ספר ויקרא, לפי פרופ' קנוהל

הרצאה של פרופ' ישראל קנוהל על ספר ויקרא, עליו כתב את עבודת הדוקטורט שלו, שיצאה אחר-כך בספר 'מקדש הדממה'.
בעשר הדקות הראשונות הוא אומר שהכותרת 'זאת תורת' מעידה על מגילות שימושיות שהיו בידי הכוהנים.
אלה ההיקרויות –

ויקרא ו, ב
צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כׇּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ.

ויקרא ו, ז
וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי יְהוָה אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ.

ויקרא ו, יח
דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי יְהוָה קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הִוא.

ויקרא ז, א
וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הוּא.

ויקרא ז, יא
וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַיהוָה.

ויקרא יא, מו
זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכׇל נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל הָאָרֶץ.

ויקרא יב, ז
וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְהוָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה.

ויקרא יג, נט
זֹאת תּוֹרַת נֶגַע צָרַעַת בֶּגֶד הַצֶּמֶר אוֹ הַפִּשְׁתִּים אוֹ הַשְּׁתִי אוֹ הָעֵרֶב אוֹ כׇּל כְּלִי עוֹר לְטַהֲרוֹ אוֹ לְטַמְּאוֹ.

ויקרא יד, ב
זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טׇהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן.

ויקרא יד, לב
זֹאת תּוֹרַת אֲשֶׁר בּוֹ נֶגַע צָרָעַת אֲשֶׁר לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ בְּטׇהֳרָתוֹ.

ויקרא יד, נז
לְהוֹרֹת בְּיוֹם הַטָּמֵא וּבְיוֹם הַטָּהֹר זֹאת תּוֹרַת הַצָּרָעַת.

ויקרא טו, לב
זֹאת תּוֹרַת הַזָּב וַאֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זֶרַע לְטׇמְאָה בָהּ.

במדבר ה, כט
זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ וְנִטְמָאָה.

במדבר ו, יג
וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

במדבר ו, כא
זֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר אֲשֶׁר יִדֹּר קׇרְבָּנוֹ לַיהוָה עַל נִזְרוֹ מִלְּבַד אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ כְּפִי נִדְרוֹ אֲשֶׁר יִדֹּר כֵּן יַעֲשֶׂה עַל תּוֹרַת נִזְרוֹ.

ויש עוד שני מקומות מעניינים מחוץ לתורה.
הראשון הוא פסוק שלא נראה קשור למסורת הכוהנית –

שמואל ב ז, יט
וַתִּקְטַן עוֹד זֹאת בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יְהוִה וַתְּדַבֵּר גַּם אֶל בֵּית עַבְדְּךָ לְמֵרָחוֹק וְזֹאת תּוֹרַת הָאָדָם אֲדֹנָי יְהוִה

והשני הוא פסוק מיחזקאל, הנביא הכהן, שקשור מאוד לספר ויקרא ולמסורת הכוהנית –

יחזקאל מג, יב
זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת עַל רֹאשׁ הָהָר כׇּל גְּבֻלוֹ סָבִיב סָבִיב קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הִנֵּה זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת.

*

שבע דקות הבאות, 10-17 –
שתי טענות –
הטענה הראשונה, הידועה במחקר – האל במקור הכוהני הוא לא אנתרופומורפי, לא בדמות אדם. אין תיאורים של 'יד ה" וכיוב'. והוא גם לא סולח, אלא לכל היותר החטא 'נסלח', בנפעל.
הטענה השנייה, שאותה העלה בספרו, היא – שכאן מתוארת עבודה בדממה, בניגוד לנהוג באותם ימים. אין תפילות ולא נוסחים שנאמרים. לכן זה 'מקדש הדממה' – שם שהגה חוקר המקרא יחזקאל קויפמן, שאותו קנוהל אימץ.
וקנוהל קושר בין שתי הטענות – זהו מקדש הדממה, כי האל לא אנתרופומורפי, וממילא אי אפשר לומר עליו דבר.
קנוהל מוסיף ואומר, שאל כזה מזכיר את האל הפילוסופי של ימי הביניים, בעיקר אצל הרמב"ם. והוא מספר שנתן לישעיהו לייבוביץ לקרוא על כך, אי אז בשנות השמונים, והוא שמח מאוד על כך.

