כך אומר דוד לשאול, בזמן ששאול רדף אחריו –

שמואל א, כו, יט.
וְעַתָּה יִשְׁמַע נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֵת דִּבְרֵי עַבְדּוֹ אִם יְהוָה הֱסִיתְךָ בִי יָרַח מִנְחָה וְאִם בְּנֵי הָאָדָם אֲרוּרִים הֵם לִפְנֵי יְהוָה כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת יְהוָה לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים.

כלומר, היציאה מתחום ישראל נמשלה לעבודת אלוהים אחרים. וכך גם מפרשים –

רש"י –
לך עבוד אלוהים אחרים – היוצא מארץ ישראל לחוץ לארץ בזמן הבית כאלו עובד עבודה זרה.

ילקוט שמעוני –
לאמר לך עבוד אלהים אחרים. וכי מי אמר לדוד לעבו׳ד ע״א, אלא לומר לך כל היוצא מארץ ישראל לחוצה לארץ כאלו עובד ע״א שנאמר לתת לכם את ארץ כנען וגו׳ כי אני ה׳ אלהיכם, וכי הדר בארץ ישראל יש לו אלוה וכל שאינו דר בארץ ישראל אין לו אלוה, אלא לומר לך כל שאינו דר בארץ ישראל מעלה עליו הכתוב כאלו עובד ע״א. ד״א וכי תעלה על דעתך שדוד המלך עבד ע״א אלא על ידי שפוסק מדברי תורה הולך ומדבק בע״ז וכה״א וסרתם ועבדתם אלהים אחרים, וסרתם מדרך החיים לדרך המות ועבדתם אלהים אחרים.

*

ניתן להסביר זאת בצורה פשוטה – אין אפשרות פרקטית לעבוד את ה' באדמת נכר. כל מדינה ומדינה יש לה אלוהיה. וכך גם רות כשבאה עם נעמי לארץ ישראל אמרה – 'עמך עמי ואלוהיך אלוהיי'.
אך מכאן כנראה מביאים גם ראיה עד ימינו לאיסור יציאה מארץ ישראל, שרבים דבקים בה. אלא שלפי רש"י הדבר נכון רק בזמן קיום המקדש. ובכל אופן לא לפסוק הלכה באתי.

המצב בארץ סבוך ביותר, אבל בעצם יש כמה דברים החוזרים על עצמם, ולכן גם אני כאן אביא שני פסוקים שכבר הבאתי בעבר.
אתמול בנט אמר שיילך לממשלת 'השינוי והריפוי', למרות שבקמפיין הבחירות אמר דברים אחרים, והרבה אנשים מרגישים שהוא בגד בהם, ובצדק.
אבל אם אני יכול להבין מצביעי ימינה, שמרגישים שנגנב קולם, אינני יכול להבין מצביעי ליכוד שכועסים. נתניהו מדבר על התרמית הפוליטית הגדולה ביותר שנעשתה בישראל. היי, רגע, אתה חושב שאנחנו מטומטמים? הרי מה אתה עשית לגנץ רק לפני רגע? רימית אותו ותקעת לו סכין בגב, וזאת אחרי שהלך למהלך הירואי, כנגד דעת רבים ממצביעיו, ולמען מדינת ישראל. אז לך אין זכות דיבור על רמאויות פוליטיות.
מצד שני, אני רואה את מחנה המרכז-שמאל צוהל, ואני יכול להבין אותם, אבל ראשית – אני לא שותף לשמחה הזו. ההפך – ליבי מלא דאגה. ושנית – אני לא רואה פה ריפוי, אלא דווקא החרפה של השנאה והקיטוב בעם.
אז ביחס לשמחה אביא שוב את הפסוק שהבאתי בעבר (וצר לי שאני צריך להשתמש בו ביחס למחנה שלי) –

כִּי רִנְנַת רְשָׁעִים מִקָּרוֹב וְשִׂמְחַת חָנֵף עֲדֵי רָגַע.
איוב כ, ה.

רש"י –
כי רננת רשעים – כל ימי היותה מקרוב באה ולא לאורך ימי׳ עומד׳.

ושמחת חנף עדי רגע – בזמן מועט תכלה.

*

וביחס לבגידות ובגידות-הנגד הבלתי פוסקות, אביא שוב את הפסוק הזה שכבר הבאתי בעבר (וצר לי שאני צריך להביאו ביחס למדינה שלי) –

הוֹי שׁוֹדֵד וְאַתָּה לֹא שָׁדוּד וּבוֹגֵד וְלֹא בָגְדוּ בוֹ כַּהֲתִמְךָ שׁוֹדֵד תּוּשַּׁד כַּנְּלֹתְךָ לִבְגֹּד יִבְגְּדוּ בָךְ.
ישעיה לג, א.

מצודות –
הוי שודד – אוי לך סנחריב השודד כל האומות שלא היית עד עתה שדוד ממי ואתה הוא הבוגד בכולם ועדיין לא בגדו בך.

כהתימך – כאומר לא כן תהיה לעולם כי כאשר תשלים לשדוד אחרים אז תושד גם אתה.

כנלותך – כשתכלה לבגוד באחרים אז הם יבגדו בך.

