"אף ישוע הנוצרי שדימה שיהיה משיח, ונהרג בבית דין–כבר נתנבא בו דניאל, שנאמר "ובני פריצי עמך, יינשאו להעמיד חזון ונכשלו".
אני חושב שהרמב"ם ידע שלא זה פירוש פשט הכתוב, אבל הוא נתלה על פסוק קיים כדי להטעים את דבריו.
וכי יש מכשול גדול מזה: שכל הנביאים דיברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוותן;
כלומר, אלו דברים חיוביים שעל המשיח לעשות, וישוע לא עשה אותם – א. מושיע את ישראל, ואת ישראל דווקא. ב. קיבוץ גלויות – שזה התקיים רק בדורנו. ג. חיזוק שמירת המצוות. לשני הסעיפים הראשונים יש מקורות רבים בתנ"ך, ואילו השלישי פחות ברור. המשך –
וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם,
וכאן שלושה דברים שליליים שדווקא כן גרם – א. הריגתם, ברדיפות רבות ב. גלות, וכן גירוש, כגון גירוש ספרד. ג. השפלה – כך היה לכל אורך ההיסטוריה. וממשיך –
ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה"'. (הלכות מלכים ומלחמות, יא, י).
כאן שני פגמים מהותיים – א. החלפת התורה, כלומר ביטול התורה. ב. עבודה זרה – וזה הפגם החמור ביותר. וביחס לסעיף האחרון, די לקרוא את פרשת ואתחנן כדי לקבל את הרושם על מה הרמב"ם מדבר.
*
ולהשלמה כדאי לקרוא גם את ההמשך –
אבל מחשבות בורא העולם – אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו, אינן אלא לישר דרך למלך המשיח, ולתקן העולם כולו לעבוד את יי ביחד, שנאמר: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם יי לעבדו שכם אחד" (צפניה ג ט).
כיצד? כבר נתמלא העולם מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב, והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה. אלו אומרים: מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה ולא היו נוהגות לדורות. ואלו אומרים: דברים נסתרים יש בהן ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח וגילה נסתריהם. וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום וינשא, מיד הם כולם חוזרים ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום.
זה בלוג תנ"ך, אז נכון להביא פה מפעם לפעם חדשות תנ"ך. והפעם – על מגילת ספר דברים, שמצא סוחר העתיקות מוזס וילהלם שפירא במאה ה-19, אך אז נקבע שהיא מזויפת. כבר קראתי ושמעתי על הסיפור הזה לא מעט, בין היתר בסרט שנעשה עליו בישראל ובפרק אחד בפודקאסט 'בר דעת', אך רק עתה, לדעתי, הבנתי את מלוא חשיבות הנושא, וזאת לאחר שיחתו של פרופ' דוד שפירא בערוץ היו-טיוב 'באים אל הפרופסורים' –
שפירא הולך בעקבות ספרו החדש של ד"ר עידן דרשוביץ, שחקר ההעתקים שעשו למגילה, וגם את הרשימות שנשארו בעזבונו של שפירא, והוא מגיע למסקנה שהיא מקורית. ראשית, על סמך מה נפסלה? בעיקר על סמך כך ששוליה היו ישרים בצד אחד. אבל גם המגילות העתיקות שנמצאו במדבר יהודה הן בעלות אותה צורה בדיוק – ישרות בצד אחד ואכולות בצד שני. הסתייגות שנייה שנשמעת היום באה מכיוון חוקרי צורת הכתב. אבל, אומר פרופ' שפירא, צריך לזכור שיש בידינו רק העתקים של המגילה, ולכן איננו יכולים להיות בטוחים עד כמה ההעתקה מדויקת. כך שנשארנו רק עם הזווית של חקר המקרא, וכאן כל הראיות מלמדות על כך שהמגילה מקורית.
