שנה חדשה

שנה חדשה.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים.
בראשית א, יד.

לפי רש"י ואחרים – שנים כן הם שס"ה ימים, כלומר שנת חמה.

שנה אזרחית חדשה התחילה. זה הזמן להזכיר שכל החיים הדתיים בתנ"ך, כמו גם בדתות אחרות, מיוסדים על מעגל השנה, ומעגל השנה מיוסד על התופעות האסטרונומיות (כבר אצל האשורים).
בני האדם אוהבים סדר, כי זה עוזר להם להתמודד עם הפחד מפני החדש והמאיים, כך שאין להתפלא שייצרו סדר קבוע בחייהם. למרבה המזל, גם הטבע עצמו עוזר ליצירת סדר זה, כי גם הוא מחזורי.
לפי דעתי (ודעת מפרשים היום) זה פירוש 'לאותות' בפסוק, כלומר – לסימנים המסמנים  נקודות ציון לבני אדם, ולא לאותות במובן ניסים ומופתים, כפי שפירשו הרבה מפרשים מסורתיים.
המילה שנה כנראה נקראת כך על-שום שהיא נשנית וחוזרת, וזה דבר ידוע. אך מעניין שאותו השורש – שנ"ה – גם מציין שינוי והתחדשות, מה שנראה הפוך מחזרה, וגם זה דבר ידוע. הדרשות האפשריות כאן הן אינסופיות, אך רק אציין שדבר זה של שתי משמעויות הפוכות לאותה המילה הוא דבר ידוע בשפה, ואף פרויד כתב עליו מאמר.

לבסוף, אצרף גם כאן את השיר שכתבתי לפני כמה שעות על הנושא –

מחזוריות
יֵשׁ דָּבָר כֹּה מְשֻׁנֶּה
שֶׁהַדּוֹמֶה הוּא גַּם שׁוֹנֶה –
לְחַדֵּשׁ דָּבָר – לְשַׁנּוֹת
לַחֲזֹר עָלָיו – לִשְׁנוֹת

זֶהוּ מַעְגַּל הַשָּׁנָה
וְכָל חֹדֶשׁ – הִתְחַדְּשׁוּת הַלְּבָנָה
וּמֵאַהֲבָתֵנוּ אֶת הַקָּבוּעַ
גַּם יֵשׁ שַׁבָּת בְּכָל שָׁבוּעַ.

כֹּה חוֹשְׁשִׁים אָנוּ מֵהֶחָדָשׁ
שֶׁהָפַכְנוּ אֶת הַזְּמַן לִמְקֻדָּשׁ
הַכֹּל נִמְצָא בְּתוֹךְ מַחֲזוֹר
וְשֶׁאֱלֹהֵי הַנֵּצַח יַעֲזֹר.

ואם כבר שירים – את אותו רעיון של שינוי שהוא גם הישנות ניסח בצורה מופתית ברטולד ברכט בשירו –

הכול משתנה/ ברטולד ברכט
הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה. לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ

יָכוֹל אָדָם בִּנְשִׁימָתוֹ הָאַחְרוֹנָה.

אֲבָל מַה שֶּׁאֵרַע, אֵרַע. וְהַמַּיִם

שֶׁמָּזַגְתָּ לְתוֹךְ הַיַּיִן, לֹא תּוּכַל

לִשְׁפֹּךְ אוֹתָם בַּחֲזָרָה.

מַה שֶּׁאֵרַע, אֵרַע. הַמַּיִם

שֶׁמָּזַגְתָּ אֶל-תּוֹךְ הַיַּיִן, לֹא תּוּכַל

לִשְׁפֹּךְ אוֹתָם בַּחֲזָרָה, אֲבָל

הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה. לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ

יָכוֹל אָדָם בִּנְשִׁימָתוֹ הָאַחְרוֹנָה.

(הרוצה להרחיב על לוח השנה העברי הקדום, שנהג לפני זה הירחי המקובל היום, יקרא אצל רחל אליאור, בעיקר בספרה זיכרון ונשייה).