הובישו חכמים


ה-FDA לא אישרו את חיסון הבוסטר, בניגוד לתחזיות כאן, ובניגוד להמלצת משרד הבריאות הישראלי. איני רוצה להכביר מילים בנושא זה, שאני מניח שעוד ידובר בו, אבל אזכיר פסוק אחד –

הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְהוָה מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם.
ירמיה ח, ט.

מהו חתו?
מצודת ציון מפרש בפשטות –
חתו – ענין שבר ופחד.

ואולם מלבי"ם סובר אחרת –
הובישו – ההפעיל מורה הבושה היתרה וחתת הוא השפלת הנפש, ובא כ״פ אחר בושה.

ושד"ל מנמק יפה –
חתו – גם הוא לשון בושה, כמו: הוביש בל חת מרודך (ירמיהו נ׳:ב׳), חתו לא ענו עוד (איוב ל״ב:ט״ו).

ואני אוסיף – אפשר שחתו הוא כמו חפו, 'אבל וחפוי ראש'.

והרטום-קסוטו מפרש – חתו – יפחדו, כמו 'אל תירא ואל תיחת'.

*

מכיוון שהתקשורת בארץ מוטה ולא אמינה, אשתף את הידיעה מתוך עמוד הפייסבוק של 'מודל היגיון בריא'.

אמרתי אפאיהם

היום כתבתי בפייסבוק –

בסדרה התיעודית 'מקרוב' בנטפליקס עלה פרק על ניתוחים פלסטיים. מספרים שם על חלוץ הניתוחים האלה, פרופ' יוסף אחד, מנתח יהודי, שטיפל בנפגעים ממלחמת העולם השנייה (או אולי הראשונה), אבל גם היו לו לקוחות יהודים שהקטינו את האף שלהם. בערך בדקה ה-15 לפני הסוף מספרים על זה ומראים תמונות גרפיות מאוד. אבל לא הוסיפו שום הערה על כך שאף גדול לא מאפיין יהודים באופן כללי, כך שצופה ממוצע שיצפה בזה יקבל את הרושם הזה בדיוק. בעיניי זה בעייתי. האם בעידן התקינות הפוליטי כל התחום היהודי נשאר מוזנח יותר?

ודבר זה מצטרף למחזה 'הקמצן' של מולייר שהאזנתי לו אתמול. כאמור, מולייר מכנה את הקמצן הכרוני 'יהודי' ו'שיילוק', ביטויים אנטישמיים לגמרי.
והנה, היום יש נטייה להחרים מפורסמי עבר שהתנהגו לא טוב לשחורים, לנשים ועוד, אבל לא שמעתי שרוצים להחרים את מולייר, וגם לא את שייקספיר.
טוב, אני עצמי לא חושב שצריך לעשות זאת, וכמו כן אם נעשה זאת ישארו מעט מאוד יוצרים, אבל ההתעלמות הזו היא גם קצת לא בסדר.

לתשומת לבכם.

(ועכשיו אני חושב שאולי הושפעתי בזה מהסדרה 'החוג לאנגלית', גם היא בנטפליקס, שמספרת על חוג לספרות באוניברסיטה, ובו מרצה אחד שהצדיע במועל יד לשם הדגמה כלשהי, ומשלם על כך מחיר. כלומר הסדרה עוסקת ב'תרבות הביטול' שכל-כך פופולרית היום, ואולי אכתוב עליה כשאסיים לצפות).

*

וזה הזכיר לי פוסט קצר שכתבתי פעם ב'אתר הניווט בתנ"ך', שאיני בטוח בו כלל, אבל הוא מעניין בעיניי, אז אביאו בכל זאת –

האף הגדול
ויקרא כו44: "ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם"

כותבת נחמה ליבוביץ, "עיונים חדשים בספר ויקרא", עמ' 473-4:
"פסוק זה היה נחמתם של יהודים בארצות גלויותיהם. ומסופר על הקיסר פרידריך השלישי (מת בסוף המאה ה-15), שהיה מכבד את ישראל ומקל עליהם ברדיפות ובצרות, שהיה משתומם כל ימיו על החזון הנפלא של קיום עם ישראל במשך אלף וחמש מאות שנים על אף הסבל, העינויים והרדיפות, ואמר שכבר חזה משה את עמידתם זו בפסוק שהזכרנו: "ואף גם זאת…". וההיסטוריון גרץ מספר לנו שהיה רגיל לומר: היהודים יש להם שמירה מעולה ב'אף' הגדול וראוי להם לכתוב אותו באותיות זהב".
בגרמנית המלה "אף", Affe – קוף, ולא ברור, אם רצה לעשות כאן משחק מלים או אם פשוט לא ידע פרוש המלה העברית "אף", אך ידוע ידע שהובטח לישראל ה"אף" הגדול, ולכן לא יאבדו ולא יכלו".

ואני שואל – האם רומזת לנו כאן נחמה שזה מקור ההלעזה האנטישמית האומרת, כי ליהודים יש 'אף גדול' כפשוטו? והאם זה אכן מקור הביטוי? יתכן…

*

והנה, גם בפרשתנו, האזינו, אולי מוזכר האף, וזאת בפסוק הקשה –

אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם.
דברים לב, כו.

מהו אפאיהם? חלוקות הדעות.
רש"י מפרש –
אמרתי אפאיהם – אמרתי בלבי: אפאה אותם.

יש לפרש: אפאיהם – אשיתם פאה להשליכם מעלי הפקר. ודוגמתו מצינו בעזרא: ותתן להם ארץ שבעה גוים ותחלקם לפאה (נחמיה ט׳:כ״ב) – הפקר, וכן חברו מנחם.

ויש פותרים אותו כתרגומו: אחיל רוגזי עליהון (כלומר מלשון אף). ולא יתכן, שאם כן היה לו לכתוב: אאפאיהם, אחת לשימוש ואחת ליסוד, כמו: אאזרך (ישעיהו מ״ה:ה׳), אאמצכם במו פי (איוב ט״ז:ה׳), והאל״ף התיכונה אינה ראויה בו כלל.

ואונקלוס תירגם אחר לשון הברייתא השנויה בסיפרי (ספרי דברים ל״ב:כ״ו) החולקת תיבה זו לשלש תיבות: אף אי הם: אמרתי באפי אתנם כאילו אינם, שיאמרו רואיהם עליהם: איה הם.

ואבן עזרא מפרש –
אפאיהם – יש אומרים (ספרי דברים ל״ב:כ״ו): שהם שלש מלות.

והנכון: שאין ריע לו. וטעמו כמו: אשחיתם, בעבור שיש אחריו: אשביתה מאנוש זכרם, והנה כולם ימותו.

ואילו היה כדעת המדקדקים, שאפיצם בכל פיאה, לא ידבק הטעם.
(כלומר: לפי פירוש המדקדקים, אין הצלע הראשון של הפסוק מקביל לצלע השני).

[ויש אומרים: אחרה בם אפי, והנה טעמו: אכריתם, כמו: אשביתם, ויבוא הטעם כפול.
(כלומר: לפי פירוש היש אומרים, הצלע הראשון של הפסוק מקביל לצלע השני).

וזה נכון לולי אל״ף אפאיהם, והיה ראוי להיות אנפיהם, והטעם: אאנף בהם, והראשון נכון.]

אמרתי – כלשון בני אדם: אמרתי בלבי.

אך הנה, גם המפרשים המודרניים יותר, בני המאה ה-19, מסכימים לפירוש מלשון פאה, שאבן עזרא שלל –
שד"ל מפרש –
אמרתי אפאיהם – היו״ד והה״א במלה הזאת על דרך השמות, לא על דרך הפעלים, לכך נראה שהוא פעל הנגזר משם, וטעמו אכרית פאתם, אכלה הנשארים, ודוגמתו ויזנב בך {דברים כ״ה:י״ח}, כריתת הזנב.