כי מה יש לנו במגילה זו? קודם כל, הנתון הבולט ביותר – כל 15 פרקי החוקים שבאמצע הספר נעדרים ממנה. זה אכן חלק הניכר בשונותו כבר בקריאה רגילה, והוא שובר את רצף 'הנאום של משה', הבא בפרשות שלפניו ואחריו. כך שנראה שכל חלק המצוות הוא הוספה כוהנית מאוחרת. שנית, גם בחלקים הקיימים יש פסוקים מסוימים חסרים, והנה הם בדיוק אותם פסוקים שמחקר המקרא, עשרות שנים אחרי שנמצאה המגילה, טען שהן תוספות מאוחרות. שפירא לא היה יכול להגיע בעצמו לאותן מסקנות לבד – אומר שפירא, המרצה.
אם כך הדבר – ואני השתכנעתי שאכן כך הדבר, המגילה מקורית, אף שאשמח לקרוא גם את ספרו של דרשוביץ – הרי שיש כאן ממצא מהמעלה הראשונה, ממנו אפשר ללמוד שאכן ספרי המקרא עברו עריכה בתקופה הקדומה, כפי שטוענת ביקורת המקרא, אמנם כאן בספר דברים בלבד, אבל ממנו אפשר להקיש על 'שיטת העבודה' הכללית שנהגה באותם ימים. חדשות מרעישות!
הקשבתי בסטוריטל לספר – המילים הקשות של ישוע, מאת אמי ג'יל לוין The difficult words of jesus כשש שעות שמיעה. המחברת, פרופסור לברית החדשה ולמדעי היהדות, עוברת על כמה 'פסוקים קשים' שאמר ישוע בברית החדשה. כפי שהיא מציינת בעצמה – התנ"ך מציג שאלות טובות ולאו דווקא תשובות. ובכן, אני אלך באותה הדרך, ואציג את השאלות הטובות שלה, כי התשובות שלה, למרות אריכותן, לא ממש ענו לי על השאלות.
הקושי כאן הוא ברור וכפול – א. מי יכול למכור את כל רכושו ולתת לעניים? מי באמת עושה זאת? ב. מה כל-כך רע בעושר, עד כדי כך שעשיר לא יכול להיכנס למלכות האלוהים? ולכך ניתן להוסיף תמיהה נוספת – ג. בתנ"ך העושר בדרך-כלל נראה בעין יפה, כמתנה מאלוהים, כך למשל אצל אברהם ואצל איוב, וכן במשלי.
לגבי שתי השאלות האחרונות אולי אפשר לענות, כי לא העושר הוא הבעיה אלא ההתרכזות בעושר, וכפי שנאמר במשלי – 'ברכת ה' היא תעשיר' ובקהלת – 'רודף כסף לא ישבע כסף'. אבל עדיין זה לא פוסל את העושר עצמו. לכן, לגבי הסעיף הראשון – זו אכן נראית דרישה מוגזמת, כמו הרבה דרישות אחרות שהציג ישוע, שאיש לא יכול לעמוד בהן, ואכן כנראה לא עמד בהן מעולם.
והערת אגב – המחברת (יהודייה בעצמה) אומרת כי המנהג לענות על שאלה בשאלה משותף לשניים – סוקרטס והיהודיים. הערה יפה.
הבעיה כאן היא ברורה – כיצד אתה מורה על שנאת אב ואם, בעוד התורה עצמה מצווה על ההפך? ועוד – שבקטע הקודם ראינו שישוע עצמו מצטט פסוק זה מעשרת הדיברות.
המחברת מנסה לענות, למשל, כי ישוע מדבר כנגד ההורים של עובדי האליליים באזור, אבל זה לא נכון, שהרי ישוע פנה ליהודים, כפי שגם נראה בהמשך. נוכל לענות שאמנם אין חובה לציית להורים כאשר הם מורים דרך שאינה דרך האל, אבל הפסוקים כאן חריפים מאוד וקשה ליישבם. כך שנראה שישוע כאן מורה דרך הפוכה ממה שנכתב בעשרת הדיברות – ובעבר כתבתי כאן על כך בפרוטרוט.
