במדבר כה-מ בתורת התעודות, לפי פרידמן.

במדבר כה-מ רובו מאת מקור P, אבל יש די הרבה חריגות, ואפרטן –
פרק כה – א-ה ממקור J.
פרק כו – ח-יא מהעורך.
פרק כח-כט – מהעורך.
פרק ל – פסוק א מהעורך.
פרק לב – מורכב מ-P ו-J, ואפרטן להלן.
פרק לג – א-מט – ממקור חיצוני. סוף א ו-ב – מהעורך.

ולהלן חלוקת פרק לב, כאשר מקור P מודגש, מקור J רגיל, והוספת העורך נטויה –

א וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה. 

ב וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר. 

ג עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן. 

ד הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יְהוָה לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה.    

ה וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן. 

ו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה. 

ז וְלָמָּה תנואון [תְנִיאוּן] אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יְהוָה. ח כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ. ט וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יְהוָה. י וַיִּחַר אַף יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר. יא אִם יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב כִּי לֹא מִלְאוּ אַחֲרָי. יב בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן (עורך) כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי יְהוָה. 

יג וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה. יד וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף יְהוָה אֶל יִשְׂרָאֵל. טו כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה.    טז וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ. יז וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. יח לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ. יט כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה.
כ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְהוָה לַמִּלְחָמָה. כא וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי יְהוָה עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו. כב וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְהוָה וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵיְהוָה וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי יְהוָה. כג וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהוָה וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם. כד בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ. 

כה וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה. כו טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד. כז וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי יְהוָה לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר. 

כח וַיְצַו לָהֶם מֹשֶׁה אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְאֶת רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. כט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי יְהוָה וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה. ל וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. לא וַיַּעֲנוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה. לב נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי יְהוָה אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן. 

לג וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב. לד וַיִּבְנוּ בְנֵי גָד אֶת דִּיבֹן וְאֶת עֲטָרֹת וְאֵת עֲרֹעֵר. לה וְאֶת עַטְרֹת שׁוֹפָן וְאֶת יַעְזֵר וְיָגְבֳּהָה. לו וְאֶת בֵּית נִמְרָה וְאֶת בֵּית הָרָן עָרֵי מִבְצָר וְגִדְרֹת צֹאן. לז וּבְנֵי רְאוּבֵן בָּנוּ אֶת חֶשְׁבּוֹן וְאֶת אֶלְעָלֵא וְאֵת קִרְיָתָיִם. לח וְאֶת נְבוֹ וְאֶת בַּעַל מְעוֹן מוּסַבֹּת שֵׁם וְאֶת שִׂבְמָה וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁמֹת אֶת שְׁמוֹת הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנוּ. לט וַיֵּלְכוּ בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה גִּלְעָדָה וַיִּלְכְּדֻהָ וַיּוֹרֶשׁ אֶת הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בָּהּ. מ וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת הַגִּלְעָד לְמָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה וַיֵּשֶׁב בָּהּ. מא וְיָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת חַוֹּתֵיהֶם וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֹּת יָאִיר. מב וְנֹבַח הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ.

*

הערות פרידמן –
כה, א –
הנשים שקיימהו יחסי מין עם הישראלים הן מואביות בבמדבר כה, א (J); אבל הן מדייניות בכה, ו; לא, א-טז (P). שינוי זה מתאים למקרים אחרים של רב-משמעות של P כנגד הכהונה של בני משה. ההשפלה של הנשים המדייניות היא השפלה של אשת משה, שהיא מדיינית.

כה, ו –
מדוע האנשים מתאבלים? הפסוק האחרון של P לפני זה היה מספר במדבר כ, כט, סיום סיפור מותו של אהרון. כתוב "וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל."
אחרי ארבעה פרקים
הפסקה, P ממשיך כעת מהמקום שבו הפסיקה: "כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים".

כה, ח –
* ה'קובה' מתייחס לקודש הפנימי של אוהל מועד.
לכן זה חייב להיות כהן שנכנס אחריהם, ולכן הוא יכול להוציא אותם להורג במקום, ללא משפט: זה מה שעושים למי שאינו כוהן הנכנס לאוהל מועד. זה גם מסביר מדוע יש מגפה שלכאורה הגיעה משום מקום.
מקור P אומר קודם לכן שמגפה באה אם ​​האנשים התקרבו מדי לאזור הקדוש של אוהל מועד: " וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ" (במדבר ח, יט).

כה, ט –
מלבד המגפה, אוהל מועד ותפקידו המרכזי של הכהן פינחס,
שהוא נכדו של אהרון, המונחים הכוהנים "בָּא וַיַּקְרֵב" ו"עדה", גם מזהים את הנרטיב הזה בתור P.

*

כו, יא –
הערה זו (פס' ח-יא) שוברת את תבנית הרשימה הגנאלוגית שבה היא מופיעה.
כל שבט רשום לפי משפחותיו, ולאחר מכן ניתן מספר החברים הכולל שלו. אבל
כאן, בעקבות סיום אילן היוחסין של שבט ראובן, הטקסט מפסיק
לזהות את דתן ואבירם ולחבר אותם עם קורח. R כנראה הוסיף את זה כדי לתמוך
במיזוג שלו בין חלק קורח לחלק דתן-אבירם בבמדבר טז.
המבנה "הוא דתן ואבירם… אשר…" מתרחש רק כאן ובקטע באחר המזוהה עם R גם בנימוקים אחרים: "הוא אהרן ומשה אשר…" (שמות ו: כו).

