הפטרת דברים
בחזון ישעיה, פרק א.

השבוע כתבתי בפייסבוק על נאום בנט (ואחר-כך מחקתי) –
אז צפיתי בכל הנאום של בנט (חצי שעה), כדי לראות מי צודק – אלה שאמרו שהיה נאום מעולה, או אלה שאמרו שהיה נאום מחפיר. ומהו בעיניי? לא זה ולא זה. נאום בסדר, סביר.
קודם כל, ברור שדברים שנואם אומר מעמדת ראש הממשלה נשמעים אחרת, 'דברים שרואים משם'. אבל מה הוא אמר בעצם כל הנאום? 'אתם החמוצים החדשים'. קשה, קשה שלא לראות פה הקבלה מדויקת לשלטון הקודם. הרי את האמירה 'חמוצים' לא אהבתם, ובצדק. אז במה טובה יותר האמירה 'החמוצים החדשים'? איפה הריפוי? איפה האיחוי? איפה הפיצוי?
מצד שני – כן היה לנאום הזה צד מחפיר – והוא הצד של הצעקות מהיציע. מדוע אי אפשר לשמוע נאום בצורה מכבדת? למה הכנסת צריכה להיראות כמו שוק?
בקיצור, לא ממש התרשמתי מהנאום, אבל שיהיה.

*

והנה, עכשיו אני קורא בהפטרה דברים דומים –

לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה.
ישעיה ע, יז.

מצודות –
"אשרו" – מלשון ישר ובאה האל"ף במקום היו"ד וכן בהפוך כמו ובכבודם תתימרו (לקמן סא) ומשפטו תתאמרו

"חמוץ" – עשוק כמו מכף מעול וחומץ (תהלים עא)

*

כלומר, חמוֹץ הוא כמו חמוּץ, והחוכמה היא לא להעליבו ולהתנשא מעליו, לא להטיח בו דברים ולהתעלם מטרוניותיו, אלא להפך – לקשיב לו, להטות אוזן, ולנסות לרצות אותו.
זה מה שישעיה ממליץ עליו, וזה גם מה שנכון היום.

לפרשת דברים
בפרשתנו מסופרים שוב דברים שסופרו כבר בעבר. גם המשך ספר דברים מצטיין בחזרות רבות. כך חוזרים שוב עשרת הדיברות, וגם בהמשך מצוות שונות חוזרות על עצמן.
כמובן, יש גם הבדלים, ועבודה פרשנית גדולה נעשתה כדי לפרש את ההבדלים האלה, גם בסיפורים וגם במצוות. למשל, סיפור המרגלים – מי ביקש לשלוח מרגלים, העם או ה'? בפרשתנו ובספר במדבר מסופרים דברים שונים. וכן במצוות יש הבדלים, ובגמרא דנים בכך, אך התשובה הטובה ביותר היא שמדובר במקורות שונים.

*

לפסוק הראשון בפרשה יש שתי פרשנויות ידועות. הפסוק אומר –

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב.
דברים א, א.

ומפרש רש"י –
אלה הדברים – לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו ישראל את המקום, סתם את הדברים והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל.

והוא הולך ומונה את כל המקומות שמוזכרים פה.

לעומת זאת, כאן אבן עזרא תורם את פסקתו הידועה –
ואם תבין סוד השנים עשר, גם ויכתוב משה (דברים ל״א:כ״ב), והכנעני אז בארץ (בראשית י״ב:ו׳), בהר י״י יראה (בראשית כ״ב:י״ד), והנה ערשו (דברים ג׳:י״א), תכיר האמת.

כל המקומות האלה, באופן ברור, הם מקומות בהם נראה שמדובר בתוספת מאוחרת לכתוב. למשל – והכנעני אז בארץ – כלומר הדבר נכתב בשעה שהכנעני כבר לא היה בארץ, וכלומר – הוא לא היה יכול להיכתב על ידי משה.
נראה, אם כך, שאבן עזרא הכיר בכך שלא משה כתב את כל התורה, אך הוא מגדיר זאת כ'סוד', כי בתקופתו אסור היה לומר דבר כזה. רק כמה מאות שנים אחריו בא שפינוזה, ואמר את הדברים כהווייתם. והוא גם שילם מחיר כבד עבור זה – הוא נודה מהקהילה היהודית. ואולם, הזרע שהוא זרע התפתח לתורת ביקורת המקרא, והיום היא אבן יסוד במחקר.