ורש"ר הירש –
(כו-כז) אמרתי אפאיהם – ״פאה״ היא קצהו של שטח; צד או קרן זווית. ״פאה״ קרוב ל״פהה״, שהוא השורש של ״פה״; והביטוי ״פי חרב״, כדוגמת ״וַיַּעַשׂ לוֹ אֵהוּד חֶרֶב וְלָהּ שְׁנֵי פֵיוֹת״ (שופטים ג, טז), מוכיח שגם ״פה״ מורה על הקצה הקיצוני, חדוּת החרב. ״אפאיהם״ הוא לשון הִפעיל של השורש ״פאה״ עם הסיומת המורחבת, במקום ״אַפְאֵם״: ״אדחוק אותם לפינה״.

וגורדון מפרש –
אפאיהם – [אפאם, הפעיל בנוי מן השם פאה]. אמרתי אפאיהם – אז אמרתי באפי: אשים קץ להם.
(כלומר, מסביר בשני האופנים כנראה).

וכן בפירוש הרטום-קאסוטו, והוא מוסיף –
…ויש סוברים כי הוראת השורש פאה (פאי) כאן כהוראתו בערבית: כרת. ויש מבארים מלשון אף: אתאנף בהם.

*

בכל מקרה, את שלושת החלקים כאן חיברתי על דרך האסוציאציה, ועם קצת חירות הדמיון, ונא לא להיפגע מהתוכן.

יצר הרע במדרש

על יצר הרע במדרש.
חז"ל אמרו – 'הוא יצר הרע, הוא שטן, הוא מלאך המוות', כלומר שלושתם אחד.
האימרות והמדרשים על יצר הרע רבים מאוד, אך נראה שקובץ יפה ומשמעותי שבהם מופיע במסכת קידושין דף פא, מאמצע העמוד הראשון עד אמצע העמוד השני.
הנושא שהגמרא עוסקת בו שם הוא איסור ייחוד של גבר עם אישה, שמא יתפתה לייצרו, ואגב כך היא מביאה כמה סיפורים הממחישים את עוצמתו של היצר הרע, או השטן.
למזלנו, ביאליק ורביניצקי אספו את המדרשים האלה ותרגמו אותם מארמית בספר האגדה שלהם, שיצא לפני כמה שנים במהדורה חדשה עם פירוש של פרופ' אביגדור שנאן, ואף עלה לרשת.
הנה אם כך מתוכו המדרשים האמורים –

יצרם של חכמים –
תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף פא, עמוד א.

רַ' עֲקִיבָא הָיָה מִתְלוֹצֵץ בְּעוֹבְרֵי עֲבֵרָה.

פַּעַם אַחַת נִדְמָה לוֹ הַשָּׂטָן כְּאִשָּׁה בְּרֹאשׁ הַדֶּקֶל.

תָּפַס בַּדֶּקֶל וְהִתְחִיל מְטַפֵּס וְעוֹלֶה.

כְּשֶׁהִגִּיעַ לַחֲצִי הדֶּקֶל – הִנִּיחוֹ;

אָמַר לוֹ: אִלְמָּלֵא הִכְרִיזוּ עָלֶיךָ בָּרָקִיעַ: הִזָּהֲרוּ בְּרַ' עֲקִיבָא וּבְתוֹרָתוֹ – עָשִׂיתִי דָּמֶיךָ שְׁתֵּי מָעִין.

 
רַ' מֵאִיר הָיָה מִתְלוֹצֵץ בְּעוֹבְרֵי עֲבֵרָה.

פַּעַם אַחַת נִדְמָה לוֹ הַשָּׂטָן כְּאִשָּׁה עוֹמֶדֶת בְּעֵבֶר הַנָּהָר.

לֹא הָיָה שָׁם גֶּשֶׁר – תָּפַס בַּמֶּצֶר וְהִתְחִיל עוֹבֵר בּוֹ וְהוֹלֵךְ.

כְּשֶׁהִגִּיעַ לַחֲצִי הַמֶּצֶר הִנִּיחוֹ.

אָמַר לוֹ: אִלְמָּלֵא הִכְרִיזוּ בָּרָקִיעַ: "הִזָּהֲרוּ בְּרַ' מֵאִיר ותוֹרָתוֹ" – עָשִׂיתִי דָּמֶיךָ שְׁתֵּי מָעִין.

פלימו והשטן –
תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף פא, עמוד א-עמוד ב.

פְּלֵימוֹ הָיָה רָגִיל לוֹמַר בְּכָל יוֹם:

"חֵץ בְּעֵינֶיךָ, הַשָּׂטָן".

פַּעַם אַחַת בָּא הַשָּׂטָן בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים

וְנִדְמָה לוֹ כְּעָנִי

וְקָרָא עַל הַפֶּתַח.

הוֹצִיאוּ לוֹ פַּת.

אָמַר לוֹ: "בְּיוֹם כְּגוֹן זֶה – הַכֹּל מִבִּפְנִים וַאֲנִי מִבַּחוּץ?"

הִכְנִיסָהוּ וְהֵבִיאוּ לְפָנָיו פַּת.

אָמַר: "יוֹם כְּגוֹן זֶה – הַכֹּל אֵצֶל הַשֻּׁלְחָן וַאֲנִי לְעַצְמִי?"

נְטָלוֹ וְהוֹשִׁיבוֹ אֵצֶל הַשֻּׁלְחָן.

הָיָה יוֹשֵׁב וּמַעֲלֶה עַל גּוּפוֹ שְׁחִין וַאֲבַעְבּוּעוֹת וְעוֹשֶׂה דְּבָרִים מְאוּסִים.

אָמְרוּ לוֹ: שֵׁב יָפֶה.

אָמַר לָהֶם: תְּנוּ לִי כּוֹס.

נָתְנוּ לוֹ כּוֹס. נִתְחַמֵּם וְהִתְחִיל זוֹרֵק לְתוֹכוֹ כִּיחוֹ וְנִיעוֹ.

גָּעֲרוּ בּוֹ.

נָפַל וָמֵת.

יָצָא קוֹל: "פְּלֵימוֹ הָרַג נֶפֶשׁ"!

בָּרַח פְּלֵימוֹ חוּץ לָעִיר וְנִתְחַבֵּא.

הָלַךְ הַשָּׂטָן אַחֲרָיו.

נָפַל לְפָנָיו.

כְּשֶׁרָאָה הַשָּׂטָן שֶׁהוּא מִצְטַעֵר,

נִתְגַּלָּה לוֹ וְאָמַר: מִפְּנֵי מָה אַתָּה רָגִיל לוֹמַר כָּךְ?

– אֶלָּא הֵיאַךְ אֹמַר?

– אָמַר: יִגְעַר ה' בְּךָ, הַשָּׂטָן!

חרותא –
תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף פא, עמוד ב.

רַ' חִיָּא בַּר אָשֵׁי, כָּל פַּעַם שֶׁהָיָה נוֹפֵל עַל פָּנָיו הָיָה רָגִיל לוֹמַר: "הַמָּקוֹם יַצִּילֵנִי מִיֵּצֶר הָרַע".

פַּעַם אַחַת שָׁמְעָה אִשְׁתּוֹ,

אָמְרָה: "הֲרֵי כַּמָּה שָׁנִים שֶׁהוּא פָּרוּשׁ מִמֶּנִּי – וְלָמָּה הוּא אוֹמֵר כָּךְ?"

פַּעַם אַחַת יָשַׁב וְלָמַד בְּגִנָּתוֹ.

נִתְקַשְּׁטָה אִשְׁתּוֹ, עָבְרָה וְיָשְׁבָה לְפָנָיו.

אָמַר לָהּ: מִי אַתְּ?

אָמְרָה לוֹ: חֲרוּתָא אֲנִי וְהַיּוֹם חָזַרְתִּי לְכָאן מִן הַדֶּרֶךְ.

תְּבָעָהּ.

