תובל קין

הצייר והפסל יגאל תומרקין הלך לעולמו אתמול, בגיל שיבה. יהי זכרו ברוך.

עיקר עבודתו הייתה בברזל. ולגמרי במקרה עכשיו אני מתארח באכסניית אנ"א חיפה, ובה נמצא גן הפסלים שלו – בתמונה.

השם תומרקין מזכיר את השם תובל קין, מצאצאי קין, והנה הוא היה חרש הברזל הראשון –

וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה.
בראשית ד, כב.

שד"ל מפרש יפה מאוד –
תובל קין – נראה שהוא Vulcanus {וולקאנוס}, ודע כי קיניא בלשון סורי וערבי ענינו צורף זהב וכסף גם חרש ברזל. ותובל (tu pal) בלשון פרסי ענינו חתיכת זהב וכסף ונחשת, ומזה גיזניוס אומר כי השם הזה מתחלתו פרסי. ויהי מה, אין ספק כי הבלים הרבה נאמרו בימים קדמונים על האנשים האלה, והתורה טיהרה את הספורים ההם מחלאתם.

לוטש – לשון מירוק וחידוד.

כל חרש – על כרחנו צריך לפרש חורש כלי אומנות שבו החרשים עושים מלאכתם.

נעמה – גם היא נראה שהיתה נעבדת, ואולי היא Venus {וינוס} ושמה מעיד עליה.

ואילו לגבי נעמה, רש"י ואחרים הולכים לפי המדרש –
נעמה – היא אשתו של נח, בבראשית רבא (בראשית רבה כ״ג:ג׳).

רד"ץ הופמן מוסיף –
תובל קין – הכינוי הנוסף, קין, בא אולי מלשון קין, הוא חנית (שמואל ב כ״א:ט״ז), משום שתובל קין היה ממציאם של כלי הנשק הראשונים.

ורש"ר הירש, בחלק מפירושו הארוך –
תּוּבָל. מה שמייצר תובל־קין אינו מביא כל הנאה או תועלת באופן מיידי. הוא מייצר את האמצעים לכל התקדמות במלאכה ובאמנות. הוא מייצר את הייצור, את הכלים למלאכה ולאמנות. תובל־קין, כשמו כן הוא, הוא ה״יבול״ העיקרי של קין, וגאוות כל צאצאי קין עליו. הקב״ה שמט את הקרקע מתחת רגלי קין, היא לא תוסיף לתת לו את יבולה. אך עתה אין הוא זקוק עוד ליבול השדה. תבונתו מהווה תחליף לשדהו, והיא מייצרת כושר מכני – המנוף רב העוצמה למלאכה, וכך זוכה קין חסר הקרקע שוב באדמתו. בני הכפר מביאים את יבול השדות לעיר, ומחליפים אותו שם בברכת המלאכה.

יצירות תומרקין

וזרח השמש ובא השמש

במקרה יצאתי מחדרי בזמן טוב – בתמונה.

וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם.
קהלת א, ה.

השמש זורחת והשמש שוקעת, ואז שוב זורחת – מחזוריות הטבע.

חיפה, שקיעה

אמות המים של הרומאים

ביקרתי היום באמת המים בבית חנניה, צילום מצורף.
האם אני יכול לשתף את זה בהקשר תנ"כי? לא, כי אז לא היו אמות מים. היו מעיינות, הייתה גם תעלת מים לירושלים, ואפילו כתובת חשובה שמתעדת את חפירתה, אבל אמות מים לא היו (עד כמה שידיעתי מגעת. לפחות הביטוי 'אמת מים' עדיין לא מופיע, לפי בדיקתי). זו המצאה של הרומאים, והם בנו הרבה כאלה.
ועל כך דווקא כן יש סיפור ידוע – תחילת סיפור התחבאותו של רבי שמעון בר יוחאי במערה. כך הוא מספר –

דיתבי, רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ויתיב יהודה בן גרים גבייהו, פתח ר' יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו (הרומאים) תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות. ר' יוסי שתק. נענה רשב"י ואמר, כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות, אמרו יהודה שעילה יתעלה, יוסי ששתק יגלה לציפורי, שמעון שגינה יהרג.
שבת לג, ב.

אני לא יודע מי הצודק בוויכוח זה, אבל הרשים אותי שמה שנבנה בערך לפני אלפיים שנה ממשיך ועומד עד ימינו, ומייפה את הנוף.

תהילים לד


פניתי אל המזמור הזה בגלל הפסוק המודגש, שהוא חלק מברכת המזון – כפירים רשו ורעבו, ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב.
האמנם זה כך? האמנם אין דורשי ה' עניים וסובלים? אני חושב שיש, וזה עניין ידוע. אך הנה ההבטחה הכללית היא לשכר טוב, גם בעולם הזה.
ועוד, שאם נבחן את כל המזמור – לא חסרות כאן צרות לצדיק, אלא שבסופן מחכה הישועה.
ועוד, כאן במזמור מופיע גם רעיון התשובה, המתאים לחודש אלול שהחל לא מזמן.
נקרא עם פירוש הכרחי בלבד.

תהלים לד

(א) לְדָוִד בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ לִפְנֵי אֲבִימֶלֶךְ וַיְגָרֲשֵׁהוּ וַיֵּלַךְ.

(ב) אֲבָרֲכָה אֶת יְהוָה בְּכָל עֵת תָּמִיד תְּהִלָּתוֹ בְּפִי.

(ג) בַּיהוָה תִּתְהַלֵּל נַפְשִׁי יִשְׁמְעוּ עֲנָוִים וְיִשְׂמָחוּ.

(ד) גַּדְּלוּ לַיהוָה אִתִּי וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו.

