לאחרונה נתקלתי כמה פעמים בסיפורו של אייזיק מקראקא. סיפר אותו הרב זמיר כהן בסרטון 'הפרכת הנצרות' – שלפני כמה ימים הם פרסמו סרטון תגובה אליו, ושם גם הם התייחסו לסיפור זה ואמרו שהוא אגדה (ומה בכך?) – וכן, באופן מפתיע, כך הסתיים הספר שקראתי על הפילוסופיה ההודית.
בערך הויקיפדיה 'האוצר מתחת לגשר' מביאים סיפור זה, ושם גם מראים סיפורים קודמים דומים לו, מהתלמוד הירושלמי, ממדרש רבה ועוד. וכן הוא השפיע קדימה, כשהדוגמה המוכרת ביותר היא הספר 'האלכימאי' של פאולו קאולו, שהיה רב-מכר גדול. (גם אני בספר נעוריי 'המסע אל הקלילות' השתמשתי באותו רעיון).
הנה הסיפור –
האוצר מתחת לגשר
חסיד ושמו אייזיק מהעיר קראקא, חולם כמה פעמים שאם יסע לעיר הרחוקה פראג, ימצא שם אוצר, מתחת לאחד הגשרים הראשיים. הוא מחליט לנסוע לפראג הרחוקה, אך לאכזבתו, מגלה שהוא לא יכול לחפור מתחת לגשר, משום ששם שומרים אנשי משמר המלך. הוא מתעצב והולך אנה ואנה ליד הגשר. ראש השומרים שם לב ליהודי שמסתובב שוב ושוב סביבות הגשר, ושואלו לפשר מעשיו, הוא מספר לו על חלומו, וכתגובה השומר לועג לו, ואומר לו שגם הוא חלם חלום, שמתחת לתנור בביתו של יהודי ושמו אייזיק, בקראקא, (הוא אייזיק מושא הסיפור) מסתתר אוצר! הוא מוסיף כמובן, שלדעתו, אסור להאמין לחלומות, ושהחסיד עשה שטות בבואו עד לפראג רק מכוח חלום. אז הבין החסיד שמטרת בואו לפראג הייתה רק כדי לשמוע זאת, שבעצם האוצר נמצא ממש מתחת לאפו. חזר לביתו, חפר מתחת לתנור, מצא את האוצר והתעשר, ובנה בכסף בית כנסת על שמו.
*
המסר של הסיפור הזה ברור – האוצר מצוי אצלך, בביתך, בתרבותך, ואינך צריך לרעות בשדות זרים. או אולי – גם פרשנות כזו שמעתי – אתה יכול להתרשם מתרבויות אחרות, אך רק כדי לחזור ולהעריך את תרבותך שלך, האוצר שבביתך.
והנה, מסר דומה מופיע בספר משלי, פרק ה. הפרק מדבר על אישה זרה, אך הרבה מפרשים הבינו אותו כמשל על חוכמות זרות. אביא את כולו, אף שאתייחס רק לפסוק אחד, שאותו אדגיש –
משלי ה
(א) בְּנִי לְחָכְמָתִי הַקְשִׁיבָה לִתְבוּנָתִי הַט אָזְנֶךָ.
(ב) לִשְׁמֹר מְזִמּוֹת וְדַעַת שְׂפָתֶיךָ יִנְצֹרוּ.
(ג) כִּי נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ.
(ד) וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה חַדָּה כְּחֶרֶב פִּיּוֹת.
(ה) רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת שְׁאוֹל צְעָדֶיהָ יִתְמֹכוּ.
(ו) אֹרַח חַיִּים פֶּן תְּפַלֵּס נָעוּ מַעְגְּלֹתֶיהָ לֹא תֵדָע.
(ז) וְעַתָּה בָנִים שִׁמְעוּ לִי וְאַל תָּסוּרוּ מֵאִמְרֵי פִי.
(ח) הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ.
(ט) פֶּן תִּתֵּן לַאֲחֵרִים הוֹדֶךָ וּשְׁנֹתֶיךָ לְאַכְזָרִי.
(י) פֶּן יִשְׂבְּעוּ זָרִים כֹּחֶךָ וַעֲצָבֶיךָ בְּבֵית נָכְרִי.
(יא) וְנָהַמְתָּ בְאַחֲרִיתֶךָ בִּכְלוֹת בְּשָׂרְךָ וּשְׁאֵרֶךָ.
(יב) וְאָמַרְתָּ אֵיךְ שָׂנֵאתִי מוּסָר וְתוֹכַחַת נָאַץ לִבִּי.
(יג) וְלֹא שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל מוֹרָי וְלִמְלַמְּדַי לֹא הִטִּיתִי אָזְנִי.
(יד) כִּמְעַט הָיִיתִי בְכָל רָע בְּתוֹךְ קָהָל וְעֵדָה.
(טו) שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ.
רש"י –
שתה מים מבורך – מבור שנתן הקב״ה לחלקך היא תורת משה.
בורך – מים מכונסין.
בארך – מים חיים, כלומר תחלה כמים מכונסים ולבסוף נובעים והולכים.