*
המחברת מפנה לפסוק שבו ישוע אומר לתלמידים שעליהם להיות 'עבדים לכל', אך לא מצאתי את הציטוט המדויק, אז אביא פסוק דומה – מתי כג – יא הַגָּדוֹל בָּכֶם יִהְיֶה לָכֶם מְשָׁרֵת. יב הַמְרוֹמֵם אֶת עַצְמוֹ יֻשְׁפַּל וְהַמַּשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ יְרוֹמָם.
היא שואלת האם זה טוב להיות עבד, אבל אם היה כתוב 'משרתים' הדבר היה טוב בעיניה. בעיניי אלו דקויות לא חשובות. כאן לפנינו דרך ההכנעה והצניעות, שאפשר לאהוב אותה או לא, אבל זו הדרך הנוצרית, וכן גם היהודית. למשל, נאמר בתפילה – 'ונפשי כעפר לכל תהיה', אף כי גם נמצאת הברכה – כפי שהיא מציינת – 'שלא עשני עבד'. ניטשה, כמובן, שנא 'מוסר עבדים' זה, והדברים ידועים.
היא מוסיפה ואומרת, שהמסר מיציאת מצרים הוא הפוך, וכן בריאת האדם בצלם האל מציב אותו כשולט בטבע ולא כעבד. דברים נכוחים.
הבעיה היא לא בזה, אלא שעדיין הנצרות, כמו היהדות, אפשרה את העבדות הממשית. ואמנם בישראל, כפי שהיא מציינת, יש הקלות לעבד עברי, וגם העבד הנוכרי נח בשבת.
ואכן, ישוע פנה קודם כל ליהודים, ורק פאולוס אחריו פנה בעיקר אל הנוצרים. אבל אולי ניתן לראות בקטע זה את תחילתה של הפנייה לגויים. וכן גם במשל השומרוני הטוב, הדמות החיובית אינה מישראל. ובעבר התייחסתי גם לזאת כאן. *
זה נאמר כלפי היהודים, או הפרושים. והמחברת מנסה לתרץ, שישוע קרא גם לפיטר שטן, או שלא מדובר ביהודים אלא ביהודאים, תושבי יהודה – טענה שהיא עצמה דוחה, והיא אכן לא משכנעת.
ואכן, לישוע יש ביטויים קשים נגד יהודים, וגם לא רק נגד יהודים. אמנם אפשר לטעון שכל הנביאים התבטאו בצורה קשה דומה, אבל אי אפשר להכחיש שביטויים אלה הזינו את שנאת היהודים לאורך כל ההיסטוריה ועד היום.
אביא שלושה פירושים, אף שכולם מפרשים בדרך דומה, אלא שכל אחד מוסיף צד חשוב –
ר"י קרא – אל תעמוד על הפרק – לפי שהוא היה שכן לירושלם, שאדום יושב בדרומה של ארץ ישראל, והוא יודע מוצאיהם ומובאיהם וכל מקום הליכתם. היו עומדין על פרשת דרכים להסגיר את שרידיו לזרים שבאו עליו, שלא ידעו מוצאיהם ומובאיהם.
אבן עזרא – ואל, הפרק – מקום שיתפרקו ממנו הדרכים לאמר לבבליים: אי זה הדרך הלך הפליט?
ואל תסגר שרידיו – למסור כאילו תסגור עליו.
רד"ק – ואל תעמוד על הפרק. הוא אם הדרך מקום שמתפרקים הדרכים אחת הנה ואחת הנה והאדומים היו עומדים על הפרק שלא יוכל לנוס אחד מישראל שלא יתפשוהו והיו שומרים עליהם הדרכים:
*
איך בדיוק התגלגל הביטוי הזה למשמעות המודרנית, של דבר העומד לדיון? איני יודע. אבל דבר שעומד בדרך המרכזית, ממילא הוא נידון. וכן הפרק הוא המקום שבו הדרכים מתפצלות, ובהשאלה גם התפצלות הדרך שנוקטים בה בחיים, שהיא הנידונה.
ואגב, פרק כמקום ההתפצלות וההתפרקות, אפשר לומר – כמו מזלג, ובאנגלית – fork.