מחירי הדירות עולים כבר עשור בעשרות ומאות אחוזים, ועכשיו שמעתי ברדיו שהם צפויים לעלות בעוד 5-10 אחוזים, בגלל שהקרקע התייקרה ב-30 אחוזים, ובהמשך יעלו עוד. כל זה כאשר ישראל היא אחד המקומות היקרים בעולם מבחינת יוקר המחייה, וגם המצב הביטחוני פה מעורער, ורק לפני שבוע נחתו עלינו טילים, והיו מהומות בערים. מה גורם לעליית מחירים זו, ומאיפה לאנשים יש כסף?
טוב, אני לא כלכלן, ואין בידי תשובה לשאלה זו, מה גם שגדולי הכלכלנים בארץ שוברים את הראש עליה, ומנסים למצוא פתרונות שונים למצב.
כל שרי האוצר בשנים האחרונות נדרשו לה – לפיד, שהיה שר אוצר בשנים 2013-2015, הציע מע"מ 0 על דירות, ורבים זלזלו בו. ובכל אופן לא הספיק להוציא את תוכניתו אל הפועל. אחריו בא כחלון, שהיה שר אוצר בשנים 2015-2019, והוציא לפועל את תוכנית 'דיור למשתכן'. אולי כמה זוגות נהנו מכך, אך מחירי הדירות לא ירדו, מה שכחלון הבטיח שיקרה, והוא פרש מהחיים הפוליטיים, אולי גם מסיבה זו. ועכשיו בינתיים ישראל כץ הוא שר האוצר, ולא נראה שהוא פועל בנידון. אפילו העברת התקציב לא קרתה, משיקולים פוליטיים, וישראל מתנהלת ללא תקציב מאושר כבר זמן רב.

אז, כאמור, איך לפתור את המצב איני יודע, אבל ביחס למצב זה, שבו רק העשירים, או בעלי הגב הכלכלי, יכולים לקנות דירה, דווקא יש פסוקים מתאימים המתארים זאת, ולא בצורה חיובית.
כך אומר ישעיה –

ישעיה ה –
(ח) הוֹי מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת שָׂדֶה בְשָׂדֶה יַקְרִיבוּ עַד אֶפֶס מָקוֹם וְהוּשַׁבְתֶּם לְבַדְּכֶם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.

(ט) בְּאָזְנָי יְהוָה צְבָאוֹת אִם לֹא בָּתִּים רַבִּים לְשַׁמָּה יִהְיוּ גְּדֹלִים וְטוֹבִים מֵאֵין יוֹשֵׁב.

רש"י –
מגיעי בית בבית – מקרבים בתיהם זה אצל זה ומתוך כך גוזלים קרקע העני החלש שבין שני הבתים, וכן שדה בשדה יקריבו עד אפס מקום – שאין מקום לעני לישב.

והושבתם לבדכם בקרב הארץ – כסבורים אתם שאין חלק להקב״ה ולא לעניים בארץ, חלקו במעשרות אתם גוזלים, ולעניים את ארצם, כדי שתהיו אתם לבדכם יושבים בה.

רד"ק –
הוי מגיעי בית – רוצה לומר שמשיגים גבול וגוזלים העניים ואם יש לעני בית סמוך לבית העשיר או שדה סמוך לשדהו בא עליו בעקיפין עד שלקחו ממנו ומחברו עם שלו.

עד אפס מקום – עד שלא נשאר מקום לעניים לשבת ואתם סבורים שאתם לבדכם תשבו בארץ שאתם גדולים ועשירים.

*

וכן בתהילים יש מזמור על כך, בו הדובר מצהיר על כוונתו לשכון במדבר, ושם הוא אומר –

ישימות [יַשִּׁי מָוֶת] עָלֵימוֹ יֵרְדוּ שְׁאוֹל חַיִּים כִּי רָעוֹת בִּמְגוּרָם בְּקִרְבָּם.
תהילים נה, טז.

רש"י –
ישי מות עלימו – ישיא הקב״ה עליהם את מלאך המות, ישי – יסכסך ויסית, לשון השיאני ואוכל (בראשית ג׳:י״ג).

במגורם – במלונם.

גאווה.
גאווה היא אחת המידות המגונות. למשל –

שִׁמְעוּ וְהַאֲזִינוּ אַל תִּגְבָּהוּ כִּי יְהוָה דִּבֵּר.
ירמיה יג, טו.

וַיֹּאמֶר יְהוָה יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נטוות [נְטוּיוֹת] גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה.
ישעיה ג, טז.

לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן גֹּבַהּ רוּחַ.
משלי טז, יח.

אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם יְהוָה.
עובדיה א, ד.

אבל יש גם גבהות-רוח חיובית, כפי שנאמר על יהושפט –

וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי יְהוָה וְעוֹד הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְאֶת הָאֲשֵׁרִים מִיהוּדָה.
דברי הימים ב, יז, ו.

ובכלל, אין רע ברוממות, אם היא באה מתוך יראת ה' –

יְהוָה מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם.
שמואל א, ב, ז.

וכך גם נאמר על עבד ה' –

הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד.
ישעיה נב, יג.

