחדרי חדרים, כי אור השמש לא יכנס שם. וככה: נר אלהים נשמת אדם חופש (משלי כ׳:כ״ז), והנה בנרות – כאילו בנרות אחפשם.

הקופאים – שהם שאננים ושקטים.

ומלת קופאים – כמו קפאו תהומות (שמות ט״ו:ח׳), דבר השוכן ומקובץ ביחד נקרא קפאון. וככה זה הקופאים – השוכנים בטח על מקומם.

חוכמה בתנ"ך

אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ וּמֹדָע לַבִּינָה תִקְרָא.
משלי ז, ד.

בתנ"ך יש חלק 'חוכמתי' גדול. הוא כולל את ספרי אמ"ת – איוב, משלי ותהילים, אך גם את קהלת, ועוד כתובים פה ושם.
חלק ממנו, כך נטען, שאוב מהחכמה המצרית – והכוונה בעיקר לכמה פסקאות במשלי, וחלק שאוב מהחכמה היוונית – כפי שיש הטוענים ביחס לקהלת.
בכל אופן, ברור שהתנ"ך ממליץ על החוכמה והעיסוק בה, כפי שעולה המפסוק שהבאתי ומפסוקים דומים נוספים (ראו בעיקר הימנונות החוכמה במשלי ח ובאיוב כח).

*

ובהיסטוריה היהודית החוכמה אמנם תפסה מקום מרכזי אצל כמה אישים. שניים בולטים שבהם הם הרמב"ם ונפתלי הרץ וייזל.

על הרמב"ם אין צורך להכביר במילים, ונאמר רק שבספרו מורה הנבוכים אמר, כי הידיעות מתחלקות לחכמת הטבע ולחכמה האלוהית, פיזיקה ומטאפיזיקה בהתאמה, וכן מעשה בראשית ומעשה מרכבה בהתאמה, ועוד שצריך להקדים וללמוד את חכמת הטבע, שהיא הקדמה לחכמה האלוהית.
וכך הוא כותב –

"יש הקדמות [למדעי האלהות] הנלקחות מטבע המספרים [מתמטיקה], ומסגולות התבניות ההנדסיות [גיאומטריה] […] אבל ענייני התכונה [אסטרונומיה] ומדעי הטבע [פיזיקה, בוטאניקה, זואולוגיה] איני חושב שיהא לך ספק שהם עניינים הכרחיים להכרת יחס העולם להנהגת ה' היאך היא באמת […], והרי הכרחי למי שירצה להגיע אל השלמות האנושית [להתרומם למעלת ייחוד השם], להכשיר את עצמו תחילה במלאכת ההיגיון [לוגיקה], ואחר כך במקצועות ההכשרתיים כפי הסדר, ואחר כך במדעי הטבע, ואחר כך במדעי האלהות".
מורה נבוכים, חלק א, פרק לד (בגרסה מקוצרת שמצאתי ברשת).

*

על השני, נפתלי הרץ וייזל, אעתיק מתוך ויקיפדיה את מה שנאמר על ספרו החשוב 'דברי שלום ואמת', שפתח פתח לתקופת ההשכלה –

לשיטתו, בגלל הצרות והרדיפות עזבו היהודים את לימוד החכמות החיצוניות ואפילו את לימוד הדקדוק והתנ"ך, וכעת באה להם הזדמנות לערוך רפורמה בחינוך היהודי ולהחזיר לימודים נחוצים אלה לעולמם:

"והנה לחנך נערי בני ישראל על הסדר הנכון יחלק לשתי מחלקות; המחלקת האחת היא ללמדו תורת האדם, והן הדברים שבעבורן בעליהן ראויין להקרא בשם אדם, כי הנעדר מהן כמעט שלא יאות לו התאר הזה, וכמו שיתבאר. והמחלקות השנייה היא ללמדו תורת ה', שהן חקי האלהים ותורותיו. […]

ובכלל תורת האדם הן הידיעות הנימוסיות, דרכי המוסר והמידות הטובות […] וכן לדעת קורות הדורות (היסטאריע) וצורת הארצות והימים (גיאוגרפיא) ומנהגי המדינות ומשפטי המלכים וכיוצא באלה, וכן כוללת החכמות הלימודיות, כמו חכמת המספר (אריטמעטיק) וחכמת המדידה (גיאומעטריא) וחכמת תכונת השמים (אסטראנאמיא) וכיוצא בהן. […]