אָמְרָה לוֹ: הָבֵא לִי רִמּוֹן זֶה מֵרֹאשׁ הֶעָנָף.

קָפַץ וְהֵבִיא לָהּ.

כְּשֶׁבָּא לְבֵיתוֹ הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מַסֶּקֶת הַתַּנּוּר.

עָלָה וְיָשַׁב בְּתוֹכוֹ.

אָמְרָה לוֹ: זוֹ מָה הִיא?

אָמַר לָהּ: כָּךְ וְכָךְ הָיָה מַעֲשֶׂה.

אָמְרָה לוֹ: אֲנִי הָיִיתִי.

לֹא הִשְׁגִּיחַ בָּהּ עַד שֶׁנָּתְנָה לוֹ סִימָן.

אָמַר לָהּ: אַף עַל פִּי כֵן אֲנִי לְאִסּוּר נִתְכַּוַּנְתִּי.

כָּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק הָיָה מִתְעַנֶּה, עַד שֶׁמֵּת בְּאוֹתָהּ מִיתָה.


*

וכדאי גם להציג את הפסוק המובא בסיפור על פלימו, והוא מתוך ספר זכריה ג, המתאר חזון הקדשה של יהושע כהן גדול, אשר בו מופיע גם השטן –

זכריה ג –
א וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ יְהוָה וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ. 

כבר כתבתי בעבר שהשטן מופיע רק בספרים המאוחרים שבתנ"ך.

ב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן יִגְעַר יְהוָה בְּךָ הַשָּׂטָן וְיִגְעַר יְהוָה בְּךָ הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלָ‍ִם הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ. 

הבוחר בירושלים – הוא ה'. אוד מוצל – מהגלות.

ג וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ. ד וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶל הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲו‍ֹנֶךָ וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת. 

הבגדים הצואים הם דימוי לחטא, וכאן מועבר עוונו.

ה וָאֹמַר יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל רֹאשׁוֹ וַיָּשִׂימוּ הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל רֹאשׁוֹ וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים וּמַלְאַךְ יְהוָה עֹמֵד. ו וַיָּעַד מַלְאַךְ יְהוָה בִּיהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר. ז כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אִם בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר וְגַם אַתָּה תָּדִין אֶת בֵּיתִי וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת חֲצֵרָי וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה. 

כל זה הוא כעין חזון הקדשה, כזה המתואר בישעיה ו, או בירמיה א.
ועתה הוא מוסר לו מסר –

ח שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיֹּשְׁבִים לְפָנֶיךָ כִּי אַנְשֵׁי מוֹפֵת הֵמָּה כִּי הִנְנִי מֵבִיא אֶת עַבְדִּי צֶמַח. 

כותב אבן עזרא –
צמח – הוא זרובבל, כאשר יאמר צמח שמו (זכריה ו׳:י״ב). וסוף הפרשה מוכיח: לפני זרובבל (זכריה ד׳:ז׳). ומפרשים רבים אמרו: כי זה צמח הוא המשיח, ונקרא זרובבל כי הוא מזרעו כמו: ודוד עבדי נשיא להם לעולם (יחזקאל ל״ז:כ״ה). גם אני עשיתי דרך דרש כי צמח בגימטריא מנחם, והוא בן עמיאל.

ומצודת דוד –
כי הנני מביא – ר״ל והדבור הוא אשר הנני מביא את עבדי צמח וזהו מלך המשיח כמ״ש והקימותי לדוד צמח צדיק (ירמיהו כ״ג:ה׳).

ט כִּי הִנֵּה הָאֶבֶן אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ עַל אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם הִנְנִי מְפַתֵּחַ פִּתֻּחָהּ נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת וּמַשְׁתִּי אֶת עֲו‍ֹן הָאָרֶץ הַהִיא בְּיוֹם אֶחָד. 

מפרש מצודת דוד –
כי הנה האבן וגו׳ – ר״ל מוכן הוא האבן ההושם ביסוד בנין בית העתיד ע״י כ״ג מזרע יהושע אשר יכהן אז ר״ל כבר הגזירה ההיא גזורה.

על אבן אחת – ועל כל אבן מאבני הבנין יהיה שבעה עינים ר״ל שמירות רבות יהיה מאת המקום ב״ה על הבנין ההוא.

הנני מפתח פתוחה וגו׳ – המקום ב״ה בעצמו יחקוק צורות על האבנים ליפותם ר״ל הוא יתן כח ועזר על המלאכה.

ומשתי וגו׳ – ביום אחד ר״ל בפעם אחת אסיר עון הארץ ההיא כי אחדש בקרבם רוח נכון ולא יחטאו עוד ולא ימצא עוד עון.

י בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת תִּקְרְאוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ אֶל תַּחַת גֶּפֶן וְאֶל תַּחַת תְּאֵנָה.

וממשיך מצודות –
אל תחת גפן – להתעצל לשבת בצילה ולאכול מפריה מרוב הטובה שיהיה אז.

בין ירמיה ויחזקאל ביחס לחטא ולתשובה


בדברים הבאים אומר דברים ידועים מאוד, וכן אני אומר אותם בעקבות הרצאה של ירין רבן שאצרף בסוף, אך נראה שכדאי לחזור על הדברים.

נראה שיש מחלוקת בין ירמיה ויחזקאל בנוגע לטיהור האדם מחטאיו. מה שאצל ירמיה מופיע כחזון לאחרית הימים, אצל יחזקאל מופיע כדבר שביכולתנו להביא עוד היום.
כך כותב ירמיה –

ירמיה לא –
   כו הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהוָה וְזָרַעְתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה. כז וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׁקַדְתִּי עֲלֵיהֶם לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וְלַהֲרֹס וּלְהַאֲבִיד וּלְהָרֵעַ כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ נְאֻם יְהוָה. כח בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה. כט כִּי אִם אִישׁ בַּעֲו‍ֹנוֹ יָמוּת כָּל הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו.    ל הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהוָה וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה. לא לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם יְהוָה. לב כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם יְהוָה נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם. לג וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת יְהוָה כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם יְהוָה כִּי אֶסְלַח לַעֲו‍ֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד.

כלומר, כאן כל הדברים האלה הם חזון לאחרית הימים.
ואילו אצל יחזקאל שני האלמנטים המוזכרים פה בשתי הפסקאות, כפי שהדגשתי, מופיעים כדברים הניתנים למימוש בהווה.
כך הוא כותב –

יחזקאל יח –
א וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר. ב מַה לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִּקְהֶינָה. ג חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אִם יִהְיֶה לָכֶם עוֹד מְשֹׁל הַמָּשָׁל הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל. ד הֵן כָּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי הֵנָּה הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת.  

ובסוף הפרק –
 כט וְאָמְרוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי הַדְּרָכַי לֹא יִתָּכְנּוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵן. ל לָכֵן אִישׁ כִּדְרָכָיו אֶשְׁפֹּט אֶתְכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה שׁוּבוּ וְהָשִׁיבוּ מִכָּל פִּשְׁעֵיכֶם וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם לְמִכְשׁוֹל עָו‍ֹן. לא הַשְׁלִיכוּ מֵעֲלֵיכֶם אֶת כָּל פִּשְׁעֵיכֶם אֲשֶׁר פְּשַׁעְתֶּם בָּם וַעֲשׂוּ לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה וְלָמָּה תָמֻתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל. לב כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ.

כלומר, נראה שהמחלוקת פה היא ברורה, ויחזקאל אומר כמאמר השיר – 'אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום!'. הוא מדבר על ההווה, ולדעתו ניקוי החטא אפשרי גם בהווה.
זה רעיון התשובה הגדול שיחזקאל מפרט אותו בפרק יח, וכפי שעולה מהדברים, נראה שהדברים היו חדשים לשומעיו.
ואמנם, גם ירמיה מדבר הרבה על שיבה את ה', אך אולי ניתן לטעון שזה סוג תשובה שונה במקצת. הוא מדבר על שיבה לדרך ה', לדרך הטובה, ולא בדיוק על כפרת עוונות, למיטב זכרוני, ואילו יחזקאל מדבר גם על כפרת עוונות, והוא רדיקלי הרבה יותר.