*

חלק הבא, דקות 17-24 –
כל הנאמר עד כה מתייחס לחלק הראשון של ויקרא, א–טז, המוקדש לפולחן.
בחלק זה אין אדישות למוסר, כי למשל נאמר שהאדם נברא בצלם ולכן אין להורגו, וכן מובאת גרסה אחת של סיפור המבול. אבל זה מוסר אוניברסלי, ולאו דווקא ישראלי.
יש יוצא מן הכלל, לכאורה, בויקרא ה (כא), שמתאר חטאים מוסריים. אבל יש כאן עניין כלפי שמיים, של שבועת שקר.
חלק ראשון זה הוא 'אסכולת הקדושה'.

*

דקות 24-30 –
הנביאים באותו הזמן פעלו נגד גישה זו וביקשו מוסר.הם יצאו נגד הקורבנות, אך גם נגד התפילות, החגים והשירה, כאשר אלו באו בלי מוסר.

*

דקות 30-38 (עד סוף ההרצאה) –
בחלק השני של ויקרא
יש מוסר. בעיקר בספר הקדושה, ויקרא יט –
'קדושים תהיו' (היא פרשת קדושים). יש בקשה לאדם להידמות לאל במעשיו, וכאן מצוות מוסריות רבות, כולל 'ואהבת לרעך כמוך'
לפי התזה של קנוהל, חלק זה הוא מאוחר יותר, והוא בא לענות על תוכחת הנביאים.

*

ההרצאה, במסגרת פרויקט 929 –
https://www.facebook.com/929project/videos/219325770205623/

*

ריצ'רד פרידמן, שעל הערותיו לספר ויקרא דילגתי בסקירה הקודמת, מתייחס אף הוא לעניינים אלה. אביא את דבריו בקיצור.
הערות פרידמן לספר ויקרא –

לפרק ז –
לעומת שש עשרה פעמים שנאמר במקור הכוהני 'זאת תורת', אומר ירמיה, ששייך למסורת הדויטרונומיסטית –

אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְהוָה אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים.
ירמיה ח, ח.

ולעומת הסיכום של שבעת הפרקים הראשונים בספר ויקרא (ויקרא ז, לז-לח), שנאמר שנאמרו ביום מתן תורה, אומר ירמיה –

כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוציא [הוֹצִיאִי] אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח.
ירמיה ז, כב.

*

לפרק יז –
פרידמן מזכיר כי חלק זה, פרקים יז-כו, נקרא 'ספר הקדושה', ויש המבדילים אותו מ-P, והוא מכונה H. הוא גם מזכיר בשם את קנוהל ומילגרום (שאף הוא הרבה להתייחס לספר ויקרא). אבל הוא אומר ששני חלקים אלה קשורים מאוד, ולכן הוא מסמן אותם כמקור אחד.

*

לפרידמן עוד שתיים-שלוש הערות, אך אסתפק בהצגת עוד אחת מעניינת –
לפרק כג, תרגום מהאנגלית –
רשימת החגים מופיעה בפרק זה בפס' 4-36 ומסכמת כי "אלה מועדי ה'"(V 37). אבל אז הקטע הזה (VV. 39-43) בא כהוספה מוזרה, שחוזרת על המצווה לחגוג את חג הסוכות, שכבר הוזכרה קודם (לג-לו). טקסט נוסף זה מודיע לבני ישראל בפעם הראשונה
שהם למעשה מצווים לגור בסוכות במהלך החג הזה וכך הם אמורין לקחת מינים מסוימים של צמחים. תוספת מוזרה זו מוסברת על ידי פסקה בספר נחמיה (ח, יג-יח). שם, כשעזרא וראשי העם לומדים את התורה, הם 'מצאו כתוב בתורה שיהוה ציווה על ידי משה
שבני ישראל יתגוררו בסוכות בחג' (ציטוט לא מדויק). ושם מביאים מיני צמחים דומים לאלו שבקטע זה בספר ויקרא. (יש שינוי של המילה הדס בנחמיה מהמילה הדר כאן בספר ויקרא.)
והקטע בנחמיה קובע שמעולם לא קוימה מצווה זו
בתולדות ישראל בארץ ("מימי יהושע"). זה מצביע על כך שמצוות הסוכות לא בוססה יחד עם שאר הלכות החגים ושהקטע הזה הורכב בנפרד ולאחר מכן נוסף לרשימה. זה מתאים למסקנה כי עריכת התורה התקיימה בתקופת עזרא וכי הטקסט של P, שאליו הוכנסה תוספת זו, נכתב בשלב מוקדם יותר של ההיסטוריה של ישראל.

*

לעומת זאת (טענת הדממה) – בדיוק ראיתי בדף של רחל אליאור ברכת כוהנים מקומראן –

מעיל

הכותב של 'עובדות לא חשובות בתנ"ך' התייחס לפסוק הזה –

וְדָוִיד מְכֻרְבָּל בִּמְעִיל בּוּץ וְכָל הַלְוִיִּם הַנֹּשְׂאִים אֶת הָאָרוֹן וְהַמְשֹׁרְרִים וּכְנַנְיָה הַשַּׂר הַמַּשָּׂא הַמְשֹׁרְרִים וְעַל דָּוִיד אֵפוֹד בָּד.
דברי הימים א, טו, כז.

