'חטאתי לה" – אצל דוד ואצל שאול

גם דוד וגם שאול התוודו על חטאם, אך לדוד נסלח ולשאול לא נסלח, מדוע?
תחילה נקרא את הסיפורים.

אצל דוד, נתן מספר לדוד את משל כבשת הרש הידוע, ואז אומר 'אתה האיש' ומפרט את עונשו, ודוד עונה –

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַיהוָה וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד גַּם יְהוָה הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת.
שמואל ב, יב, יג.

ואילו בשאול, שהצטווה להחרים את עמלק, אין מנוס אלא להביא קטע נרחב בהרבה –

שמואל א, טו –
י וַיְהִי דְּבַר יְהוָה אֶל שְׁמוּאֵל לֵאמֹר. יא נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל וַיִּזְעַק אֶל יְהוָה כָּל הַלָּיְלָה. יב וַיַּשְׁכֵּם שְׁמוּאֵל לִקְרַאת שָׁאוּל בַּבֹּקֶר וַיֻּגַּד לִשְׁמוּאֵל לֵאמֹר בָּא שָׁאוּל הַכַּרְמֶלָה וְהִנֵּה מַצִּיב לוֹ יָד וַיִּסֹּב וַיַּעֲבֹר וַיֵּרֶד הַגִּלְגָּל. יג וַיָּבֹא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁאוּל בָּרוּךְ אַתָּה לַיהוָה הֲקִימֹתִי אֶת דְּבַר יְהוָה. יד וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ. טו וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ.    טז וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל הֶרֶף וְאַגִּידָה לְּךָ אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֵלַי הַלָּיְלָה ויאמרו [וַיֹּאמֶר] לוֹ דַּבֵּר.    יז וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ יְהוָה לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל. יח וַיִּשְׁלָחֲךָ יְהוָה בְּדָרֶךְ וַיֹּאמֶר לֵךְ וְהַחֲרַמְתָּה אֶת הַחַטָּאִים אֶת עֲמָלֵק וְנִלְחַמְתָּ בוֹ עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם. יט וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה.    כ וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְהוָה וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי יְהוָה וָאָבִיא אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וְאֶת עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי. כא וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם לִזְבֹּחַ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל. כב וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַיהוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְהוָה הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים. כג כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר יְהוָה וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ.    כד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי יְהוָה וְאֶת דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם. כה וְעַתָּה שָׂא נָא אֶת חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַיהוָה. כו וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר יְהוָה וַיִּמְאָסְךָ יְהוָה מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל.

כלומר, כאן אין וידוי מיידי, אלא תחילה ניסיון הצטדקות, וגם לאחר הווידוי ממשיך ניסיון ההצטדקות, בהאשמת העם.

וכן אומר מלבי"ם –
ויאמר נתן אל דוד – זה היה ההבדל בין דוד ובין שאול, ששאול נתן אמתלאות על חטאו ולכן נגזר עליו עונש כמ״ש ואון ותרפים הפצר, ודוד הודה תיכף, ולא השיב שעשה הכל בהיתר, והודיעו הנביא שהשם קבל תשובתו.

*

גם פרשנים עכשוויים נדרשו לשאלה, והם מנסים למצוא הבדלים שונים בין המקרים, וכמו כן בקטעים אלו יש עוד צדדים שזכו להארה אצל הפרשנים הקדומים, כמו בבירור השאלה מה בדיוק היה חטאו של דוד, אם בכלל חטא, אך את זה אשמור לפעם אחרת.

ועוד, יש להודות שגישת ספר שמואל באופן כללי נוקשה יותר כלפי שאול, ורכה יותר כלפי דוד – למרות שגם הוא אינו יוצא נקי לגמרי, והצגה חיובית יותר שלו מופיעה בספר דברי הימים, שם למשל חטא בת שבע לא מוזכר כלל – וכבר עמדה על כך, למשל, יוכי ברנדס בספרה 'מלכים ג".

ולבסוף, יש להזכיר גם את יהודה, שבשני מקרים נראה שהתוודה על חטאו – בסיפור תמר, כשאמרה לו 'הכר נא' והוא השיב 'צדקה ממני', ובסיפור יוסף, כשניגש אליו לבקש על בנימין אחיו. ודוד הוא כמובן מצאצאי יהודה, וזו שושלת המלוכה, כך שנוכל לטעון שמידה זו – לקיחת אחריות על המעשים – מתאימה למלוכה. וכן הדבר רמוז בשם יהודה – המודה והמתוודה.


*

ובעקבות תגובה שקיבלתי אזכיר עוד עניין, והוא שלמרות שנסלח לדוד, עונשו לא סר לגמרי.
הנה, כך כותב רד"ק –


לא תמות – ואף על פי שאתה חייב מיתה האל קבל התודותיך ותשובותיך ולא תמות אתה כלומר לא תמות מות רשעים שתרד נפשך בגיהנם כמשפט החוטאין, אבל תענש בעולם הזה בעון הזה כי עונש הבעילה ושכב עם נשיך, ובכלל זה המרד שמרד בו אבשלום כי לא יוכל שישכב עם נשיו אם לא מרד בו בתחלה ועונש ההריגה לא תסור חרב מביתך עד עולם ועוד זה הבן הילוד לך שנולד בעון מות ימות.

ואוסיף כי נכון נכתב בהערה שקיבלתי, שמרגע זה החלה הידרדרות במלכות דוד, עם סיפור אמנון ותמר, ולאחר מכן מרד אבשלום, ועד סוף ימיו.
בעיניי הדבר מעציב ומעורר למחשבה, אם כך נראית הסליחה והמחילה.

