אני מציין פה מפעם לפעם קטעי ארכיאולוגיה חשובים, והפעם – תפילת נבונאיד.

בדניאל ד מסופר על נבוכדנצר שלבו הפך ללב חיה וכך הסתובב שבע שנים, עד שהכיר בשלטון האל. הנה כך הדברים מופיעים בתרגום לעברית (חלק מהפרק המלא) –

דניאל ד, תרגום מארמית –
(כא) זֶה הַפִּתְרוֹן, הַמֶּלֶךְ, וּגְזֵרַת עֶלְיוֹן הִיא, שֶׁהִגִּיעָה אֶל אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ.

(כב) וְאוֹתְךָ מְגָרְשִׁים מֵאֱנוֹשׁ, וְעִם חַיַּת הַבָּר יִהְיֶה מְדוֹרְךָ, וְעֵשֶׂב כִּשְׁוָרִים אוֹתְךָ יַאֲכִילוּ, וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם יִטְבְּלוּךָ, וְשִׁבְעָה מוֹעֲדִים יַחְלְפוּ עָלֶיךָ עַד שֶׁתֵּדַע, כִּי שׁוֹלֵט עֶלְיוֹן בְּמַלְכוּת אֱנוֹשׁ, וּלְמִי שֶׁיִּרְצֶה יִתְּנֶנָּה.

(כג) וַאֲשֶׁר אָמְרוּ לְהַנִּיחַ עִקַּר שָׁרָשָׁיו שֶׁל הָאִילָן, הַמַּלְכוּת לְךָ קַיֶּמֶת, מִשֶּׁתֵּדַע כִּי שׁוֹלְטִים הַשָּׁמַיִם.

(כד) אֶלָּא הַמֶּלֶךְ, עֲצָתִי תִּיטַב עָלֶיךָ, וַחֲטָאֶיךָ בִּצְדָקָה פְדֵה וַעֲוֹנוֹתֶיךָ בְּחֹן עֲנִיִּים, אִם תִּהְיֶה אַרְכָּה לְשַׁלְוָתֶךָ.

(כה) הַכֹּל הִגִּיעַ אֶל נְבוּכַדְנֶצַּר הַמֶּלֶךְ.

*

זה סיפור שנשמע מוזר מאוד, אך הנה ב-1956, נמצא לו בסיס ארכיאולוגי, אף כי שם המלך הוא נבונאיד ולא נבוכדנצר –

בקומראן נמצא קטע המספר על נבונאיד, מלכה האחרון של בבל, שלקה בשחין וגלה לתימן, ובעצת איש יהודי התפלל לאל היחיד ונרפא.

תפילת נבונאיד (מתוך ויקיפדיה, תרגום בהמשך) –
מלי צלתא די צלי נבני מלך א[רעא די ב]בל מלכא [רבא כדי הוא כתיש]

בשחנא באישא בפתגם א[להא עלי]א בתימן [ בשחנא בישא]

כתיש הוית שנין שבע ומן [אנשא] שוי א[נה וצלית לאלהא עליא]

וחטאי שבק לה גזר והוא [גבר] יהודי מ[ן בני גלותא ואמר לי]

החוי וכתב למעבד יקר ור[בות הד]ר לשם א[להא עליא וכן כתבת]

כתיש הוית בשחנא ב[אישא] בתימן [ומן אנשא שוי אנה]

שנין שבע מצלא הוי[ת לכל] אלהי כספא ודהבא [נחשא ופרזלא]

אעא אבנא חספא מן די [הוית סב]ר די אלהין ה[מון]

תרגום:

דברי תפילה אשר התפלל נבני מלך א[רץ בבל] המלך [הגדול כאשר נוגע]

בשחין רע בדבר האל העליון בתימן […בשחין רע]

מנוגע הייתי שבע שנים ול[אנשים] לא דומה הייתי [והתפללתי לאל עליון]

וחטאי נשא לו. והיה [איש] יהודי מ[בני הגלות ואמר לי]

הגד וכתוב לעשות כבוד [וגדולת הד]ר לשם א[ל עליון וכן כתבתי]

הייתי מנוגע בשחין [רע] בתימן [ולאנשים לא דומה הייתי]

שבע שנים מתפלל היי[תי לכל] אלוהי כסף וזהב [נחושת וברזל]

עץ אבן וחרס משום ש[הייתי חושב] שאלוהים המה

הארבה במצרים והארבה ביואל
(מאמר ישן שלי מ'אתר הניווט בתנ"ך', שאני מעלה שוב בעקבות קריאה מחודשת בנביא זה.
ועתה אוסיף נקודת דמיון נוספת בין יואל ויחזקאל – הענשת מצרים ואדום בשוב ישראל לארצם.
לעניין התיארוך – מכיוון שיואל מזכיר את מכירת בני ירושלים לבני היוונים, ניתן לשער שפעל אחרי חורבן הבית, כי עד אז בני ירושלים היו מוגנים בארצם, וכנראה לפני התקופה שיוון שלטה, אבל הדברים ארוכים).

"יום חשך ואפלה יום ענן וערפל כשחר פרש על ההרים עם רב ועצום כמהו לא נהיה מן העולם ואחריו לא יוסף עד שני דור דור" (יואל, ב', 2).

שואלים חכמינו – כיצד נאמר כאן שכמוהו לא נהיה מן העולם והרי נכתב בארבה מצרים – "כבד מאד לפניו לא היה כן ארבה כמהו ואחריו לא יהיה כן"? והם עונים – במצרים הכוונה שלא יהיה ארבה כזה לכובד ואילו ביואל לא יהיה ארבה כזה לריבוי מיניו, כמו שכתוב – "יתר הגזם אכל הארבה ויתר הארבה אכל הילק ויתר הילק אכל החסיל" (יואל, א', 4).
ואנו נוסיף כאן ונטען, כי יש מקום לחשוב שהארבה כאן הוא משל על העמים הרבים שיעלו באחרית הימים על ישראל כארבה, שכן יואל מזכיר את 'יום ה" גם בנוגע לארבה וגם בפרשות המאוחרות יותר והכלליות יותר (יואל, ב', 1; ב', 11; ג', 4; ד', 14). וכן מופיע ביחזקאל, בנבואה על גוג ומגוג (לח', 9) – "ועלית כשאה תבוא כענן לכסות הארץ" – העניין זהה ואף המילה 'ענן' חוזרת כאן. השוואה נוספת בין יואל ויחזקאל היא בעניין המעיין שייצא מבית ה' בירושלים, מה שמחזק את הקשר בין שני הנביאים. גם היות יום ה' יום חשך נכתב גם במקומות אחרים, וגם כאן. וכן רמז לכך ניתן למצוא בשם הניתן לארבה – 'עם'.
{והערה אחרונה (צולעת, אבל אשאיר אותה) – 'עד שני דור דור' זה לא כל-כך הרבה זמן, בעצם – האם הכוונה פה היא כפשוטו, או שזהו מטבע-לשון האומר – זמן רב מאוד, או עד בכלל?}

אסתפק בלצרף דברים קצרים שכתבתי בפייסבוק, ומספר צילומים מהספר לאורך הקריאה.