המסכות שלובשים, סליחה – עוטים – מזכירות לי רסן של כלב. בדקתי אפוא את המילה רסן בתנ"ך, ויש לה חמש הופעות –

הראשונה היא פשוט שם של עיר –
בראשית י, יב
וְאֶת רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח הִוא הָעִיר הַגְּדֹלָה

העיר הגדולה, אגב, היא נינוה, למרות שהיא מופיעה באמצע המשפט. כך מפרש רש"י –
היא העיר הגדולה – שנאמר: ונינוה היתה עיר גדולה (יונה ג׳:ג׳).

ישעיהו ל, כח
וְרוּחוֹ כְּנַחַל שׁוֹטֵף עַד צַוָּאר יֶחֱצֶה לַהֲנָפָה גוֹיִם בְּנָפַת שָׁוְא וְרֶסֶן מַתְעֶה עַל לְחָיֵי עַמִּים

רד"ק מפרש –
ויהיה גם כן רוחו לעמים האלה כמו רסן מתעה כי הרסן שמשימין בפי הבהמה הוא מישר הבהמה שתלך דרך ישרה למקום שרוצה הרוכב אבל זה הרסן ישים האל על לחיי העמים להתעותם לא לישרם ויוליכם לאבדון.

תהילים לב, ט
אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין בְּמֶתֶג וָרֶסֶן עֶדְיוֹ לִבְלוֹם בַּל קְרֹב אֵלֶיךָ

ושוב רד"ק מפרש היטב –
אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן עדיו לבלום בל קרב אליך – לא תהיו כמו הבהמה שאין בה תבונה ולא תדע אם תעשה רע ותזיק ולא תבין, וצריך לבלום פיה במתג ורסן שלא תקרב אליך לנשוך אותך, שאין לה תבונה שתוסר ותוכח בדברים אם לא יעשו בה מעשה למנעה מן הרע; אבל אתם לא תהיו כן, אלא הבינו והתוכחו והתוסרו ושובו לאל ממעשיכם הרעים ויסלח לכם. וזכר הסוס והפרד שהם נרכבים, ויאחז הרוכב הרסן שהוא בפיהם בידו לכבשם ולהנהיגם אל מקום שירצה, ולמנעם מן המקום שירצו הם ללכת, ולמנוע פיהם מלהזיק. ומתג ורסן אחד; והוא כלי עשוי לבלום פי הבהמה, אלא שהם משונים זה מזה בתכונת מעשיהם.

עדיו – פיו כמו: המשביע בטוב עדיך (תהלים ק״ג:ה׳).

איוב ל, יא
כִּי (יתרו) [יִתְרִי] פִתַּח וַיְעַנֵּנִי וְרֶסֶן מִפָּנַי שִׁלֵּחוּ

אבן עזרא –
ורסן מפני שלחו – בתחלה היה רסן להם, כמו לבהמות מפני פחדי, ועתה שלחו הרסן מפני.

איוב מא, ה
מִי גִלָּה פְּנֵי לְבוּשׁוֹ בְּכֶפֶל רִסְנוֹ מִי יָבוֹא

זה בא בתיאור הלוויתן, ומפרש מצודות –
מי גלה – מי יערב לבו לגשת אליו לגלות מלבושו הנראה לעין והוא לבוש הקשקשים אשר הוא ממעל ללבוש העור.

בכפל רסנו – ר״ל בשפתיו הכפולים זה על זה מקום ישימו שם הרסן על הסוס ואמר בל׳ שאלה ומליצה.

*

אבל למעשה חשבתי על כך בהקשר של שיר שרציתי לכתוב, אך עד שכתבתי פוסט זה כבר איבדתי חשק. הרעיון על כל פנים הוא שהמסכה עוצרת את כל דברי השיר והחוכמה, שלא יכולים לעבור אותה, כך שמה שנותר לנו הוא כסילות וטעם רע.
אבל, בעצם, אפשר לומר גם להפך – המסכה עוצרת את כל לשון הרע והדיבור הפוגעני, שכה נפוץ בציבור, ואולי הדבר הוא בבחינת מידה כנגד מידה.