ולעומת זאת על מלך צור נאמר –

גָּבַהּ לִבְּךָ בְּיָפְיֶךָ שִׁחַתָּ חָכְמָתְךָ עַל־יִפְעָתֶךָ עַל־אֶרֶץ הִשְׁלַכְתִּיךָ לִפְנֵי מְלָכִים נְתַתִּיךָ לְרַאֲוָה בָךְ.
יחזקאל כח, יז.

וגם על פרעה הוא אומר –

עַל־כֵּן גָּבְהָא קֹמָתֹו מִכֹּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה וַתִּרְבֶּינָה סַרְעַפֹּתָיו וַתֶּאֱרַכְנָה (פארתו) פֹארֹתָיו  מִמַּיִם רַבִּים בְּשַׁלְּחֹו׃
יחזקאל לה, ה.

וזה די.

*

לשונית – גאווה, גובה, גב, גו, גאון, גג ועוד – כולן מילים המורות על גובה, שיסודן באות ג'.

הודעת היום – נתניהו מציע לבנט וסער ראשות ממשלה משותפת, בשלישייה.
כאן רצוי להיזכר באמרה היהודית – 'אין שני מלכים משמשים בכתר אחד'.
היא לקוחה מתוך המדרש הבא שבגמרא –

חולין ס, ב, תרגום שטיינזלץ –

ועוד במקראות במעשה הבריאה הנראים כסותרים. ר' שמעון בן פזי רמי [השליך, הראה סתירה], כתיב [נאמר]: "ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים" (בראשית א, טז), וכתיב [ונאמר]: "את המאור הגדול ואת המאור הקטן" (שם), הרי שאחד מהם קטן! אלא כך היה המעשה: בתחילה נעשו השמש והירח שניהם גדולים, אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, וכי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? ומוכרח הדבר שיהיה סדר דרגות של ראשון ושני לו! אמר לה: לכי ומעטי את עצמך, ואז לא יהיו שנים משתמשים בכתר אחד!

אמרה לפניו: רבונו של עולם, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי?! אמר לה כדי לפייסה: לכי ומשול ביום ובלילה, שתאירי לא רק בלילה אלא גם ביום, כשהשמש מאירה. אמרה ליה [לו]: מאי רבותיה [מה גדולתו] של דבר זה? דשרגא בטיהרא מאי אהני [שנר בצהרים מה מועיל]? אמר לה: זיל [לכי], לימנו [שימנו] בך ישראל ימים ושנים, ובכך תהא חשיבותך. אמרה ליה [לו]: יומא נמי [השמש גם כן], אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא [שלא ימנו בו תקופות], דכתיב [שנאמר] "והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים" (שם יד)! אמר לה: זיל [לכי], ליקרו צדיקי בשמיך [שייקראו צדיקים בשמך], כמו שנאמר "יעקב הקטן", "שמואל הקטן", "דוד הקטן".

חזייה דלא קא מיתבא דעתה [ראה אותה שאין דעתה מתיישבת], אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח! והיינו דאמר [וזהו שאמר] ר' שמעון בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש משאר שעירי חטאת שבפרשת קרבנות המועדים, שנאמר בו "ושעיר עזים אחד לחטאת לה' "(במדבר כח, טו)? אמר הקדוש ברוך הוא: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח.

(על הרעיון הנועז שאלוהים כביכול מבקש כפרה על עצמו – לא אתעכב).

*

הרעיון הזה חוזר בכמה אגדות ומדרשים, גם בישראל וגם באומות. גם ישוע הנוצרי אמר, כי אין אדם יכול לשרת שני אדונים, את אלוהים ואת הממון. והרבה אחריו התפרסם המחזה הנודע 'משרתם של שני אדונים', מאת קרלו גולדוני.

אבל גם בפועל, הוכח שזה רעיון לא כל-כך טוב, והנה הדוגמה הטובה ביותר לכך –

ויקיפדיה –
טריוּמווירָט (מלטינית: Triumviratus) הוא כינוי לממשל שבראשו עומדים שלושה אנשים (triumviri). במקור כונו כך שני ממשלים ברומא העתיקה.

בראש הטריומווירט הראשון עמדו יוליוס קיסר, קראסוס, ופומפיוס הגדול, והוא הוקם בשנת 60 לפנה"ס. שלושת אלו כרתו ברית לפיה לא ייעשה דבר במדינה כנגד רצונו של אחד משלושתם; הברית לא הייתה ברית רשמית והטריומווירט ניהל את רומא מאחורי הקלעים באמצעות הבטחת הבחירות של אנשי שלומם למגיסטראטורות הרמות וסילוק יריביהם הפוליטיים מרומא. בסופו של דבר הטריומווירט לא החזיק מעמד, קראסוס נהרג בקרב חרן בשנת 53 לפנה"ס והמתח בין פומפיוס לקיסר הביא בסופו של דבר לפרוץ מלחמת האזרחים בשנת 49 לפנה"ס שבסופה ביסס קיסר את שלטונו האוטוקרטי ברומא כדיקטטור.

*

אבל רוטציית שמיר-פרס דווקא עלתה יפה. כך שלא הייתי ממהר להסיק מסקנות מאמרה זו (שהיא גם מדרשית ולא תנ"כית. בתנ"ך אינני זוכר מקרה דומה).

עוד לפרשת בהעלותך

בפרשה זו, בתוך הסיפור על הדברים הרעים שאמרו מרים ואהרון במשה בגלל אשתו הכושית, נאמר הפסוק הבא –

וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו [עָנָיו] מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
במדבר יב, ג.

