הבלוג של חגי הופר על תנ"ך
תמונת היום – ענבים.
הענבים יקרים מאוד, למה?
מה שמזכיר – בשירת האזינו משה מדמה את אויבי ישראל לענבים רעילים –
לא כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים. לב כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ. לג חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר.
דברים לב.
מילה יפה לתפילה – לייחל, או להוחיל. להתפלל אני לא כל כך יודע, אבל לייחל – כן, מאוד. ולמעשה, המילה הזו הרבה יותר נפוצה, בתנ"ך בכלל ובתהילים בפרט, מלהתפלל. ובצידה – לקוות.
הנה למשל ההמנון החוזר בשני המזמורים המחוברים –
תהילים מב, ו
מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וַתֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִילִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעוֹת פָּנָיו.
תהילים מב, יב
מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִילִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעֹת פָּנַי וֵאלֹהָי.
תהילים מג, ה
מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִילִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעֹת פָּנַי וֵאלֹהָי.
וחידה –
מה מקור המילה, או הקשרה למילים אחרות בעברית?
(צריך לבדוק במילוני, לא זוכר, ולא זוכר אם עליתי על זה).
הלכתי לסופר השכונתי לקנות פירות וירקות (הענבים יקרים!). כשניגשתי לקופה הייתה מישהי לפני, והיא הפנתה את תשומת הלב של הקופאי לכך שהמשקל לא מכוון, כך שהמחיר יוצא יקר יותר. האם זה בטעות או במכוון? איני יודע, אך בואו נלמד סנגוריה ונאמר שזה בטעות. בכל מקרה, אני הרווחתי, כי אני קניתי מיד אחריה ואין סיכוי שהייתי שם לב לזה. אבל נזכרתי באיסור על רמאות במסחר, המופיע בתורה, למשל כאן –
דברים כה –
יג לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. יד לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. טו אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. טז כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל.
איפה ואיפה, אכן, זה גם מטבע לשון לאפליה. אך כבר כתבתי על כך לא פעם ולא פעמיים.
והנה עוד פסוק על רמאות במסחר –
כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם.
ישעיה א, כב.
שנזכה.
או אולי פסוק מתאים יותר –
ויקרא יט, לה
לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה.
אכן, גם 'במשורה' הפך למטבע-לשון, במובן של בצמצום, במידה קטנה, או גם – לא בבת אחת.
לקורא מבחוץ אין מה לחפש פה, פשוט מזמור תהילים, תפילתי היומית, שאני משחרר לאוויר העולם.
מזמור תהילים טיפוסי, המשורר נמצא בצרות, כמו בבור עמוק, והוא מתפלל לאלוהיו. גם קרוביו עזבו אותו.
אדגיש את פסוק ט ואתייחס אליו.
תהילים פח –
א שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח לַמְנַצֵּחַ עַל מָחֲלַת לְעַנּוֹת מַשְׂכִּיל לְהֵימָן הָאֶזְרָחִי. ב יְהוָה אֱלֹהֵי יְשׁוּעָתִי יוֹם צָעַקְתִּי בַלַּיְלָה נֶגְדֶּךָ. ג תָּבוֹא לְפָנֶיךָ תְּפִלָּתִי הַטֵּה אָזְנְךָ לְרִנָּתִי. ד כִּי שָׂבְעָה בְרָעוֹת נַפְשִׁי וְחַיַּי לִשְׁאוֹל הִגִּיעוּ. ה נֶחְשַׁבְתִּי עִם יוֹרְדֵי בוֹר הָיִיתִי כְּגֶבֶר אֵין אֱיָל. ו בַּמֵּתִים חָפְשִׁי כְּמוֹ חֲלָלִים שֹׁכְבֵי קֶבֶר אֲשֶׁר לֹא זְכַרְתָּם עוֹד וְהֵמָּה מִיָּדְךָ נִגְזָרוּ. ז שַׁתַּנִי בְּבוֹר תַּחְתִּיּוֹת בְּמַחֲשַׁכִּים בִּמְצֹלוֹת. ח עָלַי סָמְכָה חֲמָתֶךָ וְכָל מִשְׁבָּרֶיךָ עִנִּיתָ סֶּלָה. ט הִרְחַקְתָּ מְיֻדָּעַי מִמֶּנִּי שַׁתַּנִי תוֹעֵבוֹת לָמוֹ כָּלֻא וְלֹא אֵצֵא. י עֵינִי דָאֲבָה מִנִּי עֹנִי קְרָאתִיךָ יְהוָה בְּכָל יוֹם שִׁטַּחְתִּי אֵלֶיךָ כַפָּי. יא הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה פֶּלֶא אִם רְפָאִים יָקוּמוּ יוֹדוּךָ סֶּלָה. יב הַיְסֻפַּר בַּקֶּבֶר חַסְדֶּךָ אֱמוּנָתְךָ בָּאֲבַדּוֹן. יג הֲיִוָּדַע בַּחֹשֶׁךְ פִּלְאֶךָ וְצִדְקָתְךָ בְּאֶרֶץ נְשִׁיָּה. יד וַאֲנִי אֵלֶיךָ יְהוָה שִׁוַּעְתִּי וּבַבֹּקֶר תְּפִלָּתִי תְקַדְּמֶךָּ. טו לָמָה יְהוָה תִּזְנַח נַפְשִׁי תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי. טז עָנִי אֲנִי וְגֹוֵעַ מִנֹּעַר נָשָׂאתִי אֵמֶיךָ אָפוּנָה. יז עָלַי עָבְרוּ חֲרוֹנֶיךָ בִּעוּתֶיךָ צִמְּתוּתֻנִי. יח סַבּוּנִי כַמַּיִם כָּל הַיּוֹם הִקִּיפוּ עָלַי יָחַד. יט הִרְחַקְתָּ מִמֶּנִּי אֹהֵב וָרֵעַ מְיֻדָּעַי מַחְשָׁךְ.
מצודת דוד –
הרחקת – חזקת לב אוהבי להתרחק ממני כי נהפכו לאויבים.
שתני – שמת אותי להיות מתועב בעיניה׳.
כלוא – אני כמו בבית הכלא ומאסר ולא אוכל לצאת.
רד"ק (ויש עוד פירושים) –
ופירוש אפונה – מענין פן, אני מפחד תמיד ואומר: פן יקראנו כך וכך. ונבנה אפונה ממלת פן, כמו שנבנה ותהינו (דברים א׳:מ״א) ממלת הן.
נאמר לירמיה דבר יפה –
לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה אִם תָּשׁוּב וַאֲשִׁיבְךָ לְפָנַי תַּעֲמֹד וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל כְּפִי תִהְיֶה יָשֻׁבוּ הֵמָּה אֵלֶיךָ וְאַתָּה לֹא תָשׁוּב אֲלֵיהֶם.
ירמיהו טו, יט.
שד"ל –
לכן כה אמר ה׳ – כוונת המאמר הזה לחזק את לבו להתאמץ במלאכוּת ה׳ להוכיח את העם ולהנבא להם רעות בלא פחד ומורא.
אם תשוב – ללכת בשליחותי ולא תירא.
ואשיבך – כמו למעלה ד׳:א׳, ופירושו: לפני תעמוד – תהיה נביאי ומשרתי, כטעם: חי ה׳ אשר עמדתי לפניו {מלכים ב ה׳:ט״ז}.
ואם תוציא יקר מזולל – ואם תשתדל להשיב חטאים אלי, ומתוך דבר זולל ונבזה תוציא דבר יקר וחשוב, כלומר: תוציא קצת בעלי תשובה מתוך המון רב של רשעים.
כפי תהיה – כמו: הוא יהיה לך לפה {שמות ד׳:ט״ז}, תהיה נביאִי ומליצִי.
ישובו המה אליך – אז לא תירא מהם ולא תצטרך ללכת לחלות פניהם, אבל הם ישובו להיות משחרים פניך, וכן היה.
ורד"ק –
ישובו המה אליך ואתה לא תשוב אליהם – אבל זה השמר לך שלא תשוב לרעתם בהשתדלותך עמהם שמא יטעוך ברוב טענותם זה השמר לך השתדל עמהם שישובו המה אליך והשמר שלא תשוב אתה אליהם.
איכה ג מזכיר מאוד פרק בתהילים, זו תמצית אמונת העברי הקדום, בן אמונת ישראל. לדעתי הוא אינו צריך פירוש, למעט כמה חלקים פחות קריטיים כרגע, שאני משער שהתייחסתי אליהם בעבר, ולמעט שני הפסוקים שאדגיש, שהם גם המפורסמים ביותר בפרק, ולהם אצרף בסוף את פירוש רש"י המספיק.