(ה) דָּרַשְׁתִּי אֶת יְהוָה וְעָנָנִי וּמִכָּל מְגוּרוֹתַי הִצִּילָנִי.

מצודות: מגורותי – פחדי.

(ו) הִבִּיטוּ אֵלָיו וְנָהָרוּ וּפְנֵיהֶם אַל יֶחְפָּרוּ.

מצודות –
ונהרו – ויבוא אליכם הארה ותשועה.
אל יחפרו – כי השואל מה ואין נותנים לו יחפר ויכלם.

(ז) זֶה עָנִי קָרָא וַיהוָה שָׁמֵעַ וּמִכָּל צָרוֹתָיו הוֹשִׁיעוֹ.

(ח) חֹנֶה מַלְאַךְ יְהוָה סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם.

רד"ק –
חנה מלאך י״י סביב ליראיו ויחלצם – כשהאיבים חנים סביבם להרע להם מלאך י״י חנה סביבם ואין בהם כח לגעת בהם, ויחלצם. וטעם מלאך כמאמר דניאל: אלהי שלח מלאכה וסגר פם אריותא (דניאל ו׳:כ״ג), וכן אמר: ומלאך פניו הושיעם (ישעיהו ס״ג:ט׳); המלאך הגאל אתי מכל רע (בראשית מ״ח:ט״ז).

(ט) טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב יְהוָה אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר יֶחֱסֶה בּוֹ.

רד"ק –
טעמו – ידיעת השכל ובחינתו יקרא טעם; וכן: טעמה כי טוב סחרה (משלי ל״א:י״ח). כמו שיטעם האדם המאכל ויבחננו בעצמו אם מר, אם מתוק, אם מלוח, אם תפל.

וראו – גם כן במראה השכל, או במראה העין ותראו בעיניכם.

כי טוב י״י – שמגיע טובו לחוסים בו, ותכירו ותדעו כי

אשרי הגבר יחסה בו.

(י) יְראוּ אֶת יְהוָה קְדֹשָׁיו כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו.

רד"ק –
וקדשיו הם המונעים עצמם מרב התאוה, כמו המזיר עצמו מן היין שנקרא קדש, שנאמר עליו: קדש הוא לי״י (במדבר ו׳:ח׳). ואמר: אתם קדשי עליון, המספיקים את עצמכם במעט מן העולם, ואין אתם רודפים אלא אחר הטרף, לא תיראו שיחסר טרפכם.

(יא) כְּפִירִים רָשׁוּ וְרָעֵבוּ וְדֹרְשֵׁי יְהוָה לֹא יַחְסְרוּ כָל טוֹב.

רד"ק –
כפירים רשו ורעבו ודרשי י״י לא יחסרו כל טוב – כי תראו, כי הכפירים שיש להם גבורה בבקשת טרפם, פעמים רשו ורעבו ולא תועיל להם גבורתם. וכן אמר: ליש אבד מבלי טרף ובני לביא יתפרדו (איוב ד׳:י״א); אבל דרשי י״י לא יחסרו כל טוב.

וכאן גם הפסוקים המפורסמים, שישמרו להדזמנות אחרת –
(יב) לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי יִרְאַת יְהוָה אֲלַמֶּדְכֶם.

(יג) מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב.

(יד) נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה.

(טו) סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.

וחוזר לענייננו –
(טז) עֵינֵי יְהוָה אֶל צַדִּיקִים וְאָזְנָיו אֶל שַׁוְעָתָם.

(יז) פְּנֵי יְהוָה בְּעֹשֵׂי רָע לְהַכְרִית מֵאֶרֶץ זִכְרָם.

(יח) צָעֲקוּ וַיהוָה שָׁמֵעַ וּמִכָּל צָרוֹתָם הִצִּילָם.

רד"ק –
צעקו וי״י שמע ומכל צרותם הצילם – טעמו אל הצדיקים שזכר, לא בעשי רע הדבק בו (…).

(יט) קָרוֹב יְהוָה לְנִשְׁבְּרֵי לֵב וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִׁיעַ.

מצודות –
לנשברי לב – המכניע עצמו ושב ממעשיו.

(כ) רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק וּמִכֻּלָּם יַצִּילֶנּוּ יְהוָה.

(כא) שֹׁמֵר כָּל עַצְמוֹתָיו אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נִשְׁבָּרָה.

אבן עזרא –
שומר – והטעם שאפילו על אבריו שום נזק גדול לא יהיה.

והזכיר העצמות בעבור שהם מוסדות הגוף.

(כב) תְּמוֹתֵת רָשָׁע רָעָה וְשֹׂנְאֵי צַדִּיק יֶאְשָׁמוּ.

רד"ק –
תמותת רשע רעה – הרעה שחושב הרשע לעשות לצדיק, אותה רעה תמיתהו כמו שאמר: ויפל בשחת יפעל (תהלים ז׳:ט״ז).

ושנאי צדיק יאשמו: יאשמו – האל״ף בשב״א לבדו והיא נקראת בתנועה קלה. וענינו מן שממה; וכן: תאשם שמרון (הושע י״ד:א׳). ואשם ושמם כענין אחד.

אבן עזרא –
תמותת – רעה אחת מיד תמותת הרשע כנגד רבות רעות צדיק (תהלים ל״ד:כ׳).

(כג) פּוֹדֶה יְהוָה נֶפֶשׁ עֲבָדָיו וְלֹא יֶאְשְׁמוּ כָּל הַחֹסִים בּוֹ.

מלבי"ם –
פודה ה׳ נפש עבדיו ולא יאשמו – שהגם שיבא יסורים על גופם לא יאשמו בנפשם.

