אני עובר – לא לראשונה – על הספרים החיצוניים, אבל לא על כולם אכתוב. הנה שלושה ספרים שלא אכתוב עליהם, אבל יש בהם סיפורים יפים, ולכן גם תמונות יפות – ספר חשמונאים, ספר יהודית, ומעשה שונה. אצרף את הטקסט הקצר והתמונות ששיתפתי בפייסבוק.

א.
טקסט – ספר חשמונאים א.
ציור – מתיתיהו החשמונאי, כנראה של גוסטב דורה.

ב.
ותיקח את ראש הלופרנש מן השק ותראהו את העם ותאמר. הנה זה ראש הלופרנש, זר צבא אשור… (יהודית יג, כא-כב).
יהודית והולופרנס, ציור של פדה גליציה.

ג.
מעשה שושנה

מעשה שושנה, ע"פ כתב יד מינכן 117.
(מהספרים החיצוניים)
ארטמיזיה ג'נטילסקי – ציור.

תקציר – שני זקנים מעלילים על שושנה ששכבה איתם בגן, ודניאל מצליח להוכיח את שקרם.

*
והטקסט המלא –

ויהי איש אחד בארץ בבל ושמו יהויכין ולקח אשה ושמה שושנה יראת ה' בת צדיקים וטובים ויגדלו אותה בדרכי ה' כצווי תורת ה' ביד משה. והאיש הזה יהויכין יחיד ומכובד מכל דורו והיו מתמידים כל היהודים אל ביתו כי לא נמצא כמוהו בעם ה'.
ויהי לו גנת בתן בצד ביתו ואשתו שושנה יוצאת בגן והולכת בתוכו ורוחצת בצינה. אז מִנו שנים זקנים שופטים אל העם בשנת שיצא דבר ה' על חמס הזקנים ומתדירים בכל יום השכם והערב בבית יהויכין לשפוט את כל העם, וכשראו יפיות שושנה ויבער לבם עליה לרעה ולקחו תקותם משמים וחלקם מן הצדיקים ולא פרסמו זה לזה רוע לבם. וכשהלכו הקהל לביתם נתנו דברים זה לזה והלכו אף הם ומרוב יקוד יצר הרע חזרו באותה שעה ולא יכלו לעצור רוחם יותר. אז הודיעו זה לזה הרהור רוע לבבם ונתנו עצה זה לזה איך להרעותה ונתיאשו מנפשם והיו בכל יום ויום מרבים למעלה ולא שקטו ולא נחו בחטא.
ויהי יום אחד והלכו כל העם בביתם והם נשתיירו כמנהגם ולא סרו רוע לבבם ועיניהם מרבות על הרעה. וכשנכנסה שושנה בגן ושתי אמהותיה עמה לרוח צח מן השרב ותשגר אמהותיה להביא לה שמן לסוך ותאמר להן נעלו הדלת אחריכן.
ותלכנה ותצאנה ונעלו הדלת אחריה. והזקנים נסתרים אל גנת הביתן. וכשפשטה בגדיה לרחוץ יצאו ותפשוה לאמר שכבי עמנו, ואם לא נעיד עליך כי שכבת עם בחור.

ותפחד ותרעד ואמרה מה אעשה, איני יכולה לצאת מידי האנשים האלה. מוטב לי ואפלה ביד ה' הטוב והצדיק הגדול הגבור והנורא מציל ומושיע גואל וחזק ה' צבאות שמו.
מיד צעקה בקול גדול הושיעני אלהי ישראל מיד הרשעים המורדים בך ואף צעקו והעידו עליה עד שקר. ולקולם באו עבדים ופתחו הדלת ונכנסו בגינת הביתן בין המסדרונה וראו שהזקנים מעידים עליה עזות <עדות?> זה ותמהו הם וכל קרוביה ויודעיה ומכיריה וכל אנשי ביתה כי לא נשמע ולא נראה עליה כזאת.
וביום מחר נתקבצו כל הקהל לבית יהויכין כתמול שלשום והזקנים עמהם ומיד קמו והעידו כי ראינו [האשה] הזאת נכנסת בגנת הביתן ושתי אמהותיה עמה ושלחה אמהותיה ובא בחור ושכב עמה והלכנו ותפסנו וברח הבחור מידינו.
והאמינו העם בדבריהם כי נראו הזקנים לעיניהם טובים ויראי חטא. שלחו והביאו האשה ההיא וקרוביה ומכיריה. והיא היתה מפונקת מאד ומכוסה באה, מיד צעקו בכעס הסירו הבגדים מפניה מרוב הרהורם הרע להשביע עינם הזונה ממנה ודנו עליה משפט מות והיו מוציאים אותה לסקלה ונשאה עיניה למרום ואמרה אי דיין אמת שופט צדק עד נאמן מכיר האמת הושיעני ממיתת שקר ואל אהיה כחוטאת לפני הבריות ואל יתקיימו דברי הרשעים.
מיד וישמע ה' לקולה וישלח לה מושיע ויער ה' רוח דניאל ויצעק ויאמר ה' אלהי נקני ממיתת הצדקת. וישמע העם ויאמרו מי קול המדבר דניאל הוא והוא היה נער בבית סריס כשאל מלהתגאל בפת בג המלך. ושאל העם למה אתה מדבר כזאת. ויאמר אליהם כך ממיתים ישראל בלא חקור דין נקי וצדיק להרוג שלא כתורה שובו אלי ואחקור הדבר. וישובו האשה וכל העם ויבואו העדים הזקנים ויאמרו למה ידבר אדוני בלי למית <למות> האשה כזאת וכזאת עשתה.
ויאמר דניאל לכל העם והזקנים שבו פה, וישבו. ויאמר להם הפרידו הזקנים העדים זה מזה.
וישאל האחד לבד ויאמר לו: אמור לי זקן אשמאי האמת וראה שאתה מומת והמלאך עומד לגזרך במגרה באיזה אילן מצאת אותם אמר לו באלון. אמר דניאל לכל העם הרי אתה מת שאין אלון בגן הפרדס הזה.
הביא השני אמר לו זרע קינן שאין אתה מזרע יהודה, שכך הייתם עושים בארצנו לפתות בעדות <בערות> שקרכם הנערות היפות, עד שבאנו הנה לחרפה ולקלס לשבי ובִזה. הרי אתה מת ואין בך נפש, אמור לפני העם באיזה אילן מצאת אותם. אמר לו בתוך דלב.
אמר לו הרי מלאך ה' עומד וחרבו שלופה בידו לגוזרך במגרה במתניך, שאין בגן לא אילן זה ולא זה.
והלכו וראו האמת. אז דניאל הסיתם בחכמתו ויעשו להם כאשר זממו לעשות לאחותם.
ומהיום הזה נתגדל דניאל בעיני העם והודו והללו לה' אלהי אבותם. וכן אלתיאל אבי שושנה ואמה וכל קרוביה וכל יודעיה ומכיריה ובעלה יהויכין נתנו שבח והודיה ופאר רון ועֹז ותגבורת לה' אלהי הצבאות.

