פרק י. בתחילה הוא עוסק בענייני שלטון ומלכות, וגם במשלי יש פסוקים הנוגעים לכך, ואחר-כך הוא עוסק במידות, תחילה בגאווה, ולאחר מכן במידות נוספות. ספר משלי מלא בנושאים אלו.

נקרא –
בן סירא י, מהדורת דוד כהנא, מתוך ויקיטסקט –

(א) שׁוֹפֵט עַם יוֹסֵד עַמּוֹ, וּמֶמְשֶׁלֶת מֵבִין סְדוּרָה.

(ממשלת מבין – ממשלת החכם, היא מסודרת)

(ב) מֶלֶךְ פָּרוּעַ יַשְׁחִית עִיר, וְעִיר נוֹשֶׁבֶת בְּשֶׂכֶל שָׂרֶיהָ.

(עיר נושבת – מיושבת, כאשר שריה נוהגים בשכל)

(ג) כְּשׁוֹפֵט עַם כֵּן מְלִיצָיו, וּכְרֹאשׁ עִיר כֵּן יוֹשְׁבָיו.

(מליציו – שבח העם בא בעקבות התנהגות שופטה ומשפטה)

(ד) בְּיַד אֱלֹהִים מֶמְשֶׁלֶת כָּל גֶּבֶר, וְלִפְנֵי מְחוֹקֵק יָשִׁית הוֹדוֹ.

(הממשלה מה'. השווה –
פַּלְגֵי מַיִם לֶב מֶלֶךְ בְּיַד יְהוָה עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ.
משלי כא, כ)

(ה) בְּיַד אֱלֹהִים מֶמְשֶׁלֶת תֵּבֵל, וְאִישׁ לְעֵת יַעֲמוֹד עָלֶיהָ.

ועתה למידות, ותחילה לגאווה –

(ו) בְּכֵל פֶּשַע אַל תְּשַׁלֵּם רַע לְרֵע, וְאַל תִּהֲלַךְ בְּדֶרֶךְ גַּאֲוָה

(ז) שְׂנוּאָה לְאָדוֹן וַאֲנָשִׁים גַּאֲוָה, וּמִשְּׁנֵיהֶם מַעַל עֹשֶׁק.

(ח) מַלְכוּת מִגּוֹי אֶל גּוֹי תִּסֹּב, בִּגְלַל חֲמַס גַּאֲוָה.

(חמס גאווה – הצירוף הזה לא מופיע בתנ"ך)

(ט) מַה יִּגְאֶה עָפָר וָאֵפֶר, אֲשֶׁר בְּחַיָּיו יוּרַם גִּוְיוֹ.

(אין מקום לגאווה, כאשר האדם הוא עפר ואפר, כפי שאמר אברהם)

(י) שֶׁמֶץ מַחֲלָה יַצְהִיב רוֹפֵא, מֶלֶךְ הַיּוֹם וּמָחָר יִפּוֹל.

(מחלה מפילה את האדם – עוד סיבה לכך שאין מקום לגאווה)

(יא) בְּמוֹת אָדָם יִנְחַל, רִמָּה וְתוֹלֵעָה כִּנִּים וָרֶמֶשׂ.

(ולבסוף – המוות. והוא כבר אמר – תקוות אנוש רימה)

(יב) תְּחִלַת גְּאוֹן אָדָם מוּעָז, וּמֵעֹשֶׂהוּ יָסוּר לִבּוֹ.

(מעושהו – מאלוהים, סר לבו של הגאה)

(יג) כִּי מִקְוֵה זָדוֹן חֵטְא, וּמְקוֹרָהּ יַבִּיעַ זִמָּה.

(יד) עַל כֵּן מִלֵּא לִבּוֹ אֱלֹהִים נָגַע, וַיַּכֵּהוּ עַד כַּלֵּה.

(טו) כִּסֵּא גֵאִים הָפַך אֱלֹהִים, וַיֹּשֶׁב עֲנָוִים תַּחְתָּם.

(הענווים יורשים את מקום הגאים)

(טז) עִקְבוֹת גּוֹיִם טִמְטֵם אֱלֹהִים, וְשָׁרְשָׁם עַד אֶרֶץ קִעֲקָע.

(גוים – כנראה בהוראת גאים, המשך לרעיון הקודם, נעקרים משורשם)

(יז) וְסִחָם מֵאֶרֶץ וַיִּתְּשֵׁם, וַיַּשְׁבֵּת מֵאֶרֶץ זִכְרָם.

(וסחם – מחה אותם)

ועוד מידות –

(יח) לֹא נָאוֶה לֶאֱנוֹשׁ זָדוֹן, וְעַזוּת, אַף – לִילוּד אִשָּׁה.

(נגד הזדון והעזות)

(יט) זֶרַע נִכְבָּד מַה זָּרַע לֶאֱנוֹשׂ, [זֶרַע נִכְבָּד יְרֵא אֱלֹהִים

, זֶרַע נִכְבָּד שׂוֹמֵר מִצְוָה.

(כ) זֶרַע נִקְלֶה מַה זָּרַע לֶאֱנוֹשׁ], זֶרַע נִקְלֶה עוֹבֵר מִצְוָה.

(הנכבד ירא אלוהים ושומר מצווה, והנקלה לא)

(כא) בֵּין אַחִים רֹאשָׁם נִכְבָּד, וִירֵא אֱלֹהִים בְּעַמּוֹ.

(כמו שהבכור נכבד בין האחים, כך ירא אלוהים נכבד בעמו)

(כב) גֵּר וְזָר נָכְרִי וָרָשׁ, תִּפְאֶרֶת יִרְאַת אֱלֹהִים

(כנראה – גם לאלה הנזכרים, שהם במעמד חברתי נחות, יראת אלוהים מוסיפה כבוד)

(כג) אֵין לִבְזוֹת דַּל מַשְׁכִּיל, וְאֵין לְכַבֵּד עַוָּל אֲשֶׁר הוּרָם.

(דל משכיל – ביטוי ממשלי)

(כד) נָגִיד מוֹשֶׁל וְשׁוֹפֵט נִכְבָּדוּ, וְאֵין גָּדוֹל מִיְּרֵא אֱלֹהִים.

(כה) עֶבֶד מַשְׂכּיל הוּרָם, וְעֶבֶד סָכָל לֹא יִתְאוֹנֵן.

(כו) אַל תּתְחַכַּם לַעֲבוֹד חֶפְצֶךָ, וְאַל תִּתְכַּבֵּד בְּמוֹעֵד צָרְכֶּךָ.

(כז) טוֹב עוֹבֵד וְיוֹתֵר הוֹן, מִמִּתְכַּבֵּד וַחֲסַר מַתָּן.

(השווה –
טוֹב נִקְלֶה וְעֶבֶד לוֹ מִמְּתַכַּבֵּד וַחֲסַר לָחֶם.
משלי יב, ט)

(כח) בְּנִי בַּעֲנָוָה כַּבֵּד נַפְשֶׁךָ, וְיִתֶּן לְךָ טַעַם וְכָבוֹד אָבַדְתָּ.