בפשע שפתים מוקש רע

אז איילת שקד אמרה אתמול בריאיון שצריך 'להכיל את החולים והמתים', וקיבלה ביקורת קשה. היא התכוונה לומר שיש לדעת לחיות לצד הקורונה, דעה לגיטימית לחלוטין, אבל לפעמים צריך לדעת לבחור את המילים.
בספר משלי יש פסוקים רבים על שימוש נכון בשפה, הנה אחד מהם –

בְּפֶשַׁע שְׂפָתַיִם מוֹקֵשׁ רָע וַיֵּצֵא מִצָּרָה צַדִּיק.
משלי יב, יג.

רלב"ג –
בפשע שפתים מוקש רע – האיש הרע הוא בפשע ארס שפתיו שידבר דבריו שלא כהוגן וירשיעהו פיהו והצדיק הוא בהפך זה כי הוא יצא מצרה מפני נועם דבריו ותקונה כמו שהוא מבואר.

מלבי"ם –
בפשע שפתים מוקש רע – השפה מציין הדבור החיצוני, לפעמים לא ידבר בפה ובלשון רק בשפתים, ר״ל שאינו מחשב היטב מה לדבר, רק שפתיו נעות בלא תבונה והשכל, ולפעמים יפשעו השפתים בו ויכינו לו מוקש, למשל שמדבר לפני מלך ומוציא דבר שלא כהוגן מבלי לב ונלכד בדבריו, או כשעומד במשפט ולפעמים נלכד ע״י דבר אחד שמוציא בשפתיו בלי השכל, אולם הצדיק שמתנהג הכל ע״פ צדק כבר הוכנו שפתיו שלא להוציא דבר שלא כהוגן כמ״ש שפתי צדיק ירעו רבים, שפתי צדיק ידעון רצון, וגם כשהוא כבר בצרה יצא ממנה ע״י שפתיו שהוכנו לדבר ע״פ הדעת השמושי, כמ״ש במקומות הנ״ל.

הוא המשביר לכל עם הארץ


שמעתי עכשיו שיעור על הרב קוק, ובו קטע יפה שאביא בהמשך, אך תחילה אציג את תולדות הרעיון.

זה רעיון שחוזר בהגות היהודית, של צדיק אחד שממנו ניזון העולם. אולי המקור הידוע ביותר לכך הוא בגמרא הזו –

"בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני דיו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת".
מסכת ברכות יז, ב.

אך במקרא אפשר למצוא אותו בפסוק הבא –

וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה.
בראשית מב, ו.

כך מפורש בזוהר –
זוהר חדש, פרשת וישב כ״ג
כֵיוָן דְּנָחַת יַעֲקֹב שְׁלֵימָא לְמִצְרַיִם, הוּא וְכָל אִינוּן שְׁבָטִין, וְחָמוֹ עָלְמָא תַּתָּאָה כְּגַוְונָא דְּעָלְמָא עִילָאָה, דְּעַל יְדֵי דְּהַהוּא צַדִּיק מִיתְּזַן עָלְמָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית מ״ב:ו׳) הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ.

וביתר פירוט מבואר בחסידות –
באר מים חיים, בראשית מ״ה, כ״ח:
ואכן הנה נודע בחינת יוסף צדיק חי עולמים שהוא המחיה ומשפיע לכל העולמות שלמעלה ושלמטה כי הוא העמוד שהעולם עומד עליו בסוד אומרם (חגיגה י"ב:) על מה העולם עומד על עמוד אחד וצדיק שמו שנאמר (משלי י', כ"ו) וצדיק יסוד עולם, כי הוא המקבל ההשפעה מכל המדות והוא מחלק אחר כך מזון וטרף אל בית המלכות להוריד לעולמות התחתונים ולשם זה נקרא בחינת צדיק חי כי הוא המחיה כל העולמות בהשפעתו וברכתו, ועל כן אלה תולדות יעקב יוסף שכל תולדות יעקב נקראו על שם יוסף שהוא המחלק מזון ומשפיע לכולם וכל מה שלמד יעקב בבית שם ועבר מסר לו בכדי כן כשרצה הקב"ה להשרות שכינתו כביכול במצרים לתת מחיה לישראל אשר יבואו שמה, הוכרח לשלוח תחילה את יוסף הצדיק שמה להתחזק במצרים במאוד מאוד עם בחינתו שלא יפגום את בריתו ברית הקודש בכדי שהוא יהיה המשפיע וברכה לראש משביר וכן נעשה על ידו שנעשה בבחינת (בראשית מ"ב, ו') ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ.