השם יראנו נסים ונפלאות אמן.‫

ארטמיזיה ג'נטילסקי – ציור.

קריאה בספר היובלים כא-ל

נמשיך לקרוא.

פרק כג הוא מיוחד, ובו מספר בעל היובלים על חטא ישראל העתיד לבוא, ולבסוף על תשובתם. הנה חלק קטן ממנו –

יובלים כג –
לז
ובא משפט גדול על מעשי הדור ההוא מאת ה', ונתנם לחרב ולמשפט ולשבי ולמשיסה ולמאכל:

לח
ועורר עליהם חטאים אשר לא יחוסו ולא ירחמו ולא ישאו פני כל איש זקן ונער, אנשים רעים ועריצים, למען ירעו לעשות מכל בני אדם:

לט
ועשו חמס בישראל ופשעו ביעקב ודם רב ישפך על הארץ, ואין מאסף ואין קרוב:

*

והוא מפרט קצת יותר על מראה לאה, שהייתה יפה מאוד –

יובלים כח –
ט
כי יעקב אהב את רחל מלאה, כי עיני לאה רכות אך בתוארה יפה מאוד ועיני רחל יפות והיא יפת תואר ויפת מראה:

וכן אצלו יותר ברור שרחל ניתנה ליעקב אחר שבוע המשתה –

יובלים כח –
יג
ויאמר לבן אל יעקב מלא שבעת ימי המשתה, ואתנה לך את רחל בעבודה אשר תעבוד עמדי עוד שבע שנים אחרות לשמור צאני כאשר עשית בשבוע הראשון:

יד
ויהי כמלאת שבעת ימי המשתה ללאה ויתן לבן ליעקב את רחל, בעבודה אשר יעבוד עמו שבע שנים אחרות:

*

לבסוף, הוא מספר את מעשה דינה, ומכאן הוא לומד על איסור נישואים מחוץ לישראל. גם היום במחקר יש דעה בולטת, כי סיפור זה נכתב בימי עזרא ונחמיה, כחלק מהפולמוס סביב הנשים הנוכריות.

יובלים ל –
יז
ואתה משה צו את בני ישראל והעידה בם לבל יתנו מבנותיהם לגויים ולא יקחו מבנות הגוים, כי תועבת ה' היא:

יח
על כן כתבתי לך בכל דברי התורה, את כל מעשה אנשי שכם אשר עשו לדינה:

יט
ואת אשר נדברו בני יעקב לאמור, לא נוכל לתת את בתנו לאנשים אשר להם ערלה:

כ
כי חרפה היא לנו ולישראל בתת אותה או בקחת מבנות הגוים, כי טמא היא ופיגול בישראל וישראל לא יטהר:

בפרקנו הרבה עצות 'אל תעשה'. בסוף יש כמה חלקים מובחנים – יחס לבני המשפחה, יחס למשרתי האל, ויחס לעני ולסובל בחברה. כולן התנהגויות חברתיות.

נקרא –
בן סירא ז, מהדורת דוד כהנא, מתוך ויקיטקסט –

(א) אַל תַּעַשׂ רָעָה וְאַל יַשִּׂיגְךָ רָעָה, הַרְחֵק מֵעָוֹן וְיֵט מִמְּךָ.

(התרחק מהרעה והיא תרחק ממך)

(ב) אַל תִּזְרַע חֲרוּשֵׁי עָוֶל עַל אָח, פֶּן תִּקְצְרֵהוּ שִׁבְעָתָיִם.

(השווה –
אַל תַּחֲרֹשׁ עַל רֵעֲךָ רָעָה וְהוּא יוֹשֵׁב לָבֶטַח אִתָּךְ.
משלי ג, כט)

(ג) אַל תְּבַקֵּשׁ מֵאֵל מֶמְשֶׁלַת, וְכֵן מִמֶּלֶךְ מוֹשַׁב כָּבוֹד.

(השווה –
ו אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ וּבִמְקוֹם גְּדֹלִים אַל תַּעֲמֹד. ז כִּי טוֹב אֲמָר לְךָ עֲ‍לֵה הֵנָּה מֵהַשְׁפִּילְךָ לִפְנֵי נָדִיב אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ.
משלי כה)

(ד) אַל תִּצְטַדֵּק לִפְנֵי מֶלֶךְ, וּמִפְּנֵי מֶלֶךְ אַל תִּתְבּוֹנֵן.

(השווה –
אִם רוּחַ הַמּוֹשֵׁל תַּעֲלֶה עָלֶיךָ מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּח כִּי מַרְפֵּא יַנִּיחַ חֲטָאִים גְּדוֹלִים.
קהלת י, ד)

(ה) אַל תְּבַקֵּשׁ לִהְיוֹת מוֹשֵׁל, אִם אֵין לְךָ חַיִל לְהַשְׁבִּית זָדוֹן.

(חיל – עושר)

(ו) פֶּן תָגוּר מִפְּנֵי נָדִיב, וְנָתוּן בֶּצַע בִּתְמִימִיךָ.

(כי אז תהיה תלוי בעשירים אחרים)

(ז) אַל תַּרְשִׁיעֲךָ בַּעֲדַת שַׁעֲרֵי אֵל, וְאַל תַּפִּילְךָ בַּקְּהִלָּה.

(ח) אַל תִּקְשׁוֹר לְשָׁנוֹת חֵטְ, כִּי בְאַחַת לֹא תִנָּקֶה.