ולבסוף אוסיף כמה דברים –
ראשית, ברור לגמרי הניגוד בין דבריו של יחזקאל לשלוש עשרה המידות של ה' המתוארות בתורה –

שמות לד –
 ו וַיַּעֲבֹר יְהוָה עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא יְהוָה יְהוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. ז נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים.

ניתנו הרבה הסברים לניגוד זה, אבל לדעתי דבריו של יחזקאל פשוט מבטאים התפתחות של אמונה ותיאולוגיה. לא הכול חייב לקבל הסבר הרמוני.
וצריך לומר גם שיש ניגוד בתוך פסוקים אלו עצמם – אם האל הוא רחום וחנון, מדוע הוא פוקד עוון? ולאחרונה שמעתי בשיחה של הפילוסוף יוסף אגסי, שלמד תחילה בישיבה וחזר בשאלה, התייחסות בדיוק לכך – הוא אמר שאינו יכול להאמין בפסוקים אלה שאומרים דבר והיפוכו, כי הדבר לא רציונלי.
אבל בהרצאה שאשתף בסוף אומרת נויה שגיב, כי המילה המאזנת בין שני חלקים אלה היא המילה 'אמת' המופיעה כאן, וזו בדיוק המילה החסרה במידות האל שמזכיר יונה, שמדגיש את צד החסד של אלוהים בלבד. דברים יפים.

ושנית, ראוי להזכיר שגם באסכולותיהם יחזקאל וירמיה שונים. במחקר מקובל שירמיה דומה לספר דברים, והוא מהאסכולה הדויטרונומיסטית, ואילו יחזקאל דומה לספר ויקרא, והוא מהאסכולה הכוהנית. ניתן להמשיך ולברר מה בדיוק משמעות הדברים ביחס להבחנה שציינתי כאן קודם, אך הדבר חורג מתחום מאמר זה.
כמו כן, ירמיה הוא בן זמן החורבן, ויחזקאל נחשב כשייך לתקופת הגלות, מעט אחריו, כך שברור שיחזקאל הוא זה שמעיר על דבריו ירמיה, ולא להפך.

ולבסוף, הפסוקים מירמיה, כידוע, חשובים מאוד באמונה הנוצרית, ומשמשים לה כבסיס. לעומת זאת, נראה שדבריו של יחזקאל הם בסיס חשוב באמונה היהודית בכלל, ובתשובה הקשורה ליום הכיפורים בפרט. וזאת למרות שגם מדבריו של ירמיה לא מתעלמים, אלא שהם נחשבים לחזון לעתיד לבוא. ואולי ההבחנה היא בין תשובת הפרט, השייכת להווה, ובין תיקון העולם כולו, שזה דבר ששייך רק לעתיד. והבחנה דומה מופיעה גם ה'אורות התשובה' של הרב קוק.

וזה הקישור להרצאה, דבריו של ירין רבן בדקות 17-40 –

*

ואוסיף כמה דברים המופיעים בגמרא –
מסכת סנהדרין דף כז עמוד ב

גמרא. מנהני מילי? – דתנו רבנן: "לא יומתו אבות על בנים" (דברים כד טז), מה תלמוד לומר? אם ללמד שלא ימותו אבות בעון בנים ובנים בעון אבות – הרי כבר נאמר: "איש בחטאו יומתו". אלא, לא יומתו אבות על בנים – בעדות בנים, ובנים לא יומתו על אבות – בעדות אבות. ובנים בעון אבות לא? והכתיב: "פוקד עון אבות על בנים!" (שמות לד) – התם כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן. כדתניא: "ואף בעונות אבותם אתם ימקו" (ויקרא כו לט)  – כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם. … ולא? והכתיב: "וכשלו איש באחיו" (ויקרא כו לז) – איש בעון אחיו, מלמד שכולן ערבים זה בזה! – התם שהיה בידם למחות ולא מיחו.

ועוד –
מסכת ברכות דף ז עמוד א

ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: שלושה דברים בקש משה מלפני הקב"ה ונתן לו. בקש שתשרה שכינה על ישראל ונתן לו … בקש שלא תשרה שכינה על אומות העולם ונתן לו … בקש להודיעו דרכיו של הקב"ה ונתן לו, שנאמר: "הודיעני נא את דרכיך ואדעך" (שמות לג יג); אמר לפניו: ריבונו של עולם! מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו? אמר לו: משה, צדיק וטוב לו – צדיק בן צדיק, צדיק ורע לו – צדיק בן רשע, רשע וטוב לו – רשע בן צדיק, רשע ורע לו – רשע בן רשע.

איני? והא כתיב: "פוקד עון אבות על בנים", וכתיב: "ובנים לא יומתו על אבות" ורמינן קראי אהדדי ומשנינן: לא קשיא, הא – כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, הא – כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם! אלא, הכי קאמר ליה: צדיק וטוב לו – צדיק גמור, צדיק ורע לו – צדיק שאינו גמור, רשע וטוב לו – רשע שאינו גמור, רשע ורע לו – רשע גמור.

וגם מה שנאמר במאמר זה מופיע בגמרא –
מסכת מכות דף כד עמוד א

אמר ר' יוסי בר חנינא: ארבע גזירות גזר משה רבינו על ישראל, באו ארבעה נביאים וביטלום. משה אמר: "וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב" (דברים לג כח) – בא עמוס וביטלה, שנאמר: "חדל נא מי יקום יעקב כי קטון הוא" … משה אמר: "ובגויים ההם לא תרגיע" (דברים כח סה) – בא ירמיה ואמר: "הלוך להרגיעו ישראל" (ירמיהו לא א). משה אמר: "פוקד עון אבות על בנים" (שמות לד ז) – בא יחזקאל וביטלה: "הנפש החוטאת היא תמות" (יחזקאל יח כ). משה אמר: "ואבדתם בגויים" (ויקרא כו לח) – בא ישעיהו ואמר: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור" (ישעיהו כז יג).

יום כיפור במשנה

קראתי את מסכת יומא במשנה – שבעה פרקים קצרים על עבודת הכהן הגדול בבית המקדש, ועל השעיר לעזאזל, ופרק אחד קצר על ענייני צום ותשובה, שהוא זה זה הרלוונטי היום.
הנה המשניות האחרונות שבו –

משנה ז
מי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק נכרי ספק ישראל, מפקחין עליו את הגל.

מצאוהו חי, מפקחין עליו.

ואם מת, יניחוהו.

*

מי שנפלה עליו מפולת – זה גם שם של ספר שירה של אלחנן ניר.

*

ואלה כל ענייני התשובה המופיעים במשנה –

משנה ח
חטאת ואשם ודאי, מכפרין.

מיתה ויום הכיפורים מכפרין עם התשובה.

התשובה מכפרת על עבירות קלות, על עשה ועל לא תעשה.

ועל החמורות היא תולה עד שיבוא יום הכיפורים ויכפר.

וזו המשנה החשובה והמוכרת –
משנה ט
האומר: אחטא ואשוב, אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה.

אחטא ויום הכיפורים מכפר, אין יום הכיפורים מכפר.

עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר.

עבירות שבין אדם לחבירו, אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חבירו.

את זו דרש רבי אלעזר בן עזריה, (ויקרא טז) מכל חטאתיכם לפני יי תטהרו, עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר.

עבירות שבין אדם לחבירו, אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חבירו.

אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרין, ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמים, שנאמר (יחזקאל לו): וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם.

ואומר (ירמיה יז): מקוה ישראל יי; מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל.

