צופה בסדרה 'פארו נגד אלן', השוטחת את ההאשמות כפי וודי אלן והיחס המיני שלו כלפי בנותיו. פרק ראשון בינתיים, ואין בו הרבה חידושים. גם אני לא יכול לשפוט את המקרה הזה.
זה מצטרף למקרה עמוס עוז ובתו שפורסם השבוע, וגם מצטרף לשורה ארוכה של מקרים שנחשפים, במסורת המי-טו.
אוכל רק להעיר שיש קשר בין יצר ויצירה, כפי שידוע במחקר. למשל, כתבו על כך שלמה גיורא שוהם ומרדכי רוטנברג, הספרים 'טירוף סטייה ויצירה' ו'היצר', אם לציין את המעט.
מעניין הקשר הלשוני הזה יצר-יצירה, שהרי הוא לא מובן מאליו. היצירה נקראת כך על שום מתן הצורה. וכן פעמים רבות יצירה נוצרת מתוך צרה, אבל כאן אין קשר לשוני, אלא תוכני. כאלה הן מילותיו המפורסמות של מחבר המזמור בתהילים –
מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ.
תהילים קיח, ה.
וכך אומרים חז"ל על הנביאים –
בראשית רבה, כז –
אמר רבי יודן: גדול כוחן של נביאים שמדמין צורה ליוצרה, שנאמר (דניאל ח): ואשמע קול אדם בין אולי.
כלומר, כוח הנביאים הוא כוח מדמה, וכבר כתב על כך הרמב"ם באריכות במורה הנבוכים, ובקצרה בשמונה פרקים –
שמונה פרקים לרמב"ם, פרק א –
וְהַחֵלֶק הַמְדַמֶּה – הוּא הַכֹּחַ, אֲשֶׁר יִזְכֹּר רִשּׁוּמֵי הַמּוּחָשִׁים, אַחַר הֵעָלְמָם מִקִּרְבַת הַחוּשִׁים אֲשֶׁר הִשִּׂיגוּם, וְיַרְכִּיב קְצָתָם אֶל קְצָתָם, וְיַפְרִיד קְצָתָם מִקְּצָתָם; וְלָזֶה יַרְכִּיב זֶה הַכֹּחַ מִן עִנְיָנִים אֲשֶׁר הִשִּׂיגָם, עִנְיָנִים אֲשֶׁר לֹא הִשִּׂיגָם כְּלָל וְאִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיגָם – כְּמוֹ שֶׁיְדַמֶּה הָאָדָם: סְפִינַת בַּרְזֶל רָצָה בָּאֲוִיר; וְאָדָם שֶׁרֹאשׁוֹ בַּשָׁמַיִם וְרַגְלָיו בָּאָרֶץ; וּבְהֵמָה בְּאֶלֶף עֵינַיִם, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, וְהַרְבֵּה מֵאֵלּוּ הַנִּמְנָעוֹת יַרְכִּיבֵם הַכֹּחַ הַמְדַמֶּה וְיַמְצִיאֵם הַדִּמְיוֹן. וּבְכָאן טָעוּ הַמְדַבְּרִים הַטָּעוּת הַמְגֻנָּה הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בָּנוּ עָלֶיהָ פִּנַּת הַטְעָאָתָם בַּחֲלֻקַּת הַמְחֻיָּב, וְהָאֶפְשָׁר, וְהַנִּמְנָע. שֶׁהֵם חָשְׁבוּ, אוֹ הֵבִיאוּ בְנֵי אָדָם לַחְשֹׁב: כִּי כָל מְדֻמֶּה – אֶפְשָׁר; וְלֹא יָדְעוּ שֶׁזֶּה הַכֹּחַ יַרְכִּיב עִנְיָנִים שֶׁמְּצִיאוּתָם "נִמְנָע", כְּמוֹ שֶׁזָּכַרְנוּ.
וכדאי עוד להזכיר מדרש חז"ל מפתיע, הרואה ביצר, גם זה הרע, את מה שבונה את העולם. או כפי שפרויד היה אומר – זה הליבידו היוצר –
אומר מדרש בראשית רבה, ט', ט': "'הנה טוב מאוד – זה יצר טוב. 'והנה טוב מאוד' – זה יצר רע. וכי יצר הרע טוב מאוד. אתמהה. אלא שאלולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אישה ולא הוליד ולא נשא ונתן…".