וכך גם מופיע בסיפורו של רבי נחמן –
הלב והמעיין – המנוע של הזמן (אמצע הסיפור)
וְיֵשׁ הַר, וְעַל הָהָר עוֹמֵד אֶבֶן, וּמִן הָאֶבֶן יוֹצֵא מַעְיָן…
וְזֶה הָהָר עִם הָאֶבֶן וְהַמַּעְיָן הַנַּ"ל עוֹמֵד בְּקָצֶה אֶחָד שֶׁל הָעוֹלָם
וְזֶה הַלֵּב שֶׁל הָעוֹלָם עוֹמֵד בְּקָצֶה אַחֵר שֶׁל הָעוֹלָם
וְזֶה הַלֵּב הַנַּ"ל עוֹמֵד כְּנֶגֶד הַמַּעְיָן הַנַּ"ל
וְכוֹסֵף וּמִשְׁתּוֹקֵק תָּמִיד מְאד מְאד לָבוֹא אֶל אוֹתוֹ הַמַּעְיָן
בְּהִשְׁתּוֹקְקוּת גָּדוֹל מְאד מְאד וְצוֹעֵק מְאד לָבוֹא אֶל אוֹתוֹ הַמַּעְיָן
וְגַם זֶה הַמַּעְיָן מִשְׁתּוֹקֵק אֵלָיו […]
וְזֶה הַמַּעְיָן אֵין לוֹ זְמַן
כִּי זֶה הַמַּעְיָן אֵינוֹ בְּתוֹךְ הַזְּמַן כְּלָל
אַךְ עִקַּר הַזְּמַן שֶׁל הַמַּעְיָן
הוּא רַק מַה שֶּׁהַלֵּב נוֹתֵן לוֹ בְּמַתָּנָה יוֹם אֶחָד
וּכְשֶׁמַּגִּיעַ הַיּוֹם לִהְיוֹת נִגְמָר וְנִפְסָק
וַאֲזַי כְּשֶׁיֻּגְמַר הַיּוֹם לא יִהְיֶה זְמַן לְהַמַּעְיָן וְיִסְתַּלֵּק, חַס וְשָׁלוֹם
וַאֲזַי יִסְתַּלֵּק הַלֵּב, חַס וְשָׁלוֹם כַּנַּ"ל
וְיִתְבַּטֵּל כָּל הָעוֹלָם, חַס וְשָׁלוֹם כַּנַּ"ל
וַאֲזַי, סָמוּךְ לִגְמַר הַיּוֹם
אֲזַי מַתְחִילִים לִטּל רְשׁוּת זֶה מִזֶּה [שֶׁקּוֹרִין איחולים וברכות פרידה]
וּמַתְחִילִין לוֹמַר חִידוֹת וְשִׁירִים נִפְלָאִים זֶה לָזֶה [בְּאַהֲבָה רַבָּה וְהִשְׁתּוֹקְקוּת גָּדוֹל מְאד מְאד]
וְזֶה הָאִישׁ חֶסֶד הָאֱמֶת הַנַּ"ל יֵשׁ לוֹ הַשְׁגָּחָה עַל זֶה
וּכְשֶׁמַּגִּיעַ הַיּוֹם בְּסוֹפוֹ מַמָּשׁ לִהְיוֹת נִגְמָר וְנִפְסָק
אֲזַי זֶה הָאִישׁ חֶסֶד הָאֱמֶת הוּא נוֹתֵן בְּמַתָּנָה יוֹם אֶחָד לְהַלֵּב הַנַּ"ל
וְהַלֵּב נוֹתֵן הַיּוֹם לְהַמַּעְיָן
וַאֲזַי שׁוּב יֵשׁ זְמַן לְהַמַּעְיָן
וּכְשֶׁזֶּה הַיּוֹם הוֹלֵךְ מִמָּקוֹם שֶׁהוּא בָּא מִשָּׁם
אֲזַי הוּא הוֹלֵךְ גַּם כֵּן בְּחִידוֹת וְשִׁירִים נִפְלָאִים מְאד [שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כָּל הַחָכְמוֹת[
וְיֵשׁ שִׁנּוּיִים בֵּין הַיָּמִים
כִּי יֵשׁ יוֹם אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ וְיוֹם שֵׁנִי וְכוּ'
וְכֵן יֵשׁ ראשֵׁי חֳדָשִׁים וְיָמִים טוֹבִים…

ועתה, אלה דבריו של הרב קוק –
הקדושה העליונה היא קדושת הדומיה, קדושת ההויה, שהאדם מכיר את עצמו בטל בפנימיותו הפרטית וחי חיים כלליים, חיי כל, מרגיש הוא חיי הדומם, הצומח והחי, חיי הכלל כולו, של כל מדבר, של כל איש מאישי האדם, חיי כל שכל וכל מכיר, כל משיג וכל מרגיש, וההויה כולה מתעלה עמו למקורה והמקור מתגלה תמיד עליה ועליו ברוב הדר, בהוד קדושה באמת ובנחת. כל האושר, כל הטוב והיושר, כל העז והתפארת, כל החיל והגבורה שופעים עליו, אורו של עולם הוא יסודו ואומץ המשכת חייו, בזכותו נזון העולם כולו, וכאין וכאפס הוא בעיניו, הוא אינו מתקדש, נבדל ונפרש, חי הוא וכל חייו קודש קודשים, חיי חיים הם, דופקי לבבו, מרוצת דמו, שאיפות נפשו, הסתכלותו ומבט עיניו, הכל חיי אמת, חיי גבורה אלהית שוטפים בהם ועל ידם.

אם יפיל עצמו קדוש הדומיה לעבודה מצומצמת, בתפלה, בתורה, בצמצום מוסריות ודיקנות פרטיות, יסבול וידוכא, יחוש כי נשמה מלאה כל היקום לוחצים בצבתים, להסגירה במועקה מצומצמת של מדה, של התוית דרך מיוחד, בשעה שכל הדרכים יחד הנם לפניו פתוחים, כולם מלאים אור, כולם אוצרים חיים.

החוצפא שבעקבתא דמשיחא באה מתוך תשוקה פנימית לקדושת הדומיה העליונה…
ערפלי טוהר, מהדורת הרב שילת, עמ' טז.

*

אוסיף רק שזה משתלב עם סרטון שצפיתי בו היום על ניטשה, שכך סיכמתי אותו (והחשוב הוא החלק השני) –
פרק מעניין מאוד על 'הרצון לעוצמה' של ניטשה, המושג ולא הספר. הוא מעלה שאלה מעניינת – האם זה מושג נטורליסטי או מטאפיזי? והוא מראה שניטשה עצמו הציג אותו בהתחלה כמושג נטורליסטי, טבעי, ולאט לאט הפך אותו למושג מטאפיזי.
כמו כן, הוא אומר שגם שופנהאואר וגם ניטשה התייחסו לסבל, אבל בעוד שופנהאואר הסיק מכך שיש להגיד לא לעולם, ניטשה הבין ההפך, שיש להגיד כן לעולם, כולל הסבל שבו, וזו המשמעות של אימרתו המפורסמת – 'מה שלא הורג אותך – מחזק אותך'.