המשורר המאמין נרדף ומבוזה, אך לא מאבד את אמונתו. כאמור, זו תמצית תיאור אמונתו, וכך אכן קרה לכל אורך ההיסטוריה היהודית, שבה יהודים שמרו על אמונתם בתוך קשיים עצומים ורדיפות.
(הפסוקים הרלוונטיים עבורי עכשיו – נב-נד).
נקרא –
איכה ג –
א אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ. ב אוֹתִי נָהַג וַיֹּלַךְ חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר. ג אַךְ בִּי יָשֻׁב יַהֲפֹךְ יָדוֹ כָּל הַיּוֹם. ד בִּלָּה בְשָׂרִי וְעוֹרִי שִׁבַּר עַצְמוֹתָי. ה בָּנָה עָלַי וַיַּקַּף רֹאשׁ וּתְלָאָה. ו בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם. ז גָּדַר בַּעֲדִי וְלֹא אֵצֵא הִכְבִּיד נְחָשְׁתִּי. ח גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי. ט גָּדַר דְּרָכַי בְּגָזִית נְתִיבֹתַי עִוָּה. י דֹּב אֹרֵב הוּא לִי אריה [אֲרִי] בְּמִסְתָּרִים. יא דְּרָכַי סוֹרֵר וַיְפַשְּׁחֵנִי שָׂמַנִי שֹׁמֵם. יב דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ וַיַּצִּיבֵנִי כַּמַּטָּרָא לַחֵץ. יג הֵבִיא בְּכִלְיוֹתָי בְּנֵי אַשְׁפָּתוֹ. יד הָיִיתִי שְּׂחֹק לְכָל עַמִּי נְגִינָתָם כָּל הַיּוֹם. טו הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים הִרְוַנִי לַעֲנָה. טז וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָּי הִכְפִּישַׁנִי בָּאֵפֶר. יז וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי נָשִׁיתִי טוֹבָה. יח וָאֹמַר אָבַד נִצְחִי וְתוֹחַלְתִּי מֵיְהוָה. יט זְכָר עָנְיִי וּמְרוּדִי לַעֲנָה וָרֹאשׁ. כ זָכוֹר תִּזְכּוֹר ותשיח [וְתָשׁוֹחַ] עָלַי נַפְשִׁי. כא זֹאת אָשִׁיב אֶל לִבִּי עַל כֵּן אוֹחִיל. כב חַסְדֵי יְהוָה כִּי לֹא תָמְנוּ כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו. כג חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ. כד חֶלְקִי יְהוָה אָמְרָה נַפְשִׁי עַל כֵּן אוֹחִיל לוֹ. כה טוֹב יְהוָה לְקֹוָו לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ. כו טוֹב וְיָחִיל וְדוּמָם לִתְשׁוּעַת יְהוָה. כז טוֹב לַגֶּבֶר כִּי יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו. כח יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו. כט יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה. ל יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה. לא כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם אֲדֹנָי. לב כִּי אִם הוֹגָה וְרִחַם כְּרֹב חסדו [חֲסָדָיו]. לג כִּי לֹא עִנָּה מִלִּבּוֹ וַיַּגֶּה בְּנֵי אִישׁ. לד לְדַכֵּא תַּחַת רַגְלָיו כֹּל אֲסִירֵי אָרֶץ. לה לְהַטּוֹת מִשְׁפַּט גָּבֶר נֶגֶד פְּנֵי עֶלְיוֹן. לו לְעַוֵּת אָדָם בְּרִיבוֹ אֲדֹנָי לֹא רָאָה. לז מִי זֶה אָמַר וַתֶּהִי אֲדֹנָי לֹא צִוָּה. לח מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב. (בתמיהה) לט מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי גֶּבֶר עַל חטאו [חֲטָאָיו]. מ נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד יְהוָה. מא נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם. מב נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ. מג סַכֹּתָה בָאַף וַתִּרְדְּפֵנוּ הָרַגְתָּ לֹא חָמָלְתָּ. מד סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה. מה סְחִי וּמָאוֹס תְּשִׂימֵנוּ בְּקֶרֶב הָעַמִּים. מו פָּצוּ עָלֵינוּ פִּיהֶם כָּל אֹיְבֵינוּ. מז פַּחַד וָפַחַת הָיָה לָנוּ הַשֵּׁאת וְהַשָּׁבֶר. מח פַּלְגֵי מַיִם תֵּרַד עֵינִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי. מט עֵינִי נִגְּרָה וְלֹא תִדְמֶה מֵאֵין הֲפֻגוֹת. נ עַד יַשְׁקִיף וְיֵרֶא יְהוָה מִשָּׁמָיִם. נא עֵינִי עוֹלְלָה לְנַפְשִׁי מִכֹּל בְּנוֹת עִירִי. נב צוֹד צָדוּנִי כַּצִּפּוֹר אֹיְבַי חִנָּם. נג צָמְתוּ בַבּוֹר חַיָּי וַיַּדּוּ אֶבֶן בִּי. נד צָפוּ מַיִם עַל רֹאשִׁי אָמַרְתִּי נִגְזָרְתִּי. נה קָרָאתִי שִׁמְךָ יְהוָה מִבּוֹר תַּחְתִּיּוֹת. נו קוֹלִי שָׁמָעְתָּ אַל תַּעְלֵם אָזְנְךָ לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִי. נז קָרַבְתָּ בְּיוֹם אֶקְרָאֶךָּ אָמַרְתָּ אַל תִּירָא. נח רַבְתָּ אֲדֹנָי רִיבֵי נַפְשִׁי גָּאַלְתָּ חַיָּי. נט רָאִיתָה יְהוָה עַוָּתָתִי שָׁפְטָה מִשְׁפָּטִי. ס רָאִיתָה כָּל נִקְמָתָם כָּל מַחְשְׁבֹתָם לִי. סא שָׁמַעְתָּ חֶרְפָּתָם יְהוָה כָּל מַחְשְׁבֹתָם עָלָי. סב שִׂפְתֵי קָמַי וְהֶגְיוֹנָם עָלַי כָּל הַיּוֹם. סג שִׁבְתָּם וְקִימָתָם הַבִּיטָה אֲנִי מַנְגִּינָתָם. סד תָּשִׁיב לָהֶם גְּמוּל יְהוָה כְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. סה תִּתֵּן לָהֶם מְגִנַּת לֵב תַּאֲלָתְךָ לָהֶם. סו תִּרְדֹּף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי יְהוָה.
רש"י –
כי לא תמנו – כמו כי לא תמו.
ויש מפרשים: כי לא תמנו – כמו: האם תמנו לגוע (במדבר י״ז:כ״ח), חסדי י״י הם אשר לא תמנו ולא כלינו בעוננו.
חדשים לבקרים – מתחדשים הם חסדיך מיום ליום.
רבה אמונתך – גדולה היא הבטחתך ודבר גדול הוא להאמין בך שתקיים ותשמור מה שהבטחת לנו.
סוגי כבוד, וסוגי בוז
כתבתי בפייסבוק (לעצמי, כי זה לא ביבי) –
בחירה יסודית –
ביידן דיבר על הזכות ל-dignity. זה מושג ליברלי. הליברליזם מדבר על dignity או respect. בגישה השמרנית, לעומת זאת, מדברים על סוג אחר של כבוד – honor. כבוד שקשור לסמכות, לפי השיטה הישנה. כך קראתי אצל ד"ר אורית קמיר, ובמקומות אחרים.
אני תומך במינוח הליברלי. ואתם?
ולבקשת גאולה, פירוט, מביקורת שלי –
וכאן כדאי להביא מדבריו של טל שדה לפרשת ויחי, על הבחנתה של אורית קמיר בין שלושה סוגי כבוד –
"פרשת ויחי: כבוד האדם בספר בראשית!
בתחילת ספר בראשית נברא האדם: "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אתָם". צלם האלוהים שבאדם מתואר בחלק מהספרות כדרך מטפורית לתאר את הכבוד הסגולי, ה־dignity, שכל אדם נושא עמו. אורית קמיר מסבירה בספרה שאלה של כבוד כי הכבוד הסגולי הוא מושג הומניסטי־ליברלי מובהק שמצא את דרכו להכרזה בדבר זכויות האדם של האו"ם ב-1948. הוא מסמל קו מינימלי שאין לחצות. זהו כבוד האדם במובן של הבסיס האנושי שבו, בסיס שלמעט במקרים קיצוניים, ואולי לעולם לא, אין לפגוע בו. זהו הדבר שאליו מכוונים במשפט: "כל בני האדם נולדו שווים". אנו שווים בכבוד האנושי, בצלם אלוהים שבנו, ולפיכך שווים בזכותנו לקבלת יחס מכבד. כפי שניסח רבי תנחומא
בברייתא עתיקה: אם אתה מבזה אדם "דע למי אתה מבזה, בדמות אלהים עשה אותו".