*
ובעניין פארו – נעשה מדרש שם קטן, ונזכיר שבתנ"ך צירוף האותיות הזה בא במילה 'פארות', שהן ענפי העץ (וגם במילה פארור – כלי בישול מתחמם ומשחיר). אולי הן נקראות כך כי הן פאר העץ, או פירותיו, איני יודע. אולי גם יש קשר בין המילים פאר ופרי. וגם אין לי תובנה איך זה קשור לעניין בכלל, אבל זו הזדמנות להזכיר זאת. בכל אופן הן מופיעות בפסוקים אלו –
וַיִּצְמַח וַיְהִי לְגֶפֶן סֹרַחַת שִׁפְלַת קוֹמָה לִפְנוֹת דָּלִיּוֹתָיו אֵלָיו וְשָׁרָשָׁיו תַּחְתָּיו יִהְיוּ וַתְּהִי לְגֶפֶן וַתַּעַשׂ בַּדִּים וַתְּשַׁלַּח פֹּארוֹת.
יחזקאל יז, ו.
הִנֵּה הָאָדוֹן יְהוָה צְבָאוֹת מְסָעֵף פֻּארָה בְּמַעֲרָצָה; וְרָמֵי הַקּוֹמָה גְּדוּעִים, וְהַגְּבֹהִים יִשְׁפָּלוּ.
ישעיהו י, לג.
מילון ספיר –
פּוּארה, פֻּארָה, פֹּארָה
1. [תנ] ענף, זמורה, בַּד, כאמור בפסוק: "ותַּעַש בַּדִּים וַתְּשַלַּח פֹּארוֹת" (יחזקאל יז, 6), וכן בפסוק: "…מְסָעֵף פֻּארָה במַערָצה" (ישעיה י, 33)
2. [תמ] מֵיתָר, נימה: שוקיה (של הבהמה) מהו לחלילין? בני מעיה מהו לפֹארות? (עבודה זרה מז)
*
אגב, חיזוק לקשר האפשרי בין פרי לפאר, או יפי תואר, אפשר למצוא בפסוק הזה –
זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר קָרָא יְהוָה שְׁמֵךְ לְקוֹל הֲמוּלָּה גְדֹלָה הִצִּית אֵשׁ עָלֶיהָ וְרָעוּ דָּלִיּוֹתָיו.
ירמיה יא, טז.
*
רד"ק על בראשית ו, ה –
וכל יצר – מה שהלב חורש ומצייר בדמיונו, והמלה לשון יצירה כמו ויצר אמר ליוצרו (ישעיהו כ״ט:ט״ז), ומצאנו ל׳ יצירה במחשבה, הנה אנוכי יוצר עליכם רעה וחושב עליכם מחשבה (ירמיהו י״ח:י״א), אבל כי הוא ידע יצרנו (תהלים ק״ג:י״ד) ענינו יצירתנו ותולדתנו, מאין נוצרנו, כי עפר אנחנו.
רש"ר הירש –
יצר – לדאבוננו, הרבה רגילים לתרגם את ״יצר״ כ״דחף״, כאילו יש כח באדם המזרז ודוחף אותו לעשות רע. זהו המקור לאותה שיטה המייאשת לבות בני אדם, שהיא אחד מעיקרי ״דת״ גדולה: שהכח הרע אוחז את האדם בכחו, ושניתן להנצל ממנו רק בזכות אמונה מסוימת. כך נשזרת תיבת ״יצר״ בחבל שקר, הכובל את האנושות וסותם את פיה. אך אין לך דבר בעולם היכול להיות רחוק מדעה זו, מאשר עצם תיבת ״יצר״.