(ט) אַל תָּאִיץ בַּצָּבָא, מְלֶאכֶת עֲבֹדָה הִיא מֵאֵל נֶחֱלָקָה.

(י) אַל תִּתְקַצֵּר בַּתְּפִלָּה וּבִצְדָקָה אַל תִּתְעַבָּר.

(תתעבר – כעס ועברה)

(יא) אַל תִּבֶז לֶאֱנוֹשׁ בְּמַר רוּחַ, זְכוֹר כִּי יֵשׁ מֵרִים וּמַשְׁפִּיל.

(לא לבוז למדוכא)

(יב) אַל תַּחֲרוֹשׁ חָמָס עַל אָח, וְכֵן עַל רֵעַ וְחָבֵר יַחְדָּו.

(יג) אַל תַּחְפֹּץ לְכַחֵש עַל כָּחַש, כִּי תִקְוָתוֹ לֹא תִנְעָם.

(יד) אַל תְּסַוֵּר בַּעֲדַת שָׂרִים, וְאַל תִּישֶׁן דָּבָר בַּתְּפִלָּה.

(תישן – תחזור. וכאן כבר נראה שמוסד התפילה התקבע)

(טו) אַל תַּחְשׁוֹבְךָ בָּמֳתֵי עָם, זְכוֹר עִבָּרוֹן לֹא יִתְעַבָּר.

(טז) מְאֹד מְאֹד הַשְׁפִּיל גַּאֲוָה, כִּי תִקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה.

(משפט כמעט זהה מופיע בפרקי אבות)

(יז) אַל תָּאִיץ לֵאמֹר לִי – פָרֶץ, גֹּל אֶל אֵל וּרְצֵה דַרְכּוֹ.

(יח) אַל תָּמִיר אוֹהֵב בִּמְחִיר, וְאָח תָּלוּי בִּזְהַב אוֹפִיר.

(אל תמיר – אל תחליף)

(יט) אַל תִּמְאַס אִשָּׁה מַשְׁכֶּלֶת, וְטוֹבַת חֵן מִפְּנִינִים.

(כ) אַל תָּרֵעַ עוֹבֵד אֱמֶת, וְכֵן שׁוֹמֵר נוֹחֵן נַפְשׁוֹ.

(יחס טוב לעובד טוב)

(כא) עֶבֶד מַשְׂכִּיל חַבֵּב כְּנֶפֶש, וְאַל תִּמְנַע מִמֶּנוּ חֹפֶשׁ.

(כב) בְּהֵמָה לְךָ רְאֵה עֵינֶיךָ, וְאִם אֻמָּנָה הִיא הַעֲמִידָהּ.

(סתום)

יחס לבני משפחה –

(כג) בָּנִים לְךָ יַסֵּר אוֹתָם, וְשָׂא לָהֶם נָשִׁים בִּנְעוּרֵיהֶם.

(השא בניך בנעוריהם)

(כד) בָּנוֹת לְךָ נְצוֹר שְׁאֵרָם, וְאַל תָּאִיר אֲלֵיהֶם פָּנִים.

(כה) הוֹצֵא בַת וְיֵצֵא עֵסֶק, וְאֶל גֶּבֶר נָבוֹן חַבְּרָהּ.

(השא בתך לאדם נבון)

(כו) אִשָּׁה לְךָ אַל תְּתַעֲבֶהָ, וּשְׂנוּאָה אַל תַּאֲמֵן בָּהּ.

(כז) [בְּכָל לִבְּךָ כַּבֵּד לְאָבִיךָ, וְאֵם יוֹלַדְתְּךָ אַל תִּשֶּׁה.

(אל תשה – אל תשכח)

(כח) זְכוֹר לוּלֵי הֵם, לֹא בָאתָ לָעוֹלָם.

וּמָה אַתָּה עוֹשֶׂה לָהֶם, שֶׁהֵם גּוֹמְלִים לָךְ].

כבוד לאל ולמשרתיו –

(כט) בְּכָל לִבְּך פְּחַד אִל, וְאֶת כֹּהֲנָיו הַקְדִישׁ.

(ל) בְּכָל מְאֹדְךָ אֱהוֹב עוֹשֶׂךָ, וְאֶת מְשָׁרְתָיו לֹא תַעֲזֹב.

(לא) כַּבֵּד אֵל וַהֲדַר כֹּהֵן, וְתֵן חֶלְקָם כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתָה.

(לב) לֶחֶם אַבִּירִים וּתְרוּמַת יָד, זִבְחֵי צֶדֶק וּתְרוּמַת קֹדֶשׁ.

יחס לעניים ולסובלים –

(לג) וְגַם לְאֶבְיוֹן הוֹשִׁיט יָד, לְמַעַן תִּשְׁלַם בִּרְכָתֶךָ.

(לד) תֵּן מַתָּן לִפְנֵי כָל חָי, וְגַם מִמֵּת אַל תִּמְנַע חָסֶד.

(לה) אַל תִּתְאַחֵר מִבּוֹכִים, וְעִם אֲבֵלִים תִּתְאַבָּל.

(לו) אַל תִּשָּׂא לֵב מֵאוֹהֵב, כִּי מִמֶּנוּ תֵּאָהֵב.

(לז) בְּכָל מַעֲשֶׂיךָ זְכוֹר אַחֲרִית, וּלְעוֹלָם לֹא תַשְׁחֵת.

הפסוק המפורסם של חבקוק –

הִנֵּה עֻפְּלָה לֹא יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה.
חבקוק ב, ד.

מה משמעותו?

רד"ק כהרגלו מפרשו יפה –
הנה עפלה לא ישרה נפשו בו – אמר מי שלא ישרה נפשו בעצמו ואין לו אמנה באל יתברך גבהה נפשו והתנשאה ולא תפחד שיבא הרע וכזה היא נפש נבוכדנצר ונפש בלשצר בן בנו שנתגאו כנגד האל יתברך.

וצדיק – אבל הצדיק אינו כן כי נפשו שפלה ומפחד תמיד מהאל יתברך לפיכך יחיה באמונתו באל יתברך וינצל מהרעה שתבא לרשע ואלו הם ישראל שגלו לבבל עם צדקיהו שנכנעו בגלות ולא עבדו עכו״ם והאמינו באל יתברך וכשכבש כורש בבל ונהרגו הכשדים ישראל שהיו צדיקים היו באמונתם באל יתברך ונצלו מחרב הפרסיים ויצאו מגלות בבל.