ואני חשבתי שזה ציטוט מצוין, כי באמת היו כמה ימים קרים מאוד בירושלים, וגם אני הייתי מכורבל למדי.
ואז נזכרתי שלא רק דוד לבש מעיל, אלא גם שמואל. זה המעיל שעשתה לו אימו כאשר העביר את מגוריו לירושלים –

וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לּוֹ אִמּוֹ וְהַעַלְתָה לוֹ מִיָּמִים יָמִימָה בַּעֲלוֹתָהּ אֶת אִישָׁהּ לִזְבֹּחַ אֶת זֶבַח הַיָּמִים.
שמואל א, ב, יט.

ויפה מציין הרב בני לאו, שאת המעיל הזה אנו פוגשים גם בהמשך דרכו של שמואל כמה פעמים. מעורר לחשוב שהיה לו סנטימנט מיוחד אליו, כי זו הייתה מתנת אימו אליו בילדותו. ובוודאי גם הפרידה ממנה לא הייתה קלה. (אבל עיונים פסיכולוגיים כאלה הם לא מדרכו של התנ"ך, בדרך כלל).
בכל אופן, מה שרציתי לומר הוא, שמכאן הראיה שבירושלים קר. עוד בימי שמואל ודוד היה קר בה מאוד, ולכן הצטרכו למעיל. (גם בנות המלך, נאמר, לבשו מעילים – "כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים").

*

ולצד הלשוני –
ראשית, מעיל – יפה כותב בעל הטור הנזכר שהוא נקרא כך משום שלובשים אותו 'מעל' הבגדים. אבל צריך להזכיר גם את האטימולוגיה העממית שמשווה מעיל-מעל ובגד-בגידה.

ומכורבל? לפי המפרשים –
רד"ק –
מכרבל במעיל בוץ – מעוטף; וכן בארמית: ״פטשיהון וכרבלתהון״ (דנ׳ ג,כא).

וכן במיוחס לרש"י –
ודוד מכרבל – כמו בדניאל בכרבלתהון דוגמא כרבלתא דתרנגולא.

(כלומר כמו כרבולת התרנגולת, וכן גם ציין כותב הטור האמור, לשון כיסוי)

ומצודות –
מכורבל – מעוטף והוא מלשון ארמי ודוגמתו פטשיהון וכרבלתהון (דניאל ג׳:כ״א) ור״ל עטופיהון.

אל תחטאו בילד

נראה שבתנ"ך יש רגישות מיוחדת לילדים. הנה, שני סיפורים מכוננים בספר בראשית, סיפור העקדה וסיפור מכירת יוסף, שניהם מתייחסים לכך, ועל הדרך טובעים מטבעות לשון שנעשה בהם שימוש עד היום.
הראשון מסיפור העקדה –

וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי.
בראשית כב, יב.

והשני, מסיפור יוסף –
וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ.
בראשית מב, כב.

וד"ל.

כי הילדים רכים

לפרשת וישלח.

חיסוני ילדים בגילאי 5-12 כבר אושרו, ותכף עומדים להינתן. אותי זה מדאיג מאוד, אך אין לי מה לעשות בנוגע לכך. אוכל רק להזכיר פסוק אחד מהפרשה, וישלח, שמדבר על החשש לילדים.
הדבר קורה כאשר עשיו מציע ליעקב להתלוות אליו, אחרי שהם השלימו, ויעקב מסרב ואומר –

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן.
בראשית לג, יג.

כאן כמה דברים לא ברורים, ונביט במפרשים.
ראשית, מהו עלות?

רש"י אומר –
עלות – מגדלות עולליהן, לשון: עולל ויונק (איכה ב׳:י״א), עול ימים (ישעיהו ס״ה:כ׳), ושתי פרות עלות (שמואל א ו׳:ז׳) דפלשתים.

ואילו אבן עזרא אומר –
עלות – כטעם: עלות ינהל (ישעיהו מ׳:י״א). והם ההרות שעלו עליהם העתודים, על כן נקראו: עלות.

*

ומהו עליי?
ממשיך אבן עזרא –
וטעם עלי – עלי לשמרם שלא יבואו לידי נזק.

ועל הילדים הרכים הוא אומר –
כי הילדים רכים – כי הגדול שבהם יש לו י״ב שנה וימים במספר.