סיכומו של דבר – ספר טוב מאוד, שהולך לפי הפשט, על פי פירושי הקדמונים והחדשים. מספיק בהחלט ללימוד הספר, אף כי לא קצר – כ-600 עמ'.
ובכל זאת להשלמת התמונה טוב לקרוא גם מבוא מדעי לספר (אף כי גם ספר זה מסתמך על ממצאי המדע, אלא שבצורה מתונה), וכן מאמר כלשהו עם אוסף המדרשים על הספר (ושוב, למרות שגם כאן יש התייחסות למדרשים רבים).
למקצרים – עיקר ספר יחזקאל, לפחות מבחינת רמת העניין לאדם בימינו, הם פרקים לג-לט, פרקי הגאולה, הכוללים את משל העצמות היבשות ואת מלחמת גוג ומגוג. למרות שיש פרקים חשובים אחרים – פרק א – חזון המרכבה (ובהמשך גם), פרק טז – 'בדמייך חיי', פרק יח – 'איש בחטאו יומת', ואם תרצו גם פרק כג העז והמזעזע.
לעומת זאת, על פרקים מ-מח, תיאור המקדש, אפשר לדלג, וגם הרבה מפרשים מסורתיים התעלמו מהם לגמרי.

אחד הציטוטים החביבים עליי –

"ב"ברית הישנה" היהודית, זה ספר הצדק האלהי, מצויים אנשים, דברים ונאומים, בסגנון גדול כל כך, שאין כלום בספרות יון והודו שיוכל להידמות אליו. אתה ניצב באימה וביראת כבוד בפני שרידים אדירים אלה של מה שהאדם היווה פעם, ואתה מהרהר את הרהוריך הנוגים על אסיה הזקנה ועל אותו חצי-אי המשתרבב ממנה, זו אירופה, הרוצה, ויהי מה, להיראות לגבי אסיה ל'התקדמות האדם".
…
"הצמדת "הברית החדשה", שהיא מכל הבחינות מין רוקוקו של הטעם, ל"ברית הישנה", להיותם ספר אחד, "ביבליה", "ספר הספרים", ייתכן וזהו מעשה החוצפה הגדול ביותר ו"חטא כלפי הרוח" הכבד ביותר מכל מה שמעיק על מצפונה של אירופה הספרותית".
ניטשה, מעבר לטוב ולרוע.

אנסה לבאר קצת את דבריו הנכוחים של ניטשה, או להוסיף עליהם –

התנ"ך העברי נכתב לאורך תקופה של כאלף שנים, והוא מכיל סגנונות רבים – היסטוריה, חוק, שירה, ספרות חוכמה, טקסטים לריטואלים, ועוד ועוד. למעשה, הוא אינו רק טקסט, אלא אוצר בתוכו הווי של העם. וכך גם הוא מכיל מיתוס לצד אתוס, ותיאוריה לצד פרקטיקה.

הברית החדשה, לעומת זאת, נכתבה בתקופה קצרה של כחמישים שנים, ויש בה שני חלקים עיקריים – ארבע הבשורות, שהן סיפור חייו של ישוע, ומספר איגרות לקהילות השונות, שבהן עיונים תיאולוגיים. מלבד זאת, עוד ספר על מעשה השליחים, ועוד ספר 'ההתגלות' – חזון עתידי מופרך במיוחד.
כתבים כאלה לא יכולים להעביר עבר של עם, בוודאי שלא לאורך תקופה. מה שהם כן מעבירים הוא את אמונתם של קבוצת אנשים מצומצמת בפרק זמן מצומצם.

ולדבר זה יש משמעות. התנ"ך העברי הוא טקסט רב פנים, ותמיד ניתן למצוא בו פנים חדשות, או אופן הסתכלות המתאים למה שעומד על הפרק. ואילו הברית החדשה חוזרת שוב ושוב על אותו רעיון. זה משעמם!

כך קורה גם בסרטוני Bible project שדיברתי עליהם לא מזמן. הם מתייחסים לנושאים שונים בתנ"ך, אך תמיד מגיעים בסוף לזה שהדברים האלה 'התגשמו' בברית החדשה. עכשיו, אני לא עוסק כאן – בפוסט זה – במה נכון או לא נכון. על כך יש ויכוחים רבים, בסדר. אבל דבר אחד אני יכול לומר, והוא – שהחלק הראשון של הסרטונים האלה מעניין, ואילו החלק השני משעמם!

כך גם מטיפים ומיסיונרים נוצרים נוהגים לצטט מהתנ"ך, אך אלו תמיד אותם פרקים – ישעיה ז – הנה העלמה הרה, ישעיה נב-נג – הנה ישכיל עבדי, ירמיה לא – ברית חדשה, וכן הלאה, פרקים ופסוקים מסוימים מאוד.
אבל מה עם שאר התנ"ך? הוא לא מעניין אתכם? בעיניי הוא מעניין מאוד, והפרקים המצוטטים לרוב הם רק חלק מהתמונה השלמה.

ובאותו אופן, סרטונים משיחיים עולים מפעם לפעם ליו-טיוב. חלקם יפים מאוד. אבל שמתי לב שיש תקופות ארוכות של שתיקה בין סרטון לסרטון. ומה יש לעשות בינתיים? ובכלל – מה יש לעשות?
לאהוב את רעך, או לאהוב את השכן שלך, כפי שהם מתרגמים, זה יפה מאוד, אבל זה לא יכול להחזיק הווי-חיים, זה לא מספק תוכן מספיק. ולכן המסר הנוצרי הוא, אחרי הכול, מוגבל.