כלומר – הרב קוק כאן תומך בעמדה של ניטשה, ולא של שופנהאואר, כי הדמות שלו מעורבת בעולם, ולא מבודדת.

אבל צריך לומר שמושג בסיסי בכל ההגות הפסימיסטית, ששופנהאואר נמנה עליה, היא נשיאה ב'צער העולם', כפי שמפורט בספר הוותיק 'ההיסטוריה של הפסימיזם'.
ולבסוף, זה מתכתב גם עם רעיון ה'מהטמה' – נשמת העולם, במחשבה המזרחית.

*

ועל עניין זה נדרש גם הפסוק –

כַּעֲבוֹר סוּפָה וְאֵין רָשָׁע וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם.
משלי י, כה.

ונאמר כי הצדיק הוא היסוד של העולם ועמודו, ובקבלה – ספירת יסוד. אך כבר הארכתי די.

עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע


מנחת ערב.

כולנו מכירים את עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע, המתוארים בבראשית –

וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע.
בראשית ב, ט.

מה פירושו?

אבן עזרא מפרש דעת כתאווה מינית –
ועץ הדעת – להוסיף על תאות המשגל, כי הנער לא יבין בין טוב לרע, רק בעת שיחל לכסוף לתאות הנשים. על כן נקרא המשכב – ידיעה, והאדם ידע את חוה אשתו (בראשית ד׳:א׳), ונדעה אותם (בראשית י״ט:ה׳).

רבנו בחיי מפרש דעת כרצון ובחירה –
ויצמח ה׳ אלהים מן האדמה – ע״ד הפשט הכתובים מוכיחים שי ג״ע בארץ ושם עץ החיים ועץ הדעת, עץ החיים נותן באוכליו חיים ארוכים, ועץ הדעת נותן באוכליו רצון ובחירה אם לענינים שכליים ואם לענינים גופניים. וכן יוכיח הלשון שהוא נאמר על הרצון והבחירה והוא לשון רז״ל ל״ש אלא שדעתו לחזור וכן לשון הכתוב (תהלים קמ״ד:ג׳) מה אדם ותדעהו כלומר מה ענינו שתרצה בו, וא״כ באור עץ הדעת כאלו אמר ועץ הרצון והקב״ה מנעו ממנו לפי שהאדם היה מוכרח על מעשיו קודם שחטא והיו כל פעולותיו שכל גמור, כמלאך ה׳ שהוא מוכרח לעשות כל פעולותיו שכליות לפי שאין לו מונע כן האדם אבל אחר שחטא ואכל מעץ הדעת היה לו רצון ובחירה לדעת טוב ורע ונתלבש בתאוות הגופניות, ולזה רומזת מלת וידעו הוא אומרו ותפקחנה עיני שניהם וידעו כלומר המשיכו רצון ובחירה מעץ הדעת והיתה הבחירה בידם להרע או להטיב זו מדת אלהים ומדה טובה מצד אחד ורעה מצד אחר כי היה לו לאדם הראשון בה יצר ותאוה.

והרמב"ם מפרשו כידיעת המוסר בלבד –
הרמב"ם מקדיש לו את הפרק השני בספרו.
בקצרה – הוא אומר שהוא נשאל, איזה מין עונש זה שנוספה לאדם דעת, והיא ממיני השלמות?
והוא עונה – יש להבחין בין מושכלות למפורסמות. מושכלות זו ההבחנה בין אמת ושקר, ונוכל לומר שאלה המדעים המדויקים, ואילו מפורסמות זו ההבחנה בין טוב ורע, כלומר אתיקה, תורת המוסר.
ובכן, לאדם הייתה בתחילה דעת המושכלות בלבד, ואחר חטאו בעץ נוספה לו גם דעת המפורסמות, שבעיני הרמב"ם אינה נתפסת כשלמות. ולכן גורש מהגן, שכבר לא התאים לאופיו החדש. ולכן גם הבחין בעירומו ובוש בו – שבושה זו היא ממיני המפורסמות, ולא המושכלות.
אלו דבריו (המתקשים יכולים לדלג, כי הסברתי את עיקרו) –

מורה נבוכים (אבן תיבון) · חלק א · פרק ב· >>

הקשה לי איש חכם, זה לו שנים, קושיא גדולה, צריך להתבונן בקושיא ובתשובתנו בפירוקה.

וקודם שאזכור הקושיא ופירוקה, אומר: כי כבר ידע כל עברי כי שם אלוהים משתתף לשם ולמלאכים ולשופטים מנהיגי המדינות. וכבר ביאר אונקלוס הגר ע"ה והאמת מה שבארו, כי אמרו (בראשית ג ה): "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" רוצה בו העניין האחרון, אמר: "ותהון כרברביא".

ואחר הצעת שתוף זה השם, נתחיל בזכרון זאת הקושיא.

אמר המקשה, יראה מפשוטו של כתוב כי הכוונה הראשונה באדם שיהיה כשאר בעלי חיים שאין שכל לו ולא מחשבה, ולא יבדיל בין הטוב ובין הרע, וכאשר המרה הביא מריו זה השלמות הגדול המיוחד באדם, והיא שתהיה לו זאת ההכרה הנמצאת בנו, אשר היא הנכבדת מן העניינים הנמצאים בנו, ובו נתעצם. וזה הפלא שיהיה ענשו על מריו תת השלמות שלא היה לו והוא השכל, ואין זה אלא כדבר מי שאמר כי איש מן האנשים מרה והפליג בעול ולפיכך שינו ברייתו לטוב, והושם כוכב בשמיים.