והנה תורת האדם קודמת בזמן לחקי האלהים העליונים […] והשני אף על פי שחקי האלהים ותורותיו נעלים מאוד מתורת האדם, הם קשורים ודבוקים בה, ובמקום שתכלה תורת האדם תתחיל התורה האלהית ותגד לנו דברים שאין בכח שום אדם להשיגם, ולכן המסכל חקי האלהים ויודע תורת האדם, אף על פי שלא יהנו מאורו חכמי ישראל בחכמת התורה, יהנו ממנו שאר בני האדם שבכל העמים; והמסכל תורת האדם, אף על פי שיודע חקי האלהים, אינו משמח לא את חכמי עמו ולא את שאר בני האדם. וכן אמרו חכמים: כל תלמיד חכם (שהוא היודע חקי האלהים ותורותיו) שאין בו דעה (נמוסיות ודרך ארץ) נבלה טובה הימנו."

*

אגב, 'מודע' בפסוק הוא קרוב-משפחה, בהקבלה ל'אחותי', אך קשה להתעלם מכך שזה נכתב כמו 'מַדָע'.

לל"ג בעומר – אש האהבה
ל"ג בעומר אינו חג מהתורה – כך גם כתב הכותב, עמיתי, ב'עובדות לא חשובות בתנ"ך', שבחר לעסוק באש, וגם אני אעסוק באש.

בפסוק ידוע בשיר השירים, האהבה, ועימה גם הקנאה, מדומות לאש –

שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה.
שיר השירים ח, ו.

ואכן, מה רבים השירים גם היום, שמשתמשים באותו דימוי.

ובאותו עניין – אתמול הקשבתי לתוכנית 'מה שכרוך', והם ציינו שימושים לשוניים שונים לאש, ובין היתר היא מופיעה בתיאור האהבה – 'שרוף עלייך', 'דלוק עלייך', בלשון העם. ולזה אפשר להוסיף גם את 'מת עלייך' ו'חולה עלייך'. ומעניין שכל אלה הן לשונות של אסון וכלייה. דבר מוזר הוא.
אך לפחות בעניין השוואת האהבה למחלה, ניתן למצוא גם זאת כבר בשיר השירים –

סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי.
שיר השירים ב, ה.

הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי מַה תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי.
שיר השירים ה, ח.

ואולי, בדרך של חצי הלצה, ניתן גם להוסיף את דברי שאול, החרד ללא סיבה, כלומר פרנואיד, ואומר –

כִּי קְשַׁרְתֶּם כֻּלְּכֶם עָלַי וְאֵין גֹּלֶה אֶת אָזְנִי בִּכְרָת בְּנִי עִם בֶּן יִשַׁי וְאֵין חֹלֶה מִכֶּם עָלַי וְגֹלֶה אֶת אָזְנִי כִּי הֵקִים בְּנִי אֶת עַבְדִּי עָלַי לְאֹרֵב כַּיּוֹם הַזֶּה.
שמואל א, כב, ח.

*

ובעניין המילה הייחודית 'שלהבתיה', אביא את פירושו השני של אבן עזרא –

שלהבת יה – מחלוקת בין אנשי המסורת אם היא מלה אחת או שתים.
והקרוב: שהיא שתים, וסמיכת השם כמו כהררי אל (תהלים ל״ו:ז׳).
ושי״ן שלהבת שורש, וכמהו להבת שלהבת (יחזקאל כ״א:ג׳). והנה היא מלה מרובעת מארבע אותיות.

ומצודות –
שלהבת יה – שלהבת הוא ענין להב כמו תיבש שלהבת (איוב ט״ו:ל״א), ורוצה לומר להבת אש גדולה כי כן דרך המקרא כשרוצה להגדיל דבר מה סומכו למלת השם, וכן ארץ מאפליה (ירמיהו ב׳:ל״א) ורבים כמוהו.

כלומר, כשם ש'הררי אל' הם הרים גבוהים, ושם האל בא לשם העצמה, כך שלהבת-יה היא להבה גדולה, באותו אופן.

*

והרמב"ם בהלכות תשובה י, ג, מדמה זאת לאהבת האל –

וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני וכל שיר השירים משל הוא לענין זה.