עפלה – ענין גבהות הלב וזדון וכן ויעפילו לעלות אל ראש ההר ורבי אחי רבי משה ז״ל פירש הנה עפלה מן עופל ובחן שהוא מבצר גבוה אמר מי שלא ישרה נפשו בו עפלה כלומר תשים עצמה בעופל ובחן להשגב שם מפני האויב ולא תשוב לאל ולא תבקש ממנו להצילה אבל הצדיק לא יצטרך להשגב במבצר כי באמונתו יחיה.

אך לאבן עזרא יש פירוש מפתיע, שמילת 'לא' נמשכת גם לחציו השני של הפסוק –
הנה עפלה – נפשו, גבהה נפשו, כמו: עופל ובחן (ישעיהו ל״ב:י״ד).

לא ישרה בו – ואף כי צדיק ממנו. ומלת לא תשרת בעבור אחרת, וכן הוא צדיק באמונתו לא יחיה.

ומצודות מבאר באופן יותר ברור –
הנה עופלה – עתה בא לבאר החזון בדבר מפלת בבל והכרתת זרעו ואמר הנה כל המתחזק ומתגאה אין ישרות בנפשו אשר בו ואפילו צדיק יהיה הוא במה שמאמין בהאל לחשוב שהכל בא ממנו בחפצו ולא יתלה הדבר בזכות עצמו וכח זרועו.

אבל אברבנאל עונה לזה באריכות –
(תחילה מביא את דברי חז"ל) –
הנה עופלה לא ישרה נפשו בו וגומר עד הוי בונה עיר בדמים. והמפרשים פירשו הנה עופלה לא ישרה נפשו בו על נבוכדנצר וכמו שדרשו במדרש תנחומא (תרומה ד) זה נבוכדנצר שהמליך אותו הקב״ה על כל העולם ולא היה שמח בחלקו, וכן דרשו חז״ל וצדיק באמונתו יחיה על יכניה מלך יהודה.

(ומתייחס לאבן עזרא) –
והראב״ע כתב שמלת לא שאמר לא ישרה מושך עצמו ואחר עמו יאמר הנה נבוכדנצר עופלה מתחזק ומתגאה בנפשו בחושבו שביתו יהיה נכון לעד עם היות שלא ישרה בו ואין בו מדה טובה ואיך זה והנה הצדיק באמונתו לא יחיה ולא ינצל מידו ואיך יחשוב הוא שינצל ונפשו עופלה ולא תבוא לנפילה והוא פירוש בלתי מתישב.

(ועתה אומר את דעתו המקורית) –
ולי נראה שהפסוק הזה לא נאמר על נבוכדנצר כי אם על תוכחת הנביא ותרעומתו ועפלה הוא כמו אפלה כי אותיות החא״ע כבר ידעת שהם מתחלפות, ורוצה לומר הנה האדם כשיסמך על דעתו ומחשבותיו תהיה תמיד נפשו עופלה אפלה וחשכה ולא ישרה בו כי תמיד תשב בספקות ומבוכות מחשבותיהם, אמנם הצדיק והוא המאמין שכל דרכי ה׳ משפט ואין עול והוא מצדיק את דינו באמונתו יחיה מבלי ספקות וחקירות עיוניות, ואמר זה כנגד חבקוק שרצה להתוכח עם השם יתברך בטענות עיוניות בענין רשע וטוב לו ולכן אמר לו הספיקות האלה הם כולם דרך חשכה לא ראו אור כי הנה עופלה ואפלה הנפש אשר לא ישרה באדם אבל יש בה ספקות שהם מפני הנטיה מהיושר אמנם הצדיק לא יעשה כן ולא יהרהר אחר מדת בוראו אבל באמונתו יחיה באומרו תמיד הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט (דברים לב, ד) וכבר אמרו בשוחר טוב (תהלים פ״ז) שהוכיח הקדוש ברוך הוא לחבקוק על תרעומתו, ושאמר לו הקב״ה (ישעיה מה, ט) הוי רב את יוצרו וחרש את חרשי אדמה הסכימו למה שפירשתי בפסוק הזה והותרה השאלה הששית:

*

ואוסיף את המדרש הידוע –
"דרש רבי שמלאי:

שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה…
בא דוד והעמידן על אחת עשרה דכתיב (תהלים טו1-5): "מזמור לדוד [ה’] מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך? – הולך תמים, ופועל צדק ודובר אמת בלבבו לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד נשבע להרע ולא ימיר כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם"…
בא ישעיהו והעמידן על שש, דכתיב (ישעיהו לג15) "הולך צדקות ודובר מישרים מואס בבצע מעשקות נוער כפיו מתמוך בשוחד אוטם אזנו משמוע דמים ועוצם עיניו מראות ברע:"…
בא מיכה והעמידן על שלש, דכתיב (מיכה ו8) "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך"
חזר ישעיהו והעמידן על שתים, שנאמר (ישעיהו נו1) "כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה"
בא עמוס והעמידן על אחת, שנאמר (עמוס ה4) "כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו". מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: אימא דרשוני בכל התורה כולה?
אלא בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר (חבקוק ב4) "וצדיק באמונתו יחיה." (תלמוד בבלי מכות כג:).

קריאה בספר היובלים יא-כ

נמשיך בקריאה.

