על הגפן
ביהדות על שני מאכלים יש ברכה מיוחדת – על הלחם ועל הגפן.
על הלחם דיברתי בפעם שעברה, הוא עיקר מזונו של אדם והבסיס לו, לכן נקרא 'מסעד לחם', כלומר תמיכה.
ואילו הגפן מהי? היא החלק השני שנחוץ בחיים – העונג, השמחה. וגם עליה מקדשים.
בתהילים נאמר 'יין ישמח לבב אנוש (ולחם לבב אנוש יסעד)'. ובמשלי נאמר – 'תנו שכר לאובד ויין למרי נפש'.  ובאמת בשתייה יש חלק טוב, והיא השתייה המתונה, ויש חלק רע, והיא השתייה המופרזת.
מי שותה באופן מופרז? מיהם באי המסבאות? בדרך כלל אנשים קשי יום ובעלי צרות רבות.
וכן אצל הגויים הדבר נפוץ. וכך כתב ביאליק על יעקב ועשיו – עשיו חוזר מעבודתו, הולך למסבאה, ואז שב לביתו ומכה את אשתו – 'אוי לעשיו אוי', ואילו יעקב הולך לבית המדרש ושב לביתו ומחבק את אשתו – 'טוב ליעקב טוב'.
ושתייה מופרזת היא גם מחלה – אלכוהוליזם, ומחלה קשה. שכן העונג מוביל להתמכרות, וצריך לרסנו בזמן.
ובאופן דומה יש גם צורות אחרות של התמכרות לעונג – כגון התמכרות לסמים, או גם לסיגריות. הכול פועל לפי אותו עיקרון. עונג שהופך לנגע. ואולי הפתרון לזה – עוגן, עוגן ביתי או נפשי.
גם ישראל נמשלו לגפן – 'גפן ממצרים תסיע' – נאמר בתהילים, כתיאור יציאת מצרים. וכן לכרם – 'כי כרם ה' צבאות בית ישראל' נאמר בישעיה ה. ומדוע נמשלו לגפן? כאן יש כמה מדרשים, אך בכל אופן נראה לי שזאת משום היותם העם הנבחר, עמו של אלוהים, 'ראשית תבואתו', ראשית – במובן החלק המובחר (שכן ישראל אינם העם הראשון בזמן, ואדרבא, דווקא על עמלק נאמר – 'ראשית גויים עמלק').
ויש גם גפן שלילית, כפי שנאמר בפרשת האזינו על הגויים – 'כי מגפן סדום גפנם'. שכן כל דבר יש לו צד טוב וצד רע.
וגם בתרבות הישראלית יש התייחסות לגפן – וידוע מאוד המערכון של חבורת לול 'חידון התנ"ך', שבו נשאלת שאלה על גפן, והמתמודד התימני, שמשוחק על ידי אריק איינשטיין, שואל – גפן במובן גפן, או גפן במובן גופן. שכן גָפן מנוקדת לעיתים בקמץ (בצורת ההפסק כמדומני), וזהו קמץ קטן המבוטא בתנועת חולם, ולתימנים יש הגייה מיוחדת של תנועה זו.

ועוד מהגיגי ליל הסדר.
'הרעו אותנו המצרים'.
אני קראתי בספרו של אבישי בן חיים את דרשת הרב עובדיה יוסף על כך – הרעו – הפכו אותנו לרעים. ושם כמדומני מדובר על המזרחים. (וניתן לומר שנתנו רק תדמית של רעים, כגון – 'הם לא נחמדים' – מוסיף אני).
אבל אחי אמר שהוא קרא זאת אצל הרב צבי יהודה קוק.
באמת? שאלתי. והרי חסידיו הם שצריכים ללמוד שיעור זה. הרי זה מה שטוענים אנשי השמאל כל הזמן – 'הכיבוד משחית', קודם כל אותנו.
ולזה ניתן להוסיף – משחית גם את שכנינו, הופך אותם לרעים ולעויינים.
נו טוב, אחי הימני לא הסכים להסבר זה.

עוד מהגיגי ליל הסדר.
והפעם – אני יורה לעצמי ברגל.

כנגד ארבעה בנים –
חכם – זה חסיד חב"ד – חכמה, בינה, דעת.
תם – זה חסיד ברסלב – תמימות ופשיטות, אמר רבי נחמן.
שאינו יודע לשאול – זה החילוני, תינוק שנשבה.
והרשע – זה כמובן הדתל"ש, שידע את כוחי ומרד בי.

מהגיגי ליל הסדר.
נאמר בארבעה הבנים –
וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל – אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג ח).