(טז) יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה בָּרְחֹבוֹת פַּלְגֵי מָיִם.
(יז) יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ.
(יח) יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ.
(יט) אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד.
(כ) וְלָמָּה תִשְׁגֶּה בְנִי בְזָרָה וּתְחַבֵּק חֵק נָכְרִיָּה.
(כא) כִּי נֹכַח עֵינֵי יְהוָה דַּרְכֵי אִישׁ וְכָל מַעְגְּלֹתָיו מְפַלֵּס.
(כב) עַווֹנוֹתָיו יִלְכְּדֻנוֹ אֶת הָרָשָׁע וּבְחַבְלֵי חַטָּאתוֹ יִתָּמֵךְ.
(כג) הוּא יָמוּת בְּאֵין מוּסָר וּבְרֹב אִוַּלְתּוֹ יִשְׁגֶּה.
*
ועל דרך השלילה, בירמיה ב, שגם כאן אביא את הפסוק בתוך הקשרו, של ישראל הפונים לזרים, ואת הפסוק הרלוונטי אדגיש –
(ט) לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם נְאֻם יְהוָה וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב.
(י) כִּי עִבְרוּ אִיֵּי כִתִּיִּים וּרְאוּ וְקֵדָר שִׁלְחוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ מְאֹד וּרְאוּ הֵן הָיְתָה כָּזֹאת.
(יא) הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל.
(יב) שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל זֹאת וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד נְאֻם יְהוָה.
(יג) כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם.
רד"ק –
כי שתים – המשיל הטוב המשפיע לישראל בעודם מחזיקים בתורתו למקור מים חיים שנובע מים בלא הפסק כן הייתי להם אני ועזבוני לעבוד אלוהות שהם להם כמו בארות נשברים.
(יד) הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל אִם יְלִיד בַּיִת הוּא מַדּוּעַ הָיָה לָבַז.
(טו) עָלָיו יִשְׁאֲגוּ כְפִרִים נָתְנוּ קוֹלָם וַיָּשִׁיתוּ אַרְצוֹ לְשַׁמָּה עָרָיו נצתה [נִצְּתוּ] מִבְּלִי יֹשֵׁב.
(טז) גַּם בְּנֵי נֹף ותחפנס [וְתַחְפַּנְחֵס] יִרְעוּךְ קָדְקֹד.
(יז) הֲלוֹא זֹאת תַּעֲשֶׂה לָּךְ עָזְבֵךְ אֶת יְהוָה אֱלֹהַיִךְ בְּעֵת מוֹלִיכֵךְ בַּדָּרֶךְ.
(יח) וְעַתָּה מַה לָּךְ לְדֶרֶךְ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מֵי שִׁחוֹר וּמַה לָּךְ לְדֶרֶךְ אַשּׁוּר לִשְׁתּוֹת מֵי נָהָר.
(יט) תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ וּדְעִי וּרְאִי כִּי רַע וָמָר עָזְבֵךְ אֶת יְהוָה אֱלֹהָיִךְ וְלֹא פַחְדָּתִי אֵלַיִךְ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת.
(כ) כִּי מֵעוֹלָם שָׁבַרְתִּי עֻלֵּךְ נִתַּקְתִּי מוֹסְרֹתַיִךְ וַתֹּאמְרִי לֹא אעבד [אֶעֱבוֹר] כִּי עַל כָּל גִּבְעָה גְּבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן אַתְּ צֹעָה זֹנָה.
(כא) וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שֹׂרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה.
(כב) כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בֹּרִית נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה.
(כג) אֵיךְ תֹּאמְרִי לֹא נִטְמֵאתִי אַחֲרֵי הַבְּעָלִים לֹא הָלַכְתִּי רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגַּיְא דְּעִי מֶה עָשִׂית בִּכְרָה קַלָּה מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ.
(כד) פֶּרֶה לִמֻּד מִדְבָּר בְּאַוַּת נפשו [נַפְשָׁהּ] שָׁאֲפָה רוּחַ תַּאֲנָתָהּ מִי יְשִׁיבֶנָּה כָּל מְבַקְשֶׁיהָ לֹא יִיעָפוּ בְּחָדְשָׁהּ יִמְצָאוּנְהָ.
(כה) מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף וגורנך [וּגְרוֹנֵךְ] מִצִּמְאָה וַתֹּאמְרִי נוֹאָשׁ לוֹא כִּי אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵךְ.
(כו) כְּבֹשֶׁת גַּנָּב כִּי יִמָּצֵא כֵּן הֹבִישׁוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה מַלְכֵיהֶם שָׂרֵיהֶם וְכֹהֲנֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם.
(כז) אֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה וְלָאֶבֶן אַתְּ ילדתני [יְלִדְתָּנוּ] כִּי פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים וּבְעֵת רָעָתָם יֹאמְרוּ קוּמָה וְהוֹשִׁיעֵנוּ.
(כח) וְאַיֵּה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לָּךְ יָקוּמוּ אִם יוֹשִׁיעוּךָ בְּעֵת רָעָתֶךָ כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה.
הפסוק היומי 