בעל ספר היובלים מספר על אברהם מנפץ האלילים, דבר שמופיע גם במדרשי חז"ל. ודרך זה הוא מסביר גם את מות הרן –

יובלים יב –
יב
ויהי בשנת [השישים] לחיי אברם היא השנה הרביעית לשבוע הרביעי, ויקם אברם לילה וישרוף את בית האלילים וכל אשר בו ולא נודע לאיש דבר:

יג
ויקומו בלילה להציל את האלילים ממאכולת האש:

יד
וימהר הרן ויבוא להצילם ותלהט בו הלהבה וישרף באש, וימת באור כשדים על פני תרח אביו ויקברו אותו באור כשדים:

*

עוד הוא מספר שבני ישראל הפסיקו למול את בניהם, דבר שקרה אכן בתקופה היוונית –

יובלים יב –
לח
והנני אומר לך מראש כי לא ישמרו בני ישראל את החוקה הזאת ולא ימולו את בניהם על פי כל החוק הזה:

לט
כי בבשר ערלתם יחדלו מולות בניהם, וכולם בני בליעל יניחו ערלת בניהם כיום היוולדם:

מ
וקצף גדול יצא על בני ישראל מאת פני אלהים, על אשר עזבו את בריתו ומדברו סר לבבם:

מא
ויכעיסוהו וינאצוהו לבלתי שמרם את האות הזאת כחוקתם, ותהי להם עורלה ככל הגוים, למען יאבדו ויכרתו מן הארץ:

מב
ולא יהיה להם עוד מחילה וסליחה, למחול ולסלוח להם על כל עונותיהם על דבר המרי הזה עד עולם:

*

מספר על עונש צאצאי לוט, מואב ואדום –

יובלים טו –
יא
ואת לוט היצלנו, כי זכר אלוהים את אברהם ויוציאהו מתוך ההפיכה:

יב
אבל גם הוא ובנותיו חטאו חטאה על הארץ, אשר לא נעשתה על הארץ מימי האדם עד הנה, כי שכב האיש עם בתו:

יג
והנה נחרץ על כל זרעו ונחרת בלוחות להשמידם ולהכריתם ולעשות משפט בהם כמו בסדום, לבלתי השאיר לו זרע על הארץ ביום הפקודה:

*

לדעת ספר היובלים מעשה העקדה הוא יוזמה של השטן, הנקרא כאן משטמה, בדומה לספר איוב, ולא כפי שמסופר בתורה. הוא גם מסר על עשרה ניסיונות שבהם נוסה אברהם, וגם חז"ל אומרים זאת –

יובלים טז –
כא
ויבוא השר משטמה ויאמר לפני האלוהים: הנה אברהם אוהב ומוקיר את בנו יצחק מכל:

כב
אמור אליו להקריב אותו לעולה על המזבח וראה תראה אם יעשה את הדבר הזה, למען תדע אם נאמנה רוחו בכל אשר תנסהו:

כג
ואלוהים ידע כי נאמנה רוח אברהם בכל הפגעים אשר הביא עליו, כי ניסה אותו בעושר המלכים, ואחרי כן באשתו בהלקחה ממנו:

כד
ואחרי כן בישמעאל והגר אמתו בשלחו אותם, ובכל אשר ניסהו מצא את לבבו נאמן לפניו:

כה
ולא המרה את רוחו ולא אחר לעשותו, כי היה נאמן ואת ה' אהב:

*

מחיר מערת המכפלה לפי ספר היובלים הוא ארבעים שקל כסף, ובתורה ארבע-מאות –

יובלים יז –
ד
ותשב באיתן רוחו וידבר בלב נכון אל בני חת, לתת לו מקום לקבור שמה את מתו מלפניו:

ה
ויתן ה' את חינו בעיני כל רואיו וישתחו לבני חת ויחל את פניהם, ויתנו לו את שדה מערת המכפלה נוכח ממרא היא חברון בארבעים שקל כסף:

ו
ויבקשו אותו לאמור נתון ניתן לך את המקום חינם אין כסף, וימאן לקחתו מאתם חינם כי אם שקל במחיר המקום כסף טוב וישתחו לפניהם פעמיים:

*

עשר ניסיונות לאברהם, כאמור –

יובלים יט
ט
וזאת היתה המסה העשירית אשר נוסה אברהם בה וימצא נאמן ונכון רוח:

וכאן נאמר שאברהם אוהב את יעקב, ובתורה זו רבקה. גם כאן רבקה אוהבת את יעקב, אך רק אחרי אברהם –

יובלים יט
י
ויאהב אברהם את יעקב, ויצחק אוהב את עשו:

יט
וירא אברהם את מעשה עשו, וידע כי ביעקב יקרא לו שם וזרע:

כ
ויקרא לרבקה ויצו אותה על דבר יעקב, בראותו כי גם היא אוהבת את יעקב מעשו:

כא
ויאמר אליה בתי נצרי את בני את יעקב, כי הוא יהיה תחתי לברכה בקרב בני אדם על הארץ ולכל זרעו לשם ולתהילה:
…
לו
ותאהב רבקה את יעקב בכל לבבה ובכל נפשה והרבה יתר מעשו, ויצחק אהב את עשו הרבה יתר מיעקב:

ועוד דבר –
אתמול דיבר יאיר לפיד בשלושת הערוצים המרכזיים, ובין היתר הוא אמר שישראל צריכה לחזור למדיניות העמימות, שנוהגת ביחס לגרעין, ולא להתפאר בכל דבר.

מעניין כי הפועל עמ"ם הוא תנ"כי, והוא אכן מציין דבר שאינו גלוי, או דבר מכוסה ומוכתם.
כך בנבואת יחזקאל על נגיד צור, הוא אומר ששם את לבו כלב אלוהים, ושבחוכמתו שום דבר לא נעלם ממנו (אף שמצודות למשל מפרש זאת כשאלה ולא כקביעה), ובהקשר הזה הוא משתמש בשורש עמ"ם –

יחזקאל כח –
א וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר. ב בֶּן אָדָם אֱמֹר לִנְגִיד צֹר כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוִה יַעַן גָּבַהּ לִבְּךָ וַתֹּאמֶר אֵל אָנִי מוֹשַׁב אֱלֹהִים יָשַׁבְתִּי בְּלֵב יַמִּים וְאַתָּה אָדָם וְלֹא אֵל וַתִּתֵּן לִבְּךָ כְּלֵב אֱלֹהִים. ג הִנֵּה חָכָם אַתָּה מדנאל [מִדָּנִיאֵל] כָּל סָתוּם לֹא עֲמָמוּךָ. ד בְּחָכְמָתְךָ וּבִתְבוּנָתְךָ עָשִׂיתָ לְּךָ חָיִל וַתַּעַשׂ זָהָב וָכֶסֶף בְּאוֹצְרוֹתֶיךָ. ה בְּרֹב חָכְמָתְךָ בִּרְכֻלָּתְךָ הִרְבִּיתָ חֵילֶךָ וַיִּגְבַּהּ לְבָבְךָ בְּחֵילֶךָ.    ו לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה יַעַן תִּתְּךָ אֶת לְבָבְךָ כְּלֵב אֱלֹהִים. ז לָכֵן הִנְנִי מֵבִיא עָלֶיךָ זָרִים עָרִיצֵי גּוֹיִם וְהֵרִיקוּ חַרְבוֹתָם עַל יְפִי חָכְמָתֶךָ וְחִלְּלוּ יִפְעָתֶךָ. ח לַשַּׁחַת יוֹרִדוּךָ וָמַתָּה מְמוֹתֵי חָלָל בְּלֵב יַמִּים. ט הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי לִפְנֵי הֹרְגֶךָ וְאַתָּה אָדָם וְלֹא אֵל בְּיַד מְחַלְלֶיךָ. י מוֹתֵי עֲרֵלִים תָּמוּת בְּיַד זָרִים כִּי אֲנִי דִבַּרְתִּי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה.