ונשאל – למה נאמר 'את' בלשון נקבה?
כן גם בתנ"ך הרבה פעמים מופיעה צורה זו ביחס לזכר, גם ביחס לאלוהים.
ובכן, כנראה יש לך תשובה לשונית, אך איני יודע אותה. אולי הצורה הראשונית והקדומה אכן הייתה 'את'.
אבל בכל מקרה הוצע הסבר אחר – כאן באה צורת הנקבה של המילה, כי ההסבר צריך להיות רך יותר, אמהי. הסבר לבנך בנחת, לא בתקיפות ואיומים.

וכאן אני נזכרתי בשירו היפה של יהודה עמיחי על אביו הטוב –

אבי היה אלוהים ולא ידע. הוא נתן לי
את עשרת הדברות לא ברעם ולא בזעם, לא באש ולא בענן
אלא ברכּות ובאהבה. והוסיף לטופים והוסיף מלים טובות,
והוסיף "אנא" והוסיף "בבקשה" וזִמר זכור ושמור
בנגון אחד והתחנן ובכה בשקט בין דִבֵּר לדִבֵּר,
לא תשא שם אלוהיך לשווא, לא תשא, לא לשווא,
אנא, אל תענה ברעך עד שקר. וחבק אותי חזק ולחש באזני,
לא תגנוב, לא תנאף, לא תרצח. ושם את כפות ידיו הפתוחות
על ראשי בברכת יום כפור. כבד, אהב, למען יאריכון ימיך
על פני האדמה. וקול אבי לבן כמו שער ראשו.
אחר-כך הפנה את פניו אלי בפעם האחרונה
כמו ביום שבו מת בזרועותי ואמר: אני רוצה להוסיף
שנים לעשרת הדברות:
הדִבר האחד-עשר, "לא תשתנה"
והדִבר השנים-עשר, "השתנה תשתנה"
כך אמר אבי ופנה ממני והלך
ונעלם במרחקיו המוזרים. 
(יהודה עמיחי. פתוח סגור פתוח. שוקן. 1998. עמ' 58)

טוב לחסות בה' –

שמואל ב כב, לא
הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת יְהוָה צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ.

ישעיהו נז, יג
בְּזַעֲקֵךְ יַצִּילֻךְ קִבּוּצַיִךְ וְאֶת כֻּלָּם יִשָּׂא רוּחַ יִקַּח הָבֶל וְהַחוֹסֶה בִי יִנְחַל אֶרֶץ וְיִירַשׁ הַר קׇדְשִׁי.

יואל ב, יז
בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי יְהוָה וְיֹאמְרוּ חוּסָה יְהוָה עַל עַמֶּךָ וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשׇׁל בָּם גּוֹיִם לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם.

נחום א, ז
טוֹב יְהוָה לְמָעוֹז בְּיוֹם צָרָה וְיֹדֵעַ חֹסֵי בוֹ.

תהילים ב, יב
נַשְּׁקוּ בַר פֶּן יֶאֱנַף וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ כִּי יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ אַשְׁרֵי כׇּל חוֹסֵי בוֹ.

תהילים ה, יב
וְיִשְׂמְחוּ כׇל חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ וְתָסֵךְ עָלֵימוֹ וְיַעְלְצוּ בְךָ אֹהֲבֵי שְׁמֶךָ.

תהילים יז, ז
הַפְלֵה חֲסָדֶיךָ מוֹשִׁיעַ חוֹסִים מִמִּתְקוֹמְמִים בִּימִינֶךָ.

תהילים יח, לא
הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת יְהוָה צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ.

תהילים לא, כ
מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם.

תהילים לד, כג
פּוֹדֶה יְהוָה נֶפֶשׁ עֲבָדָיו וְלֹא יֶאְשְׁמוּ כׇּל הַחֹסִים בּוֹ.

משלי יד, לב
בְּרָעָתוֹ יִדָּחֶה רָשָׁע וְחֹסֶה בְמוֹתוֹ צַדִּיק.

משלי ל, ה
כׇּל אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה מָגֵן הוּא לַחֹסִים בּוֹ.

וגם –

ולא לחסות במצרים –
ישעיהו ל, ב
הַהֹלְכִים לָרֶדֶת מִצְרַיִם וּפִי לֹא שָׁאָלוּ לָעוֹז בְּמָעוֹז פַּרְעֹה וְלַחְסוֹת בְּצֵל מִצְרָיִם.

תהילים קיח, ח
טוֹב לַחֲסוֹת בַּיהוָה מִבְּטֹחַ בָּאָדָם.

תהילים קיח, ט
טוֹב לַחֲסוֹת בַּיהוָה מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים.

וגם רות חסתה –
רות ב, יב
יְשַׁלֵּם יְהוָה פׇּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו.

בשיחת טלפון נזכרתי ברעיון הוותיק –
ישראל מחולקת לשני מחנות – מחנה יהודה ומחנה ישראל. מחנה יהודה הוא דתי וימני, מחנה ישראל הוא חילוני ברובו, ובעל דעות פוליטיות מגוונות, לרוב במרכז-שמאל.
זה יסוד הקרע בעם המתחולל כעת. והמהפכה המשפטית היא רק חלק קטן מאוד.
אפשר לבחור צד אחד, אבל אפשר גם לאחד.
וכך חשב גם יחזקאל –

טו וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר. טז וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חברו [חֲבֵרָיו] וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חברו [חֲבֵרָיו]. יז וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ. יח וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר הֲלוֹא תַגִּיד לָנוּ מָה אֵלֶּה לָּךְ. יט דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חברו [חֲבֵרָיו] וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי.
יחזקאל לז.

פסוקו של יום.
אוי, אוי, כמה משורר תהילים נרדף. ראו למשל את המזמור הזה –

תהילים כז –
א לְדָוִד יְהוָה אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא יְהוָה מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד. 
– הוא בוטח.

ב בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי צָרַי וְאֹיְבַי לִי הֵמָּה כָשְׁלוּ וְנָפָלוּ. 

'לאכול את בשרי', ממש קניבלים, לא יודעים שבעה.

ג אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ. ד אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת יְהוָה אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית יְהוָה כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְהוָה וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ. ה כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי. 
בית ה', הממשי או המטאפורי, הוא לו למקלט.

תפילה –
ו וְעַתָּה יָרוּם רֹאשִׁי עַל אֹיְבַי סְבִיבוֹתַי וְאֶזְבְּחָה בְאָהֳלוֹ זִבְחֵי תְרוּעָה אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה לַיהוָה. ז שְׁמַע יְהוָה קוֹלִי אֶקְרָא וְחָנֵּנִי וַעֲנֵנִי. ח לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ יְהוָה אֲבַקֵּשׁ. ט אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי אַל תַּט בְּאַף עַבְדֶּךָ עֶזְרָתִי הָיִיתָ אַל תִּטְּשֵׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי אֱלֹהֵי יִשְׁעִי. 

י כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַיהוָה יַאַסְפֵנִי. 
-אפילו הוריו עזבו אותו!

יא הוֹרֵנִי יְהוָה דַּרְכֶּךָ וּנְחֵנִי בְּאֹרַח מִישׁוֹר לְמַעַן שׁוֹרְרָי. 
שוררי – הצופים בי.

יב אַל תִּתְּנֵנִי בְּנֶפֶשׁ צָרָי כִּי קָמוּ בִי עֵדֵי שֶׁקֶר וִיפֵחַ חָמָס. 
-גם עדות שקר נגדו מרוב השנאה. יפח, אגב, הוא עד, וזו הקבלה לחלק הראשון.

ותפילה –
יג לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב יְהוָה בְּאֶרֶץ חַיִּים. יד קַוֵּה אֶל יְהוָה חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל יְהוָה.

פסוק היום –

כִּי אַתָּה אֲשֶׁר הִכִּיתָ רָדָפוּ וְאֶל מַכְאוֹב חֲלָלֶיךָ יְסַפֵּרוּ.

תהלים סט, כז.

שטיינזלץ –

כִּי אַתָּה יודע שאת האיש אֲשֶׁר הִכִּיתָ אותי, המיוסר רָדָפוּ, וְאֶל, על מַכְאוֹב חֲלָלֶיךָ, פגועיך הם יְסַפֵּרוּ כעניין שיש להתענג עליו. אני ומכותי שלך, ועל מעשיך שלך הם לועגים.

וכאן שוב אספר את לימודו של המקובל הגאון, בשיעור קבלה שפעם הוזמנתי אליו ולא הלכתי. הוא אמר – אם כועסים עליך, סימן שזה משהו בך. למעשה, אין הדבר נכון כלל! אלא דווקא ההפך הוא הנכון – אם אתה כועס על מישהו, סימן שזה משהו בך.

יהודים נרדפים בכל הדורות ידעו זאת היטב.

יהודים נרדפים בכל הדורות קראו את ספר תהילים והבינו אותו.

אבל בדור סורר ומורה זה, אבדה האמונה ונכרתה מפיהם.