*

ל, א –
במדבר כח-כט הוא מכלול של דיני קורבנות. הלכות קרבנות תבואה הוצגו בבמדבר טו, אך כאן מניחים שהם קיימים יחד עם מנחות הבשר. נראה אם ​​כן שקטע זה בא מאותו מקור כמו בבמדבר טו, וממשיך אותו (או שזה עשוי להיות תוספת מאוחרת יותר, אבל זה לא מוקדם מבמדבר טו). לכן הוא מזוהה כ-R, בדיוק כמו במדבר טו. זה מאושר עוד יותר על ידי
היעדר כל התייחסות למשכן בקטע זה, כשם שאין כזו בבמדבר טו, או בכל קטע המזוהה כ-R, מכיוון ש-R מגיע מזמן  המקדש שלאחר הגלות, שלא הכיל את המשכן. (ראו במבוא, וההערה על שמות כ"ו, א.).
וכן ב-P החוק ניתן בסיני. כמעט ולא ניתן חוק ב-P לאחר היציאה מסיני, אלא אם כן יש לזה קשר לסיפור. (למשל, העניינים של הכוהנים והלויים בבמדבר יח, עוקבים אחר מה שקרה זה עתה במרד קורח). החריג האפשרי היחיד הוא עניין הפרה האדומה. אם שני פרקים ארוכים אלה ארוכים (במדבר כח-כט) הם P, אז הם חריגים, הפרקים העצמאיים הארוכים היחידים של חוקים ב-P שאינם מתגלים בסיני.
סעיף זה בן שני פרקים הוא נקודת המשען של השקפתו של ישראל קנוהל כי היה "בית ספר קדושה" (H) שהגיע מאוחר יותר מ-P והיה אחראי על עיבודו של P.
אבל עבור קנוהל הסעיף הזה חייב להיות P, דעה שהוא אף פעם לא מגן עליה. הוא מעדיף להתחיל עם ההצהרה "מלומדים מסכימים בדרך כלל שבמדבר כח-כט הם כולם P" (מקדש הדממה, עמ' 9). אבל לא נוט ולא אני זיהינו את זה בתור P.
למרות שמילגרום מחזיק בנקודת מבט דומה לשל קנוהל, הוא מציין בזהירות, "כל הטיעונים מבדבר הם מסוכנים". יתר על כן, מילגרום מפרט שלושה עשר מונחים שהם סימנים של שפה P של לפני הגלות בבמדבר, ואף אחד מהם לא מופיע כאן בבמדבר כח-כט. יכול להיות שקנוהל ומילגרום צודקים בכך ש-H חובר מאוחר יותר מ-P, וייתכן שהם צודקים, או שלא, ש-H מילא תפקיד בעריכת התורה. אבל הדברים האלה
לא יכולים להתבסס על הטקסט הזה בבמדבר כח-כט.

ל, ב –
קשה לקבוע אם סעיף זה (ל, ב-יז) הוא P או R, הזיהוי
כ-P כאן הוא מסופק.

*

לא, טו –
משה מתואר כאן ב-P כועס על כך שבני ישראל לא הרגו את הנשים המדייניות, שלדבריו גרמו לעוון בעל פעור. כך ב-P משה מגנה את זו של עם אשתו, המדיינים, והוא מצווה להרוג את כל הנשים המדיניות הלא-בתולות. זה יכול או לא לכלול את אשתו שלו, אבל כך או כך זה מבזה את הקשר של משה למדיין דרך אשתו, ואולי זה מבזה את הכהונה של בני משה, שהם
צאצאי משה והאשה המדינית ההיא. (מעניין ש-P אף פעם לא אומר האם דרישה זו של משה להרוג את כל הנשים המדינית אכן התבצעה).

*

לב, א –
נראה שהפרק הזה מורכב מחומר גם מ-J וגם מ-P, אבל קשה להפריד ולזהות אילו פסוקים הם מאיזה מקור. החלוקה כאן היא מסופקת. הוא מבוסס על
(1) הבחנת מקורות לאור הטרמינולוגיה האופיינית של J ו-P.
(2) נוכחות אלעזר בנו של אהרון ב-P, ו-
(3) קביעה אם אפשר
לזהות שני חשבונות שלמים ועקביים לאור העובדה ששיטת העורך במקום אחר היא באופן ברור לשלב את הסיפורים של P ו-JE בשלמותם בכל עת שהדבר אפשרי.

*

לב, ה –
המושג "אחוזה" מאפיין את P.

לב, ו –
דברי משה הבאים הם שילוב של דיאלוג J ו-P. כנראה המילים "ויאמר משה" קדמו לכל הדיאלוג של מקורות, אך לא היה צורך בעורך לשמור על חזרה כזו.

לב, ט –
"לעמק אשכול"; ראה. במדבר 13:23 (J). "ראה את הארץ"; ראה במדבר 13:18 (J).

לב, ט –
"הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק ויעקב". ראה. "הארץ שנשבעתי לאבותיהם", במדבר י"ד:כג (J).

לב, יב –
אותו דיווח מתרחש בבמדבר 14:24 (J) וביהושע 14:14, אבל שם רק כלב
"הלך אחרי יהוה" לגמרי. יהושע לא מוזכר. נראה שיהושע הוסף כאן על ידי העורך, כי הוא מיזג  את J ו-P. וב-P יהושע נוסף לצד כלב בסיפור המרגלים. ראה את ההערה על במדבר 14:24.

לב, יג –
"במדבר ארבעים שנה עד תומם" (?) ראה במדבר 14:33 (P). כמו כן, הפסוק הזה
מתחיל בחזרה על המילים "ויחר אף יהוה בישראל" (?)(פס' 10). (מקור פסוקים לא נבדק כאן).

*

לג, א –
זו רשימה חיצונית של מסעי בני ישראל ש-R משתמש בה כדי לארגן את סיפורי הנדודים במדבר. ראו הערה על במדבר ט, כג.