עמיתי מ'עובדות לא חשובות בתנ"ך' התייחס היום לפסוקים האלה –

איוב לד –
 ז מִי גֶבֶר כְּאִיּוֹב יִשְׁתֶּה לַּעַג כַּמָּיִם. ח וְאָרַח לְחֶבְרָה עִם פֹּעֲלֵי אָוֶן וְלָלֶכֶת עִם אַנְשֵׁי רֶשַׁע. ט כִּי אָמַר לֹא יִסְכָּן גָּבֶר בִּרְצֹתוֹ עִם אֱלֹהִים. 

אבן עזרא –
לא יסכן גבר – לא יועיל, כמו: הוכח בדבר לא יסכן (איוב ט״ו:ג׳).
ברצותו – כאשר יעשה רצון אלהים.

והוא אמר שכאן מקור הביטוי 'ארח לחברה', וכן גם המקום היחידי בו מופיעה המילה 'חברה', בלי הטייה.
אני חושב שזה מוזר, כי בדיוק ביום שישי כתבתי על תרבות, שמופיעה בהקשר שלילי – 'תרבות אנשים חטאים', ועכשיו גם חברה מופיעה בהקשר שלילי – 'ארח לחברה עם פועלי אוון'. מה שמעלה את השאלה – מה יש לתנ"ך (כביכול) נגד תרבות וחברה?
ואולם, כמובן, יש חברה ויש חברה. יש חברה חיובית ומועילה, ויש חברה שלילית ומשחיתה, והחוכמה היא להבחין בין זו לזו.

בהקשר זה, למשל, אפשר להביא גם את הפסוק –

אָדָם תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל בִּקְהַל רְפָאִים יָנוּחַ.
משלי כא, טז.

רש"י –
תועה מדרך השכל – פורש מן התורה.
בקהל רפאים – עדת גהנם.

צא ולמד – החברה המועילה היא החברה המשכילה.

וכן מופיע עוד בהקשר זה –

אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה לְמַשְׂכִּיל לְמַעַן סוּר מִשְּׁאוֹל מָטָּה.
משלי טו, כז.

לפרשת מטות
כבר כתבתי לפני שבוע משהו לפרשה, בעניין נדרי האישה, שהם בידי אביה או בעלה, ובהקשר של הכרעת המשפט האומללה בעניין בריטני ספירס. אך עתה אוסיף עוד משהו. בפרשתנו זו הפעם הראשונה והיחידה שבה מופיעה בתנ"ך המילה 'תרבות'. אמנם משמעותה שונה מהיום – היא פשוט התולדות, מלשון פרייה ורבייה, ועדיין קשה להתעלם מנוכחותה.
והנה, הופעתה היא הופעה שלילית דווקא –

וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף יְהוָה אֶל יִשְׂרָאֵל.
במדבר לב, יד.

ומפרש רש"ר הירש –
קמתם תחת אבתיכם – בהצעתכם זו, אתם ממלאים את מקום אבותיכם וממשיכים את חוסר נאמנותם לחובה. אתם מראים את עצמכם כ״תרבות אנשים חטאים״, בנים שגודלו על ידי אנשים חוטאים (עיין פירוש, בראשית א, כח).

*

מה זה אומר על מושג התרבות כפי שהוא מוכר היום, קולטורה? כנראה לא הרבה. ובכל אופן, תרבות אכן יכולה להיות טובה או רעה, מועילה או משחיתה, גבוהה או נמוכה. והתרשמותי היום ממה שאני רואה בטלוויזיה, וגם ברשתות החברתיות, היא החלק השני ממה שכתבתי – רעה, משחיתה ונמוכה.