ודבר זה מתבטא גם באיכות הספרותית. התנ"ך הוא בעל איכות ספרותית נעלה, וכן השפעתו התרבותית עצומה. זה לא צריך להפתיע, שכן כתבו אותו מיטב הכותבים לאורך אלף שנים, כאמור. בעוד האיכות הספרותית של הברית החדשה ירודה בהרבה, ללא כל השוואה, בעצם.

כך אני מבין – ומרחיב – את דבריו של ניטשה, שכאמור, בעיניי הם צודקים ונכוחים.

אתמול התפרסמה עוד התבטאות מפלגת של בנט – מצורף צילום, וכן תכנון של עוד שורת צעדי אפליה וכפייה. רציתי לכתוב בפייסבוק – 'כוחנו באחדותנו, לא באחידותנו', אבל כמה אפשר לחזור על המסר הפשוט הזה, שעדיין לא נקלט?
תחת זאת אביא כאן פסוק אחד מפרשת השבוע הבאה, וזאת הברכה –

וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.
דברים לג, ה.

מפרש רש"י –
דבר אחר: בהתאספם יחד באגודה אחת ושלום ביניהם, הוא מלכם, ולא כשיש ביניהם מחלוקת.

וזאת על פי מדרש ילקוט שמעוני –
יַחַד שִׁבְטֵי יֵשְׂרָאֵל כְּשֶׁהֵם עֲשׂוּיִין אֲגֻדָּה אַחַת וְלֹא כְּשֶׁהֵם עֲשׂוּיִין אֲגֻדּוֹת אֲגֻדּוֹת.

פוסט שלישי על סוכות, אחרי שעברתי על המקורות בתורה ובעזרא ונחמיה בפוסט הראשון, על חנוכת הבית של שלמה בפוסט השני, הפעם אפנה אל סיום ספר זכריה, שגם מובא בהפטרה בחג.
זכריה מתאר מלחמה עתידית קשה, חזון אחרית הימים, ובסופו הוא אומר דבר מפתיע – כל הגויים יבואו לחוג את חג הסוכות.
הנה אלו דבריו –

זכריה יד –
(טז) וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלָ‍ִם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְמֶלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת.

ומדוע סוכות?
כותב מצודות –
ולחוג – להביא קרבנות בחג הסוכות וזהו לפי שבחג הסוכות תהיה המגפה הזאת לכן יבואו בכל שנה להיות לזכרון.

(ולרש"י הסבר אחר – ראו בסוף).

(יז) וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלַ‍ִם לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְמֶלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם.

(יח) וְאִם מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא תַעֲלֶה וְלֹא בָאָה וְלֹא עֲלֵיהֶם תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף יְהוָה אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת.

יש קושי בפסוק ואבן עזרא מפרשו –
ואם – הזכיר משפחת מצרים – בעבור שלא ירד שם גשם לעולם, כי היאור ישקה אדמתם, ולא יחושו אם לא עליהם יהיה הגשם (זכריה י״ד:י״ז). אף על פי שלא יחושו לעצירת הגשם מפני היאור, תבוא עליהם מגפת כל העמים.

ולא עליהם – יהיה הגשם, פורענות תבוא לאשר לא יעלה.

ומלת עליהם – תשרת בעבור אחרת: עליהם תהיה המגפה – המק בשרו.

(כלומר – ולא עליהם הוא קיצור של 'ולא עליהם יהיה הגשם', שמזה מצרים לא חוששת, אך גם של 'עליהם תהיה המגפה', שזה נוגע גם לה)

(יט) זֹאת תִּהְיֶה חַטַּאת מִצְרָיִם וְחַטַּאת כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת.

וסיום –
(כ) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה עַל מְצִלּוֹת הַסּוּס קֹדֶשׁ לַיהוָה וְהָיָה הַסִּירוֹת בְּבֵית יְהוָה כַּמִּזְרָקִים לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ.

אבן עזרא –
ביום – מצלות – מגזרת תצלינה (שמואל א ג׳:י״א), צלצלים תלוים בצואר הסוסים העולים לחוג, יעשו הכהנים מהם סירות לבשל בהם, ויהיו רבים כמזרקים לפני המזבח – לזרוק הדם.

(כא) וְהָיָה כָּל סִיר בִּירוּשָׁלַ‍ִם וּבִיהוּדָה קֹדֶשׁ לַיהוָה צְבָאוֹת וּבָאוּ כָּל הַזֹּבְחִים וְלָקְחוּ מֵהֶם וּבִשְּׁלוּ בָהֶם וְלֹא יִהְיֶה כְנַעֲנִי עוֹד בְּבֵית יְהוָה צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא

אבן עזרא –
והיה – כנעני – סוחר. וטעם: שלא ימכר אחד מן הסירות. והמפרש כנעני ממש אין לו טעם, כי זאת המשפחה איננה ידועה היום. והנה כל אלה הפרשיות שהם בסוף זה הספר הן לעתיד. והאומר כי כבר עבר, יראנו המים החיים היוצאים מירושלם בקיץ ובחורף.

*

כאמור, לרש"י הסבר אחר למה סוכות –
את חג הסוכות – כמו שפירשו רז״ל במסכת עבודה זרה: מצוה קלה יש לי וסוכה שמה כו׳ כדאיתה בשמועה ראשונה (בבלי ע״ז ג׳).

(וגמרא זו היא ארוכה ומעניינת – עיינו שם. חשבתי לצרפה, אבל היא ארוכה מדי. אומר בקיצור כי שם ה' נותן לגויים סיכוי נוסף עם מצווה קלה – סוכה, אך אז מוריד גשם והם בועטים בסוכותיהם. ואת השאר ראו שם).

אתמול כתבתי על הופעת חג סוכות בתנ"ך, ואמנם יש מקום נוסף שבו הוא מופיע – מעמד ההקהל של שלמה, בחנוכת בית המקדש. לפי המפרשים הקדומים חנוכת הבית הייתה לפני סוכות וארכה שבעה ימים, ומיד אחריה בא חג סוכות, שארך עוד שבעה ימים.
הפרק הזה הוא ארוך מאוד, אבל ברובו פשוט ומובן, ורק מעט דברים אפרט יותר.
ודבר נוסף – כאן מדובר במעמד הקהל, ולפי התורה פעם בשבע שנים, בשנת השמיטה, נערך מעמד הקהל בחג הסוכות, והנה אנו עתה בשנת שמיטה.