שא נא

נשיאת פנים.
אנו לפני ראש השנה ועשרת ימי תשובה, וזה הזמן בו אנשים נוהגים לבקש סליחה אחד מהשני. והנה בעיתוי מושלם עלה היום פרק בסדרה 'מקרוב' בנטפליקס על התנצלויות. שם נאמר למשל, שלכל אורך ההיסטוריה בקשת הסליחה הייתה רק מהאל, ובאנגלית היא מופיעה לראשונה ביחס לאדם רק אצל שייקספיר, במאה ה-16, תחילת העת החדשה.
אני לא בטוח שזה נכון, כי סליחה לאדם מופיעה לדעתי כבר בברית החדשה, וכבר כתבתי על הנושא פה בעבר, והתנ"ך כולו כבר תורגם לאנגלית קודם, ובגרסה הרשמית של המלך ג'יימס ממש בסמוך לזמנו של שייקספיר.
ואולם נכון שבתנ"ך השורש סל"ח מופיע רק כפעולה של האל. וכאמור, כבר כתבתי על כך. ואולם, נראה שפעולת הסליחה לאדם דווקא הייתה קיימת, ורק שניתן לה שם אחר – נשיאה, או נשיאת פנים.
הנה כמה דוגמאות שמצאתי. ודבר מעניין הוא שכמעט בכולן למרות שהסליחה היא מאת אדם, האלוהים בכל זאת מופיע.

ראשית, אחיי יוסף מספרים ליוסף על ציוויו של יעקב אביהם –

בראשית נ
(טו)
וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כׇּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ

(טז)
וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר

(יז)
כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו

(יח)
וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים

(יט)
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי

(כ)
וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב

כלומר, אמנם יוסף 'נושא' לאחיו, אבל הוא גם אומר 'התחת אלוהים אני?', ואפשר להבין את הדברים גם ביחס לפעולת הסליחה, המיוחסת ברגיל לאל.

*

וכך גם פרעה אומר –

שמות י
(טז)
וַיְמַהֵר פַּרְעֹה לִקְרֹא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר חָטָאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְלָכֶם

(יז)
וְעַתָּה שָׂא נָא חַטָּאתִי אַךְ הַפַּעַם וְהַעְתִּירוּ לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה

(יח)
וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל יְהוָה

(יט)
וַיַּהֲפֹךְ יְהוָה רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד וַיִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה

כלומר, פרעה מבקש שמשה 'ישא' לו, אבל הוא רק מקשר לאלוהים. ומלבד זאת, פרעה הוא בן עם זר ולא דוגמה לחיקוי.

*

וכן אצל שאול –

שמואל א, טו
(כד)
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי יְהוָה וְאֶת דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם

(כה)
וְעַתָּה שָׂא נָא אֶת חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַיהוָה

(כו)
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר יְהוָה וַיִּמְאָסְךָ יְהוָה מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל

כלומר, שאול מבקש משמואל ש'ישא' לו, אבל שמואל אומר לו שחטא לאלוהים.

*

אבל אצל אביגיל, אשת נבל, הנשיאה היא רק כלפי אדם –

שמואל א כה
(כג)
וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל אֶת דָּוִד וַתְּמַהֵר וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר וַתִּפֹּל לְאַפֵּי דָוִד עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרֶץ

(כד)
וַתִּפֹּל עַל רַגְלָיו וַתֹּאמֶר בִּי אֲנִי אֲדֹנִי הֶעָוֹן וּתְדַבֶּר נָא אֲמָתְךָ בְּאׇזְנֶיךָ וּשְׁמַע אֵת דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ

(כה)
אַל נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת לִבּוֹ אֶל אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה עַל נָבָל כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן הוּא נָבָל שְׁמוֹ וּנְבָלָה עִמּוֹ וַאֲנִי אֲמָתְךָ לֹא רָאִיתִי אֶת נַעֲרֵי אֲדֹנִי אֲשֶׁר שָׁלָחְתָּ

(כו)
וְעַתָּה אֲדֹנִי חַי יְהוָה וְחֵי נַפְשְׁךָ אֲשֶׁר מְנָעֲךָ יְהוָה מִבּוֹא בְדָמִים וְהוֹשֵׁעַ יָדְךָ לָךְ וְעַתָּה יִהְיוּ כְנָבָל אֹיְבֶיךָ וְהַמְבַקְשִׁים אֶל אֲדֹנִי רָעָה

(כז)
וְעַתָּה הַבְּרָכָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵבִיא שִׁפְחָתְךָ לַאדֹנִי וְנִתְּנָה לַנְּעָרִים הַמִּתְהַלְּכִים בְּרַגְלֵי אֲדֹנִי

(כח)
שָׂא נָא לְפֶשַׁע אֲמָתֶךָ כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה יְהוָה לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן כִּי מִלְחֲמוֹת יְהוָה אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ

(כט)
וַיָּקׇם אָדָם לִרְדׇפְךָ וּלְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע

(ל)
וְהָיָה כִּי יַעֲשֶׂה יְהוָה לַאדֹנִי כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶת הַטּוֹבָה עָלֶיךָ וְצִוְּךָ לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל

(לא)
וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל לֵב לַאדֹנִי וְלִשְׁפׇּךְ דָּם חִנָּם וּלְהוֹשִׁיעַ אֲדֹנִי לוֹ וְהֵיטִב יְהוָה לַאדֹנִי וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ

(לב)
וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַל בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ הַיּוֹם הַזֶּה לִקְרָאתִי

(לג)
וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ וּבְרוּכָה אָתְּ אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים וְהֹשֵׁעַ יָדִי לִי

(לד)
וְאוּלָם חַי יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מְנָעַנִי מֵהָרַע אֹתָךְ כִּי לוּלֵי מִהַרְתְּ (ותבאתי) [וַתָּבֹאת] לִקְרָאתִי כִּי אִם נוֹתַר לְנָבָל עַד אוֹר הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר

(לה)
וַיִּקַּח דָּוִד מִיָּדָהּ אֵת אֲשֶׁר הֵבִיאָה לוֹ וְלָהּ אָמַר עֲלִי לְשָׁלוֹם לְבֵיתֵךְ רְאִי שָׁמַעְתִּי בְקוֹלֵךְ וָאֶשָּׂא פָּנָיִךְ

כלומר, לא רק שאביגיל מבקשת 'נשיאת פנים' מדוד, אלא שזהו מעשה חכם וטוב, שכן דוד אומר לה – 'ברוך טעמך'.