(בענווה כבד נפשך – ענווה אינה סותרת כבוד עצמי, אומר בן סירא)

(כט) מַרְשִׁיעַ נַפְשׁוֹ מִי יַצְדִיקֶנּוּ, וּמִי יְכַבֵּד מַקְלֶה נַפְשׁוֹ.

(וממשיך – אם אתה מרשיע את עצמך, מי יוכל להצדיק אותך, ואם אתה מבזה את עצמך, מי יוכל לכבד אותך?)

ומסיים בהשוואת עושר וכבוד –

(ל) יֵשׁ דַּל נִכְבָּד בִּגְלַל שִׂכְלוֹ, וְיֵש נִכְבָּד בִּגְלַל עָשְׁרוֹ.

(השוו –
לְפִי שִׂכְלוֹ יְהֻלַּל אִישׁ וְנַעֲוֵה לֵב יִהְיֶה לָבוּז.
משלי יב, ח)

(לא) נִכְבָּד בְּעָשְׁרוֹ אֵיכָכָה, וְנִקְלֶה בְּעָנְיוֹ אֵיכָכָה.

(לב) הַמִּתְכַּבֵּד בְּדַלּוּתוֹ, בְּעָשְׁרוֹ מִתְכַּבִּד יֹתֵר.

(בעל הכבוד על אף דלותו, כשיעשיר יהיה עוד יותר מכובד)

(לג) וְהַנִּקְלֶה בְּעָשְׁרוֹ, בְּדַלּוּתוֹ נִקְלֶה יוֹתֵר.

(וחסר הכבוד למרות עושרו, כשיעני יהיה יותר חסר כבוד)

לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהוָה.
ויקרא יט, יח.

נראה שכבר הכול נאמר על פסוק זה, ובכל זאת אביא כמה פירושים.

ראשית, יש להביא איתו את הפסוק המקביל לו –

כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי י״י אֱלֹהֵיכֶם.
ויקרא יט, לד.

מכאן ניתן אולי ללמוד – ואהבת לרעך – הדומה לך, ואהבת לגר – השונה ממך, כולם זכאים לאהבה במידה שווה.
ואולם, ראוי לציין, כי רבו הפירושים ביהדות המצמצמים את הוראת הפסוק רק לרעך היהודי, או אף שומר המצוות. ואילו אהבת הגר מצומצמת ל'גר הצדק' בלבד, כלומר מי שהתגייר.

אך נקרא כמה פירושים –

רשב"ם לא מזכיר את רעך היהודי, אך כן מציין את רעך הטוב –
ואהבת לרעך כמוך – אם רעך, אם טוב. אבל אם הוא רשע – כדכתיב: יראת י״י שנאת רע (משלי ח׳:י״ג).

אבן עזרא מתפלמס עם המבחינים בין לרעך ואת רעך –
ואהבת לרעך – על דעת רבים: שהלמ״ד נוסף, כלמ״ד הרגו לאבנר (שמואל ב ג׳:ל׳).

ועל דעתי: שהוא כמשמעו, שיאהב הטוב לחבירו כאשר יאהב לנפשו.

וטעם אני י״י – כי אני אלוה אחד בראתי אתכם.

רמב"ן מבחין בין רגש האהבה ומעשה האהבה –
[וטעם: ואהבת לרעך כמוך – הפלגה, כי לא יקבל לב האדם שיאהב את חבירו כאהבתו את נפשו. ועוד שכבר בא רבי עקיבא ולימד: חייך קודמין לחיי חבירך (בבלי ב״מ ס״ב.), אבל תצוה התורה שיאהוב את חברו בכל ענין כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב.
…

לבסוף, מצאתי שרש"ר הירש אומר דברים יפים מאוד, אמנם ארוכים (ואת סופם לא אביא), אבל הם נקראים בקלות ומאירים עיניים. הוא מסכים עם רמב"ן שאין מדובר ברגש, אלא במעשה, אך לפיו מדובר באהבה לכל הברואים –