מלכים א ח
(א) אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כָּל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יְרוּשָׁלָ‍ִם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן.

(ב) וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי.

ירח האיתנים הוא חודש תשרי.
ורד"ק מפרט –
בירח האיתנים – שבו אוספים הפירות והתבואות לבית, כמו שנקרא חג האסיף לזה הטעם. וכן איתנים לשון חוזק, שהתבואות והפירות חיי האדם, ומרבו׳ ז״ל שאמרו חדש שנולדו בו אבות הם איתני עולם כמו והאיתנים מוסדי ארץ, ומהם שאמרו שהוא חזק המצות שיש בזה החדש חגים ומצות.

ויונתן תרגם 'בירחא דעתיקיא דקרן ליה ירחא קדמאה בחגא וכען הוא ירחא שביעאה', כלומר כי לפני הזמן יצאו ישראל ממצרים היה תשרי החדש הראשון, כי בתשרי נברא העולם, ומשיצאו בני ישראל ממצרים בניסן הוא ראש לחדשים, ותשרי שביעי לו, כי כן אמר להם האל ית׳ החדש הזה לכם ראש חדשים לכם, מכלל כי לשאר העולם אינו ראשון כי תשרי הוא ראשון.

(לגבי הזמן בחודש, הוא אומר כי האירוע קרה לפני סוכות, ולא בסוכות) –
בחג – קודם חג הסכות נקהלו אלא אמר כי בחג נקהלו לעשות שם חנוכת המקדש והחג שבעת ימים קודם חג הסוכות הוא שנקהלו בירושלם כמו שנפרש.

*

(ג) וַיָּבֹאוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׂאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת הָאָרוֹן.

(ד) וַיַּעֲלוּ אֶת אֲרוֹן יְהוָה וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר בָּאֹהֶל וַיַּעֲלוּ אֹתָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם.

(ה) וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְכָל עֲדַת יִשְׂרָאֵל הַנּוֹעָדִים עָלָיו אִתּוֹ לִפְנֵי הָאָרוֹן מְזַבְּחִים צֹאן וּבָקָר אֲשֶׁר לֹא יִסָּפְרוּ וְלֹא יִמָּנוּ מֵרֹב.

(ו) וַיָּבִאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה אֶל מְקוֹמוֹ אֶל דְּבִיר הַבַּיִת אֶל קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אֶל תַּחַת כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים.

(ז) כִּי הַכְּרוּבִים פֹּרְשִׂים כְּנָפַיִם אֶל מְקוֹם הָאָרוֹן וַיָּסֹכּוּ הַכְּרֻבִים עַל הָאָרוֹן וְעַל בַּדָּיו מִלְמָעְלָה.

(ח) וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן הַקֹּדֶשׁ עַל פְּנֵי הַדְּבִיר וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

(ט) אֵין בָּאָרוֹן רַק שְׁנֵי לֻחוֹת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר הִנִּחַ שָׁם מֹשֶׁה בְּחֹרֵב אֲשֶׁר כָּרַת יְהוָה עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

כאן אומר 'רק שני לוחות', וחז"ל אומרים 'לוחות ושברי לוחות מונחים בארון', הכיצד? כאן יש פירושים רבים, ובמיוחד אברבנאל מאריך בזאת, אך אביא שוב את דברי רד"ק –
אין בארון – זה ראייה כי לא היו בארון לא שברי לוחות ולא ס״ת וארון שבו ס״ת נראה כי נתנוהו באוצרות בית ה׳ עם אהל מועד ועם הכלים, וכן נראה מדברי חלקיהו הכהן ס״ת מצאתי בבית ה׳ נראה כי לא היה במקום שהיו רגילים בו ולא היו יודעים אותו שם באותו הדור.

*

(י) וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית יְהוָה.

(יא) וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד יְהוָה אֶת בֵּית יְהוָה.

*

ומכאן מתחילה תפילת שלמה –
(יב) אָז אָמַר שְׁלֹמֹה יְהוָה אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל.

(יג) בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים.

(יד) וַיַּסֵּב הַמֶּלֶךְ אֶת פָּנָיו וַיְבָרֶךְ אֵת כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וְכָל קְהַל יִשְׂרָאֵל עֹמֵד.

(טו) וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּפִיו אֵת דָּוִד אָבִי וּבְיָדוֹ מִלֵּא לֵאמֹר.

(טז) מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם לֹא בָחַרְתִּי בְעִיר מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִבְנוֹת בַּיִת לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם וָאֶבְחַר בְּדָוִד לִהְיוֹת עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל.

(יז) וַיְהִי עִם לְבַב דָּוִד אָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.

(יח) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל דָּוִד אָבִי יַעַן אֲשֶׁר הָיָה עִם לְבָבְךָ לִבְנוֹת בַּיִת לִשְׁמִי הֱטִיבֹתָ כִּי הָיָה עִם לְבָבֶךָ.

(יט) רַק אַתָּה לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת כִּי אִם בִּנְךָ הַיֹּצֵא מֵחֲלָצֶיךָ הוּא יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי.

(כ) וַיָּקֶם יְהוָה אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֵּר וָאָקֻם תַּחַת דָּוִד אָבִי וָאֵשֵׁב עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה וָאֶבְנֶה הַבַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.

(כא) וָאָשִׂם שָׁם מָקוֹם לָאָרוֹן אֲשֶׁר שָׁם בְּרִית יְהוָה אֲשֶׁר כָּרַת עִם אֲבֹתֵינוּ בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

(כב) וַיַּעֲמֹד שְׁלֹמֹה לִפְנֵי מִזְבַּח יְהוָה נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו הַשָּׁמָיִם.

(כג) וַיֹּאמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֵין כָּמוֹךָ אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לַעֲבָדֶיךָ הַהֹלְכִים לְפָנֶיךָ בְּכָל לִבָּם.

