חידות ב'

חידות ב'
לסיכום קריאה חוזרת בספר דברי הימים – רצף חידות, המשך לרצף החידות הקודם. גם כאן, כדאי לנסות לענות על החידות לפני שמסתכלים על התשובות בסוף, למרות שהן קשות מאוד.
ואעיר עוד שספר דברי הימים נחשב כספר זנוח, וזאת די בצדק. רובו חוזר על סיפורים שכבר שמענו, או שהוא מלא ברשימת שמות, כמו ספר טלפונים קדום. כמו כן – הוא מתרכז בצד הכוהני, ובמקדש שבירושלים, ואותי לפחות כל הצד הזה הרבה פחות מעניין.
ובכן –

א.
דרישות לעובד בחנות צילום בתנ"ך?

ב.
הודעת ווטסאפ ויראלית בתנ"ך?

ג.
היכן מסופר על שפינוזה בתנ"ך?

ד.
איזה מלך בתנ"ך מעודד את/מפרגן ל-קהלו?

.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.

תשובות –
א.
וְעַתָּה שְׁלַח־לִי אִישׁ־חָכָם לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת וּבַבַּרְזֶל וּבָאַרְגְּוָן וְכַרְמִיל וּתְכֵלֶת וְיֹדֵעַ לְפַתֵּחַ פִּתּוּחִים עִם־הַחֲכָמִים אֲשֶׁר עִמִּי בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר הֵכִין דָּוִיד אָבִי׃
מלכים ב, ב, ו.

ב.
וַיְבַשְּׁלוּ הַפֶּסַח בָּאֵשׁ כַּמִּשְׁפָּט וְהַקֳּדָשִׁים בִּשְּׁלוּ בַּסִּירוֹת וּבַדְּוָדִים וּבַצֵּלָחוֹת וַיָּרִיצוּ לְכָל־בְּנֵי הָעָם.
דברי הימים ב, לה, יג.

ג.
וּסְפָרִים כָּתַב לְחָרֵף לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְלֵאמֹר עָלָיו לֵאמֹר כֵּאלֹהֵי גּוֹיֵ הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר לֹא הִצִּילוּ עַמָּם מִיָּדִי כֵּן לֹא יַצִּיל אֱלֹהֵי יְחִזְקִיָּהוּ עַמּוֹ מִיָּדִי
דברי הימים ב לב, יז.

ד.
כִּי חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הֵרִים לַקָּהָל אֶלֶף פָּרִים וְשִׁבְעַת אֲלָפִים צֹאן וְהַשָּׂרִים הֵרִימוּ לַקָּהָל פָּרִים אֶלֶף וְצֹאן עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים וַיִּתְקַדְּשׁוּ כֹהֲנִים לָרֹב.
דברי הימים ב ל, כד.

השגחה

נתקלתי איפשהו במשפט הידוע –

דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמְּךָ,
עַיִן רוֹאָה
וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת,
וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין.
משנה אבות ב, א.

וחשבתי שזה מאוד מתאים למעקב האלקטרוני שעכשיו מופעל על אזרחים, מטעמים אפידמיולוגיים.
גם הרחובות הופכים להיות מרושתים במצלמות, מטעמים ביטחוניים.
וגם הרשתות החברתיות עוקבות אחר תנועותינו באינטרנט, מטעמים מסחריים.
ממש מימוש מלא של המשפט הזה.

*

והמשפט הזה, כמובן, יסודו בתנ"ך. זהו עקרון ההשגחה, שמופיע במקומות רבים. למשל –

בְּכָל מָקוֹם עֵינֵי יְהוָה צֹפוֹת רָעִים וטוֹבִים.
משלי טו, ג.

או –

הֲנֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע אִם יֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט.
תהילים צד, ט.

*

בהגות היהודית הרבו לכתוב על כך, אך לא איכנס לזה במסגרת זאת. תחת זאת אביא מדרש אחד ידוע, המופיע בגמרא –

וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו – נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה? אמר להם – אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון, אעפ"כ הייתי בוכה, ועכשיו שמוליכים אותי לפני ממ"ה הקב"ה, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי כעסו כעס עולם, ואם אוסרני איסורו איסור עולם, ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון, ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים – אחת של גן עדן ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי, ולא אבכה? אמרו לו – רבינו, ברכנו. אמר להם – יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו עד כאן? אמר להם – ולואי, תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם.
ברכות כח, ב.

חידות

חידות –
(נסו לענות לפני שתראו את התשובות בסוף)

א.
מי בתנ"ך נותן בראש?

*

ב.
היכן מופיע מונח של קונפוציוס בתנ"ך?

*

ג.
גרסה של 'היפה והחיה' בתנ"ך?

*

ד.
אופרה של ורדי בתנ"ך?

*
*
*
*
*
*
*
*
*
*
*

תשובות –
א.
בַּיּוֹם הַהוּא אָז נָתַן דָּוִיד בָּרֹאשׁ לְהֹדוֹת לַיהוָה בְּיַד־אָסָף וְאֶחָיו׃
דברי הימים א, טז, ז.

ואם תרצו גם –
יַעַן אֲשֶׁר לֹא (זכרתי) [זָכַרְתְּ] אֶת יְמֵי נְעוּרַיִךְ וַתִּרְגְּזִי לִי בְּכׇל אֵלֶּה וְגַם אֲנִי הֵא דַּרְכֵּךְ בְּרֹאשׁ נָתַתִּי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה וְלֹא (עשיתי) [עָשִׂית] אֶת הַזִּמָּה עַל כׇּל תּוֹעֲבֹתָיִךְ.
יחזקאל טז, מג.

ב.
וַתִּקְטַן זֹאת בְּעֵינֶיךָ אֱלֹהִים וַתְּדַבֵּר עַל בֵּית עַבְדְּךָ לְמֵרָחוֹק וּרְאִיתַנִי כְּתוֹר הָאָדָם הַמַּעֲלָה יְהוָה אֱלֹהִים
דברי הימים א יז, יז.

'אדם המעלה', או 'איש המעלה', הוא מונח מרכזי אצל קונפוציוס.

ג.
וּלְאַשְׁחוּר אֲבִי תְקוֹעַ הָיוּ שְׁתֵּי נָשִׁים חֶלְאָה וְנַעֲרָה.
דברי הימים א, ד, ה.

ד.
עַל מִי אֲדַבְּרָה וְאָעִידָה וְיִשְׁמָעוּ הִנֵּה עֲרֵלָה אׇזְנָם וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב הִנֵּה דְבַר יְהוָה הָיָה לָהֶם לְחֶרְפָּה לֹא יַחְפְּצוּ בוֹ.
ירמיהו ו, י.

(ובעוד מקומות. האופרה – אאידה).

עריץ

חשבתי על המקור של המילה עריץ, שמופיעה בתנ"ך פעמים רבות. בוויקימילון מפנים לכמה מקורות בשפות העתיקות, אך הם לא מספיק משכנעים.
זה מה שנכתב שם –

באוגריתית מופיע כשם תואר המכיל את שמה של האלוהות עשתרת (עט'טר) – "ערד'" בהוראת "הנורא" . בערבית עָּרֲדַ'ן عَرَّضَ בהוראות שונות, חלקן במשמעות – להרחיב, להתפרס,לספח, להתרבות.

ארמית-סורית כפועל, ܥܪܕ (ˁrd) בהוראת "התפרא". תיבה סורית זו מהווה צורה נוספת לשם "מַערְדוּ" בהוראת ליהפך פראי. "מרדו" mˁrdw בסורית- ליהפך פראי. ובעברית "מרדו" – במשמעות "התקוממו". גזרונים הקשורים בתיבת ערד ܥܪܕ מגולמים בשמות המופיעים הן בסורית: רצועתא rṣwˁtˀ, והן בעברית (וזאת לאור חילופי צ'-ד' בין סורית לעברית) ראו – (עבד) נרצערצועה.