מפרש רד"ק –
כל סתום לא עממוך – הדברים הסתומים והנעלמים לא נסתמו ממך. עממוך – ענין סתר וכסוי, כמו ארזים לא עממוהו, אלא שהוא עובר וזה בודד. וכן איכה יועם זהב – נסתר זהרו ונכסה. וכן תרגם יונתן וכל רז לא יתכסי מנך.

השבוע הייתה שריפה גדולה בסביבות ירושלים, ודונמים רבים של חורש נשרפו, למרבה הצער. אך נראה שהחלק המסוכן ביותר, וגם המרשים ביותר, היה סביב פינוי בית החולים הפסיכיאטרי 'איתנים', שם האש הייתה קרובה מאוד, והפינוי היה ממש ברגע האחרון.
בתמונה ניתן לראות את כל סביבות בית החולים שרופות, בעוד הוא נשאר ללא פגע.
כשהקשבתי לדיווח על כך בחדשות ערוץ 13, השדרן אמר לפני שידור הכתבה שמדובר ב'נס', ולאחר שידור הכתבה שמדובר ב'מזל'.
אבל האם מדובר בנס או מזל? ממקור מוסמך קיבלתי את הידיעה, שממש לאחרונה עקרו שורת עצים סביב בית החולים ממש מסיבה זו, החשש משריפות.
אם כך, כאן המחשבה מראש היא שמנעה תוצאות עגומות יותר, אף כי לא ניתן לשלול שיש כאן גם היבט של 'מזל', או אפילו 'נס'.
ואגב, מה נס? כבר דיברתי על כך בעבר – נס הוא דגל, הבולט בשטח, וכך בהשאלה מעשה ניסי מתבלט בשטח מבין האחרים.

בכל מקרה, הדבר הזה הזכיר לי את הפסוקים של ישעיה בפרק מג. ישעיה מדבר על כך שה' מגן על ישראל (ואחרים משלמים את המחיר במקומם), משום אהבתו אליהם, ועל כן גם יקבצם חזרה לארצם –

ישעיהו מג
(א) וְעַתָּה כֹּה אָמַר יְהוָה בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב וְיֹצֶרְךָ יִשְׂרָאֵל אַל תִּירָא כִּי גְאַלְתִּיךָ קָרָאתִי בְשִׁמְךָ לִי אָתָּה.

(ב) כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ.

(ג) כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעֶךָ נָתַתִּי כָפְרְךָ מִצְרַיִם כּוּשׁ וּסְבָא תַּחְתֶּיךָ.

(ד) מֵאֲשֶׁר יָקַרְתָּ בְעֵינַי נִכְבַּדְתָּ וַאֲנִי אֲהַבְתִּיךָ וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ וּלְאֻמִּים תַּחַת נַפְשֶׁךָ.

(ה) אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנִי מִמִּזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ וּמִמַּעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ.

(ו) אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי וּלְתֵימָן אַל תִּכְלָאִי הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ.

(ז) כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו.

*

מצודות –
כי תעבור במים – ותהיה קרוב להיות נטבע בהם.

ובנהרות – אף אם תעבור בנהרות השוטפים לא ישטפוך.

לא תכוה – לא תהיה נכוה מן האש ואף הלהב לא יבער בך ר״ל אף אם תהיה בעומק הצרות לא תכלה שמה.

לפרשת כי תצא.
בפרשה זו – כפי שכתבתי בסיכום לפני מספר שבועות – מופיע דין 'בן סורר ומורה' –

כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם.

וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ.

וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא.

וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ.  

ושם הוספתי, כי חז"ל אמרו שני דברים על כך –
א. בן סורר לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב? למד וקבל שכר.
ב. שהוא נידון על שם סופו, כי כשיתבגר יחטא.
ועל שני הדברים האלה אפשר לדון, וגם על הפסוקים עצמם.

*

ואילו עתה אני מקשיב לספר – 'האימפריה הרומית – מבוא קצר מאוד' (באנגלית), ושם נאמר שהחברה הרומית הייתה מאוד פטריארכלית. הגבר עמד בראש המשפחה, והייתה לו סמכות על האישה, על הילדים, וגם על ילדי הילדים.
ועוד נאמר שם כי לאב הייתה הסמכות גם להמית את ילדיו אם ירצה, ללא משפט. אלא שזה נעשה לעיתים רחוקות מאוד, ועורר סערה ציבורית עוד בזמן ההוא.

כמה נקודות אפשר ללמוד מכאן –
ראשית, יש דמיון בדין הבסיסי, שצאצא שלא מתאים למשפחה ולחברה, יש רשות להוציאו להורג, עד כמה שהדברים מזעזעים אותנו היום.
שנית, יש דמיון בתיאור הנדירות של התופעה, לפי חז"ל זה מעולם לא קרה בפועל, ובהיסטוריה הרומית – זה קרה רק לעיתים רחוקות מאוד.
שלישית – אבל יש גם הבדלים. בחברה הרומית הדבר נעשה ברצון האב בלבד, ואילו בדין התורה מדובר על 'אביו ואימו', גם האם במשוואה, והדבר משמעותי מאוד. צריכה להיות תמימות דעים ביניהם, ולפי חז"ל זו אחת הסיבות מדוע דבר זה לא יתכן. הם אומרים שהאב והאם גם צריכים לומר זאת 'באותו הקול' וכיוב' (אם אני זוכר נכון).
ועוד, גם הביצוע לא נעשה על ידי האב, ולא על ידי האב והאם, אלא על ידי הקהילה. זה עוד מכשול שמוצב שבדרך דין קשה זה.