(כד) אֲשֶׁר שָׁמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ דָּוִד אָבִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לוֹ וַתְּדַבֵּר בְּפִיךָ וּבְיָדְךָ מִלֵּאתָ כַּיּוֹם הַזֶּה.

(כה) וְעַתָּה יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹר לְעַבְדְּךָ דָוִד אָבִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לּוֹ לֵאמֹר לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מִלְּפָנַי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל רַק אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי כַּאֲשֶׁר הָלַכְתָּ לְפָנָי.

(כו) וְעַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֵאָמֶן נָא דבריך [דְּבָרְךָ] אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לְעַבְדְּךָ דָּוִד אָבִי.

(כז) כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי.

(כאן תפיסה מופשטת אל האל, הרחוק מהגשמה. כל הפרק הזה מזכיר מאוד בסגנונו את ספר דברים, וגם רעיון זה אופייני לספר דברים מאוד)

(כח) וּפָנִיתָ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנָּתוֹ יְהוָה אֱלֹהָי לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם.

(כט) לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחוֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה.

(ל) וְשָׁמַעְתָּ אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ.

(אל השמים – כביכול נשמע מגשים, אבל בעצם בא כניגוד לארץ, כפי שהוזכר קודם)

*

ועתה יפרט את סוגים שונים של הפונים אל ה' –

החוטא –
(לא) אֵת אֲשֶׁר יֶחֱטָא אִישׁ לְרֵעֵהוּ וְנָשָׁא בוֹ אָלָה לְהַאֲלֹתוֹ וּבָא אָלָה לִפְנֵי מִזְבַּחֲךָ בַּבַּיִת הַזֶּה.

(לב) וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְעָשִׂיתָ וְשָׁפַטְתָּ אֶת עֲבָדֶיךָ לְהַרְשִׁיעַ רָשָׁע לָתֵת דַּרְכּוֹ בְּרֹאשׁוֹ וּלְהַצְדִּיק צַדִּיק לָתֶת לוֹ כְּצִדְקָתוֹ.

במלחמה –
(לג) בְּהִנָּגֵף עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אוֹיֵב אֲשֶׁר יֶחֶטְאוּ לָךְ וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וְהִתְפַּלְלוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בַּבַּיִת הַזֶּה.

(לד) וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וַהֲשֵׁבֹתָם אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּ לַאֲבוֹתָם.

בבצורת –
(לה) בְּהֵעָצֵר שָׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וּמֵחַטָּאתָם יְשׁוּבוּן כִּי תַעֲנֵם.

(לו) וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עֲבָדֶיךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל כִּי תוֹרֵם אֶת הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ וְנָתַתָּה מָטָר עַל אַרְצְךָ אֲשֶׁר נָתַתָּה לְעַמְּךָ לְנַחֲלָה.

ברעב ובנגף ובכל –
(לז) רָעָב כִּי יִהְיֶה בָאָרֶץ דֶּבֶר כִּי יִהְיֶה שִׁדָּפוֹן יֵרָקוֹן אַרְבֶּה חָסִיל כִּי יִהְיֶה כִּי יָצַר לוֹ אֹיְבוֹ בְּאֶרֶץ שְׁעָרָיו כָּל נֶגַע כָּל מַחֲלָה.

(לח) כָּל תְּפִלָּה כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִהְיֶה לְכָל הָאָדָם לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן אִישׁ נֶגַע לְבָבוֹ וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה.

(לט) וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְסָלַחְתָּ וְעָשִׂיתָ וְנָתַתָּ לָאִישׁ כְּכָל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ לְבַדְּךָ אֶת לְבַב כָּל בְּנֵי הָאָדָם.

(מ) לְמַעַן יִרָאוּךָ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבֹתֵינוּ.

וגם הנוכרי –
(מא) וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ.

(מב) כִּי יִשְׁמְעוּן אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה.

(מג) אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלָדַעַת כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי.

במלחמה בדרך –
(מד) כִּי יֵצֵא עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבוֹ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם וְהִתְפַּלְלוּ אֶל יְהוָה דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ.

(מה) וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם.

בגלות ובשביה –
(מו) כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא וְאָנַפְתָּ בָם וּנְתַתָּם לִפְנֵי אוֹיֵב וְשָׁבוּם שֹׁבֵיהֶם אֶל אֶרֶץ הָאוֹיֵב רְחוֹקָה אוֹ קְרוֹבָה.

(כי אין אדם אשר לא יחטא – כן נאמר גם בקהלת)

(מז) וְהֵשִׁיבוּ אֶל לִבָּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבּוּ שָׁם וְשָׁבוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בְּאֶרֶץ שֹׁבֵיהֶם לֵאמֹר חָטָאנוּ וְהֶעֱוִינוּ רָשָׁעְנוּ.

(אלה מילות הווידוי, וכאן רעיון התשובה)

(מח) וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אֲשֶׁר שָׁבוּ אֹתָם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בנית [בָּנִיתִי] לִשְׁמֶךָ.

(מט) וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתְּךָ אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם.

(נ) וְסָלַחְתָּ לְעַמְּךָ אֲשֶׁר חָטְאוּ לָךְ וּלְכָל פִּשְׁעֵיהֶם אֲשֶׁר פָּשְׁעוּ בָךְ וּנְתַתָּם לְרַחֲמִים לִפְנֵי שֹׁבֵיהֶם וְרִחֲמוּם.

(נא) כִּי עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם מִתּוֹךְ כּוּר הַבַּרְזֶל.

(נב) לִהְיוֹת עֵינֶיךָ פְתֻחוֹת אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנַּת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִשְׁמֹעַ אֲלֵיהֶם בְּכֹל קָרְאָם אֵלֶיךָ.

(נג) כִּי אַתָּה הִבְדַּלְתָּם לְךָ לְנַחֲלָה מִכֹּל עַמֵּי הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת אֲבֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם אֲדֹנָי יְהוִה.

*

סיום –
(נד) וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל אֶל יְהוָה אֵת כָּל הַתְּפִלָּה וְהַתְּחִנָּה הַזֹּאת קָם מִלִּפְנֵי מִזְבַּח יְהוָה מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו וְכַפָּיו פְּרֻשׂוֹת הַשָּׁמָיִם.