*

ומהו דפקום?
כאן נעיין בפירושו המעניין של שד"ל –
ודפקום – ואם אחרים ידפקו אותם; שרש דפק לא נמצא אלא בשני מקומות אחרים, קול דודי דופק (שיר השירים ה׳:ב׳) מתדפקים על הדלת (שופטים י״ט:כ״ב), ונ״ל (ונראה לומר) שאין ענינו הכאת הדלת (picchiare בלעז) אלא דחייה בכח כדי לפתוח, וכן מתדפקים על הדלת, דוחים זה את זה אצל הדלת. ותלמידי מוהר״ר אברהם גריגו זצ״ל אומר כי השרש הוא דף, וממנו הדָף ודחָף ונדָף.

*

ולבסוף, רד"צ הופמן אומר הערה מעניינת בנוגע לסיום הפסוק –
ומתו כל־הצאן – אין יעקב רוצה לבטא בשפתיו שגם הילדים עלולים למות, אף כי בוודאי חשב גם על אפשרות זו.

ואז"ג.

עוד על מגילת שפירא

סרטון חדש של טענות ישראל קנוהל על מגילות שפירא –
https://youtu.be/4mXory2xqB4

סיכום טענות קנוהל –
חלק ראשון –
הוכחה שמדובר בחיבור בתר-כוהני –
נימוק השבת במגילת שפירא הוא כמו בשמות – זכר לבריאה, וזה מעיד על עריכה כוהנית.

הדברות נחתמים אצל שפירא עם 'לא תשנא את אחיך בלבבך', שלקוח מספר ויקרא, הכוהני.

במדבר כה – בנות מואב מפתות את בני ישראל. ואז עובר למדיינית (מעיד על חיבור מקורות). הסיפור השני – פנחס זוכה לכהונת עולם – סיפור כוהני.
במגילת שפירא – "ונשב מול בית פעור, ויצאו בעת ההיא בנות מואב ונשי מדיין לקראתכם…"
הוא מצרף את שני הסיפורים, וכורך מואביות ומדייניות.
זה מעיד שמגילת שפירא באה אחרי חיבור התורה, והיא בתר כוהנית.

*

חלק שני –
הממצא הלשוני –

במגילת שפירא כתוב אנכ במקום אנוכי, בת במקום בית – כמו במיצבת מישע, מהמאה התשיעית לפני הספירה.
אבל גם כתוב בנ "לא תענה ברעך 'עדות' שקר" ולא 'עד', כמו המאה השנייה אחרי הספירה.

*

חלק שלישי –
צורת האותיות –
ממחקר שפורסם בימים האחרונים עולה, כי במגילת שפירא האותיות דומות למיצבת מישע, חוץ מארבע-חמש אותיות שדומות לצלמיות המואביות, שהן הוכחו כמזויפות. כלומר, זה זיוף על זיוף.

*

אני קטונתי מלהגיב, אבל אולי בכל זאת לעלות מספר טענות –
ראשית, קנוהל מוכיח יפה שמגילת שפירא חייבת להיות בתר-כוהנית, אבל תיארוך המקור הכוהני לתקופת שיבת ציון, כפי שנעשה בתחילה, למשל אצל ולהויזן – כבר לא מקובל על הכול. למשל, ריצ'רד פרידמן בספריו מקבל את הטענה שהמקור הכוהני הוא קדום יותר. כך שיתכן שמחבר ספר דברים אכן בא אחריו.

לגבי הממצא הלשוני – איני יודע. אך ראיתי מגיבים לסרטון שטוענים שמהיעדרה של מילה במקורות הקדומים אי אפשר להוכיח שאכן לא נעשה בה שימוש.
אני אכן בדקתי את היקרויותיה של המילה 'עדות' בתנ"ך, ובאמת קנוהל צודק, שאין היא באה בהקשר משפטי כמו עד, עד שקר, עד שווא. אבל כאמור, קשה להכריע על עניין זה בלבד.

ובאשר לטענה השלישית – היא חדשה, ונחכה שאחרים יגיבו לה. בכל אופן בסרטון קודם פרופ' דרשוביץ טען יפה שקשה להוכיח הרבה מצורת האותיות.

לכל זה צריך להוסיף טענות חיוב רבות מהן מתעלם קנוהל. למשל, התאמתה המופלאה של מגילת שפירא לממצאי ביקורת המקרא המאוחרים ממנה.
כך למשל, אני מצאתי התאמה בין המגילה לגרסת פרידמן הנזכר של התורה. לפי פרידמן, כל חלק המצוות בספר דברים, פרקים יב-כו, אינם של המחבר הדויטרונומיסטי, וכן גם במגילת שפירא חסר כל חלק זה.