*

כמו כן קראתי את מסכת ראש השנה ומסכת סוכה, כל מסכת אורכת בערך חצי שעה של קריאה, עניין פשוט מאוד. אבל על כל מסכת יש גמרות ארוכות וסבוכות.
אני עצמי חושב שאין הדבר נחוץ. מספיק להוציא את הפנינים שבמשניות וגמרות אלה, ואין טעם להסתבך בכל פרטי ההלכות, למעט מי שזה מקצועו. אך גם באופן כללי, אפשר לפשט את המצוות יותר. כך, בראש השנה עיקר המצווה היא לשמוע שופר, ביום כיפור – צום ותשובה, בסוכות – סוכה וארבעת המינים, כשלאלה נוספת התפילה, שמחליפה את עבודת הקורבנות. לא מסובך.

בדק הבית


היום בניין קרס בחולון, ובמזל גדול דייריו פונו זמן קצר קודם לכן ואיש לא נפגע. דבר זה צריך לעודד אנשים ועיריות לבדוק מבנים רעועים, שלא יחזור דבר כזה.

*

מודעות לתחזוק מבנים הייתה גם בעת העתיקה, כפי שמסופר על 'בדק הבית' שנעשה למקדש –
בימי יהואש מסופר שבדקו את בית המקדש וחיזקו אותו, וסיפור דומה מסופר גם בימי יאשיהו. נקרא –

מלכים ב יב
(א) בֶּן שֶׁבַע שָׁנִים יְהוֹאָשׁ בְּמָלְכוֹ.

(ב) בִּשְׁנַת שֶׁבַע לְיֵהוּא מָלַךְ יְהוֹאָשׁ וְאַרְבָּעִים שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָ‍ִם וְשֵׁם אִמּוֹ צִבְיָה מִבְּאֵר שָׁבַע.

(ג) וַיַּעַשׂ יְהוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה כָּל יָמָיו אֲשֶׁר הוֹרָהוּ יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן.

(ד) רַק הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת.

(ה) וַיֹּאמֶר יְהוֹאָשׁ אֶל הַכֹּהֲנִים כֹּל כֶּסֶף הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יוּבָא בֵית יְהוָה כֶּסֶף עוֹבֵר אִישׁ כֶּסֶף נַפְשׁוֹת עֶרְכּוֹ כָּל כֶּסֶף אֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל לֶב אִישׁ לְהָבִיא בֵּית יְהוָה.

(ו) יִקְחוּ לָהֶם הַכֹּהֲנִים אִישׁ מֵאֵת מַכָּרוֹ וְהֵם יְחַזְּקוּ אֶת בֶּדֶק הַבַּיִת לְכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא שָׁם בָּדֶק.

רד"ק מסביר –
איש מאת מכרו – כל איש ואיש מאת הכהנים יקח הכסף מאת ישראל המכיר אותו והרגיל אצלו שנותן לו מתנותיו ויקחו הכהנים מעט מעט כמו שבא לידם ויהיה עליהם לחזק את בדק הבית, פירוש בדק הבית מקום השבר וההריסה ונקרא בדק לפי שצריך לבדקו ולעמוד עליו מה יצטרך.

*

חלק שני –
(ז) וַיְהִי בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יְהוֹאָשׁ לֹא חִזְּקוּ הַכֹּהֲנִים אֶת בֶּדֶק הַבָּיִת.

מסביר אברבנאל –
ויהי בשנת עשרים וגומר. ספר הכתוב שיהואש המלך ראה שעברו שנים רבות אחרי שהסכים עם הכהנים שיקחו כסף הקדשים לעצמם ושהם יחזקו את בדק הבית, שלא היו מחזקים דבר והיו לוקחים הכסף,

(ח) וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ יְהוֹאָשׁ לִיהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וְלַכֹּהֲנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מַדּוּעַ אֵינְכֶם מְחַזְּקִים אֶת בֶּדֶק הַבָּיִת וְעַתָּה אַל תִּקְחוּ כֶסֶף מֵאֵת מַכָּרֵיכֶם כִּי לְבֶדֶק הַבַּיִת תִּתְּנֻהוּ.

ונחזור לרד"ק –
מדוע אינכם מחזקים – נראה שיהיו הכהנים שומרים עד שיהיה הכסף רב בידם ואחר יחזקו את בדק הבית והמלך חשד אותם שהיו לוקחים הכסף לעצמם לפיכך אמר להם שלא יקחו הכסף לעצמם אלא מיד שיבא לידם יתנוהו לבדק הבית.

(ט) וַיֵּאֹתוּ הַכֹּהֲנִים לְבִלְתִּי קְחַת כֶּסֶף מֵאֵת הָעָם וּלְבִלְתִּי חַזֵּק אֶת בֶּדֶק הַבָּיִת.

ממשיך רד"ק –
ויאתו הכהנים – בזה וישר בעיניהם שלא יקחוהו כלל כדי שלא יהיו נחשדים בזה הדבר וכיון שלא יקחו הם לא יהיה מוטל עליהם לחזק את הבית וזהו שאמר לבלתי חזק את בדק הבית. לפיכך לקח יהוידע הארון ונתנו במבוא הבית שישימו אותו הכהנים שם תכף שיבא לידם.

(י) וַיִּקַּח יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן אֲרוֹן אֶחָד וַיִּקֹּב חֹר בְּדַלְתּוֹ וַיִּתֵּן אֹתוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ בימין [מִיָּמִין] בְּבוֹא אִישׁ בֵּית יְהוָה וְנָתְנוּ שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים שֹׁמְרֵי הַסַּף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵית יְהוָה.

(יא) וַיְהִי כִּרְאוֹתָם כִּי רַב הַכֶּסֶף בָּאָרוֹן וַיַּעַל סֹפֵר הַמֶּלֶךְ וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וַיָּצֻרוּ וַיִּמְנוּ אֶת הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בֵית יְהוָה.

(יב) וְנָתְנוּ אֶת הַכֶּסֶף הַמְתֻכָּן עַל יד [יְדֵי] עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה הפקדים [הַמֻּפְקָדִים] בֵּית יְהוָה וַיּוֹצִיאֻהוּ לְחָרָשֵׁי הָעֵץ וְלַבֹּנִים הָעֹשִׂים בֵּית יְהוָה.

(יג) וְלַגֹּדְרִים וּלְחֹצְבֵי הָאֶבֶן וְלִקְנוֹת עֵצִים וְאַבְנֵי מַחְצֵב לְחַזֵּק אֶת בֶּדֶק בֵּית יְהוָה וּלְכֹל אֲשֶׁר יֵצֵא עַל הַבַּיִת לְחָזְקָה.

(יד) אַךְ לֹא יֵעָשֶׂה בֵּית יְהוָה סִפּוֹת כֶּסֶף מְזַמְּרוֹת מִזְרָקוֹת חֲצֹצְרוֹת כָּל כְּלִי זָהָב וּכְלִי כָסֶף מִן הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵית יְהוָה.

מפרש מצודות, ובדומה לו רד"ק –
אך לא יעשה וגו׳ – מהכסף הזה לא עשו לצורך בית ה׳ ספות כסף וגו׳ (ובדברי הימים ב כ״ד:י״ד) נאמר, שגם הכלים נעשו מן הכסף המובא, ואמרו רבותינו ז״ל (כתובות ק״ו:) בתחילת הבנין לא עשו כלי שרת, ואחר שהשלימו והיה נותר, עשו כלי שרת.

(טו) כִּי לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה יִתְּנֻהוּ וְחִזְּקוּ בוֹ אֶת בֵּית יְהוָה.

(טז) וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף עַל יָדָם לָתֵת לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים.

רד"ק –
ולא יחשבו את האנשים – מכאן ארז״ל שאין מחשבין עם גבאי צדקה כי כשממנין אנשים על הצדקה אנשים נאותין ממנין ואין מחשבין עמהם שאין חושדין בכשרים.

