אשמה ובושה


אנו בחודש אלול, חודש הסליחה והרחמים. אתמול דיברתי על חטא, והיום אזכיר את האשמה והבושה.
מה בין אשמה ובושה?
ראשית, באופן מובן, מי שאשם, אם בעל מצפון הוא, הוא גם מתבייש מדרכיו. אולי גם זה ההסבר לבושה שהרגישו אדם וחווה לאחר חטא עץ הדעת טוב ורע. ועל הקשר בין בושה ולבוש אין צורך להכביר מילים (וכזה גם הצירוף מעילה-מעילה בגד-בגידה ועוד).

שנית, שני אלה, האשמה והבושה, אכן מופיעים בסמיכות פעמים רבות, למשל –

כב לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם. כג וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי יְהוָה נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם. כד וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם. כה וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. כו וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. כז וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם. כח וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים. כט וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וְקָרָאתִי אֶל הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ וְלֹא אֶתֵּן עֲלֵיכֶם רָעָב. ל וְהִרְבֵּיתִי אֶת פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם. לא וּזְכַרְתֶּם אֶת דַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וּמַעַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא טוֹבִים וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם עַל עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם וְעַל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם. לב לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה יִוָּדַע לָכֶם בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל.
יחזקאל לו. 

תחילה אשמה, ולאחר מכן בושה.
ולגבי 'ונקוטתם' –

רד"ק –
וזכרתם, ונקטתם בפניכם – תהיו נכרתים בעיני עצמכם כשתזכרו עונותיכם תאמרו בדין הכריתנו האל יתברך והגלנו מארצנו ויונתן תרגם ותדנקון ותהון חזן.

ושלישית – כאן שוב אני צריך לציין כי אני נוהג להשוות עברית ואנגלית, ודבר זה אינו מקובל באקדמיה, באופן רשמי. ובכל זאת, קשה להתעלם מכך שאשמה באנגלית היא – shame, עם צליל דומה.

קריאה בבן סירא ה


פרק ה' בבן סירא עוסק בתחילה באי הסתמכות על כוחך העצמי.
רעיון זה מופיע במקומות רבים בתנ"ך, למשל –

וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה.
דברים ח, יז.

אחר-כך הוא עובר לרעיון שלא לבטוח בעצמך בעניין החטא, אלא לשוב ממנו.
כאן אני מוצא לנכון להביא דווקא מדברי חז"ל –

ושוב יום אחד לפני מיתתך. 
אבות ב, י.

מפרש הרמב"ם –
והוא אינו יודע מתי ימות שמא היום שמא למחר ויהיו כל ימיו בתשובה.

ובמשלי –
מִי יֹאמַר זִכִּיתִי לִבִּי טָהַרְתִּי מֵחַטָּאתִי.
משלי כ, ט.

ולבסוף עוד כמה עניינים.

נקרא –
בן סירא ה, מהדורת דוד כהנא, מתוך ויקיטקסט –

א. אי הסתמכות על כוח.

(א) אַל תִּשָּׁעֵן עַל חֵילֶךָ, וְאַל תֹּאמַר יֵשׁ לְאֵל יָדִי.

(ב) אַל תִּשָּׁעֵן עַל כֹּחֶךָ, לָלֶכֶת אַחַר תַּאֲוַת נַפְשֶׁךָ.

(ג) אַל תֵּלֵךְ אַחֲרֵי לִבְּךָ וְעֵינֵיךָ, לָלֶכֶת בַּחֲמוּדוֹת רָעָה.

(השווה –
וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְו‍ֹת יְהוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם.
במדבר טו, לט.)

(ד) אַל תֹּאמַר מִי יוּכַל כֹּחוֹ, כִּי יְהֹוָה מְבַקֵּשׁ נִרְדָּפִים.


ב. לשוב מהחטא.

(ה) אַל תֹּאמַר חָטָאתִי, וְמַה יֵעָשֶה לִי – מְאוּמָה, כִּי אֵל אֶרֶךְ אַפַּיִם הוּא.

(ו) אַל תֹּאמַר רַחוּם יהוה, וְכָל עֲוֹנוֹתַי יִמְחֶה.

(ז) אֶל סְלִיחָה אַל תִּבְטָח, לְהוֹסִיף עָוֹן עַל עָוֹן.

(ח) וְאָמַרְתָּ רַחֲמָיו רַבִּים, לְרֹב עֲוֹנוֹתַי יִסְלָח.

(ט) כִּי רַחֲמִים וְאַף עִמּוֹ, וְאֶל רְשָעִים יָנוּחַ רָגְזוֹ.

(י) אַל תְּאַחֵר לָשׁוּב אֵלָיו, וְאַל תִּתְעַבֵּר מִיּוֹם אֶל יוֹם.


(ראו דברי חז"ל שהבאתי למעלה).

(יא) כִּי פִתאוֹם יֵצֵא זַעְמוֹ, וּבְעֵת נָקָם תִּסָּפֶה.


ג. עניינים שונים.

(יב) אַל תִּבְטַח עַל נִכְסֵי שֶׁקֶר, כִּי לֹא יוֹעִילוּ בְּיוֹם עֶבְרָה.

(יג) אַל תִּהְיֶה זוֹרֶה לְכָל רוּחַ, וּפוֹנֶה דֶרֶך שִׁבֹּלֶת.


(שיבולת – מערבולת, או מפל מים. ופעם שנייה שהמילה מופיעה כאן)

(יד) הֱיֶה סָמוּךְ עַל דַּעְתֶּךָ, וְאֶחָד יְהִי דְבָרֶךָ.

(השווה –
הֲפַכְפַּךְ דֶּרֶךְ אִישׁ וָזָר וְזַךְ יָשָׁר פָּעֳלוֹ.
משלי כא, ח.)