והערה אחרונה – קנוהל מציין שם שהוקעה היא שיפוד על מוט חד. איני יודע מהם מקורותיו. לפי המקורות שאני ראיתי מדובר פשוט בתלייה.

פנו עורף ולא פנים


מדרש תמונה.
לפני מספר ימים קראתי שני ספרים על פרנץ רוזנצוויג, והשני כלל גם 'פילוסופים קיומיים' אחרים, כגון בובר ולוינס, שכולם הדגישו את היסוד הדיאלוגי בין אנשים, וכן את ההכרה בפני האדם האחר – כאן לוינס הוא הידוע ביותר.

בתה"ך, יש להפנות עורף ויש להפנות פנים. כלומר – לפנות לנוכח, להודות באמת, לא להכחיש. נביא שהדגיש זאת מאוד הוא ירמיה –

ירמיהו ב, כז
אֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה וְלָאֶבֶן אַתְּ (ילדתני) [יְלִדְתָּנוּ] כִּי פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים וּבְעֵת רָעָתָם יֹאמְרוּ קוּמָה וְהוֹשִׁיעֵנוּ.

ירמיהו ז, כד
וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹאהִטּוּ אֶת אׇזְנָם וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים.

ירמיהו יח, יז
כְּרוּחַ קָדִים אֲפִיצֵם לִפְנֵי אוֹיֵב עֹרֶף וְלֹא פָנִים אֶרְאֵם בְּיוֹם אֵידָם.

ירמיהו לב, לג
וַיִּפְנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים וְלַמֵּד אֹתָם הַשְׁכֵּם וְלַמֵּד וְאֵינָם שֹׁמְעִים לָקַחַת מוּסָר.

*

והנה אני קורא בספר "מעבר לתבונה" –

"תאטרליות. דומה שמכל המילים המתארות את תחושת המציאות האשלייתית שרווחה בתקופת הבארוק, המתאימה מכולן היא "משׂחק" (במובן של "שפיל", Spiel בגרמנית). הכוונה היא לתחושה כללית שהמציאות היא תאטרלית במהותה, כלומר החיים הממשיים אינם אלא הצגה שבה נגזר על כל אדם למלא תפקיד כלשהו."

"דוגמאות אלו ורבות אחרות מלמדות שאמרתו הידועה של שקספיר בקומדיה "כטוב בעיניכם" (As You Like It, 1599) — "כל העולם במה, כל הגברים והנשים רק שחקנים" — אינה רק מטפורה ספרותית אלא קביעה ראליסטית למדי שמתארת מציאות חיים ממשית, יומיומית, שבה בני אדם תפסו את עצמם כשחקנים ובמקרים רבים אכן היו כאלה"

"מבחינה זו אפשר לומר שבתקופת הבארוק לא רק "כל העולם [היה] במה", אלא גם "הבמה היתה כל העולם". עדות נוספת לתאטרליזציה הגמורה של החיים בתקופת הבארוק היא העיר ונציה, שבה החלו האזרחים להלך כשמסֵכות על פניהם — ולא רק בתקופת הקרנבל — כאילו כל יום והחיים בכללותם אינם אלא חגיגה ונשף מסכות."

– מעבר לתבונה מאת יוסי מאלי.

המון

המון
אחד המאמרים הכי נקראים שלי הוא 'אכן חציר העם' (בדקו בשורת החיפוש), המשווה בין אימרה זו של ישעיה לפתגם הרומי 'קול המון כקול שדי' (שתמיד טועים לחשוב שמקורו בתנ"ך). כפי שניתן לראות בקלות, הגישה שלהם הפוכה.

ואכן, הגישה כלפי ההמון היא מורכבת. גישה נפוצה אצל נביאים, וגם אצל פילוסופים, היא לא להחשיב אותו, ואולי אפילו לבוז לו. זו הגישה האליטיסטית, אבל האם היא מוצדקת או לא איני יודע, ואני משאיר זאת לעיון הקורא.

והנה, נביא אחד שה'המון' חוזר אצלו פעמים רבות הוא יחזקאל. הנה כל הפסוקים הרבים בהם הוא משתמש במילה זו –

יחזקאל ז, יא
הֶחָמָס קָם לְמַטֵּה רֶשַׁע לֹא מֵהֶם וְלֹא מֵהֲמוֹנָם וְלֹא מֶהֱמֵהֶם וְלֹא נֹהַּ בָּהֶם

(כאן גם משחק מילים על המילה המון, שנשמעת כמו 'מהם' ואף בהכפלה יחודית 'מהמהם' – שאולי ממנה נוצר השורש המודרני להמהם. ואכן המון והם הן כנראה מילים קשורות, הנגזרות מקול ההמייה. וכן נהם ועוד. וישעיה אומר – 'המות ימים יהמיון').