*

כלומר – עיקר המקורות מפנים למילים שמשמען הרחבה, ואולי מכאן ניתן ללמוד על קרבת ערץ-ארץ. אך סוף הדברים יוצר קישור שיותר נראה לי, ואף אפשר להרחיבו –
הרי יש קשר משמעות בשורשים בעלי האותיות הזהות ער"ץ רע"ץ ורצ"ע.
הנה ההגדרות שלהם מתוך מילון ספיר –

עוֹרֵץ [תנ]
1. שובר, משחית: העלה נִדף תַערוץ ואת קש יבש תִרדֹף? (איוב יג 25); קמת לערוץ ארץ (מלשון הפיוט)
2. פוחד: אַל תַערֹץ ואל תֵחָת כי עִמך ה' אלֹהיך (יהושע א 9); מעוז גאונו עָרצו רבים (מלשון הפיוט)
3. מפחיד: מִפני פחד ה' ומהדר גאונו, בקוּמו לַערֹץ הארץ (ישעיהו ב 19); בהיותו תקיף ועורֵץ שאר אנשים (ספרות ימי הביניים)

רוֹעֵץ1 [תנ]
משַבֵּר, מרוצֵץ, מפוצֵץ, מֵביס, מַשמיד: יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב (שמות טו, 6), וירעצו וירֹצצו את בני ישראל (שופטים י 8);

רוֹעֵץ1 [תנ]
מהשורש הארמי <רעע> (במשמעות לשבור, לרוצץ). בחילופי עי"ן בצד"י המקובל בעברית נתקבל גם השורש <רעץ>

(ואני אוסיף שייתכן שרעץ הוא ממקור כפול – רע+רץ, רצץ)

רוֹצֵעַ
1.[תנ] מנַקֵב בּמַרצֵע, דוקר: ורצע אדֹניו את אָזנו במרצע ועבדו לעֹלם (שמות כא 6); צריך לרצוע חור נוסף בחגורה כדי שיהיה אפשר לסגרה
2. [תמ] מַלקֶה ברצוּעה: כל הנושא אישה שאינה הוגנת לו, אלִיָהוּ כופתו והקדוש ברוך הוא רוצעו (קידושין ע)

*

אם כך, העריץ הוא רועץ ורוצץ, רוצע ופוצע.

כי יצר לב האדם רע מנעוריו

ישנו פסוק ידוע –

וַיָּרַח יְהוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי.
בראשית ח, כא.

לכאורה הפירוש פשוט – מנעוריו, כלומר מגיל צעיר מאוד, נטיית האדם היא רע. ואכן ילדים עוד לא למדו לעשות טוב, והם שובבים, ולעיתים אף זדוניים, כפי שידוע לנו.
ואולם, כאן למפרשים היה הרבה מה לומר, באופן טבעי, ואביא מקבץ גדול מדבריהם. וגם זה הוא רק ביחס לעניין המודגש בפסוק, אף כי גם על חלקיו האחרים ארכו הפירושים. ועוד – שאביא רק את הפרשנויות הישירות, ולדיונים בפסוק במקורות אחרים – ספרי הגות, מוסר ועוד – אולי אחזור בפעם אחרת. ומפאת האורך גם לא אוסיף הרבה דברים על דברי המפרשים.

*

רש"י –
מנעוריו – מנעריו כתיב, משננער לצאת ממעי אמו ניתן בו יצר הרע.

רמב"ן –
כי יצר לב האדם רע מנעוריו – מלמד עליהם זכות, שיצירתם בתולדת רעה בימי הנעורים ולא בימי הזקנה. ואם כן, אין להכות את כל חי מפני שני הטעמים האלה. וטעם המ״ם: כי מתחלת הנעורים הוא בהם, כמו שאמרו (בראשית רבה ל״ד:י״ב): משננער לצאת ממעי אמו נתן בו יצר הרע, או יאמר: כי מן הנעורים, כלומר מחמתם תהיה רעת היצר באדם, שהם יחטיאו אותו.

ויש אומרים שהוא כמו: בנעוריו, וכמוהו: מטרם שום אבן אל אבן בהיכל י״י (חגי ב׳:ט״ו), וכן: זאת הארץ אשר תפילו מנחלה לשבטי ישראל (יחזקאל מ״ח:כ״ט).

שד"ל –
כי יצר לב האדם רע מנעוריו – אין ראוי שאשחית כל בשר כל זמן שישחית האדם את דרכו, כי האדם קרוב לחטוא; כי יצר לבו רע מנעוריו, ואם הייתי בא להכות את כל חי בעבור האדם הייתי צריך להביא מבול בכל דור (וכיוצא בזה מצאתי אח״כ לדון יצחק).

מנעריו – כבר מזמן נעוריו ואילך לבו חורש ויוצר מחשבות רע (עיין למעלה ו׳:ה׳); והנה לא אמר כי לב האדם רע בטבעו, אלא כי מחשבותיו רעות מאז בימי נעוריו בלי שיהיה זה הכרחי וטבעי באדם.

רד"צ הופמן –
כי יצר – משום שהאדם חושב רעות מנעוריו, בתקופה שבה אין הוא אחראי למעשיו, הרי כשיגדל, יקשה עליו להגמל מן ההרגל הרע הזה). ביסודו חפץ האדם לעשות רצון קונו — ״גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב — שאור שבעיסה״ וכו׳. ריח הניחוח הוא העד לרצונו הטוב של האדם.

מדרש רבה –
כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו – אַבָּא יוֹסֵי הַתּוֹרְתִי אוֹמֵר עָלוּב הוּא הַשְּׂאוֹר, שֶׁמִּי שֶׁבָּרָא אוֹתוֹ מֵעִיד עָלָיו שֶׁהוּא רַע, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ק״ג:י״ד): כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ. רַבָּנָן אָמְרֵי עֲלוּבָה הַנְּטִיעָה שֶׁמִּי שֶׁנְּטָעָהּ מֵעִיד עָלֶיהָ שֶׁהִיא רָעָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו י״א:י״ז): וַה׳ צְבָאוֹת הַנּוֹטֵעַ אוֹתָךְ דִּבֶּר עָלַיִךְ רָעָה. שָׁאַל אַנְטוֹנִינוֹס אֶת רַבֵּנוּ, אָמַר לוֹ מֵאֵימָתַי יֵצֶר הָרָע נָתוּן בָּאָדָם, מִשֶּׁיָּצָא מִמְּעֵי אִמּוֹ אוֹ עַד שֶׁלֹא יָצָא מִמְּעֵי אִמּוֹ, אָמַר לוֹ עַד שֶׁלֹא יָצָא מִמְּעֵי אִמּוֹ, אָמַר לוֹ לָאו, שֶׁאִלּוּ הָיָה נָתוּן בּוֹ עַד שֶׁהוּא בִּמְעֵי אִמּוֹ, הָיָה חוֹטֵט אֶת בְּנֵי מֵעֶיהָ וְיוֹצֵא, וְהוֹדָה לוֹ רַבִּי, שֶׁהִשְׁוָה לְדַעַת הַמִּקְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו. רַבִּי יוּדָן אָמַר מִנְּעֻרָיו כְּתִיב, מִשָּׁעָה שֶׁהוּא נִנְעָר לָצֵאת מִמְּעֵי אִמּוֹ. וְעוֹד שָׁאַל אַנְטוֹנִינוֹס אֶת רַבֵּנוּ, אָמַר לוֹ מֵאֵימָתַי נְשָׁמָה נִתְּנָה בָּאָדָם מִשֶּׁיָּצָא מִמְּעֵי אִמּוֹ אוֹ עַד שֶׁלֹא יָצָא מִמְּעֵי אִמּוֹ, אָמַר לוֹ מִשֶּׁיָּצָא מִמְּעֵי אִמּוֹ, אָמַר לוֹ לָאו, מָשָׁל אִם תַּנִּיחַ בָּשָׂר שְׁלשָׁה יָמִים בְּלֹא מֶלַח מִיָּד הוּא מַסְרִיחַ. וְהוֹדָה לוֹ רַבִּי, שֶׁהִשְׁוָה דַּעְתּוֹ לְדַעַת הַמִּקְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב י׳:י״ב): חַיִּים וָחֶסֶד עָשִׂיתָ עִמָּדִי וּפְקֻדָּתְךָ שָׁמְרָה רוּחִי, מֵאֵימָתַי נָתַתָּ בִּי אֶת הַנְּשָׁמָה מִשֶּׁהִפְקַדְתַּנִּי.