(טו) הֱיֶה מְמַהֵר לְהַאֲזִין, וּבְאֶרֶךְ רוּחַ הָשֵׁב פִּתְגָּם.

(טז) אִם יֵשׁ אִתְּךָ עֲנֵה רֵעֶךָ, וְאִם אַיִן יָדְךָ עַל פִּיךָ.

(יז) כָּבוֹד וְקָלוֹן בְּיַד בּוֹטֵא, וּלְשׁוֹן אָדָם מַפַּלְתּוֹ.


(מוות וחיים ביד לשון)

(יח) אַל תִּקָּרֵא בַּעַל שְׁתַּיִם, וּבִלְשׁוֹנְךָ אַל תְּרַגֵּל רֵעַ.


(הביטוי בעל שתים כבר הופיע, והתייחסתי אליו)

(יט) כִּי עַל גַּנָּב נִבְרְאָה בֹשֶׁת חֶרְפָּה, רֵעֵהוּ – בַּעַל שְׁתַּיִם.

(כ) מְעַט וְהַרְבֵּה אַל תַּשְׁחֵת, וְתַחַת אוֹהֵב אַל תְּהִי שׂוֹנֵא.

חטא – החטאה או חיטוי?


המילה 'חטא' נפוצה מאוד במקרא, אולם מניין היא צמחה, מה האטימולוגיה שלה?
כאן יש שתי אפשרויות –
א. מלשון החטאת המטרה. ניתן לומר שהחוטא סר מהדרך, מדרך הישר.
ב. מלשון חיטוי. החטא הוא הכתם והלכלוך, והחיטוי הוא הניקוי. דבר והיפוכו באים פעמים רבות באותו השורש, למשל לשרש ולהשריש.

לשתי האפשרויות אפשר להביא סימוכין.
א. השורש חטא דומה לשורשים נטה וסטה, המציינים נטייה מהדרך. וכבר דיברתי בעבר על ט' הנטייה עצמה. מכאן נראה שפירוש החטאת המטרה הוא מדויק.
ב. המקרא מלא בתיאורי ניקוי הבאים ביחס לחטא, כגון 'אשרי נשוא פשע נקוי חטאה', ועוד הרבה מאוד. מכאן נראה ברור שלפי התפיסה הקדמונית החטא נתפש ככתם ולכלוך, ולכן פירוש החיטוי והניקוי נראה מדויק אף הוא.

(אבל חטא במובן החטאה נראה מאוחר, ומופיע רק בשופטים – קולע אל המטרה ולא יחטיא).

אין בידי להכריע בדבר (אבל הכף נוטה בבירור, לדעתי, לאפשרות ב', כי תיאורי ניקוי החטא במקרא רבים מאוד, ותיאורי החטאת המטרה – מועטים מאוד)
והנה הפירוש המופיע בוויקימילון –

חֵטְא (גם: חֵט)
לשון המקרא עבירה נגד רצון האל, היינו מעבר על חוקיו. האדם נקרא חוטא אם הוא מֵפֵר את אחד האיסורים שקבע האל, או נמנע מלקיים את אחת המצוות. יש המבחינים בין שני סוגי חטאים: חטאים ש"בין אדם למָקוֹם" (בין אדם לאל), וחטאים ש"בין אדם לחברו".
”לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.“ (ויקרא יט, פסוק יז)
[חוק ומשפט] בהשאלה (1): עבירה הנעשית בשוגג, נגזר מלשון "החטאה". מהווה אחד משלושה סוגים של עבירות המקובלות בחוק הישראלי, שהן חטא, עוון ופשע. חומרת החטא היא הקטנה ביותר.

גיזרון
לשון המקרא. השוו לארמית: חטא, לאשורית: ḫaṭû, לגעז: ኀጥአ፡, לערבית: خَطَأ.‏[1]
בכתובות המלכותיים ע"ש תגלת פלאסר השלישי ובנו שלמנאסר החמישי מופיעה כפועל המילה "ḫaṭû", הגייה: "חֲטְאּוּ" . ובכתב חקוק – "iḫ-ṭi-ma" , "ú-ḫa-ṭa-(a)" , iḫ-ṭi" . ובהוראת – להזניח, להפר [1]. הביטוי האכדי 'אִינְ-שׁה חִיתִי' in ša ḫīṭi בהוראת עבריין

הִתְחַטָּא גם הִתְחַטֵּא –
לשון המקרא – נטהר, התנקה מטומאה.
"הוּא יתְחַטָּא בוֹ בַיוֹם הַשְׁלִישִׁי" (במדבר יט).
1. שורש ח.ט.א, במובן פרטני טהרה ע"י קרבן חטאת-(פרה אדומה). הפך לפועל במובן רחב, גם בתהילים "תְּחַטְּאֵנִּי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר תְכַבְּסֵנִי וּמִשֶׁלֶג אַלְבִּין" (תהלים נא)
2. בשינוי השורש לשורש ח.ט.י.

התנין בבבל


השבוע קרה מקרה הירואי, בו אחד המטיילים בגן החיות הציל את אחת העובדות מלפיתתו של התנין שהתנפל עליה –
https://13news.co.il/item/news/abroad/north-america/alligator-in-the-zoo-1320829/

והשבוע גם קראתי להנאתי על דניאל, שהשתלט על תנין אחר, מתוך התוספות לדניאל שבספרים החיצוניים –

התנין בבבל, תוספת לדניאל –
וגם תנין גדול היה בעיר בבל ויעבדו אותו אנשי בבל:
ויאמר המלך אל דניאל וגם על התנין תאמר כי מעשה חרש נחושת הוא:
הנה הוא חי וגם הוא אוכל ושותה התכחש כי הוא אלוהים חיים לכה נא ועבוד אותו:
ויען דניאל ויאמר את יי אלוהים אני עובד ואין אלוהים חיים זולתו:
ועתה אם טוב בעיניך אדוני המלך והרגתי את התנין בלי חרב ובלי מקל:
ויאמר המלך הנה הוא בידך:
ויקח דניאל זפת וחלב ושער ויזד אותם נזיד ויעש ממנו רקיקים:
וישליכם בפי התנין ותבקע בטנו ויאמר דניאל אלה אלוהיך אדוני המלך:
 ויהי כשמוע אנשי בבל את הדבר וייחר להם מאוד ויקשרו קשר על המלך:
ויאמרו המלך התייהד כי את הבעל נתץ ואת התנין הרג וגם את הכוהנים המית :
וייקהלו על המלך ויקראו לו מסור את דניאל בידינו ואם אין הנה נכרית אותך ואת ביתך:
וירא המלך כי הצק הציקו לו מאוד וייתן את דניאל בידם:
וייקחוהו וישליכו אותו אל בור האריות ויהי שם ששת ימים:
ויהיו שבעה אריות בבור ויתנו להם יום יום שני אנשים ושני כבשים לטרף:
אך בעת ההיא לא נתנו להם מאומה בלתי אם דניאל לבדו:
 ובימים ההם היה נביא בארץ יהודה ושמו חבקוק:
ויהי היום ויזד חבקוק נזיד וייתן לחם בכלי להביא לקוצרים בשדה:
ויבא אליו מלאך ה ויאמר:
הבא נא את המאכל אשר בידך אל דניאל הנה הוא בבור האריות אשר בבבל:
ויען חבקוק ויאמר לא ראיתי בבל מימי וגם את בור האריות לא ידעתי:
ויֹאחזהו המלאך בציצית ראשו ויישאהו ברוח סערה בבלה ויעמידהו אצל בור האריות:
ויקרא חבקוק ויאמר: דניאל דניאל קח נא את המאכל אשר יי אלוהים שולח לך:
ויען דניאל ויאמר יי אלוהים אתה זכרתני וחסדך לא יעזוב את מאהביך:
ויקם דניאל ויאכל והמלאך השיב את חבקוק למקומו:
 ויהי ביום השביעי ויבוא המלך לספוד לדניאל ויהי כי קרב אל הבור לראות והנה הוא יושב בין האריות:
ויקרא המלך בקול גדול ויאמר אל אלוהי דניאל גדול אתה ונורא ואין אלוה מבלעדיך:
ויצוו ויריצוהו מן הבור וישליכו אל תוכו כל מבקשי נפש דניאל ואך ירדו הבורה ויטורפו לעיני המלך:

קריאה בבן סירא ד

כמו הפרק הקודם, גם את הפרק הזה אפשר להערכתי לחלק לשלושה חלקים.
החלק הראשון מדבר על עזרה לעני, ולאלמנה, הנמצאים בשולי החברה. גם התורה מצווה על כך, וגם ספר משלי, למשל –

אֹטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקַת דָּל גַּם הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה.
משלי כא, יג.

החלק השני מדבר שוב על מעלת החוכמה. כאן פסוקים רבים המזכירים פסוקים ממשלי, למשל את הפסוקים האלה ממשלי ח –

לב וְעַתָּה בָנִים שִׁמְעוּ לִי וְאַשְׁרֵי דְּרָכַי יִשְׁמֹרוּ. לג שִׁמְעוּ מוּסָר וַחֲכָמוּ וְאַל תִּפְרָעוּ. לד אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי. לה כִּי מֹצְאִי מצאי [מָצָא] חַיִּים וַיָּפֶק רָצוֹן מֵיְהוָה. לו וְחֹטְאִי חֹמֵס נַפְשׁוֹ כָּל מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת.

והחלק השלישי שוב עוסק בעניינים שונים. לא לכולם אתייחס.

נקרא –
בן סירא ד, מהדורת דוד כהנא, מתוך ויקיטקסט –

עזרה לעני ולאלמנה –
(א) בְּנִי אַל תִּלְעַג לְחַיֵּי עָנִי, וְאַל תַּדְאִיב נֶפֶשׁ עָנֵי וּמַר נָפֶשׁ.

(ב) דֹּוֶוה נֶפֶשׁ חֲסֵרָה אַל תָּפוּחַ, וְאַל תִּתְעַלֵּם מִמְּדֻכְדַּךְ נָפֶשׁ.

(ג) אַל [תַּחְמִיר] מְעֵי דָךְ, וְקֶרֶב עָנִי אַל תַּכְאִיב.

(ד) אַל תִּמְנַע מַתָּן מִמִּסְכֵּנֶךָ, וְלֹא תִבְזֶה שְׁאֵלוֹת דָּל, וְלֹא תִתֵּן לוֹ מָקוֹם לְקַלְלֶךָ.

(שאלות במובן בקשות)

(ה) צוֹעֵק מַר רוּחַ בִּכְאֵב נַפְשׁוֹ, וּבְקוֹל צַעֲקָתוֹ יִשְׁמַע צוּרוֹ.

(ו) הַאֲהֵב נַפְשְׁךָ לָעֵדָה, וּלְשִׁלְטוֹן עוֹד הַאֲכֵף רֹאשׁ.

(ציות לשלטון ולקהילה, אך הפסוק חריג בהקשרו כאן)

(ז) הַט לֶעָנִי אָזְנֶךָ, וַהֲשִׁיבֵהוּ שָׁלוֹם בַּעֲנָוָה.

(ח) הוֹשַׁע מוּצָק מִמְּצִיקָיו, וְאַל תָּקוֹץ רוּחֲךָ בְּמִשְׁפַט יֹשֶׁר.