יחזקאל ז, יב
בָּא הָעֵת הִגִּיעַ הַיּוֹם הַקּוֹנֶה אַל יִשְׂמָח וְהַמּוֹכֵר אַל יִתְאַבָּל כִּי חָרוֹן אֶל כׇּל הֲמוֹנָהּ

יחזקאל ז, יג
כִּי הַמּוֹכֵר אֶל הַמִּמְכָּר לֹא יָשׁוּב וְעוֹד בַּחַיִּים חַיָּתָם כִּי חָזוֹן אֶל כׇּל הֲמוֹנָהּ לֹא יָשׁוּב וְאִישׁ בַּעֲוֹנוֹ חַיָּתוֹ לֹא יִתְחַזָּקוּ

יחזקאל ז, יד
תָּקְעוּ בַתָּקוֹעַ וְהָכִין הַכֹּל וְאֵין הֹלֵךְ לַמִּלְחָמָה כִּי חֲרוֹנִי אֶל כׇּל הֲמוֹנָהּ

יחזקאל כג, מב
וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵו בָהּ וְאֶל אֲנָשִׁים מֵרֹב אָדָם מוּבָאִים (סובאים) [סׇבָאִים] מִמִּדְבָּר וַיִּתְּנוּ צְמִידִים אֶל יְדֵיהֶן וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת עַל רָאשֵׁיהֶן

יחזקאל כו, יג
וְהִשְׁבַּתִּי הֲמוֹן שִׁירָיִךְ וְקוֹל כִּנּוֹרַיִךְ לֹא יִשָּׁמַע עוֹד

(כאן המון מקביל לקול, כלומר מדובר על ההמייה)

יחזקאל כט, יט
לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי נֹתֵן לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם וְנָשָׂא הֲמֹנָהּ וְשָׁלַל שְׁלָלָהּ וּבָזַז בִּזָּהּ וְהָיְתָה שָׂכָר לְחֵילוֹ

יחזקאל ל, ד
וּבָאָה חֶרֶב בְּמִצְרַיִם וְהָיְתָה חַלְחָלָה בְּכוּשׁ בִּנְפֹל חָלָל בְּמִצְרָיִם וְלָקְחוּ הֲמוֹנָהּ וְנֶהֶרְסוּ יְסוֹדֹתֶיהָ

יחזקאל ל, י
כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה וְהִשְׁבַּתִּי אֶת הֲמוֹן מִצְרַיִם בְּיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל

יחזקאל ל, טו
וְשָׁפַכְתִּי חֲמָתִי עַל סִין מָעוֹז מִצְרָיִם וְהִכְרַתִּי אֶת הֲמוֹן נֹא

יחזקאל לא, ב
בֶּן אָדָם אֱמֹר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְאֶל הֲמוֹנוֹ אֶל מִי דָּמִיתָ בְגׇדְלֶךָ

יחזקאל לא, יח
אֶל מִי דָמִיתָ כָּכָה בְּכָבוֹד וּבְגֹדֶל בַּעֲצֵי עֵדֶן וְהוּרַדְתָּ אֶת עֲצֵי עֵדֶן אֶל אֶרֶץ תַּחְתִּית בְּתוֹךְ עֲרֵלִים תִּשְׁכַּב אֶת חַלְלֵי חֶרֶב הוּא פַרְעֹה וְכׇל (המונה) [הֲמוֹנֹה] נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה

יחזקאל לב, יב
בְּחַרְבוֹת גִּבּוֹרִים אַפִּיל הֲמוֹנֶךָ עָרִיצֵי גוֹיִם כֻּלָּם וְשָׁדְדוּ אֶת גְּאוֹן מִצְרַיִם וְנִשְׁמַד כׇּל הֲמוֹנָהּ

יחזקאל לב, טז
קִינָה הִיא וְקוֹנְנוּהָ בְּנוֹת הַגּוֹיִם תְּקוֹנֵנָּה אוֹתָהּ עַל מִצְרַיִם וְעַל כׇּל הֲמוֹנָהּ תְּקוֹנֵנָּה אוֹתָהּ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה

יחזקאל לב, יח
בֶּן אָדָם נְהֵה עַל הֲמוֹן מִצְרַיִם וְהוֹרִדֵהוּ אוֹתָהּ וּבְנוֹת גּוֹיִם אַדִּרִם אֶל אֶרֶץ תַּחְתִּיּוֹת אֶת יוֹרְדֵי בוֹר