וכאן גם שאלה ותיקה – איזו מין ענווה זו שאדם מעיד על עצמו שהוא עניו? הרי זו גאווה!
וכאן גם תשובה ותיקה – זוהי בדיוק הענווה, שמשה כתב מה שאלוהים הכתיב לו ללא שינוי, כולל הדברים האלה.
ועוד כאן ראיות נוספות תומכות –

בגמרא נאמר –

משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא:

אמר ליה רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה דאיכא אנא (לא בטלה ענווה, שאני כאן) אמר ליה רב נחמן לתנא לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא (לא בטלה יראת חטא, שאני כאן):

סוטה מט, ב.

ועוד –
אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן : אם אני כאן – הכל כאן ואם איני כאן – מי כאן ?
סוכה נג, א.

ואף כי רש"י מפרש שאמר זאת בשמו של הקב"ה, כלומר על נוכחותו במקדש.

ועוד אפשר לציין את רבי נחמן מברסלב שאמר 'אני איש פלא, אין כמוני', ומשפטים דומים.

ולבסוף, גם את ישוע, שאמר –

קְחוּ עֲלֵיכֶם אֶת עֻלִּי ‮וְלִמְדוּ מִמֶּנִּי, כִּי עָנָו אֲנִי ‮וּנְמוּךְ רוּחַ; תִּמְצְאוּ ‮מַרְגּוֹעַ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם.
מתי יא, כט.

וכל זה הולך לפי דרשת-ההלצה היהודית הידועה על הפסוק –

יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא-פִיךָ.
משלי כז, ב.

שקוראת אותו אחרת –
יְהַלֶּלְךָ זָר וָלֹא – פִיךָ (כלומר – אם לא, אז פיך).

*

אבל כל אלה, לדעתי, הן דרשות שיסודן בטעות. כי אכן, מי שמעיד על עצמו שהוא עניו, הרי שאין זו ענווה. אלא שכל הדרשה מתבססת על הסברה שמשה כתב את כל התורה, וסברה זו אינה מחוייבת המציאות וכבר הופרכה. היא הופרכה על-ידי מדע המקרא, שראשיתו בשפינוזה, אך גם בלעדיו – הרי בשום מקום בתורה לא נאמר שמשה קיבל את כל התורה המצויה בידינו. הוא קיבל את החוקים – זה נאמר, אבל לגבי השאר לא נאמר דבר. זו מסורת חז"לית.
לכן הגיוני יותר לומר שאת הפסוק למעלה כתב אחד הסופרים על משה, וממילא תתבטלנה כל אותן דרשות שהזכרתי, ותשורש טעות באופן ההתנהגות הרצויה.

*

ובכל זאת, ודאי שענווה היא תכונה רצויה, ואפשר להצהיר על הדבקות בה. כך למשל בשירה של רחל בלובשטיין – ניב  –

יוֹדַעַת אֲנִי אִמְרֵי נוֹי לְמַכְבִּיר,

מְלִיצוֹת בְּלִי סוֹף,

הַהוֹלְכוֹת הָלוֹךְ וְטָפוֹף,

מַבָּטָן יָהִיר.

אַךְ לִבִּי לַנִּיב הַתָּמִים כְּתִינוֹק

וְעָנָו כֶּעָפָר.

יָדַעְתִּי מִלִּים אֵין מִסְפָּר –

עַל כֵּן אֶשְׁתֹּק.

הֲתִקְלֹט אָזְנְךָ אַף מִתּוֹךְ שְׁתִיקָה

אֶת נִיבִי הַשַּׁח?

הֲתִנְצְרֵהוּ כְּרֵעַ, כְּאָח,

כְּאֵם בְּחֵיקָהּ?

הלל

ספר תהילים מלא תהילות, וממנו לקוח אף ה'הלל' – התפילה הנוספת במועדים שונים. כל זה ידוע היטב, ובכל זאת נחמד להיזכר בזאת. כי הדת כוללת רבדים שונים – קיימת היראה מעונש, והצורך לכפר עוונות, אך קיים גם הרגש הראשוני של הלל לבריאה, וההודיה עליה.

הנה למשל בתהילים קמח –

(א) הַלְלוּ יָהּ הַלְלוּ אֶת יְהוָה מִן הַשָּׁמַיִם הַלְלוּהוּ בַּמְּרוֹמִים.

(ב) הַלְלוּהוּ כָל מַלְאָכָיו הַלְלוּהוּ כָּל צבאו [צְבָאָיו].

(ג) הַלְלוּהוּ שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ הַלְלוּהוּ כָּל כּוֹכְבֵי אוֹר.

(ד) הַלְלוּהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמָיִם וְהַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל הַשָּׁמָיִם.

(ה) יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם יְהוָה כִּי הוּא צִוָּה וְנִבְרָאוּ.

(ו) וַיַּעֲמִידֵם לָעַד לְעוֹלָם חָק נָתַן וְלֹא יַעֲבוֹר.

(ז) הַלְלוּ אֶת יְהוָה מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכָל תְּהֹמוֹת.

(ח) אֵשׁ וּבָרָד שֶׁלֶג וְקִיטוֹר רוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרוֹ.