(ט) הֱיֵה כְאָב לִיתוֹמִים, וּתְמוּר בַּעַל לְאַלְמָנוֹת.

(תמור בעל – כמו תחליף לבעל)

(י) וְאֵל יִקְרָאֲךָ בֵּן, וְיָחְנְךָ וְיַצִּילְךָ מִשָׁחַת.

[שכר החכמה (רווח בכתב היד)]

ב. מעלת החוכמה.
(יא) חָכְמוֹת לִמְּדָה בָנֶיהָ, וְתָעִיד לְכָל מְבִינִים בָּהּ.

(יב) אֹהֲבֶיהָ אָהֲבוּ חַיִּים, וּמְבַקְשֶׁיהָ יָפִיקוּ רָצוֹן מֵיהֹוָה.

(יג) וְתֹמְכֶיהָ יִמְצְאוּ כָבוֹד מֵיהֹוָה, וְיֻחַנּוּ בְּבִרְכַּת יְהֹוָה.

(יד) מְשָׁרְתֵי קֹדֶשׁ מְשָׁרְתֶיהָ, וֵאלֹהִים בֵּית [מוֹשָׁבָהּ אָהֵב].

(טו) שׁוֹמֵעַ לִי יִשׁפֹּט אֱמֶת, וּמַאֲזִין לִי יִיחַן בַּחֲדָרַי מִבָּיִת.

(טז) כִּי בְהִתְנַכֵּר אֵלֵךְ עִמּוֹ, וּלְפָנִים אֶבְחָרֶנּוּ בְנִסְיוֹנוֹת.

(יז) וְעַד עֵת יִמָּלֵא לִבּוֹ בִּי, אָשׁוּב אֲאַשְּׁרֶנּוֹ וְגָלִיתִי לוֹ מִסְתָּרִי.

(יח) אִם יָסוּר וּנְטוֹתֵיהוּ, וַאֲסַרְתִיהוּ בָאֲסוּרִים.

(יט) אִם יָסוּר מֵאַחֲרַי אַשׁלִיכֶנּוּ, וְאַסְגִּירֶנּוּ לַשֹׁדְדִים.

ג. עניינים שונים.
(כ) בְּנִי עֵת הָמוֹן שְׁמֹר וּפְחַד מִרָע, וְאֶל נַפְשְׁךָ אַל תֵּבוֹשׁ.

(כא) כִּי יֵשׁ בֹּשֶׁת מַשְׂאֵת עָוֹן, וְיֵשׁ בֹּשֶׁת כָּבוֹד וָחֵן.

(יש בושה טובה, ויש בושה שאינה טובה)

(כב) אַל תִּשָּׂא פָנֶיךָ עַל נַפְשֶׁךָ, וְאַל תִּכָּשֵׁל לְמִכְשׁוֹלֶיךָ.

(כג) אַל תִּמְנַע דִּבֵּר בָּעוֹלָם, וְאַל תַּצְפִּין אֶת חָכְמָתֶךָ.

(כד) כִּי בְאֹמֶר נוֹדַעַת חָכְמָה, וּתְבוּנָה בְּמַעֲנֵה לָשׁוֹן.

(הוראתו – לא להסתיר את החוכמה, אלא לומר אותה)

(כה) אַל תִּסָּרֵב עִם הָאֵל, וְאֶל אֱלֹהִים הִכָּנֵעַ.

(כו) אַל תֵּבוֹשׁ לָשׁוּב מֵעָוֹן, וְאַל תַּעֲמוֹד לִפְנֵי שִׁבֹּלֶת.

(שיבולת – מפל מים, או מערבולת. אולי משל לחטא)

(כז) אַל תַּצַּע לְנָבָל נַפְשֶׁךָ, וְאַל תַּאֲמֵן לִפְּנֵי מוֹשְׁלִים.

(כח) אַל תֵּשֵׁב עִם שׁוֹפֵט עַוָּל, כִּי כַאֲשֶׁר כִּרְצוֹנוֹ תִּשְׁפּוֹט עִמּוֹ.

(כט) עַד הַמָּוֶת הִנָּצֵה עַל הַצֶּדֶק, וַיהֹוָה נִלְחָם לָךְ.

(הינצה – הילחם)

(ל) אַל תִּקָּרֵא בַּעַל שְׁתַּיִם, וְאֶל לְשׁוֹנְךָ אַל תַּרְגֵּל.

(לא לרכל. בעל שתים – אולי 'אחד בפה ואחד בלב')

(לא) אַל תְּהִי גַבְהָן בִּלְשׁוֹנֶךָ, וְרָפוּי וְרָשִׁישׁ בִּמְלַאכְתֶּךָ.

('אמור מעט ועשה הרבה')

(לב) אַל תְּהִי כְּכֶלֶב בְּבֵיתֶךָ, וּמוּזָר וּמִתְיָרֵא בִמְלַאכְתֶּךָ.

(לג) אַל תְּהִי יָדְךָ פְתוּחָה לָקַחַת, וּקְפוּצָה בְּתִתְּךָ מַתָּן.

קריאה בבן סירא ג

הגענו לפרק ג' בבן סירא, ואותו ניתן לחלק להערכתי לשלושה חלקים.
החלק הראשון מדבר על כיבוד אב ואם, שהוא אחד הדיברות, אך מופיע לרוב גם בספר משלי, למשל –

שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ.
משלי א, ח.

החלק השני מדבר על ענווה, וגם זה נושא שמופיע הרבה במשלי, למשל –

אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ ולעניים [וְלַעֲנָוִים] יִתֶּן חֵן.
משלי ג, לד.

והחלק השלישי עוסק בעניינים שונים. רובם די מובנים, ואשאירם כמו שהם.

נקרא –
בן סירא ג, מהדורת דוד כהנא, מתוך ויקיטקסט –

א. כיבוד אב ואם.

