פרשת וישלח, בתורת התעודות, חלק חמישי.
חלק זה הוא ארוך במיוחד, כ-3,500 מילים.
החלוקה לפי פרידמן.
אציין את המקורות בפנים בכתב.
בראשית לו –
פסוק ראשון מהעורך R –
א וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם.
מקור P –
ב עֵשָׂו לָקַח אֶת נָשָׁיו מִבְּנוֹת כְּנָעַן אֶת עָדָה בַּת אֵילוֹן הַחִתִּי וְאֶת אָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן הַחִוִּי. ג וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיוֹת. ד וַתֵּלֶד עָדָה לְעֵשָׂו אֶת אֱלִיפָז וּבָשְׂמַת יָלְדָה אֶת רְעוּאֵל. ה וְאָהֳלִיבָמָה יָלְדָה אֶת יעיש [יְעוּשׁ] וְאֶת יַעְלָם וְאֶת קֹרַח אֵלֶּה בְּנֵי עֵשָׂו אֲשֶׁר יֻלְּדוּ לוֹ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. ו וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו. ז כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם. ח וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם. ט וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם בְּהַר שֵׂעִיר. י אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי עֵשָׂו אֱלִיפַז בֶּן עָדָה אֵשֶׁת עֵשָׂו רְעוּאֵל בֶּן בָּשְׂמַת אֵשֶׁת עֵשָׂו. יא וַיִּהְיוּ בְּנֵי אֱלִיפָז תֵּימָן אוֹמָר צְפוֹ וְגַעְתָּם וּקְנַז. יב וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז בֶּן עֵשָׂו וַתֵּלֶד לֶאֱלִיפַז אֶת עֲמָלֵק אֵלֶּה בְּנֵי עָדָה אֵשֶׁת עֵשָׂו. יג וְאֵלֶּה בְּנֵי רְעוּאֵל נַחַת וָזֶרַח שַׁמָּה וּמִזָּה אֵלֶּה הָיוּ בְּנֵי בָשְׂמַת אֵשֶׁת עֵשָׂו. יד וְאֵלֶּה הָיוּ בְּנֵי אָהֳלִיבָמָה בַת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן אֵשֶׁת עֵשָׂו וַתֵּלֶד לְעֵשָׂו אֶת יעיש [יְעוּשׁ] וְאֶת יַעְלָם וְאֶת קֹרַח. טו אֵלֶּה אַלּוּפֵי בְנֵי עֵשָׂו בְּנֵי אֱלִיפַז בְּכוֹר עֵשָׂו אַלּוּף תֵּימָן אַלּוּף אוֹמָר אַלּוּף צְפוֹ אַלּוּף קְנַז. טז אַלּוּף קֹרַח אַלּוּף גַּעְתָּם אַלּוּף עֲמָלֵק אֵלֶּה אַלּוּפֵי אֱלִיפַז בְּאֶרֶץ אֱדוֹם אֵלֶּה בְּנֵי עָדָה. יז וְאֵלֶּה בְּנֵי רְעוּאֵל בֶּן עֵשָׂו אַלּוּף נַחַת אַלּוּף זֶרַח אַלּוּף שַׁמָּה אַלּוּף מִזָּה אֵלֶּה אַלּוּפֵי רְעוּאֵל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם אֵלֶּה בְּנֵי בָשְׂמַת אֵשֶׁת עֵשָׂו. יח וְאֵלֶּה בְּנֵי אָהֳלִיבָמָה אֵשֶׁת עֵשָׂו אַלּוּף יְעוּשׁ אַלּוּף יַעְלָם אַלּוּף קֹרַח אֵלֶּה אַלּוּפֵי אָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה אֵשֶׁת עֵשָׂו. יט אֵלֶּה בְנֵי עֵשָׂו וְאֵלֶּה אַלּוּפֵיהֶם הוּא אֱדוֹם. כ אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַעֲנָה. כא וְדִשׁוֹן וְאֵצֶר וְדִישָׁן אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַחֹרִי בְּנֵי שֵׂעִיר בְּאֶרֶץ אֱדוֹם. כב וַיִּהְיוּ בְנֵי לוֹטָן חֹרִי וְהֵימָם וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע. כג וְאֵלֶּה בְּנֵי שׁוֹבָל עַלְוָן וּמָנַחַת וְעֵיבָל שְׁפוֹ וְאוֹנָם. כד וְאֵלֶּה בְנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה הוּא עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא אֶת הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר בִּרְעֹתוֹ אֶת הַחֲמֹרִים לְצִבְעוֹן אָבִיו. כה וְאֵלֶּה בְנֵי עֲנָה דִּשֹׁן וְאָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה. כו וְאֵלֶּה בְּנֵי דִישָׁן חֶמְדָּן וְאֶשְׁבָּן וְיִתְרָן וּכְרָן. כז אֵלֶּה בְּנֵי אֵצֶר בִּלְהָן וְזַעֲוָן וַעֲקָן. כח אֵלֶּה בְנֵי דִישָׁן עוּץ וַאֲרָן. כט אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַחֹרִי אַלּוּף לוֹטָן אַלּוּף שׁוֹבָל אַלּוּף צִבְעוֹן אַלּוּף עֲנָה. ל אַלּוּף דִּשֹׁן אַלּוּף אֵצֶר אַלּוּף דִּישָׁן אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַחֹרִי לְאַלֻּפֵיהֶם בְּאֶרֶץ שֵׂעִיר.
מקור J –
לא וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. לב וַיִּמְלֹךְ בֶּאֱדוֹם בֶּלַע בֶּן בְּעוֹר וְשֵׁם עִירוֹ דִּנְהָבָה. לג וַיָּמָת בָּלַע וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו יוֹבָב בֶּן זֶרַח מִבָּצְרָה. לד וַיָּמָת יוֹבָב וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו חֻשָׁם מֵאֶרֶץ הַתֵּימָנִי. לה וַיָּמָת חֻשָׁם וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַד בֶּן בְּדַד הַמַּכֶּה אֶת מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב וְשֵׁם עִירוֹ עֲוִית. לו וַיָּמָת הֲדָד וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו שַׂמְלָה מִמַּשְׂרֵקָה. לז וַיָּמָת שַׂמְלָה וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו שָׁאוּל מֵרְחֹבוֹת הַנָּהָר. לח וַיָּמָת שָׁאוּל וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו בַּעַל חָנָן בֶּן עַכְבּוֹר. לט וַיָּמָת בַּעַל חָנָן בֶּן עַכְבּוֹר וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַר וְשֵׁם עִירוֹ פָּעוּ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב. מ וְאֵלֶּה שְׁמוֹת אַלּוּפֵי עֵשָׂו לְמִשְׁפְּחֹתָם לִמְקֹמֹתָם בִּשְׁמֹתָם אַלּוּף תִּמְנָע אַלּוּף עַלְוָה אַלּוּף יְתֵת. מא אַלּוּף אָהֳלִיבָמָה אַלּוּף אֵלָה אַלּוּף פִּינֹן. מב אַלּוּף קְנַז אַלּוּף תֵּימָן אַלּוּף מִבְצָר. מג אַלּוּף מַגְדִּיאֵל אַלּוּף עִירָם אֵלֶּה אַלּוּפֵי אֱדוֹם לְמֹשְׁבֹתָם בְּאֶרֶץ אֲחֻזָּתָם הוּא עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם.
*
פרידמן מעיר על פסוק ג –
יש הבדל בין שמות נשות עשיו כאן ובבראשית כו לד-לה, וכח, ט. ההבדל יכול להיות קשור לסופר, או שיכול להיות מקור חוץ מ-P ברשימה זו.
ועל פסוק טו –
המקור לתולדות עשיו בבראשית לו טו-ל קשה לזיהוי. שייכם כאן למקור P הוא מסופק.
ועל פסוק לא –
כבר במאה ה-11 צוין, שמלכי אדום הרשומים בפרק זה הם שמות מומצאים של אנשים, שיכולים היו למלוך הרבה אחרי שמשה מת. זה היה אחד הקטעים המוקדמים שמלומדים אמרו שחייב היה להיכתב על-ידי מישהו שאינו משה.
*
ועתה לפירושו של רד"צ הופמן.
לפסוק ב, על צבעון החוי –
מבנות כנען – מוסב על ״בת צבעון החוי״ ועל ״בת אילון החתי״. ברם, קשה מן הפסוק כ׳ דלהלן, שבו מצויין צבעון כאחד מבני החור.2 ואף כי מן הגמרא3 משמע שהחורים נקראים גם חוים, וזאת על שום ״שהיו טועמין את הארץ כחויא״ (כנחש), כדי לדעת לאיזה גידול היא ראויה, הרי כבר העיר רבנו תם,4 שאין הגמרא מתכוונת בזה לחוי שמעממי כנען, וראיתו מן ״בת צבעון החוי״ שבפסוקנו.
ונראה לנו נכון להניח שבמקורו היה צבעון מבני החוי, אלא שהיגר לשעיר, ושם היה לנשיא החורים. לעומת בני עשו, שהגיעו להר שעיר מאוחר ממנו, הוא נמנה אל נכון אל ״ישבי הארץ״ שבשעיר. לפי ספר הישר הרי החורים הם מצאצאי החוים, כשחור הוא אחד מבני חוי.
הערה –
2. ומחמת קושי זה משנים החוקרים וגורסים כאן: בת צבעון החורי (במקום ״החוי״), וכפי שעושים השבעים, שגורסים: החורי במקום ״החוי״ ביהושע ט׳:ז׳. כמובן שלפי שינוי זה יקשה להם להסביר ״מבנות כנען״ האמור כאן. שכן החורי לאו מבני כנען הוא.
*
עוד לפסוק ב, על שמות נשות עשיו, עניין ארוך ומורכב –
את־עדה בת־אילון וגו׳. תמוהות ביותר הן הסתירות שבין שמותיהן של נשות עשו, כפי שהם מובאים כאן, ובין האמור לעיל כ״ו:ל״ד וכ״ח:ט׳.5
אחד הנסיונות ליישב אותן6 שנתקבל על דעת רבים, הולך בדרך זו: בארי, אביה של יהודית, המוזכר למעלה כ״ו:ל״ד, זהה עם ענה שבפסוקנו. ענה זה מצא את המעיינות החמים, כמסופר להלן פסוק כד,7 ועל פי מאורע זה קבל את השם בארי — מגלה הבארות, ואילו כאן, בשושלת היוחסין, מובא שמו המקורי. העובדה ששם הוא מצויין כחתי וכאן כחוי, אין בה משום סתירה, שהרי ביהושע א׳:ד׳ בא כשם כולל לכנען השם חתים, ובדומה לכך נקראות נשותיו של עשו בשם הכולל בנות כנען גם כאן וגם למעלה כ״ח:ח׳. ובאשר לחוי במקום חורי — ראה למעלה.8
אך לנו נראה פירושו של הרשב״ם נהיר הרבה יותר. לדעתו אין הכתוב מזכיר כאן כלל את יהודית בת בארי, וזאת משום שלא היו לה בנים, שהרי כאן אין מוזכרות הנשים אלא על שום בניהן. את אהליבמה נשא עשו לאשה רק מאוחר יותר, אחר שכבר היגר לארץ שעיר, כלומר אחרי שכבר נשא את בת ישמעאל. בזה גם מתבאר שלהלן בפסוקים ד׳-ה׳ וי-יד קודמת בת ישמעאל לאהליבמה. וזה שבפסוק ב׳ מוזכרת אהליבמה לפני בת ישמעאל, אינו אלא משום שצריך להזכיר את שתי הכנעניות ביחד.
הסתירה שעדיין טעונה יישוב היא זו של השוני של שמות נשי עשו בשתי הפרשיות. לפי דעת הרשב״ם הנ״ל נותרו כאן שני ענינים: בתו של אילון החתי נקראת למעלה בשם בשמת, ואילו כאן היא נקראת עדה; בת ישמעאל נקראת למעלה מחלת, ואילו כאן — בשמת. והנה כבר הוכיחו בהוכחות משכנעות9 שאנשי המזרח התיכון נושאים לעתים שמות אחדים, ובעיקר שהם מקבלים שמות חדשים לרגל מאורעות שונים בחייהם. במקרה דנן, אפשר שכאן בשושלת היוחסין באים השמות המקוריים. שמה של עדה הוסב עם נשואיה אל עשו לבשמת, אולי משום משמעותו מבשרת הרעות (עדה = הלך, עבר). וכאשר עשו הוסיף לקחת אשה, את בת ישמעאל שגם שמה היה בשמת, הרי שהיה צריך לשנות גם את שמה, והיא נקראה מחלת (אולי מן חלי =עדי, תכשיט).
הערות –
5. וולהאוזן כותב על נושא זה (52 .Compos, des Hexat. pge):
אין אני מהסס לומר את שתי האפשרויות — או שלכל ביקורת המקרא אין כל שחר והיא בטלה לחלוטין, או שהאמור בבראשית כ״ו:כ״ד ואילך וכ״ח:ה׳ ואילך בא ממקור אחר מאשר בראשית לו, א׳-ח׳ וט־{י}ט. אל נכון מעיר לכך ארדמן (26 .Altt. Studien, I. p), שהיה על וולהאוזן לומר: בראשית לו, א׳-י״ט, שכן אי אפשר להפריד הפסוקים ו׳-ח׳ מן א׳-ה׳. ובכך, הוא ממשיך בצדק, מחסלים את תיאורית ה־P לגמרי.
מצדנו נוסיף עוד על זה באומרנו, שדוקא הפסוקים, שלכאורה סותרים זה את זה כל כך, דוקא הם מוכיחים בראיה מהימנה, כי הנחת המבקרים שבעיבוד התורה היה פעיל ״עורך״ כל שהוא, אשר נסה ליישב את הסתירות השונות, היא הנחה שאין בה כל ממש. כי הנה כאן, יותר מאשר בכל מקום אחר, קל היה ביותר לטשטש את הסתירה על ידי שינוי השמות באחד משני המקומות והתאמתם בזה למקום האחר.
עוד יש להעיר שאי אפשר לייחס שני המקומות שסותרים זה את זה לשני מקורות שונים, מפני שהפסוק ״עשו לקח… מבנות כנען״ מצביע בבירור על הפסוקים כ״ו:ל״ד ועל כ״ח:ח׳ ואילך. מכיוון שכך, אין כל אפשרות אחרת מאשר ליישב את הסתירה הזאת בדרך שהצענו.
6. הנגסטנברג.
8. גרין רוצה ליישב את הסתירה על ידי ההנחה שבארי היה בנו של ענה. לפי זה יהיה פירושו של ״בת ענה״ שבפסוקנו — נכדת ענה, ואהליבמה תהיה איפוא נינתו של צבעון.
*
על פסוק ו, בעניין ארץ שעיר, וגם הוא עניין ארוך ומורכב –
וילך אל־ארץ – לפי תרגום אונקלוס יש להבין כאילו נאמר כאן: אחרת. הפשיטתא משלימה: שעיר. אך כבר העיר הרמב״ן ״…וחסרו הכינוי (שעיר) בעבור היותו מובן, שכבר הזכיר שהיה עומד בארץ שעיר, והידוע כי לשם יוליך ביתו״ והוא מוכיח את דבריו מכמה כתובים,1 כלומר יש להבין כאילו כתוב: הארץ, בה״א הידיעה, והיא הארץ הידועה — שעיר.2
הערות –
2. לעומת זאת מבאר ארליך, שעל ידי העימות עם ארץ כנען מובלט ש״ארץ״ פירושה ארץ אחרת, ולא ארץ כנען, וראיותיו מרובות: בראשית ג׳:ב׳, שמואל א ב׳:ל״ג, שמואל ב ז׳:י״ד, ישעיהו מ״ד:י״א, נ״ט:י״ז.
אך ודאי לא נכונה סברתו שעדיין לא היה לו לעשו מקום מושב קבוע, שהרי הפסוק הבא מראה בבירור, שהארץ האחרת היא — שעיר. לפי י׳ הלוי היתה פרידה זו שבין יעקב ועשו עוד לפני צאתו של יעקב לחרן, כלומר אחר שיעקב קבל את ברכת אביו, חלקו הבנים ביניהם את עדרי יצחק. והללו היו כה מרובים, עד שלא היה די מרעה בארץ כנען; ומכיוון שעשו הרגיש עצמו מופלה לרעה מצד הוריו, נצל הזדמנות זו לעזוב את ארץ כנען והלך להר שעיר.
רק מאוחר יותר, כך מתאר הלוי, זמם עשו לרצוח את אחיו נפש, ועל כן ברח הלה לחרן. הנחה זו אמנם היתה יכולה להיות מסתברת, כי לפיה אין עוד צורך בשתי הגירות עשו לשעיר, אך הקושי שבה הוא, שלפיה היה יעקב עתיר נכסים עוד לפני בריחתו לחרן, בעוד שמן הכתובים נראה, שעושרו בא לו רק בשנות עבודתו אצל לבן.
ומן הראוי גם להזכיר את דעתו של מנדלשטם (Commentar zur Genesis). לפיו היגר עשו לשעיר זמן קצר לפני שיבת יעקב אל ארץ כנען. זעמו של עשו על יעקב כבר שכך, ומשנתבשר שאחיו חוזר עם עדרים רבים, הבין שלא יהא מקום מרעה לשני עשירים כאלה, ועל כן פינה את המקום ליעקב אחיו. זהו, לדעתו, פירוש ״מפני יעקב אחיו״. ואילו ״ולא יכלה… לשאת אתם״ יש לפרש לפי זה: הארץ לא תוכל לשאת אתם.
*
לפסוק יב, על עמלק –
ותלד לאליפז את־עמלק – הוא עמלק אויב ישראל.1 כך מסתבר מן העובדה שבספר בראשית נמנים כל הגוים, שיהיה לו לישראל מגע כלשהו עמהם בתקופת משה. כאן כוונת הכתוב לציין שבתור בן פלגש אין לראות את עמלק כמי ששייך לבני אדום, שאסור לעשות בהם מלחמה.2 ואגב, גם בדברי הימים3 מצינו את עמלק יושב בהר שעיר.
1. ולא כפי שרוצים לומר החוקרים שעמלק זה הוא עם קמאי, שרק אחד מענפיו התערב מאוחר יותר עם אדום, כי הוכחותיהם אינן עומדות בביקורת: ״ראשית גוים עמלק״ (במדבר כ״ד:כ׳) אינו אומר אלא שעמלק היה הראשון מבין העמים, אשר התקיפו את ישראל מאז יציאתו ממצרים. ״שדה העמלקי״ (למעלה י״ד:ז׳) בא רק כדי לציין את האזור שבו ישב עמלק בתקופה מאוחרת יותר.
*
לפסוק טו, על קרח –
אך מקומו של קרח כאן בפסוק טז, בין בני עדה, הוא תמוה, שהרי מבני אהליבמה היה. לדעת הראב״ע8 מזכירו הכתוב ״עם אלופי אליפז, שהיה דר עמהם; גם יתכן שמתה אמו, כי הוא הקטן מבני אהליבמה, וגדלה עדה את קרח עם בניה ונכתב עליו שהוא מבניה…״. פשוט יותר אפשר להניח, כי שבט קרח האדומי נתחלק לשנים, כמו שבטו של מנשה משבטי ישראל, וחלק אחד מהם התיישב עם בניו של אליפז.9
9. ובזה גם ייושב מדוע נמנה כאן פעמיים, בפסוקים טז ויח (המ׳).
*
לפסוק כ, על החורי –
החרי – רגילים לפרש שם זה מלשון חור = מערה, כלומר שוכני המערות.1 לאחרונה גזרו את השם הזה מן המלה חארו, שמופיעה במצבות מצריות עתיקות,2 ולפי זה יהיה החורי — זה מן הארץ חאר.
1. ראה למשל אצל שד״ל (המ׳).
2. Max Muller, Asien und Europa nach altaegyptischen Denkmaelern, 156.
ועוד דברים שם אצל הופמן.
*
*
ובפירוש על פסוק לא, הוא מרחיב –
כבר הראב״ע בפירושו לתחילת ספר דברים רומז לקושי שטמון בפסוק זה — כיצד אפשר לדבר על המלוכה בישראל מאות שנים לפני משיחתו של מלך ישראל הראשון.1 ברם, לנו נראה שאפשר ואפשר לומר לגבי מאורע שמצפים לו, כי אחר אירע לפניו. איש לא יוכל לטעון שהפסוק ״וזאת הברכה אשר ברך משה… לפני מותו״ נכתב דוקא אחרי מות משה, גם אילו הברכה נאמרה זמן רב לפני מות משה. אמנם, המלים ״לפני מותו״ מראות שיש משום קשר בין הברכה ומות משה, שזוהי הברכה האחרונה שמשה רבנו מתכוון לברך, ובמקביל לכך יש גם כאן להבהיר תחילה את התשובות לשתי שאלות: האם משה הניח מראש את הנהגת המלוכה בישראל? האם יש קשר בין קיום המלוכה באדום והכתרת מלך על ישראל?
לדעתנו הרי התשובות לשתי השאלות הן חיוביות בהחלט. בפסוק י״א שבפרק הקודם מצינו הבטחת ה׳ ליעקב — ״גוי וקהל גוים יהיה ממך, ומלכים מחלציך יצאו״. הבטחה דומה הובטחה כבר לאברהם אבינו.2 בספר דברים3 מודיע משה לעם את חוקת המלוכה שנמסרה לו בסיני מפי הגבורה. מיד עם כיבוש הארץ וחלוקתה לשבטים היה צריך לשים מלך על ישראל, מלך שבחירתו היתה צריכה להיות בידי ה׳. אמנם, אין זו מצווה מוחלטת,4 אך לפחות מניח הכתוב כאפשרי את המקרה שהעם ירצה לשים על עצמו מלך עם חלוקת הארץ; והשווה גם ״יולך ה׳ אתך ואת־מלכך״ — דברים כ״ח:ל״ו.
לפי זה היטב יכול היה משה רבנו לכתוב, על פי ה׳ — ״ואלה המלכים״ וגו׳, ופירוש ״לפני מלך־מלך״ אינו לפני שמלך מלך אלא לפני שימלוך מלך וכו׳. ובאשר לשאלתנו השניה, יש לשים לב שפרקנו, אשר עוסק בפרוטרוט באדום, בקש להראות שעשו הגיע למושב של קבע ולמדינה מתוקנת לפני יעקב, אף כי נבאו עליו שיעבוד את יעקב. יעקב עוד יושב בארץ ״מגורי אביו״,5 כגר יושב שם, כאשר בני עשו כבר ישבו ״בארץ אחזתם״,6 כי עוד יספר הכתוב על כור ההיתוך של שיעבוד ועוני שעל ישראל לעבור אותו.
אם מוסיף איפוא הכתוב שמלכי עשו מלכו לפני מלך מלך בישראל, כדי לרמוז בזה לנבואתו של בלעם ״והיה אדום ירשה״ וגו׳,7 הרי ״אשר מלכו בארץ אדום״ כאילו מותנה במשפט הסיפא — ״לפני מלך־מלך לבני ישראל״, דבר שכבר המדרש8 מצביע עליו.
ועוד מעיד כתוב זה שההבטחה ״ומלכים ממך יצאו״ שניתנה להם לאברהם ולשרה, נתקיימה אצל עשו לפני שנתקיימה אצל יעקב. ובדומה לכך גם אומר יהושע ״ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו״ וגו׳.9 ומכיוון שבספר דברים מודגש שהר שעיר ניתן לו לעשו נחלה מאת ה׳,10 מדוע לא נראה גם בהנהגתה המוקדמת של המלוכה בעשו קיום הבטחה אלהית? ״ואלה המלכים״ וגו׳ מעיד איפוא שההבטחה שניתנה לאברהם, נתקיימה אצל עשו לפני שנתקיימה אצל יעקב.
עם זאת אי־אפשר להניח, כי רשימת המלכים שבכאן מגעת עד לתקופתו של שאול המלך או אפילו של שלמה המלך. מצינו מלך המולך באדום כבר בימי משה רבנו; השווה במדבר כ׳:י״ד, שופטים י״א:י״ז. ואפילו אם נאמר שזהו המלך הראשון מאלה המנויים כאן, היה צריך כל אחד משמונת המלכים שברשימתנו למלוך בממוצע כחמישים שנה, שהרי ממות משה ועד להמלכת שאול עברו לפחות שלוש מאות וחמישים שנה. תקופת מלוכה ארוכה כזאת איננה סבירה, משום שהמלכים הללו היו מלכים נבחרים, שעולים לכס המלוכה רק בגיל גבוה יותר (וראה להלן).
ועוד. במלכים א י״א:י״ד מסופר על הדד האדומי אשר היה ״מזרע המלך הוא באדום״, תיאור אשר מניח מקום להסיק, שבימי דוד המלך היתה המלוכה באדום עוברת בירושה. שלישית, שמות המלכים שמוזכרים כאן אינם מוזכרים פעם נוספת, ובוודאי לא היה זה כך, אילו מלכו בימים שבין משה רבנו ודוד המלך. רביעית, אילו היה המלך בלע בן בעור, ראשון המנויים כאן, אותו מלך אדום שאליו שלח משה רבנו שליחים, ודאי שהכתוב היה מזכיר את שמו, כדי להבדיל בינו לבין בלעם בן בעור.
ולבסוף, אילו חי מלכם הראשון בימי משה רבנו, יהיו ימי שלטונו של הדד בן בדד שהכה את המדינים, בערך בימי גדעון, שכן הדד בן בדד הוא באמצע מלכי אדום כמו שגדעון באמצעם של השופטים, ויהא זה תמוה ביותר שהמדינים יצאו למלחמה במואב אחרי שהוכו על ידי גדעון, או שיעלו על ישראל אחרי שהוכו על ידי הדד, ומה גם שמשופטים י׳:ג׳ נראה, שבימי גדעון היו המדינים בני בריתו של העמלקי שהוא משבטי אדום.
ובהערות –
1. ב׳ שפינוזה (בספרו Traite Teologico-Politique, פרק ט׳ — המ׳) מרחיב את הדיבור בזה, ורוב המבקרים אחריו. הכל טוענים שקטע זה לא יכול היה להיות נכתב לפני תקופת שאול (ולפי אחרים — לפני דוד). גם אלה שדוחים בדרך כלל הנחות קריטיות, כגון פיליפסון והלוי, רואים בדעה זו הנחה שאינה ניתנת לערעור. סברתם היא, כי רק אחרי הנהגת המלוכה בישראל אפשר היה לומר ״לפני מלך־מלך לבני ישראל״.
*
לפסוק לה, על הדד –
הדד בן־בדד – יש שרוצים לקבוע תקופתו בימי גדעון1), ואכן שם מקומו, אילו היה ראשון המוזכרים כאן מבני זמנו של משה רבנו. אך כבר הראינו למעלה שאין זה יכול להיות.
המכה את־מדין – אל נכון מפרש רש״י על פי המדרש,2 ״שבא מדין על מואב למלחמה, והלך מלך אדום לעזור את מואב״. ואין זה יכול היה לקרות אחרי זמנו של גדעון, שהרי אחרי מלחמתו של גדעון במדין ירדו הללו מזירת ההסטוריה.3
הערות –
1. איוולד, 476.Geschichte II. p.
3. הנגסטנב רג.
*
על פסוק מ הוא אומר דברים שגם כן נראים לי חשובים –
לרשימה זו של אלופי אדום משותפים עם הרשימה שבפסוקים טו-יט רק השמות קנז ותימן. תמנע מצויינת שם כפלגשו של אליפז וכאחותו של לוטן, ואהליבמה — כאשת עשו. עלוה — דומה לעלון בן שובל, החורי. כל שאר השמות הם חדשים לגמרי. השבעים גרסו כאן עוד אלוף צפי, כנראה כדי להשלים את המספר שנים עשר. הרשימה המקבילה בדברי הימים1 מתחילה במלים ״וימת הדד ויהיו אלופי אדום״ וגו׳. לפי זה נראה שעם מותו של האחרון מבין שמונת המלכים האלה פסקה המלוכה באדום, וחוקת השבטים העתיקה החזרה למקומה, כשאלופים בראש השבטים; וכן הוא ברש״י וברמב״ן. הרשימה שלמעלה מכילה את האלופים המקוריים, ואלה המנויים כאן קמו מאוחר יותר, ובדברי הימים רק הם מוזכרים.
*
לפסוק מג –
אלה אלופי אדום – זוהי חתימת רשימת השבטים, בעוד אשר
הוא עשו אבי אדום – מהווה את החתימה לסיפור תולדות עשו.
(סיום)
יעקב ועשו התפייסו, כאחים. ביחד הם קברו את אביהם, ובזה נסתיימו תולדות יצחק. הגיע איפוא תורן של תולדות יעקב ועשו, וגם תולדותיו של עשו, מן הדין שיבואו באופן מפורט יותר מאשר תולדות ישמעאל שבפרק כה, שהרי בן רבקה הגבירה הוא, ולא בן אמה כמו הלה, וזהו תוכנו של פרקנו. בפסוקים א׳-ה׳ מסופר על משפחתו הקרובה של עשו, ואילו בפסוקים ו׳-ח׳ — על יציאתו של עשו מארץ כנען להר שעיר.
לזה מתקשרת באופן הגיוני מסירת הנתונים על צאצאי עשו בתור אומה, כפי שהתפתחו בארץ שעיר — הפסוקים ט-יט. ומכיוון שבתור שכזאת הורישו את החורי, יושב הארץ המקורי (דבר שאמנם אינו מסופר כאן, אבל הוא מונח כידוע), הרי שהכתוב מונה בפסוקים כ׳-ל׳ את בניו של שבט זה, שבחלקו התמזג עם בני אדום, כדי לקשור לתיאור זה את הסיפור על התפתחותו של אדום לאומה מסודרת בעלת שלטון תקין, שמומחש במיוחד על ידי הזכרת שמותיהם של שמונה מלכים. והפרק מסיים במנייתם של השבטים שהיו בימי מלך אדום האחרון, אשר בוודאי חי בזמן כתיבתו של פרק זה, ״למשבתם בארץ אחזתם״.1
הערה –
1. באשר לניתוח הביקורתי של פרק זה, הרי דעות המבקרים מתפלגות במדה רבה מאד. ראשון המבקרים בעלי השם שכופר באחידות הפרק הוא הופפלד. ברם, הקיצוני ביותר כאן הוא וולהאוזן, אשר לפיו רק הפסוקים ו׳-ח׳ ומ׳-מ״ג הם חלקים מקוריים של P, בעוד שאת רובו המכריע של הפרק לקח ״העורך״ ממקורות אחרים, אלא שסגנן אותו מחדש תוך חיקוי סגנון P, ואין הוא מוציא מכלל אפשרות שאכן נקלטו בו גם אי אלה חלקים מקוריים של P.
עוד הוא טוען שרק הפסוקים ל״א-ל״ט נשמרו ללא שינוי ממקורם — JE, ואין שני מקורות אלה תואמים, לא במגמתם ולא באופים. לכן מעיר קינן (65 .Einl. in Hexat. p) שאין התוצאה של ניתוחיו משביעה רצון ביותר, כי היה מקום לצפות לתיאורים מפורטים יותר על אודות אדום מן המצוי בפסוקים מ׳-מ״ג.
ואולי נדחתה שושלת עשו המקורית, כפי שהיתה ב־P, על ידי הפסוקים א׳-ה׳ וט־יט. אך קינן עצמו מעיר בע׳ 313, ש״מוזר הוא, במידה מסויימת, שה״עורך״ מתרחק מ־P בפרק זה, אחר שהיה קרוב ביותר למקור זה בפרק הקודם, ולא רק שמשלים דבריו על האדומים אלא גם מביא, באופן חלקי, אחרים במקומם. יש להניח שהיו לו ל״עורך״ נימוקים משלו לכך, אך אנו אין לנו אלא לנחש אותם״.
אך אנו נטיב לעשות, אם נבטל את נימוקיהם של המבקרים לפיצול הפרק למקורות שונים, מאשר לטרוח לדרוש את הנימוקים המדומים, שהביאו את ה״עורך״ להוצאתם של חלקים מן המקור והחלפתם באחרים. וכבר כתב דילמן לגבי זה: המבנה והסדר היפה של פרק זה מדברים בעד אחידותו. ועוד מצדנו, שאלה אשר מיחסים את הפסוק ח׳ ל־P ואת ט׳ למקור אחר, כלל לא שמו לב להקבלתם של שני פסוקים אלה לשני הפסוקים בראשית הפרק הבא. בפרק ל״ז:א׳ — ״וישב יעקב״ וגו׳, ובפסוק שאחריו — ״אלה תולדות יעקב״ וכן בפרקנו — ״וישב עשו״ וגו׳ (פסוק ח׳), ובפסוק שאחריו — ״ואלה תולדות עשו״.
זה וכגון זה כשלעצמו תובע להכיר בקשר שבין ל׳:ח׳ עם ט. הטענות העניניות, ובעיקר הסתירות המדומות, שנתנו למבקרים עילה ליחס חלקים שונים של הפרק למקורות שונים, כבר הוסרו עם ביאורנו בפנים, ובחלקם אין הן אלא הנחות שרירותיות, שאפילו מבקרים אומרים עליהן שאין הן מוכחות ומוכיחות מאומה. והרי הנחות כאלה היה צריך להוכיח תחילה, לפני שאפשר יהא להפריך אותן.
(כאן הופמן מתייחס לטענות שלא מופיעות אצל פרידמן, וניכר בהן ריבוי דעות רב. הדבר נובע, כנראה, גם ממורכבותו של הפרק הזה, אבל גם מאופיו של מחקר התנ"ך באופן כללי. גם אנו כאן מתייחסים רק לחלק מהטענות ולא למחקר כולו).
הפסוק היומי 