(ט) הֶהָרִים וְכָל גְּבָעוֹת עֵץ פְּרִי וְכָל אֲרָזִים.

(י) הַחַיָּה וְכָל בְּהֵמָה רֶמֶשׂ וְצִפּוֹר כָּנָף.

(יא) מַלְכֵי אֶרֶץ וְכָל לְאֻמִּים שָׂרִים וְכָל שֹׁפְטֵי אָרֶץ.

(יב) בַּחוּרִים וְגַם בְּתוּלוֹת זְקֵנִים עִם נְעָרִים.

(יג) יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם יְהוָה כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.

(יד) וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ תְּהִלָּה לְכָל חֲסִידָיו לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ הַלְלוּ יָהּ.

*

ולמה נזכרתי בזאת? בגלל שיר ידוע של נתן זך, ששיתפה רחל אליאור, ולדעתי הוא ממשיך את הקו של ספר תהילים, ואף יכול להיכלל כאחד ממזמוריו. וכך הוא כותב –

נתן זך /חמדת
*
אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם כְּדֵי לִרְאוֹת
אֶת יְפִי הָעוֹלָם וּלְהַלֵּל אֶת הַיֹּפִי
הַמֻּפְלָא הַזֶּה שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי וּלְהַלֵּל
אֶת מִי שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ יָפֶה לְהַלֵּל
וּמָלֵא, כָּל-כָּךְ מָלֵא, יֹפִי.
*
וְאֵינֶנִּי רוֹצֶה לְעוֹלָם לִהְיוֹת עִוֵּר לִיפִי
הָעוֹלָם כָּל עוֹד אֲנִי חַי. אֲנִי אֲוַתֵּר
עַל דְּבָרִים אֲחֵרִים אֲבָל לֹא אֹמַר דַּי
לִרְאוֹת אֶת הַיֹּפִי הַזֶּה שֶׁבּוֹ אֲנִי חַי
וְשֶׁבּוֹ יָדַי מְהַלְּכוֹת כְּמוֹ אֳנִיּוֹת וְחוֹשְׁבוֹת
וְעוֹשׂוֹת אֶת חַיַּי בְּאֹמֶץ, וְלֹא פָּחוֹת
מִכֵּן, בְּסַבְלָנוּת, סַבְלָנוּת בְּלִי דַּי.
*
וְלֹא אֶחְדַּל מֵהַלֵּל. כֵּן, לְהַלֵּל לֹא אֶחְדַּל.
וּכְשֶׁאֶפֹּל עוֹד אָקוּם – וְלוּ רַק לְרֶגַע – שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ
הוּא נָפַל. אֶלָּא הוּא קָם עוֹד לְרֶגַע לְהַלֵּל
בְּעֵינַיִם אַחֲרוֹנוֹת
אֶת שֶׁלְּהַלֵּל לֹא יֶחְדַּל.

משל החזירים בברית החדשה
בשלושה מקומות לפחות, לפי מה שראיתי, מוזכרים החזירים בברית החדשה, ושניים מתוכם משלים.
המקרה השלישי הוא סיפור על ישוע, ששולח קבוצת שדים לתוך עדר חזירים, שקופצים אל מותם מהצוק – מקרה שלא אתעכב עליו. ורק נראה מכאן בכל זאת גידלו חזירים בארץ ישראל בזמן ההוא, למרות האיסור החמור על אכילת חזיר.
והנה שני המשלים.
הראשון הוא דברי ישוע עצמו –

"אַל תִּתְּנוּ אֶת הַקֺּדֶשׁ לַכְּלָבִים וְאַל תַּשְׁלִיכוּ פְּנִינֵיכֶם לִפְנֵי הַחֲזִירִים, פֶּן יִרְמְסוּ אוֹתָם בְּרַגְלֵיהֶם וְיִפְנוּ וְיִטְרְפוּ אֶתְכֶם."
מתי ז, ו.

זה משל יפה, המורה על הסתרה של הקודש ושל כל מה שחשוב. לא הכול צריך להיות גלוי לכל. יש ערך להסתרה ולצניעות. כמו שנכתב במשלי (וכן בעוד כתובים) –

חֲכָמִים יִצְפְּנוּ דָעַת וּפִי אֱוִיל מְחִתָּה קְרֹבָה.
משלי י, יד.

ואילו המשל השני הוא קצר, אך אביא את כל הקשרו, למרות אריכות הדברים, והוא מופיע בפסוק האחרון –