(א) [שִׁמְעוּ בָנִים מִשְׁפַט אָב, וַעֲשׂוּ לְמַעַן תִּחְיוּ.]

(ב) [כִּי יְהֹוָה כִּבֵּד הָאָב לִפְנֵי הַבָּנִים, וּמִשְׁפַּט הָאֵם קִיֵּם עַל יְלָדֶיהָ.]

(ג) [מְכַבֵּד אָב תְּכֻפַּר חַטָּאתוֹ, וְגוֹנֵז אוֹצָר מְכַבֵּד אִמּוֹ.]


(השורש גנז ייחודי ומאוחר, אך מופיע כבר בכמה ספרים במקרא, גם בגרסה הארמית)

(ה) [מְכַבֵּד אָבִיו יִשְׂמַח בִּבְנוֹ, וּתְפִלָתוֹ יִשְׁמַע וְיַעֲנֶה.]

(ו) [מְכַבֵּד אָבִיו יִרְבּוּ יָמָיו, וּגְמוּל אֱלֹהִים עַל] מְכַבֵּד אִמּוֹ.

(ז) בְּנִי בְּמַאֲמָר וּבְמַעֲשֶׂה כַּבֵּד אָבִיךָ, עֲבוּר יַשִׂיגוּךָ כֹּל בְּרָכוֹת.

(ח) בִּרְכַת אָב תְּיַסֵּד שֹׁרֶשׁ, וְקִלְלַת אֵם תִּנְתּשׁ נֶטַע.

(ט) אַל תִּתְכַּבֵּד בְּקְלוֹן אָבִיךָ, כִּי לֹא כָבוֹד הוּא לָךְ.

(י) כְּבוֹד אִישׁ כִּבּוּד אָבִיו, וּמַרְבֶּה חֵטְא מְקַלֵּל אִמּוֹ.

(יא) בְּנִי הִתְחַזֵּק בִּכִבּוּד אָבִיךָ, וְאַל תַּעַזְבֵהוּ כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

(יב) וְגַם אִישׁ יֶחְסַר מַדָּעוֹ עֲזָב לוֹ, וְאַל תַּכְלִים אוֹתוֹ כָּל יְמֵי חַיָיו.


(נראה שהוראת הכתוב – לא להכלים את חסר הדעת, אך לא ברורה התאמתו להקשר כאן)

(יג) צִדְקַת אָב לֹא תִּמָּחֶה, וּתְמוּר חַטָּאת הִיא תְּנַתֵּעַ.

(יד) בְּיוֹם צָרָה תִּזָּכֵר לָךְ, כְּחֹם עַל כְּפוֹר לְהַשְׁבִּית עֲוֹנֶיךָ.

(טו) כִּי מֵזִיד בּוֹזֶה אָבִיו, וּמַכְעִיס בּוֹרְאוֹ מְקַלֵּל אִמּוֹ.


ב. דרך הענווה.

(טז) בְּנִי בְּעָשְׁרְךָ הִתְהַלֵּךְ בַּעֲנָוָה, וְתֵאָהֵב מִנּוֹתֵן מַתָּנוֹת.

(יז) מַעֵט נַפְשְךָ מִכָּל גְּדוּלָה, וְלִפְנֵי אֵל תִּמְצָא רַחֲמִים.

(יח) כִּי רַבִּים רַחֲמֵי אֱלֹהִים, וְלַעֲנָוִים יְגַלֶּה סוֹדוֹ.


(יט) פְּלָאוֹת מִמְּךָ אַל תִּדְרוֹשׁ, וּמְכֻסֶּה מִמְּךָ אַל תַּחְקוֹר.

(כ) בַּמֶּה שֶׁהוּרְשֵׁיתָ הִתְבּוֹנֵן, וְאֵין לְךָ עֵסֶק בְּנִסְתָּרוֹת.


(פסוקים אלה מופיעים בגמרא, והם מפורסמים מאוד, על כן הדגשתי אותם. הוראתם – לא לחקור את הנסתרות. ואולם, יש לשים לב שהם באים בתוך קטע שלם המדבר על מידת הענווה באופן כללי)

(כא) בְּיוֹתֵר מִמְּךָ אַל תַּמֵּר, כִּי רַב מִמְּךָ הָרְאֵיתָ.

(כב) כִּי רַבִּים עֶשְׁתּוֹנֵי בְּנֵי אָדָם, וְדִמְיוֹנוֹת רָעוֹת מַתְעוֹת.


(עשתוני – מחשבות)

ג. עניינים שונים.

(כג) בְּאֵין אִישׁוֹן יֶחְסַר אוֹר, וּבְאֵין דַעַת תֶּחְסַר חָכְמָה.

(כד) לֵב כָּבֵד תִּבְאַשׁ אַחֲרִיתוֹ, וְאֹוהֵב טוֹבוֹת יִנְהַג בָּהֶם.

(כה) לֵב כָּבֵד יִרְבּוּ מַכְאֹבָיו, וּמִתְהוֹלֵל מוֹסִיף עָוֹן עַל עָוֹן.

(כו) אַל תָּרוּץ לְרַפְּאוֹת מַכַּת לֵץ, כִּי אֵין לָהּ רְפוּאָה, כִּי מִנֶּטַע רַע נִטְעוֹ.

(כז) לֵב חָכָם יָבִין מִשְׁלֵי חֲכָמִים, וְאֹזֶן מַקְשֶׁבֶת לְחָכְמָה תִּשְׂמָח.

(כח) אֵשׁ לוֹהֶטֶת יְכַבּוּ מַיִם, כֵּן צְדָקָה תְּכַפֵּר חַטָּאת.

(כט) פּוֹעֵל טוֹב יִקְרָאֶנּוּ בִדְרָכָיו, וּבְעֵת מוֹטוֹ יִמְצָא מִשְׁעָן.