מצודות מפרש – שא – ענין מחילה.

*

ואולם, נשיאת פנים מופיעה גם בהקשר רחב יותר, של יחסי כבוד.
כך למשל מסופר במרדף עשהאל אחר אבנר –

שמואל ב, ב –
יט וַיִּרְדֹּף עֲשָׂהאֵל אַחֲרֵי אַבְנֵר וְלֹא נָטָה לָלֶכֶת עַל הַיָּמִין וְעַל הַשְּׂמֹאול מֵאַחֲרֵי אַבְנֵר. כ וַיִּפֶן אַבְנֵר אַחֲרָיו וַיֹּאמֶר הַאַתָּה זֶה עֲשָׂהאֵל וַיֹּאמֶר אָנֹכִי. כא וַיֹּאמֶר לוֹ אַבְנֵר נְטֵה לְךָ עַל יְמִינְךָ אוֹ עַל שְׂמֹאלֶךָ וֶאֱחֹז לְךָ אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וְקַח לְךָ אֶת חֲלִצָתוֹ וְלֹא אָבָה עֲשָׂהאֵל לָסוּר מֵאַחֲרָיו. כב וַיֹּסֶף עוֹד אַבְנֵר לֵאמֹר אֶל עֲשָׂהאֵל סוּר לְךָ מֵאַחֲרָי לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה וְאֵיךְ אֶשָּׂא פָנַי אֶל יוֹאָב אָחִיךָ. כג וַיְמָאֵן לָסוּר וַיַּכֵּהוּ אַבְנֵר בְּאַחֲרֵי הַחֲנִית אֶל הַחֹמֶשׁ וַתֵּצֵא הַחֲנִית מֵאַחֲרָיו וַיִּפָּל שָׁם וַיָּמָת תחתו [תַּחְתָּיו] וַיְהִי כָּל הַבָּא אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָפַל שָׁם עֲשָׂהאֵל וַיָּמֹת וַיַּעֲמֹדוּ.

*

המאמר הקודם –

סליחה

בפיך ובלבבך לעשותו

לפרשת ניצבים.
קראתי את הפרשה וראיתי שכבר כתבתי על כל הנושאים בה. כן, גם על 'בשרירות לבי אלך', שהזכרתי לפני כמה שבועות בהקשר האקטואלי, ולפני כמה חודשים הבאתי את פירוש המילים הקשות שבו – 'למען ספות הרווה את הצמאה'.
גם לפסוק שאביא עכשיו כבר התייחסתי כמה פעמים (בעיקר בבמה הקודמת – אתר הניווט בתנ"ך), ואפילו באותו אופן שבו אתייחס אליו כעת. אבל פטור בלא כלום אי אפשר.
ובכן, זה הפסוק המפורסם –

כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.
דברים ל, יד.

ומה יש לומר עליו? ראשית, שיש כאן 'השילוש' של מחשבה-דיבור-מעשה, שבחסידות חב"ד מרבים לדבר עליו. ואמנם, פה מופיע הדיבור לפני המחשבה, דבר שנראה חורג מהשורה. אך איני בטוח שניתן לייחס לכך חשיבות רבה, שכן בתנ"ך דברים לעיתים מובאים שלא כסדר, למשל במספרים – לעיתים מוזכרות העשרות, ואז היחידות, ואז המאות, במספר אחד. אבל אם לא כך, אולי נוכל לומר, על משקל 'אחרי המעשים נמשכים הלבבות', ש'אחרי המילים נמשכים הלבבות'. ובכל אופן יש פה איחוד, הכולל גם את העשייה.

*

והנה, פסוק זה מופיע גם בברית החדשה, באגרת של שאול אל הרומים, אך שם מושמטת המילה האחרונה. כך זה מופיע –

רומים י –
ד ‮הֲרֵי הַמָּשִׁיחַ הוּא ‮¹‮תַּכְלִית‮¹ ‮ הַתּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁיֻּצְדַּק כָּל מִי שֶׁמַּאֲמִין. ה ‮מֺשֶׁה אָמְנָם כָּתַב עַל הַצְּדָקָה שֶׁמִּתּוֹךְ הַתּוֹרָה ‮¹‮"‮אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֺתָם הָאָדָם ‮‮²‮‮וָחַי בָּהֶם‮." ו ‮אַךְ כָּךְ אוֹמֶרֶת ‮¹‮הַצְּדָקָה שֶׁמִּתּוֹךְ אֱמוּנָה: "אַל־תֺּאמַר בִּלְבָבְךָ ‮²‮מִי יַעֲלֶה הַשָּׁמַיְמָה?" זֺאת, כְּדֵי לְהוֹרִיד אֶת הַמָּשִׁיחַ. ז ‮אוֹ "מִי יֵרֵד לַתְּהוֹם?" זֺאת, כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֶת הַמָּשִׁיחַ מִן הַמֵּתִים. ח ‮אֲבָל מָה הִיא אוֹמֶרֶת? ‮¹‮"‮כִּי־קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ‮." זֶהוּ דְּבַר הָאֱמוּנָה שֶׁאָנוּ מְבַשְּׂרִים. ט ‮וְאִם אַתָּה ‮¹‮מוֹדֶה ‮²‮בְּפִיךָ שֶׁיֵּשׁוּעַ הוּא הָאָדוֹן וּמַאֲמִין בִּלְבָבְךָ שֶׁאֱלֹהִים הֵקִים אוֹתוֹ מִן הַמֵּתִים – ‮³‮תִּוָּשַׁע. י ‮הֲרֵי בְּלִבּוֹ מַאֲמִין אִישׁ וְיֻצְדַּק, ‮¹‮וּבְפִיו יוֹדֶה וְיִוָּשַׁע. יא ‮וְהַכָּתוּב אוֹמֵר: ‮¹‮"כָּל הַמַּאֲמִין בּוֹ לֹא יֵבוֹשׁ‮¹ ‮.