כי באמונה הם עושים – ידועים היו כי אנשים נאמנים היו.

(יז) כֶּסֶף אָשָׁם וְכֶסֶף חַטָּאוֹת לֹא יוּבָא בֵּית יְהוָה לַכֹּהֲנִים יִהְיוּ.

*

חלק שלישי של הפרק עובר לנושא אחר, ואביאו כפי שהוא רק לצורך השלמה –
(יח) אָז יַעֲלֶה חֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם וַיִּלָּחֶם עַל גַּת וַיִּלְכְּדָהּ וַיָּשֶׂם חֲזָאֵל פָּנָיו לַעֲלוֹת עַל יְרוּשָׁלָ‍ִם.

(יט) וַיִּקַּח יְהוֹאָשׁ מֶלֶךְ יְהוּדָה אֵת כָּל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר הִקְדִּישׁוּ יְהוֹשָׁפָט וִיהוֹרָם וַאֲחַזְיָהוּ אֲבֹתָיו מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֶת קֳדָשָׁיו וְאֵת כָּל הַזָּהָב הַנִּמְצָא בְּאֹצְרוֹת בֵּית יְהוָה וּבֵית הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח לַחֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם וַיַּעַל מֵעַל יְרוּשָׁלָ‍ִם.

(כ) וְיֶתֶר דִּבְרֵי יוֹאָשׁ וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה.

(כא) וַיָּקֻמוּ עֲבָדָיו וַיִּקְשְׁרוּ קָשֶׁר וַיַּכּוּ אֶת יוֹאָשׁ בֵּית מִלֹּא הַיּוֹרֵד סִלָּא.

(כב) וְיוֹזָבָד בֶּן שִׁמְעָת וִיהוֹזָבָד בֶּן שֹׁמֵר עֲבָדָיו הִכֻּהוּ וַיָּמֹת וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עִם אֲבֹתָיו בְּעִיר דָּוִד וַיִּמְלֹךְ אֲמַצְיָה בְנוֹ תַּחְתָּיו.

*

לבסוף, לשונית, לדעתי בדק וסדק באים מאותה גזרה, שהרי הסדק הוא הדבר הנבדק, כפי שמפרש רד"ק. ושתי המילים מגזרת דק – כמראה החריץ הצר.

מאכילו ירק

כתבתי בפייסבוק פוסט קצר שנראה שעורר התנגדות רבה. כך כתבתי –

"עוד תוכנית על תזונה, ושוב ממליצים על סלט. צריך לומר את זה פעם אחת – סלט לא משביע ולא מספיק לתזונה".

אבל היום אנשים מאוד מחשיבים סלט והם יוצאים להגנתו.
וגם אני מסכים שלסלט הירקות יש יתרונות בריאותיים רבים, רק שלדעתי אין הוא מספיק כעיקר הסעודה.

*

והנה, נראה שיש לי על מה לסמוך.

במדבר כט מפרט את סדר הקורבנות בראש השנה, ביום כיפור ובחג סוכות, כולל שמיני עצרת. ושם מופיע הפסוק הבא –

וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם.
במדבר כט, לו.

מפרש רש"י –
פר אחד איל אחד – אילו כנגד ישראל. התעכבו לי עוד מעט, ולשון חיבה הוא זה כבנים הנפטרים מאביהם והוא אומר להם קשה עלי פרידתכם עכבו עוד יום אחד. משל למלך שעשה סעודה כו׳, כדאית׳ במסכת סוכה (בבלי סוכה נ״ה:) ובר׳ תנחומא (תנחומא פינחס ט״ז). ולימדה תורה דרך ארץ שמי שיש לו אכסנאי, יום ראשון יאכילנו פטומות, למחר מאכילו דגים, למחר בשר בהמה, למחר מאכילו קטנית, למחר מאכילו ירק, פוחת והולך כפרי החג (תנחומא פינחס י״ז).

ואלה דברי המדרש בשלמותם, והם מעט שונים –

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם. מָה רָאָה לִהְיוֹת פּוֹחֵת בְּכָל יוֹם. אֶלָּא לִמֶּדְךָ תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ מִן הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁאִם יֵלֵךְ אָדָם לְאַכְסַנְיָא וְקִבְּלוֹ, בְּיוֹם רִאשׁוֹן מְקַבְּלוֹ יָפֶה וּמַאֲכִילוֹ עוֹפוֹת, בַּשֵּׁנִי מַאֲכִילוֹ דָּגִים, בַּשְּׁלִישִׁי גְּבִינָה, בָּרְבִיעִי מַאֲכִילוֹ יֶרֶק, כָּךְ פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁמַּאֲכִילוֹ קִטְנִיּוֹת. 
תנחומא פנחס יז, יז.

אנו רואים, אם כן, שהירקות נחשבים כמאכל פחות בחשיבותו, שבכוחו להרחיק את האורח.
זה לא אומר שאין להם חשיבות רבה, אבל כאמור, כסעודה מרכזית אין הם מספיקים.

*

אצרף את הפרק, עם הדגשת המספר ההולך ויורד.
במדבר כט –

ראש השנה –
א וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם. ב וַעֲשִׂיתֶם עֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם. ג וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאָיִל. ד וְעִשָּׂרוֹן אֶחָד לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים. ה וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם. ו מִלְּבַד עֹלַת הַחֹדֶשׁ וּמִנְחָתָהּ וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם כְּמִשְׁפָּטָם לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיהוָה.    

יום כיפור –
ז וּבֶעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ. ח וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה לַיהוָה רֵיחַ נִיחֹחַ פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם. ט וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד. י עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים. יא שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפֻּרִים וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם.    

סוכות, קורבנות בסדר יורד –
יב וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְחַגֹּתֶם חַג לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים. יג וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁלֹשָׁה עָשָׂר אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם יִהְיוּ. יד וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר הָאֶחָד לִשְׁלֹשָׁה עָשָׂר פָּרִים שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד לִשְׁנֵי הָאֵילִם. טו וְעִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְאַרְבָּעָה עָשָׂר כְּבָשִׂים. טז וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ.    יז וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנֵים עָשָׂר אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם. יח וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט. יט וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם.    כ וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פָּרִים עַשְׁתֵּי עָשָׂר אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם. כא וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט. כב וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ.    כג וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי פָּרִים עֲשָׂרָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם. כד מִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט. כה וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ.    כו וּבַיּוֹם הַחֲמִישִׁי פָּרִים תִּשְׁעָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם. כז וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט. כח וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ.    כט וּבַיּוֹם הַשִּׁשִּׁי פָּרִים שְׁמֹנָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם. ל וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט. לא וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וּנְסָכֶיהָ.    לב וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי פָּרִים שִׁבְעָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם. לג וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כְּמִשְׁפָּטָם. לד וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ.    

שמיני עצרת –
לה בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. לו וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם. לז מִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּר לָאַיִל וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט. לח וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ. לט אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיהוָה בְּמוֹעֲדֵיכֶם לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם לְעֹלֹתֵיכֶם וּלְמִנְחֹתֵיכֶם וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם.

מדריך לנמלט


כידוע, שישה אסירים מכלא גלבוע חפרו מנהרה והצליחו לברוח. בינתיים, בשבת זו נתפסו ארבעה מהם, והם לא התקדמו הרבה.
אני כמובן לא מקל ראש בבריחת אסירים, אבל סיפורים כאלה תמיד מציתים את הדמיון, וכך אנשים נזכרו בסרט 'חומות של תקווה', בסרט 'הבריחה מאלקטרז' ועוד.
אבל התפיסה המהירה שלהם עוררה אותי לחשוב על כיוון נוסף, והוא – שלא מספיק לצאת מגבולות הכלא, אלא צריך לתכנן גם את נתיבי הבריחה מחוץ לו.
והנה, יש לכך תיאור יפה בסיפור בריחת המרגלים, שהתארחו בבית רחב ביריחו.
אחלק את הסיפור לשלושה חלקים, ואדגיש את החלקים הרלוונטיים.