אני אומר זאת על אף מה שנאמר בספר שמירת הלשון בדיוק על פסוק זה –
וְכֵן בְּמֹשֶה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, עַל שֶׁאָמַר (במדבר ל"ב י"ד): "תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים" יָצָא מִמֶּנּוּ שְׁבוּאֵל בֶּן גֵּרְשֹׁם, שֶׁהָיָה מְשָׁרֵת לַעֲבוֹדָה זָרָה כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (בבא קמא ק"ט וירושלמי פרק הרואה פרק ט' חלכה ב'). וְיוֹתֵר מִזֶּה מָצִינוּ בְּאֵלִיָּהוּ עַל שֶׁאָמַר (מלכים א' י"ט י'): "קַנֹּא קִנֵּאתִי וְגוֹ' כִּי עָזְבוּ בְרִיתֶךָ" וְגוֹ' נִסְתַּלֵּק בִּגְלַל זֶה מִן הַנְּבוּאָה, וְצִוָּהוּ הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִמְשֹׁחַ אֱלִישָׁע תַּחְתָּיו, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (הובא בילקוט מלכים).

*

ושיר –

פַּעַם הִסְתּוֹבַבְתִּי בִּרְחוֹבוֹת יְרוּשָׁלַיִם וּפִתְאוֹם רָאִיתִי גֶּבֶר רוּסִי דֵּי מְבֻגָּר חוֹצֶה אֶת הָרְחוֹב וְצוֹעֵק – 'נְיֵט קוּלְטוּרָה! נְיֵט קוּלְטוּרָה!'. קְצָת רִחַמְתִּי עָלָיו, אֲבָל הֵבַנְתִּי בְּדִיּוּק עַל מָה הוּא מְדַבֵּר, וְהַיּוֹם אֲנִי מֵבִין אֲפִלּוּ יוֹתֵר.

בסרטון הטוען לאלוהות ישוע הובאו כמה ראיות מהתנ"ך –
אברהם קורא לשלושת אורחיו אדוני – אבל זה לא ברור, ויתכן שבתחילה פונה לשלושתם, ואז לאחד מהם. אבל בהמשך אכן מדובר באל, ויש שם תיקון סופרים ידוע – 'וה' עודנו עומד לפני אברהם'. עלינו להודות אם כך שיש כאן תפיסה קדומה של אלוהים גשמי.
בדניאל מסופר על מלך שמקריבים לו – ורק לאלוהים מקריבים. אך זאת עושים העמים האליליים.
בברית החדשה הכהן אומר על ישוע – מגדף הוא, כי אמר שעתה יישב לימין הגבורה ויבא עם ענני שמים – אך גם אצל חז"ל פסוק זה מיוחס למשיח.
תהילים מה – כסאך אלוהים – להלן.
ישעיה ט – 'אל גיבור' – אך מופיע גם 'אלי גיבורים', כלומר הנכבדים.
זכריה יב – והביטו אליי את אשר דקרו – לא ברור. אפשר לומר יפנו אליי בגלל אותו נדקר.
ירמיה כג –  נקרא ה' צדקנו – אך במקום אחר גם ירושלים נקראת כך.

לכן, מכל אלה הטיעון הרציני ביותר הוא מתהילים מה, על כן נבחן אותו.

*

מזמור מה בתהילים מוקדש למלך, ובו נאמר הפסוק הבא –

כִּסְאֲךָ אֱלֹהִים עוֹלָם וָעֶד שֵׁבֶט מִישֹׁר שֵׁבֶט מַלְכוּתֶךָ.
תהילים מה, ז.

לכאורה קשה, האם המלך מכונה אלוהים? אלא שהמפרשים המסורתיים כבר ענו על כך –

אבן עזרא מפרש בצורה הטובה ביותר –
כסאך – יש אומרים: כמו: אלהים לא תקלל (שמות כ״ב:כ״ז).

והגאון אמר כסאך יכין אלהים.

ולפי דעתי: שמלת כסאך תשמש בעבור אחרת, כדרך: והנבואה עודד הנביא (דברי הימים ב ט״ו:ח׳), שהוא, כמו: והנבואה נבואת עודד הנביא. וככה זה כסאך כסא אלהים, כמו: וישב שלמה על כסא י״י (דברי הימים א כ״ט:כ״ג).

והאומר: כי כסאך לנוכח השם, הפסוק הבא אחריו יכחישנו.

ופירושים פשוטים יותר –
מיוחס לרשב"ם –
כסאך אלהים – דיין, כמו: עד האלהים יבא (שמות כ״ב:ח׳). בכסאך יהיה דיין על ישראל לעולם, שתעמוד זכותך לבנים ולבני בנים.