במדבר כב-כד בתורת התעודות, לפי פרידמן (סיפור בלעם).

במדבר כב-כד, סיפור בלעם, שייך לפי פרידמן ל-E, כפי שהוא יפרט בהערה להלן, וידגים בשאר ההערות לסיפור זה.
זאת להוציא כמה פסוקים השייכים ל-J, לפי לשונם –
וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי. (כב, ב).
וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים (כב, ה).
וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק (כב, טו).
לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול (כב, כו).

וכן כמה הוספות עורך –
וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ (כב, א).
וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן (כב, ד. המילים המודגשות).
וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן (כב, ז. המילים המודגשות).

הערות פרידמן –
כב, ב –
סיפור בלעם הוא אולי הקטע הקשה ביותר בתורה להפרדה למקורות. רוב החוקרים מחשיבים את הסיפור בן השלושה פרקים הזה כמורכב: תחילה, בגלל שהם חושבים על מספר מעמדים חוזרים של השליחים לבלעם: ושנית, הם חושבים שיש סתירה בסיפור, כאשר אלוהים אומר לבלעם ללכת עם המואבים, אבל אז כועס עליו על שהוא הולך. אבל אני – פרידמן אומר – לא לגמרי בטוח שדברים אלו מוכיחים שיש שני מקורות. מספר השליחים לבלעם, שכל אחד הוא שליח יותר מובחן, יכולים להיות גם התפתחות מקורית של הסיפור. והבלבול שבכך שאלוהים שולח את בלעם ואחר-כך כועס עליו הוא מפתיע, אבל עדיין ניתן להבנה כהתפתחות של המחבר, וזה לא בקלות מגיע לפתרון על-ידי חלוקת הקטע לשני מקורות בכל מקרה. עדות של שפה היא סימן חזק יותר של מקורות מאשר דברים אלה. החלק הגדול של המילים והפסקאות כאן הניתנים לזיהוי עם מקור מסוים הם אופייניים ל-E, בעוד רק שלושה אופייניים ל-J. ויש כאן מקבץ של מילים ופסקאות שמופיעות גם בשמות י (E). ואלוהים נקרא כאן 'אלוהים' שבע פעמים. לכן סימנתי את הסיפור כשייך לגמרי ל-E, חוץ מכך שסימנתי את שלושת המקומות של J, כך שניתן יהיה להבחין בכך, ולהסיק מכך מה שרוצים.
הפסוק הראשון בסיפור – וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי (כב, ב) מתייחס לתבוסת האמורים, שקרתה רק ב-J, לא ב-E. לכן פסוק זה או שבא מ-J, או שהוסף על-ידי RJE, כדי לקשר את הסיפור של J של תבוסת האמורים לסיפור של E של תבוסת המואבים.

כב, ג –
וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. זה הראשון בשרשרת של מונחים בסיפור בלעם שנמצאים גם בסיפור יציאת מצרים של E. ראו שמות א, יב.

כב, ד –
מדיין לא הייתה במקור בסיפור זה. R הוסיף הפניות למדיין (פסוקים ד ו-ז) כדי למזג עם הסיפור של P על פעור (ראו הערה על במדבר כה, א). הסיפור של J הוא על מואב, בעוד הסיפור של P הוא על מדיין. ועוד אחר-כך, הסיפור של P על תבוסת מדיין בידי בני ישראל יתייחס למות בלעם עם המדיינים.

כב, ד –
יֶרֶק הַשָּׂדֶה, ראו שמות י, טו (E).

כב, ה –
וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים, ראו בראשית לב, ד; במדבר כ, יד; כא, כא (J).

הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ, ראו שמות י: ה, טו (E).

כב, ו –
כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי, ראו שמות א, ט (E).

וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ, ראו שמות ו, א (E).

אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר, בדומה לכך בבראשית יב, ג (J). זיהוי המקור כאן מסופק.

כב, יא –
וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ, ראו הערה על כב, ה.

כב, יג –
מֵאֵן, ראו שמות י, ד, ועוד חמש פעמים ב-E.

כב, טו –
וַיֹּסֶף עוֹד, ראו בראשית יח, כט; לז: ה, ח; לח, כו (J).

שָׂרִים, הריבוי בא ב-E, אבל אף פעם לא ב-J. ראו שמות א, יא; יח: כא, כה.

כב, טז –
 אַל נָא תִמָּנַע, ראו בראשית ל, ב (E).

כב, יז –
וְכֹל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי, ראו בראשית כא, יב (E).

כב, יט –
שְׁבוּ נָא בָזֶה, ראו שמות כד, יד (E).

כב, כא –
וַיָּקָם … בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ, ראו בראשית כב, ג (E).

כב, כב –
וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ, ראו בראשית כב, ג (E), ובהערה שם.

כב, כה –
וַתִּלְחַץ, פעמיים כאן, ראו שמות ג, ט (E) – לחץ.

כב, כו –
לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול, ראו במדבר כ, יז (J).

כב, כט –
כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי, ראו שמות י, במ(E).

חֶרֶב בְּיָדִי, ראו שמות ה, כא (E).

כב, לב –
הִכִּיתָ, ראו שמות יז: ה, ו (E).

כב, לד –
וַיֹּאמֶר … חָטָאתִי, ראו שמות ט, כז; י, טז (E).

כד, ב –
רוּחַ אֱלֹהִים, ראו בראשית מא, לח (E). ביטוי זה בא גם ב-P, אבל אף פעם לא ב-J.

כד, כה –
וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ, ראו בראשית כב, ג (E).

הָלַךְ לְדַרְכּוֹ, ראו בראשית לב, ב (E).