קריאה בבן סירא ב


ממשיכים בקריאתנו בבן סירא, ואנו בפרק ב'. לאחר שבפרק הראשון בן סירא מדגיש את יראת אלוהים, בפרק הזה הוא מתרכז בקושי הניצב לפעמים לפני ירא ה', כאשר הוא נתקל בצרות שונות. לפי בן סירא, אין צרות אלה אלא ניסיון מאת ה'.
גם הרעיון הזה מופיע הרבה בתנ"ך, בעיקר בתהילים ומשלי.
למשל –

כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְהוָה יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה.
משלי ג, יב.

או –
רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק וּמִכֻּלָּם יַצִּילֶנּוּ יְהוָה.
תהילים לד, כ.

נקרא –
בן סירא ב, מהדורת דוד כהנא, מתוך ויקיטקסט –

(א) [בְּנִי אִם תִּקְרַב לַעֲבוֹד אֶת יְהֹוָה, הָכֵן נַפְשְׁךָ לְכָל נִסָּיוֹן.]

(ב) [הָכֵן לִבְּךָ וְהִתְחַזֵּק, וְאַל תִּבָּהֵל בְּיוֹם אֵד.]

(ג) [הִדָּבֵק בּוֹ וְאַל תָּסוּר, לְמַעַן תִּגְדַּל בְּאַחֲרִיתֶךָ.]

(ד) [כָּל הַבָּא עָלֶיךָ קַבֵּל, וּבְשִׁבְרְךָ הַאֲרֵךְ רוּחַ.]

(ה) [כִּי בָאֵשׁ יִבָּחֵן זָהָב, וּבְנֵי אָדָם בְּכוּר עֹנִי.]

(ו) [הַאֲמֵן בּוֹ וְהוּא יַחֲזִיק בְּךָ, יַשֵּׁר אָרְחוֹתֶיךָ וְקַוֵּה אֵלָיו.]

(ז) [יִרְאֵי יְהֹוָה חַכּוּ לְחַסְדּוֹ, וְאַל תִּטּוּ פֶּן תִּפֹלוּ.]

(ח) [יִרְאֵי יְהֹוָה הַאֲמִינוּ בּוֹ, וְהוּא לֹא יָלִין שְׂכַרְכֶם.]

(ט) [יִרְאֵי יְהֹוָה קַוּוּ לְטוֹב, וּלְשִׁמְחַת עוֹלָם וָחֶסֶד.]

(י) [הַבִּיטוּ לְדוֹרוֹת רִאשׂוֹנִים, מִי הֶאֱמִין בַּיהֹוָה וַיֵּבוֹשׁ.]

(*י) [אוֹ מִי בָּטַח בּוֹ וְנֶעֱזַב, אוֹ מִי קָרָא אֵלָיו וְלֹא נֶעֱנָה.]

(השוו לפסוק הידוע, הכלול בברכת המזון –
נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם.
תהילים לז, כה.)

(יא) [כִּי רָחוּם וְחַנּוּן יְהֹוָה, וְסוֹלֵחַ לַעֲוֹנוֹת וּמוֹשִׁיעַ בְּעֵת צָרָה.]

(יב) [אוֹי לְרַכֵּי לֵב וּרְפֵה יָדָיִם, וְלָרָשָׁע עִקֵּשׁ דְּרָכַיִם.]

(יג) [אוֹי לְלֵב אֲשֶׁר לֹא יַאֲמִין, וְאַף הוּא לֹא יָקוּם.]

(יד) [אוֹי לָכֶם אוֹבְדֵי תִּקְוָה, וּמַה תַּעֲשׂוּ בִּפְקוֹד יְהֹוָה.]

(טו) [יִרְאֵי יְהֹוָה לֹא יַמְרוּ בִּדְרָכָיו, וְאוֹהֲבָיו יִצְרוּ אָרְחוֹתָיו.]

(טז) [יִרְאֵי יְהֹוָה יְבַקְּשׁוּ רְצוֹנוֹ, וְאֹהֲבָיו יִלְמְדוּ תוֹרָתוֹ.]

(יז) [יִרְאֵי יְהֹוָה יָכִינוּ לְבָבָם, וּלְפָנָיו יַכְנִיעוּ רוּחָם.]

(יח) [נִפֹּל בְּיַד יְהֹוָה וְלֹא בְּיַד אָדָם, כִּי כְּגָדְלוֹ כֵּן חַסְדּוֹ.]

(לקוח ישירות מהפסוק –
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד נִפְּלָה נָּא בְיַד יְהוָה כִּי רַבִּים רחמו [רַחֲמָיו] וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה.
שמואל ב, כד, יד.)

קריאה בבן סירא א

חשבתי אולי להתחיל לקרוא קצת (ביחד) בספרים החיצוניים, ואתחיל מבן סירא, שהוא ספר חוכמתי, המוזכר כמה פעמים גם בתלמוד.
כמו ספר משלי, גם הוא פותח בדברי שבח לעצם החוכמה, וכן הוא חוזר פעמים רבות על העיקרון ש'ראשית חכמה יראת ה". גם פסוקים אחרים ממשלי מהדהדים כאן, אבל לא אתעכב על כולם.

הרעיון שאדגיש מופיע כמה פעמים בתנ"ך, למשל במשלי –

תְּחִלַּת חָכְמָה יִרְאַת יְהוָה וְדַעַת קְדֹשִׁים בִּינָה.
משלי ט, י.

וגם בתהילים –

רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְהוָה שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם תְּהִלָּתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד.
תהילים קיא, י.

ובכן, נקרא –

בן סירא א, מהדורת דוד כהנא, מתוך ויקיטקסט –

(א) [כָּל חָכְמָה מֵיהֹוָה, וִעמּוֹ הִיא לְעוֹלָמִים.]