שומע ריאיון של הרב בני לאו עם ינון מגל ובן כספית. הרב לאו מדבר כדרכו בנעימות וברוך, ומנגד ינון מגל מדבר, גם כן כדרכו, דברים דוקרים ומכאיבים.
מבחינת התוכן – הרב לאו קורא להקמת קואליציה 'ציונית', שתכלול גם את בנט – אליו קריאתו, וגם את מפלגות העבודה ומרצ, שהן ממקימות הארץ. כן גם ליברמן, לפיד וגנץ (ומה עם רע"ם? הרי לבדן אין זה מספיק).
בנוגע לחרדים הוא אומר, שצריך להודות שאין הם ציונים, אף כי ללא ספק הם חלק ממרקם הארץ. ובנוגע לרב הרפורמי גלעד קריב, הוא אומר שגם הוא חלק מהיהדות.
אפשר להתווכח עם הדברים, וגם לא להסכים, אך דבר אחד בלט לאוזניי, והוא, כאמור – הטון!
זה הזכיר לי שני פסוקים (מלבד הברור – דרכיה דרכי נועם) –

דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים, מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל בַּכְּסִילִים.
קהלת ט, יז.

מצודות –
בנחת נשמעים – אף כי ידבר בנחת מבלי זעקה, המה נשמעים ומקובלים.

מזעקת – יותר מדברי זעקת מושל הנחשב בין הכסילים, רוצה לומר אחד מהכסילים.

יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב, וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא.
משלי יב, יח.

מצודות –
יש מי יבטא בשפתיו ויזיק בזה כאילו מדקיר בחרב, והוא המדבר לשון הרע ומוציא שם רע;    אבל אמרי לשון חכמים המה עוד למרפא, כי במתק אמרי נועם יסית האדם לתשובה ושב ורפא לו.

הריאיון –
https://103fm.maariv.co.il/programs/media.aspx?ZrqvnVq=IGEEHG&c41t4nzVQ=FJF

התמונה כאילוסטרציה.

פסוק אחד במשלי ולו פרשנויות שונות רבות, ללמדך ששבעים פנים לתורה –

יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ.
קהלת ה, יב.

רש"י –
עושר שמור לבעליו לרעתו – כעשרו של קרח שעל ידי כן נתגאה וירד לשאול.

לקח טוב –
יש רעה חולה – כלומר רעה משונה ראיתי תחת השמש.

עושר שמור לבעליו לרעתו – כגון שמצאוהו ליסטים ונרצח עליו.

מצודות –
על כי בעבור רוב העושר העלילו עליו המלשינים והיה מיוסר ביסורים.

מילון השפה העברית –
לעתים העושר יכול להזיק ולהפריע לבעליו.

למשל, כאשר העושר מציב בפני הבעלים יותר מדי אפשרויות בחירה ומונע ממנו לבחור באופן נכון.

אבל רצוי לקרוא את ההקשר המלא –

יב יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ. יג וְאָבַד הָעֹשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַן רָע וְהוֹלִיד בֵּן וְאֵין בְּיָדוֹ מְאוּמָה. יד כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא וּמְאוּמָה לֹא יִשָּׂא בַעֲמָלוֹ שֶׁיֹּלֵךְ בְּיָדוֹ. טו וְגַם זֹה רָעָה חוֹלָה כָּל עֻמַּת שֶׁבָּא כֵּן יֵלֵךְ וּמַה יִּתְרוֹן לוֹ שֶׁיַּעֲמֹל לָרוּחַ. טז גַּם כָּל יָמָיו בַּחֹשֶׁךְ יֹאכֵל וְכָעַס הַרְבֵּה וְחָלְיוֹ וָקָצֶף. יז הִנֵּה אֲשֶׁר רָאִיתִי אָנִי טוֹב אֲשֶׁר יָפֶה לֶאֶכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִרְאוֹת טוֹבָה בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ מִסְפַּר יְמֵי חיו [חַיָּיו] אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלֹהִים כִּי הוּא חֶלְקוֹ. יח גַּם כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְהִשְׁלִיטוֹ לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ וְלָשֵׂאת אֶת חֶלְקוֹ וְלִשְׂמֹחַ בַּעֲמָלוֹ זֹה מַתַּת אֱלֹהִים הִיא. יט כִּי לֹא הַרְבֵּה יִזְכֹּר אֶת יְמֵי חַיָּיו כִּי הָאֱלֹהִים מַעֲנֶה בְּשִׂמְחַת לִבּוֹ.
קהלת ה.