פטרוס ב, ב –
מורי שקר
א ‮¹אֲבָל גַּם ‮²נְבִיאֵי שֶׁקֶר הָיוּ בָּעָם, כְּשֵׁם שֶׁגַּם בֵּינֵיכֶם יִהְיוּ מוֹרֵי שֶׁקֶר. הַלָּלוּ ‮³יַכְנִיסוּ בַּחֲשַׁאי תּוֹרוֹת הַרְסָנִיּוֹת וְיִכְפְּרוּ בָּאָדוֹן אֲשֶׁר ‮⁴קָנָה אוֹתָם, וְיָבִיאוּ עַל עַצְמָם ‮⁵אָבְדָן פִּתְאוֹם. ב רַבִּים יֵלְכוּ אַחֲרֵי תּוֹעֲבוֹתֵיהֶם, וּבִגְלָלָם ‮¹תְּגֻדַּף דֶּרֶךְ הָאֱמֶת. ג וּבְתַאֲוָתָם לַבֶּצַע ‮¹יְדַבְּרוּ כָּזָב ‮²וְיִסְחֲרוּ בָּכֶם; וְאָמְנָם לֹא יִתְעַכֵּב מִשְׁפָּטָם שֶׁנֶּחֱרָץ מִקֶּדֶם, וְאָבְדָנָם לֹא יָנוּם. ד הֵן אֱלֹהִים לֹא חָס עַל ‮¹הַמַּלְאָכִים הַחוֹטְאִים, אֶלָּא הוֹרִידָם אֶל תַּחְתִּיּוֹת אֶרֶץ וּנְתָנָם בְּכַבְלֵי אֺפֶל ‮²לְשָׁמְרָם לְמִשְׁפָּט.

כאן המיתוס הנוצרי על המלאכים המורדים באלוהים, בראשות השטן.

ה וְגַם עַל הָעוֹלָם הַקָּדוּם לֹא חָס, אֲבָל בַּהֲבִיאוֹ ‮¹מַבּוּל עַל עוֹלָם שֶׁל רְשָׁעִים שָׁמַר אֶת נֺחַ, מַטִּיף הַצֶּדֶק, וְהַשִּׁבְעָה אֲשֶׁר עִמּוֹ. ו אֶת הֶעָרִים ‮¹סְדוֹם וַעֲמֺרָה שָׂרַף לְאֵפֶר לְאַחַר שֶׁדָּן אוֹתָן לְמַהְפֵּכָה, בְּשִׂימוֹ אוֹתָן לְדֻגְמָה לָעֲתִידִים לַעֲשׂוֹת רִשְׁעָה, ז וְהִצִּיל אֶת ‮¹לוֹט הַצַּדִּיק, אֲשֶׁר נִדְכְּאָה נַפְשׁוֹ בִּגְלַל הִתְנַהֲגוּת הָרְשָׁעִים שְׁטוּפֵי זִמָּה;

אצל הנוצרים לוט צדיק, ואילו אצל היהודים בדרך-כלל אינו מתואר ככזה.

ח כִּי הַצַּדִּיק הַזֶּה, אֲשֶׁר בְּשִׁבְתּוֹ בְּקִרְבָּם רָאָה וְשָׁמַע אֶת הַנַּעֲשֶׂה, הִתְעַנָּה יוֹם יוֹם בְּנַפְשׁוֹ הַיְּשָׁרָה עַל מַעֲשֵׂי רִשְׁעָתָם. ט אָכֵן יוֹדֵעַ יהוה לְהַצִּיל אֶת חֲסִידָיו ‮¹מִנִּסָּיוֹן, וְעִם זֺאת לִשְׁמֹר אֶת הָרְשָׁעִים ‮²לְיוֹם הַדִּין ‮³כְּדֵי לְהַעֲנִישָׁם, י בְּיִחוּד אֶת ‮¹הַהוֹלְכִים אַחַר הַבָּשָׂר בְּתַאֲוַת טֻמְאָה וּבוֹזִים אֶת הַסַּמְכוּת הָעֶלְיוֹנָה.

הסמכות העליונה – יש ארצית, ויש גם שמיימית.

חֲצוּפִים הֵם, הוֹלְכִים בִּשְׁרִירוּת לִבָּם וְאֵינָם נִרְתָּעִים מִלְּחָרֵף אֶת נוֹשְׂאֵי הַמִּשְׂרוֹת הַנִּכְבָּדוֹת, יא אֲשֶׁר אַף הַמַּלְאָכִים, הַגְּדוֹלִים מֵהֶם בְּעָצְמָה וְכֺחַ, אֵינָם מְבִיאִים עֲלֵיהֶם קִטְרוּג שֶׁל גִּדּוּף לִפְנֵי יהוה. יב אַךְ הַלָּלוּ דּוֹמִים לְחַיּוֹת חַסְרוֹת תְּבוּנָה, שֶׁבְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע נוֹלָדוֹת כְּדֵי לְהִלָּכֵד וּלְהִשָּׁמֵד. הֵם מְחָרְפִים מָה שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים, וּכְמוֹ שֶׁהֵן נִשְׁמָדוֹת גַּם הֵם יִשָּׁמְדוּ, יג וּבָזֶה יִסְבְּלוּ אֶת גְּמוּל עַוְלָתָם. אֶת ‮¹הַהוֹלְלוּת בַּיּוֹם חוֹשְׁבִים הֵם לְתַעֲנוּג; כִּתְמֵי טֻמְאָה וּמוּמִים הֵם, ‮²הַסּוֹעֲדִים עִמָּכֶם וּמוֹצְאִים הֲנָאָה בְּתַרְמִיתָם.

הסועדים עמכם – כאן הוא מדבר על אנשים שהם חלק מהקהילה הנוצרית.