ילקוט שמעוני –
תָּנוּ רַבָּנָן, קָשֶׁה יֵצֶר הָרָע שֶׁאֲפִילוּ יוֹצְרוֹ קְרָאוֹ רָע, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע.

שִׁבְעָה שֵׁמוֹת יֵשׁ לוֹ לַיֵּצֶר הָרָע. {א} הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קְרָאוֹ רָע, {ב} משֶׁה קְרָאוֹ עָרֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י׳:ט״ז) ״וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם״. {ג} דָּוִד קְרָאוֹ טָמֵא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נ״א:י״ב) ״לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים״, מִכְּלָל דְּאִיכָּא טָמֵא. {ד} שְׁלֹמֹה קְרָאוֹ שׂוֹנֵא, שֶׁנֶּאֱמַר ״אִם רָעֵב שֹׂנַאֲך הַאֲכִילֵהוּ לָחֶם״ {ה} יְשַׁעְיָה קְרָאוֹ מִכְשׁוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו נ״ז:י״ד) ״הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי״. {ו} יְחֶזְקֵאל קְרָאוֹ אֶבֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל י״א:י״ט) ״וַהֲסִירֹתִי לֵב הָאֶבֶן מִבְּשָׂרָם״. {ז} יוֹאֵל קְרָאוֹ צְפוֹנִי, שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ב׳:כ׳) ״וְאֶת הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם״.

רד"ק –
כי יצר לב האדם רע מנעריו – נקרא יצר לפי שנוצר עמו, ואמר מנעוריו, כי יצר הרע הוא באדם קודם יצר הטוב, כי אין בו יצר הטוב בפועל עד שיגדל ויקנהו מעט מעט כמו שאמר: ואיש נבוב ילבב ועיר פרא אדם יולד (איוב י״א:י״ב) – פרושו: וכעיר פרא, הוא האדם כשנולד והוא נבוב בלא לב כלומר בלא שכל ואחר כן ילבב כלומר קונה לב מעט מעט, וכיון שיצר לב האדם רע, כי כן ראיתי בחכמתי לברא אותו עמו, כי כן צריך לפי טבע המציאות הוא חוטא ברוב אם לא אחד מני אלף (איוב ל״ג:כ״ג).

רבנו בחיי –
מנעוריו אמרו רז״ל מנעוריו משננער לצאת ממעי אמו. וידוע שאין האדם מתחייב במצות שהן מצד היצר טוב, עד י״ג שנה, וזהו שדרשו רז״ל יצה״ר גדול מיצר הטוב י״ג שנה. וכן אמר שלמה ע״ה (קהלת ד׳:י״ד) כי מבית הסורים יצא למלוך, כי משעה שהוא יוצא מבית הרחם ששם אסור ומוסגר כאדם המוסגר בבית האסורים מיד הוא רוצה למלוך והוא מבקש פי הדד ונמשך אחר התאוות, ומפני שהמלה חסרה אל״ף פירשוהו מל׳ תרגום, כי תרגום ויבאש וסרי.

מלבי"ם –
כי יצר לב האדם רע מנעוריו. שמעתה מה שיצר לב האדם רע לא יהיה בסבת האדמה, רק הסבה לזה הוא מנעוריו מצד נעוריו. ר״ל שאם היה האדם נולד שלם בשכלו תיכף בהולדו כמו שנולד אדם הראשון לא היה בא לידי חטא, כי הנפש לפי תכונתה נבראה לצייר בלבו ציורים טובים, כמו ציורי הענוה והבושת ויראת ה׳ ואהבתו, ועשות צדקה וחסד ורחמים וכדומה, והיה ראוי שציוריה הטובים יגברו על ציורי הכח המתעורר והמתאוה אשר יעלה על לבו ציורים רעים לכל חטאת, אבל הסבה מה שציורי הלב לרעה גוברים על הציורים הטובים, הוא מפני שהאדם בהולדו עיר פרא יולד, וציורי התאוה באים בו מנעוריו, שמאז יולד יצטיירו בלבו ציורים רעים קנאה וגאוה ונקמה וחמדה וכדומה והם נעשו אזרחיים בנפשו, ועת יגדל ויתחיל השכל להתעורר וכחות הנפשיות יציירו בו ציורים אחרים טובים, כבר ימצאו שנפשו מלאה מציורים הרעים שקדמו ברעיוניו ונעשו בו טבע שני, כמ״ש בדרושי אה״ש דרוש ב׳, וא״כ נעוריו הוא הסבה מה שיצר לב האדם רע. ר״ל מה שהציורים העולים על הלב הם לרעה ולא לטובה, ולכן לא יוסיף לקלל את האדמה כי כבר נתמעט כחה ועכירותה ע״י קללות הקודמות ולא היא הגורמת יצרו הרע, וכן לא אוסיף להכות כל חי כאלו כחות החיים שבאדם [המקובצים מכחות כל בע״ח שקדמו להם בבריאה כמדרגת הפשוטים אל המורכב מהם] הם גרמו לו מה שכחות נפשו נוטים לרע, כי כבר נכנעו כחות החיים ועלו לרצון על מזבחי.

*

ועוד פירוש ארוך אבל יפה –
רש"ר הירש –
כבר הוכחנו לעיל (ו, ה) ש״יֵצֶר״, אינו בצורת פעיל אלא בצורת פעול; אין הוא מציין את היוצר אלא את היציר. היצר הוא יציר לבו של האדם; הוא החזון שהלב שואף אליו.

ומהי משמעות ״מנעוריו״, ״נעורים״? המובן המקורי של ״נער״ הוא לנער או להשליך מעליו דבר מה. כך אצל שמשון: ״אִנָּעֵר״ (שופטים טז, כ), ״נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד״ (ישעיהו לג, טו) וכן הלאה. ובהרחבה: ״נעורת״ – פסולת המושלכת מהפשתן. וזו גם משמעות ימי ה״נעורים״: האדם בצעירותו רוצה לגדול ולהתפתח מתוך עצמו, על פי דרכו. הרשמים הבאים אליו מבחוץ, בין טובים בין רעים, אינם נקלטים בו דרך קבע. טבע הנער עודנו במצבו המקורי, הוא עדיין לא התעטף בטלית של חנופה. עודנו ״מנער״ מעליו רשמים, טובים וגם רעים.

צעירים אינם לא צדיקים ולא רשעים. אוי לו למי שסובר שילד מן השורה הוא רשע מטבעו! מי שבאמת מבחין בילדים יודה שדבר זה אינו נכון. בני הנעורים אינם מושחתים, ויצר לב האדם איננו רע מנעוריו. האדם אינו שואף אל הרע מנעוריו. בדרך כלל, מספר המבוגרים השואפים אל הרע הוא רב ממספר הצעירים. נכון אמנם, שצעירים יעשו את הרע בהרבה דברים; אך זאת משום שעדיין לא למדו לשעבד את עצמם לעול מצוות. שליטה עצמית ומילוי חובותיהם דומות עליהם כעול, ובשאיפתם לעצמאות הם מבקשים ״לנער״ עול זה מעליהם. קשה באמת להתגבר על עצמאות זו של הרצון. חוסר הבגרות השכלית נותן בו שמץ של עקשנות. אך דווקא בעצמאות זו נטוע שורש אישיותו המוסרית של הבוגר העתידי.