(נה) וַיַּעְמֹד וַיְבָרֶךְ אֵת כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל קוֹל גָּדוֹל לֵאמֹר.

(נו) בָּרוּךְ יְהוָה אֲשֶׁר נָתַן מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֵּר לֹא נָפַל דָּבָר אֶחָד מִכֹּל דְּבָרוֹ הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדּוֹ.

(נז) יְהִי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ עִמָּנוּ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם אֲבֹתֵינוּ אַל יַעַזְבֵנוּ וְאַל יִטְּשֵׁנוּ.

(נח) לְהַטּוֹת לְבָבֵנוּ אֵלָיו לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבֹתֵינוּ.

(נט) וְיִהְיוּ דְבָרַי אֵלֶּה אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתִּי לִפְנֵי יְהוָה קְרֹבִים אֶל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יוֹמָם וָלָיְלָה לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ.

(ס) לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד.

(אין עוד – נוסח ספר דברים)

(סא) וְהָיָה לְבַבְכֶם שָׁלֵם עִם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת בְּחֻקָּיו וְלִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו כַּיּוֹם הַזֶּה.

(סב) וְהַמֶּלֶךְ וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ זֹבְחִים זֶבַח לִפְנֵי יְהוָה.

(סג) וַיִּזְבַּח שְׁלֹמֹה אֵת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר זָבַח לַיהוָה בָּקָר עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וְצֹאן מֵאָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף וַיַּחְנְכוּ אֶת בֵּית יְהוָה הַמֶּלֶךְ וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

(סד) בַּיּוֹם הַהוּא קִדַּשׁ הַמֶּלֶךְ אֶת תּוֹךְ הֶחָצֵר אֲשֶׁר לִפְנֵי בֵית יְהוָה כִּי עָשָׂה שָׁם אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֵת חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים כִּי מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהוָה קָטֹן מֵהָכִיל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֵת חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים.

(סה) וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם.

מצודות –
שבעת ימים וכו׳ – בתחילה עשו שבעת ימי חנוכת הבית, ואחרי זה שבעת ימי החג, והרבו בהם בהקרבנות בעבור חנוכת הבית.

ארבעה עשר יום – ללמד שהיו רצופים.

(סו) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרֲכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ.

סוכות. נראה שכבר הכול נאמר על חג זה, אז רק אביא את המקומות בתורה, ולאחר מכן גם בעזרא ונחמיה, שבהם חג זה מוזכר.
מדוע נצרכה החזרה? לתלמוד יש ההסברים שלו, ולביקורת המקרא ההסברים שלה – המקור הראשון הוא E (לפי פרידמן), השני P הכוהני, השלישי אף הוא כוהני (אך אולי ההבדל הוא שהמקור בויקרא נחשב ספר מצוות בפני עצמו, 'ספר הקדושה', וצריך עוד לבדוק את זה). והרביעי הוא D הדברימי.
אני מצטער אם קיימים פה אי דיוקים, אם אמנם קיימים, וכמובן אשמח לכל הבהרה. כללית, כאן אני פשוט מציג את המקורות, בלי הרבה דיון.
הריהם –

שמות כג, הקצר ביותר, וכאן סוכות מכונה 'חג האסיף' בלבד –
(יד) שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה.

(טו) אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם.

(טז) וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה.

(יז) שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן יְהוָה.

*

ויקרא כג, מפורט מאוד, עם חזרות רבות –
(לג) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

(לד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַיהֹוָה.

(לה) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

(לו) שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַיהוָה בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

(היום השמיני – עצרת, או 'שמחת תורה')

(לז) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַיהוָה עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ.

(לח) מִלְּבַד שַׁבְּתֹת יְּהוָה וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַיהוָה.

(לט) אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג יְהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן.

(מ) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.

(מא) וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ.

(מב) בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת.

(מג) לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

(מד) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי יְהוָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

*

את המקור בבמדבר אצרף בסוף, כי כבר דנתי בו לא מזמן.

*

דברים טז, וכאן נוספת מצוות השמחה –
(יג) חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ.

(יד) וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.

(טו) שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה כִּי יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ.

(טז) שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי יְהוָה רֵיקָם.

(יז) אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ.

*

ומצוות הקהל –
דברים לא –
(י) וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת.

(יא) בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם.

(יב) הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.

(יג) וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

*

ועוד בתנ"ך – לפעמים סוכות מופיע פשוט בשם 'החג', אך לפעמים בשמו המלא.

כך בעזרא ג –
(א) וַיִּגַּע הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּעָרִים וַיֵּאָסְפוּ הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל יְרוּשָׁלָ‍ִם.

(ב) וַיָּקָם יֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים וּזְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל וְאֶחָיו וַיִּבְנוּ אֶת מִזְבַּח אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְהַעֲלוֹת עָלָיו עֹלוֹת כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים.

(ג) וַיָּכִינוּ הַמִּזְבֵּחַ עַל מְכוֹנֹתָיו כִּי בְּאֵימָה עֲלֵיהֶם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת ויעל [וַיַּעֲלוּ] עָלָיו עֹלוֹת לַיהוָה עֹלוֹת לַבֹּקֶר וְלָעָרֶב.

(ד) וַיַּעֲשׂוּ אֶת חַג הַסֻּכּוֹת כַּכָּתוּב וְעֹלַת יוֹם בְּיוֹם בְּמִסְפָּר כְּמִשְׁפַּט דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ.

(ה) וְאַחֲרֵיכֵן עֹלַת תָּמִיד וְלֶחֳדָשִׁים וּלְכָל מוֹעֲדֵי יְהוָה הַמְקֻדָּשִׁים וּלְכֹל מִתְנַדֵּב נְדָבָה לַיהוָה.

(ו) מִיּוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הֵחֵלּוּ לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לַיהוָה וְהֵיכַל יְהוָה לֹא יֻסָּד.

*

כך בנחמיה ח, שבו דברים הדורשים פירוש –
(יג) וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל הָעָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֶל עֶזְרָא הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל אֶל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה.

(יד) וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי.

(טו) וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלַ‍ִם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב.