ואהבת לרעך כמוך אני ה׳ – זהו הכלל שצריך להנחות את כל התנהגותנו החברתית, במחשבה, בדיבור ובמעשה. הנאצל שברגשותינו כלפי אלוקים ואדם הוא ה״אהבה״. ״אהבה״ היא ״הב(ה)״ בתוספת האל״ף המייחדת, ומשמעותה: הן למסור עצמו אל הזולת, והן למשוך את הזולת קרוב אליו (השווה פירוש, בראשית לז, ד). שניהם יחד מהווים את ה״אהבה״, ההפך מ״שנאה״ (עיין לעיל פסוק יז).
והנה, לא נאמר כאן ״ואהבת את רעך״ כלשון הכתוב בכל מקום אחר (למעט פסוק לד, המקביל לפסוקנו). הדבר יהיה כרוך באהבת אישיותו של הזולת כשם שאנחנו אוהבים את עצמנו – וזוהי דרישה שלא ניתן לעולם למלאה. שכן חובת האהבה הנידונית כאן מוטלת עלינו ביחס לכל רעינו; אך האהבה הקשורה לאישיותו של הזולת תלויה בתנאים המתקיימים רק לעתים רחוקות. אהבה כזו מיוסדת על התאמה הדדית וקִרבה בין הנפשות – תכונות המצויות רק בין אנשים מועטים. דוד מצא ביהונתן ידיד נפש, ועל האהבה ביניהם נאמר: ״וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ״ (שמואל א יח, א).
מה שנאמר כאן הוא ״ואהבת לרעך כמוך״. ״לרעך״ (מילולית: ״אל רעך״) מתייחס לא לאישיותו של הזולת, אלא לכל דבר שנוגע לאישיותו; כל המצבים הקובעים את מעמדו בחיים, בין לטוב בין למוטב. לאלה נכוון את אהבתנו. עלינו לבקש את טובתו בדיוק כפי שאנו מבקשים את טובתנו. עלינו לשמוח בשמחתו כאילו הייתה זו שמחתנו, ולהתאבל על צערו כאילו היה צערנו; נסייע בחשק רב לקדם את טובתו כאילו הייתה זו שלנו, ולהרחיק ממנו כל צרה כאילו הצרה באה עלינו (השווה בראשית נ, יז).
זוהי דרישה שנוכל לקיים אפילו בנוגע לאדם שאין לנו כל רגש קִרבה כלפיו. שכן דרישה זו של אהבה אין לה דבר עם אישיות הזולת, ואינה מיוסדת על אף אחת מתכונותיו; אלא יסודה הוא ״אני ה׳⁠ ⁠״. בשם ה׳ הוטלה עלינו חובה זו ביחס לכל רעינו; שכן ה׳ הוא זה שנתן לכל בני האדם את התפקיד להיות רֵעים זה לזה. כל אדם צריך למצוא ברעהו ״מרעה״: חברך צריך לקדם את טובתך, וטובת חברך צריכה להיות כטובתך (השווה פירוש לעיל פסוק טז, ובראשית ד, א–ב). אף אחד לא יחשוש מהצלחת חבירו או שיקווה להרוויח מכשלונו; אף אחד לא ישמח בהצלחתו שלו כל עוד חבירו כושל לצדו.
״ואהבת לרעך כמוך״: האדם השלם מבחינה רוחנית ומוסרית אינו מבדיל בין טובת חבירו לטובת עצמו. שכן מה שמביא אותו לבקש אחר טובת עצמו, מביאו גם לבקש את טובת חבירו. אהבת עצמו, אף היא, אינה אלא הכרה בחובה. הוא רואה בעצמו רק את מעשה ידי ה׳. ה׳ הפקיד בידיו את צלמו, והוא חייב להביאו לאותה שלימות גופנית רוחנית ומוסרית שה׳ קבע לו כרצונו. למען שלימות זו ה׳ הביא אותו לקיומו הארצי והדריך אותו בתורתו; ומתוך אותה הכרה בחובה הוא מפנה את אהבתו לטובת חבירו. הוא אוהב אותו כמעשה ידי ה׳, אשר כמוהו עצמו נברא בצלם אלוקים. באהבתו לבריותיו של ה׳ הוא מבטא את אהבתו לה׳: ״אוהב את המקום ואוהב את הבריות״ (אבות ו, א).
חז״ל מביאים פסוק זה, לא רק כעיקרון של אהבה כללית לזולת (עיין נדרים סה:); בנוסף הם לומדים ממנו את החיוב לנהוג באנושיות, גם עם רשע שנידון למיתה (עיין סנהדרין נב. ועוד): ״ואהבת לרעך כמוך – ברור לו מיתה יפה״. הם גם לומדים מהפסוק כלל לגבי זוגות נשואים: עליהם להימנע מרשמים חושניים העלולים למַעט את חיבתם ההדדית (עיין קידושין מא. ועוד).
ידוע מאמרו של הלל: ״דעלך סני לחברך לא תעביד״. זאת הייתה תשובתו לעובד כוכבים שביקש ממנו ללמדו את כל התורה על רגל אחת. והוא הוסיף לתשובתו את ההערה: ״זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור״ (שבת לא.). מאמרו של הלל רק מבטא על דרך השלילה את האמור בתורה (״ואהבת״ וגו׳) כמצווה חיובית.
״דעלך סני לחברך לא תעביד״ מכריז על השוויון המוחלט בין כולם, כעיקרון המנחה את כל מעשינו. הוא קורא לנו שנדרוש את שלום רענו כאילו היה שלנו; שנהפוך אנוכיות ואהבה עצמית לאהבה וכבוד לרענו; ושנלמד לאהוב ולכבד כל רע כשווה־ערך מלא אלינו.
השם ״חברך״ במובנו הרחב, כולל לא רק את כל רעינו בני האדם, אלא גם את כל רעינו הברואים; ובמובן רחב זה, מאמר הלל הוא באמת תמצית כל התורה. שכן זוהי כל כוונת התורה: היא שומרת אותנו מכל דבר ״סני״, המתנגד באיבה לשלומנו ולשלום כל יתר הברואים שאנו חולקים אתם את העולם הזה. וביחד עם זה היא גם מגדירה לנו מהו ״סני״, מהו האויב לשלומנו ולשלום העולם. אַל לנו להסתמך על שיקול דעתנו הסובייקטיבי, על רגשותינו הלא ברורים ועל תבונתנו המוגבלת, כדי לקבוע מהו אויב. אלא עלינו לקבל מהתורה את קנה־המידה שנתגלה בחכמת ותבונת ה׳. זהו הדבר שקראו הלל ״פירושה״; זהו ביאור ״עלך ועל חברך סני״, שצריכים ללומדו מהתורה. כפי שמבאר רש״י (שם): ״⁠ ⁠׳אידך׳ – שאר דברי תורה, ׳פירושה׳ – דהא מלתא הוא לדעת איזה דבר שנאוי, ׳זיל גמור׳ – ותדע״.
אולם מי שיפרש את מאמר הלל כאומר: ״אל תעשה לזולת את מה שאינך רוצה שהזולת יעשה לך״, הריהו הופך את דברי הלל למאמר של חכמת חיים: ״אם אינך רוצה שאחרים יעשו לך רע, אל תרע להם. שכן אלימות גוררת אלימות ועוול מוליד עוול; לפיכך מי שאינו רוצה שיעשו לו עוול, אַל יעשה הוא עוול״. מי שאומר כך, לא רק שאינו מוסר דברים בעלי תוכן תורני, אלא שאינו אומר שום דבר בעל ערך מוסרי. כל דבריו אינם אלא עניין תועלתי גרידא; חשבון של טובה עצמית נעשה עבורו לעיקרון מנחה לכל התנהגותו האנושית.
…

*

הזכיר לי את העניין פוסט של תומר פרסיקו מהיום, שסוקר מאמר המתחבט בין כיבוד אדם באשר הוא אדם, ובין כיבוד תרבותו הייחודית והנבדלת. בעיניי, לפי הדברים שהצגתי כאן, אין באמת סתירה בין השניים –

לפני זמן מה נתקלתי בטענה, כי הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית מדגישה את יכולת הבחירה, אך בעצם מה שחשוב הוא במה אתה בוחר, ולא עצם הבחירה.
לכך עניתי כמה תשובות –
ראשית, כפי שכתבתי בסקירה על סימון דה בובואר לפני זמן מה, האקזיסטנציאליזם בהחלט מוביל לתורה מוסרית, עליה היא כותבת, שעיקרה – כיבוד החופש של הזולת, בדיוק כמו החופש שלך.
ושנית, שיש ערך עצמי גם לעצם הבחירה, ולפי כמה הוגים יהודים היא חלק מ'צלם אלוהים'. כך שהיא כמו איבר בגוף, נאמר יד, אף כי נכון כי השאלה הבאה החשובה היא מה אנו עושים עם יד זו.

אבל למעשה, יתכן שיש דברים בגו, ויש לכך דוגמה בולטת, שכבר התייחסתי אליה לא מזמן –
סארטר מספר בספרו 'האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם', שבא אליו צעיר עם בעיה – הוא רוצה להתגייס ולעזור לכוחות צרפת במלחמה, מלחמת העולם השנייה, אך מצד שני הוא לא רוצה להשאיר את אימו החולה לבדה. הוא בא לסארטר כדי שיסייע לו בדילמה זו.
והנה, מה שסארטר אמר לו הוא פחות או יותר – זו הבחירה שלך, אתה צריך להכריע, ולא שום דבר מעבר לזה.
אבל האם זו בכלל עצה? הצעיר ידע שזו בחירתו, ובדיוק בגלל זה הוא ביקש עצה, ודבריו של סארטר כלל לא הועילו לו. האם על כך נהלל את הפילוסוף ואת הפילוסופיה שלו?

ולמעשה, את הדיון הזה אפשר למצוא גם בכתובים.
בנוגע לבחירה ישנו הפסוק הידוע –

הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ.
דברים ל, יט.

וידועים דברי הרמב"ם בשמונה פרקים, שהביא פסוק זה כדי לחזק את מציאותה של הבחירה החופשית. וידועים גם דברי חז"ל שאמרו – למען תחיה – בעולם הבא.