מפורסמים דברי רש"י – וחמושים – אין חמושים אלא מזויינים, וכן הוא אומר: ואתם תעברו חמושים (יהושע א׳:י״ד). וכן תרגם אונקלוס מזרזין, כמו: וירק את חניכיו (בראשית י״ד:י״ד) – וזריז.
דבר אחר: וחמושים – מחומשים, אחד מחמשה יצאו, וארבעת החלקים מתו בשלשת ימי אפילה.
החלק הראשון לפי הפשט, והחלק השני לפי המדרש – אחד מחמישה יצא ממצרים.
שד"ל מסביר יותר – וחמושים – מזויינים, כי כמו שאמרו חלוצים מן חֲלָצַיִם, כן יאמרו חמושים מן חמֶש (שמואל ב כ׳:י׳) מקום חגירת החרב, והודיע זה לומר כי לא להעדר כלי זיין אמר ה׳ פן ינחם העם, אלא מפני מורך לבבם.
רד"ץ הופמן מציג פירוש נוסף – וחמשים – לפי תרגום השבעים – הדור החמישי, וכמו יהושע א׳:י״ד, ד׳:י״ב, שופטים ז׳:י״א, אך לא ברור מניין נגזרת המלה. ההערה על היות ישראל חמושים באה כאן כדי לספר שאמנם חמושים למלחמה יצאו ממצרים, ואף על פי כן היה מקום לחשוש, שבשל כל סיבה שהיא ישובו לעבודתם, ומכאן שכל מלחמותיהם של ישראל לא היו אלא מלחמות ה׳.
רש"ר הירש מסביר באופן שונה – וחמשים – מזוינים ומצוידים למלחמה (עיין יהושע א, יד; ד, יב).
קשה לשער מהיכן נגזרה תיבה זו. בשמואל ב׳ (ב, כג; ג, כז; ד, ו; כ, י) מציין ״הַחמֶשׁ״ את המקום בגוף שאליו מכוון הרוצח במיוחד את מכת המוות, והגמרא (סנהדרין מט.) מבארת: ״בדופן [צלע] חמישית במקום שמרה וכבד תלויין בו״. יש אם כן מקום להניח שדווקא במקום הזה, כנגד הצלע החמישית, היו חוגרים האנשים את חרבם. נמצא ש״חמשים״ פירושו ״מזוינים״. אך מסתבר יותר לומר, שהיו מגינים על המקום ההוא באמצעות שריון מגן.
יתכן ש״חמש״ קרוב ל״חמס״ ו״חמץ״, והוא מורה על הצטיידות בכלים להפעלת כח אלים.
*
בתמונה – חמישית מישראל אינם מאמינים לממשלה. מתוך הארץ, היום.
תהילים צ, י יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרׇהְבָּם עָמָל וָאָוֶן כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה כנראה מלשון התפארות, שאין לה על מה לסמוך, כי החיים קצרים ומסתיימים.
תהילים קלח, ג בְּיוֹם קָרָאתִי וַתַּעֲנֵנִי תַּרְהִבֵנִי בְנַפְשִׁי עֹז תפארני, הפעם לחיוב. ומכאן הביטוי 'להרהיב עוז'.