לבסוף, זכור לי העניין הזה מההגות הפסיכואנליטית. שם מדברים – כמדומני פרויד עצמו – על זכות האב להחיות ולהמית, כחלק מהתסביך האדיפלי, וכנראה המקור לכך היא בדיוק התרבות הרומית הזו.
ובכן, אם זה כך, הרי שהתרבות היהודית מציעה מודל פסיכולוגי שונה לגמרי של הפרט, בו אין חשיבות רק לאב, ועימו לתסביך האדיפלי (גם אדיפוס כמובן ממקור יווני), אלא לאב ולאם בשווה.

פרק ו בבן סירא מתחלק להערכתי לשני חלקים. בראשון הוא מדבר מענייני הרעות, בין אדם לחברו, ומבחין בין החבר הטוב וזה שרק מחפש את הנאתו. ובחלק השני הוא שוב מדבר על מעלת החוכמה, במילים השואבות את השראתן מפתיחת ספר משלי, כנראה.
במשלי יש כמה פסוקים על יחסי רעות, למשל על חבר האמת –

אֹהֵב טהור [טְהָר] לֵב חֵן שְׂפָתָיו רֵעֵהוּ מֶלֶךְ.
משלי כב, יא.

ואולם, לא זכורה לי הדגשה כזו על החבר השלילי (ואולי זה קוצר זכרוני). כללית, נראה מכאן שלבן סירא יש מעט מאוד אמון בבני אדם וביכולת הרעות שלהם.

נקרא –
בן סירא ו, מהדורת דוד כהנא, על פי המקור העברי, מתוך ויקיטקסט –

א. ענייני רעות, למי להתקרב וממי להתרחק.

(א) שֵׁם רַע וְקָלוֹן תּוֹרִישׁ חֶרְפָּה, כֵּן אִישׁ רַע בַּעַל שְׁתָּיִם.

(בעל שתים – הצבוע, הולך הרכיל)

(ב) אַל תִּפּוֹל בְּיַד נַפְשְׁךָ, וּתְעַבֶּה חֵילֵךָ עָלֶיךָ.

(נפשך – להלן יפרש – נפש עזה)

(ג) עָלֶיךָ תֹּאכַל וּפֶרְיְךָ תְּשָׁרֵשׁ, וְהִנִיחַתְךָ כְּעֵץ יָבֵשׁ.

(ד) כִּי נֶפֶש עַזָה תַּשְׁחִית בְּעָלֶיהָ, וְשִׂמְחַת שׂוֹנֵא תַּשִּׂיגֵם.

(ה) חֵךְ עָרֵב יַרְבֶּה אוֹהֵב, וּשִׂפְתֵי חֵן שׁוֹאֲלֵי שָׁלוֹם.

(חפצים בקרבת במדבר בחן דברים ערבים)

(ו) אַנְשֵׁי שְׁלוֹמְךָ יִהְיוּ רַבִּים, וּבַעַל סוֹדְךָ אֶחַד מֵאָלֶף.

(ז) גַּם מִשּׁוֹכֶבֶת חֵיקֶךָ, שְׁמוֹר פִּתְחֵי פִיךָ.

(הוא ציטוט מהנביא)

(ח) קָנִיתָ אוֹהֵב בְּנִסָּיוֹן קְנֵהוּ, וְאַל תְּמַהֵר לִבְטוֹחַ עָלָיו.

(ט) כִּי יֵשׁ אוֹהֵב כְּפִי עֵת, וְאַל יַעֲמוֹד בְּיוֹם צָרָה.

(חבר נבחן בשעת צרה – אומרים עד היום)

(י) יֵשׁ אוֹהֵב נֶהְפָּךְ לְשׂוֹנֵא, וְאֶת רִיב חֶרְפָּתְךָ יַחְשֹׂף.

(יא) יֵשׁ אוֹהֵב חָבֵר שֻׁלְחָן, וְלֹא יִמָּצֵא בְּיוֹם רָעָה.

(יב) בְּטוֹבָתְךָ הוּא כָמוֹךָ, וּבְרָעָתְךָ יִתְנַדֶּה מִמֶּךָּ.

(יג) אִם תַּשִּׂיגְךָ רָעָה, יֵהָפֵךְ בְּךָ וּמִפָּנֶיךָ יִסָּתֵר.

(מאריך בעניין החבר רק בשעה שהדבר נוח)

(יד) מִשֹּׂנְאֶיךָ הִבָּדֵל, וּמֵאֹהֲבֶיָך הֵשָּׁמֵר.

ועתה יתאר את החבר הטוב –

(טו) אוֹהֵב אֱמוּנָה אוֹהֵב תְּקוֹף, וּמוֹצְאוֹ מָצָא הוֹן.

(אוהב אמונה – אוהב נאמן)

(טז) לְאוֹהֵב אֱמוּנָה אֵין מְחִיר, וְאֵין מִשְׁקָל לְטוֹבָתוֹ.

(יז) צְרוֹר חַיִּים אוֹהֵב אֱמוּנָה, יְרֵא וְאַל יַשִּׂיגֵם.

(יח) כִּי כָמוֹהוּ כֵּן רֵעֵהוּ, וּכִשְׁמוֹ כֵּן מַעֲשָׂיו.

ב. עוד בשבח החוכמה.

(יט) בְּנִי מִנְּעוּרֶיךָ קַח לֶקַח, וְעַד שֵׂיבָה תַּשִּׂיג חָכְמָה.

(כ) כְּחוֹרֵשׁ וּכְקוֹצֵר קְרַב אֵלֶיהָ, וְקַוֵּה לְרֹב תְּבוּאָתָהּ.

(כא) כִּי בַעֲבֹדָתָהּ מְעַט תַּעֲבוֹד, וּלְמָחָר תֹּאכַל פִּרְיָהּ.

(כב) עֲקֻבָּה הִיא לָאֱוִיל, וְלֹא יְכַלְכְּלֶנָּה חֲסַר לֵב.