אבל יש כאן נקודה נוספת בעייתית לכאורה, שהרי למה צריך לצוות לבחור בחיים? האם זה לא ברור? האם זה לא האינסטינקט האנושי הבסיסי?
ונראה שכמה מפרשים מתייחסים בדיוק לנקודה זו –

ראשית, רש"י –
ובחרת בחיים – אני מורה לכם שתבחרו בחלק חיים, כאדם האומר לבנו: בחר לך חלק יפה בנחלתי, ומעמידו על חלק היפה, ואומר: את זה ברור לך. ועל זה נאמר: י״י מנת חלקי וכוסי אתה תומך גורלי (תהלים ט״ז:ה׳) – הנחת ידי על גורל הטוב, את זה קח לך.

ור"י בכור שור אומר בצורה מפורשת יותר –
ובחרת בחיים – אני נותן לך עצה הוגנת לך. אף על פי שדבר פשוט הוא לבחור בחיים, אני אלמדך דרך החיים.

וכדאי להוסיף גם את דברי רש"ר הירש –
ובחרת בחיים למען תחיה וגו׳ – לא בלי מחשבה ורצון, לא במקרה, זוכה אדם לחיים. אלא הוא חייב להחליט על כך במכוון, מתוך כובד ראש. עליך לבחור בחיים אם חפץ אתה לחיות.

*

הנה כי כן, לפי פסוק זה, אמנם יש חשיבות לעצם יכולת הבחירה, אך חשוב גם במה תבחר, והטוב הוא לבחור בטוב.

*

לבסוף אציין, כי פילוסוף נוסף שצעירים היו באים להתייעץ איתו הוא פרופ' ישעיהו ליבוביץ ז"ל, ואיני יודע מה טיב העצות שנתן. אבל ברור שלעיתים היו לו עצות ברורות, כגון בעניין ההשתמטות מהשירות בצה"ל – באופן מפתיע נושא דומה לזה שעסק בו סארטר.

*

הזכיר לי את העניין פוסט (ארוך מאוד) של נדב שנרב היום על בחירה חופשית ופיזיקה, כולל תורת הקוונטים –

https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=364446625280552&id=100051456511332

קריאה בספר היובלים לה-מ.
כאן אתרכז בהמשך הסיפור של יעקב ועשיו, שמופיע כאן בהרחבה.

תחילה הורי יוסף מביעים חשש שאחרי מותם עשיו ינקום ביעקב, אך כשהם פונים לעשיו בפיו רק מילים טובות ומרגיעות –

יובלים לה –
כז
ותשלח רבקה ותקרא לעשו ויבוא אליה, ותאמר אליו שאלה אנוכי שואלת מעמך בני והואילה נא לעשות את אשר אומר אליך בני:

כח
ויאמר הנני לעשות את כל אשר תאמרי אלי, ולא אמנע את שאלתך:

כט
ותאמר אליו הנני שואלת מעמך, כי במותי תשאני ותקברני אל שרה אם אביך:

ל
וכי תאהבו איש את אחיו אתה ויעקב אחיך, ולא יחשוב איש רעה על אחיו כי אם באהבה יחיו יחדו:

לא
למען תצליחו בָּנַי ותכָּבדו על הארץ, ולא ישמח אויב עליכם, ומצאתם רחמים בעיני כל אוהביכם:

לב
ויאמר הנני לעשות את כל אשר אמרת אלי ובמותך אקבור אותך אל שרה אם אבי, באהבתך את עצמותיה כי תהיינה אצל עצמותיך:

לג
וגם את יעקב אחי אוהב מכל בשר, אין לי אח על כל הארץ מלבדו:

לד
ולא אגדיל לעשות באהבתי אותו כי אחי הוא, ושנינו יחד נזרענו בבטנך ויחדו יצאנו מרחמך:

לה
ואם לא אוהב את אחי את מי אוהב? ואבקשה ממך גם אני כי תצווי את יעקב עלי ועל בני כאשר ידעתי כי מלוך ימלוך עלי ועל בני:

לו
כי ביום אשר ברך אבי אותו, שם אותו לגביר ואותי לעבד:

לז
ונשבעתי לך כי אאהוב אותו, ולא אחרוש עליו רעה כל ימי חיי בלתי אך טוב:

לח
וישבע לה על כל הדבר הזה:

לט
ותקרא את יעקב לעיני עשו, ותצו את [יעקב] על פי הדברים אשר דברה אל עשו:

מ
ויאמר הנני לעשות רצונך, בערוב נפשי כי לא יצא כל רע ממני ומבני על עשו אחי ורק אהבה תקדמהו:

מא
ויאכלו וישתו היא ובניה בלילה ההוא, ותמת בת שלשה יובלים ושבוע אחד ושנה אחת בלילה ההוא:

מב
ויקברו אותה שני בניה עשו ויעקב, אל המערה אצל שרה אם אביהם:

*

וגם יצחק מברכם בברכה יפה –

יובלים לו –

א
ובשנה השישית לשבוע ההוא קרא יצחק לשני בניו עשו ויעקב, ויבואו אליו ויאמר אליהם, בני אנכי הולך בדרך אבותי אל מעון הנצח אשר שם אבותי :

ב
קברו אותי אל אברהם אבי במערת המכפלה על שדה עפרון החתי אשר קנה אברהם לאחוזת קבר, שמה תקברוני:

ג
וזאת אצוה אתכם בני, עשו צדקה ומשפט בארץ, למען יביא ה' עליכם את כל אשר דיבר לעשות לאברהם ולזרעו :

ד
ואהבו איש את אחיו, בני, כאשר יאהב איש את נפשו, ובקשו איש טובת אחיו ועשו בלב אחד על הארץ, באהוב איש לרעהו כמוהו:

ה
ועל האלילים אצוה אתכם כי תשליכום ותשנאו ולא תאהבו אותם, כי מוקש המה אל העובדים אותם ואל המשתחוים להם:

ו
זכרו בני את ה' אלהי אברהם אביכם, וכאשר גם אנכי אחריו כבדתי אותו ועבדתי אותו באמת:

ז
למען ישיש עליכם להרבות אתכם ולהפרות את זרעכם, למען ירבה אתכם ככוכבי השמים לרוב ויטע אתכם על הארץ וכל צמח צדקה אשר לא ינתש בכל דורות עולם:

ח
ועתה אשביעכם בשבועה גדולה, כי אין שבועה גדולה מהישבע בשם המבורך והמכובד והגדול אשר עשה שמים וארץ וכל היקום:

ט
כי תיראו אותו ותכבדוהו וכי תאהבו איש את אחיו ברחמים ובאמת ולא יחרוש איש רעה על אחיו מעתה ועד עולם כל ימי חייכם, למען תצליחו בכל מעשיכם ולא תאבדו:

י
ואיש מכם כי יעשה רעה לאחיו, ידוע תדעו מעתה כי כל העושה רע לאחיו יפול בידו ויכרת מארץ החיים וגם זרעו יאבד מתחת השמים:

*

ואולם, מיד אחר-כך, בפרקים לז-לח, מתוארת מלחמה בין יעקב בעשיו, בה ניצחו יעקב ועשיו. עשיו לא זכר את דברו, למרות כל מה שהבטיח.