ה׳ בחר בעם ישראל, לא מפני שהם נכנעים בנקל, אלא מפני שהם עם קשה עורף. גלוי וידוע היה לפניו שעתידים הם להתגבר על עקשנותם ולבחור בדרך הנכונה, ואז ישתמשו בקשיות ערפם ובעצמאותם למטרות טובות. וכך נטע ה׳ בלב כל אדם את השאיפה לעצמאות, כדי שלבסוף ישקוד ויתמיד בעשיית הטוב. עצמאות זאת מתגלה תחילה כ״נעורים״, הצעיר משתדל לשלח כל רסן, ל״נער״ ולפרוק את העול. אך כשהוא מגיע להכרה שהתכלית הסופית של התורה היא חירות ולא הגבלה, הרי הוא מתמלא בהתלהבות נעורים, ומחליט למסור עצמו לכל רעיון ומטרה נעלים.

המבוגרים, ולא הצעירים, הם הם הפקחים והחכמים בעיניהם, המכורים אל התאווה והבצע, ולועגים לשאיפות הנעלות ולאידיאלים, באומרם שהם ״חלומות נעורים״. משאדם מתבגר ואינו עוד נער, הרי הוא לומד להתאים עצמו למקובל בחברה, אך נכנע לדרישות התאווה והאנוכיות. בזמנים רגילים, עיקר נצחונו של הרע הוא אחרי גיל הנעורים. בתקופה שבה אפילו הצעירים ישאפו אל הרע מתוך הכרה, כ״יצר לבם״ וכמשאת נפשם, יידרש מבול שני. אך מצב זה הוא בלתי טבעי בהחלט.

לכן נאמר כאן: אם תגיע תקופה שיצר לב האדם יהיה רע מנעוריו – בניגוד למצב הטבעי; אם תגיע תקופה שאף הצעירים רואים את הרע כמשאת נפשם; הרי שבמצב כזה אפסה כל תקווה מהדור ההוא, שכן תקוות הדור תלויה בצעירים ולא במבוגרים ובזקנים. ואם כתוצאה מכך יהיה צורך לקלל בשנית את האדמה ״בעבור האדם״ ולטובתו – אף על פי כן, ה׳ לא יעשה זאת.

הבמות


הבמות.
כבר ולהויזן כתב על כך בהרחבה – ספר מלכים מתמקד מאוד במצב הבמות בישראל וביהודה, וניכר שהדבר עומד בראש מעייניו. לגבי כל מלך כמעט הוא מזכיר את העניין הזה. ואמנם, הבמות התקיימו כל הזמן, למעט בתקופה קצרה בימי חזקיהו, שנחשב מלך צדיק במיוחד – אלא שמנשה השיבן – והן הושמדו לגמרי רק בימי יאשיהו, שמצוין במיוחד לטובה.
אם כך, יש יסוד לטענה שספר מלכים מרוכז ביאשיהו זה, שבזמנו נמצא ספר התורה, שלדעת ולהויזן הוא ספר דברים, וכן גם ספר מלכים, כמו כל ספרי הנביאים הראשונים, נחשב כשייך למקור הדויטרונומיסטי.
להלן אציין את המקומות הרבים שהבמות מופיעות בהם בספר מלכים. עוד הן מופיעות, בצורה מתונה בהרבה, אצל נביאי התקופה, וכן בדברי הימים.

*

מלכים א ג, ב
רַק הָעָם מְזַבְּחִים בַּבָּמוֹת כִּי לֹא נִבְנָה בַיִת לְשֵׁם יְהוָה עַד הַיָּמִים הָהֵם

מלכים א ג, ג
וַיֶּאֱהַב שְׁלֹמֹה אֶת יְהוָה לָלֶכֶת בְּחֻקּוֹת דָּוִד אָבִיו רַק בַּבָּמוֹת הוּא מְזַבֵּחַ וּמַקְטִיר

מלכים א יב, לא
וַיַּעַשׂ אֶת בֵּית בָּמוֹת וַיַּעַשׂ כֹּהֲנִים מִקְצוֹת הָעָם אֲשֶׁר לֹא הָיוּ מִבְּנֵי לֵוִי

מלכים א יב, לב
וַיַּעַשׂ יָרׇבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ כֵּן עָשָׂה בְּבֵית אֵל לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה וְהֶעֱמִיד בְּבֵית אֵל אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה

מלכים א יג, ב
וַיִּקְרָא עַל הַמִּזְבֵּחַ בִּדְבַר יְהוָה וַיֹּאמֶר מִזְבֵּחַ מִזְבֵּחַ כֹּה אָמַר יְהוָה הִנֵּה בֵן נוֹלָד לְבֵית דָּוִד יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ וְזָבַח עָלֶיךָ אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת הַמַּקְטִרִים עָלֶיךָ וְעַצְמוֹת אָדָם יִשְׂרְפוּ עָלֶיךָ

מלכים א יג, לב
כִּי הָיֹה יִהְיֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר קָרָא בִּדְבַר יְהוָה עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית אֵל וְעַל כׇּל בָּתֵּי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן

מלכים א יג, לג
אַחַר הַדָּבָר הַזֶּה לֹא שָׁב יָרׇבְעָם מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וַיָּשׇׁב וַיַּעַשׂ מִקְצוֹת הָעָם כֹּהֲנֵי בָמוֹת הֶחָפֵץ יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ וִיהִי כֹּהֲנֵי בָמוֹת

מלכים א יד, כג
וַיִּבְנוּ גַם הֵמָּה לָהֶם בָּמוֹת וּמַצֵּבוֹת וַאֲשֵׁרִים עַל כׇּל גִּבְעָה גְבֹהָה וְתַחַת כׇּל עֵץ רַעֲנָן

מלכים א טו, יד
וְהַבָּמוֹת לֹא סָרוּ רַק לְבַב אָסָא הָיָה שָׁלֵם עִם יְהוָה כָּל יָמָיו

מלכים א כב, מד
אַךְ הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת

מלכים ב יב, ד
רַק הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת

מלכים ב יד, ד
רַק הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת

מלכים ב טו, ד
רַק הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת

מלכים ב טו, לה
רַק הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת הוּא בָּנָה אֶת שַׁעַר בֵּית יְהוָה הָעֶלְיוֹן

מלכים ב טז, ד
וַיְזַבֵּחַ וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כׇּל עֵץ רַעֲנָן

מלכים ב יז, ט
וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם וַיִּבְנוּ לָהֶם בָּמוֹת בְּכׇל עָרֵיהֶם מִמִּגְדַּל נוֹצְרִים עַד עִיר מִבְצָר

מלכים ב יז, יא
וַיְקַטְּרוּ שָׁם בְּכׇל בָּמוֹת כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר הֶגְלָה יְהוָה מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲשׂוּ דְּבָרִים רָעִים לְהַכְעִיס אֶת יְהוָה

מלכים ב יז, כט
וַיִּהְיוּ עֹשִׂים גּוֹי גּוֹי אֱלֹהָיו וַיַּנִּיחוּ בְּבֵית הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשׂוּ הַשֹּׁמְרֹנִים גּוֹי גּוֹי בְּעָרֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם יֹשְׁבִים שָׁם

מלכים ב יז, לב
וַיִּהְיוּ יְרֵאִים אֶת יְהוָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מִקְצוֹתָם כֹּהֲנֵי בָמוֹת וַיִּהְיוּ עֹשִׂים לָהֶם בְּבֵית הַבָּמוֹת