זאת הייתה כוונת הקושיא ועניינה ואע"פ שלא הייתה בזה הלשון, ושמע ענייני תשובתנו.

אמרנו, אתה האיש המעיין בתחלת רעיוניו וזממיו, ומי שיחשוב שיבין ספר שהוא הישרת הראשונים והאחרונים, בעברו עליו בקצת עתות הפנאי מן השתייה והמשגל, כעברו על ספר מספרי דברי הימים או שיר מהשירים, התיישב והסתכל כי אין הדבר כמו שחשבתו בתחלת המחשבה.

אבל כמו שיתבאר עם ההתבוננות לזה הדבר, וזה כי השכל אשר השפיע הבורא על האדם, והוא שלמותו האחרון, הוא אשר הגיע לאדם קודם מרותו, ובשבילו נאמר וצווה בו שהוא בצלם אלוהים ובדמותו, ובגללו דיבר אתו וצווה אותו כמו שאמר: (בראשית ב טז): "וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים", ולא תהיה הצוואה לבהמות, ולא למי שאין לו שכל, ובשכל יבדיל האדם בין האמת והשקר, וזה היה נמצא בו על שלמותו ותמותו, אמנם המגונה והנאה במפורסמות לא במושכלות, כי לא יאמר: השמיים כדוריים – נאה, ולא: הארץ שטוחה – מגונה, אבל יאמר אמת ושקר. וכן בלשוננו יאמר על הקושט ועל הבטל – אמת ושקר, ועל הנאה והמגונה – טוב ורע.

ובשכל ידע האדם האמת מן השקר. וזה יהיה בעניינים המושכלים כלם. וכאשר היה על שלמות ענייניו ותמותם, והוא עם מחשבתו ומושכליו אשר נאמר בו בעבורם (תהלים ח ו): "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים", לא היה לו כח להשתמש במפורסמות בשום פנים ולא להשיגם, עד שאפילו הגלוי שבמפורסמות בגנות, והוא גלוי הערווה, לא היה זה מגונה אצלו ולא השיג גנותו.

וכאשר מרה ונטה אל תאוותיו הדמיוניות והנאות חושיו הגשמיות, כמו שאמר (בראשית ג ו): "כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם" נענש בששולל ההשגה ההיא השכלית, ומפני זה מרה במצווה אשר בעבור שכלו צוה בה, והגיע לו השגות המפורסמות ונשקע בהתגנות ובהתנאות, ואז ידע שיעור מה שאבד לו, ומה שהופשט ממנו, ובאיזה עניין שב.

ולזה נאמר (בראשית ג ה): "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע", ולא אמר יודעי שקר ואמת, או משיגי שקר ואמת, ואין בהכרחי טוב ורע כלל, אבל שקר ואמת. והתבונן אמרו (בראשית ג ז): "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם", לא אמר ותפקחנה עיני שניהם ויראו, כי אשר ראה קודם הוא אשר ראה אחרי כן, לא היו שם סנוורים על העין שהוסרו, אבל נתחדש בו עניין אחר, שגינה בו מה שלא היה מגנהו קודם.

ודע כי זאת המלה, ר"ל "פקח", לא תפול בשום פנים אלא על עניין גלות ידיעה, לא ראות חוש יתחדש.

(בראשית כא יט): "וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת-עֵינֶיהָ"

(ישעיהו לה ה): "אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים"

(ישעיהו מב כ): "פָּקוֹחַ אָזְנַיִם וְלֹא יִשְׁמָע"

כאמרו: (יחזקאל יב ב): "אֲשֶׁר עֵינַיִם לָהֶם לִרְאוֹת וְלֹא רָאוּ"

אבל אמרו על אדם (איוב יד כ): "מְשַׁנֶּה פָנָיו וַתְּשַׁלְּחֵהוּ" – פירושו וביאורו: כאשר שנה מגמת פניו שולח, כי פנים שם נגזר מן "פנה", כי האדם בפניו יכווין לדבר אשר ירצה כוונתו, ואמר אשר שנה פנותו וכוון אל הדבר אשר קדם לו הצווי שלא יכוון אליו, שולח מגן עדן, וזהו העונש הדומה למרי מדה כנגד מדה, הוא הותר לאכול מן הנעימות, ולהנות בנחת ובבטחה, וכאשר גדלה תאוותו ורדף אחר הנאותיו ודמיוניו, כמו שאמרנו, ואכל מה שהוזהר מאכלו, נמנע ממנו הכל והתחייב לאכול הפחות שבמאכל אשר לא היה לו מקודם מזון, ואף גם זאת אחר העמל והטורח, כמו שאמר: (בראשית ג יח): "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ" (בראשית ג יט): "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ", ובאר ואמר: (בראשית ג כג): "וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים מִגַּן-עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם" והשווהו כבהמות במזוניו ורוב ענייניו, כמו שאמר: (בראשית ג יח): "וְאָכַלְתָּ אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה", ואמר מבאר לזה העניין: (תהלים מט יג): "אָדָם בִּיקָר בַּל-יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ".

ישתבח בעל הרצון אשר לא תושג תכלית כוונתו וחכמתו!

*

ומהו עץ החיים?
על כך נראה שיש הסכמה. למשל, כך אומר מלבי"ם בפירושו הארוך מאוד –
ושהיו ג׳ מיני עצים. א] כל מיני עצי פרי למאכל, וגם היו נחמדים למראה בפרחים יפים נותני ריח. ב] עץ החיים והוא כפי דעת חז״ל כפשוטו שהאוכל מפריו יחיה לעולם ולא יראה מות. ג] עץ שהאוכל מפירותיו תבא בו הידיעה לדעת טוב ורע.