(אלה לא ארבעת המינים עליהם מדברים חז"ל, וגם שימושם נראה הוא לבניית הסוכה)

(טז) וַיֵּצְאוּ הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם.

(יז) וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד.

(וזה הפסוק הקשה, וראו בהמשך)

(יח) וַיִּקְרָא בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאֱלֹהִים יוֹם בְּיוֹם מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן עַד הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן וַיַּעֲשׂוּ חָג שִׁבְעַת יָמִים וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת כַּמִּשְׁפָּט.

*

ומקצת מדברי הפרשנים המסורתיים על הפסוק הקשה –
ילקוט שמעוני אומר –
ויעשו כל הקהל (הבאים) [השבים] מן השבי סכות וישבו בסכות כי לא עשו מימי ישוע בן נון וגו׳ – אפשר בא שלמה ולא עשה סכות, בא דוד ולא עשה סכות, עד שבא עזרא ועשה, אלא מקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע מה ביאתן בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה ונתחייבו במעשר אף ביאתן בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה ונתחייבו במעשר, ואומר והביאך ה׳ אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך מקיש ירושתך לירושת אבותיך, מה ירושת אבותיך בחדוש כל הדברים האלה אף ירושתך בחדוש כל הדברים האלה…

ומצודת דוד –
וישבו בסוכות – ר״ל ישבו בהם בקביעות רב כמו שראוי להיות.

כי לא עשו – ר״ל עשו המצוה מן המובחר אשר לא עשו כן מימי ישוע בן נון והוא הפוך כמו כי לא עשו בני ישראל כן מימי וכו׳ עד היום ההוא.

ותהי שמחה – על אשר קיימו המצוה בתקון רב.

*

המקור השלישי בתורה שהשארתי לסוף –
במדבר כט –
סוכות, קורבנות בסדר יורד –
יב וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְחַגֹּתֶם חַג לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים. יג וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁלֹשָׁה עָשָׂר אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם יִהְיוּ. יד וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר הָאֶחָד לִשְׁלֹשָׁה עָשָׂר פָּרִים שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד לִשְׁנֵי הָאֵילִם. טו וְעִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְאַרְבָּעָה עָשָׂר כְּבָשִׂים. טז וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ.    יז וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנֵים עָשָׂר אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם. יח וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט. יט וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם.    כ וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פָּרִים עַשְׁתֵּי עָשָׂר אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם. כא וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט. כב וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ.    כג וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי פָּרִים עֲשָׂרָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם. כד מִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט. כה וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ.    כו וּבַיּוֹם הַחֲמִישִׁי פָּרִים תִּשְׁעָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם. כז וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט. כח וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ.    כט וּבַיּוֹם הַשִּׁשִּׁי פָּרִים שְׁמֹנָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם. ל וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט. לא וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וּנְסָכֶיהָ.    לב וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי פָּרִים שִׁבְעָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם. לג וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כְּמִשְׁפָּטָם. לד וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ.    

שמיני עצרת –
לה בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. לו וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם. לז מִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּר לָאַיִל וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט. לח וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ. לט אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיהוָה בְּמוֹעֲדֵיכֶם לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם לְעֹלֹתֵיכֶם וּלְמִנְחֹתֵיכֶם וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם.

ה-FDA לא אישרו את חיסון הבוסטר, בניגוד לתחזיות כאן, ובניגוד להמלצת משרד הבריאות הישראלי. איני רוצה להכביר מילים בנושא זה, שאני מניח שעוד ידובר בו, אבל אזכיר פסוק אחד –

הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְהוָה מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם.
ירמיה ח, ט.

מהו חתו?
מצודת ציון מפרש בפשטות –
חתו – ענין שבר ופחד.

ואולם מלבי"ם סובר אחרת –
הובישו – ההפעיל מורה הבושה היתרה וחתת הוא השפלת הנפש, ובא כ״פ אחר בושה.

ושד"ל מנמק יפה –
חתו – גם הוא לשון בושה, כמו: הוביש בל חת מרודך (ירמיהו נ׳:ב׳), חתו לא ענו עוד (איוב ל״ב:ט״ו).

ואני אוסיף – אפשר שחתו הוא כמו חפו, 'אבל וחפוי ראש'.

והרטום-קסוטו מפרש – חתו – יפחדו, כמו 'אל תירא ואל תיחת'.

*

מכיוון שהתקשורת בארץ מוטה ולא אמינה, אשתף את הידיעה מתוך עמוד הפייסבוק של 'מודל היגיון בריא'.

היום כתבתי בפייסבוק –

בסדרה התיעודית 'מקרוב' בנטפליקס עלה פרק על ניתוחים פלסטיים. מספרים שם על חלוץ הניתוחים האלה, פרופ' יוסף אחד, מנתח יהודי, שטיפל בנפגעים ממלחמת העולם השנייה (או אולי הראשונה), אבל גם היו לו לקוחות יהודים שהקטינו את האף שלהם. בערך בדקה ה-15 לפני הסוף מספרים על זה ומראים תמונות גרפיות מאוד. אבל לא הוסיפו שום הערה על כך שאף גדול לא מאפיין יהודים באופן כללי, כך שצופה ממוצע שיצפה בזה יקבל את הרושם הזה בדיוק. בעיניי זה בעייתי. האם בעידן התקינות הפוליטי כל התחום היהודי נשאר מוזנח יותר?

ודבר זה מצטרף למחזה 'הקמצן' של מולייר שהאזנתי לו אתמול. כאמור, מולייר מכנה את הקמצן הכרוני 'יהודי' ו'שיילוק', ביטויים אנטישמיים לגמרי.
והנה, היום יש נטייה להחרים מפורסמי עבר שהתנהגו לא טוב לשחורים, לנשים ועוד, אבל לא שמעתי שרוצים להחרים את מולייר, וגם לא את שייקספיר.
טוב, אני עצמי לא חושב שצריך לעשות זאת, וכמו כן אם נעשה זאת ישארו מעט מאוד יוצרים, אבל ההתעלמות הזו היא גם קצת לא בסדר.

לתשומת לבכם.