וחזקיהו הסיר את הבמות –
מלכים ב יח, ד
הוּא הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת הָאֲשֵׁרָה וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן

אך מנשה בנו כבר השיבן –
מלכים ב כא, ג
וַיָּשׇׁב וַיִּבֶן אֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר אִבַּד חִזְקִיָּהוּ אָבִיו וַיָּקֶם מִזְבְּחֹת לַבַּעַל וַיַּעַשׂ אֲשֵׁרָה כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁתַּחוּ לְכׇל צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעֲבֹד אֹתָם

עד שבא יאשיהו והשביתן –
מלכים ב כג, ה
וְהִשְׁבִּית אֶת הַכְּמָרִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה וּמְסִבֵּי יְרוּשָׁלִָם וְאֶת הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם

מלכים ב כג, ח
וַיָּבֵא אֶת כׇּל הַכֹּהֲנִים מֵעָרֵי יְהוּדָה וַיְטַמֵּא אֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר קִטְּרוּ שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים מִגֶּבַע עַד בְּאֵר שָׁבַע וְנָתַץ אֶת בָּמוֹת הַשְּׁעָרִים אֲשֶׁר פֶּתַח שַׁעַר יְהוֹשֻׁעַ שַׂר הָעִיר אֲשֶׁר עַל שְׂמֹאול אִישׁ בְּשַׁעַר הָעִיר

מלכים ב כג, ט
אַךְ לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֶל מִזְבַּח יְהוָה בִּירוּשָׁלִָם כִּי אִם אָכְלוּ מַצּוֹת בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם

מלכים ב כג, יג
וְאֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר מִימִין לְהַר הַמַּשְׁחִית אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְעַשְׁתֹּרֶת שִׁקֻּץ צִידֹנִים וְלִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם תּוֹעֲבַת בְּנֵי עַמּוֹן טִמֵּא הַמֶּלֶךְ

מלכים ב כג, יט
וְגַם אֶת כׇּל בָּתֵּי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס הֵסִיר יֹאשִׁיָּהוּ וַיַּעַשׂ לָהֶם כְּכׇל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל

מלכים ב כג, כ
וַיִּזְבַּח אֶת כׇּל כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר שָׁם עַל הַמִּזְבְּחוֹת וַיִּשְׂרֹף אֶת עַצְמוֹת אָדָם עֲלֵיהֶם וַיָּשׇׁב יְרוּשָׁלִָם

בין 'פה אחד' ל'לב אחד'

אחדות דעים – בראי הפסיכולוגיה

(מעלה שוב מאמר ישן מ'אתר הניווט בתנ"ך)

בדרך כלל טוב שיש יועצים רבים: 

משלי יא14: "באין תחבלות יפל עם ותשועה ברב יועץ"  

משלי טו22: "הפר מחשבות באין סוד וברב יועצים תקום"  

משלי כד6: "כי בתחבלות תעשה לך מלחמה ותשועה ברב יועץ"

ואולם, אם כולם אומרים את אותו הדבר אין בכך הרבה תועלת. כך ניתן ללמוד מנבואתם של נביאי השקר הרבים לאחאב לפני הקרב:
מלכים א פרק כב, פסוק יג:
"וְהַמַּלְאָךְ אֲשֶׁר-הָלַךְ לִקְרֹא מִיכָיְהוּ, דִּבֶּר אֵלָיו לֵאמֹר, הִנֵּה-נָא דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים פֶּה-אֶחָד טוֹב, אֶל-הַמֶּלֶךְ; יְהִי-נָא דבריך (דְבָרְךָ), כִּדְבַר אַחַד מֵהֶם–וְדִבַּרְתָּ טּוֹב".

מעבר להיות נבואתם נבואת שקר, ניתן ללמוד על מכשלתם מעצם העובדה שדיברו "פה אחד" (והרי "אין שני נביאים – נביאי אמת – מתנבאים בלשון אחת"). והדבר נתמך בפסיכולוגיה:
בספר "פסיכולוגיה חברתית" של האוניברסיטה הפתוחה, כרך ד', עמ' 73, כתוב:
"ג'אניס טוען שלעתים שואפת הקבוצה לאחידות דעים ולהסכמה בין כל חבריה, גם במחיר של התעלמות מהעובדות ומהערכות מציאותיות. תהליך זה נקרא חשיבה קבוצתית. כשמתרחשת חשיבה קבוצתית, שואפת הקבוצה 'ליישר קו' ולהפגין אחידות והסכמה, ומוכנה לשם כך 'לעצום עיניים' ולא לראות את הדברים נכוחה. במצב זה, לא רק שהקבוצה איננה יצירתית יותר מהיחידים, אלא שאפשר אף לומר שהיא מדכאת את היצירתיות ומובילה לקיבעון מחשבתי".

עוד נכתב שם שבמקרה כזה, לא נכון יהיה לומר, כי קהלת ד9: "טובים השנים מן האחד", אלא האחד הוא העדיף.

מעניין שלשון "פה אחד" נאמר גם על המלכים שנלחמו ביהושע:
יהושע ט2: "ויתקבצו יחדו להלחם עם יהושע ועם ישראל פה אחד".
כך גם יש התאספות ו"סוד" במלחמת העמים בישראל המתוארת בתהילים פג:
"7 אהלי אדום וישמעאלים מואב והגרים.
8 גבל ועמון ועמלק פלשת עם-ישבי צור.
9 גם-אשור נלוה עמם היו זרוע לבני-לוט סלה".

ועוד מעניין, מנגד, מה שכותב רש"י על הפסוק:
שמות פרק יט, פסוק ב:
"וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים, וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי, וַיַּחֲנוּ, בַּמִּדְבָּר; וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר".
רש"י: "ויחן שם ישראל – כאיש אחד בלב אחד אבל שאר כל החניות בתרעומות ובמחלוקת (מכילתא)".
נראה שיש הבדל בין אחדות ובין אחידות. כמו כן, נראה שיש הבדל בין החלטות אסטרטגיות ובין הווי-חיים.

לתשומת לב מקבלי ההחלטות…

עוד יש לציין, כי הביטוי "לב אחד" (שמורה על הסכמה פנימית ולא רק "מהשפה ולחוץ") – בניגוד ל"פה אחד" – מוזכר תמיד לחיוב:

ירמיהו לב39: "ונתתי להם לב אחד ודרך אחד ליראה אותי כל הימים לטוב להם ולבניהם אחריהם"

יחזקאל יא19: "ונתתי להם לב אחד ורוח חדשה אתן בקרבכם והסרתי לב האבן מבשרם ונתתי להם לב בשר"

דברי הימים א יב39: "כל אלה אנשי מלחמה עדרי מערכה בלבב שלם באו חברונה להמליך את דויד על כל ישראל וגם כל שרית ישראל לב אחד להמליך את דויד"

דברי הימים ב ל12: "גם ביהודה היתה יד האלהים לתת להם לב אחד לעשות מצות המלך והשרים בדבר ה'"

מתוך ספרו של הרב יונתן זקס 'רעיונות משני-חיים'

החודשים האיתנים, זיו ובול

שמות החודשים.
כידוע, בתנ"ך החודשים נזכרים לפי ערך מספרי, ופותחים בניסן, הוא החודש הראשון. אך החל מגלות בבל החודשים מקבלים שמות בבלליים – ניסן, אייר וכו', שגם הם מוזכרים בפרקים המאוחרים שבתנ"ך. ואילו הספירה מתשרי היא מאוחרת יותר.
ואולם, לחודשים היו גם שמות אחרים, בעלי צליל עברי, שנשתמרו רק שלושה מהם – האיתנים, בול וזיו.