יד עֵינַיִם לָהֶם מְלֵאוֹת ‮¹נִאוּפִים וְאֵינָן מַרְפּוֹת מִן הַחֵטְא. הֵם לוֹכְדִים נְפָשׁוֹת ‮²בִּלְתִּי יַצִּיבוֹת; לִבָּם מֻרְגָּל בְּחַמְדָנוּת; אָכֵן בָּנִים אֲרוּרִים. טו בְּעָזְבָם אֶת דֶּרֶךְ הַיָּשָׁר תָּעוּ וְהָלְכוּ בְּדֶרֶךְ ‮¹בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר אֲשֶׁר אָהַב אֶת ‮²שְׂכַר הָרֶשַׁע, טז וְהוּכַח עַל עַוְלָתוֹ: ‮¹אָתוֹן אִלֶּמֶת דִּבְּרָה בְּקוֹל אָדָם וְעָצְרָה אֶת אִוֶּלֶת הַנָּבִיא. יז בְּאֵרוֹת בְּלִי מַיִם הֵם, ‮¹עֲנָנִים נִדָּפִים בִּסְעָרָה, אֲשֶׁר אֲפֵלַת חֺשֶׁךְ שְׁמוּרָה לָהֶם. יח בְּדַבְּרָם גְּדוֹלוֹת, דְּבָרִים שֶׁאֵינָם אֶלָּא הֶבֶל, הֵם לוֹכְדִים בְּתַאֲווֹת בְּשָׂרִים וּבְמַעֲשֵׂי זִמָּה אֶת אֵלֶּה אֲשֶׁר אַךְ ‮¹נִמְלְטוּ מִידֵי הַהוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ הַתָּעוּת. יט הֵם מַבְטִיחִים לָהֶם חֺפֶשׁ בְּשָׁעָה שֶׁהֵם עַצְמָם עֲבָדִים לְכָל אֲשֶׁר מַשְׁחִית; הֲרֵי לְמָה שֶׁאָדָם נִכְנָע, ‮¹לָזֶה הוּא מִשְׁתַּעְבֵּד.

ועתה הוא מדבר על אלו שזכו לישועה, אך חזרו לדרך החטא –

כ הֲלֹא אִם אַחֲרֵי ‮¹שֶׁנִּמְלְטוּ מִטֻּמְאוֹת הָעוֹלָם בִּידִיעָתָם אֶת ‮²אֲדוֹנֵנוּ וּמוֹשִׁיעֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, שׁוּב נִסְתַּבְּכוּ בָּהֶן וְנֻצְּחוּ, כִּי אָז ‮³מַצָּבָם הָאַחֲרוֹן גָּרוּעַ מִן הָרִאשׁוֹן. כא מוּטָב הָיָה לָהֶם שֶׁלֹּא לָדַעַת אֶת דֶּרֶךְ הַצְּדָקָה מֵאֲשֶׁר לָדַעַת אוֹתָהּ ‮¹וְלָסוּר מִן הַמִּצְוָה הַקְּדוֹשָׁה הַמְּסוּרָה לָהֶם.

ועתה הפתגם –

כב הִתְקַיֵּם בָּהֶם הַמָּשָׁל הָאֲמִתִּי: ‮¹"הַכֶּלֶב שָׁב עַל־קֵאוֹ‮¹ ", וְגַם "הַחֲזִיר עוֹלֶה מִן הָרַחֲצָה לְהִתְגּוֹלֵל בָּרֶפֶשׁ".

חלקו הראשון ממשלי –

כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ.
משלי כו, יא.

השני – מקורי לכאן.

יחס הברית החדשה לילדים

יחס הברית החדשה לילדים הוא מורכב, וכולל שני חלקים. מצד אחד המלצה להיות כילדים באמונה, ומצד שני המלצה לא להיות כילדים בהבנה.
החלק הראשון מקביל למה שמכונה בתנ"ך תום, או תמימות, כמו שנאמר לאברהם –

וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא יְהוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים.
בראשית יז, א.

או כפי שנאמר על נוח –

אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ.
בראשית ו, ט.

ועל איוב –

אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע.
איוב א, א.

ואילו החלק השני הוא החוכמה, שהיפוכה הוא הפתי, כפי שמובא למשל בפסוק הידוע –

פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ.
משלי יד, טו.

*

והנה ההמלצה להיות תמימים כילדים באמונה –

מתי יח –
הגדול במלכות השמים
א אוֹתָהּ שָׁעָה נִגְּשׁוּ הַתַּלְמִידִים אֶל יֵשׁוּעַ וְשָׁאֲלוּ: "מִי הוּא ‮¹הַגָּדוֹל בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם?" ב יֵשׁוּעַ קָרָא אֵלָיו ‮¹יֶלֶד, הֶעֱמִידוֹ בֵּינֵיהֶם ג וְאָמַר: "אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אִם לֹא תָּשׁוּבוּ וְתִהְיוּ ‮¹כִּילָדִים לֹא ‮²תִּכָּנְסוּ לְמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם. ד לָכֵן מִי שֶׁיַּשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ לִהְיוֹת כַּיֶּלֶד הַזֶּה הוּא ‮¹הַגָּדוֹל בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם. ה כָּל הַמְקַבֵּל יֶלֶד אֶחָד כָּזֶה בִּשְׁמִי, ‮¹אוֹתִי הוּא מְקַבֵּל."