יחזקאל לב, כ
בְּתוֹךְ חַלְלֵי חֶרֶב יִפֹּלוּ חֶרֶב נִתָּנָה מָשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכׇל הֲמוֹנֶיהָ

יחזקאל לב, כד
שָׁם עֵילָם וְכׇל הֲמוֹנָהּ סְבִיבוֹת קְבֻרָתָהּ כֻּלָּם חֲלָלִים הַנֹּפְלִים בַּחֶרֶב אֲשֶׁר יָרְדוּ עֲרֵלִים אֶל אֶרֶץ תַּחְתִּיּוֹת אֲשֶׁר נָתְנוּ חִתִּיתָם בְּאֶרֶץ חַיִּים וַיִּשְׂאוּ כְלִמָּתָם אֶת יוֹרְדֵי בוֹר

יחזקאל לב, כה
בְּתוֹךְ חֲלָלִים נָתְנוּ מִשְׁכָּב לָהּ בְּכׇל הֲמוֹנָהּ סְבִיבוֹתָיו קִבְרֹתֶהָ כֻּלָּם עֲרֵלִים חַלְלֵי חֶרֶב כִּי נִתַּן חִתִּיתָם בְּאֶרֶץ חַיִּים וַיִּשְׂאוּ כְלִמָּתָם אֶת יוֹרְדֵי בוֹר בְּתוֹךְ חֲלָלִים נִתָּן

יחזקאל לב, כו
שָׁם מֶשֶׁךְ תֻּבַל וְכׇל הֲמוֹנָהּ סְבִיבוֹתָיו קִבְרוֹתֶיהָ כֻּלָּם עֲרֵלִים מְחֻלְלֵי חֶרֶב כִּי נָתְנוּ חִתִּיתָם בְּאֶרֶץ חַיִּים

יחזקאל לב, לא
אוֹתָם יִרְאֶה פַרְעֹה וְנִחַם עַל כׇּל (המונה) [הֲמוֹנוֹ] חַלְלֵי חֶרֶב פַּרְעֹה וְכׇל חֵילוֹ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה

יחזקאל לב, לב
כִּי נָתַתִּי אֶת (חתיתו) [חִתִּיתִי] בְּאֶרֶץ חַיִּים וְהֻשְׁכַּב בְּתוֹךְ עֲרֵלִים אֶת חַלְלֵי חֶרֶב פַּרְעֹה וְכׇל (המונה) [הֲמוֹנֹה] נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה

יחזקאל לט, יא
וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא אֶתֵּן לְגוֹג מְקוֹם שָׁם קֶבֶר בְּיִשְׂרָאֵל גֵּי הָעֹבְרִים קִדְמַת הַיָּם וְחֹסֶמֶת הִיא אֶת הָעֹבְרִים וְקָבְרוּ שָׁם אֶת גּוֹג וְאֶת כׇּל (המונה) [הֲמוֹנֹה] וְקָרְאוּ גֵּיא הֲמוֹן גּוֹג

יחזקאל לט, טו
וְעָבְרוּ הָעֹבְרִים בָּאָרֶץ וְרָאָה עֶצֶם אָדָם וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן עַד קָבְרוּ אֹתוֹ הַמְקַבְּרִים אֶל גֵּיא הֲמוֹן גּוֹג

ולזה צריך להוסיף –
יחזקאל ה, ז
לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה יַעַן הֲמׇנְכֶם מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם בְּחֻקּוֹתַי לֹא הֲלַכְתֶּם וְאֶת מִשְׁפָּטַי לֹא עֲשִׂיתֶם וּכְמִשְׁפְּטֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם לֹא עֲשִׂיתֶם

עדיף להיות בריא ועשיר

שלמה, על פי המסורת, עמל קשה להגיע לדברי חוכמה, שאותם קיבץ בספר משלי –

וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף.
מלכים א, ה, יב.

אבל היום, דבר החוכמה שמגיעים אליו הוא זה שבתמונה…

ואגב, אם חושבים על זה, זה באמת הקו המנחה היום – גן עדן לעשירים, שאליה אפשר להוסיף גם את ההיסטריה הרפואית.

יורה ומלקוש

הקשבתי היום לשיעור בדף היומי, על תענית ו, שעסק ביורה ומלקוש. דברים מעניינים, אם כי צריך לומר שבבלשנות של זמננו יש הסברים טובים יותר. להלן אביא את המצוי במילונים, ולאחר מכאן אחתום בתוספת קטנה שלי.

*

האקדמיה ללשון עברית:

יוֹרֶה

יוֹרֶה הוא הגשם הראשון של עונת הגשמים בארץ ישראל. מקור המילה במקרא – שם היא מופיעה פעמיים לצד בן זוגה מַלְקוֹשׁ: "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ" (דברים יא, יד), "ה' אֱלֹהֵינוּ הַנֹּתֵן גֶּשֶׁם יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בְּעִתּוֹ" (ירמיהו ה, כד). מקובל לפרש כי יוֹרֶה הוא הגשם הראשון ומַלְקוֹשׁ – הגשם האחרון. צורה אחרת של המילה היא מוֹרֶה: "וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן" (יואל ב, כג).

שאלת גיזרונה של המילה יוֹרֶה העסיקה כבר את חז"ל, ובברייתא המובאת בתלמוד הבבלי (תענית ו ע"א) מוצעים לה שלושה הסברים. לפי ההסבר הראשון המילה קשורה לפועל הוֹרָה: "שמוֹרֶה את הבריות להטיח [לטייח] גגותיהן ולהכניס את פירותיהן, ולעשות כל צרכיהן". ההסבר השני קושר את המילה לפועל הִרְוָה: "שמַרְוֶה את הארץ ומשקה עד תהום, שנאמר (תהלים סה, יא): תְּלָמֶיהָ רַוֵּה נַחֵת גְּדוּדֶיהָ בִּרְבִיבִים תְּמֹגְגֶנָּה צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ". ההסבר השלישי הוא "שיורד בנחת ואינו יורד בזעף". הסבר זה קושר כנראה בין המילה יוֹרֶה ובין הפועל יָרָה – המציין השלכה מכוונת של דבר.

גם במחקר בן ימינו חלוקות הדעות בשאלת גיזרון המילה יוֹרֶה, ושתי הדעות העיקריות זהות לשתיים מאלו של חז"ל: לפי הדעה הרווחת יותר יוֹרֶה גזור מן השורש יר"י ומציין את הטחת הגשם מן השמיים, ואילו הדעה השנייה קושרת את המילה אל השורש רו"י ולפיה יוֹרֶה מציין את הרוויית האדמה היבשה.

לסיום נביא את ההסבר שנתן למילה המדקדק והפרשן הנודע אברהם אבן עזרא בפירושו לדברים יא, יד: "יורה – גשם שיורה על שנה טובה, והוא בתחלת השנה".

*

ויקימילון:

מַלְקוֹשׁ

הגשם האחרון בכל חורף, האופייני לאזור הים התיכוני בו יש הפסקת גשמים בקיץ.

”וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ“ (דברים יא, פסוק יד).

”ה' אֱלֹקֵינוּ הַנֹּתֵן גֶּשֶׁם וירה יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בְּעִתּוֹ“ (ירמיהו ה, פסוק כד).

”וְיָבוֹא כַגֶּשֶׁם לָנוּ כְּמַלְקוֹשׁ יוֹרֶה אָרֶץ“ (הושע ו, פסוק ג).

גזרון

מן לוח גזר מתברר כי טרם נוהגו שמות החודשים העבריים עפ"י שמות בבליים, קרוי היה חודש שבט, בשם – ירחו לקש שנחשב לחודש המלקוש המוקדש לאיסוף הפירות או התבואה [1]. ”וְכֶרֶם רָשָׁע יְלַקֵּשׁוּ“ (איוב כד, פסוק ו). בעברית של לשון ימי הביניים מופיע גשם המלקוש בהוראה מושאלת: 'גשם-לֶקֶש'.

הערות שוליים

↑ השוו מן פרסית 'לֵק' لیك בהוראת מידת משקל עבור תאנים שנזרעו לקראת סוף תקופת הזריעה

*

ויש להוסיף –
מילון ספיר:

לֶקֶשׁ

1. [תנ] עשׂב המאַחֵר לצמוח, יבול הצומח לאחר המַלקוש: והנה יוצר גֹבַי בִּתחִלַת עלות הלָקֶש, והנה לֶקֶש אַחַר גִזֵי המלך (עמוס ז 1); ואת זרעו יהי קוצר כּלִקשו (מלשון הפיוט)
2. [יב] מַלקוש, גשם לֶקֶש: גשם לֶקֶש חזיזיו מזילים (ספרות ימי הביניים)

*

מכל אלה נוכל להסיק –
א. יורה הוא מלשון ירייה, שכן הגשם יורה וניטח, או מלשון רוויה, שכן הגשם מרווה. ולי נראה הראשון.

ב. מלקוש הוא, כאמור, גשם הבא בעונת הלקט, לכן ניתן לומר שיש קשר בין השורשים לקש-לקט. שורש הבסיס הוא 'לק'. מכאן נוכל להבין שורשים אחרים, דוגמת 'חלק', שגם עניינו פיזור, כמו לקט.