פעם כתבתי על רצון ורציונל בהקשר של דקארט, זה מופיע בפרק הרביעי של הגיונות אצלו, אך איני זוכר את דבריו בדיוק. מה שטענתי הוא שהמילה רציונל אולי גזורה מהמילה העברית רצון. אני תומך בהשערה הזו שיש השפעה כזו בין הלשונות, אך השערה זו, יש לציין, אינה מקובלת באקדמיה, בינתיים. ובכן, צורת המקור של המילה רציונל היא – reason – סיבה. ובאמת יש לה קשר ישיר, מהותי, לרצון, שהרי הרצון הוא הסיבה של הפעולות. תאמרו – כן, אבל בטבע אין רצון, אלא חוקים קרים. נכון, אבל למעשה בתפיסה הקדמונית כן שייכו להם רצון, כך בעיקר לפי תורת אריסטו. האבן נופלת כי יש לה איזשהו רצון עצמי להגיע לארץ. וזה לפי תורת ארבע היסודות, שבהן האש נוטה מעלה, והאדמה נוטה מטה, וכן הלאה על זו הדרך. ובכן, הסיבה של הפעולה היא הרצון שלה, וזה כמובן בולט באדם. ואכן, היה זה שופנהאואר שקבע שהרצון הוא הדבר העמוק ביותר, והוא 'הדבר כשלעצמו' הקאנטיאני, כלומר המציאות כפי שהיא. ואחריו באו הוגים אחרים ושינו קצת את ההגדרה, אבל נשארו תחת אותו מבנה חשיבה. כך ניטשה סבר כי הדבר העמוק ביותר הוא לא סתם רצון, אלא 'הרצון לעוצמה', ואחריו פרויד הסב את כל מבנה החשיבה הזה לפסיכולוגיה, ואצלו המניע של האדם הוא היצר המיני, הליבידו. אלה רק חלק מההוגים שעניין זה הופיע אצלם, ובעבר פירטתי קצת יותר. אבל, אם נחזור לשופנהאואר – הוא טעה. כי הרצון אינו דבר ראשוני באדם, אלא נגרם על-ידי דברים אחרים, דברים שונים, הנמצאים מחוץ לו, וגם בתוכו. השאלה האם הפיתוח של המחשבה הזו ער לכך, וביתר פירוט – האם הליבידו של פרויד לוקח זאת בחשבון? מצד אחד הליבידו הוא יצר קמאי, ראשוני, שנמצא באדם, אך מצד שני ברור שהוא מושפע מגורמים הסובבים אותו. לי נראה שפרויד היה ער לכך, ועדיין הוא מציב את המונח שלו בתוך אותו מבנה מחשבה מוכן.
אבל אם נחזור למונחים שלנו – רצון ורציונליות – אכן כשאדם בא לעצב את חייו, השאלה החשובה היא מה הוא רוצה, ולא מה רציונלי. כי הרציונליות כפי שהיא נתפסת היום היא קטגוריה ריקה, היא לא יכולה להיות מניע לפעולה, אלא רק כלי לשיפור דרך הפעולה, בעוד הרצון הוא אמנם מה שקובע את הכיוון ואת הדרך. לכן כשאנחנו שואלים בן אדם 'מה הרציונל שלך', אנחנו שואלים בעצם – 'מה אתה רוצה'?
*
ומה עם הרצון עצמו, מה מקורו? אולי הוא נובע מריצה, רץ, כמו שנכתב –
המילה מצפון. בביקורתי על הספר של תומר פרסיקו כתבתי – "ואולם, מעניין לדעת שבעברית הקדומה כלל אין מילה כזו 'מצפון'. זה חידוש של המתרגם בן המאה ה-12 אבן תיבון, ונכנסה לשימוש תדיר רק לאחר חידושה על-ידי אליעזר בן יהודה – כפי שמציין פרסיקו".
למעשה, צריך לדייק – המילה הזו לא מופיעה במשמעות הידועה היום, אבל היא מופיעה במשמעות קדומה יותר, כפי שכותבת שולמית עוזיאל בספר "מוציאה לשון" –
"המילה "מַצְפּוּן" מופיעה במקרא במשמעות "מחבוא" או "דבר חבוי, מטמון" — למשל "אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו" (עובדיה א, ו). המילה הערבית המציינת את רגש המוסר היא כאמור דָמִיר (או בתעתיק מדויק יותר — צ'מיר), הנגזרת מהשורש דמ"ר. שורש זה בערבית מורה על דברים נסתרים, חבויים, צפונים. כאשר התעורר הצורך לתרגם מילה זו לעברית, היה נוח לפיכך לבחור במילה "מַצְפּוּן", שפירושה הבסיסי דומה, ולהעניק לה גם את המשמעות המופשטת יותר של רגשות כמוסים — ובפרט רגש המוּסר."