קמיר עומדת בספרה על מובן נוסף של כבוד האדם והוא כבוד המחיה, ה־respect. כבוד המחיה מרחיק לכת יותר מהכבוד הסגולי ומדבר על היכולת של כל אדם לשגשג ולמלא את צרכיו הסובייקטיביים. האישי מקבל פה מקום מרכזי. כבוד המחיה שלי דורש שיהיו לי התנאים להגשים את עצמי ולממש את אישיותי. זהו סוג הכבוד הנמצא בבסיס ההומניזם של דרך עץ החיים.
המעבר מהאידאה הנאצלת לחיים קשה. במהלך ספר בראשית נרמס שוב ושוב כבודם של אנשים. כבוד האדם מוחלף בחשיבה של כבוד האגו. קמיר מכנה זאת הדרת כבוד – honor הדרת הכבוד מאפיינת חברות עתיקות רבות, אך קיימת גם כמוטיב מרכזי בכל חברה בת ימינו. הדרת הכבוד נקבעת על פי קודי התנהגות שמשתנים בין תרבויות. אל מול הדרת הכבוד ניצבת הבושה. כאשר אדם פוגע בהדרת כבודי הוא מבייש אותי. בדרך כלל הקודים של הכבוד אומרים שאם רוצה אני להחזיר את כבודי, עליי לפגוע בחזרה. אני בעצם יכול להחזיר את כבודי רק באמצעות פגיעה בכבודו של הפוגע. אני אנסה לפגוע בו במידתיות הנכונה שהיא פגיעה דומה לזו שהוא פגע בי, אך אוסיף ריבית קטנה…".
אבל הוספתי גם –
או אולי מוטב לדבר על סוגים שונים של חוסר כבוד… אעשה זאת בהמשך!
והנה –
מירב שמות הבוז מופיעים בפסוק זה –
בְּבוֹא רָשָׁע בָּא גַם בּוּז וְעִם קָלוֹן חֶרְפָּה.
משלי יח, ג.
ומלבי"ם הוא פרשן שמרבה להבחין בין משמעויות, וכך הוא עושה גם כאן –
"בבוא רשע בא גם בוז", ממדת הצדק לכבד כל אדם, ודרך הרשעה לבזות, כמ"ש ורשע יבאיש ויחפיר, שכל בני האדם מבוזים בעיניו, ואם ימצא "קלון" יביא "עמו חרפה", קלון הוא הפך הכבוד, ודרך הרשע לבזות את הנכבדים ולחרף בחרפה את הנקלים:
ביאור המילות
"בוז, קלון, חרפה". הבוז משתתף עם הלעג, רק שהבוז יהיה גם [=רק] בלב, והקלון הוא הפך הכבוד, והנקלה מבוזה בעצמו והוא שופך עליו חרפה שגדול מבוז:
וכן גם משורר תהילים, שהבאתי מדבריו גם בבוקר, מרבה להתייחס למבזיו, למשל במזמור הזה –
תהילים קכ"ג
א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם. ב הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ כֵּן עֵינֵינוּ אֶל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ. ג חָנֵּנוּ יְהוָה חָנֵּנוּ כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז. ד רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים.
ושוב מלבי"ם –
הלעג, הבוז – לעג גדול מבוז שהבוז יהיה גם בלב.
נראה שאנו חוזרים לפסוק היומי.
והפעם משהו בגוון אישי למדי.
אומר משורר תהילים –
כִּמְעַט כִּלּוּנִי בָאָרֶץ וַאֲנִי לֹא עָזַבְתִּי פִקֻּודֶיךָ.
תהלים קיט, פז.
מה יש לו למשורר תהילים שכולם רודפים אותו – או שהוא חושב שכולם רודפים אותו?
ניתן למפרשים להסביר –
רד"ק –
כמעט – כמו שאמר כי כפשע ביני ובין המות (שמואל א כ׳:ג׳) וכן במקומות אחרים שהיה בסכנה קרוב למות.
ואני לא עזבתי פקודיך – כשהיה בידי להמיתם נמנעתי מפני מצותיך שהזהרת על הרציחה ואף על פי שהיו חייבים על רודפם אותי חנם עזבתי משפטי עליך שכתבת כי לא אצדיק רשע (שמות כ״ג:ז׳).