(ב) [חוֹל יַמִּים וְנִטְפֵי מָטָר, וִימוֹת עוֹלָם מִי יִמְנֶה.]

(ג) [רוּם שָׁמַיִם וְרֹחַב אָרֶץ, וְעֹמֶק תְּהוֹם מִי יַחֲקֹר.]

(ד) [מִכָּל אֵלֶּה רַבָּה הַחָכְמָה, וְגָבְרָה הָאֱמֶת מֵעוֹלָם.]

(ה) [שֹׁרֶשׁ הַחָכְמָה לְמִי נִגְלָה, וּמַעֲרֻמֶּיהָ מִי יָדַע.]

(ו) [אֶחָד הוּא נוֹרָא בִּלְבַדּוֹ, אֱלֹהִים מוֹשֵׁל עַל כָּל אוֹצָרֶיהָ.]

(ז) [הוּא בְחָנָהּ וְרָאָהּ וְסְפָרָהּ, וּנְתָנָהּ לְאֹהֲבָיו.]

(ח) [אֶל כָּל בָּשָׂר כִּרְצוֹנוֹ נְתָנָהּ, וַיִּתְּנָהּ לְאֹהֲבָיו.]

(יא) [יִרְאַת יְהֹוָה כָּבוֹד וִיקָר, וּגְדֻלָּה וְעֲטֶרֶת תִּפְאָרֶת.]

(יב) [יִרְאַת יְהֹוָה מְשַׂמַּחַת לֵב, וְנוֹתֶנֶת שִׂמְחָה וְחֵן וְאֹרֶךְ יָמִים.]

(יג) [יְרֵא יְהֹוָה תִּיטַב אַחֲרִיתוֹ, וּבְאַחֲרִית יָמָיו יִתְבָּרָךְ.]

(יד) [רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְהֹוָה, וְעִם נֶאֱמָנִים נוֹצְרָה בַבָּטֶן.]

(טו) [עִם אַנְשֵׁי אֱמֶת מֵעוֹלָם הוּכָנָה, וְעִם זַרְעָם נֶאֱמָן חַסְדּוֹ.]

(טז) [רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְהֹוָה, וּמַרְבָּה שָׁלוֹם וְחַיִּים וּמַרְפֵּא.]

(יז) [כָּל אוֹצָרֶיהָ תְּמַלֵּא חֶמְדָּה, וַאֲסָמֶיהָ בִּתְבוּאָתָהּ.]

(יח) [רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְהֹוָה, וּתְרַוֵּה בְּרֹב תְּבוּאָתָהּ.]

(יט) [מַטּהֵ עֹז הִיא וּמַשְׁעֵנָה, תְּהִלָּה וּכְבוֹד עוֹלָם לְכָל הַהוֹלֵךְ אַחֲרֶיהָ.]

(כ) [שָׁרְשֶׁיהָ לְעוֹלָם, וַעֲנָפֶיהָ אֹרֶך יָמִים.]

(כא) [אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יֶהְגֶּה בָּהּ, וְטוֹבָה הִיא לוֹ מִכָּל אוֹצָר.]

(כב) [אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יִקְרַב אֵלֶיהָ, וּפְקוּדֶיהָ יִשְׁתַּעֲשַׁע.]

(כג) [עֲטֶרֶת עוֹלָם תָּשִׁית עָלָיו, וּזְכוּת עוֹלָמִים בֵּין קְדוֹשִׁים.]

(כד) [יִשְׂמַח בָּהּ וְתִשְׂמַח בּוֹ, וּבַל תַּעַזְבֵהוּ לְעוֹלָם וָעֶד.]

(כה) [מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים יִשְׂמְחוּ בָּהּ, וִיסַפְּרוּ כָּל תְּהִלַּת יְהֹוָה.]

(כו) [הַסֵּפֶר הַזֶּה כֻּלּוֹ מָלֵא מִמֶּנָּה, אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יִשְׁמַע וְיַעֲשֶׂה.]

(כז) [שְמָעוּנִי יִרְאֵי אֱלֹהִים, וְהַאֲזִינוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ לִדְבָרַי.]

(*כז) [מִי הֶחָפֵץ לָרֶשֶׁת אוֹתָהּ, נַחֲלַת עוֹלָם וְשִׂמְחָה רַבָּה.]

(כח) [כָּל דְבָרַי שְׁמַע וַעֲשֵׂה, וְתִכָּתֵב בְּסֵפֶר הַחַיִּים.]

(כט) [אֱהַב יִרְאַת יְהֹוָה, וְאַשֵּׁר בָּהּ לִבְּךָ וְאַל תִּירָא.]

(ל) [קְרַב וְאַל תְּאַחֵר, וְתִמְצָא חַיִּים לְנַפְשְׁךָ.]

(*ל) [וְכַאֲשֶר תִּהְיֶה קָרוּב, כְּגִבּוֹר וּכְאִישׁ חַיִל.]

(לא) [בְּנִי אַל תְּכַזֵּב בְּיִרְאַת יְהֹוָה, וְאַל תִּקְרַב אֵלָיו בְּלֵב וָלֵב.]

(לב) [אַל תִּתְכַּבֵּד בָּהּ לְעֵין אָדָם, וּבִשְׂפָתֶיךָ הִזָּהֵר מְאֹד.]

(לג) [אַל תְּשַׁנֶּה מַאֲמרוֹ וְאַל תִּירָא, וְאַל תָּבִיא קְלָלָה עַל נַפְשְׁךָ.]

(לד) [פֶּן יְגַלֶּה יְהֹוָה מִסְתָרֶיךָ, וּבְתוֹךְ קָהָל יַפִּילֶךָ.]