למעשה, המילה הזו לא באה 'למשל' בפסוק הנזכר, אלא רק בו, לפחות בצורתה זו. ועוד אומרת עוזיאל –
"אך למרות הדמיון באותיות, בצלילים ובמשמעות, אין קשר בין המילים "מַצְפּוּן" ו"מַצְפֵּן": "מצפן" נגזרת כמובן מ"צָפוֹן" (הכיוון), ואילו "מַצְפּוּן" נגזרת מן השורש צפ"ן, ופירושה המקורי "מקום מחבוא" או "משהו חבוי" (אם כי עשוי להיות ביניהן קשר עקיף: אבן־שושן מעלה כמה השערות על מקור המילה "צָפוֹן", ואחת מהן היא שהשמש בכיוון זה "צפוּנה" ואורהּ מועט. ייתכן אפוא ששתי המילים מקורן בשורש צפ"ן, הקשור למשמעות "חבוי, נסתר"; אך אין ביניהן קשר ישיר יותר)."
מקשיב לספר 'קהלת – הפילוסוף המקראי' מאת חיים שפירא, ונזכר שעוד לא כתבתי כאן על הפסוקים הבאים, אז אכתוב עתה. כללית, צריך לדעת שדבריו של קהלת הם רדיקליים יותר מהאופן שהוא מפורש, עד ששקלו לא להכניסו לתנ"ך, כי דבריו סותרים דברי תורה, וגם זה את זה, אך נתבונן בכל זאת בפירושים המסורתיים.
שד"ל – ונשובה אל הפירוש. והנה כל בני אדם רגילים להצדיק עליהם את הדין בענין העושק והעול הנעשה תחת השמים, על ידי אמונת השארות הנפש ושכר העולם הבא; וגם זה לא ישר בעיני קהלת. על כן הוא אומר: אמרתי אני בלבי על דברת בני האדם – על אותו דבור שהם אומרים, לברם האלהים – שאומרים כי האל בחר אותם מכל יצוריו (והמלה מנחי הלמ״ד מגזרת ברו לכם איש), ושהאדם, להיותו מבחר הברואים, הוא חי באיש, וְלַרְאוֹת שהם בהמה המה להם – אמר קהלת, שהוא רוצה להראות להם שגם הם בהמה המה, ואין להם יתרון על הבהמה.
הפירוש המיוחס לרשב"ם הולך לפי הפשט – (יט-כא) כי {וגו׳ ו}מקרה אחד – שהרי מקרה האדם ומקרה הבהמה מקרה אחד ומנהג אחד הוא, שמתים שניהם בעיניין אחד.
ורוח אחד להם, וחיות אחד להם.
ומותר האדם – יתרון האדם יותר מן הבהמה איין ותוהו הוא.
כי הכל הבל – ששניהם שוין אדם ובהמה ילך אל מקום אחד – שהרי מן העפר היו, לעפר ישובו.
ומי יודע – מוסב על ורוח אחד לכל, לומר: על כן אני אומר רוח אחד לשניהם, כי מי הוא שיודע שרוח האדם עולה למעלה ורוח בהמה יורדת למטה. ועל {כן} אני אומר: רוח אחד להם והכל הבל, כי מה יתרון לאדם יותר מן הבהמה.
כאן מפרש אבן עזרא – והעינין מי – ומי שיודע בבני האדם ההפרש שיש בין רוח האדם ורוח הבהמה. והעינין כי לא ימצא אחד מני אלף(איוב ל״ג:כ״ג), ודעת הרוח עמוקה וצריכה לראיות ולא יוכלו להבין אפילו קצתם כי אם המשכילים שהתבררה מחשבתם במאזני החכמה ובארבעה יסודיה. שהשלשה מהם הם ספר וספר וסיפור ומורכב מהשנים ומתורת אלהינו נוכל להבין כי הנה אמר במיני הצמחים תדשא הארץ (בראשית א׳:י״א) והנה יש לארץ כח להדשיא בדבר אלהים, ובעבור היות המדשיא גוף, ממנו יצאו ואליו ישובו. ולא יעמוד הנולד שהולידה הארץ כי אם ימים קצובים בעבור שיש קץ לגידולו ובעמדו ולא יגדל ישוב לאחור וכן אמר ישרצו המים נפש (בראשית א׳:כ׳), והנה המים הולידו כל שרץ ועוף ודג בדבר אלהים. וכן אמר תוצא הארץ נפש חיה למינה (בראשית א׳:כ״ד), ולא אמר בתורה נפש אדם, רק נֵאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותינו (בראשית א׳:כ״ו), והזכיר שברא גופו מן האדמה, ואחר כן ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב׳:ז׳), ורמז חיים בעבור שהיא עומדת ולא תאבד כנפש הבהמה.