*

ואולם, כאן רגילים להפנות לפסוק נוסף המזכיר את עץ החיים (ויש גם עוד) –

עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר.
משלי ג, יח.

זה נאמר שם על החוכמה, אך רגילים לומר שזה נאמר על התורה דווקא. ובכן, התורה, או החוכמה, היא עץ החיים הנסתר, המוביל לחיי נצח, או בכלל – לחיים.

*

טוב, היה בדעתי לומר עוד משהו על כך, דווקא על ההפרש שאנו רואים בין הדעת ובין החיים, החיוּת, אבל כבר הארכתי מדי. כך יצא שלא אמרתי שום דבר חדש הפעם.

*

הוספה –

במיתוס מסופוטמי יש הרבה הדהודים לתנ"ך – אותנפישתים ונח, תיאמת ותהום, מורדוך ואיסתר ומרדכי ואסתר, ועוד.
שם גם מסופר על אנכידו, שמוצא צמח שמביא לחיי נצח, אבל הוא הולך לטבול באגם ונחש גונב לו אותו.
האם מכאן התגלגל הסיפור על עצי גן עדן – עץ הדעת, אך גם עץ החיים, עם תפקיד הנחש בסיפור כמובן? יכול להיות.

היזהרו מהפיד!

בפייסבוק יש 'פיד', ובעברית פיד הוא שבר. ובאמת צריך להיזהר מאוד משיחות עם זרים בפייסבוק, שלעולם אינך יודע מה הם עשויים לומר.
לי הפסוקים הבאים מהווים תזכורת לכך, גם בדרך הרמז –

משלי כד –
(יט) אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל תְּקַנֵּא בָּרְשָׁעִים.

(כ) כִּי לֹא תִהְיֶה אַחֲרִית לָרָע נֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ.

(כא) יְרָא אֶת יְהוָה בְּנִי וָמֶלֶךְ עִם שׁוֹנִים אַל תִּתְעָרָב.

שטיינזלץ –
שׁוֹנִים – שדעותיהם ודרכיהם זרות.

(כב) כִּי פִתְאֹם יָקוּם אֵידָם וּפִיד שְׁנֵיהֶם מִי יוֹדֵעַ.

שטיינזלץ –
שְְׁנֵיהֶם – הן של השונים הן של המתערבים עמהם, או: של הסרים מה' ושל המלך.

*

ואני חושב שאפשר להבין גם כך –

פיד שניהם – פיד שיניהם – כלומר דיבורם. ואותו – מי יודע – מי יודע מה הם עשויים לומר.

*

ונפנה גם לפירוש המסורתי –
מצודות –
ירא וגו׳ – אתה בני מתחילה ירא את ה׳ ואח״כ את המלך לעולם יראת ה׳ קודמת.

ועם שונים – עם אנשים שמשנים פקודת המלך וילכו בשרירות לבם הרע עמהם אל תתערב.

יקום אידם – שברם של העוברים על מצות ה׳ ודבר המלך.

ופיד שניהם – עונש העובר על מצות ה׳ ועונש המדיח מפקודת המלך.

מי יודע – מה גודל העונש

אידם – ענין שבר ומקרה רע כמו שמח לאיד (משלי י״ז:ה׳).

ופיד – עניינו כמו איד וכן אם בפידו להן שוע (איוב ל׳:כ״ד).

ורבנו יונה מרחיב, בפירושו על אבות א, ז –
ואל תתיאש. סמך שני דברים האלה ואמר אל תתחבר לרשע שאין לך להתיאש מן הפרענות ואל תאמר בלבך עודנו עומד בשלוה והשעה משחקת לו אתחבר אליו וכשיעבור מזלו הטוב אתרחק ממנו ולא תוכל כי לא תדע מה ילד יום וברגע יבא אידו ותלקח עמו כאשר החל לנפול הוא וכל אוהביו יפולו. וגם אל תאמר אראה לו אהבה לפנים ולא אהבנו בלבי. כי גם רע שתחניפנו והיא חטא להחניף הרשעים בעולם הזה. ועל ענין זה אמר שלמה (משלי כ״ד כ״א) ירא את ה׳ בני ומלך עם שונים אל תתערב כי פתאם יקום אידם ופיד שניהם מי יודע. פי׳ סמך יראת ה׳ (בני ומלך) אל יראת מלך ב״ו (בשר ודם) למשל ולענין יראת הגוף הנראית לעין ליראת הנפש הנעלמת. ואמר כאשר אתה רואה כי המלך שונא לכל אוהב שונאו וכי יפקוד עליו רעה ישאל איזהו אשר מלאו לבו לאהוב את שונא המלך ויעשה לו כאשר עשה לשונאו. כך הקב״ה עושה לכל מתערב עם שונים. כלומר המשני׳ את התורה ואת המצוה. כי שונים יוצא כמו (איוב כט כב) אחרי דברי לא ישנו. וכאשר הרשעים השונים ילקו וגם חבריהם יאספו עמהם (ד״ה ב׳ י״ט ב׳) הלרשע לעזר ולשנאי ה׳ תאהב ובזה יהיה עליהם. כי פתאום יקום אידם שלא תאמר אתערב עמו עתה וכי תבוא עליו הרעה אתרחק ממנו. כי פתאום יקום אידו ולא תוכל להמלט על נפשך. ופיד שניהם מי
יודע ר״ל פיד שונא המלך ופיד שונא הקב״ה מי יודע מתי יבוא להם ואין אדם יכול להזהר ולהתחבר עמהם ולהציל נפשו:

ארץ ניתנה ביד רשע

המקרה של שורת הבכירים שנתפסו במעשי פדופליה ולא נענשו ממשיך לזעזע אותי. מצד שני, אני רואה בעולם שיש תלונה נגד הנסיך אנדרו על תקיפה מינית. האם יש לה סיכוי? נחיה ונראה.
זה הזכיר לי פסוק באיוב –

אֶרֶץ נִתְּנָה בְיַד רָשָׁע פְּנֵי שֹׁפְטֶיהָ יְכַסֶּה אִם לֹא אֵפוֹא מִי הוּא.
איוב ט, כד.