פרק ט, ובו שלושה חלקים –
א. עצות לזהירות מנשים, בדומה לספר משלי –

לִשְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה.
משלי ז, ה.
ועוד הרבה.

ב. עוד עצות ממה להתרחק

ג. עוד עצות חיוביות.

נקרא –
בן סירא ט, מהדורת דוד כהנא, מתוך ויקיטקסט –

א. זהירות מנשים –
(א) אַל תְּקַנֵּא אֶת אֵשֶׁת חֵיקֶךָ, פֶּן תִּלְמַד עָלֶיךָ רָעָה.

(ב) אַל תַּקְנֶא לְאִשָּׁה נַפְשְׁךָ, לְהַדְרִיכָהּ עַל בָּמוֹתֶיךָ.

(ג) אַל תִּקְרַב אֶל אִשָּׁה זָרָה, פֶּן תִּפּוֹל בִּמְצוּדֹתֶיהָ.

(ד) עִם זוֹנָה אַל תִּסְתַּיֵּד‏^[1], פֶּן תִּלָּכֵד בְּלִקְחֹתֶיהָ.

1. מלשון סוד.

(ה) לְהִתְנַבֵּל בְּמַרְאֵה עֵינֵיךָ, וּלְשׁוֹמֵם אֲחַר בֵּיתָהּ.

(ו) עִם מְנַגְּנוֹת אַל תִּדְמוֹךְ‏^[2], פֶּן יִשְׂרְפֻךָ בְּפִיפִיֹתָם.

^[2] כהנא העיר שהוא ט"ס וצ"ל "תדרוך", ואין הגהתו נראית. שורש ד.מ.ך הארמי מקביל ל-ש.כ.ב העברי.

(ז) בִּבְתוּלָה אַל תִּתְבּוֹנֵן, פֶּן תִּוָּקֵש בַּעֲנָשֶׁיהָ.

(ח) אַל תִּתֵּן לְזוֹנָה נַפְשְׁךָ, פֶּן תָּסֵב נַחֲלָתֶךָ.

(ט) הַעֲלִים עַיִן מֵאֵשֶׁת חֵן, וְאַל תַּבִּיט אֶל יֹפִי לֹא לָךְ.

(י) בְּתֹאַר אִשָּׁה הָשְׁחְתוּ רַבִּים, [וַעֲצוּמִים כָּל הֲרוּגֶיהָ,] וְכֵן אֹהֲבֶיהָ בְּאֵשׁ תְּלַהֵט.

(יא) עִם בַּעְלָהּ אַל תִּטְעָם, וְאַל תָּסֵב עִמּוֹ שִׁכּוֹר.

(יב) פֶּן תַּטֶּה אֵלֶיהָ לֵב, וּבְדָמִים תִּטֶּה אֶל שָׁחַת.

ב. עוד עצות.
(יג) אַל תִּטֹּשׁ אוֹהֵב יָשָׁן, כִּי חָדָשׁ לֹא יִדְמֶה לוֹ.

(יד) יַיִן חָדָשׁ אוֹהֵב חָדָשׁ, וְיָשָׁן – אַחַר אוּלַי תִּשְׁתֶּינוּ.

(טו) אַל תְּקַנֵּא בְּאִישׁ רָשָׁע, כִּי לֹא תֵּדֵע מַה יּוֹמוֹ.

(השווה –
אַל תְּקַנֵּא בְּאִישׁ חָמָס וְאַל תִּבְחַר בְּכָל דְּרָכָיו.
משלי ג, לא)

(טז) אַל תְּקַנֵּא בְּזָדוֹן מַצְלִיחַ, זְכֹר כִּי עַד מַוֶת לֹא יִנָּקֶה.

(השווה –
דּוֹם לַיהוָה וְהִתְחוֹלֵל לוֹ אַל תִּתְחַר בְּמַצְלִיחַ דַּרְכּוֹ בְּאִישׁ עֹשֶׂה מְזִמּוֹת.
תהילים לז, ז)

(יז) רְחַק מֵאִישׁ שַׁלִּיט לַהֲרוֹג, וְאַל תִּפְחַד פַּחֲדֵי מַוֶת.

(יח) וְאִם קָרַבְתָּ לֹא תֶאְשָׁם, פֶּן תִּקַּח אֶת נִשְׁמָתֶךָ.

(יט) דַּע כִּי בֵין פַּחִים תִּצְעָד, וְעַד רֶשֶׁת תִּתְהַלָּךְ.

ג. על דרך החיוב.
(כ) בְּכֹחֲךָ קְנֵה רֵעֶךָ, וְעִם חֲכָמִים תִּסְתַּיָּד.

(כא) עִם נָבוֹן יְהִי חֶשְׁבּוֹנֶךָ, וְכָל סוֹדְךָ בֵּינוֹתָם.

(כב) אַנְשֵׁי צֶדֶק בַּעֲלֵי לַחְמֶך, וּבְיִרְאַת אֱלֹהִים תִּפְאַרְתֶּךָ.

(כג) בְּחַכְמֵי יָדַיִם יֵחָשֵׁב יוֹשֵׁר, וּמוֹשֵׁל בְּעַמּוֹ חָכָם.

(כד) בּוֹטֶה נוֹרָא בָּעִיר, אִישׁ לָשׁוֹן וּמַשָּׂא עַל פִּיהוּ יְשֻׁנֶּא.

(בוטה – מלשון ביטוי, איש לשון – רכלן, הוא יישנא, כנראה).

בסוף דבריו, בעל קהלת מזהיר –

וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר.
קהלת יב, יב.

מהו עשות? אבן עזרא הדייקן מסביר – קנות, במובן קנות חכמה, כלומר לקרוא בהם וללמוד אותם. ורק כאפשרות שנייה הוא מזכיר כתיבה. אלו דבריו –

ויותר – הזהר מעשות ספרים – כמו: השמרו לכם עלות בהר (שמות י״ט:י״ב).
וענין עשות – קנות.
או: כתיבה, כי אין קץ להם.

ומהו להג? זו מילה יחידאית בתנ"ך, ואבן עזרא מסביר אותה כלימוד, ועל פי הערבית – כקריאה. אלו דבריו –

ולמ״ד להג שורש כְלַמֶ״ד לִמֵד דעת (קהלת י״ב:ט׳), כמשקל להט החרב (בראשית ג׳:כ״ד), ואין לה דומה. ובלשון ישמעאל: הוא כמו קריאה.

וכאן נוכל להוסיף כי שורש הבסיס פה הוא 'הג', כמו ב'הגה', שעניינו דיבור, וגם מחשבה.

אם כך, קהלת ממליץ לא להרבות בלימוד ספרים, אלא פשוט 'את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור'.

*

כך גם מפרש בעל עקדת יצחק, למשל –

ויותר מהמה – יראה לכן בני הזהר הרבה מהם ומדבריהם ותתיישר בהם יותר מהמה, רצוני (לומר) יותר מהבהמות ההמה המתיישרות בדרבונות, כמו שחוייב לפי ערך המיישר והמיושר. כי זה ולא זולת תכלית כונתם בחבוריהם.