כלומר, יש כאן כמה נימוקים – אין לו יורש, הוא לא לוקח את עושרו איתו, הוא לא נהנה מעושרו, ועוד.
ובהזדמנות אתעכב על כך.

לל"ג בעומר
שני פני הרעיון המשיחי בישראל – ('שני הפני' שלי).

כבר בתקופת התלמוד העלה רבי הילל את הסברה ש'אין להם משיח לישראל' –

ר' הילל אומר אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה. אמר רב יוסף שרא ליה מריה (יסלח לו האל) לרבי הילל, חזקיה אימת הוה (מתי היה?) בבית ראשון, ואילו זכריה קא מתנבי (התנבא) בבית שני ואמר (זכריה ט, ט) גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אתונות.
סנהדרין צט, א.

כוונתו של רבי הילל אולי הייתה שהרעיון המשיחי לא צריך להיות מרכזי באמונת ישראל, ולא שבאמת כפר ברעיון זה.
ואפשר שאף כשלון מרד בר-כוכבא, שנחשב על ידי רבי עקיבא ובני דורו למשיח, והביא חורבן על האומה, גרם לו להסתייג מרעיון זה.

בדרך דומה הלך אף הרמב"ם כשאמר –

ועל כל פנים אין סדור הויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות ולא יאריך במדרשות האמורים בענינים אלו וכיוצא בהן ולא ישימם עיקר שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה וכן לא יחשב הקצין אמרו חכמים תפח רוחם של מחשבי הקצים אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר כמו שבארנו.
הלכות מלכים יב, ב.

ובכל אופן, העיקר השנים-עשר משלושה-עשר העיקרים שלו, שאף הולחן ופורסם מאוד, הוא –

אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ, וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁיָּבוֹא.

ולבסוף, נראה שבדרך זו הלך אף פרופ' ישעיהו ליבוביץ' כשאמר – "המשיח תמיד יבוא", עם הדגש על המילה האחרונה, במובן שאין להפוך רעיון זה לרעיון ריאלי.

*

מן הצד השני, יש ביהדות גם תנועות משיחיות. ראשית, מפורסמת תנועתו של שבתאי צבי, שהביא נזק לישראל, ושל עוד כמה משיחים מזיקים שבאו לאחריו.

אך האחרונות שבהן והאקטואליות שבהן הן מה שנקרא בעבר 'תנועת גוש אמונים', כלומר התנועה השואפת להתנחלות בכל הארץ, והיא הולכת בעקבותיו של הרב קוק האב, שטען שהקמת מדינת ישראל היא 'אתחלתא דגאולה', ועוד יותר בעקבות בנו, הרב צבי יהודה קוק, שהמריץ את מפעל ההתנחלויות. אכן, אלה נקראים בפי אנשי שמאל 'משיחיים'.

וגם תנועת חב"ד כידוע הפכה למשיחית, כאשר קבעה כי הרבי מלובביץ' ז"ל הוא המשיח, אלא שתנועה זו פחות משפיעה – מבחינת הרעיון המשיחי שבה – בציבוריות הישראלית.

ואולי גם בחסידות ברסלב יש אי-אילו צדדים משיחיים.

השורש חס"ל מופיע בתנ"ך רק במילה חסיל, שהוא מין ארבה, ופעם אחת כפועל המתאר את פעולת החסיל, המחסל את התבואה –

זֶרַע רַב תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה וּמְעַט תֶּאֱסֹף כִּי יַחְסְלֶנּוּ הָאַרְבֶּה.
דברים כח, לח.

רש"י –
יחסלנו – יכלנו. ועל שם כך נקרא חסיל, שמכלה את הכל.

כמו כן, בארמית חס"ל הוא בעל משמעות דומה –

רד"צ הופמן –
יחסלנו – (לשון גמר, כמו שורש ״חסל״ בארמית). כלומר ישמיד ויאבד (כמו כלה).

ואף בערבית בשיכול אותיות חלאס=חסל. מספיק, הפסק.

ולענייני היום – חיסון פייזר מזיק, או – חיסון=חיסול.

*

ומדרכי הניתוח שלי – חסל משורשי קץ-קצץ, שורש בסיס 'חס'.