רש"י –
כסאך אלהים – כסאך שר ושופט לעולם ועד, כעניין שנאמר: נתתיך אלהים לפרעה (שמות ז׳:א׳). ולמה? בשביל ששבט מישור שבט מלכותך – שמשפטיך אמת וראוי אתה למלוך.

פניה עוז שאלה בטוויטר –
‏אדם ממיודעי – סיפור אמיתי, לצערי – סובל ממחלה חשוכת-מרפא אבל לא סופנית, ומתהפך במכאובים נוראים שאין להם מזור. בת-זוגו וילדיו הבוגרים אוהבים אותו, אבל כאביו מאמללים גם אותם, ואילו הוא כבר היה טורף נפשו בכפו לולא הם. כשדיברנו, שאל אותי מה המעשה הנכון מוסרית: להמשיך או לחדול.
דעתכם?

היא קיבלה תשובות רבות, אבל אף אחת מהן לא הניחה את דעתי. אני עניתי בתמיהה, האם אין ארגון בישראל שעוסק בדברים כאלה, שהרי אי אפשר לענות בשורה. ואחר-כך כתבתי ומחקתי, כי לאדם דתי אסור להתאבד, אבל לאדם חילוני מותר, ואם הוא סובל מאוד אפשר לשקול זאת. זאת בעקבות פוסט פילוסופי שכתבתי לא מזמן.
אך מה הגישה התנ"כית לכך? לפני זמן מה כתבתי על שאול, אחיתופל ושמשון, שהם דמויות המתאבדים בתנ"ך. אבל הרי הם לא דמויות מופת. לעומת זאת, הנביאים הם כן אנשי מופת, ושניים מהם – אליהו ויונה – שאלו את נפשם למות. ודוק – הם ביקשו מהאל שימיתם, ולא חשבו לעשות זאת בעצמם!
מקרה נוסף הוא ירמיה הדכאוני, שהצטער על כך שבכלל נולד, אך בו אולי אעסוק בפעם אחרת.
והנה התיאור של שתי בקשות המוות –

אליהו –
וְהוּא הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אחת [אֶחָד] וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה יְהוָה קַח נַפְשִׁי כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי.
מלכים א, יט, ד.

רד"ק –
ויאמר רב – כלומר רב לי עוד בעה״ז ואני בו בסכנה כל יום ויום ויונתן תרגם ואמר סגי לי ארכא עד אימתי אנא מיטרף כדין.

כי לא טוב אנכי מאבתי – נראה כי ארכו ימיו יותר מימי אבותיו וזה ראיה לאומר פנחס זה אליהו.

מצודות –
וישאל – שאל מה׳ לקחת נפשו ולמות בידי שמים.

רב עתה – רצה לומר: הואיל ואני עתה בצער, הנה נחשבים לי ימי למרובים, ואין לי חפץ בהם, ולכך קח נפשי, כי לא לעולם אחיה, כי לא טוב אנכי מאבותי, להנצל מן המיתה, ואם כן מה לי עתה, מה לי לאחר זמן.

יונה –
וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ וַיְמַן אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי.
יונה ד, ח.

רד"ק –
ויתעלף – יגעה נפשו ונבהלה מאד עד שלא יכול לעמוד על עצמו מרוב החום וכמעט יצאה רוחו כמו שפי׳ תתעלפנה בספר עמוס וכן בדברי רבותינו ז״ל שמא יתעלפ׳.

מצודות –
וישאל את נפשו – שאל ובקש את נפשו להפרד ממנו למען ימות.

ויאמר – אמר אל נפשו טוב מותי מחיי וזהו על כי נחלה מאד מתוקף חמימות הרוח וניצוצי השמש וסבל יסורים הרבה.

*

מעניין שבשני המקרים מדובר בסבל, אבל בסבל זמני, שנובע מתנאי דרך קשים, הכוללים צימאון ושמש קופחת. ואולי זה סימן לכל השואפים אלי מוות, שאומר להם – היי, אולי עכשיו סבלכם גדול, אבל הוא זמני, זה יעבור, ועוד תזרח השמש, אך לא השמש הקופחת, אלא 'שמש צדקה ובכנפיה מרפא'.
אבל, צריך להודות, שלפעמים באמת המצב סופני וחסר תקווה, ובמצב כזה אין לי אלא שוב להביא את דוגמת שאול, שנפל על חרבו.