מה יכולה להיות סיבת ההחסרה? כמובן, זו יכולה להיות טעות תמימה, אבל אפשר שהיא מכוונת. שהרי זה בדיוק מה שחסר בנצרות ששאול הטיף לה – המעשה, המצוות! האמונה הנוצרית מבוססת כולה על אמונת הלב והדיבור, ולא על המעשה. ושאול באופן ספציפי הרבה לדבר על כך ש'במעשים לא תיוושע' (בניגוד לשליח אחר, יעקב, שדווקא דיבר בעד המעשים). אם כך נראה שההשמטה אינה מקרית.

ומה בעניין הפסוק האחרון, שגם הוא ציטוט משובש? הוא אינו מענייננו כאן, אך אפשר גם בו למצוא משמעות, שהרי הנביא אומר 'המאמין לא יחיש', כלומר לא ימהר. ולכן עד היום אנו אומרים 'ואף על פי שיתמהמה בוא יבוא'. אבל בנצרות כמובן המשיח כבר בא, וניתן לומר – באופן מוחש, תרתי משמע, לכן המילה שונתה ל'לא יבוש'.

*

לבסוף, הנה מעין שיר קצר שכתבתי פעם –

מָה שֶׁחָשַׁבְתִּי וְלֹא אָמַרְתִּי
מָה שֶׁאָמַרְתִּי וְלֹא עָשִׂיתִי
מָה שֶׁעָשִׂיתִי בְּלִי לוֹמַר
מָה שֶׁאָמַרְתִּי בְּלִי לַחֲשֹׁב.
מָה שֶׁחָשַׁבְתִּי וְלֹא עָשִׂיתִי
מָה שֶׁעָשִׂיתִי בְּלִי לַחֲשֹׁב.

לא תעשה עוול במשפט

היום בג"ץ דן בעתירה נגד התו הירוק, והוא החליט לדחות את הכרעתו. כפי שכתבתי בבלוג המאמרים, להערכתי אין הצדקה לתו הירוק הזה, ולנימוקים ראו שם. אבל בית המשפט החליט בינתיים אחרת, מה לעשות.
בכל אופן זו הזדמנות להזכיר את יסוד המשפט, המרכזי בתורה ובתנ"ך כולו, כפי שמובא למשל בפסוק –

לה לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה. לו מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
ויקרא יט.

רשב"ם –
במדה – במדת קרקע.

משורה – מדת הלח, כמו שאמרו: ומים במשורה תשתה (משנה אבות ו׳:ד׳ ע״פ יחזקאל ד׳:י״א).

הין – מדת הלח.

*

וכן הוא אומר באותו הפרק –

לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ.
ויקרא יט, טו.

כלומר, מכאן יוצא שהעוול הוא עיוות – או מבחינת המידות והמשקולות, או מבחינת האנשים הבאים למשפט.

*

ואני אוסיף לכך שלדעתי מהמילה הזו, עוול, נגזרה המילה האנגלית לרשע – evil.

*

לצערי איני יכול לשתף הפעם את גזיר העיתון המספר על כך, שכן לא מצאתי שום כלי תקשורת שדווח על כך.

טוב שם משמן טוב


בבוקר הזכרתי את השמן הטוב, אך לא התעכבתי על הפסוק המפורסם בקהלת, שאביאו כאן בתוך הקשרו –

קהלת ז –
א טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ. ב טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ. ג טוֹב כַּעַס מִשְּׂחֹק כִּי בְרֹעַ פָּנִים יִיטַב לֵב. ד לֵב חֲכָמִים בְּבֵית אֵבֶל וְלֵב כְּסִילִים בְּבֵית שִׂמְחָה.

כלומר, השם הטוב טוב מהשמן הטוב, והוא בא בסמיכות ובהקשר של עדיפות יום המוות. מכאן נוכל לומר – השם הטוב הוא טוב, כי הוא נשאר גם אחרי מותך, ואילו השמן הטוב, לסיכת הגוף, טוב רק להנאת שעה.

וכן אומר מצודת דוד –
טוב שם – שם טוב היוצא לאדם מרחוק בעבור מעשיו ההגונים הוא יותר טוב משמן הטוב הנודף ריח טוב למרחוק, כי שמן הטוב דרכו להפיג ריחו בכל עת והוא הולך וחסור, אבל שם טוב דרכו ללכת ולהתגבר בכל פעם.

ויום המות – יותר טוב לאדם יום המות מיום הולדו, כי השם הטוב שיצא לו בחייו לא יפסק אחר המיתה, אבל ביום הולדו אין ידוע עדיין אם יזכה לשם טוב ואם יתקיים השם.

ואביא עוד את הפירוש המיוחס לרשב"ם –
טוב שם משמן טוב – טוב ומשובח שם טוב של אדם יותר משמן טוב של אפרסמון שריחו נודף. לפי שמצינו במקום אחד מקרא מלא שהמשיל והזכיר שם לשמן טוב, שנאמר: שמן תורק שמך (שיר השירים א׳:ג׳). ואל תתמה על אשר נמשלו והוזכרו שניהם במקרא זה יחד.

ויום המות מיום הולדו – ומשובח וטוב יום מיתתו מיום לידתו, שביום מיתתו פוסקים מעשיו הרעים ולא יחטא עוד, אבל יום לידתו רע הוא לו כי לעמל נולד, שנאמר: כי אדם לעמל יולד (איוב ה׳:ז׳). ועוד, בשביל שאין אדם אשר לא יחטא, רע הוא לו יום לידתו.