שאם לא כן עשות ספרים הרבה מזולת שיושגח הכתוב בהם ויעשהו אין קץ לשום תכלית לו שיועיל. אדרבה הוא להג הרבה יגיעת בשר לא לעזר ולא להועיל.

וכבר כתב הפילוסוף (אריסטו) בא׳ מספר המדות הרודף אחר התאוות לריק ישמע ולבלתי הועיל כי אין התכלית כי אם המעשה וערבים עלינו דברי דודים שאמר (משנה אבות א׳) לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה.

*

ולבסוף, מדרש רבה מבין את הפסוק כמדבר על הספרים החיצוניים. ומכיוון שאני מתייחס אליהם כאן לאחרונה, אביא את דבריו –

וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר – מְהוּמָה, שֶׁכָּל הַמַּכְנִיס בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ יוֹתֵר מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה סְפָרִים, מְהוּמָה הוּא מַכְנִיס בְּבֵיתוֹ, כְּגוֹן סֵפֶר בֶּן סִירָא וְסֵפֶר בֶּן תִּגְלָא. וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִיעַת בָּשָׂר, לַהֲגוֹת נִתְּנוּ וְלֹא לִיגִיעַת בָּשָׂר נִתְּנוּ.

להגות ניתנו – כלומר, לפי דעת חז"ל, אכן מותר לקרוא בספרים אלה, אך אין טעם להעמיק בהם יותר מדי.

*

לבסוף, זה גם מה שאומר רבי אלעזר בן עזריה בפרקי אבות –

הוּא הָיָה אוֹמֵר:

כָּל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, לְמָה הוּא דּוֹמֶה?
לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מְרֻבִּין וְשָׁרָשָׁיו מֻעָטִין, וְהָרוּחַ בָּאָה וְעוֹקְרַתּוּ וְהוֹפְכַתּוּ עַל פָּנָיו,
שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו יז, ו): "וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה, וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב, וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר, אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב".
אֲבָל כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, לְמָה הוּא דּוֹמֶה?
לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מֻעָטִין וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּין, שֶׁאֲפִלּוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ –אֵין מְזִיזִין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר (שם):"וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם, וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן, וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי".
אבות ג, יז

קריאה בספר היובלים לא-לד.
מכיוון שבחלק זה, פרקים לא-מ, יש הרבה דברים להציג, אחלקו לשניים – פרקים לא-לד, ופרקים לה-מ.

בפרק לא מסופר על ברכה מיוחדת שמקבלים לוי ויהודה, שבטי הכהונה והמלכות, אביא רק את סיומו –

יובלים לא –
מו
ויזכור יעקב את הברכה אשר ברך אביו אותו ואת שני בניו לוי ויהודה, וישמח ויברך את אלוהי אבותיו אברהם ויצחק ויאמר:

מז
עתה ידעתי כי תקות עולם לי ולבני לפני אלוהי כל היקום ונועד הדבר על שניהם ונרשם להם לעדות עולם על לוחות השמים, כאשר ברך אותם יצחק:

*

ובפרק הבא הוא ממשיך לספר על לוי, וממנו הוא לומד את דיני מעשר. לכל אורך הספר חוקי התורה נלמדים מתוך המעשים המסופרים, אך בדרך-כלל לא הבאתי חלקים אלה. הנה כמה פסוקים על כך –

יובלים לב –
יג
ויכהן לוי בבית אל לפני יעקב אביו ביתר שאת על עשרת אחיו, ויהי שם לכוהן:

יד
ויתן לו יעקב את נדרו, ויתן גם את המעשר השני לה', ויקדש אותו ויהי לו קודש:

טו
ועל כן נועד לחוק בשמים לתת את המעשר השני, לאכול אותו לפני ה' במקום הנבחר לשכן שמו שם שנה בשנה:

*

והוא מספר בפירוט על מעשה ראובן ובלהה, וממנו הוא לומד על איסור משכב עם אשת האב –

יובלים לג –
ד
וישכב אצלה על המיטה ויגל את ערוותה, ותלפות אותו ותצעק:

ה
ויהי כהכירה אותו כי ראובן הוא ותיכלם מפניו ותרף את ידה ממנו, ותברח ותתאבל מאוד על המעשה הזה ולא הגידה לאיש דבר:

ו
ויהי כבוא יעקב לפקוד אותה ותאמר אליו אינני טהורה לך כי אם חללה אני לך, כי ראובן עינה אותי ושכב עימי בלילה כאשר ישנתי באהלי ולא ידעתי אותו עד אם גילה ערותי ושכב עימדי:

*

ועוד הוא מספר על מלחמת בני יעקב באמורים, אשר נזכרה בתורה רק ברמז – 'אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי', אומר יעקב בסוף ימיו. הנה חלק –

יובלים לד –
א
ובשנה השישית לשבוע הזה ליובל הארבעים וארבעה, שלח יעקב את בניו לשמור את צאנו ועבדיו איתם בשדה שכם:

ב
וייאספו עליהם שבעת מלכי האמורי להכותם נפש בהחבאם תחת השיחים, ולקחת את מקניהם:

ג
ונשיהם ויעקב ולוי ויהודה ויוסף ישבו בבית יצחק אביהם כי רוחו נעצב ולא נתן אותם ללכת, ובנימין הקטן שאר את אביו:

ד
ויבואו מלכי תפה ואריזה ושרגן ושילו וגיץ ומלך בית חורון ומניזכיר, וכל היושבים על ההר ההוא היושבים ביערי ארץ כנען:

ה
ויוגד ליעקב לאמור מלכי האמורי כיתרו את בניך, ואת מקניהם שבו ויבוזו:

ו
ויקם מביתו הוא ושלושת בניו וכל נערי אביו ונעריו, ויצא לקראתם שמונה מאות איש תופשי חרב:

ז
ויכו אותם בשדה שכם וירדפו אחרי הנסים, ויהרגו את אריזה ואת תפה ואת שרגן ואת אמניסקינו ואת גגניז:

ח
ויאסוף את מקנהו ותעוז ידו עליהם, וישם מס עליהם לתת לו את פרי אדמתם:

ט
ויבנו את רובל ואת תמנת חרס:

י
וישב בשלום ויכרות להם ברית, ויהיו לו לעבדים עד רדתו עם בניו מצרימה:

*

ומסיפור יוסף הוא לומד את חוק יום כיפור –

יובלים לד –
כג
לכן נועד בקרב בני ישראל להתאבל ביום העשירי לחודש השביעי, ביום אשר הגיע שמע אבל יוסף אל יעקב אביו:

כד
לבקש בו כפרה בשעיר עזים בעשור לחודש השביעי אחת בשנה על חטאותם, כי הפכו את רחמי אביהם לאבל על יוסף בנו:

כה
והיום הזה נועד להם להתאבל בו על חטאתיהם ועל כל פשעיהם ועל עוונותם, להטהר ביום הזה אחת בשנה:

איכשהו הגעתי לערוץ יו-טיוב נחמד – The Bible project – שיש בו סרטונים קצרים, בני חמש דקות בדרך כלל, על נושאים שונים בתנ"ך. צפיתי בכמה עשרות סרטונים, וזה יפה מאוד, אף כי לי הם לא חידשו הרבה.