ועוד דבר אעיר פה – תלונתו של אליהו נראית מוצדקת, שכן התענה בעמל הדרך, אבל תלונתו של יונה נראית לקורא מגוכחת, לדעתי. הרי הלך רק יום אחד בנינוה, הוא לא יכול להיות כל-כל עייף! וזה מצטרף למכלול סיפורו, בו אינו מצטייר באופן חיובי.
ובאמת, אלוהים מוכיח את יונה על פניו, ואילו את אליהו לא. ויתכן שאליהו אף באמת סיים את חייו עד מהרה, אף כי כידוע לא מת ככל אדם, אלא עלה בסערה השמימה.

עד כאן.

בבלוג המאמרים כתבתי מה שכתבתי על כתבת המקום על גילי מוסינזון וסרטי הפורנו שלו, ובעיקר הצגתי את נקודת המבט של ההיגיון הנוצרי והפילוסופי. אבל אולי כדאי להציג גם את נקודת המבט התנ"כית.
במאמר בבלוג שאלתי, מה ההבדל בין סרט פורנו שנעשה בישראל, ובין אחד כזה שנעשה בחו"ל? מהבחינות שם – אין הבדל, אבל מהבחינה התנ"כית – דווקא יש. שכן הפסוק אומר –

לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
דברים כג, יח.

תאמרו יש כאן הפליה לטובת ישראל – ונכון, אבל מה לעשות שתורת ישראל דואגת קודם כל לישראל. ואם תרצו, כך גם היום – מדינת ישראל דואגת קודם כל לתושביה היהודים. (אבל קיימת גם מצוות אהבת הגר, עליה דיברתי כבר מספיק).

*

מבחינת פרטי המצווה הזו – מתוך עיון זריז בוויקיפדיה בלבד – היו שראו בכך רק איסור לזנות פולחנית, ואכן על כך מדבר הפסוק הבא, אך הרמב"ם כותב באופן כללי –

"קודם מתן תורה היה אדם פוגע אישה בשוק, אם רצה הוא והיא, נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך לו; וזו היא הנקראת קדשה. משניתנה התורה נאסרה הקדשה, שנאמר "לא תהיה קדשה מבנות ישראל". לפיכך כל הבועל אישה לשם זנות, בלא קידושין, לוקה מן התורה מפני שבעל קדשה".
משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק א, הלכה ד.

*

ובהזדמנות אידרש גם לשאר ענייני זנות, הן במצוות, והן בסיפורים – למשל בסיפור יהודה ותמר.

שלושה מקורות דומים –

א.
קהלת ד –
א וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם. ב וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה. ג וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם אֵת אֲשֶׁר עֲדֶן לֹא הָיָה אֲשֶׁר לֹא רָאָה אֶת הַמַּעֲשֶׂה הָרָע אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

ב.
"תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא – יפשפש במעשיו". (ערובין יג ע"ב)

ג.
ציטוט מ"זאוס פרומתאוס ואלוהים" –

"הנה אחד מסיפורי המיתולוגיה שניטשה מביא בספרו:  

אגדת קדומים מספרת כי המלך מידאס רדף ימים רבים ביערות אחר סילנוס הנבון, בן לווייתו של דיוניסוס, ולא הצליח לצודו. לכשתפסו לבסוף שאלו, מה טוב לו לאדם ומה הרצוי מכל. ניצב הדימון דומם וקופא, עד אשר השיב כפוי על ידי המלך, כשמליו פורצות מתוך צחוק חותך: הוי בני אדם עלובים וקצרי ימים, ילדי המקרה והתלאה – למה תאלץ אותי לאמר לך את הדבר אשר אין טוב לך מאשר כי לא תשמענו לעולם? הטוב ביותר בשבילך הוא הדבר אשר אינו בגדר השגך כלל. טוב שלא נוצרת, שלא תהיה, שתהיה לא כלום. אך משנה לטוב לך – שתמות, בקרוב. 

