מהגיגי ליל הסדר.
נאמר בארבעה הבנים –
וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל – אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג ח).
ונשאל – למה נאמר 'את' בלשון נקבה?
כן גם בתנ"ך הרבה פעמים מופיעה צורה זו ביחס לזכר, גם ביחס לאלוהים.
ובכן, כנראה יש לך תשובה לשונית, אך איני יודע אותה. אולי הצורה הראשונית והקדומה אכן הייתה 'את'.
אבל בכל מקרה הוצע הסבר אחר – כאן באה צורת הנקבה של המילה, כי ההסבר צריך להיות רך יותר, אמהי. הסבר לבנך בנחת, לא בתקיפות ואיומים.
וכאן אני נזכרתי בשירו היפה של יהודה עמיחי על אביו הטוב –
אבי היה אלוהים ולא ידע. הוא נתן לי
את עשרת הדברות לא ברעם ולא בזעם, לא באש ולא בענן
אלא ברכּות ובאהבה. והוסיף לטופים והוסיף מלים טובות,
והוסיף "אנא" והוסיף "בבקשה" וזִמר זכור ושמור
בנגון אחד והתחנן ובכה בשקט בין דִבֵּר לדִבֵּר,
לא תשא שם אלוהיך לשווא, לא תשא, לא לשווא,
אנא, אל תענה ברעך עד שקר. וחבק אותי חזק ולחש באזני,
לא תגנוב, לא תנאף, לא תרצח. ושם את כפות ידיו הפתוחות
על ראשי בברכת יום כפור. כבד, אהב, למען יאריכון ימיך
על פני האדמה. וקול אבי לבן כמו שער ראשו.
אחר-כך הפנה את פניו אלי בפעם האחרונה
כמו ביום שבו מת בזרועותי ואמר: אני רוצה להוסיף
שנים לעשרת הדברות:
הדִבר האחד-עשר, "לא תשתנה"
והדִבר השנים-עשר, "השתנה תשתנה"
כך אמר אבי ופנה ממני והלך
ונעלם במרחקיו המוזרים.
(יהודה עמיחי. פתוח סגור פתוח. שוקן. 1998. עמ' 58)
הפסוק היומי 