אבל יש לי שתי הערות בנוגע לכך –
ראשית, כפי שכתבתי בפייסבוק –
איכשהו הגעתי לאיזה ערוץ יו-טיוב אחד, שבו סרטונים קצרים על נושאים בתנ"ך, כולל אנימציה נחמדה. הסתכלתי על מספר הצפיות – 2.4 מיליון!
לעומת זאת, גם לי יש בלוג קטן על תנ"ך, ואני חושב שאני מביא בו דברים נחמדים, אבל מספר הצפיות אצלי 2-7 בערך.
טוב, אצלי אין אנימציה…
(והוא גם בעברית, ולא באנגלית. וכן, הוא מתמקד רק ב'ברית הישנה').

לזאת אוסיף עכשיו, כי בעצם יש בעברית דבר דומה לפרויקט הזה, והוא שורת סרטוני אנימציה שעשו בפרויקט 929 על כל התנ"ך, ובטוח שיש להם צפיות רבות. שווה לראות גם אותם.

ושנית –
החוויה שלי במהלך הצפייה נעה – בהתחלה החומר מהתנ"ך תמיד מעניין ומגוון, אך אז תמיד בסוף הסרטון הם מסיימים עם ג'יזס. כל דבר מוביל לג'יזס. הקורבנות, הכוהנים, הנביאים, הכול – תמיד בסוף מופיע ג'יזס. ותמיד זה אותו סיפור – הוא נשא את עוונותינו, הוא הכי מושלם והכי טוב, והוא הטיף לאהבה, חסד, רחמנות, ענווה.
נו טוב, מסר יפה, אבל כמה פעמים אפשר לחזור עליו?? זה נראה לי – מרגיש לי – כמו קיבעון מחשבתי. ועוד – אם בחלק הראשון של הסרטונים אני מרגיש שאני מחכים ולומד, בחלק השני תמיד אני מרגיש שאני הופך לטיפש יותר. זה נשמע כמו שטיפת מוח בלתי פוסקת, שמטמטמת את המוח.

ולבסוף, איני יכול שלא להביא משפט אחד ששמעתי בסרטון אחד שלהם היום –

"reject Jesus in so foolish because he's so awesome".

מה? זאת הרמה? אני חושב שהערצה כזו – שלא לדבר על עבודת אלילים – אולי יכולה להתאים לאופי האמריקאי, אבל לא ממש לאופי הישראלי, והיהודי. ועוד, היא מסבירה לי כמה דברים. למשל, את הפופולריות הרבה של סרטי גיבורי-העל, שאני לא אוהב כלל. זו מנטליות ילדותית, אך מתברר שהיא מדברת להרבה מאוד אנשים. וג'יזס הוא מין גיבור-על כזה, וזה אולי יכול להסביר את הפופולריות הרבה שלו.

טוב, זה מה שהיה לי לומר, ומצטער שזה נשמע חמוץ ומבאס, אבל זו החוויה האישית שלי מהצפייה.

ערוץ יו-טיוב אחר שאני ממליץ עליו הוא – Usefulcharts – הצגת שושלות, בתנ"ך ובכלל, ועל ידי כך הצגת חומר רב על הנושא, בגישה היסטורית-מדעית.

פרק ח. בפרק זה כמה עניינים, שאציין בכותרות. רוב הדברים מובנים, והיכן שצריך להעיר אעיר, ומה שנשאר סתום ישאר כך בינתיים.

נקרא –
בן סירא ח, מהדורת דוד כהנא, מתוך ויקיטקסט –

ממי כדאי להיזהר –

(א) אַל תָּרִיב עִם אִישׁ גָּדוֹל, לָמָּה תִשּׁוֹם עַל יָדוֹ.

(ב) אַל תָּרִיב עִם קָשֶׁה מִמְּךָ, לָמָּה תִפּוֹל בְּיָדוֹ.

(ג) אַל תַּחֲרֹשׁ עַל אִישׁ לֹא הוֹן, פֶּן יִשְׁקֹל מְחִירְךָ וְאָבָדְתָּ.

(לא הון – לו הון, כנראה. עשיר)

(ד) כִּי רַבִּים הִפְחִיז זָהָב, וְהוּא יַשְׂגֶּה לֵב נְדִיבִים.

(ה) אַל תִּינָץ עִם אִישׁ לָשׁוֹן, וְאַל תִּתֵּן עַל אֵשׁ עֵץ.

(איש לשון – רכלן. על אש עץ – אתה מדליק ומחייה אותו)

(ו) אַל תְּרַגִּיל אִישׁ אֱוִיל, פֶּן יָבוּז לִנְדִיבִים

וממה כדאי להימנע –

(ז) אַל תַּכְלִים אִישׁ שָׁב מִפֶּשֶׁע, זְכֹר כִּי כֻּלָּנוּ חַיָּבִים.

(ח) אַל תְּבַיֵּשׁ אֱנוֹשׁ יָשִׁיש, זְכֹר כִּי תִמָּנֶה מִזְּקֵנִים.

(ט) אַל תִּתְהַלֵּל עַל גֹּוֵעַ, זְכֹר כֻּלָּנוּ נֶאֱסָפִים.

ובמה כדאי להידבק –

(י) אַל תִּטֹּשׁ שִׂיחַת חֲכָמִים, וּבְחִידֹתֵיהֶם הִתְרַפֵּשׂ.

(יא) [וְאַף שִׂיחוֹת חוֹל מֵהֶם לֹא, תִבְזֶה]

לְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי שָׂרִים, כִּי מִמֶּנּוּ תִּלְמַד לֶקַח.

(יב) אַל תִּמְאַס בִּשְׁמִיעַת שָׁבִים, אֲשֶׁר שָׁמְעוּ מֵאֲבֹתָם.

(יג) כִּי מִמֶּנּוּ תִּקַּח שֶׂכֶל, בְּעֵת צֹרֶךְ לְהַשִׁיב פִּתְגָּם.

ושוב, ממה להימנע –

(יד) אַל תִּצְלַח בְּנַחֲלַת רָשָׁע, פֶּן תְּבֹעַר בִּשְׁבִיב אִשּׁוֹ.

(אל תצלח – אל תעבור, כנראה)

(טו) אַל תָּזוּחַ מִפְּנֵי לֵץ, לְהוֹשִׁיבוֹ כְּאוֹרֵב לְפָנֶיךָ.

(טז) אַל תַּלְוֶה אִישׁ חָזָק מִמְּךָ, וְאִם הִלְוִיתָ כִּמְאַבֵּד.

(יז) אַל תַּעֲרֹב יָתֵר מִמְּךָ, וְאִם עָרַבְתָּ כִּמְשַׁלֵּם.