במדבר יז-כא בתורת התעודות, לפי פרידמן.

פרקים יז, יח, יט הן מ-P, ופרידמן לא מעיר עליהם.

פרק כ הוא שילוב של P – א-יג, כב-כט, עם J – יד-כא. וכן שתי הוספות עורך –
כ,אa – הקטע המודגש –
א וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם.
ו-כ, כב –
כב וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה הֹר הָהָר.

פרק כא הוא שילוב של J – א-ג, יב-לה, עם E – ד-ט. וגם כאן שתי הוספות עורך –
כא, דa – הקטע המודגש –
ד וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ.
ו-כא, י-יא –
י וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּאֹבֹת. יא וַיִּסְעוּ מֵאֹבֹת וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מוֹאָב מִמִּזְרַח הַשָּׁמֶשׁ.

*

פרידמן מעיר –
כ, ב –
זו הכפלה של סיפור הוצאת המים מהסלע במריבה, בשמות יז. גרסה זו של הסיפור מראה סימנים של P. בלשון, ובהתייחסות לאוהל מועד. היא עוסקת בשאלה של מי טהור, במיוחד במינוח של קריאת התיגר על הכהונה האקבלוסיבית של אהרון על ידי בן דודו קורח. וכן זה ממשיך את סיפור P. ראו הערה הבאה.

כ, ט –
המטה נלקח 'מלפני יהוה', כלומר – מתוך המשכן. שם המטה של אהרון נמצא, על פי צו אלוהי, אחרי שהוא פרח באופן ניסי במהלך מרד קורח. שם דובר על המורדים, וכאן משה אומר 'שמעו נא המורים'. כרגיל ב-P, ניסי המטה הם של אהרון. זה כנראה מדוע אהרון סובל מגורל דומה לזה של משה – בגלל השימוש הלא נכון במטה בקטע זה.

כ, יד –
בדיוק כפי שיעקב 'שלח מלאכים' לעשיו ב-J (בראשית לב, ד), משה 'שולח מלאכים' לאדום, שהם צאצאי עשיו.

כא, ג –
המקום חורמה מופיע רק כאן ובסיפור המרגלים של P, בבמדבר יד, מה. כך שקטע קצר זה, במדבר כא, א-ג, הוא כנראה של J. כמו כן, סיפור זה מערב את ערד, מקום בנגב יהודה, שמתאים לעובדה שסיפורי J אחרים מתמקדים באופן לא פרופורציונלי בממלכה הדרומית של יהודה.

כא, ט –
נחש הנחושת הזה, שנעשה על ידי משה, אחר-כך נקרא 'נחושתן'. הנביא היחיד שרומז לכך הוא ירמיה (ירמיה ח, יז-כב), שמקושר לאותה כהונה שייצרה את E ו-D (הלוויים של שילה וענתות). הוא נהרס על ידי המלך חזקיה (מלכים ב, יח, ד), המלך שייצג את האינטרסים של הכוהנים המתחרים (בני אהרון).

כא, כ –
קשה לזהות את המקורות שהעורך עושה בהם שימוש בפסוקים יב-כ, קטע המחבר פרוזה, שירה עתיקה, הערות מסע, וציטוט ישיר ממקור קדום.

במדבר טו-טז בתורת התעודות, לפי פרידמן (סיפור קורח).

פרק טו מחולק לשני חלקים –
החלק הראשון, א-לא – שייך לעורך, לפי פרידמן.
והחלק השני, לב-מא (סיפור המקושש) – שייך ל-P.

פרק טז (סיפור קורח) שייך לשני מקורות –

רגיל – J.
מודגש – P.
נטוי – עורך.

במדבר טז –
א וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי

וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן. ב וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה

וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם. ג וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהוָה. ד וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו. ה וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע יְהוָה אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו. ו זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ. ז וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהוָה מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי. ח וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי. ט הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְהוָה וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם. י וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה. יא לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל יְהוָה וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי תלונו [תַלִּינוּ] עָלָיו. 

יב וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה. יג הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר. יד אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה. 

טו וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל יְהוָה אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם. טז וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי יְהוָה אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן מָחָר. יז וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אִישׁ מַחְתָּתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ. יח וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. יט וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּרָא כְבוֹד יְהוָה אֶל כָּל הָעֵדָה.    כ וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. כא הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע. כב וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף.
כג וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כד דַּבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם.

כה וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. כו וַיְדַבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְאַל תִּגְּעוּ בְּכָל אֲשֶׁר לָהֶם פֶּן תִּסָּפוּ בְּכָל חַטֹּאתָם. 

כז וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם. כח וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי יְהוָה שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי. כט אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא יְהוָה שְׁלָחָנִי. ל וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא יְהוָה וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת יְהוָה. לא וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. לב וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ. לג וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל. לד וְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם נָסוּ לְקֹלָם כִּי אָמְרוּ פֶּן תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ. 

לה וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת יְהוָה וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת.

*

פרידמן מעיר –
טו, ג –
הערות לפסוקים א-לא –
1. המיקום של קטע זה של חוק באמצע שני סיפורי הליכה במדבר רומז שהוא עשוי להיות הוספה מבחוץ, במיוחד מאחר ויש לו מעט מאוד במשותף עם הסיפורים האלה.
2. חוק הקורבנות הכוהני כבר ניתן בויקרא א-ז ו-יז. עכשיו בא חוק קורבנות נוסף, מתייחס שוב עם קורבנות רגילים, קורבנות חגים, קורבנות של שבועה, וקורבנות יחיד ושל ציבור עבור חוטאים בשגגה.
3. חוק הקורבנות הקודם מערב את המשכן באופן קבוע. החוק השני הזה של הקורבנות אף פעם לא מזכיר את המשכן. זה מתאים לראיה שהמשכן נשמר במקדש שלמה וש-P נכתב בזמן שמקדש שלמה עוד עמד, בעוד העורך כתב וערך במקדש שלאחר הגלות, שלא הכיל את המשכן.

טז, ב –
שתי ההופעות של אות השימוש ו"ו בפסוק זה הן בחלקן תוצאה של ארגון העורך של הטקסט המשולב וחלקן תוצאה של התרגום לאנגלית (שם). (…).

טז, כד –
השמות דתן ואבירם בפסוקים כג ו-כז מופיעות בטקסט המסורתי אבל לא ביווני. או שהן הוספו על ידי העורך כדי לשלב את הסיפורים ביחד, או שהם הוספו מחבר מאוחר, בלי שידע שבמקור הם היו שני סיפורים נפרדים, ולכן בלי להבין למה הטקסט מתייחס רק לקורח בלי דתן ואבירם.

טז, לה –
הטקסט המקורי כנראה היה 'ותצא אש', והעורך שינה את הזמן של האמור – 'ואש יצאה'. זה היה הכרחי בגלל שבטקסט המאוחד קורח ועדתו עכשיו מתוארים כנשרפים באש, כך ש-R היה צריך להבהיר שהם כבר נשרפו באש, ועכשיו נבלעו באדמה עם המורדים גם כן.

במדבר יג-יד בתורת התעודות, לפי פרידמן (פרשת המרגלים).

בבמדבר יג-יד, מפרשת שלח, מופיע סיפור המרגלים, והוא מורכב משני מקורות –

רגיל – J.
מודגש – P.
עורך – נטוי.

במדבר יג –
א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם. ג וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי יְהוָה כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה. ד וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שַׁמּוּעַ בֶּן זַכּוּר. ה לְמַטֵּה שִׁמְעוֹן שָׁפָט בֶּן חוֹרִי. ו לְמַטֵּה יְהוּדָה כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה. ז לְמַטֵּה יִשָּׂשכָר יִגְאָל בֶּן יוֹסֵף. ח לְמַטֵּה אֶפְרָיִם הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן. ט לְמַטֵּה בִנְיָמִן פַּלְטִי בֶּן רָפוּא. י לְמַטֵּה זְבוּלֻן גַּדִּיאֵל בֶּן סוֹדִי. יא לְמַטֵּה יוֹסֵף לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה גַּדִּי בֶּן סוּסִי. יב לְמַטֵּה דָן עַמִּיאֵל בֶּן גְּמַלִּי. יג לְמַטֵּה אָשֵׁר סְתוּר בֶּן מִיכָאֵל. יד לְמַטֵּה נַפְתָּלִי נַחְבִּי בֶּן וָפְסִי. טו לְמַטֵּה גָד גְּאוּאֵל בֶּן מָכִי. טז אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ. 

יז וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר. יח וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב. יט וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים. כ וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים. כא וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ מִמִּדְבַּר צִן עַד רְחֹב לְבֹא חֲמָת. כב וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן וְשָׁם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם. כג וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים. כד לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. 

כה וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם. כו וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אוֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ. 

כז וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ. כח אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם. כט עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן. ל וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ. לא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. 

לב וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת. 

לג וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.

במדבר יד –
א וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא. ב וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ. ג וְלָמָה יְהוָה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה. 

ד וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה. 

ה וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ו וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם. ז וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד. ח אִם חָפֵץ בָּנוּ יְהוָה וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. ט אַךְ בַּיהוָה אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיהוָה אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם. י וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים וּכְבוֹד יְהוָה נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

יא וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ. יב אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ. יד וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה יְהוָה בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה יְהוָה וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה. טו וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר. טז מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְהוָה לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר. יז וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר. יח יְהוָה אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים. יט סְלַח נָא לַעֲו‍ֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה. כ וַיֹּאמֶר יְהוָה סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ. כא וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד יְהוָה אֶת כָּל הָאָרֶץ. כב כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי. כג אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ. כד וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה. כה וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב בָּעֵמֶק מָחָר פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף.

כו וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. כז עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי שָׁמָעְתִּי. כח אֱמֹר אֲלֵהֶם חַי אָנִי נְאֻם יְהוָה אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם. כט בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי. ל אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן. לא וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ. לב וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה. לג וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר. לד בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי. לה אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ. לו וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיָּשֻׁבוּ וילונו [וַיַּלִּינוּ] עָלָיו אֶת כָּל הָעֵדָה לְהוֹצִיא דִבָּה עַל הָאָרֶץ. לז וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי יְהוָה. לח וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת הָאָרֶץ. 

לט וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד. מ וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה כִּי חָטָאנוּ. מא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי יְהוָה וְהִוא לֹא תִצְלָח. מב אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין יְהוָה בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. מג כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי יְהוָה וְלֹא יִהְיֶה יְהוָה עִמָּכֶם. מד וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית יְהוָה וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה. מה וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה.

*

פרידמן מעיר –
יג, יז –
הסיפור מתחיל בלי הזיהוי את מי משה שלח. ההתחלה המקורית של J אולי הוסרה בגלל שהיא כופלת, או סותרת, את הפתיחה של P. כאשר העורך איחד את שתי הגרסאות של סיפור המרגלים הוא פותח בדיווח של P שמשה שלח אותם, ואז הוא מכניס את הסיפור של J של הוראות משה אליהם אחר-כך.
יש לציין שהפסקה הבאה פה בין שני הקטעים היא "וישלח אותם משה" (יג, יז). זו חזרה מילה במילה על הדיווח של P כמה פסוקים קודם לכן (יג, ב). חזרה כזו בדיוק בתפר בין שני המקורות היא סימן מובהק של העורך. היא ידועה גם כאנלפסיס.

יג, לג –
הנפילים הוזכרו פעם אחרונה בטקסט של J (בראשית ו, ד), שזיהה אותם כענקים, התוצאה של מפגש בין נשים אנושיות ו'בני האלוהים'. עכשיו הם נמצאים חיים בארץ. אחר-כך (בטקסט J של יהושע) יהושע מכחיד את הענקים מכל הארץ, חוץ מהעיר גת ועוד שתי ערים פלישתיות (יהושע יא, כא-כב). ועוד אחר-כך, הענק הפלישתי המפורסם גוליית בא מגת (בשמואל א, יז, ד. שגם אותו מזהה פרידמן כ-J, בספרו האחר).

יד, יח –
כאן בגרסת J לסיפור המרגלים, משה מצטט בחזרה ליהוה את הנוסחה המקודשת שיהוה גילה לו בסיני ב-J (שמות לד, ו-ז).

יד, כד –
רק מרגל אחד, כלב, מתנגד למרגלים שנותנים חוות דעת שלילית ב-יג, ל וב-יד, כד (J); אבל אלו שני מרגלים, כלב ויהושע, בפסוקים יד, ו-ט, לח (P). ההוספה של יהושע ב-P הייתה הכרחית בגלל שצריך היה להסביר מדוע יהושע שרד והגיע לארץ. ב-E הזכות של יהושע מיוסדת – הוא הישראלי היחיד שלחלוטין לא מעורב במעשה עגל הזהב, והוא האיש שנשאר במשכן כשומר. אבל P לא יכול לכלול את הסיפורים האלה, כי בסיפור עגל הזהב אהרון אשם בעשיית העגל, ולפי P אדם שאינו כהן, כמו יהושע, לא יכול להיות במשכן. לכן P מצרף את יהושע אל כלב כשני אנשים ששרדו ונכנסו לארץ.

יד, כה –
העמלקים חיים בארץ ב-יד: כה, מה (J); אבל הם חיים במדבר בשמות יז: ח-טז (E).

במדבר א-י, יא-יב, בתורת התעודות, לפי פרידמן.

בסוף דברי לספר שמות כתבתי –

ומקור P ממשיך גם בתחילת ספר במדבר, פרקים א-י, כז. וגם כאן הוספות עורך –
במדבר ג, א
במדבר ט, טו-כג.
במדבר י, יג.
במדבר י, כח. – חתימת חלק זה של מקור זה, והתחלת המקור הבא (מקור J).

וגם בו הערות של פרידמן, בעמ' 241 ו-256. אך גם על כך אדלג, בינתיים.

עתה נמשיך.

*

פרקים יא-יב לפי פרידמן שייכים למקור E.

*

הערות פרידמן –
יא, ג –
אין מספיק עדויות בסיפור קצר זה (יא, א-ג) לזיהוי ודאי שלו. הזיהוי שלו כאן כ-E הוא מסופק.

יא, ט –
זוהי חזרה שלישית של סיפור J ו-P על המן, שהופיע בשמות טז. הוא מכיל הפניה לאוהל מועד, שלא מופיע ב-J. והוא מקושר לסיפור צרעת מרים, השייך ל-E. הוא לא מכיל מונחים השייכים ל-P, וסיפור צרעת מרים שאליו הוא מקושר מפחית מכבוד אהרון, כך שהוא אינו יכול להיות של P. בהתחשב בכל זה, הקטע הזה הוא של E.

יא, טו –
התפתחות הדמות של משה, העוצמה המתגברת שבה הוא מדבר תחילה עם פרעה ואחר-כך עם אלוהים, והטיפול הסימפתטי בסבלו, הם סימנים של E. מקורות J ו-P לא משתווים אליו מבחינה זו. זה גם מתאים לרעיון ש-E בא מהכהונה של צאצאי משה. כך, כאן משה נושא נאום מרהיב לאלוהים, אולי הדרך הנועזת ביותר שבה מישהו פונה לאלוהים בתנ"ך. ראו גם את דברי משה האחרונים לפרעה בשמות יא, ד-ח; הדו-שיח הארוך שלו עם אלוהים בשמות ג-ד; והדו-שיח שלו עם אלוהים בהר חורב בשמות לב.

יב, ג –
הזיהוי של משה כעניו באדם היה אחד העניינים הראשונים שעלו כמעוררי ספקות בנוגע לשאלה האם משה הוא באמת המחבר. זה היה קשה לדמיין את האדם העניו ביותר בעולם כותב זאת על עצמו.

יב, יא –
רק כאן ובסיפור עגל הזהב אהרון פונה למשה כ'אדוני', שניהם אפיזודות של E, ושניהם מציירים את אהרון כעושה משהו רע. (ובשני המקרים אהרון לא נענש. גם כשמרים נענשת כאן כשהיא ואהרון עושים את אותו חטא. זה יכול להיות בגלל ש-E לא יכול לצייר את הכהן הגדול הראשון של ישראל כסובל מצרעת או כל עונש ישיר אחר הבא מאלוהים).

*

לרד"צ הופמן אין פירוש כאן, לפי מה שראיתי (לפחות באתר בו הסתכלתי).

ספר שמות בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן.

זהו המשך ביאור התורה לפי שיטת התעודות, על פי ספרו של ריכארד אליוט פרידמן, ובתוספת הערותיו הביקורתיות של רד"צ הופמן.
חלק זה מוקדש לספר שמות, והוא ממשיך את החלק הקודם שהוקדש לספר בראשית, וראו את ההקדמה שם –

ספר בראשית, בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן

ספר בראשית

*

להלן החלקים שלו, כאשר שם הקישור מופיע אחריו, ולא לפניו –

שמות א בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן

שמות א

שמות ב בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן

שמות ב

שמות ג בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן

שמות ג

https://dailyverses.news.blog/2021/11/04/%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%93-%d7%91%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a2%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a4%d7%99-%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%93%d7%9e%d7%9f-%d7%95%d7%a8%d7%93%d7%a6-%d7%94/

שמות ד

https://dailyverses.news.blog/2021/11/04/%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%94-%d7%91%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a2%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a4%d7%99-%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%93%d7%9e%d7%9f-%d7%95%d7%a8%d7%93%d7%a6-%d7%94/

שמות ה

https://dailyverses.news.blog/2021/11/04/%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%95-%d7%91%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a2%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a4%d7%99-%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%93%d7%9e%d7%9f-%d7%95%d7%a8%d7%93%d7%a6-%d7%94/

שמות ו

https://dailyverses.news.blog/2021/11/07/%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%96-%d7%91%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a2%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a4%d7%99-%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%93%d7%9e%d7%9f-%d7%95%d7%a8%d7%93%d7%a6-%d7%94/

שמות ז

https://dailyverses.news.blog/2021/11/07/%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%97-%d7%91%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a2%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a4%d7%99-%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%93%d7%9e%d7%9f-%d7%95%d7%a8%d7%93%d7%a5-%d7%94/

שמות ח

שמות ט בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"ץ הופמן

שמות ט

https://dailyverses.news.blog/2021/11/08/%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%99-%d7%99%d7%90-%d7%91%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a2%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a4%d7%99-%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%93%d7%9e%d7%9f-%d7%95%d7%a8%d7%93/

שמות י-יא

https://dailyverses.news.blog/2021/11/08/%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%99%d7%91-%d7%91%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a2%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a4%d7%99-%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%93%d7%9e%d7%9f-%d7%95%d7%a8%d7%93%d7%a5/

שמות יב

https://dailyverses.news.blog/2021/11/08/%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%99%d7%92-%d7%91%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a2%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a4%d7%99-%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%93%d7%9e%d7%9f-%d7%95%d7%a8%d7%93%d7%a6/

שמות יג

https://dailyverses.news.blog/2021/11/08/%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%99%d7%93-%d7%91%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a2%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a4%d7%99-%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%93%d7%9e%d7%9f-%d7%95%d7%a8%d7%93%d7%a6/

שמות יד

https://dailyverses.news.blog/2021/11/08/%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%98%d7%95-%d7%91%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a2%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a4%d7%99-%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%93%d7%9e%d7%9f-%d7%95%d7%a8%d7%93%d7%a6/

שמות טו

https://dailyverses.news.blog/2021/11/08/%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%98%d7%96-%d7%91%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a2%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a4%d7%99-%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%93%d7%9e%d7%9f-%d7%95%d7%a8%d7%93%d7%a6/

שמות טז

https://dailyverses.news.blog/2021/11/08/%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%99%d7%96-%d7%99%d7%97-%d7%91%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a2%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a4%d7%99-%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%93%d7%9e%d7%9f-%d7%95%d7%a8%d7%93/

שמות יז-יח

שמות יט בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן – מעמד הר סיני

שמות יט

https://dailyverses.news.blog/2021/11/09/%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%9b-%d7%9b%d7%92-%d7%91%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a2%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a4%d7%99-%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%93%d7%9e%d7%9f-%d7%95%d7%a8%d7%93/

שמות כ-כג

https://dailyverses.news.blog/2021/11/09/%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%9b%d7%93-%d7%91%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a2%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a4%d7%99-%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%93%d7%9e%d7%9f-%d7%95%d7%a8%d7%93%d7%a6/

שמות כד

https://dailyverses.news.blog/2021/11/09/%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%9b%d7%94-%d7%9e-%d7%91%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a2%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a4%d7%99-%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%93%d7%9e%d7%9f/

שמות כה-מ

שמות כה-מ בתורת התעודות, לפי פרידמן.

פרקים כה-ל וכן לה-מ (וגם לד, כט-לה), שבהם בא תיאור המשכן, הם כולם ממקור P, המקור הכוהני.
אבל באמצע מופיע סיפור חטא העגל, שהוא ממקורות אחרים –
פרקים לב-לג – ממקור E.
פרק לד, א-כח – ממקור J, למעט כמה הוספות עורך (בהדגשה) –
א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ.

ד וַיִּפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים.

בפרק מ גם מסתיים ספר שמות, ולאחיו בא ויקרא, שאף הוא ממקור P.

*

פרידמן מעיר –
כו, א –
הצגתי עדויות שהמשכן, כפי שהוא מוצג בפרק זה, מתאים במידה למרחב תחת הכנפיים של הכרובים בתוך קודש הקודשים במקדש שלמה. זה, ביחד עם הראיות הטקסטואליות, ההיסטוריות והארכיאולוגיות, מביא למסקנה שהמשכן הוא היסטורי והיה ממוקם במקדש זה – אבל לא במקדש השני, שלאחר הגלות. זה מוביל לטענה שהטקסטים של P הנדרשים להצגת המשכן כמקום הקרבת קורבנות ועריכת טקסים, היו חייבים להיכתב בזמן שהמקדש הראשון עדיין עמד, לפני גלות בבל וחורבן המקדש.
ראו על כך במבוא.