בוויקיפדיה נכתב –
בתנ"ך מצוינים גם שמות אחרים לחודשים, כגון "ירח האיתנים" לתשרי[20], "ירח בול" לחשוון[21] ו"חודש זיו" לאייר[22]. ככל הנראה, מקורם של שמות אלו בשפה הפיניקית, והם מובאים בתנ"ך רק בספר מלכים בשל השפעה תרבותית פיניקית, בעקבות המסחר של שלמה המלך עם הפיניקים.

[20] וַיִּקָּהֲלוּ אֶל-הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל-אִישׁ יִשְׂרָאֵל, בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בספר מלכים א', פרק ח', פסוק ב'

[21] וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל, הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי, כָּלָה הַבַּיִת לְכָל-דְּבָרָיו
כָל-מִשְׁפָּטָו; וַיִּבְנֵהוּ שֶׁבַע שָׁנִים, בספר מלכים א', פרק ו', פסוק ל"ח

[22] וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ-מִצְרַיִם, בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו, הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל-יִשְׂרָאֵל: וַיִּבֶן הַבַּיִת לַה', בספר מלכים א', פרק ו', פסוק א'

*

מהו זיו?
על הפסוק האחרון כותב ר"י קרא ומביא שני הסברים –

בחדש זיו – פתרונו: בחודש שאורה שולטת בו, הוא אייר שכבר חמה שולטת בעולם, שכל מי שרוצה לבנות ביניין מקויים צריך לבנותו בעת חום צח עלי אור ולא ביום מעונן כדי שידבק הסיד בקיר ולא יפול הטיח מן הקיר.


ופתרון רבותינו: חודש זיו שיש בו זיו לאילנות וכן תרגם יונתן בירח ניצניא,

(והוא ממשיך בדיון -)
ואם תאמר אף ניסן וסיון וכל חדשי ימות החמה אתה יכול לקרוא לכל אחד ואחד חודש זיו לפי שבכל אחד ואחד שולט בו אורה כמו כן, לכך נאמר הוא החדש השני למלך שלמה ואי אתה מוצא חודש שיני למלכי ישראל אלא אייר שהרי למלכי ישראל מונין מניסן, נמצאת למד שקורהו שיני משני טעמים, אחד שהוא שיני לחדשים שהרי ניסן ראשון לחדשי השנה, ועוד שהוא שיני למלוך שלמה על ישראל.

(כלומר, לפיו 'בחודש השני' מתייחס הן לחודש עצמו, שהוא שני לספירה, והן למניין שנותיו של שלמה. אך כפשוטו כנראה הסיומת 'למלוך שלמה' חוזרת למניין השנים).

*

ומהו בול?
אומר רש"י –
בירח בול – הוא מרחשון, שהעשב בלה בשדה, ובוללין לבהמה מן הבית, מלשון: ויבל לחמורים (שופטים י״ט:כ״א).

אבל רד"ק חולק עליו, ולדעתי מדייק יותר –
בירח בול – הוא מרחשון כמו שאמר הוא החדש השמיני ונקרא כן מפני הגשמים שמתחילין בו ענין מבול

(אך מביא גם את דעת קודמיו -)
ובדברי רז״ל בירח בול שבו העלה נבל והארץ עשויה בולות בולות וירח שבו בוללין לבהמה מתוך הבית כלומר שמאכל הבהמה כלה מן השדה ודעת יונתן בזה שתרגם בירח מיסף אבביא.

*

ומהו האיתנים?
על כך כתבתי לפני כמה ימים, אך אצרף שוב –

רד"ק מפרט –
בירח האיתנים – שבו אוספים הפירות והתבואות לבית, כמו שנקרא חג האסיף לזה הטעם. וכן איתנים לשון חוזק, שהתבואות והפירות חיי האדם,

(וממשיך מדברי קודמיו -)
ומרבו׳ ז״ל שאמרו חדש שנולדו בו אבות הם איתני עולם כמו והאיתנים מוסדי ארץ, ומהם שאמרו שהוא חזק המצות שיש בזה החדש חגים ומצות.

ויונתן תרגם 'בירחא דעתיקיא דקרן ליה ירחא קדמאה בחגא וכען הוא ירחא שביעאה', כלומר כי לפני הזמן יצאו ישראל ממצרים היה תשרי החדש הראשון, כי בתשרי נברא העולם, ומשיצאו בני ישראל ממצרים בניסן הוא ראש לחדשים, ותשרי שביעי לו, כי כן אמר להם האל ית׳ החדש הזה לכם ראש חדשים לכם, מכלל כי לשאר העולם אינו ראשון כי תשרי הוא ראשון.

*

עד כאן לעניין שמות החודשים. ועתה אוסיף כי כולם נמצאים בפתיחת ספר מלכים, בתיאור מלוכת שלמה. במקור הקודם שהזכרתי מייחסים זאת להשפעת המסחר עם הפיניקים, אך אפשר להציע הסבר נוסף – פעמים רבות אנו רואים בהיסטוריה, שכאשר מתחילה מלוכה חזקה, משתנה גם ספירת הזמנים. כך, למשל, יוליוס קיסר הנהיג לוח חדש – הלוח היוליאני, ולבסוף אף חודש בו נקרא על שמו – יולי, והבא על שם ממשיכו – אוגוסט, מאוגוסטוס. כך, ניתן לטעון, קרה גם בימי שלמה, שנתן שמות חדשים לחודשים. ומדוע אחר-כך איננו מוצאים אותם? אולי שמות אלה לא השתרשו.
אך מצד שני, צריך לזכור שכל סיפורי שלמה נחשבים במחקר כאגדות, ולפי החוקרים גם אם התקיים, הרי שמלכותו הייתה קטנה מאוד.

*

ואוסיף עוד פרט מעניין במידה מסוימת – תיאור ממלכת שלמה נפרס על פני 11 הפרקים הראשונים של ספר מלכים, וכן תיאור העולם הקדום המיתי, לפני אברהם, נפרס על פני 11 פרקים בספר בראשית. כאן – ראשית העולם, וכאן – ראשית קיום המקדש.
האם אפשר להסיק מכאן משהו? איני בטוח, וכנראה שלא, שהרי חלוקת הפרקים היא מאוחרת. ובכל אופן זהו פרט שראיתי לנכון לציינו.

סיבת חורבן בית ראשון

אתמול כתבתי על עקרון 'דור רביעי' – ה' לא מעניש את החוטאים מיד, אלא מחכה ארבעה דורות ונותן להם זמן לשוב בתשובה. וזאת בהמשך למה שכתבתי על דברי יחזקאל על מאמר העם 'אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה'. יחזקאל לא מסכים לכך, אך הנה זה אכן העיקרון המקראי הקדום.

עתה אביא ראיה נוספת לכך שאכן כך נתפסה מידת האל בישראל הקדומה, וזאת – כפי שעולה מהסיבה שנותן ספר מלכים לחורבן הבית – חטאות מנשה. אמנם אחרי מנשה באו עוד כמה מלכים – ואף ניתן לטעון שאלו 'ארבעה דורות' – אך הוא זה שנחשב כגורם לחורבן. ואמנם אחריו בא נכדו, המלך יאשיהו, שנחשב צדיק ביותר, אך מצוין שאף הוא לא הצליח לבטל את רוע הגזרה.
כך הדברים מופיעים –

מלכים ב, כא –
(י) וַיְדַבֵּר יְהוָה בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים לֵאמֹר.

(יא) יַעַן אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה מֶלֶךְ יְהוּדָה הַתֹּעֵבוֹת הָאֵלֶּה הֵרַע מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר לְפָנָיו וַיַּחֲטִא גַם אֶת יְהוּדָה בְּגִלּוּלָיו.

(יב) לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל יְרוּשָׁלַ‍ִם וִיהוּדָה אֲשֶׁר כָּל שמעיו [שֹׁמְעָהּ] תִּצַּלְנָה שְׁתֵּי אָזְנָיו.