אם נדמה שסילנוס הנבון חמד לצון, אביא סיפור נוסף: הרודוטוס, ראשון ההיסטוריונים הידועים (יווני, אלא מה?), מספר על פגישתו של סולון החכם (מאבות הדמוקרטיה האתונאית) עם קרויסוס מלך לידיה. קרויסוס שאל את סולון מיהו האדם המאושר באמת? סולון הגיב בכמה סיפורים, המתארים לדעתו את תכלית האושר האנושי. באחד מסיפוריו סיפר סולון על שני אחים מארגוס שעשו מעשה רב של כיבוד אם, וכל נשות ארגוס היללו את האם שיש לה בנים כאלה. הנה המשך הסיפור, כפי שמספרו נתן שפיגל (מהחשובים בחוקרי יוון בישראל):  

האם המאושרת שמחה מאד למעשה בניה ולדברי השבח, והתפללה לפני פסל הרה כי האלה תעניק לבניה אשר כיבדוה מאוד, את שטוב ביותר לאדם. אחרי התפילה, לאחר שהקריבו וסעדו, שכבו הנערים לישון בתוך אותו המקדש, ולא קמו עוד. זה היה קצם. בזה הראתה האלה כי טוב לאדם המוות מן החיים."

– זאוס פרומתאוס ואלוהים מאת ברוך כהנא

הרב מנחם נאבת כתב מאמר יפה על איסור לשון הרע, עם הרחבה לכלל פני השיח בימינו –
https://iyun.org.il/sedersheni/the-publics-right-to-know-and-the-culture-of-defamation/

אחד הדברים שהוא מתייחס אליהם הוא הכפשת אנשים, גם אם חטאו, ופרסום פשעיהם ברבים. נראה שאנשים ממש נהנים לעשות זאת, כי זה נותן להם עצמם להרגיש נקיים יותר. זה נקרא להיות מתכבד בקלון האחר.
מצד שני, פשעים אכן יש לחשוף, ואור השמש מחטא. וצר לומר, אבל במיוחד בחברה החרדית נפוץ דבר זה של הסתרה וכיבוס הכביסה המלוכלכת בבית, אבל כך גודלים גידולי פרא, וכן אנו נחשפים לפשעים שונים, בין היתר בשטח המיני.
אז מה עושים?
החפץ חיים בספרו על שמירת הלשון אומר, כי אפשר לספר דברים על האחר אם זה 'לתועלת'. אבל בצדק אומר מנחם, שקל מאוד להצדיק את עצמך בטיעון זה ולומר כמעט כל דבר.
נראה אם כך שאין הדבר נתון אלא לאדם עצמו, לפעול לפי שיקול דעתו. אך מעבר לכך, לי נראה שחשיפת פשעים היא רק חלק אחד מהבעיה, והחלק הקטן. החלק האחר, הגדול יותר, הוא ההשתלחויות המילוליות של איש ברעהו, שגם זה בעיניי נקרא לשון הרע. החוסר בשיח מכבד – זו בעיניי הרעה החולה העיקרית בימינו.
וכפי שכתבתי בעבר – זַכּוּת הדיבור חשובה מזְכוּת הדיבור.

*

ולמעשה, די לנו בדברים הקצרים והיפים המובאים בפסוקים המוכרים מאוד, שאף הולחנו –

תהילים לד –
יב לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי יִרְאַת יְהוָה אֲלַמֶּדְכֶם. יג מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. יד נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה. טו סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.

וכן בפירושים המסורתיים –

רד"ק –
נצר לשונך מרע – באלה שני הפסוקים, מי האיש ונצור, כלל מצות עשה ומצות לא תעשה בדיבור ובמחשבה ובמעשה.

נצר לשונך מרע – שלא תדבר רע בבני אדם; ובכלל זה עדות שקר וקללת אב ואם, וקללת הדין והמלך, וכל שכן ברכת השם.

ושפתיך מדבר מרמה – שלא תדבר אחד בפה ואחד בלב. ואלו הן שפתי מרמה – שמרמה את חברו, שמדבר לו טובות, וחשב בלבו רעתו, כמו שאמר הכתוב: בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו (ירמיהו ט׳:ז׳). וזהו מצות לא תעשה שבלב, כמו: לא תשנא את אחיך בלבבך (ויקרא י״ט:י״ז). ואמר: אל תחרש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך (משלי ג׳:כ״ט).