א.

יהושע ב –
א וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה. ב וַיֵּאָמַר לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ לֵאמֹר הִנֵּה אֲנָשִׁים בָּאוּ הֵנָּה הַלַּיְלָה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַחְפֹּר אֶת הָאָרֶץ. ג וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶל רָחָב לֵאמֹר הוֹצִיאִי הָאֲנָשִׁים הַבָּאִים אֵלַיִךְ אֲשֶׁר בָּאוּ לְבֵיתֵךְ כִּי לַחְפֹּר אֶת כָּל הָאָרֶץ בָּאוּ. ד וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנוֹ וַתֹּאמֶר כֵּן בָּאוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים וְלֹא יָדַעְתִּי מֵאַיִן הֵמָּה. ה וַיְהִי הַשַּׁעַר לִסְגּוֹר בַּחֹשֶׁךְ וְהָאֲנָשִׁים יָצָאוּ לֹא יָדַעְתִּי אָנָה הָלְכוּ הָאֲנָשִׁים רִדְפוּ מַהֵר אַחֲרֵיהֶם כִּי תַשִּׂיגוּם. ו וְהִיא הֶעֱלָתַם הַגָּגָה וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ הָעֲרֻכוֹת לָהּ עַל הַגָּג. ז וְהָאֲנָשִׁים רָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם דֶּרֶךְ הַיַּרְדֵּן עַל הַמַּעְבְּרוֹת וְהַשַּׁעַר סָגָרוּ אַחֲרֵי כַּאֲשֶׁר יָצְאוּ הָרֹדְפִים אַחֲרֵיהֶם.

פסוק ו' מפרט את פסוק ד'. ומפרש רד"ק –
ותצפנו – כל אחד לבדו כדי שלא יכירו מקומם אם יעלו לגג, ובדרש אלו שני המרגלים היו כלב ופינחס ועמד לפניהם פינחס ולא הכירוהו ולא ראוהו לפי שהיה מלאך ואמר ותצפנו על כלב לבדו.

כלומר, עצה ראשונה היא להפריד בין הנמלטים.

וממשיך רד"ק –
והיא העלתם הגגה ותטמנם – כבר אמר למעלה ותצפנו ועתה אמר ותטמנם להודיע איך טמנה אותם.

בפשתי העץ – ר״ל שהיו עדיין הפשתים בגבעוליהם והעלתם הגגה ליבשם והטמינה אותם בתוכם ופשתי העץ כמו עצי פשתים וכן שני תולעת תולעת שני.

הערוכות – הפשתים לשון נקבות האחת פשתה והרבים פשתים כמו מן חטה חטים והיו ערוכות לה על הגג ליבשן.

כלומר, דבר שני שצריך לעשות הוא למצוא מחבוא טוב, לחיפוש הראשוני.

*

ב.
בחלק השני רחב מבקשת את בקשתה, ולא אתעכב על כך –

ח וְהֵמָּה טֶרֶם יִשְׁכָּבוּן וְהִיא עָלְתָה עֲלֵיהֶם עַל הַגָּג. ט וַתֹּאמֶר אֶל הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי נָתַן יְהוָה לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם. י כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ יְהוָה אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם. יא וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת. יב וְעַתָּה הִשָּׁבְעוּ נָא לִי בַּיהוָה כִּי עָשִׂיתִי עִמָּכֶם חָסֶד וַעֲשִׂיתֶם גַּם אַתֶּם עִם בֵּית אָבִי חֶסֶד וּנְתַתֶּם לִי אוֹת אֱמֶת. יג וְהַחֲיִתֶם אֶת אָבִי וְאֶת אִמִּי וְאֶת אַחַי וְאֶת אחותי [אַחְיוֹתַי] וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְהִצַּלְתֶּם אֶת נַפְשֹׁתֵינוּ מִמָּוֶת. יד וַיֹּאמְרוּ לָהּ הָאֲנָשִׁים נַפְשֵׁנוּ תַחְתֵּיכֶם לָמוּת אִם לֹא תַגִּידוּ אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיָה בְּתֵת יְהוָה לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְעָשִׂינוּ עִמָּךְ חֶסֶד וֶאֱמֶת.

*

ג.
ובחלק השלישי בא סיום הבריחה, אך גם בו יש שלבים –

טו וַתּוֹרִדֵם בַּחֶבֶל בְּעַד הַחַלּוֹן כִּי בֵיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת. טז וַתֹּאמֶר לָהֶם הָהָרָה לֵּכוּ פֶּן יִפְגְּעוּ בָכֶם הָרֹדְפִים וְנַחְבֵּתֶם שָׁמָּה שְׁלֹשֶׁת יָמִים עַד שׁוֹב הָרֹדְפִים וְאַחַר תֵּלְכוּ לְדַרְכְּכֶם. יז וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הָאֲנָשִׁים נְקִיִּם אֲנַחְנוּ מִשְּׁבֻעָתֵךְ הַזֶּה אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ. יח הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ וְאֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֵּךְ וְאֶת אַחַיִךְ וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיךְ תַּאַסְפִי אֵלַיִךְ הַבָּיְתָה. יט וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתֵךְ הַחוּצָה דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ וַאֲנַחְנוּ נְקִיִּם וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה אִתָּךְ בַּבַּיִת דָּמוֹ בְרֹאשֵׁנוּ אִם יָד תִּהְיֶה בּוֹ. כ וְאִם תַּגִּידִי אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיִינוּ נְקִיִּם מִשְּׁבֻעָתֵךְ אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ. כא וַתֹּאמֶר כְּדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא וַתְּשַׁלְּחֵם וַיֵּלֵכוּ וַתִּקְשֹׁר אֶת תִּקְוַת הַשָּׁנִי בַּחַלּוֹן. כב וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ הָהָרָה וַיֵּשְׁבוּ שָׁם שְׁלֹשֶׁת יָמִים עַד שָׁבוּ הָרֹדְפִים וַיְבַקְשׁוּ הָרֹדְפִים בְּכָל הַדֶּרֶךְ וְלֹא מָצָאוּ. כג וַיָּשֻׁבוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַיֵּרְדוּ מֵהָהָר וַיַּעַבְרוּ וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֵת כָּל הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם. כד וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ כִּי נָתַן יְהוָה בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ.

כלומר, תחילה המרגלים מתחבאים שלושה ימים, עד שיסתיים החיפוש הראשוני, ורק אז ממשיכים בדרכם.
וממשיך ומפרש רד"ק –

שלשת ימים – ארז״ל מגיד ששרתה רוח הקדש על רחב שישובו לסוף שלשת ימים שאילו לא שרתה עליה רוח הקדש מאין היא יודעת שעתידין לחזור לסוף שלשת ימים ועל דרך הפשט כי מדרך הסברה אמרה זה כי מיריחו עד הירדן יום אחד או יותר מעט וחשבה כי בין הליכתן ושובם וחפירתם וחפוש בכל הדרך יהיו שלשת ימים.

נבואת ירמיהו על יכניה

ירמיהו מנבא על יכניה מלך יהודה, המכונה פה כניהו, את הדברים האלו –

כח הַעֶצֶב נִבְזֶה נָפוּץ הָאִישׁ הַזֶּה כָּנְיָהוּ אִם כְּלִי אֵין חֵפֶץ בּוֹ מַדּוּעַ הוּטֲלוּ הוּא וְזַרְעוֹ וְהֻשְׁלְכוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָדָעוּ. כט אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ שִׁמְעִי דְּבַר יְהוָה.    ל כֹּה אָמַר יְהוָה כִּתְבוּ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי גֶּבֶר לֹא יִצְלַח בְּיָמָיו כִּי לֹא יִצְלַח מִזַּרְעוֹ אִישׁ יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דָוִד וּמֹשֵׁל עוֹד בִּיהוּדָה.
ירמיה כב, ל.