(יג) וְנָטִיתִי עַל יְרוּשָׁלַ‍ִם אֵת קָו שֹׁמְרוֹן וְאֶת מִשְׁקֹלֶת בֵּית אַחְאָב וּמָחִיתִי אֶת יְרוּשָׁלַ‍ִם כַּאֲשֶׁר יִמְחֶה אֶת הַצַּלַּחַת מָחָה וְהָפַךְ עַל פָּנֶיהָ.

(יד) וְנָטַשְׁתִּי אֵת שְׁאֵרִית נַחֲלָתִי וּנְתַתִּים בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וְהָיוּ לְבַז וְלִמְשִׁסָּה לְכָל אֹיְבֵיהֶם.

(טו) יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינַי וַיִּהְיוּ מַכְעִסִים אֹתִי מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה.

(ואמנם, הפסוק האחרון כאן מרחיב את התמונה – אלו חטאים חוזרים וממושכים, ומנשה הוא רק הקצה שלהם)

ובנוגע ליאשיהו נאמר –
מלכים ב, כג –
(כה) וְכָמֹהוּ לֹא הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ אֲשֶׁר שָׁב אֶל יְהוָה בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ וּבְכָל מְאֹדוֹ כְּכֹל תּוֹרַת מֹשֶׁה וְאַחֲרָיו לֹא קָם כָּמֹהוּ.

(כו) אַךְ לֹא שָׁב יְהוָה מֵחֲרוֹן אַפּוֹ הַגָּדוֹל אֲשֶׁר חָרָה אַפּוֹ בִּיהוּדָה עַל כָּל הַכְּעָסִים אֲשֶׁר הִכְעִיסוֹ מְנַשֶּׁה.

(כז) וַיֹּאמֶר יְהוָה גַּם אֶת יְהוּדָה אָסִיר מֵעַל פָּנַי כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי אֶת יִשְׂרָאֵל וּמָאַסְתִּי אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי אֶת יְרוּשָׁלַ‍ִם וְאֶת הַבַּיִת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם.

וכן נאמר לגבי ממשיכו, יהויקים –
מלכים ב כד
(א) בְּיָמָיו עָלָה נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַיְהִי לוֹ יְהוֹיָקִים עֶבֶד שָׁלֹשׁ שָׁנִים וַיָּשָׁב וַיִּמְרָד בּוֹ.

(ב) וַיְשַׁלַּח יְהוָה בּוֹ אֶת גְּדוּדֵי כַשְׂדִּים וְאֶת גְּדוּדֵי אֲרָם וְאֵת גְּדוּדֵי מוֹאָב וְאֵת גְּדוּדֵי בְנֵי עַמּוֹן וַיְשַׁלְּחֵם בִּיהוּדָה לְהַאֲבִידוֹ כִּדְבַר יְהוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים.

(ג) אַךְ עַל פִּי יְהוָה הָיְתָה בִּיהוּדָה לְהָסִיר מֵעַל פָּנָיו בְּחַטֹּאת מְנַשֶּׁה כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה.

(ד) וְגַם דַּם הַנָּקִי אֲשֶׁר שָׁפָךְ וַיְמַלֵּא אֶת יְרוּשָׁלַ‍ִם דָּם נָקִי וְלֹא אָבָה יְהוָה לִסְלֹחַ.

(ה) וְיֶתֶר דִּבְרֵי יְהוֹיָקִים וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה.

(ו) וַיִּשְׁכַּב יְהוֹיָקִים עִם אֲבֹתָיו וַיִּמְלֹךְ יְהוֹיָכִין בְּנוֹ תַּחְתָּיו.

*

ואולם, לפי ירמיהו, חטאות העם הן אלו שהובילו לחורבן, כפי שהוא מציין במקומות רבים.
כך הוא אומר –

ירמיהו כה –
(א) הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה עַל יִרְמְיָהוּ עַל כָּל עַם יְהוּדָה בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית לִיהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הִיא הַשָּׁנָה הָרִאשֹׁנִית לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל.

(ב) אֲשֶׁר דִּבֶּר יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא עַל כָּל עַם יְהוּדָה וְאֶל כָּל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַ‍ִם לֵאמֹר.

(ג) מִן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְיֹאשִׁיָּהוּ בֶן אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה זֶה שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה הָיָה דְבַר יְהוָה אֵלָי וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם אַשְׁכֵּים וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם.

(ד) וְשָׁלַח יְהוָה אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדָיו הַנְּבִאִים הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְלֹא הִטִּיתֶם אֶת אָזְנְכֶם לִשְׁמֹעַ.

(ה) לֵאמֹר שׁוּבוּ נָא אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמֵרֹעַ מַעַלְלֵיכֶם וּשְׁבוּ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם.

(ו) וְאַל תֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם וּלְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לָהֶם וְלֹא תַכְעִיסוּ אוֹתִי בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם וְלֹא אָרַע לָכֶם.

(ז) וְלֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי נְאֻם יְהוָה לְמַעַן הכעסוני [הַכְעִיסֵנִי] בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם לְרַע לָכֶם.

(ח) לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת יַעַן אֲשֶׁר לֹא שְׁמַעְתֶּם אֶת דְּבָרָי.

(ט) הִנְנִי שֹׁלֵחַ וְלָקַחְתִּי אֶת כָּל מִשְׁפְּחוֹת צָפוֹן נְאֻם יְהוָה וְאֶל נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי וַהֲבִאֹתִים עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת וְעַל יֹשְׁבֶיהָ וְעַל כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה סָבִיב וְהַחֲרַמְתִּים וְשַׂמְתִּים לְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה וּלְחָרְבוֹת עוֹלָם.

(י) וְהַאֲבַדְתִּי מֵהֶם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל רֵחַיִם וְאוֹר נֵר.

(יא) וְהָיְתָה כָּל הָאָרֶץ הַזֹּאת לְחָרְבָּה לְשַׁמָּה וְעָבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה.

(יב) וְהָיָה כִמְלֹאות שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד עַל מֶלֶךְ בָּבֶל וְעַל הַגּוֹי הַהוּא נְאֻם יְהוָה אֶת עֲו‍ֹנָם וְעַל אֶרֶץ כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתִּי אֹתוֹ לְשִׁמְמוֹת עוֹלָם.

(יג)

והבאיתי [וְהֵבֵאתִי] עַל הָאָרֶץ הַהִיא אֶת כָּל דְּבָרַי אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלֶיהָ אֵת כָּל הַכָּתוּב בַּסֵּפֶר הַזֶּה אֲשֶׁר נִבָּא יִרְמְיָהוּ עַל כָּל הַגּוֹיִם.

(יד) כִּי עָבְדוּ בָם גַּם הֵמָּה גּוֹיִם רַבִּים וּמְלָכִים גְּדוֹלִים וְשִׁלַּמְתִּי לָהֶם כְּפָעֳלָם וּכְמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם.

(על פי דברים אלה כנראה, או דברים מסוג זה, אמרו חז"ל כי הבית הראשון נחרב בגלל שלושה דברים – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. שפיכות דמים ראינו בקטע הקודם, בימי מנשה, ואילו כאן מדובר על עבודה זרה. גילוי עריות – עדיין יש למצוא).

*

וכן, ירמיה מדבר גם על חטאים אחרים של העם – על שלא שחררו את עבדיהם –

ירמיה לד –
(ח) הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהוָה אַחֲרֵי כְּרֹת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַ‍ִם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר.

(ט) לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ.

(י) וַיִּשְׁמְעוּ כָל הַשָּׂרִים וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בָּאוּ בַבְּרִית לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם עוֹד וַיִּשְׁמְעוּ וַיְשַׁלֵּחוּ.