ילקוט שמעוני, רמז תשכא –

נצור לשונך מרע ושפתיך וגו׳ – קשה לשון הרע שהוא קשה מעבודה זרה, כשעשו ישראל את העגל לא נחתם גזר דינם עליהם, אלא כשחטאו בפיהם שנאמר וישמע ה׳ את קול דבריהם, ואומר חי אני נאם ה׳ אם לא כאשר דברתם באזני, כאשר עשיתם אינו אומר אלא כאשר דברתם, ואומר הוגעתם ה׳ בדבריכם במעשיכם לא נאמר אלא בדבריכם, וכה״א כי כשלה ירושלם ויהודה למה כי לשונם ומעלליהם אל ה׳ למרות, ואומר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה, וכי בקולה שנאה והלא בקולה אהבה דכתיב השמעיני את קולך כי קולך ערב, אלא בקולה שנאה ובקולה אהבה, אמור מעתה מות וחיים ביד הלשון אמר דוד אשמרה דרכי מחטאו בלשוני.

וממשיך בסיפור ידוע –
מעשה היה במלך פרס שחלה, א״ל הרופאים אין לך רפואה עד שיביאו לך חלב לביאה ונעשה לך רפואה, ענה אחד ואמר אני אביא לך חללב לביאה אם רצונך ותנו לי עשר עזים, אמר לעבדיו שיתנו לו, נתנו לו הלך לגוב אריות היה שם לביאה אחת מינקת גוריה, יום אחד עמד מרחוק והשליך לה עז אחד ואכלה, יום שני נתקרב לה מעט והשליך אחרת לה, עשה כן עד שהיה משחק עמה ולקח מחלבה וחזר לו, כשהיה בחצי הדרך ראה בחלום והיו אברים מתרסין זה עם זה, הרגלים אומרים אין בכל האברים דומים לנו אם לא הלכנו אנו לא היה יכול ליקח החלב, הידים אומירם אין כמותנו אם לא היינו עושין אין הדבר כלום, אומר הלב אם לא נתתי העצה מה הועלתם כלכם, ענתה הלשון אם לא אמרתי הדבר מה היה עושה, השיבו לה כל האברים איך לא יראת להדמות אלינו ואת במקום חשך ואין בך עצה כבשאר האברים, א״ל היום תאמרו שאני שולט עליכם, שמע האיש את הדברים הלך אל המלך א״ל אדני המלך הילך חלב כלבתא. קצף המלך וצוה המלך לתלותו, כשהלך התחילו האברים לבכות א״ל הלשון לא אמרתי אליכם שאין בכם ממש אם אני מצלת אתכם תדעו שאני עליכם, א״ל הן, אמר לתולים אותו השיבוני אל המלך אולי אנצל השיבוהו אליו, א״ל למה צוית לתלותי א״ל הבאת לי חלב כלבתא. אמר ליה מה איכפת לך ותהיה לך רפואה ועד לביאה כלבא קורין לה. לקחו ממנה ונסו אותה ומצאוה חלב לביאה, אמרו לו האברים הרי אנו מודים לך הוי מות וחיים ביד הלשון. ראה הלשון היא גדולה מן הקרבנות שנאמר אהללה שם אלהים בשיר ואגדלנו בתודה ותיטב לה׳ משור פר.

ועוד סיפור ידוע –
אורחות צדיקים כ״ה –

עבור אשר הרבה דברים תלויים בלשון, צריך לשמור לשונו מאוד. ועל כן אמר דוד (תהלים לד יד): "נצור לשונך מרע". ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה (ויקרא רבה טז ב): מעשה באדם אחד שקרא ברחוב: "מי רוצה לקנות סם חיים?" באו כל העולם לקנות, והוציא ספר תהלים והראה להם מה שכתוב בו: "מי האיש החפץ חיים, אהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע". וכשראה זה רבי ינאי הכניסו בביתו, והאכילהו והשקהו ונתן לו מעות. באו תלמידיו ואמרו לו: "עד עתה לא ידעת זה הפסוק?" אמר להם: "ידעתי, אבל לא שמתי על לבי להיזהר בדבר זה. וכשהייתי קורא זה הפסוק עברתי עליו ולא חשתי, ובא זה וקיימו בידי, ומעתה אזהר יותר בלשוני".