וכן כאן –

מתי יט –
ישוע מקבל את הילדים
יג אָז הֵבִיאוּ אֵלָיו ‮¹יְלָדִים כְּדֵי שֶׁיִּסְמֺךְ יָדָיו עֲלֵיהֶם ‮²וְיִתְפַּלֵּל בַּעֲדָם, אֶלָּא שֶׁהַתַּלְמִידִים ‮³גָּעֲרוּ בָּהֶם. יד אַךְ יֵשׁוּעַ אָמַר: "הַנִּיחוּ ‮¹לַיְלָדִים לָבוֹא אֵלַי וְאַל תִּמְנְעוּ בַּעֲדָם, כִּי לְכָאֵלֶּה ‮²מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם." טו הוּא ‮¹סָמַךְ יָדָיו עֲלֵיהֶם וְאַחֲרֵי כֵן הָלַךְ מִשָּׁם.

והנה ההבחנה –

קורינתים א, יד, כ –
אַחַי, אַל תִּהְיוּ יְלָדִים בַּחֲשִׁיבָה; ‮¹הֱיוּ יְלָדִים בְּעִנְיְנֵי רִשְׁעוּת, אַךְ בַּחֲשִׁיבָה הֱיוּ מְבֻגָּרִים.

וכך הוא גם בנאום הגדול על האהבה –

קורינתים א, יג –
ח הָאַהֲבָה לֹא תִּמּוֹט לְעוֹלָם, אַךְ נְבוּאוֹת תִּבָּטַלְנָה, לְשׁוֹנוֹת תֶּחְדַּלְנָה, דַּעַת תִּבָּטֵל; ט כִּי ‮¹חֶלְקִית הִיא יְדִיעָתֵנוּ וּבְאֺרַח חֶלְקִי מִתְנַבְּאִים אָנוּ, י אַךְ בְּבוֹא הַמֻּשְׁלָם יְבֻטַּל הַחֶלְקִי. יא בֶּהֱיוֹתִי יֶלֶד דִּבַּרְתִּי כְּיֶלֶד, הֵבַנְתִּי כְּיֶלֶד, חָשַׁבְתִּי כְּיֶלֶד. כְּשֶׁהָיִיתִי לְאִישׁ שַׂמְתִּי קֵץ לְדִבְרֵי הַיַּלְדוּת. יב עַכְשָׁו רוֹאִים אָנוּ ‮¹בְּמַרְאָה, בִּמְעֻרְפָּל, אֲבָל אָז – ‮²פָּנִים אֶל פָּנִים. עַכְשָׁו יְדִיעָתִי חֶלְקִית, אֲבָל אָז ‮³אַכִּיר כְּדֶרֶךְ שֶׁגַּם אֲנִי מֻכָּר.

וכן הוא אומר –

שֶׁכֵּן ‮¹בְּנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה פִּקְחִים בְּדוֹרָם יוֹתֵר ‮²מִבְּנֵי הָאוֹר.
לוקס טז, ח.

*

מצד שני, התנ"ך ממעט להתייחס לילדות כערך, ואם הוא כבר מתייחס הרי שזו התייחסות מבטלת, כגון –

וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ כִּי הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת הָבֶל.
קהלת יא, י.

וזה אגב גם נוגד לחלוטין את תורתו של פרויד, המתבססת על הילדות. אך על כך כבר כתבתי בעבר.

באופן מפתיע למדי, בתורה יש איזכור למה שמכונה היום טרנסג'נדריות, כלומר – החלפת זהות מינית. אמנם ניתוחים עוד לא היו אז, אבל לבישת בגדי המין המנוגד הייתה. וכך נכתב –

לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה, וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה, כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה.
דברים, כב, ה.

אז אמנם בפוסט מלפני כשבועיים על ההומוסקסואליות בתנ"ך ניסינו להפוך בדברים ולמצוא בהם נקודות מקילות, אבל כאן נראה שקשה מאוד לעשות זאת. אין זאת, אלא שעלינו להודות שהתורה – או לפחות המקור בדברים בלבד – דחתה דבר זה. וכאמור, גישתי היא כי לא צריך לקבל כל מה שכתוב בתורה.
אבל אדם דתי, כח"כ מעוז ממפלגת נועם הקיצונית, אכן מחויב, בעצם, לקבל את הדברים כפשוטם.
לכן גם אין לי מוטיבציה להתעמק בדבר זה, אבל בכל אופן מצאתי דבר מעניין בוויקיפדיה –

הרמב"ם מנמק את האיסור בשני אופנים; האחד – לבישת בגדי המין השני מובילה לגירוי מיני, והשני – לבישת בגדי המין השני היא מנהג של עובדי עבודה זרה, וכלשונו:

"ודע שזאת הפעולה, כלומר היות הנשים מתקשטות בתכשיטי האנשים או האנשים בתכשיטי הנשים, פעמים תיעשה לעורר הטבע לזימה כמו שהוא מפורסם אצל הזונים, ופעמים ייעשה למינים מעבודת עבודה זרה כמו שהוא מבואר בספרים המחוברים לזה."
ספר המצוות לרמב"ם, מצוות לא תעשה, ל"ט ומ'.

ובכן, אם סיבת האיסור היא כי זה מנהג עובדי עבודה זרה, הרי שאין לו כל קשר לטרנסג'נדרים של ימינו. והנה בכל זאת מצאנו נקודה מקילה.