(ספר משלי מרבה להזהיר מפני הערבות)

(יח) אַל תּשָּׁפֵט עִם שׁוֹפֵט, כִּי כִּרְצוֹנוֹ יִשְׁפֹּט.

(יט) אִם אַכְזָרִי אַל תֵּלֵךְ, פֶּן תַּכְבִּיד אֶת רָעָתֶךָ.

(כ) כִּי נֹכַח פָּנָיו יֵלֵךְ, וּבְאִוַּלְתּוֹ תִּסָּפֶה.

(כא) עִם בַּעַל אַף אַל תָּעִיז מֵצַח, וְאַל תִּרְכַּב עִמּוֹ בַּדֶרֶךְ.

(כב) כִּי קַל בְּעֵינָיו דָּמִים, וּבְאֵין מַצִּיל יַשְׁחִיתֶךָ.

(כג) עִם פּוֹתֶה אַל תִּסְתַּיֵּד, כִּי לֹא יוּכַל לְכַסּוֹת סוֹדֶךָ.

(את תסתיד – אל תגלה סוד)

(כד) לִפְנֵי זָר אַל תַּעַש רָז, כִּי לֹא תֵדַע מַה יֵּלֶד סוֹפוֹ.

(כה) לְכָל בָּשָׂר אַל תְּגַל לִבֶּךָ, וְאַל תַּדִּיחַ מֵעָלֶיךָ הַטּוֹבָה.

(וכן –
לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ.
משלי יח, ב.)

מזל טוב למירב מיכאלי וליאור שליין על לידת בנם אוּרי, בתהליך פונדקאות.
מעבר לשמחה המשפחתית, יש כאן שיעור לכל המלעיזים, שביקרו אותה קשות על נסיעתה, נגד המלצת משרד הבריאות, בלי שביררו עד הסוף את הפרטים.
ואולי יש כאן שיעור גם על הצורך להפחית את היסטריית הקורונה באופן כללי.
ולבסוף, ראיתי שבעבר מיכאלי התבטאה כנגד הפונדקאות, ועכשיו היא משתמשת בה. נראה שגם היא למדה שיעור.
אני לומד מכאן שכוח החיים הוא מתפרץ ובלתי ניתן לעצירה, והוא משנה את כל התפיסות הקודמות שלנו את המציאות. ועל כך לדעתי מדבר הפסוק –

מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם.
תהילים ח, ג.

*

ואולם, לפסוק זה יש פירושים נוספים, ולמשל יפה הוא פירושו של רד"ק –

מפי עוללים וינקים יסדת עז – תחלת הנפלאות אשר באדם אחר יצאו לאויר העולם היא היניקה. כי צריך האדם להודות הבורא ולהכיר כחו ויכלתו מצד מעשיו הנראים בשמים ובארץ, ומתכונת גופו שנברא מטפת הזרע אשר תהפך לדם, ומשם יגדל מעט מעט עד שישתלמו אבריו ויצא לאויר העולם. וכבר זכר זה במזמור י״י חקרתי ותדע (תהלים קל״ט). ובזה המזמור אמר: מתחלת צאתו לאויר העולם ומיניקתו נכרות נפלאות הבורא וחסדו על האדם. לפיכך אמר יסדת: כמו שהיסוד תחלת הבנין, כן היניקה תחלת ההכרה בחסד הבורא על האדם אחר צאתו לאויר העולם שעשה לו הקדוש ברוך הוא, נקב בשדים כעין נקב מחט דקה. לא יותר רחב מכך, שאם היה יותר רחב פן יזרום החלב בלא מיץ ויבוא לתוך פיו יותר מן הצורך עד שיחנק בו; ואם יהיה יותר דק ממה שהוא יכבד המיץ על הילד ותכאבנה שפתיו, אלא הכל בשעור ובמדה. והפליאו משאר החיים שנתן לאמו דדים במקום בינה [סליחה על זה], כמו שאמרו רבותינו, זכרם לברכה (בבלי ברכות י׳.). לפיכך אמר: מפי עוללים וינקים יסדת עז. שיכול האדם להכיר, כי הכל בכונת מכון; לא כמו שאמרו אויבי י״י, כי הכל בטבע ובמקרה, בלא הנהגת מנהיג וכונת מכון.
וזהו שאמר: למען צורריך להשבית אויב ומתנקם – ואף על פי שזה החסד גם כן בבהמות ובחיות, באדם נתן האל בינה ושכל להכיר מעשה האל ולהודות לו ולשבחו על הכל, וכלם נבראו לתועלתו; אם כן עליו להתבונן ולהכיר מעשה האל ולהודות לו על הכל.

והחכם רבי אברהם בן עזרא פרש: בעבור היות האדם נכבד מכל נבראי מטה אמר כן, כי מעת שיחל הנער לדבר, וזה טעם מפי עוללים, אז תחל מתכונתו לקבל כח הנשמה עד שתשכיל בשקול דעתה כח בוראה, כי תתחזק הנפש יום אחר יום: וזה טעם יסדת עז. וטעם למען צורריך לבטל דברי המכחישים האומרים אין אלוה.

ורבנו משה הכהן בן גיקטילא פרש: מפי עוללים אשר לא ידברו בפיהם, הם בעצמם יורו על רוב חסדיך, כי תכלכלם ותרבם בגופם באורך וברוחב.

*

ונסיים במדרש –

תנו רבנן: הדן חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות.
ומעשה באדם אחד שירד מגליל העליון
ונשכר אצל בעל הבית אחד בדרום שלש שנים.
ערב יום הכפורים אמר לו: תן לי שכרי, ואלך ואזון את אשתי ובני
אמר לו: אין לי מעות
אמר לו: תן לי פירות אמר לו: אין לי
תן לי קרקע, אין לי
תן לי בהמה, אין לי
תן לי כרים וכסתות, אין לי
הפשיל כליו לאחוריו, והלך לביתו בפחי נפש.
לאחר הרגל נטל בעל הבית שכרו בידו,
ועמו משוי שלשה חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים, והלך לו לביתו.
אחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו
אמר לו: בשעה שאמרת לי תן לי שכרי ואמרתי אין לי מעות במה חשדתני?
אמרתי: שמא פרקמטיא (סחורה) בזול נזדמנה לך, ולקחת בהן
ובשעה שאמרת לי תן לי בהמה ואמרתי אין לי בהמה במה חשדתני?
אמרתי: שמא מושכרת ביד אחרים
בשעה שאמרת לי תן לי קרקע ואמרתי לך אין לי קרקע במה חשדתני?
אמרתי: שמא מוחכרת ביד אחרים היא
ובשעה שאמרתי לך אין לי פירות במה חשדתני?
אמרתי שמא אינן מעושרות
ובשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות במה חשדתני?
אמרתי: שמא הקדיש כל נכסיו לשמים
אמר ליה: העבודה (לשון שבועה), כך היה!
הדרתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה,
וכשבאתי אצל חבירי בדרום התירו לי כל נדרי,
ואתה, כשם שדנתני לזכות – המקום ידין אותך לזכות
[שבת קכז ב].