(ועכשיו אני חושב שאולי הושפעתי בזה מהסדרה 'החוג לאנגלית', גם היא בנטפליקס, שמספרת על חוג לספרות באוניברסיטה, ובו מרצה אחד שהצדיע במועל יד לשם הדגמה כלשהי, ומשלם על כך מחיר. כלומר הסדרה עוסקת ב'תרבות הביטול' שכל-כך פופולרית היום, ואולי אכתוב עליה כשאסיים לצפות).

*

וזה הזכיר לי פוסט קצר שכתבתי פעם ב'אתר הניווט בתנ"ך', שאיני בטוח בו כלל, אבל הוא מעניין בעיניי, אז אביאו בכל זאת –

האף הגדול
ויקרא כו44: "ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם"

כותבת נחמה ליבוביץ, "עיונים חדשים בספר ויקרא", עמ' 473-4:
"פסוק זה היה נחמתם של יהודים בארצות גלויותיהם. ומסופר על הקיסר פרידריך השלישי (מת בסוף המאה ה-15), שהיה מכבד את ישראל ומקל עליהם ברדיפות ובצרות, שהיה משתומם כל ימיו על החזון הנפלא של קיום עם ישראל במשך אלף וחמש מאות שנים על אף הסבל, העינויים והרדיפות, ואמר שכבר חזה משה את עמידתם זו בפסוק שהזכרנו: "ואף גם זאת…". וההיסטוריון גרץ מספר לנו שהיה רגיל לומר: היהודים יש להם שמירה מעולה ב'אף' הגדול וראוי להם לכתוב אותו באותיות זהב".
בגרמנית המלה "אף", Affe – קוף, ולא ברור, אם רצה לעשות כאן משחק מלים או אם פשוט לא ידע פרוש המלה העברית "אף", אך ידוע ידע שהובטח לישראל ה"אף" הגדול, ולכן לא יאבדו ולא יכלו".

ואני שואל – האם רומזת לנו כאן נחמה שזה מקור ההלעזה האנטישמית האומרת, כי ליהודים יש 'אף גדול' כפשוטו? והאם זה אכן מקור הביטוי? יתכן…

*

והנה, גם בפרשתנו, האזינו, אולי מוזכר האף, וזאת בפסוק הקשה –

אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם.
דברים לב, כו.

מהו אפאיהם? חלוקות הדעות.
רש"י מפרש –
אמרתי אפאיהם – אמרתי בלבי: אפאה אותם.

יש לפרש: אפאיהם – אשיתם פאה להשליכם מעלי הפקר. ודוגמתו מצינו בעזרא: ותתן להם ארץ שבעה גוים ותחלקם לפאה (נחמיה ט׳:כ״ב) – הפקר, וכן חברו מנחם.

ויש פותרים אותו כתרגומו: אחיל רוגזי עליהון (כלומר מלשון אף). ולא יתכן, שאם כן היה לו לכתוב: אאפאיהם, אחת לשימוש ואחת ליסוד, כמו: אאזרך (ישעיהו מ״ה:ה׳), אאמצכם במו פי (איוב ט״ז:ה׳), והאל״ף התיכונה אינה ראויה בו כלל.

ואונקלוס תירגם אחר לשון הברייתא השנויה בסיפרי (ספרי דברים ל״ב:כ״ו) החולקת תיבה זו לשלש תיבות: אף אי הם: אמרתי באפי אתנם כאילו אינם, שיאמרו רואיהם עליהם: איה הם.

ואבן עזרא מפרש –
אפאיהם – יש אומרים (ספרי דברים ל״ב:כ״ו): שהם שלש מלות.

והנכון: שאין ריע לו. וטעמו כמו: אשחיתם, בעבור שיש אחריו: אשביתה מאנוש זכרם, והנה כולם ימותו.

ואילו היה כדעת המדקדקים, שאפיצם בכל פיאה, לא ידבק הטעם.
(כלומר: לפי פירוש המדקדקים, אין הצלע הראשון של הפסוק מקביל לצלע השני).

[ויש אומרים: אחרה בם אפי, והנה טעמו: אכריתם, כמו: אשביתם, ויבוא הטעם כפול.
(כלומר: לפי פירוש היש אומרים, הצלע הראשון של הפסוק מקביל לצלע השני).

וזה נכון לולי אל״ף אפאיהם, והיה ראוי להיות אנפיהם, והטעם: אאנף בהם, והראשון נכון.]

אמרתי – כלשון בני אדם: אמרתי בלבי.

אך הנה, גם המפרשים המודרניים יותר, בני המאה ה-19, מסכימים לפירוש מלשון פאה, שאבן עזרא שלל –
שד"ל מפרש –
אמרתי אפאיהם – היו״ד והה״א במלה הזאת על דרך השמות, לא על דרך הפעלים, לכך נראה שהוא פעל הנגזר משם, וטעמו אכרית פאתם, אכלה הנשארים, ודוגמתו ויזנב בך {דברים כ״ה:י״ח}, כריתת הזנב.

ורש"ר הירש –
(כו-כז) אמרתי אפאיהם – ״פאה״ היא קצהו של שטח; צד או קרן זווית. ״פאה״ קרוב ל״פהה״, שהוא השורש של ״פה״; והביטוי ״פי חרב״, כדוגמת ״וַיַּעַשׂ לוֹ אֵהוּד חֶרֶב וְלָהּ שְׁנֵי פֵיוֹת״ (שופטים ג, טז), מוכיח שגם ״פה״ מורה על הקצה הקיצוני, חדוּת החרב. ״אפאיהם״ הוא לשון הִפעיל של השורש ״פאה״ עם הסיומת המורחבת, במקום ״אַפְאֵם״: ״אדחוק אותם לפינה״.

וגורדון מפרש –
אפאיהם – [אפאם, הפעיל בנוי מן השם פאה]. אמרתי אפאיהם – אז אמרתי באפי: אשים קץ להם.
(כלומר, מסביר בשני האופנים כנראה).

וכן בפירוש הרטום-קאסוטו, והוא מוסיף –
…ויש סוברים כי הוראת השורש פאה (פאי) כאן כהוראתו בערבית: כרת. ויש מבארים מלשון אף: אתאנף בהם.

*

בכל מקרה, את שלושת החלקים כאן חיברתי על דרך האסוציאציה, ועם קצת חירות הדמיון, ונא לא להיפגע מהתוכן.