והפרש יש בין נשמה ונפש, כי לא מצאנו במקרא נשמה כי אם על בני אדם, כעינין נותן נשמה לעם עליה (ישעיהו מ״ב:ה׳). וכל אשר נשמת רוח חיים באפיו (בראשית ז׳:כ״ב) שב על האדם לבדו, ואמר שלמה בסוף הספר שרוח בני האדם תשוב אל האלהים (קהלת י״ב:ז׳) ולא אל העפר.
ושד"ל בפירושו אומר שאין להכריע בכך מבחינה פילוסופית, אך ניתן להביא ראיות מוחשיות –
וכן הגדול בין פילוסופי בני עמנו, הלא הוא החכם הרופא בן ציון רפאל הכהן פרִיצִי בעל פתח עינים (אלהי העולמים יאריך ימיו בנעימים) בחלק ראשון דף ל״ג ע״ב כתב לאמר: ״אני ראיתי כל מי שכתב בדרך הנקרא בין הפילוסופים הרומיים אנאליטיקו, רצוני מהראשונה לשניה הבאה אחריה, ובענין הנפש מעצמותה, ומהותה לנצחיותה, לא נתנו מעולם דברים של טעם.״ אבל הימשך מזה שאין השארות לנפש? לא כן, אלא שאין בידנו להוכיחה בראיות שכליות. ואולם, תהלות לאל העליון, מה שלא יאומת בכח השכל, כבר נתאמת בעדות החושים, אשר היא עדות שאין למעלה הימנה, כי אמנם אין לך דור שלא נראה בו איש או אשה, באה בהם רוח אדם מת, והגידה אודותיה באזני כל העם, עד שהתאמת לכל הנצבים. שאי אפשר שיהיה האיש החולה עושה המעשים ההם ומדבר הדברים ההם מלבו, בלתי רוח אחרת עמו.
לא יודע למה, אבל החלטתי לקרוא את ספר דברים עד הסוף, וציינתי לי פסוקים מסוימים. הרי במילא כמעט לא קוראים אותי, אז בזה אשלים את הסבב הזה של הקריאה בתורה.
וחז"ל אמרו – אפילו אם אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכן מובא ברש"י. אז האם זה אומר שיש להישמע לחכמים – ובימינו לשלטון – בכל מצב? אך היה גם מי שפירש, שאם אומר לך על ימין שהוא שמאל – לא תשמע לו.
*
תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.
מופיע בהקשר של לא להידרש לקסמים, העלאה באוב וכיוב'. אין ענייננו בנסתרות ובכשפים.
חז"ל אמרו שני דברים – א. בן סורר לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב? למד וקבל שכר. ב. שהוא נידון על שם סופו, כי כשיתבגר יחטא. ועל שני הדברים האלה אפשר לדון, וגם על הפסוקים עצמם.
וכך לפי חז"ל צלם אלוהים שבאדם הוא גם מתכונת גופו, ועל כן יש לכבדו, גם בקבורה. ומשל אומר, שאם יש למלך אח תאום והוא ייתלה, ייאמר שהמלך תלוי, והנמשל ברור.
*
וציווי כללי של ערבות הדדית – לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם.
פסוקים ברורים על יתרון ישראל, וכמה שהתפיסה הזו יוצרת בעיות. כאן – למה ה' האמירך? כי אתה האמרת אותו. ולמה אתה עליון? כי אתה קדוש, כלומר מתנהג בקדושה, ואלה דברים מותנים.
הפסוק היומי 