*

והנה, היום קראתי בספר 'פרקי אבות פילוסופיים' ציטוט שיכול להתאים לכך, של טולסטוי –
"דברים דומים אומר הסופר הרוסי הנודע לב טולסטוי (1910-1828) בספרו "חוג הקריאה" (והוא אף גוזר מהם המלצה לחיים): "כאשר נולדת כולם צחקו ואתה בכית, חיה את חייך כך שביום מותך כולם יבכו ורק אתה תצחק.""

(אציין כי אני בעבר כתבתי ממש כדברים האלה, בלי שידעתי שטולסטוי כתב זאת לפני).

ועוד שם –
מפסקל –
"לפילוסוף, המתמטיקאי והפיזיקאי הצרפתי בלז פסקל (1662-1623) היתה הערה מעניינת על החשש מן המוות: "בידור זה כל מה שקורה כשדעתנו מוסחת מן המוות"

ומנאבוקוב –
"הסופר הרוסי ולאדימיר נאבוקוב הפותח את האוטוביוגרפיה שלו "דבר, זיכרון" בביקורת על ההתנהגות האנושית, תוך שימוש מקסים בטיעון הסימטרי של אפיקורוס: "על פני התהום מתנדנד הערש, והשכל הישר אומר לנו כי קיומנו אינו אלא סדק צר של אור בין שני נצחים של אפלה. אף על פי ששניים אלה תאומים זהים, ישקיף האדם תמיד על התהום שלפני הלידה ביתר שלווה מאשר זו שלקראתה הוא מתקדם" (עמ' 15)."

מתוך –
– פרקי אבות פילוסופיים מאת צדוק עלון,                       בנצי שרייבר

שמן הטוב

מסופר על חזקיה שהראה למלך בבל את כל אוצרותיו, ובהם 'השמן הטוב' –

וַיִּשְׁמַע עֲלֵיהֶם חִזְקִיָּהוּ וַיַּרְאֵם אֶת כָּל בֵּית נְכֹתֹה אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַבְּשָׂמִים וְאֵת שֶׁמֶן הַטּוֹב וְאֵת בֵּית כֵּלָיו וְאֵת כָּל אֲשֶׁר נִמְצָא בְּאוֹצְרֹתָיו לֹא הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא הֶרְאָם חִזְקִיָּהוּ בְּבֵיתוֹ וּבְכָל מֶמְשַׁלְתּוֹ.
מלכים ב, כ, יג.

מהו השמן הטוב?
מפרש רש"י –
בית נכתה – בית גנזי בשמיו, כמו: נכאת וצרי ולוט (בראשית ל״ז:כ״ה).

ואת שמן הטוב – יש פותרין: שמן המשחה, ויש פותרים: שמן אפרסמון (בלסמון) שהוא מצוי בארץ ישראל, שנאמר: יהודה וישראל המה רוכליך בחטי מנית ופנג (יחזקאל כ״ז:י״ז). וראיתי בספר יוסיפון: פנג הוא אפרסמון, וגדל ביריחו, ועל שם הריח נקרא יריחו.

לא היה דבר – את הארון והלוחות וספר התורה (פרקי דרבי אליעזר נ״ב).

ואותו סיפור חוזר בישעיה –
ישעיהו לט, ב
וַיִּשְׂמַח עֲלֵיהֶם חִזְקִיָּהוּ וַיַּרְאֵם אֶת בֵּית (נכתה) [נְכֹתוֹ] אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַבְּשָׂמִים וְאֵת הַשֶּׁמֶן הַטּוֹב וְאֵת כׇּל בֵּית כֵּלָיו וְאֵת כׇּל אֲשֶׁר נִמְצָא בְּאֹצְרֹתָיו לֹא הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא הֶרְאָם חִזְקִיָּהוּ בְּבֵיתוֹ וּבְכׇל מֶמְשַׁלְתּוֹ

והשמן הטוב חוזר בעוד מקומות –
תהילים קלג, ב
כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן שֶׁיֹּרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו

שיר השירים א, ג
לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ

שיר השירים ד, י (בסמיכות) –
מַה יָּפוּ דֹדַיִךְ אֲחֹתִי כַלָּה מַה טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכׇּל בְּשָׂמִים

קהלת ז, א
טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ

וכן 'טוב' ו'שמן' מופיעים כמה פעמים בסמיכות, למשל –
יחזקאל לד, יד
בְּמִרְעֶה טּוֹב אֶרְעֶה אֹתָם וּבְהָרֵי מְרוֹם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה נְוֵהֶם שָׁם תִּרְבַּצְנָה בְּנָוֶה טּוֹב וּמִרְעֶה שָׁמֵן תִּרְעֶינָה אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל

*

וגם היום יש שמנים טובים רבים, גם למריחה וסיכה וגם למאכל.
כמובן, גם שמן הזית הוא טוב ומזין מאוד, ומומלץ למאכל. אך יש עוד שמנים טובים, שמהם אזכיר שניים.

הראשון הוא שמן הפרע, הנקרא גם היפריקום, שעוזר לשיפור מצב הרוח. התעשיה הפסיכיאטרית השתלטה עליו ומשווקת אותו בתור התרופה רמוטיב. אבל מי יודע מה עוד הכניסו שם. בחנויות טבע ניתן למצוא שמן פרע שאינו מצריך מרשם, והוא טבעי לגמרי.

השני הוא שמן cbd, שעשוי מצמח המריחואנה, אך שונה מיסוד ה-thc, שהוא היסוד הפסיכואקטיבי בצמח. כלומר – הוא לא ממסטל. אבל יש לו יתרונות בריאותיים רבים, ובעיקר הוא טוב להרגעה, כלומר הוא טוב לבעיות מתח וחרדה.

והנה, באורח פלא, השמן השני אסור לקנייה בארץ, וגם לגבי הצמח הראשון – שמעתי ממישהי שהייתה רגילה לצרוך אותו, אבל אז הוא אושר רק במתכונת עם מרשם. אולי כך היה העבר, אבל היום כאמור ניתן לקנות אותו.
מה יכולה להיות הסיבה לכך? חשד עולה שמדובר באינטרסים כלכליים של חברות התרופות. הרי לכל הדעות אין סיכון בצמחים אלו, ותועלתם הבריאותית מוכחת.

אציין רק לסיום שאיני רופא, ואין לראות בדברים אלו המלצה רפואית. כמו כן, השפעתם של צמחים אלו נחשבת כטובה למקרים קלים, ולא למקרים חמורים יותר.

אל תהיו כסוס


לפני יומיים שיתפתי סיפור קצר שכתבתי על המקרה שמסופר על ניטשה, שחיבק סוס ברחוב, וציינתי שם גם את משל הסוסים ורוכבם של אפלטון. בינתיים סיפרו לי שגם ב'החטא ועונשו' של דוסטוייבסקי יש קטע דומה, על התעללות בסוסה – אצרף חלק ממנו בהמשך. אך כאן אציין כי את הגרעין של המשל הזה ניתן למצוא כבר בתנ"ך (כפי שציינתי פעם) –

אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין בְּמֶתֶג וָרֶסֶן עֶדְיוֹ לִבְלוֹם בַּל קְרֹב אֵלֶיךָ.
תהילים לב, ט.

אבן עזרא מפרש במדויק (אבל הוא קצת קשה להבנה, לכן אביא בהמשך את פירוש רד"ק, שאומר דברים דומים בצורה יותר מובנת) –
אל תהיו – זאת היא העיצה.

כסוס כפרד – דרך צחות בלא ו״ו, כרע כאח לי (תהלים ל״ה:י״ד) ופעמים יחסרו הכ״ף.

אמר ר׳ משה: הטעם אל תהיו כדמות הסוס שהוא צריך למתג ולרסן. ואמר עדיו, כמו: לחיו, וכמוהו: המשביע בטוב עדייך (תהלים ק״ג:ה׳).

לבלום – מלה ידועה בלשון חכמינו ז״ל.

וטעם בל קרוב אליך – להזיקך.

ויש אומרים: כי בל קרוב אליך – חלילה לך מהיותך כסוס, כדרך: ועצת רשעים רחקה מני (איוב כ״ב:י״ח).

ויש אומרים: כי תחסר מלת אותו כאילו כתב במתג ורסן תפארתו לבלום אותו.

ועוד אפרש עדייך על דרך למצוא עונו לשנוא (תהלים ל״ו:ג׳).

רד"ק, יותר בפשטות –
אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן עדיו לבלום בל קרב אליך – לא תהיו כמו הבהמה שאין בה תבונה ולא תדע אם תעשה רע ותזיק ולא תבין, וצריך לבלום פיה במתג ורסן שלא תקרב אליך לנשוך אותך, שאין לה תבונה שתוסר ותוכח בדברים אם לא יעשו בה מעשה למנעה מן הרע; אבל אתם לא תהיו כן, אלא הבינו והתוכחו והתוסרו ושובו לאל ממעשיכם הרעים ויסלח לכם. וזכר הסוס והפרד שהם נרכבים, ויאחז הרוכב הרסן שהוא בפיהם בידו לכבשם ולהנהיגם אל מקום שירצה, ולמנעם מן המקום שירצו הם ללכת, ולמנוע פיהם מלהזיק. ומתג ורסן אחד; והוא כלי עשוי לבלום פי הבהמה, אלא שהם משונים זה מזה בתכונת מעשיהם.

עדיו – פיו כמו: המשביע בטוב עדיך (תהלים ק״ג:ה׳).

*

והנה הקטע מ'החטא ועונשו', מתוך התרגום המופיע בפרויקט בן יהודה –

– הַכּוּהָ! הכוה! למה חדלתם! – צֹוְחים מתוך ההמון. ומיקולקה מניף ומשלשל את המוט בפעם השניה. הסוסה האֻמללה שוקעת לאחוריה ונוטה לנפול, אלא שהיא קופצת ומושכת, בטפת-כֹּחותיה האחרונה היא מושכת את העגלה לצדדים שונים, בכדי לעקרה ממקומה. ואולם מכל עֵבר מקדמים את פניה ששה שוטים, והמוט אשר ביד מיקולקה עולה ויורד בשלישית, ברביעית, בהכאות מדודות ובמלֹא תנופת היד. מיקולקה מלא זעף איֹם, על שאינו יכול להרגה בפעם אחת.

– חַיָה וקַיָמָה עדַין! – צועקים מסביב.

– עתה תִפֹּל בודאי. אחים, עתה בא קִצהּ! – צועק מתוך ההמון חובב רצח אחד.

– בקרדֹם הַטֵּה אותה! מה יש להמתין! צריך לכלותה בפעם אחת, צועק השלישי.

– אי, יאכלוך הזבובים! פנו דרך! – מוציא מיקולקה מתוכו קולות

שגעון, משליך את המוט, כופף עצמו שוב לקרקע העגלה ומוציא משם מעדר שכֻּלו ברזל. – הזהרו! – צועק הוא ומהמם את סוסתו המסכנה במעדר. ההכאה גזרה דבר-מה; הסוסה התנודדה, ישבה שפופה, חָפצה למשוך עוד פעם, אבל הברזל נִחַת שנית על גבה והיא נופלת לארץ, כאלו חתכו לה את ארבע רגליה בחדא מחתא.

– עֲשׂו בה כָלָה! – צועק מיקולקה וקופץ מעל העגלה כמטֹרף. בחורים אחדים, אדֻמים ושִׁכּוֹרים כמוהו, חוטפים מכל הבא לידם – שוטים, מקלות, את המוט – ורצים אל הגוססת. מיקולקה מתיצב בצדה ומתחיל לקַצות בה בברזל בעלמא. הסוסה מבליטה את סנטרה, גונחת קשה ומתה.

– נפחה נפשה! – צועקים בהמון.

– וכי למה מאנה לרוץ?!

– קנין כספי! – צועק מיקולקה, והברזל בידו והדם בעיניו. הוא עומד כמצטער על שאין מי להרוג עוד.

– ובאמת אין אלהים בלבבך! – צועקים מההמון קולות מספר.

ההיבט החברתי

שרת החינוך שאשא ביטון אומרת שאפשר להשקיע פחות זמן לימוד בתנ"ך ויותר בהיבט החברתי. אלא שהתנ"ך כולו עמוס ב'היבט החברתי' הזה. בחרתי מעט מאוד מתוך אינספור האפשרויות –

לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה.
ישעיה א, יז.

הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם.
ישעיה נח, ז.

ירמיה ט –
כב כֹּה אָמַר יְהוָה אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ. כג כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יְהוָה.

דָּן דִּין עָנִי וְאֶבְיוֹן אָז טוֹב הֲלוֹא הִיא הַדַּעַת אֹתִי נְאֻם יְהוָה.
ירמיה כב, טז.

ועל זה נאמר – 🤦

אישון

אישון.
יהודה ויזן העלה פוסט בעניין תרגום שמתייחס למילה אישון, או אשון, וזו הזדמנות לדון בה. היא מופיעה בתנ"ך בשני הקשרים – אישון עין ואישון לילה, או חושך, בפסוקים הבאים –

דברים לב, י
יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ

תהילים יז, ח
שׇׁמְרֵנִי כְּאִישׁוֹן בַּת עָיִן בְּצֵל כְּנָפֶיךָ תַּסְתִּירֵנִי

משלי ז, ב
שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֵה וְתוֹרָתִי כְּאִישׁוֹן עֵינֶיךָ

משלי ז, ט
בְּנֶשֶׁף בְּעֶרֶב יוֹם בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה

משלי כ, כ
מְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ יִדְעַךְ נֵרוֹ (באישון) [בֶּאֱשׁוּן] חֹשֶׁךְ

רוב המפרשים המסורתיים מפרשים מלשון שחרות, ואולם יש גם הצעות אחרות.
כך, לגבי אישון עין, עד היום נמצאת הסברה שההסבר לשם הוא שבו משתקפת דוגמת האיש. אלא שאין לכך כל סימוכין, וגם הדבר לא יכול להתאים לצורה השנייה – אישון לילה.
וכך גם יש המפרשים אישון לילה – חוזק הלילה, או גם – זמן הלילה, ולכך יש על מה להסתמך, אבל פירוש זה לא יכול להתאים לצורה השנייה – אישון עין.
כמובן, יתכן שמדובר בשתי מילים שונות, אבל אין צורך לומר כך, שהרי לאישון לילה ולאישון עין יש מכנה משותף ברור, והוא השחרות.

ולגבי ניתוח המילה, גם כאן יש דבר שקשה להתעלם ממנו – האש הרי משחירה כל חומר שהיא נוגעת בו, ולכן הגיוני לומר שאישון נגזר מהמילה אש. או לחלופין – האש היא אור ואישון הוא חושך, ופעמים רבות דבר והיפוכו באים באותה המילה.

את כל זה אני אומר על דעת עצמי, ומתוך בחינה של הדברים בדרכי ההיגיון.

קריאה בבן סירא מד-נא

ספר בן סירא במהדורת דוד כהנא, פרק מד-נא.

בסוף ספרו מביא בן סירא סדרת פרקים בשבח גדולי עולם, החל מחנוך ועד נחמיה, ולבסוף בא גם פרק על שמעון כהן גדול.
כאן אביא רק את הפרק הראשון ואת הסיום, והרוצה יוכל לקרוא הכול בוויקיטקסט.
אין צורך להעיר.

(א) אהללה נא אנשי חסד, אבותינו בדורותם.

(ב) רב כבוד חלק עליון, וגדלו מימות עולם.

(ג) דורי ארץ במלכותם, ואנשי שם בגבורתם.

(*ג) היועצים בתבונתם, וחוזי כל בנבואתם.

(ד) שרי גוים במזמתם, ורוזנים במחקרותם.

(*ד) חכמי שיח בספרתם, ומושלים במשמרותם.

(ה) חוקרי מזמור על חוק, נושאי משל בכתב.

(ו) אנשי חיל וסמכי כח, ושוקטים על מכונתם.

(ז) כל אלה בדורם, ומימיהם תפארתם.

(ח) יש מהם הניחו שם, להשתענות בנחלתם.

(ט) ויש מהם אשר אין לו זכר, וישבתו כאשר שבתו.

(י) כאשר לא היו היו, ובניהם מאחריהם.

(יא) וולם אלה אנשי חסד, ותקותם לא תשבת.

(יב) עם זרעם נאמן טובם, ונחלתם לבני בניהם.

(יג) עד עולם יעמד זכרם, וצדקתם לא תשכח.

(יד) גויתם בשלום נאספו, ושמם חי לדור ודור.

(טו) חכמתם תשנה עדה, ותהלתם יספר קהל.

(טז) חנוך נמצא תמים, והתהלך עם יהוה, ונלקח, אות דעת לדור ודור.

(יז) נח צדיק נמצא תמים, לעת כלה היה תחליף.

(*יז) בעבורו היה שארית, ובבריתו חדל מבול.

(יח) באות עולם נכרת עמו, לבלתי השחית כל בשר.

(יט) אברהם אב המון גוים, לא נתן בכבודו מום.

(כ) אשר שמר מצות עליון, ובא בברית עמו.

(*כ) בבשרו כרת לו חק, ובניסוי נמצא נאמן.

(כא) על כן בשבועה הקים לו, לברך בזרעו גוים.

(*כא) להנחילם מים עד ים, ומנהר עד אפסי ארץ.

(כב) וגם ליצחק הקים בן, בעבור אברהם אביו.

(*כב) ברית כל ראשון נתיו, וברכה נחה על ראש ישראל.

(כג) ויכוננהו בברכה, ויתן לו נחלתו.

(*כג) ויציבהו לשבטים, לחלק שנים עשר.

(כד) ויוצא ממנו איש, מוצא חן בעיני כל חי.

*

בן סירא נ.
מהדורת דוד כהנא.

לאחר שבח לשמעון כהן גדול, הוא מסיים –

(כה) בִּשְׁנֵי גוֹיִם קָצָה נַפְשִׁי, וְהַשְּׁלִישִׁית אִינֶנּוּ עָם.

(כו) יוֹשְׁבֵי שֵׂעִיר וּפְלֶשֶׁת, וְגוֹי נָבָל הַדָּר בִּשְׁכֶם.

(בשכם – השומרונים)

[חתימה]
(כז) מוּסַר שֵׂכֶל וּמוֹשֵׁל אוֹפַנִּים, לְשִׁמְעוֹן בֶּן יֵשׁוּעַ, בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן סִירָא.

(המחבר – שמעון או ישוע בן סירא, כך לפי המחקר היום)

(*כז) אֲשֶׁר נִיבַּע בִּפְתוֹר לְבָן, וַאֲשֶׁר הִבִּיעַ בִּתְבוּנוֹת.

(כח) אַשְׁרֵי אִישׁ בְּאֵלֶּה יֶהְגֶּה, וְנוֹתֵן עַל לִבּוֹ יֶחְכָּם.

*

בן סירא נא.
ובפרק אחרון הוא מהלל את אלוהים, בקטע שאשמיט, וכן מברך אותו על החוכמה שחלק לו, בקטע הבא –

[סיכום: הכרת הטוב על החכמה (רווח בכתב היד)]

(יג) אֲנִי נַעַר הָיִיתִי [וָאוֹהַב חָכְמָה], וְחָפַצְתִּי בָהּ וּבִקַּשְׁתִיהָ.

(*יג) בַּאֲמִתָּהּ דָּרְכָה רַגְלִי, אֲדֹנָי מִנְּעוּרַי חָכְמָה לָמַדְתִּי.

(יד) וָאֶתְפַּלֵּל תְּפִלָּה בִּנְעֻרוֹתָי, וְהַרְבֵּה מָצָאתִי דֵעָה.

(יז) עֻלָּהּ הָיָה לִי לְכָבוֹד, וְלִמְלַמְּדַי אֶתֵּן הוֹדָאָה.

(יח) חָשַׁבְתִּי לְהִיטֶיב [דַּרְכִּי], וְלֹא אַהֲפֹךְ כִּי אֶמְצָאֶנּוּ.

(יט) חַשְׁקָה נַפְשִׁי בָּהּ, וּפָנַי לֹא אַהֲפֹך מִמֶּנָּה.

(כ) נַפְשִׁי נָתַתִּי אַחֲרֶיהָ, וּלְנֵצַח נְצָחִים לֹא אַטֶּה מִמֶּנָּה.

(*כ) וּבְטָהֳרָה מְצָאתִיהָ, וְלֵב קָנִיתִי לָהּ מִתְּחִלָּתָהּ.

(כא) מֵעַי יֵחַמּוּ כַּתַּנּוּר לְהַבִּיט בָּהּ, בַּעֲבוּר כֵּן לֹא אֶעֶזְבֶנָּה.

(כב) נָתַן יְהֹוָה לִי שְׂכַר שִׂפְתוֹתָי, בַּעֲבוּר כֵּן קְנִיתִיהָ קִנְיָן טוֹב.

(כג) פְּנוּ אֵלַי סְכָלִים, וְלִינוּ בְּבֵית מִדְרָשִׁי.

(כד) עַד מָתַי תַחְסְרוּן מִן אֵלּוּ וְאֵלּוּ, וְנַפְשְׁכֶם צְמֵאָה מְאֹד תִּהְיֶה.

(כה) פִּי פָתַחְתִי וְדִבַּרְתִּי בָהּ, קְנוּ לָכֶם חָכְמָה בְּלֹא כָסֶף.

(כו) וְצַוְּארֵיכֶם בְּעֻלָּהּ הָבִיאוּ, וּמַשָּׂאָהּ תִּשָּׂא נַפְשְׁכֶם.

(*כו) קְרוּבָה הִיא לִמְבַקְשֶׁיהָ, וְנוֹתֵן נַפְשׁוֹ מוֹצֵא אֹתָהּ.

(כז) רְאוּ בְעֵינֵיכֶם כִּי קָטֹן הָיִיתִי, וְעָמַדְתִּי בָהּ וּמְצָאתִיהָ.

(כח) רַבִּים שָׁמְעוּ לִמּוּדִי בִּנְעֻרוֹתָי, וְכֶסֶף וְזָהָב תִּקְנוּ בִי.

(כט) תִּשְׂמַח נַפְשִׁי בְּשֵׂיבָתִי, וְלֹא תֵבוֹשוּ בְּשִׁירָתִי.

(ל) מַעֲשֵׂיכֶם עֲשׂוּ בִצְדָקָה, וְהוּא נוֹתֵן לָכֶם שְׂכַרְכֶם בְּעִתּוֹ.

(*ל) בָּרוּךְ יְהֹוָה לְעוֹלָם, וּמְשֻׁבָּח שְׁמוֹ לְדֹר וָדֹר.


[חתימה (חסרה בתרגום השבעים ובפשיטתא)]

עַד הֵנָּה דִּבְרֵי שִׁמְעוֹן / בֶּן יֵשׁוּעַ שֶׁנִּקְרָא בֶּן סִירָא.

חָכְמַת שִׁמְעוֹן בֶּן יֵשׁוּעַ / בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן סִירָא.

יְהִי שֵׁם יְהֹוָה מְבֹרָךְ / מִעַתָּה וְעַד עוֹלָם.


[חתימה שנייה (רווח במהדורת כהנא)]

עַד הֵנָּה דִּבְרֵי שִׁמְעוֹן / בֶּן יֵשׁוּעַ שֶׁנִּקְרָא בֶּן סִירָא.

[נִשְׁלְמָה] חָכְמַת שִׁמְעוֹן / בֶּן יֵשׁוּעַ.