ועל כך יש שתי שאלות –
א. כיצד הוא מכונה ערירי, כאשר בספר דברי הימים מוזכרים בניו, וגם בספר ירמיה עצמו מוזכר זרעו?
ב. ירמיה מנבא שמזרעו לא ישב מלך, אך זרובבל היה מזרעו ועמד בראש העם.

נראה מה אומרים הפרשנים המסורתיים.

ר"י קרא כותב –
על השאלה הראשונה –
כתבו את האיש הזה ערירי – מן המלכות ולא ערירי מן הבנים כמו שמפרש והולך.

ועל השאלה השנייה –
גבר לא יצלח בימיו – האיש הזה לא יצלח בימיו להושיב בנו על כסאו תחתיו שהרי נבוכדנצר העבירו מן המלכות והגלהו לו ולנשיו ולאמו והחרש והמסגר עמו והמליך את צדקיהו דודו תחתיו.

וזהו כי לא יצלח מזרעו {איש} יושב על כסא דוד.

כלומר – ערירי הוא ערירי מן המלכות, והנבואה באה ביחס לזמן הגולה.

רד"ק וכן אחרים מזכירים את דעת חז"ל שעשה תשובה והתכפר לו –
כי לא יצלח – וגם בזה לא תהיה לו הצלחה שיהיה מזרעו מושל ביהודה והנה זרובבל שהיה בן בנו היה מושל ביהודה אלא כמו שאמרו רז״ל שעשה תשובה בבית האסורים ואמרו רבותינו ז״ל גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם שנאמר כתבו את האיש הזה ערירי וכיון שעשה תשובה נהפך לו גזר דין לטובה ואמרו לו אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי ושמתיך כחותם כי בך בחרתי ועוד אמרו א״ר יוחנן גלות מכפרת על הכל שנאמר כתבו את האיש הזה ערירי ובתר דגלה כתיב ובני כניהו אסיר בנו שאלתיאל בנו וגו׳.

ואברבנאל אומר שזרובבל כלל לא מלך –
כי לא יצלח מזרעו איש יושב על כסא דוד ומושל עוד ביהודה, ואין להקשות ע״ז היעוד מענין זרובבל שחזר לירושלם ומשל ביהודה כי הוא לא נקרא מלך ולא מלך שם אבל בהפך שאחרי בנין הבית חזר לבבל לעבודתו ושם מת…

וכן אומר שד"ל, והוא מוסיף כי ערירי אינו מי שאין לו בנים, אלא מי שאין לו בנים נקרא ערירי, במובן מחוסר הטובה –
ערירי – אף על פי שבשאר מקומות ענינו בלא בנים, כאן אי אפשר לומר כן, כי כבר אמר: מדוע הוטלו הוא וזרעו {ירמיהו כ״ב:כ״ח}. והאמת: כי ערירי הוא מלשון עַרְעַר (ירמיהו י״ז:ז׳), והוא מלשון עֵרום ועֶרְיָה {יחזקאל ט״ז:ז׳}. ונקרא מי שמת בלא בנים ערירי, להיותו נעדר מכל טוב. וכאן ענינו דרך כלל: נעדר מכל טוב, וכמו שפירש: גבר לא יצלח בימיו.

ובדומה לכך כותב מלבים –
כתבו את האיש הזה ערירי שיכתבו בחקי המדינה שהאיש הזה יהיה דומה כאילו הוא ערירי ואין לו בנים, עד שבניו לא יוכלו לטעון טענת ירושה על המלכות המגיע להם בירושה מאבותם, כי הוא גבר לא יצלח בימיו – שכל ימי חייו לא יצלח למלוכה,

(והוא מוסיף, שניבוי זה נאמר רק לימיו) –
כי לא יצלח (בימיו) שיהיה מזרעו איש יושב על כסא דוד – כן נכתב בדתי ארץ בבל לחק, שבניו אבדו את זכותם וירושתם במלכות, כל זמן שיהיה יכניה חי שעז״א בימיו, כי אחרי מותו היה זרובבל שר ומושל, כי היה החק הנכתב רק בחיי יהויכין.

ובדומה לכך מפרש מצודת דוד –
ערירי – שיהיה ערירי ר״ל נשחת ונחרב ולתוספת ביאור אמר שיהיה גבר אשר לא יצלח בכל ימיו כי בימיו לא יצלח איש מזרעו לשבת על כסא המלוכה ולמשול ביהודה כי כשגלה הוא לא נתנה המלוכה לזרעו כ״א לצדקיהו דודו ולא היה לזרעו ממשלת מה בימיו אבל לאחר מותו היה ממשלה לזרובבל שהיה מזרעו.

בכסה ליום חגנו

לדעת חז"ל ראש השנה מוזכר בפסוק הזה בתהילים, שמזכיר גם את השופר –

תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ.
תהילים פא, ד.

מהו כסה? מוסבר – הזמן שהלבנה מתכסה בו, והוא ראש החודש. ולפי הסבר אחר – זמן ומועד קבוע.
כל המפרשים הקדומים שראיתי נוקטים בדרך זו, ואבן עזרא מביא את שתיהן –

וטעם בכסא – שהלבנה מתכסה בו. והנה כן משפט כל חדש.

ולפי דעתי: שמלת כסא – כמו זמן קבוע או מועד ידוע, וככה: ליום הכסא יבוא ביתו (משלי ז׳:כ׳).

ורש"י אומר –
בחדש – בחדוש הלבנה.

בכסה – יום מועד קבוע לכך וכן ליום הכסא יבא ביתו (משלי ז׳:כ׳), למועד הקבוע.

הפסוק השני שהם מזכירים הוא ממשלי ז, כ –

צְרוֹר הַכֶּסֶף לָקַח בְּיָדוֹ לְיוֹם הַכֵּסֶא יָבֹא בֵיתוֹ.

וגם שם הפרשנים המסורתיים מפרשים באותו אופן.

*

ואולם, יש לדעת כי הפרשנות המודרנית מציעה הצעה נוספת, על סמך השוואה לשפות שמיות אחרות, לפיה כסה הוא אמצע החודש. כך מופיע בפירוש הרטום-קאסוטו, וכן בפירוש גורדון.
ואמנם, הצעה זו אינה שוללת את הקודמת, שלדעתי אף יותר מסתברת, כי כאן כסה נופל על לשון כיסוי.

בכל מקרה, הנה השוואת הלשונות כפי שהיא מופיעה באתר ויקימילון, בחלק הגיזרון –

פניקית: בכתובות פיניקיות מופיע הביטוי 'בכסאם ובחדשם', עפ"י: כסאם בהוראת "כשהירח מכוסה" + חדשם – "כשהירח מתחדש" . השם כִּסה Kisa ידוע מכתובות מסופוטמיות ומייצג אלהות מקומית המקבילה לאלהות מערב-שמית בשם כּסאֲ ’kese . הביטוי האוגריתי: "יָרח אֻ כּסַה" yrh w ksả מתייחס לאלוהות הירח . חיתית: כָּסֻ Kasu. אכדית: יתכן מן הצירוף האכדי כּוּסאוּ-אֲגוּ kusē’u agū בהוראת: 'תחילת בצבוצה של הלבנה בראשית החודש'

סורית-ארמית: "כֶּסָאא" בהוראת 'מראה הירח במלואו'. והפסוק בו ירבעם קובע חג ישראלי – ”בַחֲמִשָּׁה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ“ (מלכים א׳ יב, פסוק לב) מתורגם לסורית "בִּכסה ב בִּירח" bksʾʾ bh byrḫ