מלבי"ם –
כמעט – ואם מצד הפקודים, הלא בעבור זה כמעט כלוני בארץ בעבור שאני לא עזבתי פקודיך – כי הם רוצים לבטל אותם ורבה המשטמה עלי על שמירתי אותם.
היום התמרורים עלו לכותרות, בעקבות החלטת השרה מיכאלי, המצורפת למטה. וזו הזדמנות להתייחס למילה זו.
המילה 'תמרורים' מופיעה 4 פעמים בתנ"ך, כולם בצורת הרבים.
לה שני פירושים, לפי מילון ספיר:
תַּמְרוּרִים1
ציוני דרך, כאמור בפסוק: "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים, שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים" (ירמיה לא, 20)
ויקימילון, גיזרון –
המילה מופיעה במקרא פעם אחת בלבד, בפסוק לעיל. משורש ת־מ־ר א בהוראת: גבוה, זקוף (ראו לדוגמא: תמיר).
תַּמְרוּרִים2
מרירוּת, מִספֵּד, כאמור בפסוק: "נְהִי בְּכִי תַּמְרוּרִים" (ירמיה לא, 14)
ואלה הופעותיה –
ירמיהו ו, כו
בַּת עַמִּי חִגְרִי שָׂק וְהִתְפַּלְּשִׁי בָאֵפֶר אֵבֶל יָחִיד עֲשִׂי לָךְ מִסְפַּד תַּמְרוּרִים כִּי פִתְאֹם יָבֹא הַשֹּׁדֵד עָלֵינוּ.
ירמיהו לא, טו
כֹּה אָמַר יְהוָה קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ.
ירמיהו לא, כא
הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ (הלכתי) [הָלָכְתְּ] שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה.
הושע יב, טו
הִכְעִיס אֶפְרַיִם תַּמְרוּרִים וְדָמָיו עָלָיו יִטּוֹשׁ וְחֶרְפָּתוֹ יָשִׁיב לוֹ אֲדֹנָיו.
ובאשר לידיעה, אין לי אלא להביא את דבריה של פיקטיבית (המופלאה) מהטוויטר –
בפעם הבאה שתרצו להתלונן על פקקים בלתי נגמרים או על תחבורה ציבורית גרועה, תזכרו ששרת התחבורה עסוקה עכשיו בדברים חשובים יותר
https://t.co/o2JFq9lB1w
יש אנשים שהולכים במסלולים הקיימים, ואז, לרוב, דרכם להצלחה סלולה. ויש – כמוני – ההולכים בנתיבות עקלקלות, ומעלים חרס בידם.
נראה לי שסמך לכך ניתן למצוא בפסוק –
דֶּרֶךְ עָצֵל כִּמְשֻׂכַת חָדֶק וְאֹרַח יְשָׁרִים סְלֻלָה.
משלי טו, יט.
פשט –
מצודת דוד
"דרך עצל" – במקום אשר ידרוך העצל, ידמה לו כאלו גדר של קוצים לפניו ומעכבו ללכת בו, כי לגודל העצלות ימצא מניעות לכל מעשיו. אבל אורח ישרים' הוא להם דרך סלולה וכבושה, כי ימצא צדדים לבטל המניעות.
מצודת ציון
"כמשוכת" – ענין גדר, כמו (ישעיהו ה): "הסר משוכתו".
"חדק" – מין קוצים, כמו (מיכה ז ד): "טובם כחדק".
דרש –
רלב"ג –
"דרך עצל". הנה דרך העצל היא אצלו כמו גדר קוצים שההליכה עליו בקושי ויוזק המתהלך בו בכל המקומות שתדרך כף רגלו ואמנם ארח האנשים הישרים בפעולותיהם שאינם עצלים היא סלולה ודרוכ' ילכו בה בקלות ואפשר שירצה בזה והוא הנכון דרך העצל בחקירות העיוניות מחקור בהם מחקר ראוי היא קשה לו כמו הדריכה במשוכת הקוצים וזה כי תמיד ימצא מי שזה ענינו בדרך חקירתו ספקות וערבובים לא יתכן לו היציאה מהם כי לא הקדים כל אותם המחשבות לעיין בהם ולברור הצודקת מהבלתי צודקת ואמנם דרך הישרים שדורכים בחקירותיהם ביושר ולזה יקדימו תחלת כל המחשבות הנופלות בדרוש ההוא ויבררו הצודקת מהבלתי צודקת היא סלולה ודרוכה לא יתנגפו רגליהם בה ולא יכשלו בהליכתם:
הפסוק היומי 