ראשית, השורש ״יצר״ אינו מציין כפייה, אלא נתינת צורה. אך ״יֵצֶר״ לא בא בצורת פעיל אלא בצורת פעול; הוא אינו מציין את נותן הצורה, אלא את מקבל הצורה. משום כך, אם נאמר ששורש ״יצר״ שווה במשמעותו עם ״לזרז״ או ״לדחוף״, לא תהיה משמעות יֵצֶר ״הכח המזרז והדוחף את האדם״, אלא מעשי האדם הכפויים. אלא ברור שיחס ה״יֵצֶר״ אל ה״יוצר״ הוא כיחס שבין היצירה לבין יוצרה: ״וְיֵצֶר אָמַר לְיֹצְרוֹ״ (ישעיהו כט, טז). היצר משועבד ליוצר, כחומר ביד היוצר. ו״יצר מחשבות לבנו״ הם ה״יצירות״ של מחשבותינו.
לב האדם הוא ״חושב מחשבות״, כמו האורג שאורג ״מעשה חושב״ (משמעותו הבסיסית של ״חשב״ היא לחבר ולאחד, כדוגמת ״חשב האפוד״ [שמות כח, כח]). חומר הגלם מסור ביד הלב; כל התכונות – הטובות והרעות – מסורות בידיו כחומר ביד היוצר, ומוטל עליו לחבר אותן וליצור מהן ״צורות״, הווי אומר: את מחשבותינו ורעיונותינו. ״צורות״ אלה הן ״יצר מחשבות הלב״, הצורות שנארגו על ידי הלב.
בידינו לצור את החומר שהופקד בידינו, בכל צורה שנחפוץ. אך ה׳ נתן לנו באותו הזמן את הדוגמא שמצפים מאתנו ללכת בעקבותיה. אם נלך אחרי דוגמא זו – הכל טוב. ה״חושב״ (היינו ״האורג״) צריך שכל מיני החוטים וכל הצבעים יהיו בהשג ידו, הוא אינו יכול לוותר על אחד מהם. אם השימוש הוא במקום הנכון ובדרך הנכונה, הכל טוב.
נכון אמנם שהאדם נמשך אחר יצר לבו – היצירות של לבו. לבו מייצר רעיון, הוא מעלה בדמיונו מה יש בכחו להשיג, ורעיון זה מושך אותו להגיע למטרתו. אך האדם עצמו הוא שיצר ״יצר״ זה. אם הוא יצר רעיון טוב – הרי הוא שואף אל הטוב, ואם לאו – ההיפך הוא הנכון. (״יצר״ שווה במשמעותו למילה היוונית ״אידיאה״: צורה או תמונה.) משום כך, הרעיונות הנוצרים בלב נקראים ״יצורים״, בצורת פעול מובהקת: ״וִיצֻרַי כַּצֵּל כֻּלָּם״ (איוב יז, ז). וכך קרא דוד לשמחתם של העם להתנדב: ״יֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לְבַב עַמֶּךָ״. וזו הייתה תפילת דוד: ״שָׁמְרָה־זֹּאת לְעוֹלָם״ – שמור לעולם את השִׂמְחָה שבה הם מתנדבים. תהיה שמחה זו תמיד ״לְיֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לְבַב עַמֶּךָ״ (דברי הימים א כט, יז–יח) – יהי רצון מלפניך שמחשבת לבב עמך תיצור תמיד החלטה זו להתנדב.
נמצא שפסוקנו בא לומר דבר זה: האדם כבר הביא רעה רבה על הארץ; ולגבי העתיד, הצפון כרעיון במחשבות לבו של האדם, ״כל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום״.
עצם הביטוי ״כל יצר״, מוכיח שפסוקנו אינו מדבר על מה שידוע בשם ״יצר הרע״. יש רק ״יצר הרע״ אחד; וממילא לא ניתן לומר עליו תיבת ״כל״. גם ״רק רע״ אינו יכול להיאמר בו. אך אפשר לומר ״כל״ על רעיונות ומחשבות (כגון כל רעיון ורעיון, כל מחשבה ומחשבה), ולגביהם ניתן להיאמר גם ״רק רע״. בכל שאיפה ושאיפה שבני אותו דור שאפו, לא הייתה בחינה אחת של טוב, והנטיה הזאת לשאוף רק לרע הייתה שווה בכל עת, בכל בחינה מחייהם.
הפסוק היומי 