(יא) וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי כֵן וַיָּשִׁבוּ אֶת הָעֲבָדִים וְאֶת הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים ויכבישום [וַיִּכְבְּשׁוּם] לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת.

(יב) וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהוָה לֵאמֹר.

(יג) כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר.

(יד) מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ וְלֹא שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם.

(טו) וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם וַתַּעֲשׂוּ אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְרֵעֵהוּ וַתִּכְרְתוּ בְרִית לְפָנַי בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו.

(טז) וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת שְׁמִי וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ אֲשֶׁר שִׁלַּחְתֶּם חָפְשִׁים לְנַפְשָׁם וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם לִהְיוֹת לָכֶם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת.

(יז) לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם יְהוָה אֶל הַחֶרֶב אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לזועה [לְזַעֲוָה] לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ.

(יח) וְנָתַתִּי אֶת הָאֲנָשִׁים הָעֹבְרִים אֶת בְּרִתִי אֲשֶׁר לֹא הֵקִימוּ אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרְתוּ לְפָנָי הָעֵגֶל אֲשֶׁר כָּרְתוּ לִשְׁנַיִם וַיַּעַבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו.

(יט) שָׂרֵי יְהוּדָה וְשָׂרֵי יְרוּשָׁלַ‍ִם הַסָּרִסִים וְהַכֹּהֲנִים וְכֹל עַם הָאָרֶץ הָעֹבְרִים בֵּין בִּתְרֵי הָעֵגֶל.

(כ) וְנָתַתִּי אוֹתָם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ.

(כא) וְאֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת שָׂרָיו אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל הָעֹלִים מֵעֲלֵיכֶם.

(כב) הִנְנִי מְצַוֶּה נְאֻם יְהוָה וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְנִלְחֲמוּ עָלֶיהָ וּלְכָדוּהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מֵאֵין יֹשֵׁב.

*

הנה כי כן, אנו רואים שיש כמה גישות לחורבן בית ראשון – לפי מלכים יש לתלות זאת בחטאות מנשה, לפי עיקרון של 'פוקד עוון אבות על בנים', בעוד לפי ירמיה, יש לתלות זאת בחטאות העם בהווה.

ולזאת אפשר להוסיף סיבה נוספת המוזכרת בספר ויקרא – אי שמירת שמיטה. כמו שנאמר –

וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲו‍ֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם.

וכן שמעתי פעם בפירוש חז"ל.

דור רביעי


הרבה מאוד נכתב על שלוש עשרה מידות האל, וכאן אציין רק דבר אחד.
נכתב –

שמות לד –
 ו וַיַּעֲבֹר יְהוָה עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא יְהוָה יְהוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. ז נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים. 

והנה, בתפילה עוצרים את המידות במילה 'ונקה', וכן רוב שיטות הספירה נוהגות כך. אבל ניתן לטעון שגם ההמשך הוא מידת רחמים. כיצד? פשוט – אלוהים לא מעניש מיד, אלא מחכה ארבעה דורות עד מתן העונש.
דבר דומה ניתן למצוא גם אצל רש"י ואבן עזרא, למשל –

רש"י –
על רבעים – דור רביעי. 

אבן עזרא על שמות כ, ד –
כי הנה מפורש הוא: לשונאי, כי אם היה הבן מאוהבי השם, לא יפקוד עליו עון האב. והטעם הוא: שהשם לא יאריך אפו אם יהיו עד ארבעה דורות שונאי השם כולם.
ויש אומרים: שיכרת הראשון, גם השני, גם השלישי.

*

באופן דומה נאמר גם על גלות בני ישראל במצרים –

בראשית טו, טז –
וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה.

מפרש רש"י –
ודר רביעי – לאחר שיגלו למצרים יהיו שם ג׳ דורות, והרביעי ישוב לארץ הזאת, שבארץ כנען היה מדבר עמו וכרת ברית זו. וכן היה: יעקב גלה למצרים, צא וחשוב דורותיו: יהודה, פרץ, חצרון, כלב בן חצרון מבאי הארץ היה.

כי לא שלם עון האמורי – להיות משתלח מארצו עד אותו זמן, שאין הקב״ה נפרע מן האומה עד שתתמלא סאתה, שנאמר: בסאסאה בשלחה תריבנה (ישעיהו כ״ז:ח׳).

(ובאמת, כל האנשים המוזכרים בשושלותיהם, נמצא בהם ארבעה דורות מדור יוצאי מצרים לדור הכניסה לארץ. הידוע ביותר – משה, בן עמרם, בן קהת, בן לוי, אך כן גם רבים אחרים. ולפי חישוב זה מפרשים חז"ל – וכן מופיע ברש"י – את מניין שנות מושב ישראל במצרים כ-210 שנים, ולא 400 כנכתב, שהם מחושבים מימי ברית בין הבתרים. ואמנם, גם ב-210 שנה ארבעה דורות נכנסים רק בדוחק רב, אך זה בגבולות האפשר. והסבר אפשרי אחר הוא לומר כי 'בני בנים כבנים', וכי לא נספרים כל הדורות, אך אחדות הספירה של ארבעה דורות מעידה כנגד פתרון זה. ואם כך למה נכתב ארבע מאות שנה? נמשיך לפירוש הבא – )

ורשב"ם המשוחזר –
ודור רביעי ישובו הנה – המפרש דור רביעי של ישראל ישובו הנה לארץ ישראל טועה הוא, כי מאחר שנתן קצבה לארבע מאות שנה מה לנו אם דור רביעי או דור חמישי, והלא מכל מקום יתעכבו ד׳ מאות שנה. אלא הכתוב נותן טעם למה יתעכבו ד׳ מאות שנה, לפי שאחר דור רביעי של אמוריים ישובו הנה. כי הדור מאה שנה, כאשר נמצא במסכת עדיות (משנה עדיות ב׳:ט׳), נמצא ד׳ דורות ד׳ מאות שנה. שאף על פי שיושבי הארץ חטאו ודינם להקיא הארץ את יושביה, צריך אני להמתין ד׳ דורות, כדכתיב: פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשונאי (שמות כ׳:ד׳), אולי יחזרו הבנים בתשובה. כי לא שלם – זמן פרעון שאני עתיד לפרע אליו מן האמורים החוטאים, עד הנה – עד אחר דור רביעי של אמוריים כדכתיב על שלשים וכו׳. זהו עקר פשוטו.

(כלומר, אם אני מבין נכון – ובכל אופן זו ההצעה שאני חשבתי עליה – 400 שנה הן פשוט לשון אחרת של 'ארבעה דורות'. ובאשר לכתוב המזכיר 430 שנה – שם כנראה הכותב הוסיף שלושים שנה מסיבה מסוימת, ולא כאן המקום לדון בזה. וכמובן שמלבד זאת ניתן לטעון שאלו מקורות שונים, אלא שבקריאה המוצעת פה הם דווקא מתיישבים. אבל אבן עזרא מפרש 'דור' אחרת – )

אבן עזרא –
ודור רביעי – רובי המפרשים השתבשו בפירוש: דור. והנה אמרו הקדמונים: עשרה דורות (משנה אבות ה׳:ב׳), ונמצא: לאלף דור (דברים ז׳:ט׳), ובאיוב: ארבעה דורות (איוב מ״ב:ט״ז).

והנכון בעיני: כי פירוש דור – כמו: יושב, מגזרת: מדור באהלי רשע (תהלים פ״ד:י״א), ומדתו הקץ שידור אדם בחלדו, ויש ארוך ויש קצר.

ודור רביעי – אחר היות זרעו גר, והטעם: על מצרים, וכן כתוב: כי גר היית בארצו (דברים כ״ג:ח׳). וכן היה קהת גר, ועמרם, ומשה גם אהרן, ובניהם שבו אל ארץ כנען.