(לה) [כִּי הִתְגָאֵיתָ בְּיִרְאַת אֱלֹהִים, וְתוֹךְ לִבְּךָ מָלֵא נִקְלָה.]

הירא ורך הלבב

עוד לפרשת שופטים

מתוך מה שכתבתי קודם שווה להתעכב קצת על ז'יז'ק (ובאופן בו כתבתי קודם אי אפשר להבין כלום).
ז'יז'ק הולך בעקבות לאקאן, שדיבר על המימד הממשי, שאינו מיוצג בשפה, ולכן לא מודע, אבל שהתשוקה, או האיווי שלנו, מכוונת אליו.
ז'יז'ק מוסיף, כי החברה בדרך כלל נלחמת בזה. ואיך היא עושה זאת? על-ידי מלחמה בקבוצות מיעוט שלדעתה הורסים את השלמות המדומיינת. פעם אלה היהודים, פעם אלה ההומוסקסואלים, וכן הלאה. היום אלה הלא-מחוסנים.
האנטגוניסט של החברה, אומר ז'יז'ק, הוא אויב הטוב, בעיניה. אלא שלמעשה אין להעלימו, כי הדבר מובנה באופן סטרוקטורלי, של הטוב מול הרע. ומציאות מושלמת, למותר לציין, לעולם לא תושג.
עד כאן דבריו של ז'יז'ק, שאני מקווה שאני מציג אותם נכון.

עכשיו, לכך ניתן להוסיף זווית מפרשת השבוע. מדובר על התגייסות כללית למלחמה, אך יש בה כמה פטורים – מי שנטע כרם ולא חללו, מי שנשא אישה, ולבסוף – גם 'כל הירא ורך הלבב' הוא יכול לשוב לביתו, כדי לא להמיס את לב העם.
כלומר, התורה לוקחת בחשבון יוצאים מן הכלל, ולא מנסה לכפות את עצמה עליהם. כך גם, אפשר לטעון, גם בהתגייסות לחיסונים המצב צריך להיות דומה. 'הירא ורך הלבב', מי שחושש מהחיסון, יכול להיות פטור ממנו.
ואמנם, הנימוק בתורה הוא שונה – שלא ימס את לבב העם, אבל רואים פה גם התחשבות במצב הפרט, ומהבחינה הזו הדברים דומים.

*
אלה הפסוקים –

דברים כ –
ה וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. ו וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. ז וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה. ח וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ. 

לא תסור


לפרשת שופטים

בפרשתנו מופיע הפסוק שהוא יסוד ציות לדברי חכמי הדת, אף כי הפסוק בפשטו מדבר על השופטים, וכן למדו מכאן את תוקפה של התורה שבעל פה, אף שהיא אינה מוזכרת כאן כלל –

עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל.
דברים יז, יא.

אומר רש"י בפירושו המפורסם –
ימין ושמאל – אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל, ועל שמאל שהוא ימין, וכל שכן שאומרים לו על ימין ימין ועל שמאל שמאל.

ומסכים עימו הרמב"ן –
ימין ושמאל – אפילו אומרים לך על ימין שהוא שמאל, או על שמאל שהוא ימין. לשון רבינו שלמה.

וענינו: אפילו תחשב בלבך שהם טועים, והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך, תעשה כמצותם, ואל תאמר: איך אוכל החלב הגמור הזה או אהרוג האיש הנקי הזה, אבל תאמר: כך צוה אותי האדון המצוה על המצות שאעשה בכל מצותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו במקום אשר יבחר, ועל משמעות דעתם נתן לי התורה אפילו יטעו. וזה כענין רבי יהושע עם רבן גמליאל ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו (בבלי ר״ה כ״ה).

והצורך במצוה הזאת גדול מאד כי התורה נתנה לנו בכתב, וידוע הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים, והנה ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות. וחתך הכתוב לנו הדין שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני השם במקום אשר יבחר בכל מה שיאמרו לנו בפירוש התורה, בין שקבלו פירושו עד מפי משה מפי הגבורה, או שיאמרו כן לפי משמעות התורה או כונתה, כי על הדעת שלהם הוא נותן לנו התורה, אפילו יהו בעיניך כמחליף הימין בשמאל. וכל שכן שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין, כי רוח השם על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו, לעולם נשמרו (תהלים ל״ז:כ״ח) מן הטעות ומן המכשול. ולשון סיפרי (ספרי דברים י״ז:י״א): אפילו מראין בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם.

ואולם, רד"ץ הופמן, למשל, מציין –
בירושלמי הוריות א׳:א׳ שנינו בברייתא, כי אין לשמוע לחכמים כשהם אומרים ״על ימין שהוא שמאל״.
(והוא מפנה למאמרו על ישוב הסתירה).

*

אני עצמי חושב, שבפרשנות המרחיבה הזו, זה יסוד כל החשיבה הדוגמטית. עם השנים למדנו, כי גם המומחים יכולים לטעות, וכי לא תמיד כדאי לקבל כל מה שאומרים לך בלי ערעור.

אלא שהחשיבה הדוגמטית, שמאפיינת הרבה פעמים את הגישה הדתית, לא פוסחת גם על המדע. ישנה גישה שנקראת 'מדעיזם', המקדשת כל דבר שנאמר על ידי מדענים, ולא לוקחת בחשבון לא מדענים אחרים החושבים אחרת, ולא את מידת הצניעות הנחוצה, בהתחשב בעובדה שהמדע מתקדם כל הזמן, ואין בו אמיתות מוחלטות. עצם השיטה המדעית, כפי שבוטאה במקורה על ידי בייקון, מתרחקת מכל קביעה דוגמטית, ומעדיפה את הספק ואת הבדיקה.

לאחרונה נדמה ששכחנו דברים אלה.