(עקובה – עמוקה)

(כג) כְּאֶבֶן מַשָּׂא תִּהְיֶה עָלָיו, וְלֹא יְאַחֵר לְהַשְׁלִיכָה.

(כד) כִּי הַמּוּסָר בִּשְׁמָהּ כֵּן הִיא, וְלֹא לְרַבִּים הִיא נְכוֹחָה.

(כה) הַט שִׁכְמְךָ וְשָׂאֶהָ, וְאַל תָּקוֹץ בְּתַחְבּוּלוֹתֶיהָ.

(כו) דְּרֹש וַחֲקֹר בַּקֵּש וּמְצָא, וְהֶחֱזַקְתָהּ וְאַל תַּרְפֶּהָ.

(כז) כִּי לְאָחוֹר תִּמְצָא מְנוּחָתָהּ, וְתֵהָפֵךְ לְךָ לְתַעֲנוּג.

(כח) וְהָיְתָה לְךָ רִשְׁתָּהּ מְכוֹן עֹז, וְחַבְלֹתֶיהָ בִּגְדֵי כָתֶם.

(כט) עֻלֵּי זָהָב עֻלָּהּ, וּמוֹסְרוֹתֶיהָ פְּתִיל תְּכֵלֶת.

(ל) בִּגְדֵי כָבוֹד תִלְבְּשֶׁנָּה, וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת תְּעַטְּרֶנָּה.

(לא) סַלְסְלָהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ, וּבֵין נְגִידִים תוֹשִׁיבֶךָּ.

(נגידים – נכבדים)

(לב) אִם תַּחְפּוֹץ בְּנִי תִּתְחַכָּם, וְאִם תָּשִׂים לִבְּךָ תַּעֲרֹם.

(לג) אִם תּוֹבֵא לִשְׁמֹעַ, וְתֵט אָזְנְךָ תִּוָּסֵר.

(לד) כָּל שִׂיחָה חֲפוֹץ לִשְׁמֹעַ, וּמְשַׁל בִּינָה אַל יֵצְאֶךָּ.

(לה) רְאֵה מִי יָבִין וְשַׁחֲרֵהוּ, וְתִשְׁחוֹק בְּסִפּוֹ רַגְלְךָ.

(ושחרהו – בקשהו, למד ממנו)

(לו) וְהִתְבּוֹנַנְתָּ בְּיִרְאַת עֶלְיוֹן וּבְמִצוֹתָיו, וֶהְגֵה תָמִיד.

(לז) וְהוּא יָבִין לִבֶּךָ, וַאֲשֶׁר אִוִּיתָה יְחַכְּמֶךָּ.

קריאה בספר היובלים א-י

ספר היובלים, מהספרים החיצוניים, שנכתב במאות הראשונות לפני הספירה, חוזר על המסופר בספר בראשית, במילים קצת שונות. אך יש בו תוספות ודברים החורגים מהסיפור שבתורה, ולכן אציג רק חלק מהחריגות האלה. בכל פעם אתייחס לעשרה פרקים, מתוך חמישים פרקי הספר.
הוא נקרא ספר היובלים בגלל שהוא משתמש בשיטת ספירה ייחודית משלו של הזמנים – לפי שמיטות, כלומר שבע שנים, המתקבצות ליובלים.
כמו לפי כל ספר – אני ממליץ לקרוא את ערך הוויקיפדיה שלו, כי כאן איני מאריך בהקדמות.

תחילה, ספר היובלים פותר בדרכו את הבעיה, כיצד הנחש אמר לאדם 'ביום אכלך ממנו מות תמות', אבל אדם וחווה המשיכו לחיות. אותו פתרון הופיע אחר-כך אצל חז"ל –

יובלים ד –
לט
ומקץ יובל התשעה עשר בשבוע השביעי בשנה השישית בו מת האדם, וכל־בניו קברוהו בארץ אשר נברא שם והוא היה הראשון אשר נקבר בארץ:

מ
וימת שבעים שנה לפני מלאת לו אלף שנים כי אלף שנים כיום אחד לפי העדות אשר בשמים:

מא
לכן כתוב על עץ הדעת לאמור, ביום אכלכם ממנו תמותו:

מב
על־כן לא מלאו לו שנות היום ההוא כי אם מת בו:

*

נקודה שנייה – לפי הכתוב בתורה 'יצר לב האדם רע מנעוריו', אך לפי ספר היובלים זה נכון רק לגבי דור המלאכים החוטאים, בעוד יצר לב האדם הוא דווקא טוב, הגם שהוא יכול לחטוא. כי כך הוא מתאר את הדור החדש –

יובלים ה –
טז
ויעש לכל ברואיו קרב חדש ונכון, אשר לא יחטאו לעולמים לכל קרבם וכל איש יצדק במולדתו לעד:

יז
ועונש כולהם נחרץ וחרות על לוחות השמים בלי עולתה:

יח
וכל הסרים מן הדרך אשר נועד להם ללכת בה אם לא ילכו בה, העונש כתוב לכל קרב ולכל דור:

*

שלישית, הוא מתרעם על ששינו את לוחות הזמנים. רחל אליאור כתבה על כך הרבה, וקראו אצלה. כך הוא אומר –

יובלים ו –
נא
ויעבטון אורחות סדרם, וכל בני ישראל ישכחו את דרך השנים ולא ימצאו עוד:

נב
ויזנחו את ראש החודש וזמנו ואת השבתות, והעוו את כל דרכי השנים:

נג
כי ידעתי את הדבר וכהיום הזה אגידהו לך, ולא אל בינתי אשען כי כן כתוב לפני על הספר ועל לוחות השמים מיוסדת חלוקת הימים:

נד
ולא ישכחו את מועדי הברית, ולא ילכו במועדי הגויים לפי תעתועיהם ולפי דעתם:

*

ולבסוף, לנוח ניתן ספר רפואות, מעניין לדעת –

יובלים י –
יז
ואת הרפואות לכל מדוי הרוחות הגדנו לנוח, ואת מזימות נכליהם להחטיא איך יירפאו בצמחי האדמה:

יח
ויכתב נוח בספר את כל אשר הורינו אותו על כל מיני מרפא:

יט
ככה נכלאו הרוחות הרעות מעל בני נח: