פרשת וישב בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן.

(דברי פרידמן להלן יבארו את החלוקה. אחר כך אביא מדבריו של רד"צ הופמן, ששולל את ממצאי הביקורת. דבריו ארוכים וסבוכים ולא תמיד קשורים ישירות לחלוקה, לכן הקריאה בהם לשיקול הקורא, אבל צירפתי אותם למי שחפץ בכך, וכן בגלל שהם מסבירים כמה קשיים שפרידמן לא מתייחס אליהם).

רגיל – J.
מודגש – E.
נטוי – עורך R.
פסוק ראשון ממקור P – יצויין במילים.

בראשית לז –
פסוק ראשון ממקור P –
א וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. 

ועובר לעורך R –
ב אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב

ול-J –
יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם. ג וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. ד וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. ה וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ. ו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי. ז וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. ח וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו. ט וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי. י וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְךָ אָרְצָה. יא וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר. 

יב וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם. יג וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי. יד וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה. טו וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ. טז וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים. יז וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן. יח וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ. יט וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. כ וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו. כא וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. כב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו. כג וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו. כד וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם. כה וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם

וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה. כו וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ. כז לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו. כח וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה. כט וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו. ל וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא. 

לא וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם. לב וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא. 
לג וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף. לד וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים. לה וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו. לו וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים.

*

פרקים לח-לט – מקור J.
פרקים מ-מא – מקור E, למעט פסוק מו בפרק מא (ששייך לפרשה הבאה), שחציו הראשון ממקור P, וחציו השני של העורך R –
וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם
וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנֵי פַרְעֹה וַיַּעְבֹר בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

*

פרידמן מעיר –
לז, כז –
בפסוקים כא-כב (E) ראובן הוא זה שמציל את יוסף מהאחים המנסים להרוג אותו, אבל בפסוקים כו-כז (J) יהודה הוא זה שמציל אותו ממוות. זה מתאים בהתרכזות ביהודה והעדפתו ב-J באופן כללי.

לז, כח –
ב-J הישמעאלים מביאים את יוסף למצרים ומוכרים אותו לפוטיפר, בעוד ב-E המדיינים עושים זאת. (הם מזוהים אחר-כך גם כמדנים. ראוי לציון שלידתם של מדיין ושל מדן כתובה ב-E, בבראשית כה: ב, ד). RJE משלב אותם, על ידי כך שהוא נותן לזה להיראות שהמדיינים מכרו אותו לישמעאלים, שאז מכרו אותו למצרים. אבל זה עדיין משאיר סתירה, כי בפסוק לו (E) עדיין נאמר שהמדיינים (או המדנים) מכרו אותו לפוטיפר, אבל לט, א (J) אומר –
"וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה".

לז, לא –
ב-J, במטרה לקבל את הברכה המיועדת לעשיו, יעקב מרמה את אביהם על-ידי שימוש בבגדי אחיו, בבשר, ובעור של עז. עכשיו, באותו מקור, האחים מרמים את אביהם על-ידי שימוש בכתונת אחיהם טבולה בדם עז. זהו אחד מסדרת תשלומים עבור התרמית שמעצב את שרשרת האירועים בסיפור של מקור J.
שנית, האחים אומרים כאן "הכר נא", שזה מה שתמר אומרת ליהודה בפרק הבא, כאשר היא מראה לו את הראיות, כך שהוא מקבל תשלום על שרימה אותה.
שלישית, ב-J האחים (לא המדיינים) מוכרים את יוסף עבור עשרים קלי כסף. מאוחר יותר, יוסף מארגן שיוחזרו עשרים חתיכות כסף לשקיהם (תשע חתיכות בחזרתם הראשונה, ואחת עשרה חתיכות בחזרתם השנייה), שוב רומז לתגמול האירוני לרמאות האחים.
הרבה חוקרים עדיין מתייחסים לסיפור זה כ'נובלת יוסף', שהם מחשיבים כסיפור אחיד, הבא ממקור מובחן. בכל אופן, העובדה ש-J ו-E יכולים להיות מזוהים ומובחנים בסיפור זה מראה שגישת ה'נובלה' הזו שגויה. הקשרים בין סיפורי יעקב ויוסף ב-J, כלומר שרשרת התגמולים על מעשי הרמאות, גם מראים שסיפור יוסף אינו עצמאי, הוא מקושר בצורה מורכבת להקשר של J.

*

רד"צ הופמן מפרש –
פרק לז –
פסוק א – הערה –
4. הרבה טורחים מבקרי המקרא באשר לחלוקת הקטע שבין הפסוקים ל״ז:א׳ ומ׳:כ״ג בין שלושת המקורות J, P ו־E. נולדקה (,Untersuchungen 31 .p) כותב על כך: עתה אנו באים לחלל הריק הכאוב ביותר שבכל מסורת היסוד (P), דהיינו למה שהם מספרים על גורמי ההגירה למצרים… אין אנחנו יודעים כלל, מדוע — לפי מסורת היסוד — ירד יעקב עם ביתו למצרים. ארדמן (Bibelstudien I. p. 53) מסיק מכאן ומתופעות דומות את המסקנה הנכונה — … שיש לוותר על הדעה, שלפיה נשמרו לנו בספר בראשית חלקים של איזה חיבור היסטורי של הכהנים.
נתבונן איפוא בדברים שבפרשתנו, שאותם מיחסים ל־P. מעטים ביותר הם. לפי דילמן שייכים ל־P מלבד ל״ז:א׳ (שבתחילה היה מקומו אחר ל״ו:ח׳), רק הכותרות ״אלה תולדות יעקב״, וזאת לפי הכלל הנקוט בידי המבקרים שהביטוי תולדות איננו בא אלא ב־P . אל נכון מעיר י. הלוי (93 .p .Recherches bibliques II): אנו מרשים לעצמנו שלא להכיר בכלל זה, לפחות כל זמן שלא יאמרו לנו, באיזה ביטוי השתמשו E או J במקום אלה תולדות שב־P, כאשר הקדימו נוסחת פתיחה לסיפור חדש, כפי שצריך.
נדיבי לב יותר לגבי P הם הולצינגר וגונקל, שמיחסים ל־P את פסוק ב׳ כולו. אלא שגונקל גורס שם והוא נֵעֹר במקום והוא נַעַר וגו׳, כלומר הוא התמרד על בני בלהה וזלפה וכו׳. והוא רוצה להניח את ההנחה כי שינוי מגמתי של P הוא לומר, שלא כל בני {יעקב} אלא דוקא בני בלהה ובני זלפה חטאו לו ליוסף, וזאת כדי לגלגל את הפשע הנתעב על האבות הפחות חשובים, השבטים בני השפחות.
וגם שנאתם של האחים, כאן ניתן לה טעם אחר מאשר במקורות J ו־E; כאן הם שונאים את יוסף על שום שמביא את דיבתם הרעה אל אביהם. כך גונקל. ומשום מה אין הוא רואה שבהנחה זו הוא סותר את עצמו. אילו רצה P לגלגל באופן מגמתי את הפשע דוקא על האבות ״פחותי הערך״, אסור היה לשנות את סיבות שנאתם כך שלא האבות ״פחותי הערך״, כי אם דוקא יוסף, יעמד באור שלילי, כשמציגים אותו כמלשין, שהרי בזה נראית מוצדקת שנאת האחים הלא-חשובים.
ועוד. לא מצינו בשום מקום ב־P עקבות להערכה שונה של בני השפחות לעומת בני הגבירות, והשווה בענין זה את סדר חניית השבטים, בתחילת ספר במדבר.
לפי פשוטם של הדברים אין בפסוק ב׳ אלא משום מתן טעם לשנאה הכללית מצד כל האחים אל יוסף. בניה של לאה לא יכלו להסכים להעדפתו של יוסף על ידי אביהם וגם לא יכלו לשאת בהתנהגותו כמי שעתיד למשול בהם על פי חלומות, שהרי כבניה של לאה שווי ערך הם לו. טעם זה לשנאה לא היה קיים אצל בני השפחות, כי אלה עשויים היו להשלים עם העדפתו של יוסף עליהם ואפילו עם רצונו להשתלט עליהם. על כן אי אפשר היה לנמק את שנאתם אליו אלא בדיבה הרעה שהיה מביא אל אביהם; והשווה י׳ הלוי 93 .Recherches bibliques II. p וב׳ יעקוב Quellenscheidung u. Exegese im Pentateuch, p. 85.
בהמשך הדברים נעיר את הנחוץ לענין הנסיון לחלק את הפרשה ל־J. ול־E.

ולפסוק –
(א) כפי שכבר אמרנו למעלה, דומים הפסוקים א׳-ב׳ שלפנינו לפסוקים ח׳-ט׳ שבפרק הקודם. שם נאמר בפסוק ח: ״וישב עשו בהר שעיר״, ובפסוק ט: ״ואלה תולדות עשו״ וגו׳, וכך נאמר גם כאן: ״וישב יעקב… בארץ כנען״, ובפסוק הבא: ״אלה תולדות יעקב״.⁵ ואפילו השוני שבין שני המקומות, שם ״ואלה״ בו״ו החיבור, ואילו כאן בלי ו״ו — ״אלה תולדות״, איננו יכול למעט את הדמיון הבולט שביניהם, דמיון המראה בעליל בשני המקומות, בחינת בא זה ולימד על זה, ששני הפסוקים שייכים יחד, ומה גם שיש טעם סביר לכך, שכאן נאמר ״אלה״ ולא: ואלה.⁶

הערות –
5. דילמן רוצה לראות את מקומו של פסוק א׳ אחרי ל״ו:ו׳-ח׳; בעוד שעשו היגר לארץ אחרת (בראשית ל״ו:ו׳-ח׳), נשאר יעקב בארץ כנען, וניגוד זה הוא הדבר שהכתוב חפץ להדגיש; השווה למעלה י״ג:י״א-י״ב; כ״ה:ו׳,י״א. במהדורות השבעים ואצל קאוצש וגונקל בא פסוקנו מיד אחר ל״ו:מ״ג, ללא פתוחה ביניהם. קניג (1919 .Die Genesis u.s.w) רואה בפסוקנו תוספת מאוחרת, וזאת בשל הפתיחה ״אלה תולדות״ שבאה ללא ו״ו החיבור. כל אלה לא שמו לב להקבלה שציינו בפנים.

6. וצודק קניג כאשר הוא אומר שגירסת המסורת — ״ואלה״ — היא המקורית, ושלא כגירסתם של השבעים, פשיטתא, וולגאטה וגירסתו של לותר, שגורסים גם כאן: ואלה.

*

פסוק ב –
ויבא יוסף את־דבתם – לפי רש״י הרי מן ״והוא נער״ ועד ״נשי אביו״ הוא מאמר מוסגר, ו״דבתם״ מוסב על כל בני לאה, אבל לא על בני השפחות, שעמהם היה מיודד.¹¹ ברם, לנו נראה שיש להסב ״דבתם״ על בני השפחות, כפי שכבר אמרנו, כי פסוקנו אינו בא אלא להסביר, מדוע גם אלה שנאו את יוסף; וכן הוא ברמב״ן. דבה מלשון דבב = לזחול לאטו, כלומר הדבור על מישהו שנעשה בלחישה, ולפי זה ״דבתם רעה״ פירושו — הדיבור הרע על אודותם.

הערה –
11. וכן גם אצל חוקרים חדשים, מטעמים שבביקורת המקרא.

*

פסוק ד –
מכל־אחיו – בפסוק הקודם נאמר ״מכל בניו״; כולם היו לו בנים ליעקב ואת כולם אהב, אלא שאת יוסף אהב יותר מן השאר. ואלו האחים חשבו שאין הם ליעקב אלא אחיו של יוסף, ושאין הוא אוהב אותם כבנים.¹

הערה –
1. השבעים והשומרוני גורסים גם כאן: מכל בניו, אך לכאורה אין זה אלא תיקון כדי להשוות הפסוקים ג׳ וד׳.

פסוק ה –
מחציתו השנייה של פסוק ב׳ מקדימה ומספרת הענין באופן כללי, ואילו בפסוקים הבאים מסופרים פרטיו.¹

דרך מיוחדת זו מוזכרת גם באחד מל״ב הכללים של רבי אליעזר ברבי יוסי הגלילי² (מכלל שאחריו מעשה וכו׳), וכבר היו לנו הזדמנויות³ להצביע עליה.⁴

הערה –
4. מכאן, שאם תרגום השבעים משמיט מחציתו השניה של פסוק ה, ואם מבקרי המקרא מייחסים אותה ואת מחציתו השניה של פסוק ח׳ ל״עורך״, אשר כביכול צירף הפסוקים ב׳-ד׳ (המשוייכים ל־J או ל־P ול־J.) והפסוקים ה׳-י״א (המשוייכים ל־E), הרי שהללו מתעלמים מיחודיות זו של דרך הסיפור המקראית.

*

פסוק ט –
ויספר אתו לאחיו – השבעים גורסים כאן: ויספר אתו לאביו לאחיו, והם משמיטים במקום זה את תחלתו של פסוק י׳ עד ״ויגער־בו אביו״. ברי שאין זה אלא תיקון הטקסט המקורי, שתיקנוהו משום שהסיפור הכפול לאחים שבפסוקים ט׳ וי׳ לא נראה להם. והנה אין כל קושי בהבנת המאורע כפי שהוא מסופר. אך טבעי הוא שבראשונה יספר יוסף חלום זה לאחיו לבדם, שהרי אין זה נאה לרמוז לאב, שגם הוא ישתחוה בפני בנו.
ברם, האחים לא הגיבו, כמו בסיפור החלום הראשון, או משום שלא ידעו את פתרון החלום, או משום שלא רצו להאמין שעל אב ואם להשתחוות בפני בנם, ועל כן התיחסו אל החלום כאל הזיה ריקה, משוללת כל חשיבות. כיוון שהבחין יוסף בכך, בקש לשמוע את דעת אביו על חלום זה, לכן הציע אותו בפני יעקב בנוכחות האחים. וייתכן שמשום כך לא נאמר בפסוק י׳ לאביו, במקביל לנאמר בפסוק ט׳ — ״לאחיו״, כי אם ״אל־אביו ואל־אחיו״; השווה ״תקריבון אלי״.⁴

*

פסוק יד –
וישלחהו מעמק חברון – ״לווהו עד העמק״,² כלומר יעקב שהיה גר בחברון, לווה את בנו עד לעמק, ומשם שלחהו. וגם חכמינו ז״ל³ חייבו ליתן הלוויה לכל הלך; והשווה פירושנו לדברים כ״א:ז׳.⁴

הערה –
4. מבקרי המקרא שמיחסים את פסוקנו ל־E, מקור שלפיו לא היה גר יעקב בחברון, מתקשים כאן. וכך כותב קינן (-Einleitung in Pentateuch p. 220 ): הימצאותו של יעקב בחברון (בראשית ל״ז:י״ד — E) היא תמוהה. מולדתו האמיתית היא שכם ובית־אל, כאמור לג, יח־נ; ל״ה:א׳ ואילך; מ״ח:כ״ב, ובקרבתן של אלה גם צריך לחפש את קברו… אבל בחברון אין אנו מצפים לו, לא לפי E ולא לפי J אלא רק לפי P… על כן קרובה ההשערה שבלז, יד בא השם חברון במקום שם מקום אחר בהתחשב ב־P. ועוד יותר בטוחים הם שטייערנגל (36 .Israelit. Stamme, p) וגונקל (Commentar) בפרשם ״מעמק חברון״ כתוספת ״העורך האחרון״.
והנה, אם לפחות כגישה מפוקפקת יש לראות דרך זו, ליחס מלים שסותרות איזה שהוא משפט קדום ל״עורך״ כלשהו כדי לבטלן, הרי יש כאן להביא בחשבון גם את הדברים הבאים. אילו באמת ״העורך״ היה זה שהוסיף כאן תוספת, ודאי שהיה מוסיף: חברון, ולא ״מעמק חברון״. P אינו כותב עמק ליד חברון. יתרה מזו. זהו המקום היחיד במקרא שבו מדובר בעמק חברון, וכבר המדרש הקדום (בראשית רבה פ״ד:י״ג) תמה על ביטוי זה ושואל: ״והלא אין חברון נחנה אלא בהר?״ השווה יהושע י״א:כ״א, י״ד:י״ב ואילך.
אכן, חברון שוכנת בחלקיו העליונים של עמק (השווה גוטה, Bibelwoertorbuch), ואפשר איפוא לדבר גם בעמק חברון. מכל מקום, ״עורך״ אשר צמוד לדפוסים קבועים (כפי שמיחסים אותם ל״עורך״ של ספרנו), ודאי שלא היה מוסיף ביטוי בלתי שגרתי כזה. לפרש ביטוי זה ״כתוספת העורך״ נראה איפוא כהנחה בלתי סבירה.

*

פסוק כא –
(כא-כב) ויאמר… ויאמר – בדומה לכך¹ מצינו בפרק כד, פסוקים כד-כה. תחילה אומרת שם רבקה לעבד אברהם שבת בתואל היא, ואילו באמירתה השניה היא מודיעתו, כי תבן ומספוא בביתה וגם מקום ללון. ויש להניח שהפסקה כלשהי היתה בין התשובה הראשונה — ״בת־מי את?״ ובין התשובה לשאלה השניה — ״היש בית־אביך מקום לנו ללין?״ פירושו של ״ותאמר״ השני שם הוא איפוא — ועוד אמרה. תופעה דומה גם למעלה כ״ז:ל״ו, אצל עשו. האמירה הראשונה שם — ״הכי קרא שמו יעקב״ וגו׳ — היא מעין שיחה עם עצמו, בעוד שהאמירה השניה — ״הלא־אצלת לי ברכה״ — היא פניה אל יצחק. ויש עוד מקרים דומים לא מעטים.

כאן פירושו של ״ויאמר״ הכפול עוד פשוט יותר. באמירה הקצרה הראשונה כאילו מצביע ראובן, אומר דעתו בוויכוח. בעוד ששאר האחים אינם מתנגדים לגזירת המות שבמלים ״לכו ונהרגהו״, הרי ראובן מטיל את הוויטו שלו. האחים עמדו לשלוח יד ביוסף. היה צורך בהתערבות מידית כדי למנוע את המעשה הנורא. היה איפוא על ראובן כאילו להכריז בשם כל האחים — ״לא נכנו נפש״. ולפיכך לא נאמר באמירה הראשונה ויאמר אליהם, אלא רק ״ויאמר״. לא אל האחים הוא אמר זאת, אלא זו היתה הדעה שהביע בוויכוח, כאמור, המנוגדת לדעת האחרים.

אך כדי שיקבלו את דעתו, היה עליו לדבר אליהם, לשכנע אותם בדברים, ועל כן בא בפסוק כ״ב ״ויאמר אליהם״ — אין אתם צריכים לרצוח. אתם יכולים להשיג את מטרתכם גם בלי להעמיס על נפשכם מעשה רציחה. הטילוהו לתוך הבור, ושם ימות בלי שתגעו בו יד. מעשה כזה לא ייחשב לרציחה כי אם לגרמא בלבד, ואין דין גורם מסור לבית דין אלא לשמים.² והכתוב מעיד עליו על ראובן שכוונתו האמיתית היתה להציל את יוסף מידי אחיו, כדי להחזיר אותו מאוחר יותר לידי אביו.

והראיה שהפסקה היתה בין שתי אמירותיו של ראובן, היא במ״ב:כ״ב. שם מזכיר ראובן: ״הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד״. ראובן הזהיר איפוא את האחים שלא לחטוא ביוסף, אך דבריו לא נשאו פרי — ״ולא שמעתם״ (כך מפרש כבר הרמב״ן). רק אחר כל זה אמר להם ראובן שלפחות לא יהרגוהו בידים אלא יגרמו את מותו על ידי השלכתו לבור.

הערה –
1. המבקרים מסיקים מכפילות הביטוי ״ויאמר״, ששני מקורות יש כאן. פסוק כ״ב הוא מ־E (בהתאם לפסוק כ״ט ואילו), ולפיכך צריך פסוק כ״א לבוא מ־J, אלא, כך הם מתימרים לדעת, לפי J לא ראובן כי אם יהודה בקש להציל את יוסף. ומכאן שתחילה היה כתוב כאן, אצל J לא ״ויאמר ראובן״ כי אם: ויאמר יהודה, ורק ״העורך״ תקן כפי שלפנינו. בפירושנו הפרכנו את בסיסה של הנחת המבקרים שמבקשים לקטוע את הפסוקים למקורות שונים ללא כל הוכחה. והשווה עוד ר״י הורוביץ בישורון iv. ע׳ 673—678.

*

פסוק כח –
בפירושו של פסוק זה חלוקות דעותיהם של המפרשים הראשונים. במיוחד חלוקות הדעות באשר לנושאו של ״וימכרו״. רוב המפרשים נוטים לומר שהאחים הם אלה שעשו את מעשה המכירה, וזאת על פי דברי יוסף להלן מ״ה:ד׳ — ״אני יוסף אחיכם אשר־מכרתם אתי מצרימה״, כשהוא עוד מוסיף שם — ״ועתה אל־תעצבו ואל־יחר בעיניכם כי־מכרתם אתי הנה״. לפי זה מתחלף הנושא בפועל ״וימכרו״. בין בעלי דעה זו הולך הרמב״ן¹ בדרך הפשוטה ביותר.

והרי לשונו: ״כאשר נשאו עיניהם וראו מרחוק אנשים באים מדרך גלעד, הכירו כי אורחת ישמעאלים היא בגמלים, וידעו כי למצרים ילכו, כי מגלעד יובא הצרי והנכאת, ולמצרים היה דרכם להוליך אותו. ולכן אמר להם יהודה, הנה האנשים האלה מארץ מרחק והולכים אל ארץ רחוקה. נמכרנו להם, כי לא יודע הדבר. וכאשר קרבו להם, מצאו כי היו בעלי סחורה אשר להם הנכאת והצרי אנשים מדינים סוחרים ששכרו הגמלים מהישמעאלים, וימכרו את יוסף למדינים שקנו אותו לסחור בו לסחורה, כי אורחת הישמעאלים משכירי הגמלים לא יקנו את הסחורה לעצמם. ואמר וימכרו את יוסף לישמעאלים, כי להם מסרו אותו, שהם מוליכים הסחורות למצרים. וזה טעם מיד הישמעאלים אשר הורידוהו שמה, כי היה בידם, אבל המדינים היו בעליו והם סחרו בו, והוא שאמר והמדינים מכרו אתו אל מצרים. וכל מעשה בכתוב, פעם יספר אותו כמושל המצוה בו ופעם כשליח שיעשנו בידו״ וכו׳.

והנה, אף כי אפשר לפרש את הפסוקים כך, לא ברור עדיין, לשם מה יספרו את כל הפרטים האלה. הרי לכאורה אין זה חשוב לנו כלל, אם האחים מכרו את יוסף לישמעאלים במישרין או באמצעות המדינים. על כן נעדיף להניח, כי ״וימכרו״ מוסב על המדינים. הם שהוציאוהו מן הבור, הם שמכרוהו לישמעאלים כדי שיורידוהו למצרים עם שאר הסחורות. וכך גם נאמר בפסוק ל״ו — ״והמדנים (= המדינים) מכרו אתו אל־מצרים״, כלומר בעודם בארץ כנען מכרוהו בכיוון מצרימה,² אבל למצרים עצמה הביאוהו הישמעאלים, כאמור להלן ל״ט:א׳. ואילו האמור להלן מ״ה:ד׳ ״מכרתם אתי מצרימה״ פירושו — אתם הוצאתם אותי ממולדתי למצרים על ידי זה שהשלכתם אותי לבור, כלומר אתם הייתם הגורם לכך שנמכרתי הנה.³

ואף אפשר להטעים דרך התבטאותו זו של יוסף. מכיוון שנשתכנע, שמכירתו למצרים היתה ממעשי ההשגחה של הקב״ה, הרי ברצון הוא זוקף את הדבר על חשבון האחים כדי שהללו, ולא הישמעאלים, יתוארו כעושי רצונו ית׳. יש כאן בביטוי זה ״אשר מכרתם אתי״ מרעיונם של חכמינו ז״ל לכתוב ״על־הלחת הראשנים אשר שברת״⁴ — ״יישר כחך ששברת״,⁵ מעין — יישר כוחכם שמכרתם אותי. הוא מודה לאחיו שעל ידי פעולתם הביאו לידי מכירתו, ועל כן הוא זוקף את מעשה המכירה לזכותם.⁶

הערה –
6. מבקרי המקרא בתרו את פסוקנו וייחסו את הישמעאלים ל־J, ואילו את המדינים — למקור E. לפי פירושנו אין כל ענין בביתור-קיטוע זה, ואנו יכולים לחסוך לעצמנו את הפרכת דבריהם, שכן כבר הופרכו כליל על ידי ב׳ יעקוב ור״י הורוביץ.

*

ובהערת העורך לפסוק לו בסוף הפרק נאמר –
1. כאן מסתיים כתב ידו של המחבר ז״ל (המ׳).

כמה חבל. ובכל מקרה, מכאן ועד סוף הספר לא נוכל עוד להיעזר בפירושו של רד"צ הופמן.

פרשת נח בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן.

הנחיית קריאה –

זהו מאמר ארוך, אבל ניתן לקצר את הקריאה בו מאוד – החלק הראשון הוא רק חלוקת הפסוקים למקורות, וניתן בתור התחלה לעבור עליו ברפרוף. החלק האחרון הוא הערה ארוכה של הופמן עם השוואה לספרויות המזרח העתיק, שאינה קשורה לחלוקת המקורות, אבל צירפתי אותה בכל זאת. כך שכל שנשאר הוא לקרוא את הערותיהם הלא ארוכות מדי של פרידמן והופמן, בחלק המרכזי.

רגיל – J.
מודגש – P.
נטוי – עורך R.

בראשית ו –
א וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם. ב וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. ג וַיֹּאמֶר יְהוָה לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. ד הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם.

ה וַיַּרְא יְהוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. ו וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. ז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. ח וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה.

ט אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ

נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ. י וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת. יא וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. יב וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ.    יג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ. יד עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר. טו וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ. טז צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶנָּה מִלְמַעְלָה וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ. יז וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע. יח וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ. יט וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ. כ מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת. כא וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה. כב וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה.

בראשית ז –
א וַיֹּאמֶר יְהוָה לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. ב מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. ג גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. ד כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. ה וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְהוָה. 

מקור חיצוני –
ו וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם עַל הָאָרֶץ. 

וחוזר ל-J –
ז וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל. ח מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה. ט שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ. י וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ. יא בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ. יב וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה. יג בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה. יד הֵמָּה וְכָל הַחַיָּה לְמִינָהּ וְכָל הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ וְכָל הָעוֹף לְמִינֵהוּ כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף. טו וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל הַבָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים. טז וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר יְהוָה בַּעֲדוֹ. יז וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ. יח וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. יט וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם. כ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים. כא וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ וְכֹל הָאָדָם. כב כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ. כג וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה. כד וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם.

בראשית ח –
א וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם. ב וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן הַשָּׁמָיִם. ג וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם. ד וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט. ה וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים. ו וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה. ז וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. ח וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. ט וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה. י וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה. יא וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. יב וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד. יג וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ וַיָּסַר נֹחַ אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה. יד וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ.    טו וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר. טז צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ. יז כָּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ מִכָּל בָּשָׂר בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ הוצא [הַיְצֵא] אִתָּךְ וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ. יח וַיֵּצֵא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ. יט כָּל הַחַיָּה כָּל הָרֶמֶשׂ וְכָל הָעוֹף כֹּל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה. כ וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ. כא וַיָּרַח יְהוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. כב עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ.

בראשית ט –
א וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ. ב וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. ג כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל. ד אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ. ה וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם. ו שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. ז וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ.    ח וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ וְאֶל בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר. ט וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם. י וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ. יא וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ. יב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם. יג אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. יד וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן. טו וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר. טז וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ. יז וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ.

יח וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן. יט שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי נֹחַ וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל הָאָרֶץ. כ וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. כא וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. כב וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ. כג וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ. כד וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן. כה וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו. כו וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהֹוָה אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ. כז יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ. כח וַיְחִי נֹחַ אַחַר הַמַּבּוּל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה. 

הפסוק הבא ממקור חיצוני –
כט וַיִּהְיוּ‏ כָּל יְמֵי נֹחַ תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וַיָּמֹת.

בראשית י –
א וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת

וַיִּוָּלְדוּ לָהֶם בָּנִים אַחַר הַמַּבּוּל. ב בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס. ג וּבְנֵי גֹּמֶר אַשְׁכֲּנַז וְרִיפַת וְתֹגַרְמָה. ד וּבְנֵי יָוָן אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישׁ כִּתִּים וְדֹדָנִים. ה מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם בְּאַרְצֹתָם אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ לְמִשְׁפְּחֹתָם בְּגוֹיֵהֶם. ו וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן. ז וּבְנֵי כוּשׁ סְבָא וַחֲוִילָה וְסַבְתָּה וְרַעְמָה וְסַבְתְּכָא וּבְנֵי רַעְמָה שְׁבָא וּדְדָן. ח וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ. ט הוּא הָיָה גִבֹּר צַיִד לִפְנֵי יְהוָה עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי יְהוָה. י וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר. יא מִן הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר וַיִּבֶן אֶת נִינְוֵה וְאֶת רְחֹבֹת עִיר וְאֶת כָּלַח. יב וְאֶת רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח הִוא הָעִיר הַגְּדֹלָה. יג וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת לוּדִים וְאֶת עֲנָמִים וְאֶת לְהָבִים וְאֶת נַפְתֻּחִים. יד וְאֶת פַּתְרֻסִים וְאֶת כַּסְלֻחִים אֲשֶׁר יָצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים וְאֶת כַּפְתֹּרִים.    טו וּכְנַעַן יָלַד אֶת צִידֹן בְּכֹרוֹ וְאֶת חֵת. טז וְאֶת הַיְבוּסִי וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֵת הַגִּרְגָּשִׁי. יז וְאֶת הַחִוִּי וְאֶת הַעַרְקִי וְאֶת הַסִּינִי. יח וְאֶת הָאַרְוָדִי וְאֶת הַצְּמָרִי וְאֶת הַחֲמָתִי וְאַחַר נָפֹצוּ מִשְׁפְּחוֹת הַכְּנַעֲנִי. יט וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה וְאַדְמָה וּצְבֹיִם עַד לָשַׁע. כ אֵלֶּה בְנֵי חָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם בְּגוֹיֵהֶם.    כא וּלְשֵׁם יֻלַּד גַּם הוּא אֲבִי כָּל בְּנֵי עֵבֶר אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל. כב בְּנֵי שֵׁם עֵילָם וְאַשּׁוּר וְאַרְפַּכְשַׁד וְלוּד וַאֲרָם. כג וּבְנֵי אֲרָם עוּץ וְחוּל וְגֶתֶר וָמַשׁ. כד וְאַרְפַּכְשַׁד יָלַד אֶת שָׁלַח וְשֶׁלַח יָלַד אֶת עֵבֶר. כה וּלְעֵבֶר יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ וְשֵׁם אָחִיו יָקְטָן. כו וְיָקְטָן יָלַד אֶת אַלְמוֹדָד וְאֶת שָׁלֶף וְאֶת חֲצַרְמָוֶת וְאֶת יָרַח. כז וְאֶת הֲדוֹרָם וְאֶת אוּזָל וְאֶת דִּקְלָה. כח וְאֶת עוֹבָל וְאֶת אֲבִימָאֵל וְאֶת שְׁבָא. כט וְאֶת אוֹפִר וְאֶת חֲוִילָה וְאֶת יוֹבָב כָּל אֵלֶּה בְּנֵי יָקְטָן. ל וַיְהִי מוֹשָׁבָם מִמֵּשָׁא בֹּאֲכָה סְפָרָה הַר הַקֶּדֶם. לא אֵלֶּה בְנֵי שֵׁם לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם לְגוֹיֵהֶם. לב אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי נֹחַ לְתוֹלְדֹתָם בְּגוֹיֵהֶם וּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם בָּאָרֶץ אַחַר הַמַּבּוּל.

בראשית יא –
א וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. ב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. ג וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. ה וַיֵּרֶד יְהוָה לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. ו וַיֹּאמֶר יְהוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. ז הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. ח וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר. ט עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל יְהוָה שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ.

י אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם

ומכאן עד פסוק כז זהו מקור חיצוני –
שֵׁם בֶּן מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל. יא וַיְחִי שֵׁם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת אַרְפַּכְשָׁד חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.    יב וְאַרְפַּכְשַׁד חַי חָמֵשׁ וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת שָׁלַח. יג וַיְחִי אַרְפַּכְשַׁד אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שֶׁלַח שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.    יד וְשֶׁלַח חַי שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת עֵבֶר. טו וַיְחִי שֶׁלַח אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת עֵבֶר שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.    טז וַיְחִי עֵבֶר אַרְבַּע וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת פָּלֶג. יז וַיְחִי עֵבֶר אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת פֶּלֶג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.    יח וַיְחִי פֶלֶג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת רְעוּ. יט וַיְחִי פֶלֶג אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת רְעוּ תֵּשַׁע שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.    כ וַיְחִי רְעוּ שְׁתַּיִם וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת שְׂרוּג. כא וַיְחִי רְעוּ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שְׂרוּג שֶׁבַע שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.    כב וַיְחִי שְׂרוּג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת נָחוֹר. כג וַיְחִי שְׂרוּג אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת נָחוֹר מָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.    כד וַיְחִי נָחוֹר תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת תָּרַח. כה וַיְחִי נָחוֹר אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת תֶּרַח תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.    כו וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן. 

כז וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח

תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט. כח וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים. כט וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה. ל וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד. לא וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. 

וזהו מקור חיצוני –
לב וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה

וחוזר לעורך –
וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן.

*

פרידמן מעיר –

ו, א –
זו ההופעה היחידה של המילה 'אלוהים' בסיפור בכל מקור J. זה לא חלק מהעניין של שם אלוהים הנפרד, כי זה לא עצמאי, אלא חלק מקטע קבוע, בני אלוהים, שיכול להתפרש כבני האלוהים, ביחיד, או כבני אלוהים, ברבים, כלומר ישויות אלוהיות ברמה כלשהי.

ו, ג –
יהוה קובע את הגיל המקסימלי של בני האדם ל-120 כאן ב-J, אבל אנשים רבים חיים יותר מזה (ט, כט; יא, י-כו, לב – שבא ממקור נפרד, ספר הרשימות). ב-J אף אחד לא חי יותר מ-120 שנה, וזה מגיע לשיא עם הכתוב שמשה חי עד המקסימום של 120 (דברים לד, ז).

ו, ה –
האלוהות תמיד מזוהה בשם בסיפור המבול של מקור J, עשר פעמים. והיא תמיד מזוהה כ'אלוהים' בסיפור המבול של מקור P, שש עשרה פעמים.

ו, ט –
העורך משתמש בנוסח 'אלה תולדות…' כאן ובהמשך להצגת חלקים של הסיפור. השימוש שלו במילים אלה, המזכירות את המילים הפותחות של ספר הרשימות, תורמות לכרונולוגיה, שמספקת את ההמשכיות של הנרטיבים המשולבים בבראשית.

ו, יט –
המספר של החיות בתיבה הוא – שבעה זוגות של טהורות וזוג אחד של לא טהורות בבראשית ז, ב-ג (J); אבל זה רק זוג אחד לשני הסוגים, טהורים ולא טהורים, ב-ו, יט-כ; ז:ח, ט, טו (P). זה מתאים לעובדה שב-J נח יקריב קורבנות בסוף המבול, כך שהוא צריך יותר משניים מכל חיה, אחרת הקורבן שלו יכחיד את המינים. אבל ב-P אין קורבנות בסיפור עד להקמת המשכן בשמות מ, כך ששניים מכל מין מספיקים.

ז, יא –
בסיפור הבריאה של P, אלוהים בורא את הרקיע, המבדיל בין המים שלמעלה למים שלמטה. העולם לפי זה מוקף במים. אותו רעיון נראה שחוזר בסיפור המבול של מקור P, שבו "נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ", כך שהמים פורצים. במקור J לא מופיע רעיון כזה, ובסיפור המבול של J מדובר רק על גשם.

ז, כא – P משתמש במונח 'ותגווע', בעוד J משתמש ב'מתה'. זה מתאים לשאר P, שמשתמש במונח 'גווע' אחת עשרה פעמים, בעוד מונח זה אף פעם לא מופיע בשאר המקורות.

ח, ז –
ב-P נח שולח עורב, ב-J הוא שולח יונה (שלוש פעמים). (בסיפור גלגמש, גיבור המבול שולח עורב, יונה וסנונית.

ח, יד –
ב-P המבול נמשך שנה (או שנה ועשרה ימים). ב-J זו הצורה היותר מוכרת של ארבעים יום וארבעים לילה.

ח, כ –
לנח היו שבעה זוגות מכל סוג של חיה טהורה (לקורבן), כך שעכשיו הוא יכול להקריב כמה. ל-P, כאמור, אין סיפורים המערבים קורבנות עד הקמת המשכן בשמות מ, כך שסיפור המבול של P יכול להסתפק בשתי חיות מכל סוג. זה מסביר את ההערה הקודמת על ו, יט.

(הערה אחרונה על יא, לא העברתי למאמר על פרשת לך-לך).

*

רד"צ הופמן מתייחס לדברי המבקרים בפירושו –
פרק ו –
פסוק ז –
אמחה את־האדם וגו׳¹ – רעתו של האדם גוררת אחריה גם רעת בעלי־החיים למיניהם, ואכן נאמר להלן (פסוק י״ב) ״כי השחית כל בשר״. אלא שאין לתבוע את הללו לדין, ואין הם כלים אלא משום שיכלה האדם, כי הרי לא נבראו אלא למענו.²

מאדם … ועד עוף השמים – בדיוק כמו להלן ז׳:כ״ג. אכן תחילה נגזר הדין על האדם, ורק כתוספת נאמר שכל היקום יכלה, וכפי שיתואר להלן ז׳:ב׳ ואילך.³

הערות –
2. הביטוי ״אשר־בראתי״ הוא כמובן בלתי נוח למבקרי המקרא, שכן ביטוי זה מתאים, לדעתם, רק ל־P. משום כך הם טוענים, שיש כאן משום תיקון העורך. וכי תחילה נאמר — עשיתי.

3. אך לדעת המבקרים נוספו מלים אלה על ידי ״העורך״, בסגנון P, וממילא צריך לומר, שכך הוא לגבי הקטע דלהלן ז׳:כ״ג. והנה, אמנם היה אפשר להבין תוספת כזאת כאן, כשמדובר תחילה רק באדם, כשמטרתה לבטל את הסתירה שבין J ולבין P. אולם להלן ז׳:כ״ג, שם נאמר ״כל היקום״, גם לפי גירסת J, הרי לא יהיה כל טעם בהוספה כזאת מצד ״⁠ ⁠׳העורך״⁠ ⁠׳. ואם נקבל את הוספתו־תיקונו של י׳ הלוי בפסוקנו (ר׳ הערה 26), הרי אין מקום להוסיף כאן מבהמה וכו׳ גם לדידם; והשווה גם להלן ז׳:ג׳ ״תיקון״ אחר מצד המבקרים האחרונים, שאף הם גוזרים — פשוטו כמשמעו — כל אשר עומד בדרך הנחותיהם.

פסוק ט –
נח והמבול (בראשית ו׳:ט׳ — ט׳:כ״ט)
מכיוון שהוחלט לפניו ית׳ על מחיית כל היקום, העולם הישן, הרי מתבקש שההשגחה האלהית תציל את המשפחה האחת הראויה להצלה, ותציל יחד עמה גם מן החי, ככל הנחוץ לקיום העולם החדש, זה שיהיה אחרי המבול. והנה נקבע על פי ציווי מיוחד, שמבין בעלי החיים הטהורים יוצלו יותר מאשר מהבלתי טהורים, הן כדי שנח יוכל להקריב מהם קרבנות תודה על הצלתו, הן משום שבעלי חיים אלה חשובים יותר ונחוצים יותר לקיום המין האנושי מאשר האחרים. ומכיוון שעבר המבול, מודה נח לה׳ על הצלתו בהקריבו קרבנות, ה׳ מצווהו ציווים שונים ומבטיחו שלא ישוב עוד להביא עונש מעין זה על עולמו.
בכל פרשת המבול בא שם ה׳ פעם בשם אלהים ופעם בשם הוי״ה לסירוגין. והנה השימוש בשם הוי״ה בסוף פרשת בראשית (לעיל ו׳:ה׳-ח׳) מתבאר מתוך פשוטו של מקרא, ואילו להבא נמצא שם זה תמיד בקשר עם ציווים הניתנים בהתחשב בהתפתחותה העתידה של האנושות לקראת הכרה נעלה יותר של הבורא ולשם עבודתו ית׳. וכשם שאין מביאים קרבן אלא לשם הוי״ה, השם העוזר והמושיע, כך שם זה הוא הדואג מראש לסדר העבודה לו והמתחשב בהבדלים שבין טהור לבלתי טהור, כאשר הוא מציל חלק מברואיו.
ומאידך, כשם שבריאת העולם הראשונה היתה בשם אלהים, הרי גם הצלת האדם ובעלי החיים למיניהם מפני המבול באה בשם זה. אלא, כמו שבמעשה בראשית באה הדאגה המיוחדת לאדם ולחינוכו בשם הוי״ה, כך באים גם כאן יסודות ההצלה בשם זה.
סמוך לתום המבול ניכר שוני באופיים של בני המשפחה האחת שנותרה לפליטה. בן אחד מבניו של נח מראה סימנים של אי־מוסריות והוא מתקלל באופן שאחד מבניו נדון לעבדות, מתוך ההנחה כי תכונות האב עוברות בתורשה אל הבנים.
העובדה שסיפור המבול מצא הדים גם באגדות שאר העמים, איננה יכולה אלא לשמש לאישורו של המסופר בתורה. ויש מן הטענות המועלות כנגד המסופר כאן, שכמעט ואין מקום להתחשב בהן. כך, למשל, כאשר מפקפקים באפשרות המעשית לשיכונם של כל בעלי החיים ואיחסון המספוא שלהם לשנה תמימה בתוך התיבה — כאילו אפשר לקבוע בבטחון, כמה מיני בעלי חיים היו קיימים אז. ומלבד זאת, הרי כלל לא נאמר במפורש במקרא, אם אמנם כל כדור הארץ הוצף במימי המבול, או שמא בא המבול רק באותן ארצות, שהיו כבר אז מיושבות על ידי המין האנושי. ואם כך, כלום אין להניח שבעלי חיים ממינים שונים נשארו בחיים באזורים הלא־מיושבים?
וכבר אמרו חכמינו ז״ל1 שקדם למבול אשר בימי נח, מבול אשר הציף שליש העולם, גם בימי קין וגם בימי אנוש.2

*

פרק ז –
פסוק ג –
גם מעוף השמים – וגם כאן מדובר בעופות ביתיים שהיו ליד ביתו, ולכן אין צריך לומר שבעופות טהורים מדובר, שכן רק כאלה היו אצלו.¹

שבעה שבעה – היה אפשר לפקפק, אם ״שבעה שבעה״ פירושו שבעה בסך הכל או שמא פירושו שבעה זוגות, אך רוב המפרשים הכריעו כאפשרות השניה. ובצדק עשו כך, שכן, ראשית, נאמר כאן שבעה שבעה, כפל לשון שאיננו בציווי הבאת בעלי החיים הבלתי טהורים לתיבה; ועוד, אילו התכוון הכתוב לשבעה בסך הכל, לא יתאים לומר ״איש ואשתו״, שהרי במקרה זה בהכרח אחד ישאר ללא בן זוג.²

הערות –
1. התרגום השומרוני, הפשיטא וגם תרגום השבעים מוסיפים כאן – הטהור; ואצל השבעים יש עוד תוספת, לומר שמן העוף הלא טהור יש לקחת רק שניים. אך כפי שהבאנו אין צורך בכל אלה, שהרי מדובר כאן בבעלי החיים הביתיים שאצל נח בלבד.

2. פסוק זה גורם למבקרים לאי-נוחות. לפי לשונו ולפי תוכנו הוא שייך ל־J, שכן לפי P הובאו רק שניים מכל מין אל התיבה. והנה הביטוי זכר ונקבה שייך לביטויים המיוחדים ל־P. מבקרים אחדים (ביניהם שטראק) הסתפקו במחיקת ביטוי זה כתוספת ״העורך״; ואילו לאחרונה בקשו אחרים (בודה, גונקל ודילמן) לראות ״תוספת העורך״ בכל מחציתו הראשונה של פסוקנו, עד ״זכר ונקבה״ ועד בכלל, בפרשם ״הבהמה״ שבפסוק הקודם כמושג הכולל את כל בעלי החיים, אפילו את העופות, בהסתמכם על תהלים ל״ו:ז׳. אולם, לכאורה נשאר עדיין להוכיח, כי אמנם ״ובהמה״ שבתהלים (שם) כולל גם העופות, בדומה לדלעיל ו׳:ז׳ חייבים הם גם כאן ליחס פסוק ל״עורך״ כדי לקיים הנחתם (ר׳ גרין, ע׳ 95), ועוד נפגוש בביאורים שרירותיים מסוג זה להלן, בפסוקים ז׳-י׳.

*

פסוק ז –
ויבא נח וגו׳ – היה אפשר לחשוב, שבפסוקים אלה לא נאמר אלא מה שנאמר בפסוקים יג ואילך. אך הנה אין כאן משום נקיבת המועד של הכניסה לתיבה. על המועד המדוייק הזה נמסר רק בפסוק י׳ ואילך, ושם נמסר יחד עם זאת גם על אופן התהוות המבול, ועל כך, כי בעצם היום הזה כולם נכנסו בתיבה (כלל ואחר כך פרט). תופעה זו של תיאור כללי בלא הזכרת מועדו תחילה, ואחריו קביעת הזמן ופרטים של מאורע זה, הקבלות יש לה במקרא, ובמיוחד בחומש. נזכיר כאן רק פרשה אחת הדומה לשלנו מבחינה זו — פרשת המועדים שבספר ויקרא (ויקרא כ״ג:כ״ו-ל״ב), שם מתוארות הלכותיו של יום הכיפורים באופן דומה לתיאור הכניסה בתיבה שבכאן.¹

הערה –
1. בלאו הכי נמצאים אותם המבקרים, הטוענים כי הפסוקים ז׳-ט׳ אינם שייכים ל״מסורת היסוד״, במצב בלתי נח, שכן לשונם של פסוקים אלה הוא דוקא לשון ״מסורת היסוד״. הם נאלצים איפוא להניח, כי יש בהם בפסוקים אלה משום שינויים בידי ״העורך״, ולפי המבקרים האחרונים הרי הם תוספת, תוספת שהוסיף ״העורך״, אך אין הם מסבירים, מה צורך ראה ״העורך״ להוסיף תוספת מיותרת זו. אין איפוא בחזרה המפורטת על התיאור הכללי שבראשונה משום הוכחה, שכאילו מורכבת פרשה זו משני תיאורים שונים.

*

פרק י –
פסוק א – על לוח העמים –
…
גם אילו ידענו לזהות את כל העמים המוזכרים בלוח זה ולא מצאנו בו אחדים מן העמים העתיקים, ניתן היה להסביר אי־הזכרתם בכך, שהכתוב מונה כאן רק אותם עמים, שבאו במגע כלשהו עם ישראל והיו ידועים לאבותינו בשל כך. ואכן, לשם מה תמנה התורה שמות שאין להם כל משמעות שהיא? ואף מותר להניח, שלוח זה הופיע בספר תולדות אדם בתור רשימת העמים שהיו אז ידועים, ומשה הוא שהעתיקו — במצוות ה׳ — לתורה. מכל מקום, רוב העמים המוזכרים כאן אינו ניתן עוד לזיהוי בבטחה.⁹

הערה –
9. מקורו הקדום של לוח עמים זה מוכח גם מן העובדה, ששמותיהם של עמים עתיקים, כגון ערב, פרס, וכן מני (השווה ירמיהו נ״א:כ״ז) אינם כלולים בו, לכאורה משום ששמות אלה לא היו עדיין בשימוש בשעת חיבורה של רשימה זו. ועוד, צידון מופיעה בו, אך לא כן צור, אף על פי שכבר בימי דוד המלך היתה חשובה הימנה. אי־הכללתם של הרפאים ניתן להסביר בנקל על ידי העובדה, שכבר בימי משה רבנו כמעט ולא נותר מהם איש, והוא הדין לגבי דודים, אימים, עוים וחורים. אולם מי שרוצה להסיק מאי־הכללת עמלק, כי הרשימה חוברה אחרי תקופת שאול המלך, הרי הוא חייב להניח, כי עמלק זה, שהושמד על ידי שאול, הנו זהה עם העמלקי שמוזכר להלן יד ז, וזוהי הנחה מפוקפקת; השווה הערתנו להלן. ואפילו אם נקבל הנחה זו, עדיין ייתכן אף ייתכן, כי מצוות ״תמחה את זכר עמלק״ (דברים כ״ה:י״ט) היא היא שהביאה לאי־הזכרתו.

*

פרק יא –
פסוק א – על מגדל בבל –
(הקדמה)
בלבול הלשונות (בראשית י״א:א׳-ט׳)

בעוד אשר דור המבול נודע לשמצה בשל הפירוד והחמס שהיו שוררים בו, הרי מסופר בדור זה על מפעל המכוון כנגד האלהים, מפעל שנעשה במשותף ואשר את השלמתו מנע ה׳ על ידי בלבול שפתם של המבצעים ועל ידי זריעת פירוד בהם. כתוצאה מפיזור־פירוד זה נתהוו האומות השונות, ולכל אחת מהן נקבעה ארצה על ידיו ית׳, והעיקר — עקב זאת נמנעה התדרדרות מוסרית כללית מוחלטת; כי כאשר מתדרדר והולך המוסר בארץ אחת, מגורש — או אף מושמד — עמה על ידי עם אחר שהנו בריא וחזק ממנו.

כשם שבהופעת הקשת מתגבר האור שבצדו האחד של הרקיע על העננים הקודרים שבצדו האחר, כך גם בתולדות העמים — חיים ופעילות נגד־אלהיים של עם אחד מופסקים על ידי הסתערותם של המוני עם קמאי, ותרבות חדשה מתפתחת על הריסותיה של קודמתה, זו המתמרדת כנגד עתיק היומין ומסתערת לכבוש את שמימיו, זו בעלת החיצוניות המצוחצחת והגרעין המתנוון.

כל עוד האנושות עוינת את האלהים, הרי שיש בפירודה לעמים שונים בעלי שפות שונות, לעמים אויבים ומקנאים זה בזה, משום טובה ואושר לה כולה. משל למה הדבר דומה, למלח זה המשמר את האנושות מפני רקבון והשחתת המידות. רק כאשר יתאחדו כל העמים כולם כדי להסתפח בנחלת אלהי אמת לעשות רצונו ולעבוד עבודתו, רק אז יהיה באחדותם משום ברכה להם, והאחדות הזאת תתקיים לנצח. אחדות עמים כזאת היא היא שנבאו נביאים כי עתידה היא לבוא, והיא היא מטרת תולדות האנושות. או אז תתגשם — בניגוד לבלבול הלשונות המתואר בפרקנו — נבואתו של הנביא צפניה (צפניה ג׳:ט׳) ״כי־אז אהפך אל־עמים שפה ברורה, לקרא כלם בשם ה׳ לעבדו שכם אחד״.¹

הערה –
1. בפרק י׳ נרמז על התהוותם של העמים (פסוק כ״ה שם), מבלי לפרט את הדברים, כדי לא להפסיק את המשך התיאור. אין איפוא כל טעם לראות סתירה בין שני הפרקים, כאילו נתחברו על ידי שני מחברים שונים, שהאחד מהם מיחס את פיזור העמים להתפתחות טבעית והאחד למעשה מסויים (כדעת ולהאוזן, קינן ועוד).

(וכאן עוד הערה ארוכה על תולדות שם, שלא אביא).

*

פסוק יח –
יחי־פלג אחרי וגו׳ – כבר הערנו, שבימי פלג נתקצר אורך ימיהם של אבות אנושות אלה באופן מפתיע, דבר שאולי אפשר לפרשו על ידי פיזור בני דורות אלה על פני כל הארץ, כאמור.¹

הערה –
1. ובכך מוכח שגם P ידע על פיזור תושבי הארץ בדור הפלגה.

*

בסוף פרק יא בא סיכום כולל, ובו התייחסות לצד נוסף של הביקורת, והוא ההשוואה לספרויות המזרח הקדום. היא ארוכה, אבל אביאה –

1. כאן, עם תום חלקו השני של ספר בראשית, המקום להעיר דברים אחדים בקשר לאגדות הבבליות על אודות מעשה בראשית ועל אודות המבול. מבין כל אגדות הבריאה דומה דוקא אגדת הבריאה הבבלית לתיאור המקרא בנקודות מסויימות. באשר לאגדת הבריאה הרשומה על גבי שבעה לוחות חרס, השווה פרידריך דליצש 1896 Das babylonische Weltschopfungsepos, Leipzig, 39 .Keilinschriftl. Bibliothek, herausgegeben von Schrader, VI. 1 p
359—302. ספרות נוספת תמצא אצל גונקל ע׳ 111 ואצל שטראק ע׳ 5.
במסגרת זו נזכיר רק אותן הנקודות, אשר נתנו מקום להשוואות עם תיאור המקרא. ובכן, האלילה ״תיאמת״ (השווה — תהום) מתכוננת למלחמה באלילים העליונים. היא רוכשת מספר עצום של מפלצות כבני ברית לעצמה, והאלילים מנסים — ללא הועיל — להכניע את תיאמת ועוזריה האיומים, עד אשר מופיע מרדוק, המבטיח לצאת למלחמה כנגדה, בתנאי שיובטח לו השלטון הבלעדי כתמורה לנצחונו.
דבר זה נעשה, ומרדוק יוצא למלחמה, רכוב על גבי מרכבה שארבעה סוסים רתומים אליה. עוזריה של תיאמת נסים בבהלה, ורק היא עצמה מחזיקה מעמד. מרדוק משיב רוח סערה לתוך פיה, כך שבטנה צפה. אחר הוא תוחב את רומחו לתוך פיה וחותך את קרביה. אחרי שהוא מתגבר גם על עוזריה, הוא מבתר את תיאמת לשני חלקים כמו שמבתרים את הדג הזה, ממחצית אחת הוא יוצר את הרקיע, שם בריח בפניו ומפקיד עליו שומרים, להם הוא מצווה שלא ליתן למים לצאת משם. לא ברור, מה נעשה במחציתה השניה של תיאמת המנוצחת. מן הסתם נעשה ממנו — הארץ. אחר מסופר על התהוות השאר, במיוחד הכוכבים, ולבסוף — האדם. לא ניתן לקבוע את סדר מלאכות בריאה אלה בשל הליקויים וחוסר הרציפות שבלוחות.
גונקל מיחס חשיבות מיוחדת לזהות המסורת העברית והבבלית בנקודה המאפיינת — העולם מתהווה על ידי חלוקת הים הקמאי (תיאמת). מכאן הוא בא למסקנה שהנוסחים הראשונים של בראשית פרק א׳ והמיטוס הבבלי אינם אלא גונים שונים של מסורת אחת. אך בצדק מפנה שטראק תשומת לב לעובדה שהשונה אשר בשתי מסורות אלה רב וגדול יותר מאשר המשותף שבהם. אצל הבבלים יראים האלילים מפני תיאמת, מרדוק חייב להצטייד בכלי זיין רבים, ורק אחר מאבק קשה עולה בידו לבתר את תיאמת לשניים.
בספר בראשית, לעומת זאת — אל אחד העומד בחוץ ומעל לכל חומר, והוא אומר, ודברו נעשה; ואין הספר יודע לספר על מאבק כלשהו. התהום אינה מצויינת כמפלצת קמאית וכלל לא מוזכרת אלא פעם אחת (פסוק ב׳), בעוד אשר לאחר מכן מדובר תמיד רק במים. ואם גם מוזכרים במקומות אחרים שבתנ״ך רהב (איוב ט׳:י״ג, כ״ו:י״ב) ולויתן (שם ג׳:ח׳), הרי יש לזכור ששמות אלה זרים הם לבבלים ואינם מוכיחים מאומה לענין מעשה בראשית שבספרנו. הדימויים המעטים שבין תיאור התורה ושאר תיאורי הבריאה מתבארים מתוך ההנחה, שהיתה קיימת מסורת עתיקה, משותפת לכלל האנושות, מסורת אשר אצל אבות האומה הישראלית נמסרה מדור לדור ביתר דיוק, עד אשר בא הגילוי האלהי בתורה והעלה את הדברים על הכתב בניסוח קבוע ובהתאם לעובדות כפי שהתרחשו.
מרובים יותר הם גורמים להשוואה בין תיאור המבול שבתורה וזה שבאגדה הבבלית. כבר מזמן היתה ידועה אגדה בבלית בנושא זה — מפי הכומר הבבלי בירוסוס. ניתן למצוא אותה בכרוניקה של איוזביוס (24—19 .ed. Schone, I).
לפי בירוסוס הודיע האל קרונוס למלך בבל העשירי קסיסותרוס בחלום, כי ביום חמישה עשר בדייסיוס יטבעו כל בני האדם במבול והוא צוה אליו להטמין בקרקע את כל כתבי הקודש, בעיר השמש סיפרה. לאחר מכן יהא עליו לבנות אניה, שבה יכנס, יחד עם קרובי משפחתו וידידיו הקרובים, ובה יכניס גם הולכי ארבע ועופות וכן מזון ומשקה. קסיסותרוס בנה אניה זו, כשאורכה ורוחבה ביחס 5 ל־2, אסף אל תוכה בעלי החיים כמצווה והביא לתוכה גם את אשתו, בניו וידידיו. והמבול היה. כשפחתו המים, שילח קסיסותרוס עופות אחדים, אך אלה חזרו אל אניתו לכשלא מצאו מזון ומנוח לרגליהם. אחר ימים אחדים שב ושילח עופות אחרים, והללו חזרו אליו כשטיט מכסה רגליהם.
לכששילחם בשלישית, לא חזרו אליו עוד, ומכאן ידע שיבשה הארץ. הוא הסיר חלק מגג האניה ואז ראה, כי אניתו נתקעה באחד ההרים. הוא יצא את האניה בלווית אשתו, בתו וההגאי, נשק לאדמה, בנה מזבח שעליו הקריב קרבנות לאלילים ואחר נעלם יחד עם הנלווים אליו. מכיוון שלא חזר עוד אל האניה יצאו ממנה גם השאר, אשר חפשוהו וקראוהו בשם. קסיסותרוס לא הראה עצמו להם עוד, אבל הם שמעו קולו ממרום, והוא צוה להם להיות טובים, לחזור לבבל ולהוציא ממחבואיהם את כתבי הקודש שהטמין בסיפרה.
עוד אמר להם, שהם עתה בארץ ארמניה, וכי הוא, קסיסותרוס ואשתו, בתו וההגאי, רשאים יהיו, משום חסידותם, לחיות מכאן ולהבא עם האלילים. המלווים זבחו גם הם לאלילים, הלכו לבבל, גילו את כתבי הקודש שבסיפרה, יסדו ערים ומקדשים והקימו את בבל מחדש. עוד נמסר, כי עדיין נשאר חלק מן האניה ההיא בהרי ארמניה, ויש אשר נוטלים ממנה אספלת, המשמש להם קמיע.
מאד שונה מזו היא האגדה המובאת בטקסט של כתב היתדות, שנמצא בשנת 1872 על ידי George Smith ואשר מקורו בספרית אפורבניזל (650—). תרגומו נמצא אצל ינסן, 1890 Kosmologie d. Babylonier, Strasbourg, עמוד 367 ואילך, והשווה גם אצל שטראק ע׳ 35. כאן אגדת המבול היא אפיזודה מתוך אפוס גילגמש הבבלי. גילגמש מבקר אצל זקנו אותנאפישתים באי המאושרים, והלה מספר לו את סיפור המבול: פעם החליטו האלילים להביא מבול על העולם. אׇאַ, שליט האוקיאנוס, בקש להציל את אותנאפישתים, ילד שעשועיו. אך מכיון שאסור היה לו לגלות את סודם של האלילים לבן תמותה, הוא ספר על מזימת האלילים לגדר הקנים שמאחוריה ישב אותנאפישתים, וגם יעץ לו לבנות אניה כדי להציל את חייו, ואף להכניס בה כל מיני בעלי חיים.
לתושבי העיר יאמר, כי נתקלל על ידי האל בל, כי משום כך הוא נוסע אל האוקיאנוס וכי אחר יציאתו ישפיע עליהם בל שפע ברכות. אותנאפישתים בנה אניה בגובה מאה ועשרים אמה (הפרטים על שאר המידות והסידורים של האניה אינם ברורים), מלא אותה כסף וזהב, הביא לתוכה את בני ביתו, בעלי מלאכה ואף בעלי חיים ומינה את פופור־בל להגאי. עתה בא המבול: אדד הרעים, גם נבו, מרדוק ואלילים אחרים השתתפו. המים הסתערו על בני האדם; גם האלילים יראו, עלו אל שמימיו של און ורבצו שם כמו כלבים אלה. אשתו קבלה בקול על אבדן בני האדם, אף על פי שגם היא היתה בעצה זו, וכולם ישבו על הקרקע ובכו.
ששה ימים וששה לילות זעם המבול, ורק ביום השביעי שכך הים מזעמו. אז פתח אותנאפישתים את החלון, ראה שכל האנשים הפכו לאדמה, ודמעות זלגו מעיניו. אחרי שתים עשרה שעות נתגלתה היבשה, והאניה נתקעה בהר ניציר, שהחזיק בה במשך ששה ימים. ביום השביעי שלח אותנאפישתים משם יונה. היא עפה אנה ואנה, ומשלא מצאה מנוח לכף רגלה, חזרה אליו. אחר הוא שלח סנונית. אף היא עפה הנה והנה וחזרה אליו. אחר שלח את העורב. הלה הבחין ביבושת המים ולא חזר אל האניה עוד. כאשר נוכח אותנאפישתים בכך, הוא יצא עם כל מלוויו מן האניה והקריב לאלילים קרבן קטורת, האלילים מריחים בריח הקטורת ומתאספים מסביב למקריב כזבובים אלה.
גם אשתר בא ומציע, שבֶל — יוזם המבול — לא יהנה מן הקרבן. כשמופיע בל ורואה את האניה, הוא רוגז על הצלת האדם. ניניב טוען, שאין זה יכול להיות אלא אׇאַ אשר הביא להצלה זו. אׇאַ מפייס את בל בהבטיחו לו שלא גילה את סוד האלילים וכי רק הראה לאטרארזיז (אותנאפישתים החכם) חלומות. על פי הפצרות שאר האלילים עולה בל על האניה, מוציא את אותנאפישתים ואת אשתו ממנה, מברכם ומעלה אותם אל האלילים.
מלבד אפוס־גילגמש זה נמצאו תיאורים חלקיים אחרים (אחד מהם מן השנה 200—), שכולם מדברים במבול ובאטרארזיז.
הדמיון שבין תיאור המבול שבתורה ובין התיאורים הבבליים בולט לעין. אך עוד יותר בולט לעין הוא השוני העצום שבין תיאורים אלה, וכפי שכבר כתב הולצינגר, האלילים שבתיאור הבבלי, אכן אליליים הם בשקריהם ובהניחם לשקר גם לזולת, בתאותם כלפי קרבנם, במריבותיהם, בשרירות שבה הם מתיחסים לבני האדם, וגם בהפכפכנות מצבי רוחם. מה רב הוא המרחק של אלהי התורה מכל אלה, אלהים הבא עם האדם במשפט ושופטו בצדקה, צדקה שלה נאלץ האדם להסכים במצפונו. ואנו נוסיף עוד ונדגיש, כי משפט האלהים לא בא על האדם למשל על שום שהעליב את אלהיו, אלא דוקא משום ״כי מלאה הארץ חמס״ (לעיל ו׳:י״ג).
ואכן יש גם כאן מקום להשתמש בתמונה אשר בה משתמש שטדה במקום אחר (174 .Zum Alt. Testament, 1903, p) ״יחסו של התיאור התנכ״י אל התיאור הבבלי כיחסו של מעין צח זה שבהרים אל שלולית המים הדלוחים והמרופשים שבכפר״.
ובכלל תלות התיאור המקראי בתיאור הבבלי יכולה לבוא בחשבון רק בשביל מי שאינו רואה בסיפורי ספר בראשית אמת היסטורית, אלא אגדות בלבד. והנה אנחנו טוענים בהחלט, שסיפורי ספר בראשית אמת היסטורית הם. כי אכן תובעת התורה במפורש לראות אמת היסטורית בכל המסופר בה כאשר היא תובעת, למשל, לקדש את השבת על שום זכר למעשה בראשית. ואם אמנם התרחש המבול, הרי אך טבעי הוא שזכר של מאורע איום זה נשמר אצל כל העמים, ובצורה המהימנת ביותר אצל אלה, שכבר בימי קדם העלוהו על הכתב. אבל אין ליחס למסורת את המהימנות ההיסטורית המוחלטת אלא במקום שההשראה האלהית האירה את הרושם אותה וכיוונתו.
מובן מאליו הוא ששני סופרים המספרים מאורע היסטורי אחד מזדהים במידה רבה באשר לתיאור העובדות האוביקטיביות. אך לא פחות מובן הוא, ששונים יהיו בשיפוטם הסוביקטיבי על אודות הגורמים, הסיבות והתוצאות של מאורעות אלה, ומה גם כאשר הם משתייכים לאומות שונות. ואכן, מזדהים הם תיאורי המקרא ותיאורי המבול הבבלים באלה:
א) מבול גדול השחית את האנושות ואת עולם החי, ורק אנשים מעטים נצלו;
ב) הצלה זו באה בעזרת בניית אניה גדולה;
ג) הצלה זו באה להם על פי עצת האלהים (או אליל מסוים);
ד) האניה שבה הצילו עצמם הפליטים המעטים, נחתה על אחד ההרים כאשר שכך זעם המים;
ה) נוסעי האניה שלחו עופות שונים כדי להיוודע אם אמנם יבשה הארץ;
ו) ראש הניצולים הקריב לאחר יציאתו מן האניה, קרבנות לאלהים (או לאלילים).
כל אלה הן עובדות שכלל לא קשה למסורת לשמור עליהן. אך מובן הוא, שהפרטים על אודות מידות האניה, אורך ימי המבול, שם ההר שבו נחתו ועל אודות שמות הניצולים יישכחו במהרה. ואכן אפילו האגדות הבבליות סוטות זו מזו בענינים אלה לא מעט. ומכל מקום אין כל יסוד להניח, כי העברים קבלו את ספור המבול מאת הבבלים, ומה גם שקשה ביותר יהיה לקבוע, אימתי יכלה מסורת זו לעבור מידי הבבלים אל העברים. אין מקום לקבוע מועד מסירה זו לימי גלות בבל, שכן אפילו לדעת מבקרי המקרא חובר סיפורנו זמן רב לפני כן. לכן טוענים (למשל גונקל, ע׳ 65) שתרבות בבל נפוצה בארץ כנען עוד לפני הגירתם של בני ישראל לשם, עוד לפני תקופת תל־אמרנה, באמצע האלף השני, וכאשר סגלו בני ישראל לעצמם את תרבות כנען, בערך בזמן השופטים המאוחרים או המלכים הראשונים, קבלו הם גם אגדות אלה. אולם, אם נזכור את סלידתה של דת ישראל מפני התרבות הכנענית, המרחיקה לכת עד כדי כך שכבר אבות האומה מונעים את בניהם מלהתחתן עם תושבי ארץ זו — קשה יהא להסביר, ש״המחבר״ או ״העורך״ של ספרנו יכלול בו אגדה כנענית בעלת אלמנטים אלילים רבים. ובוודאי היה ספור המבול גם מזכיר שם מקום כנעני, אילו אמנם היה מתקבל על ידי תיווך כנעני.
רק מי שטוען שאין ספר בראשית מכיל אמיתות היסטוריות אלא אגדות בלבד, רק הוא נאלץ לחפש תירוצים דחוקים ובלתי סבירים, כאשר דמיון התיאורים השונים ניתן להסבר פשוט כל כך כפי שהראינו.

ראיתי היום צילום מצחיק עם תרגום הכתובת 'כלב בן יפונה' לאנגלית – בצילום.
אז זו הזדמנות להיזכר בדמותו, והפעם איעזר במנוע חיפוש למציאת המקומות בהם הוא מוזכר

כלב בן יפונה היה אחד המרגלים שנשלחו לתור את הארץ, משבט יהודה, ורק הוא ויהושע בן נון לא הוציאו את דיבתה רעה –

במדבר יג, ו
לְמַטֵּה יְהוּדָה כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה

במדבר יד, ו
וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם

ולכן ניתן לשניהם שכר שלא יכלו במדבר –

במדבר יד, ל
אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן

במדבר יד, לח
וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת הָאָרֶץ

במדבר כו, סה
כִּי אָמַר יְהוָה לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן

במדבר לב, יב
בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי יְהוָה

במדבר לד, יט
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים לְמַטֵּה יְהוּדָה כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה

דברים א, לו
זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי יְהוָה

ובספר יהושע ממשיכים לספר עליו, שקיבל נחלה בכניסה לארץ, את חברון –

יהושע יד, ו
וַיִּגְּשׁוּ בְנֵייְהוּדָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל וַיֹּאמֶר אֵלָיו כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים עַל אֹדוֹתַי וְעַל אֹדוֹתֶיךָ בְּקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ

יהושע יד, יג
וַיְבָרְכֵהוּ יְהוֹשֻׁעַ וַיִּתֵּן אֶת חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה לְנַחֲלָה

יהושע יד, יד
עַל כֵּן הָיְתָה חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי לְנַחֲלָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל

יהושע טו, יג
וּלְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה נָתַן חֵלֶק בְּתוֹךְ בְּנֵייְהוּדָה אֶל פִּי יְהוָה לִיהוֹשֻׁעַ אֶת קִרְיַת אַרְבַּע אֲבִי הָעֲנָק הִיא חֶבְרוֹן

יהושע כא, יב
וְאֶת שְׂדֵה הָעִיר וְאֶת חֲצֵרֶיהָ נָתְנוּ לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה בַּאֲחֻזָּתוֹ

ועוד מסופר על משפחתו בדברי הימים –
דברי הימים א ד, טו
וּבְנֵי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה עִירוּ אֵלָה וָנָעַם וּבְנֵי אֵלָה וּקְנַז

דברי הימים א ו, מא
וְאֶת שְׂדֵה הָעִיר וְאֶת חֲצֵרֶיהָ נָתְנוּ לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה

*

ועוד מסופר על נחלת בתו עכסה –

יהושע טו, טז
וַיֹּאמֶר כָּלֵב אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת קִרְיַת סֵפֶר וּלְכָדָהּ וְנָתַתִּי לוֹ אֶת עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה

יהושע טו, יז
וַיִּלְכְּדָהּ עׇתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב וַיִּתֶּן לוֹ אֶת עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה

וכן בשופטים –
שופטים א, יב
וַיֹּאמֶר כָּלֵב אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת קִרְיַת סֵפֶר וּלְכָדָהּ וְנָתַתִּי לוֹ אֶת עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה

שופטים א, יג
וַיִּלְכְּדָהּ עׇתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב הַקָּטֹן מִמֶּנּוּ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה

והיא מוזכרת גם בדברי הימים –
דברי הימים א ב, מט
וַתֵּלֶד שַׁעַף אֲבִי מַדְמַנָּה אֶת שְׁוָא אֲבִי מַכְבֵּנָה וַאֲבִי גִבְעָא וּבַת כָּלֵב עַכְסָה

*

מעניין שקנז מתואר גם כאחי כלב (או אבי אחיו), והן כבן בנו, ובאופן כללי – כשם השבט. ידוע שהשמות בשושלות חוזרים על עצמם הרבה. ואולי יש פה משהו נוסף מוכמן, ובהזדמנות אעיין בו.

בפירוש המיוחס לרש"י על דברי הימים א, ד, טו –
ובני כלב בן יפונה – אמרו רבותינו כלב בן יפונה זה כלב בן חצרון ולמה נקרא בן יפונה שפינה מעצת מרגלים ואל תתמה שהרי ייחס כבר משפחת כלב בן חצרון שהרי כן הדרך שמייחס קצת ומדלג על משפחה אחרת ואח״כ תופש משפחה ראשונה.

ובני אלה וקנז – כך היה שמו וקנז.

(וכן אומרים מפרשים אחרים).

פרשת בראשית בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן.

חלוקת סיפור הבריאה לשני סיפורי בריאה שונים היא אחד הדברים הידועים ביותר בביקורת המקרא. איני רואה צורך להביא את הפרקים, ורק אציין את חלוקתם –
סיפור הבריאה הראשון, ממקור P, בא בבראשית א, וממשיך גם בתחילת פרק ב', א-ג, ועוד חציו הראשון של פסוק ד', ששייך לעורך, לפי פרידמן.
אחר-כך, פרקים ב, ג, ד, שייכים למקור J, וגם כאן הוספות עורך – המילה 'אלוהים' בצירוף 'יהוה אלוהים', וכן סיום פרק ד – פסוקים כה וחציו הראשון של כו, וחציו השני – 'אז הוחל לקרוא בשם יהוה' שוב שייך ל-J.
פרק ה הוא מקור חיצוני העומד בפני עצמו, למעט פסוק כט, שהוא של העורך. כך לפי פרידמן.

*

עתה אביא את הערותיו –
א. הוא מזכיר את הפסוק – רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ וָבֹהוּ וְאֶל הַשָּׁמַיִם וְאֵין אוֹרָם (ירמיה ד, כג), שלא רק מתייחס לבראשית א, אלא גם משנה אותו. זו ראיה אחת, הוא אומר, שמקור P נכתב בסמוך לספר ירמיה, ומצטרף לראיות המקשרות בין P לספרות הדטרונומיסטית, שקשורה גם לספר ירמיה.

ב. השם אלוהים מוזכר שלושים וחמש פעמים בקטע זה, ואף פעם לא מוזכר השם יהוה.

ולחלק השני –
ג. בראשית ב, דa הוא הראשון מעשרת המקומות בהם מופיע הצירוף 'אלה תולדות', שמציג סיפורים ורשימות, והוא בא לפני טקסטים ממקורות שונים. זו עבודתו של העורך כדרך לערוך מקורות שונים לסיפור רציף. העורך מצרף קטע טקסט שבמקור היה עצמאי, ספר הרשימות, שמתחיל בבראשית ה, א.

ד. לחצי השני של ב, ד – הטקסט עכשיו משתנה, ומתחיל להשתמש בשם יהוה, 11 פעמים. בבראשית ב-ג השם 'אלוהים' מופיע כל פעם אחרי השם 'יהוה', אבל השם הכפול הזה 'יהוה אלוהים' מופיע רק בפרקי מבוא אלה, ולא בשום מקום אחר בתורה. לכן זה נראה כניסיון של העורך לרכך את המעבר מ-P ל-J.

ה. סיפור הבריאה של P מתחיל עם 'השמים והארץ' (א, א), בעוד הסיפור של J מתחיל עם 'ארץ ושמים', בסדר הפוך. זו לא הוכחה לדבר, אבל זה ראוי לציון, כי מהמילים הראשונות שלהם המקורות מציגים פרספקטיבות שונות. P יותר מרוכז בשמיים, כמעט תמונה מהשמיים מביטים למטה, בעוד J יותר מרוכז באדם, וגם יותר אנתרופורמורפי, יותר כמו תמונה מהארץ בהבטה למעלה.
זו גם דוגמה לאיך שילוב המקורות מביא ליצירה שגדולה מסך חלקיה. האל היותר טרנסצנדנטי של P מתמזג עם האל היותר אישי של J, והתוצאה היא – חמשת הספרים של משה מציגים תמונה של אל שהוא גם אל קוסמי וגם 'אלוהי אביך'. ותמונה משולבת זו של האל הייתה מרכזית ביהדות ובנצרות מאז.

ו. על ב, יד – כל המקורות מציגים עיצוב ספרותי, אבל כל אחד בצורה שונה.
כאן פרידמן דן בשמות ארבעת נהרות גן עדן בזיקה למה שנאמר קודם לכן, במעין משחק מילים, ולא אביא חלק זה. כמו כן, הוא מציין משחקי מילים אחרים – אדם-אדמה חוה-חי-חיוויה (נחש) ועוד.

ז. על ב, כג – סדר הבריאה בבראשית א-ב, ג (P) הוא קודם צמחים, אז חיות, ואז אדם ואישה. אבל בסיפור הבריאה של בראשית ב, דb-כד, הסדר הוא – אדם, אז צמחים, אז חיות, ולבסוף אישה.

חלק שלישי –
ח. על ג, ד – זו דוגמה מצוין לאיך שילוב המקורות יוצר משהו הגדול מסך חלקיו, משהו שאולי גם מחברי המקורות לא חשבו עליו. בסיפור הבריאה של P, אלוהים יוצר את האדם 'בצלם אלוהים'. בין אם זה אומר משהו פיזי או רוחני, זה אומר לכל הפחות שהאנשים מתוארים כמשתתפים בעולם האלוהי באיזושהי צורה, שהחיות לא שותפות לו. לבני האדם יש קשר לאלוהי. עכשיו, בסיפור עדן, שהוא חלק מ-J, הנחש מפתה את בני האדם בדיוק עם הרעיון שהם 'יהיו כאלוהים'. זה כנראה לא טיעון שיכול לעבוד עם בעלי החיים, אבל בני האדם, שעכשיו בטקסט המאוחד נראים כקשורים לצלם האלוהי, נמשכים לזה. כל המקורות תורמים לעיצוב הנקודות התיאולוגיות והפסיכולוגיות של התורה.

חלק רביעי –
ט – על ד, כו – סיפור התולדות של J ממשיך את שושלת אדם דרך קין בלבד, ולא מציין עוד ילדים שורדים. ספר הרשימות ממשיך את אדם דרך שת, ולא מזכיר את קין או הבל. העורך מוסיף פסוק זה, שמסביר ששת נולד לאדם וחווה תחת הבל, וכך מאחד את שני המקורות.

י – על החצי השני של ד, כו – כאן מקור J מציין שהשם 'יהוה' התחיל עם הדורות הראשונים של האנושות. לפי מקורות E ו-P זה התחיל רק בזמן משה.

חלק חמישי –
י – על פרק ה' אומר פרידמן שהוא ממקור אחר, ספר הרשימות. הוא משמש את העורך לשילוב בין המקורות, כך שנוצר סיפור רציף מהבריאה עד צאצאי יעקב.

יא – רשימת התולדות כאן חופפת ברובה, בשינויים קלים, לרשימת התולדות של J, מה שאולי מצביע על מקור משותף.

יב – על ה, כט –
(כט) וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה.
– שמסומן כהוספת העורך –
נראה שחלק זה הוסף לספר הרשימות, שלא כולל מתן מקור לשמות בשום מקום אחר. כמו P, הוא לא קורא לאל יהוה, רק אלוהים, בבראשית. וקללת האדמה מקורה ב-J. כך או שפסוק זה מקורו ב-J והוא הוזז לפה על-ידי העורך, או שהוא נכתב על ידי העורך כחלק מהאיחוד של סיפור המבול.

*

(על ההמשך בפרק ו אדבר בחלק הבא שיוקדש לנח).

*

רד"צ הופמן, בסוף פרק ג, נותן תשובה ארוכה לגישה זו –

(סיום)
אחר שכבר הראנו באופן שוטף, כי בשעה שבודקים את הדברים מקרוב, אין ממש בסתירות המדומות שחשבו למצוא בין תיאורה הראשון של הבריאה לשני, נותר עוד לבדוק, אם השוני שבלשון ובאופן הביטוי שבין שני התיאורים מצדיק את ההנחה, שכאילו שני מחברים לפרקים אלה, אחד לפרק הראשון, ואחר לשני הפרקים שאחריו.
וכאן יש להעיר קודם כל, כי אפילו אם נכון הדבר, שאפשר למצוא סגנונות שונים בתורה, אין זה מוכיח עדיין, שיש ליחס סגנונות אלה למחברים שונים. ודאי לא יעלה על הדעת, שיש לייחס את פרשת בלק שבספר במדבר לשני מחברים שונים משום שסיפור ענין בלעם מורכב מפיוט ומפרוזה. אך לא יותר מזה צריך להתמיה, כאשר שני סיפורים של מחבר אחד יבואו בסגנונות שונים כששניהם בפרוזה.
וכי יכתוב אב אל בנו באגרת שלום רגילה באותו לשון, שבו ישתמש, כאשר בא להרצות בפניו על אמיתות חשובות ונשגבות, או כאשר בא להודיעו על תגליות מדעיות חדשות? והנה בפרק הראשון מתואר הקב״ה בהדר מלכותו הנשגבה, כאשר על פי דברו סרים תוהו ובוהו ונוצרים ימים ויבשות, צומח וחי, שמש, ירח וכוכבים, ולבסוף — האדם שנעשה בצלמו, וכאשר שבת ונפש ביום השביעי אחרי תום בריאה זו.
וכי אמנם יש לצפות לאותו סגנון ולאותם אופני ביטוי בשני הפרקים הבאים, שתוכנם תיאורו ית׳ כאב רחמן היוצר את האדם באהבה מיוחדת, הדואג לו ומטפח אותו והעוסק בחינוכו, שאמנם מייסרו בשל חטאו, אך עם זאת גם מפנה אותו אל בית ספר זה של מלאכה ועמל שבו ימשיך להתחנך? בדיקה מדוייקת תראה, שאפילו בתוך הפרק הראשון שונה וחגיגי יותר לשון תיאור יצירת האדם והשבת מאשר לשון שאר התיאורים. אין זה אלא שהתוכן הוא הקובע את הסגנון.
נתבונן נא עתה בביטויים השונים, אשר בשימוש בהם נבדל, כביכול, התיאור הראשון (דהיינו פרק א׳) מן התיאור השני (דהיינו הפרקים ב׳-ג׳), אחר שכבר דננו במקום בשוני שבשמות הקדושים בפרקים אלה.
טוענים, שלתיאור הראשון מיוחדים המלות והביטויים הבאים: מין (בראשית א׳:י״א ועוד), חית הארץ (בראשית א׳:כ״ד,ל׳). שרוץ ושרץ (בראשית א׳:כ), רמוש ורמש (בראשית א׳:כ׳,כ״ד-כ״ו ועוד), כבש (בראשית א׳:כ״ח), אכלה (בראשית א׳:ל׳), מקוה (בראשית א׳:י׳), פרה ורבה (בראשית א׳:כ״ב,כ״ה), זכר ונקבה (בראשית א׳:כ״ז); ואילו לתיאור השני: עשה או יצר (במקום ברא), חית השדה (במקום חית הארץ, בראשית ב׳:י״ט ועוד), שיח השדה (בראשית ב׳:ה׳), עשב השדה (בראשית ב׳:ה׳, ג׳:י״ח), הפעם (בראשית ב׳:כ״ג), בעבור (בראשית ג׳:י״ז), לבלתי (בראשית ג׳:י״א), מה זאת (בראשית ג׳:י״ג), עצבון (בראשית ג׳:ט׳⁠ ⁠״ז-י״ז), גרש (בראשית ג׳:כ״ד), שמע לקול (בראשית ג׳:י״ז), הרבה ארבה (בראשית ג׳:ט״ז).
והנה קודם כל יש להוציא מכלל דיון זה אותם הביטויים, אשר אין הזדמנות להשתמש בהם בשני התיאורים גם יחד. לאלה שייכים: שרץ, רמש, מקוה, כבוש, פרה ורבה, כל אלה — ביטויים הבאים בהזדמנות מתאימה בתיאור הראשון, ואילו בשני אין להם כלל מקום. והוא הדין לגבי המלות והביטויים שמוע בקול, גרש, עצבון, מה זאת, לבלתי, בעבור, הפעם, אשר בתיאור השני, שאין להם כל מקום מתאים בתיאור הראשון.
וגם המלה ״מין״ אינה באה בתיאור הראשון אלא משום ששם חשוב היה להבדיל בין המינים השונים, שכן גם האדם יצטרך לשמור — מאוחר יותר, כלומר עם מתן תורה — על חוקי טבע אלה, שניתנו בידי הבורא בעת הבריאה (השווה ויקרא י״ט:י״ט). ובזה מתבאר גם השימוש במלות ״זכר ונקבה״ שבתיאור זה (וראה עוד בענין זה להלן ז׳:ג׳,ט׳).
ועוד פחות קשה מזה הוא השימוש במלה ״ברא״ בתיאור הראשון לעומת השימוש במלות ״עשה״ ו״יצר״ שבשני; שכן, כפי שכבר ביארנו לפסוק א׳ בפרק הראשון, רק כאשר מדובר בבריאה מקורית — בריאת יש מאין — משתמש הפסוק בשורש ברא. לכן בא שורש זה גם במקומות אחרים, בשאר ספרי התנ״ך, רק כאשר מדובר במעשי הבורא המופלאים ביותר, כגון שמות ל״ד:י׳ — ״נפלאות אשר לא נבראו״; במדבר ט״ז:ל׳ — ״ואם בריאה יברא ה׳⁠ ⁠״; ישעיהו ד׳:ה׳ — ״וברא ה׳ על כל מרון הר ציון״ וגו׳.
הנביא עמוס, למשל, משתמש בשרשים ברא ויצר ללא כל הבחנה ביניהם — ״יוצר הרים ובורא רוח״ (עמוס ד׳:י״ג). וכי יטען מישהו, כי גם פסוק זה — שני מחברים לו? ועוד, הפסוק ״בראתיו יצרתיו אף עשיתיו״ (ישעיהו מ״ג:ז׳) מוכיח, כי שלושה שרשים אלה: ברא, יצר ועשה מבטאים את הדרגות השונות שבבריאה — הבריאה עצמה, יצירה, כלומר מתן צורה לנברא, ועשיה, היא השלמתו.
ועתה מלים אחדות לשימוש בביטויים ״חית השדה״ ״וחית הארץ״. הביטוי השכיח הוא — ״חית השדה״, שבא עשרים ותשע פעם בתנ״ך, ואילו ״חית הארץ״, לעומתו, בא רק שתים עשרה פעם, במקרים יוצאים מהכלל; מזה שש פעמים בספר בראשית (בחלק שמיוחס לספר תורת כהנים), שלוש פעמים בספר יחזקאל, פעם אחת בשמואל א (שמואל א י״ז:מ״ו), פעם אחת באיוב (איוב ה׳:כ״ב) ופעם אחת בתהלים (תהלים ע״ט:ב׳). מן הפסוק באיוב נראה, כי מחבר אחד משתמש בשני הביטויים זה ליד זה, מבלי שתהא לכך משמעות מיוחדת, שכן מיד אחרי הביטוי ״חית הארץ״ נאמר (איוב ה׳:כ״ג) ״וחית השדה השלמה לך״.
ובדומה לכך גם ביחזקאל, שם בא ״חית השדה״ (יחזקאל ל״ד:ה׳,ח׳) וסמוך לכך (יחזקאל ל״ד:כ״ח) ״חית הארץ״, וכן גם בשמואל א (שמואל א י״ז:מ״ו) — ״חית הארץ״, ואילו בשמואל ב (שמואל ב כ״א:י׳) — ״חית השדה״. הואיל וכן, מותר לנו להניח, שגם בשלושת המקרים, שבהם בא ״חית הארץ״ בתיאור הראשון (בראשית א׳:כ״ד,כ״ה,ל׳), אין משמעות מיוחדת לשימוש בביטוי זה.
עם זאת צודק גם יוסף הלוי באומרו, שמשמעות המלה ״שדה״ היא בדרך כלל זו של קרקע הניתן לעיבוד (אף אם אינו מעובד עדיין), וזוהי הסיבה שבגללה אין הכתוב משתמש במלה זו לפני בריאת האדם; אך גם בלעדי זאת מוצדק השימוש בביטוי ״חית הארץ״ בפסוקים המוזכרים, בכך, שקודם לכן, בבריאתן של חיות אלה, נאמר — ״תוצא הארץ נפש חיה״ (פסוק כ״ד), ועוד בכך, שהכתוב רוצה להבחין ביניהן ובין החי שבמים ובאויר.
ובאשר לביטוי ״לאכלה״, הרי הוא בא בכל־כך הרבה מקומות, כגון שמות ט״ז:ט״ו, ירמיהו י״ב:ט׳ ועוד, עד שאין בסיומת נקבה זו בשם הפועל שום דבר אופיני ומיוחד, אשר ניתן יהיה להסיק ממנו על מחברו.2 אף על פי כן נשוב לנושא זה להלן ו׳:כ״א.
עם זאת יש עוד להעיר כי לפי דעת ר׳ יוחנן בשם ר׳ בנאה, האומר ״תורה מגילה מגילה ניתנה״ (גיטין ס׳.) — ואותה קבלנו — אין זה מן התימה כלל, שמצינו בפרשה אחת סגנון שונה מזה שבחברתה. התורה נכתבה מגילות מגילות, כלומר פרשיות פרשיות, במשך ארבעים שנות המדבר, כשפעם נכתבה פרשה זו ופעם פרשה אחרת. ״ולבסוף מ׳ שנה, כשניגמרו כל הפרשיות, חיברן בגידין ותפרן.3
כל אחד יודע, שסופר בשר ודם עשוי לשנות סגנונו במשך השנים. עוד יותר אפשר להבין זאת אצל משה רבנו, אשר כתב את כל דברי התורה כולה על פי ה׳. ובהחלט מותר להניח, כי לא רק החלק ההלכתי כי אם גם החלק הסיפורי של התורה נכתב באופן שכזה.
עוד יזדמן לנו, בפרקים הבאים, להעיר בקשר לשוני שבסגנון, ואילו כאן נביא רק אי־אלה הוכחות לאחדות הפרקים א׳-ג׳. כבר הערנו כמה פעמים, כי אין לראות כלל בפרק ב׳ תיאור נוסף של הבריאה, אלא שמן ההכרח הוא, כי פרק זה מוסב על תיאור הבריאה שבפרק א, וכי מבקרים רציניים אינם יכולים לקיים את הדעה בדבר תיאור בריאה נוסף ועצמאי רק בהניחם, כי ״העורך״ החסיר ממנו דברים מסויימים. אך אפשר ואפשר להוכיח את הקשר בין הפרקים א׳ וב.4
הביטוי ״נפש חיה״ (בראשית ב׳:ז׳), ברור שמניח כידוע את הביטוי הזה שבפרק הראשון (פסוק כ״ד). שם — האדמה היא המוציאה את הנפש החיה, ואילו האדם — לנפש חיה הוא נהיה על ידי שה׳ נפח באפיו נשמת חיים. הביטוי ״לא טוב״ (בראשית ב׳:י״ח) מהווה את הניגוד לביטוי ״טוב מאד״ שבפרק א׳ פסוק לא. האדם הוא אשר קורא שמות לכל הנברא (בראשית ב׳:י״ט ואילך), ואילו האדם עצמו — ה׳ הוא הקובע לו שם (בראשית ה׳:ב׳). הנחש, המפתה את חוה לאכול מפרי עץ הדעת, אינו אוכל מפרי העץ רק משום הנאמר בפרק א׳ (פסוק ל׳) — ״ולכל חית הארץ וגו׳ את כל ירק עשב לאכלה״, כלומר שהוא עצמו אסור בפרי העץ ומותר בעשב בלבד.
כבר ביארנו, שאין להבין את תחילתו של פרק ב׳ ״וכל שיח השדה״
וגו׳ (פסוק ה׳), אלא אם כן מניחים את התיאור הראשון כדבר ידוע. אולם גם התיאור הראשון ומה שמהווה כביכול את המשכו, פרק ה, מניחים בהכרח כידועים את הפרקים שביניהם, כלומר הפרקים ב׳-ד׳, המהווים לפי דעה זו את התיאור השני.
כבר דברנו לעיל על אודות ״אלה תולדות״ (בראשית ב׳:ד׳). לפי הביקורת היה בא בתיאור הראשון פרק ה׳ (״זה ספר תולדות האדם״ וגו׳) מיד אחר פרק א. אך הנה ישנו בתחילת פרק ה׳ — הפסוקים א׳-ב׳ — סיכום קצר של הפסוקים כ״ו-כ״ח שבפרק א. סיכום כזה נחוץ ויש לו מקום, אם מובאים ענינים אחרים אחרי גמר פרשת הבריאה (בראשית ב׳:ג׳). אם פרק ה׳ הוא המשכו הישיר של פרשה זו, הרי סיכום כזה מיותר לחלוטין.
זאת ועוד. השם ״אדם״ שבפסוק א׳ בפרק ה׳ נובע לכאורה מן הנאמר ב׳:ז׳ — ״עפר מן האדמה״. אם אדם קורא לאשתו ״אשה״ (בראשית ב׳:כ״ג), יען ״כי מאיש לקחה זאת״, הרי אדם עצמו נקרא בשמו הואיל ומן האדמה לוקח, כפי שמודגש ג׳:י״ט. והנה מסופר אמנם בתיאור השני ״מן האדמה לקח״ על אודות האדם, אבל לא מסופר בו, כי ה׳ הוא זה שקרא לו בשם זה; ואילו בתיאור הראשון מסופר, כי ה׳ הוא אשר קרא לו בשם, אך לא מודגש כי מן האדמה לוקח. תופעה זו כשלעצמה מוכיחה די הצורך כי ״שני התיאורים״ — יחידה אחת הם.
גם תמוה, שבפרק א׳ נאמר, כי האדם נברא בצלם אלהים, אבל לא נאמר בו מאיזה חומר נברא חלקו הארצי. ההסבר היחיד לכך יכול להיות רק זה, שהתורה שומרת לעצמה לספר על כך בפרוטרוט במקום אחר, בו תספר גם על השוני שבין יצירת האיש ויצירת האשה, בו בזמן שאין היא מבחינה כלל בענין זכר ונקבה לגבי יצירת חית השדה, כנראה משום שהללו הוצאו מן הארץ באופן אחיד, ללא כל שוני בדרך יצירתם. בתיאור המבול לעומת זה, נצטווה האדם על קיום מיני החי השונים, שם מוזכרים זכר ונקבה בנפרד (להלן ו׳:י״ט).5

הערות –
5. ועוד נפגש בקטעי P בתוך פרשיות J ולהיפך, ונראה באלו תירוצים חייבים המבקרים להשתמש כדי ליישב ״קושיות״ אלה. ובאשר ליחס תיאור מעשה בראשית שבתורה לחיבור הבבלי — נדון בו בקשר עם תיאור המבול.

*

ולפסוק ד, כה –
כי שת־לי אלהים – תמוה הוא שחוה אומרת כאן את השם ״אלהים״, בעוד אשר בלידתו של קין אמרה ״את ה׳⁠ ⁠״.¹ נראה, שחוה פונה כאן אל ה׳ כשופט, באומרה שה׳ — כשופט זה — נתן לה תמורה במקום אבידתה. אמנם לפי הדין היה חייב קין, כרוצח, ליתן תמורה זו, תמורה שאינה יכולה להינתן אלא על ידי קיום הצו של נפש תחת נפש; אך מכיוון שה׳ מחל לו לקין על מעשה הרצח, הרי הוא אשר חייב ליתן את התמורה, ואכן הוא נותן אותה באופן חיובי הרבה יותר ממה שיכול היה לתת קין — על ידי מתן בן אחר במקומו.²

הערה –
2. ואין הטעם לשינוי זה יכול להיות, כדעתם של דליצש וקייל, כאילו להביע את הניגוד בין שת לקין. ועוד פחות מסתבר ששינוי השם קשור לנאמר להלן פסוק כ״ו — ״אז הוחל לקרא בשם ה׳⁠ ⁠״, כי הרי אין שם הכוונה לומר שהשם ה׳ לא היה ידוע עד כה; אדרבא, משם ניתן להבין, כי אמנם ידוע היה, אלא שטרם ישתמשו בו בני אדם לפנייתם־תפילתם אליו ית׳.

*

ולפסוק הבא – ד, כו –
אז הוחל – לפי פשוטו — אז החלו לקרוא אל ה׳ בתפילה. או — אז החלו² ״לדבר אל העם להכריז ולהודיע תארי האל ובמה הוא חפץ, כמו למטה י״ג:ד׳ ויקרא שם אברם בשם ה׳⁠ ⁠״ וכו׳⁠ ⁠״.³

הערה –
3. ואין לראות סתירה בין פסוקנו לנאמר לעיל, פסוקים א׳-ד׳, כפי שסובר דילמן, שכן גם אם אין רוצים להבחין בין עבודת ה׳ על ידי תפילה לבין עבודתו על ידי הבאת קרבנות, הרי אין לראות עבודת קרבנות בהבאה חד־פעמית של מנחה, כפי שעשו קין והבל. מנחה מביאים אף לאדם, וזאת מבלי לכבדו בכך כבוד אלהי. וכאן לא בקשו קין והבל אלא לשלם מס של הכרת תודה על העושר שהעניק להם, ואין איפוא לומר, שיש בכך משום קריאה אל ה׳ בתור שכזה. קריאה־פנייה כזו אל ה׳ לא החלה אלא בתקופת אנוש, כאשר הבחינו בני האדם בחולשתם וראו צורך לקרוא אל ה׳ העוזר והמושיע.
משום סתירות מדומות ראו חוקרים מסויימים בפרק זה מסמכים שונים, שחוברו יחד ונערכו במועד מאוחר יותר. והרי ״הסתירות״ שאותן קבעו: 1. סדר תולדות קין מכיל כמעט אותם השמות המופיעים בסדר תולדות שת, ומכאן, שהפסוקים י״ז-כ״ד אינם יכולים להיות כתובים על ידי מחברם של הפסוקים כה־כו. לענין זה די במה שכבר הערנו.
2. סוברים שמחברם של הפסוקים יז־כד, המייחס ראשוניותן של אומנויות שונות לבני למך, בהכרח שלא ידע על הפסקת תולדות האנושות על ידי המבול, בו ירד לטמיון גם דור ממציאים אלה. והנה אין לראות בכך כל קושי, שהרי בנקל ניתן להניח, כי המצאתו של יחיד, משהומצאה, הופכת לנחלת הרבים, אם מיד ואם לאחר זמן, וכי היא נשמרת ומעברת גם אחר מות הממציא ובני דורו.
דבר זה נראה לנו כה טבעי עד שקשה להניח, ש״המחבר״ לא ידע זאת אף הוא. ויתרה מזו. אם נזכור שי׳ הלוי כבר הוכיח, כי אצל כל העמים העתיקים, ללא יוצא מן הכלל, ישנה מסורת על אודות המבול, אף נתקשה להבין את מסקנתם, שמחבר פסוקים אלה לא ידע מאומה על אודות המבול. כלום לא ידע הוא מה שכולם יודעים?
ועוד. הרי גם עצם תיאור המבול מניח, שכלי מלאכה מתכתיים היו ידועים מכבר, שאלמלא כן — כיצד זה יכול היה נח לבנות את התיבה, הגדולה בממדיה עד כי אי אפשר לבנותה ללא כלים כאלה?
3. טוענים שקיימת סתירה בין פסוק י״ז, בו מסופר על בניית עיר על ידי קין ולבין הפסוק י״ב, בו נתקלל להיות נע ונד בארץ. כבר הראינו, שדוקא פחדו של קין מפני קללת ה׳ הוא אשר הניע אותו להתחיל בבניית עיר וכי המלים ״ויהי בונה״ (יז) מספרות על תחילת בניה בלבד. בצדק מצביע גרין על הקמתם של הצריפים הראשונים במקום שבו נמצאת עתה העיר שיקאגו, לאמור כי צריפים אלה היוו את יסודה של עיר עצומה זו. ומאידך מצביע יוסף הלוי (ע׳ 97) על כך, שכל שבט נוודים קובע לעצמו מרכז קבע, אשר אמנם בסביבתו הוא נד, אך בו מתכנסים אנשיו מפקיד לפקידה כדי להחליף שם תוצריהם זה עם זה. ואגב יוער, כי עד כה לא הסכימו ביניהם החוקרים על מבנהו של פרק זה.

*

על ה, כט –
ממעשנו – מסתבר שעמל וטורח גברו בתקופה ההיא במיוחד, ולמך קווה שאות החסד הראשון מצדו ית׳, דהיינו הולדת הבן, יגרור אחריו תשועה גם בשטחים אחרים. מכל מקום ברור, שפסוק זה חוזר אל הנאמר בפרק ג׳ בקשר לקללת האדם והאדמה.²

הערה –
2. חזרה זו מוכיחה את אחדותם של שני החלקים המדומים (החלק שבו מופיע שם הויה והחלק שבו מופיע שם אלהים). מובן שפסוק זה מפריע את המבקרים והם נאלצים לפרשו כתוספת ״העורך״. אך אילו היה כך, היה המקור צריך לתאר את הולדת נח באותו קיצור עניני כהולדת השאר, ובודאי שאינו כן.
לאחרונה בקשו החוקרים בודה, דילמן, גונקל ואחרים לראות בפסוקים ד׳:כ״ה-כ״ו וה׳:כ״ט שאריות של שושלת יוחסיו של שת מן אותו המקור שבו מופיע שם הויה, שושלת שחלקיה האחרים נמחקו על ידי ״העורך״. החלקים שהושארו, הושארו על ידי ״העורך״ משום חשיבות הנתונים שבהם, ליד תיאורי המקרא ממקור אחר (החלק שבו מופיע השם אלהים) על אודות שושלת זו.
כנגד זה יש לטעון — ראשית: מכיוון שבפסוקים כה וכו שבפרק ד׳ אין דברים מיוחדים אלא ביאור השם שת, ולגבי אנוש, ההערה ״אז הוחל״ וגו׳, הרי היה אפשר לשלב את ההערות האלה בתיאור המקור ההוא, לא פחות מאשר ההערות לגבי נח.
ושנית: הביטוי ״ויקרא את שמו״ (בראשית ה׳:ג׳) מופיע כאן רק אצל שת, ואילו לגבי שאר האבות המוזכרים בפרק מובא השם בלבד, ללא תוספת כלשהי. למשל ״ויולד את אנוש״, פסוק ו. מכאן מוכח, שגם המקור ההוא מניח מראש טעם מיוחד למתן השם שת, וזה משום שהוא הוא המחבר של ד׳:כ״ה, בדומה לנאמר בסמוך (בראשית ה׳:ב׳) ״ויקרא את שמם אדם״, המניח כידוע את הנאמר בפרק ב׳ פסוק ז.
ושלישית: לא היה ״העורך״, כפי שכבר מעיר בצדק הלוי, משנה את המקור שלפניו מ־ויולד את נח ל־״ויולד בן ויקרא את שמו נח״, כפי שהמבקרים הנ״ל מוכרחים להניח. היה די אילו היה משאיר את המקור שלפניו כמות שהוא והיה מוסיף: ויאמר זה ינחמנו וכו׳, בדומה ל־ד׳:א׳.

בראשית טו-טז-יז, בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן.

רגיל – J.
מודגש – עורך R.

בראשית טו –
   א אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר יְהוָה אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד. ב וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי יֱהוִה מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר. ג וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי. ד וְהִנֵּה דְבַר יְהוָה אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ. ה וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. ו וְהֶאֱמִן בַּיהוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה. ז וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהוָה אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ. ח וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יֱהוִה בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה. ט וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל. י וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת הַצִפֹּר לֹא בָתָר. יא וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם. יב וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו. יג וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. יד וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. טו וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה. טז וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה. יז וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה. יח בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְהוָה אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. יט אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי. כ וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים. כא וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי.

*

לפרידמן אין הערות.

*

וגם רד"צ הופמן לא מעיר על החלוקה, אבל אצרף הערה אחרת מעניינת שלו –

ב –
דמשק – יש מפרשים⁶ במובן איש־דמשק, הדמשקאי, ברם, לפי זה היה צריך להקדים את השם אליעזר לפני דמשק. הלכך נראה לנו יותר לפרש: הוא הדמשק של אליעזר, כלומר קרוביו שבדמשק. אליעזר כבר זקן היה, שהרי נאמר ״זקן ביתו״.⁷ אין זה סביר שיאריך ימים רבים אחר מות אברם, וקרוביו שיושבים בדמשק, הם איפוא הממתינים שעושרו של אברם יעבור לידיהם.⁸

8. על הקשרים שבין אברהם לדמשק יודעות לספר גם אגדותיהם של עמים אחרים. באגדה המוסלמית נקרא עבד אברם בשם דימאסק, והיא מספרת שהוא אשר בנה את העיר וקראה על שמו — דמשק. אילו היה באגדה זו משהו של ממש, היה מותר להניח, כי אמנם היה שמו דמשק בתחילה, וכי אברם כינהו אליעזר, כשהיה לו לעבד, על פי איזה שהוא מאורע. שבו נושע על ידיו ית׳.

*

רגיל – J.
מודגש – P.

בראשית טז –
א וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר. ב וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי יְהוָה מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי. ג וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה. ד וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ. ה וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט יְהוָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ. ו וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ. ז וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ יְהוָה עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר. ח וַיֹּאמַר הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי וַתֹּאמֶר מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת. ט וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ. י וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב. יא וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע יְהוָה אֶל עָנְיֵךְ. יב וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן. יג וַתִּקְרָא שֵׁם יְהוָה הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי כִּי אָמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי. יד עַל כֵּן קָרָא לַבְּאֵר בְּאֵר לַחַי רֹאִי הִנֵּה בֵין קָדֵשׁ וּבֵין בָּרֶד. טו וַתֵּלֶד הָגָר לְאַבְרָם בֵּן וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם בְּנוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר יִשְׁמָעֵאל. טז וְאַבְרָם בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּלֶדֶת הָגָר אֶת יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָם.

*

גורדון לא מעיר, והופמן לא מעיר.

*

רד"ץ הופמן לא מעיר על החלוקה, אך יש לו הערות מעניינות אחרות –

בראשית יז –
כולו ממקור P לפי פרידמן, והוא מעיר –
א. זה החלק הכוהני של הברית עם אברהם. אלה שלא מבינים את עניין שמו של האל במקורות טועים לחשוב שהזכרת שם האל, יהוה, בפסוק א היא יציאה מהשיטה. להפך, הפסוק הזה הוא בדיוק הנקודה. העניין הוא לא שהמקורות משתמשים בשמות שונים של האל, אלא שיש להם רעיון שונים באשר לשאלה מתי שם האל התגלה לבני האדם. במקור J זה היה ידוע מהדורות הראשונים של בני האדם, בעוד במקורות E ו-P הוא לא מתגלה עד דורו של משה, וכך במקור P האל אומר למשה – "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו, ג). ובהתאמה שלמה עם כך, P אומר כאן "וַיֵּרָא יְהוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי", זו לא יציאה מהשיטה, זו השיטה!

ב. שמו של אברם משתנה לאברהם כאן ב-P, ושמה של שרי משתנה לשרה, בפסוק טו. אין הזכרה של שינוי השמות במקורות האחרים, אבל העורך בוודאי עשה את השינויים גם עבור שאר הסיפור. מכאן והלאה, כל המקורות ישתמשו בשמות אברהם ושרה, ולא אברם ושרי.

*

רד"צ הופמן –
ה –
אברהם – לפי רש״י נוספה האות ה״א כדי ליצור את ההברה ״הם״ (= המון), וזאת מבלי להחסיר את האות רי״ש. לפי הראב״ע הרי מתקבלת על ידי תוספת הרי״ש המשמעות אביר המון גויים, ואף לפיו נבחרה צורה זו כדי לא להחסיר מאומה מן השם אלא להוסיף עליו בלבד.

והנה אילו פירושה של המלה אב שבכאן היה — אדון, אפשר היה לקבל את הסברו של הראב״ע, לפיו הכוונה לאבר (— אביר). אולם מהקשר הדברים ניתן לראות, שהמלה אב באה כאן במשמעה המקובל. לכן יש לקבל את דעתם של רוב החוקרים החדשים,¹ שלפיהם פירושו של רהם הוא, בדומה למשמעותה של מלה זו בשפה הערבית — המון עם רב, ולפיכך פירושו של אברהם — אב המון גדול. המלה העברית העתיקה רהם, שנשתמרה בלשון הערבית, ייתכן שכבר בזמן מתן תורה לא היתה בשימוש, ומשום כך היה צריך הכתוב לפרשה כאן על ידי ״המון גוים״.

1. דליטש, קנובל, קייל, גזניוס, פירשט.

*

יז –
…ואחרי תשעים שפסק ממנה ארח נשים״ וכו׳, כלומר התמיהה איננה על כך שהוא עצמו יוליד, הן הוליד עוד ארבעים שנה יותר מאוחר מקטורה.⁵ התמיהה היא על כך שעתה יוליד זרע מאותה אשה, שממנה לא הוליד בנעוריו. ואמנם, לא הבן מאה שנה יוליד כתיב כאן, כי אם ״הלבן מאה שנה יולד״, והוא חושב דוקא על שרה, שכן זרע ממנה דוקא הובטח לו עכשיו.⁶

6. דילמן סובר ש״המחבר״ לא יכול היה לשים בפי אברהם הבעת תמיהה על הבטחת ההולדה בהיותו בן מאה, משום שלפי אותו מחבר הגיע אברהם לגיל מאה שבעים וחמש, ואף משום שעוד יותר מאוחר מאשר בגיל מאה שנה נולדו לו בנים אחדים מקטורה. לפיכך הוא רוצה ליחס את המלים ״הלבן… יולד״ ל״עורך״, שהוסיף כאן תוספת משלו. אך מכיוון שגם ״העורך״ ידע שתי עובדות אלה, אין בסברה זו משום תשובה.

בראשית יב בתורת התעודות לפי פרידמן ורד"צ הופמן.

רגיל – J.
מודגש – P.
נטוי – העורך R.

בראשית יב
א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. ב וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. ג וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. ד וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהוָה וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן. ה וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן. ו וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ. ז וַיֵּרָא יְהוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה הַנִּרְאֶה אֵלָיו. ח וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה. ט וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה.

י וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ. יא וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ. יב וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ. יג אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ. יד וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִוא מְאֹד. טו וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה. טז וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים. יז וַיְנַגַּע יְהוָה אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם. יח וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא. יט לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ. כ וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ.

*

פרידמן מעיר –
א. לפרק הקודם – יא, לא.
(א). R צריך לפתור את הבעיה שב-P אברם בא מאור, בעוד שב-J הוא בא מחרן. הפתרון של R הוא לציין שמקור המשפחה מאור, ואז הם עצרו בחרן לזמן מה. הפתרון הזה עובד בפסקה זו, אבל הוא משאיר סתירה קודם – ב-יב, א (J) אלוהים אומר לאברם בחרן לעזוב את ארצו ואת מולדתו, אך בהמשך אומר לעבדו – 'לך לארצי ולמולדתי וקח אישה לבני יצחק', והעבד הולך לחרן, לא לאור. לפני ניסוח תורת התעודות פרשנים הציעו פתרונות גאוגרפיים מורכבים להתמודד עם הסתירה הזו.

ב. לפסוק הראשון, יב, א.
ב. שמו של אברם משתנה לאברהם רק ב-P (בראשית יז, ה), ושמה של שרי משתנה לשרה (יז, טו). אין הזכרה של שינוי השמות הזה ב-J או ב-E. יכול להיות שההזכרה שלהם את הדבר הושמטה על ידי העורך למניעת כפילות, או, יותר הגיוני, העורך שינה את שמותיהם של אברהם ושרה לאברם ושרי כאשר הם הופיעו  ב-J ו-E לפני בראשית יז, ה, כדי לשמור על אחדות הנרטיב.

ג. לפסוק יג.
יש שלושה סיפורים בבראשית שבהם אשת הפטריארך מוצגת כאחותו, המלך לומד שהיא בעצם אשת הפטריארך, ואז הבעל ואשתו עוזבים ומשגשגים – בראשית יב, י-כ (J), כ, א-יח (E), כו, ו-יד (J). הראשון והשלישי שניהם ממקור J. אין ביניהם חפיפת דמויות – הסיפור הראשון הוא על אברהם, שרה ופרעה, בעוד השני הוא על יצחק, רברה ואבימלך. הסיפור השני משלב דמויות משני הסיפורים – אברהם, שרה ואבימלך. הראשון והשלישי משתמשים בשם יהוה, בעוד השני משתמש בשם אלוהים.

*

רד"צ הופמן –

ד-
וילך אברם וגו׳ – הרי זה משפט כללי, המתבאר במפורט בפסוק הבא.¹

1. מבקרי המקרא מתעלמים מסגנון זה, שהנו שכיח למדי במקרא. לפיהם חלקו הראשון של פסוק ד׳ שייך לנוסח J, ואילו הסיפא של פסוק ד׳ והפסוק ה׳ שייכים לנוסח P. כמובן שהם נאלצים לטעון כך גם משום שמחד — השם ה׳ ״מוכיח״ את חיבורו של הקטע על ידי J, בעוד אשר השאר מתאים לפי לשונו ולפי סגנונו לנוסח P. אלא שלדעתנו זוהי דוקא הוכחה לאחידותו של ספר בראשית.

*

ו-
והכנעני אז בארץ – השווה ראב״ע, שרואה במלים אלה סוד כמוס, אם אין רוצים לפרש כפשוטו ״יתכן שארץ כנען — תפשה כנען מיד אחר״, סוד שאין מקום לגלותו, ״והמשכיל ידום״³ אך כבר העירו⁴ שכוונת הכתוב להדגיש, כי הארץ היתה אז כבר בידי כנען, וכי משום כך היה צורך בהבטחתו ית׳ שיתן את הארץ, שנמצאת עתה בידי בני כנען — לבניו אחריו. מכאן, שבני כנען הגרו לארץ בתקופה מאוחרת למדי. כנראה היתה הארץ מיושבת בתחילה על ידי שבטים שמיים, אשר נאלצו לסגת לאט לאט מפני בני כנען.⁵

3. מבקרי המקרא מנסים להוכיח מכאן, שאכן חובר ספר בראשית אחר מות משה, שכן, לדעתם זוהי הערת מחבר שהוערה אחר שהכנעני גורש מהארץ, הערה שכוונתה לציין, שאז, בשעת בוא אברהם לארץ זו, הכנעני עודנו היה בה. אך לא קשה לעמוד על איולתו של ביאור זה — כאילו לא היה ידוע לכול, שבימי אברהם עוד לא גירשו בני ישראל את הכנענים.

*

ח-
לבית־אל – לפי בעלי המסורה מלה אחת. אז עוד היה שם העיר לוז, ורק יעקב כינה אותה בשם בית־אל,¹ והיא נקראת כאן על שם העתיד לבוא.²

ויבן שם – גם שם³ בונה אברהם מזבח.

2. לפי רובינסון מקומה של בית־אל חמישה מילין דרומית לשכם, שני מילין צפונית לירושלם. זהה עם החורבות שבקרבת מקרום, שנקראות בפי העם ביתון (און = אל), וכן גם אצל שוורץ (ע׳ 60).

3. קרפס ושטראוס מצאו במזרחה של בית־אל, כמהלך שעתיים ממנה, חורבות שנקראות עוד היום בפי הערבים מדינת גֶאי, והם סוברים שזוהי עי הקדומה; וכן גם שוורץ (ע׳ 56).

*

י-
(הקדמה)
ב. הגירת אברם למצרים (בראשית י״ב:י׳-כ׳)

מיד עם כניסתו לארץ היה על אברם לעמוד בנסיון קשה. אחר שעזב את מולדתו ואת בית אביו, כדי להגיע לארץ המובטחת, הוא נאלץ לעזוב מושבו בארץ זו, אותה קנה ביסורין ובקרבנות, במהרה, כדי להגר לארץ זרה, למקום שבו יארבו סכנות חמורות לו עצמו ולשמה הטוב של אשתו. תחילת הכרתו את הארץ היתה איפוא מן הצד הבלתי נוח שבה, מצד היסורין שבה היא נקנית. ואף על פי כן, אין אברם מתמרמר כלל נגד ההשגחה, אלא נכנע לנגזר עליו לאחר שהוא נוקט באמצעי זהירות מסויימים. ואמנם, אין ה׳ עוזב את עבדו, ולא רק שמצילהו אלא גם שומר על טהרתה של אם אומתו.

שלוש פעמים מסופר עליהן על נשי אבות האומה, כי נלקחו לביתם של מלכים זרים: כאן, אחר כך לקיחת שרי לביתו של אבימלך מלך גרר¹ ולבסוף ענין רבקה ואבימלך² ושונים מאד הם סיפורים אלה זה מזה ביסודם בשביל כל מי שמתבונן בהם.³

בסיפור השלישי אין אפילו משום הצלה על ידי התערבות ישירה מצדו ית׳, אלא אבימלך עומד בעצמו על האמת ואינו מרשה לגעת לרעה ברבקה. הסיפור הראשון נבדל מן השאר על ידי מקום האירוע ועל ידי האישיות המעורבת בו — מלך מצרים. ואילו המשותף שבשלושתם, העובדה שהאבות הגידו על נשיהם, שאחיות הן להם, מחמת אימת המלכות, ושכתוצאה ממנה נלקחו הללו לבתי המלכים, עובדה זו יסודה בנסיבות ובמוסר התקופה, עד כדי כך, שמפליא היה, אילו היה קורה מעין זה רק פעם אחת בנדודיהם הרבים של האבות. ואכן מודה אברם לאבימלך, שעוד בתחילת מסעותיו התנה עם אשתו, שתאמר בכל מקום כי אחותו היא.⁴

מכל מקום שלושת הסיפורים הללו מאפשרים לנו להתבונן יפה ברמתו המוסרית של העולם דאז. ואולי לא מפתיעה כל כך העובדה שגדולי עולם לא נמנעו לרמוס את הזכויות המקודשות של הזולת ברגל גאווה, כמו שמפתיעה הרשעות המחוכמת, שבה ניסו להחזיק בקביעות במה שקנו לעצמם על ידי הפשע — לסלק בדרכים שונות את הבעל, פן יתבע אי פעם את זכותו על אשתו שנלקחה ממנו בכח הזרוע.

אמנם, אין הכתוב מספר שאכן נעשו פשעים כאלה, אך די הוא לדעת, שתמיד היה צריך לחשוב, כי אמנם מעשים כאלה עלולים להיעשות. ובכך מתבהר לנו עוד יותר הצורך בבחירת האבות ובהבדלתם מן השאר. וייתכן גם ייתכן, שלמטרה זו מצאה התורה לנחוץ לספר לנו על שלושת מאורעות אלה, כאשר בשנים מהם היא מראה לנו, כיצד דואג ה׳ בדאגה מיוחדת להוציא את האמהות מן הסכנות בלי פגם ובלי פגע.

3. אף על פי כן הגיעו מבקרי המקרא למסקנה, שאין כאן אלא שלושה נוסחים של סיפור אחד. עיון קל ביותר יראה, עד כמה מסקנתם זו מבוססת על הדמיון החיצוני בלבד של המאורעות המתוארים.

*

יא-
(יא-יג) בת ששים וחמש היתה שרי באותו זמן, ולכאורה קשה להבין חששותיו של אברם, שאשתו תעורר תשוקתו של מלך מצרים.¹ אך כבר השיבו על כך. בתקופת האבות, כאשר הגיל הממוצע של האדם היה יותר מאשר פי שניים של זה השכיח היום, הרי ששים וחמש שנים מקבילות לשלושים שנה בערך, ואין איפוא המסופר כאן מתמיה. גם טענו,² כי אברם אבינו הפקיר את כבוד אשתו מתוך פחד לחייו.

1. ואכן מסיקים מבקרי מקרא מתוך כך שסיפור זה בדוי הוא.

*

טו –
פרעה – יוסף בן מתתיהו¹ באר את המלה פרעה — המלך (piˉouro; ההברה pi = ה״א הידיעה במצרית), ואילו לאחרונה זיהו אגיפטולוגים² את המלה ב־הבית הגדול (perˉaa או pherˉao שבכתב החרטומים).

1. עתיקות ח׳:ו׳:ב׳
2. השווה Ebers, Aegyten u. d. B. B. Moses, p. 263

*

טז-
ויהי־לו וגו׳ – תמוה הוא שהכתוב מונה עבדים ושפחות בין הבהמות, כלומר כשהבהמות מוזכרות לפניהם ולאחריהם, וסדר דומה לכך מצינו גם להלן כ״ד:ל״ה וגם ל׳:מ״ג.¹ אך לא כן להלן ל״ב:ז׳.

1. ומשם ראיה כנגד המבקרים שרוצים לשנות את הסדר שכתוב כאן.

בראשית יג-יד בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן.

רגיל – מקור J.
מודגש – מקור P.

בראשית יג –
א וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה. ב וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב. ג וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אהלה [אָהֳלוֹ] בַּתְּחִלָּה בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעָי. ד אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם יְהוָה. ה וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים. ו וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו. ז וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ. ח וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ. ט הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה. י וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת יְהוָה אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן יְהוָה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר. יא וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו. יב אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם. יג וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַיהוָה מְאֹד. יד וַיהוָה אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה. טו כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם. טז וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה. יז קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה. יח וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה.

*

פרידמן לא מעיר על הפרק.

*

רד"צ הופמן –

ז –
והכנעני והפרזי וגו׳ – להסביר מדוע אין שדות המרעה מספיקים לבהמת שניהם. מלבד הכנעני, שכבר היה שם (ראה לעיל י״ב:ו׳), נוסף גם הפריזי לארץ הזאת.¹ לכאורה היה מקומה של הערה זו לפני פסוק ו. דומה איפוא, שכוונתה לומר עוד דבר — מכיוון שעמים זרים היו יושבים בארץ, היה במריבות אלה משום סכנה, שכן בנקל ימנו אלה עצמם לשופטים בין הצדדים הרבים וישעבדום לעצמם. היתה זו סיבה נוספת לשאוף לשלום — ולפרידה.

1. יש מן המבקרים שרואים גם מסיפא זה משום תוספת ״העורך״, אחר זמן משה, כמו בפסוק המקביל י״ב:ו׳ (הערה 18, שם).

*

בראשית יד –
א וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם. ב עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ צביים [צְבוֹיִים] וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא צֹעַר. ג כָּל אֵלֶּה חָבְרוּ אֶל עֵמֶק הַשִּׂדִּים הוּא יָם הַמֶּלַח. ד שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ. ה וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם. ו וְאֶת הַחֹרִי בְּהַרְרָם שֵׂעִיר עַד אֵיל פָּארָן אֲשֶׁר עַל הַמִּדְבָּר. ז וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ וַיַּכּוּ אֶת כָּל שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי וְגַם אֶת הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בְּחַצְצֹן תָּמָר. ח וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם וּמֶלֶךְ עֲמֹרָה וּמֶלֶךְ אַדְמָה וּמֶלֶךְ צביים [צְבוֹיִם] וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִוא צֹעַר וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים. ט אֵת כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם וְאַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר אַרְבָּעָה מְלָכִים אֶת הַחֲמִשָּׁה. י וְעֵמֶק הַשִׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ סְדֹם וַעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּסוּ. יא וַיִּקְחוּ אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת כָּל אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ. יב וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא יֹשֵׁב בִּסְדֹם. יג וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם. יד וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן. טו וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק. טז וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם. יז וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָר לָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ. יח וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן. יט וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. כ וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל. כא וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ. כב וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל יְהוָה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. כג אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם. כד בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם.

*

לפי פרידמן הוא מקור נפרד ושונה, שאין לו מאפיינים דומים לשאר המקורות.

*

רד"צ הופמן –
א –
(הקדמה)
ד. אברם יוצא למלחמה בגלל לוט (פרק י״ד)

בטעות חושבים רבים, שמגמת הפרק הזה היא להראות את אברם כגיבור מלחמה. אולם, אין לך דבר שיהיה רחוק מכל כתבי התנ״ך, מאשר הרצון לפאר את גיבוריו כגיבורי מלחמה. גיבורי התנ״ך, ״גיבורי כח עושי דברו״¹ הם, ולא גיבורי מלאכת המלחמה העקובה מדם. אבל כוונת הכתוב היא להראות, כיצד אברם נשאר נאמן לשאר בשרו לוט, למרות שהלה נפרד ממנו, וכיצד הוא עושה את הטוב לשמו, ללא כל יתרון בשביל עצמו.

ואגב זה מראה הכתוב, כיצד לוט, שאמנם חשב כי בחר במקום מושב עשיר ופורה, מסתבך ובא בצרה גדולה, ממנה הוא ניצל רק הודות לעזרת קרובו; ועוד, כיצד אברם מחייב תודה לו את כל הארץ, תודה שאמנם מובעת לו על ידי מלכי־צדק;² ולבסוף, כיצד משכה ארץ ישראל כבר בימי קדם את תאוות הכיבוש של שכניה הצפוניים — רמז וסימן לישראל שמשם ייסרוהו,³ אם יסור מדרכו ית׳. ויצויין, שזהו המקום היחיד שבסיפור תולדות האבות הראשונים, שאינו אלא סיפור תולדות משפחה אחת, אשר יש בו משום חריגה לתוך תחום תולדות העמים.⁴ וייתכן שקטע זה מקורו בספר מלחמות ה׳,⁵ שכן, מלכי־צדק מברך את ה׳ על מסירת המלכים בידי אברם (להלן פסוק כ׳), הווה אומר, שמלחמה זו למלחמות ה׳ היא נחשבת; וממקורו בספר שבו מרוכזים סיפורי מלחמות אלה הועתק אף תיאורה של מלחמה זו לתורה, על פי ה׳.

(א) ויהי בימי וגו׳ – זוהי קביעת הזמן, והסיפור השייך לקביעה זו הוא — ״עשו מלחמה״ וגו׳. כל השמות נקשרים אל ״בימי״, והם גם הנושאים לנשוא ״עשו מלחמה״; כמו לעיל ט, ו⁶

אמרפל – יש⁷ המזהים אותו עם מלך בבל המפורסם שהיה חי בערך 2100 שנה לפני הספירה.⁸

שנער – ראה לעיל י״א:ב׳.

אריוך – מוזכר גם בדניאל ב׳:י״ד.

אלסר – לפי תרגום יונתן תלסר. לפי חוקרים חדשים הרי זה אריאקו מלך לַרסה, בנו של כוּדר-מאבווּג, מלך עילם.⁹

כדרלעמר – בכתבות עתיקות נמצאו כמה שמות מלכים מימי קדם, שההברות ״כודור״ הם חלק מהם. וכן מוזכר בהן אליל עילמי בשם לַגַמַר.¹⁰

ותדעל מלך גוים – שני שמות אלה לא זוהו כלל. מסתבר שסדר מנייתם של מלכים אלה כאן הוא סדר אלף־בית, שכן בראשם עמד כדרלעומר, אשר אמנם נמנה להלן¹¹ בראש.¹²

הערות –
4. לא יפלא איפוא, שלא מעטים מן המבקרים החדשים מראים ענין מיוחד בפרק זה, שבו מצאו, כך הם מאמינים, את הקטע היחיד שדן בתולדות ימי קדם. איוולד (431 .Geschichte 1. P) כותב: ״…ולא נותר לנו איפוא אלא לשבח את המזל הנדיר אשר הודות לו נשמר לנו קטע מאלף יחידי זה, כי זה אשר ירצה עוד לפקפק, למרות הכרה מדוייקת של קטע זה, בקיומם הממשי של אברם ולוט ובגדולתו ההיסטורית של אברם, אין להניח שיהיה מוכן לראות כוודאות היסטורית משהו בשטח זה״.
אולם, אחרים (כגון Noldecke, Untersuchungen zur 561.Kritik des A, T. p וגם ולהאוזן ועוד) מכחישים מהימנותו של קטע זה חרף הפרטים שנמסרים בו. כמובן שאין לנו שום ענין להיכנס בתחומם של אלה, לא של השוללים ואף לא של המחייבים. אבל עניננו הוא לקבוע עובדת חילוקי דעות אלה, כדי להראות בהם, שאין לחשוב כי מן הבחינה המדעית אין מקום לראות כעובדה היסטורית מוכחת דבר שאנשי מדע מפוכחים רואים כאגדה בלבד. בכל מקרה מעין דא נצביע על פרק זה, שמן הדיונים סביבו מתבהר, כי קטע אחד עשוי לעורר רושם שונה אצל החוקרים השונים שדנים בו.
והנה לגבי פרקנו זה סובר איוולד, שהוא מבוסס על מקורות חוץ. למסקנה זו הוא מגיע בשל הכינוי ״העברי״, שניתן לו לאברם בו (להלן פסוק י״ג). אחרים (כגון דילמן) רוצים לחזק דעה זו בטענה, שאין כל הסבר אחר לכינוי זה, שניתן לאברם כאן, וכאן בלבד, שכן בשביל הקורא העברי אין בציון כינוי זה משום הענקת מהימנות יתר למסופר. לדעתם מצא ״העורך״ את שמו של אברם העברי מוזכר בספר או בכתבה שדן במסע זה של מלכי המזרח, והדבר נראה לו די חשוב כדי להשתמש בו בתיאורו את חיי אברם, מבלי למחוק כינוי זה, שאכן אין לו עוד כל חשיבות בקונטקסט החדש.
אלא שלאמיתו של דבר סיבת הזכרת כינוי זה היא אחרת לגמרי, וראה להלן בפירושנו לפסוק יג.

7. שרדר וכן י׳ הלו

8. אמנם הוא חיסל, מאוחר יותר, את שלטונו של מלך עילם, אך נראה שבשעה זו היה הוא, כשאר המוזכרים כאן, מגרוריו של כדרלעומר.

9. השווה דליצש, Genesis, ע׳ 539.

10. השווה 174 .Hommel, Altisr. Ueberl. P

12. מכתבות אסורבניפל (מן השנה 645—) ידוע, כי 1635 שנה קודם לכך השתלט מלך עילם בשם כודורנחונדי על צפון בבל. לאחר מכן כבש כוּדור־מאבוּג את דרום בבל ומינה את בנו רים־סין (אריאקו) מלך לרסה. גם הוכח שמלכות עילם זו השתרעה על סוריה וכנען .(Schrader, Die Keilinschriften u. d A. T.)

*

יד –
עד־דן – כבר העירו,³ שאין מקום זה יכול להיות זהה עם המקום שנקרא תחילה לשם (יהושע י״ט:מ״ז) או ליש (שופטים י״ח:ז׳ ואילך), שכן אין הוא מצוי ליד אחת משתי הדרכים המובילות מעמק השדים לדמשק. דן זו המוזכרת כאן כמו זו המוזכרת בדברים ל״ד:א׳ שייכת לגלעד, והיא זהה עם דן יען שבספר שמואל ב כ״ד:ו׳, אף היא בארץ גלעד. משמעות השם היא כנראה — להיות בשפלה, במקום נמוך, השווה ״לא ידון רוחי״,⁴ והשווה גם ״ארץ תחתים״ שבשמואל ב כ״ד:ו׳.

הערה –
3. הנגסטנברג. ובכך מופרכת טענתם של אלה הרוצים להסיק מכאן, שפרקנו לא חובר אלא אחר כיבוש הארץ, משום שהשם דן לא ניתן ללשם־ליש אלא אחר כיבוש המקום בידי השבט דן.

*

יח –
ומלכי־צדק וגו׳ – עוד לפני שהספיק מלך סדום להוציא מפיו את תביעתו להחזרת השבויים, הופיע מלכי־צדק, הפוכו הגמור של הלה, והוא מביא עמו לחם ויין לחיל אברם. מן ההכרח הוא להניח, כי השיחה בין אברם למלכי־צדק קדמה לפניתו של מלך סדום אל אברם,¹ שכן, אברם מסר את מעשר הכול לידי מלך שלם לפני שהחזיר את השלל למלך סדום. ואכן, בצדק ראה עצמו חייב להפריש מעשר ממה שה׳ נתן בידו בדרך נפלאה כל כך, ואם גם לנכון ראה לוותר אחר כך על חלקו שלו, הרי לא ראה זכות לעצמו לוותר על חלק ה׳, כשם שדאג² למסירת החלק המגיע לענר אשכול וממרא.³

הערה –
3. ידועה לשמצה היא הנחתו הבלתי מבוססת של גייגר, שתיאור פגישת אברם עם מלכי־צדק תוספת הוא שהוסיפו לכתוב הצדוקים, וכבר האריך רפופורט בנחלת יהודה בהפרכתה יתר על המידה.

*

ועל שלם כתבתי מאמר נפרד.

פרשת וישלח, בתורת התעודות, לפי רד"צ הופמן. חלק שלישי.

בראשית לד מספר את סיפור אונס דינה. לפי פרידמן הוא כולו ממקור J, והוא לא מעיר עליו הערות. ואולם יש לציין כי יש חוקרים המשייכים אותו למקור נפרד ומאוחר, מימי עזרא ונחמיה.
להלן אביא את הפרק, כדי שיהיה קל יותר להבין את הערות רד"צ הופמן, שאוסיף אחריו.

בראשית לד –
   א וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. ב וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ. ג וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ. ד וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה. ה וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם. ו וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם אֶל יַעֲקֹב לְדַבֵּר אִתּוֹ. ז וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה. ח וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה. ט וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם. י וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ. יא וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל אָבִיה וְאֶל אַחֶיהָ אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן. יב הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה. יג וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם. יד וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ. טו אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָר. טז וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ לָכֶם וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד. יז וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ לְהִמּוֹל וְלָקַחְנוּ אֶת בִּתֵּנוּ וְהָלָכְנוּ. יח וַיִּיטְבוּ דִבְרֵיהֶם בְּעֵינֵי חֲמוֹר וּבְעֵינֵי שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר. יט וְלֹא אֵחַר הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר כִּי חָפֵץ בְּבַת יַעֲקֹב וְהוּא נִכְבָּד מִכֹּל בֵּית אָבִיו. כ וַיָּבֹא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ אֶל שַׁעַר עִירָם וַיְדַבְּרוּ אֶל אַנְשֵׁי עִירָם לֵאמֹר. כא הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת יָדַיִם לִפְנֵיהֶם אֶת בְּנֹתָם נִקַּח לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם. כב אַךְ בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ לִהְיוֹת לְעַם אֶחָד בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל זָכָר כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים. כג מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל בְּהֶמְתָּם הֲלוֹא לָנוּ הֵם אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם וְיֵשְׁבוּ אִתָּנוּ. כד וַיִּשְׁמְעוּ אֶל חֲמוֹר וְאֶל שְׁכֶם בְּנוֹ כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ וַיִּמֹּלוּ כָּל זָכָר כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ. כה וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר. כו וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ. כז בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם. כח אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶּם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ. כט וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת. ל וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי. לא וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ.

*

הערות רד"צ הופמן (שמתווכח בעיקר עם דילמן) –

לפסוק ד –
הילדה – ביטוי לחיבה יתרה.¹

1. או משום גילה הצעיר של דינה, כאמור לעיל בסוף ד״ה ותצא דינה (המ׳). מכל מקום אין מכאן ראיה שפסוק זה בא ממקור אחר מאשר קודמו, שבו נאמר נער.

לפסוק ו –
ויצא – שכן יעקב ישב מחוץ לעיר.¹

1. אם דילמן מיחס פסוק זה למקור מסויים, הרי יוצא, לדידיה, שמחבר זה ידע גם על תוכנה של מחציתו השניה של פסוק י״ח ואילך, פסוקים שהוא עצמו משייך למקור אחר.

לפסוק ח –
שכם בני וגו׳ – אך טבעי הוא שחמור איננו מדבר על מה שנעשה, ושהוא מבקש את ידה של דינה לבנו כאילו לא קרה מאומה.¹ חמור חושב שעל ידי הנשואין עם דינה יתקן בנו מה שעיוות, ועל כן הוא רוצה להשכיח את העבר.

1. ואין איפוא כל ראיה מכאן שמחברם של פסוקים אלה איננו יודע על מעשה האונס.

לפסוק יג –
וידברו … ויאמרו אליהם – כמו שבא לעתים קרובות בקשר לנאומים חגיגיים; השווה ויקרא א׳:ב׳, במדבר ח׳:ב׳, יחזקאל י״ד:ד׳, כ״ט:ג׳.¹

1. ואין איפוא כל צורך לקרוא: וידברו במרמה, כפי שעושים אולסהאוזן ודילמן, וגם אין צורך לפרש ״וידברו״ כמו בדברי הימים ב כ״ב:י׳, כפי שעושים גזניוס. דליצש ואחרים.

לפסוק כז –
בני יעקב – לפי תרגום יונתן הכוונה לשאר בני יעקב, להוציא שמעון ולוי¹ שעליהם מסופר בפסוק הקודם ״ויצאו״.

1. שטראק מוכיח נכונותו של תרגום זה על ידי דוגמות רבות. השווה ״בישראל ובאדם״ (ירמיהו ל״ב:כ׳), ״ועם אדם״ (תהלים ע״ג:ה׳), ״ואת העם״ (לעיל י״ד:ט״ז), ״בגדי הקדש״ (שמות ל״א:י׳, ל״ה:י״ט).

ועוד לאותו פסוק –
אשר טמאו אחותם – משום שטמאו את אחותם. כל יושבי שכם נחשבים לאשמים, לא רק משום שלא נשמע אפילו קול אחד נגד מעשה הפשע, אלא גם משום שהכל הסכימו להמול על מנת ליטול לידיהם רכושה של משפחת יעקב לאחר מכן (פסוק כ״ג).²

2. לפי זה נראה חשדם של דילמן ואחרים לגבי מהימנותם של הפסוקים כ״ז-כ״ט כבלתי מבוסס לחלוטין.

פרשת וישלח, בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן. חלק שני.

בראשית לג מספר את סיפור מפגש יעקב ועשיו. כולו ממקור E, לפי פרידמן, אך בסופו עוד חלק סיפור, ובו חצי פסוק השייך לעורך R. אציין אותו בהדגשה –

בראשית לג –
(יח) וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר.

(יט) וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה.

(כ) וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.

*

פרידמן מעיר כאן שתי הערות –
א. הוא אומר שבראשית לב-לג מציגים כמה מהבעיות הקשות ביותר בהפרדה בין J ו-E. בראשית לג א-יז יכול להיות שייך ל-J או ל-E, או לשילוב שלהם שכעת קשה להפרדה. כאשר יעקב אומר לעשיו "קח את ברכתי" (לג, יא), זה נראה שיעקב מפצה את עשיו על לקיחת ברכתו, שקרתה במקור J, בפרק כז. אבל כאשר יעקב אומר לעשיו שהוא רואה את פניו "כראות פני אלוהים" (לג, י), זה נראה כמתיחס לנאמר קודם, כשאמר "ראיתי אלוהים פנים אל פנים", שקורה ב-E (לב, לא). לכן הזיהוי של שני הפרקים האלה הוא מסופק.

ב. בנוגע לפסוק שהוסיף העורך הוא אומר – בפדן ארם משתמש רק מקור P, כמקום שבו יעקב היה שנים עם לבן, אבל כאן הוא בא באמצע הסיפור של JE על חזרת יעקב. גם הפסוק שבו הוא מופיע הוא לא נחוץ בסיפור. לכן סביר שהפסוק הזה הוסף על-ידי העורך. הסיבה של ההוספה יכולה להיות, שלפי שילוב המקורות עכשיו נראה שחזרתו של יעקב לאביו יצחק לקחה הרבה מאוד זמן. P אומר שיעקב נערך לדרכו חזרה בבראשית לא, יח, אבל לא מגיע עד ש-P כותב זאת בבראשית לה, כז. ההוספה כאן מזהה את הישארותו בשכם רק כעצירה בדרך.

*
רד"ץ הופמן מעיר את ההערות הבאות –

בפסוק א, באופן כללי –
הבטחון שבא לו ליעקב על ידי הנצחון במאבק הלילי, איננו מונע ממנו לנקוט באמצעי זהירות שונים.

ויחץ – כמו למעלה ל״ב:ח׳. ברם, למעלה מדובר בעם אשר עמו וברכושו בלבד, בעוד שכאן מדובר בבני ביתו. מובן מאליו היה בשביל יעקב להשאר, יחד עמהם, והוא אף הבין כי עשו יתקיף בראשונה את מחנהו שלו. והנה ערך את בני ביתו באופן כזה שתמיד יהיו האהובים מאחורי האהובים פחות, שמא תבוא תאוות הנקם של עשו על סיפוקה על ידי קרבנות אחדים, והוא יחוס על השאר. ומכיוון שכך, היה צריך לחלק מחנה זה בנוסף ועל אף חלוקת המחנה לשנים שעליה מדובר למעלה.¹

ובהערה –
1. ואין איפוא כל ענין ליחס פסוקנו למחבר אחר מל״ב:ח׳, כפי שעושה וולהאוזן. והשווה עוד פירושו של ר״ש דובנו בביאור.

*

על פסוק יח, המזכיר את פדן ארם –
ראשית הפניה להערה קודמת –
8. כ״ה:כ׳ והערה 24 שם (המ׳).

ועוד הערה –
9. מכל מקום מתיחס פסוק זה, אשר משום הביטויים ״בארץ כנען״ ו״פדן ארם״ מיוחס על ידי הביקורת למקור מסויים, לסיפורים ממקורות אחרים, והרי כאן הוכחה כנגד ההנחה של המקורות השונים.

*

על פסוק יט, והזכרת שכם –
אבי שכם – חמור מצויין כאן כאביו של שכם, או כדי להכין את הרקע לתיאור הבא,¹ או משום שאמנם היה שכם הנכבד שבכל המשפחה; השווה ל״ד:י״ט. אך ייתכן גם שפירושו של ״אבי״ כאן — בעל או מיסד העיר שכם, כמו ״אבי תקוע״.²

ובהערה –
1. מכיוון שפסוק זה מיוחס על ידי הביקורת למקור אחר מאשר פסוקנו, יוצא שלפחות יודע מקור אחר זה גם מה שמתואר במקור פסוקנו.

*

על פסוק כ, והצבת המזבח –
ויצב־שם מזבח – אין הפועל הצב בא עוד בקשר עם הקמת מזבח,¹ אך אין צירוף זה מתמיה כלל. כשם שהפועל הקם בא בקשר עם מצבה ועם מזבח² כך אפשר גם שהפועל הצב יבוא עם שני השמות האלה.

ובהערות –
1. מבקרי המקרא רוצים לראות בביטוי זה צירוף של שני מקורות על ידי ״העורך״, כאילו נאמר באחד ויצב מצבה, ובאחר ויבן מזבח. וטעמם בזה, מכיוון שלא בא עוד הפועל הצב עם מזבח, כאמור. אולם איש אינו יודע, מה הפריע את ״העורך״ במלה מצבה דוקא כאן ולא, למשל, להלן ל״ה:י״ד, והניעו להחליף את המלה מצבה במזבח, וגם לא ברור מדוע זה לא לקח את כל הביטוי ויבן מזבח מן המקור האחר, וכאילו בקש ״העורך״ לשים חידה בפני המבקרים חריפי המוח.

2. השווה דברים ט״ז:כ״ב ושמואל ב כ״ד:י״ח

פרשת וישלח, בתורת התעודות, לפי רד"צ הופמן – חלק א.

החלוקה לפי פרידמן –
רגיל – J
מודגש – E
נטוי – עורך

בראשית לב –
א וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר וַיְנַשֵּׁק לְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו וַיְבָרֶךְ אֶתְהֶם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ. ב וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים. ג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם.

ד וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם. ה וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה. ו וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ. ז וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ. ח וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. ט וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה. י וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק יְהוָה הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ. יא קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. יב הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים. יג וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב. 

יד וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא

וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו. טו עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים. טז גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלֹשִׁים פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָה. יז וַיִּתֵּן בְּיַד עֲבָדָיו עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו עִבְרוּ לְפָנַי וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר. יח וַיְצַו אֶת הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר כִּי יִפְגָּשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי וִשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר לְמִי אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ. יט וְאָמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו וְהִנֵּה גַם הוּא אַחֲרֵינוּ. כ וַיְצַו גַּם אֶת הַשֵּׁנִי גַּם אֶת הַשְּׁלִישִׁי גַּם אֶת כָּל הַהֹלְכִים אַחֲרֵי הָעֲדָרִים לֵאמֹר כַּדָּבָר הַזֶּה תְּדַבְּרוּן אֶל עֵשָׂו בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ. כא וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי. כב וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה הַהוּא בַּמַּחֲנֶה. כג וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק. כד וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ. כה וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. כו וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. כז וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. כח וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב. כט וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל. ל וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם. לא וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי. לב וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ. לג עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה.

פרידמן לא מעיר כאן הערה, אבל בפרק הבא יעיר הערה שקשורה גם לפרק הזה.

*

ורד"צ הופמן מעיר –
על פסוק ג, באופן כללי –
השימוש בשם אלהים בכל הפרשה הזאת, דומה שיסודו במלאכי האלהים המופיעים כאן כפעילים במעשי נסים. ויעקב, עוד בשעותיו האחרונות הוא מדבר במלאך זה¹¹ והוא קורא לו ״אלהים״.¹² אמנם, לעתים קרובות גם נפגשים בשם ״מלאך ה״⁠ ⁠׳, ומסתבר שיש הבדל מהותי ביניהם.¹³

ובהערה –
13. ההנחה ששני שמות אלה נובעים מן העובדה, שיש כאן שני מחברים, איננה מבארת מאומה; והשווה ביאורנו לפרק יח, ולפרק כח.

*

על פסוק ד, בהערה ארוכה שמסבירה את החלוקה –

1. המבקרים נבוכים לא במעט באשר לניתוחה של פרשה זו. הופפלד מודה בכך שכל הפרשה כולה נתחברה על ידי מחבר אחד (J). גם וולהאוזן מודה בכך שבכל הפרשה ניכר קשר הדוק. ברם, הוא חושב לגלות בה כפילות: ״והוא לן בלילה ההוא במחנה״ (כב) כאילו חוזר על ״וילן שם בלילה ההוא״ (יד). על כן הוא מניח שפסוקים ד׳ עד יד (והמחצית הראשונה של יד בכלל זה), מקורם בתעודה אחת, בעוד שמשם ואילך עד כב המקור הוא תעודה אחרת, ולדעה זו הצטרף גם דילמן במהדורות מאוחרות של כתביו.

עוד מעיר הלה (וגם אחרים), שבפסוק ח׳ כאילו מוסבר מקור השם מחניים באופן שונה מאשר בפסוק ג, וכי מוכח ממחציתו של פסוק כב, שתעודה זו לא ידעה על חלוקת המחנה לשנים.

והנה החזרה ״והוא לן בלילה ההוא״ (פסוק כ״ב) מבוארת על ידי דילמן עצמו (במהדורה הראשונה) אל נכון בזה שפסוק זה הוא ״חוליה מחברת״, שאליה מתקשר התיאור הבא על מאורעותיו של הלילה הזה.

ועוד פחות יכול להיות מדובר בפסוק ח׳ בביאור חדש של השם מחנים, שכן, החלוקה הזאת לשני מחנות לא היתה אלא אמצעי שננקט בידי יעקב בכוח הנסיבות, ואין כל סיבה לחפש בה הסבר לשם מחנים מצד המחבר.

ואפילו אילו היה בכך משום רמז לשם מחנים, ודאי שאין בכך משום הוכחה, שפסוק ג׳ לא יכול היה להכתב על ידי מי שכתב פסוק ח, שהרי לעתים קרובות מצינו בספר בראשית, שאותו מחבר רומז באופנים שונים לשם אחד; השווה השמות יצחק ויעקב.

ולבסוף, כלל אין להוכיח מן המלה ״במחנה״ (פסוק כ״ב), שאמנם לא היו לו ליעקב שני מחנות, כי ״במחנה״ מוסבר רק על אותו מחנה שהתקדם ונועד לשאת בהתקפה הראשונה של האויב.

רבים מן המבקרים מודים שהשוני שבשמות הקדושים הבאים בפרשה זו אינו מוכיח על מחברים שונים אלא הוא מתפרש מתוך הטקסט עצמו, וראה בביאורנו להלן.

*

ועוד כמה פרטים –
על פסוק כא –
ואמרתם גם הנה וגו׳ – חזרה זו נראית כמיותרת,¹ אך ניתנת להסבר על פי הפסיכולוגיה…

ובהערה –
1. ועל כן מניח דילמן שפסוק זה הוא תוספת ״העורך״ ומקורו בתעודה אחרת.

*

על פסוק כג –
ויעבר את מעבר יבק – הרמב״ן מפרש² ״ועבר הוא לבדו את מעבר יבוק לראות אם גבהו המים, ושב ולקחם עמו כולם כאחד ויעבירם את הנחל, ואחרי כן ויעבר את אשר לו — מחנהו ורכושו״.³ גם אין לדחות את פירושו של רש״י, בעקבות בראשית רבה,⁴ שלפיו ״עשה עצמו כגשר, נוטל מכאן ומניח כאן״, כלומר שעמד בתוך הנחל והעביר מצד לצד בעמדו שם.

ובהערה –
3. דילמן רואה בשני פסוקים אלה משום כפילות ועל כן הוא מיחס אותם לשני מקורות שונים. לפי פירוש הרמב״ן שהבאנו, אין כל צורך בזה.

*

על פסוק כה –
ויאבק – קשה לגזור המלה מלשון אבק, כלומר להתעפר,¹ ומוטב לקבל דעתם של רש״י והרמב״ן, לפיהם המלה נגזרת מן הארמית אבק שפירושו לחבק, להתקשר. ויש אומרים שהכתוב בוחר בביטוי זה שאין לו אח במקרא, משום קרבתו לשם הנהר — יבוק, מקום המאורע.²

איש – הנאבק עמו נראה ליעקב כאיש, אך היה זה, כפי שהתברר מאוחר יותר, מלאך שנשלח על ידי אלהים. היה צריך להראות לו ליעקב שהאדם המתהלך עם האלהים אף מסוגל לנצח מלאך או לפחות לא להיות מנוצח על ידיו.³

ובהערות –
2. אך עם זאת אין כל מקום להניח, כדילמן, שהכתוב רוצה לבאר את השם יבוק כנהר המאבק.

3. ואם יש חוקרים שסוברים, כי יעקב נאבק עם אלהים עצמו, הרי כבר העיר י׳ הלוי שרעיון כזה יתנגד לרוחו ולתורתו של התנ״ך; ועוד הוא מעיר שהנביא הושע (הושע י״ב:ד׳-ה׳) מבאר במפורש אלהים על ידי מלאך.

*

כמו כן, הופמן בפירושו מתעכב על השם מחנים, ועל מצוות גיד הנשה, תוך השוואה לממצאי המחקר, אך אין חלקים אלה קשורים לחלוקה למקורות, לכן לא הבאתי אותם כאן.