מצודות –
ארץ נתנה – הנה הרשע בעודו כל הארץ שלו היתה לעשות בה חפצו לגזול ולעשוק ולרב חזקו הנה שופטי הארץ יעלימו עין ממנו וכאילו יכסה פניהם לבל יסתכלו במעשיו.

אם לא – ר״ל אם תאמר לא כן הוא איה פה האיש ומי הוא אשר יכזב את אמרי.

וכן שטיינזלץ –
אֶרֶץ נִתְְּנָה, אלוקים אִפשר שהארץ תתנהל בְְיַד־רָשָׁע, שאת פְְּנֵי־שֹׁפְְטֶיהָ יְְכַסֶּה, כך שלא יראו את האמת. במציאות מעוותת זו עלי לשאול: אִם־לֹא נכונים דברי שגורלם של התם והרשע ניתן ביד רשע, אֵפוֹא, אם כן מִי־הוּא האחראי לסדרי הארץ הללו, לדיניה ומנהגיה?!

כלומר, השליטים לעתים הם אנשי רשע, ואז אין משפט צדק – וזה בדיוק המקרה שלפנינו.

ונראה לי שבנצרות מפרשים פסוק זה על השטן, שהוא 'שליט העולם הזה'.

לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב

הבנתי שיש עכשיו דיון סביב אישה אחת שגנבה מטרנה מהסופר, אחרי שהגיעה למצב כלכלי קשה. יש כאלה המבינים אותה ואומרים שיש להתחשב בה, ויש כאלה שאומרים שחוק הוא חוק.
אני מאלה שחושבים שלמרות שאכן צריך לשמור על החוק, צריך גם להתחשב במיעוטי היכולת, ולא להחמיר איתם את הדין.
ולמעשה, את שתי הגישות האלה אנו מוצאים שבשני פסוקים במשלי, המתחבאים בתוך קטע המדבר על הנואף, אדגיש אותם –

משלי ו –
(כז) הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ וּבְגָדָיו לֹא תִשָּׂרַפְנָה.

(כח) אִם יְהַלֵּךְ אִישׁ עַל הַגֶּחָלִים וְרַגְלָיו לֹא תִכָּוֶינָה.

(כט) כֵּן הַבָּא אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא יִנָּקֶה כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהּ.

(ל) לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב.

(לא) וְנִמְצָא יְשַׁלֵּם שִׁבְעָתָיִם אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ יִתֵּן.

אבל –
(לב) נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב מַשְׁחִית נַפְשׁוֹ הוּא יַעֲשֶׂנָּה.

(לג) נֶגַע וְקָלוֹן יִמְצָא וְחֶרְפָּתוֹ לֹא תִמָּחֶה.

(לד) כִּי קִנְאָה חֲמַת גָּבֶר וְלֹא יַחְמוֹל בְּיוֹם נָקָם.

(לה) לֹא יִשָּׂא פְּנֵי כָל כֹּפֶר וְלֹא יֹאבֶה כִּי תַרְבֶּה שֹׁחַד

רד"ק –
(ל-לא) לא יבוזו לגנב – זה החכם הפליג בעונש הנואף ובחרפתו יותר מענש הגנב וחרפתו. ואומר כי האדם שהוא רעב ואין לו מה יאכל ימות, ואם יגנוב למלא נפשו אין לבזות אותו, כי אין לך דבר שיעמד בפני פקוח נפש. ואם ימצא הגנב ישלם הענש הקצוב או כל הון ביתו, וינקה מחטא. אבל הנואף, אם לא יבא אל אשת רעהו לא ימות, ועל כן אין ראוי שיסתכן בנפשו לזה, כי הוא יכול לכוף את יצרו. וענשו הוא ענש הנפש ואין לו תשלומין, ועל כן אין לחטאו כפרה.

(והוא מוסיף) –
ויש מפרשים אותו בתמיהא: כלומר, אם יגנב האדם עבור רעבונו, אין ראוי לבזותו? באמת כי ראוי לבזותו.

*

כלומר, אין ראוי לבזות מי שגונב מתוך חוסר ברירה, אף כי כאן ממצים עימו את הדין.
ואני חושב שגם את הדין אין למצות עימו, אלא יש לפנות לצד החמלה והרחמים.

*

דין קשה כזה מצאנו בסיפורו של ז'אן ולז'אן, בספר המופת של ויקטור הוגו 'עלובי החיים'. הוא גנב ככר לחם ונידון על כך לזמן רב בכלא.
אך זו הייתה תקופה אכזרית, של תחילת ואמצע המאה ה-19, והעולם התקדם מאז. ומלבד זאת, ניכר שגם ויקטור הוגו לא רואה בעין יפה את הדין הקשה הזה, שכן הוא מעמיד את ולז'אן כגיבור ספרו.
זאת ועוד, בהמשך הספר ז'אן גונב כלי כסף מהכנסייה שאירחה אותו – ונתפס. אבל הכומר שעומד בראש הכנסייה חומל עליו ואומר לשוטרים שהוא נתן לו זאת במתנה – והם משחררים אותו.
הנה כי כן, מידת הרחמים עדיפה ממידת הדין.