לא, יח –
הביטוי 'אצבע אלוהים' מופיע בעוד פסוק של P – שמות ח, טו – אבל לא ב-J או ב-E. ציון ה'עדות' הוא גם אופייני ל-P. וכן ההר מכונה סיני, כשמו ב-P וב-J, אך לעולם לא ב-E, או D.
קטע זה מתחבר לקטע הבא של P, בשמות לד, כט.

לב, ד –
לשורת הקשרים בין עגל הזהב של אהרון וזה של ירובעם – ראו במבוא ובהערה לשמות כד, א, ובהערה הבאה.

לב, ד המשך –
אלו המילים ('אלו אלוהיך ישראל' וכו') שירובעם אומר עם עגל הזהב שלו בבית אל, במלכים א, יב, כח.

לב, כה –
המילה 'פרעם' מזכירה את 'פרעה', וזו דוגמה לאזכור ב-E. מופיע גם ב-J, אבל לא ב-P או D.

לג, ז –
משה מזיז את האוהל אל מחוץ למחנה כאן בשמות לג, ז-יא (E), אבל האוהל לא נבנה עד שמות לו (P)!

לג, יא –
כאן ב-E יהושע מתואר כנמצא בתוך אוהל מועד. אבל זה סותר את P, שבו אסור לאף אחד שאינו כהן לעולם להיות באוהל. העונש על העבירה על כך הוא מוות (במדבר א: נא; ג: י, לח; יח: ה, ז).

לג, כג –
ההתגלות האלוהית למשה נאמרת קודם כאן ב-E, אבל היא מתרחשת ב-J, בפרק הבא. RJE אפשר ששילב את שני המקורות האלה ב-לג, יב-כג בדרך כזו, שעכשיו קשה, אולי בלתי אפשרי, להפריד ביניהם.

לד, א –
הלוחות של E נשברו, ועתה מתחיל סיפור הלוחות של J. בטקסט המשולב JE זה יהיה מוזר לתאר את אלוהים רק מצווה את משה להכין לוחות, כאילו אין היסטוריה לדבר, אז RJE מוסיף הסבר שיש תחליף ללוחות הקודמים שנשברו.
ב-E לא נאמר מעולם על הלוחות שנשברו שהם הוחלפו. זה מעלה את הסברה, כי לפי E, הארון שבמקדש ביהודה הכיל לוחות שבורים, או לא הכיל לוחות בכלל. כמו במקומות אחרים, למקור של הממלכה הצפונית, E, היו סימבולים דתיים שונים מזה של הממלכה הדרומית. וראו במבוא.

לד, ז –
הנוסחה הידועה הזו ב-J (שלוש עשרה מידות האל) מדגישה את הרחמנות על פני הצד הקנאי של האל – רחמים, חסד, טוב. כפי שצוין במבוא, P מעולם לא משתמש במילים אלו, או מילים אחרות הקשורות בחסד ורחמים, אלא הוא מדגיש יותר את הצד הקנאי של אלוהים. זו דוגמה חשובה לדרך המיוחדת שבה התנ"ך הופך להיות יותר מסך מרכיביו, כאשר העורך משלב מקורות שונים. J (וכן E ו-D) מדגיש את צד החסד של האל, בעוד P מדגיש את הצד הצודק. הגרסה הסופית והמאוחדת של התורה עכשיו מביאה את שני הצדדים ביחד, באיזון חדש, מציירת את האל כנע בין היותו צודק להיותו רב חסד – ודבר זה הוא אלמנט מרכזי בתפיסת האל ביהדות ובנצרות מאז.

לד, כח –
שמות לד, יד-כו הוא גרסת J של עשרת הדיברות. זה נעשה מפורש לגמרי בפסוקים כז-כח – כז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל. כח … וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים.
שני הדיברות הראשונים ומצוות השבת – יש להן מקבילות בגרסאות האחרות של עשרת הדיברות – בשמות כ ובדברים ה – על אף שהמילים שונות. שבע המצוות האחרות כאן הן שונות לחלוטין.

לד, כט –
כמה סימנים של P נמצאים בקטע זה – ההתייחסות ל'ארון העדות', הבולטות של אהרון, הזיהוי של ההר כסיני, ההתייחסות לאספה ולראשה. (?). החלק הזה מתחיל היכן שהקטע הקודם של P נגמר. זה זורם בהמשכיות כאשר מסירים את הקטעים של J ו-E.
יש לציין שכאן ובשמות לא, יח P לא מדבר על עשרת הדיברות. הלוחות נקראים 'לוחות העדות', ולא מספרים לנו מהי ה'עדות'.

*

ספר ויקרא כולו, פרקים א-כז, הוא ממקור P, המקור הכוהני, למעט מספר הוספות של העורך –
ויקרא כג, לט-מג.
ויקרא כח, לט-מה.

לפרידמן מספר הערות עליו (בעמ' 200, 204, 218, 223, 228 – על הוספת העורך הראשונה, 229, 235 – על הוספת העורך השנייה), אך אדלג עליהן בינתיים.

גם את הערותיו של רד"צ הופמן לא אביא פה.

*

ומקור P ממשיך גם בתחילת ספר במדבר, פרקים א-י, כז. וגם כאן הוספות עורך –
במדבר ג, א
במדבר ט, טו-כג.
במדבר י, יג.
במדבר י, כח. – חתימת חלק זה של מקור זה, והתחלת המקור הבא.

וגם בו הערות של פרידמן, בעמ' 241 ו-256. אך גם על כך אדלג, בינתיים.

*

גם על ספר דברים אדלג בינתיים, למרות שפרידמן מחלק אותו לשני מקורות דויטרונומיסטיים, ד1 ו-ד2, וכן את חלק המצוות שבו, בדברים יב-כה, הוא משייך למקור J. גם בסוף הספר יש מעט התערבות של מקורות J ו-E, וזאת מלבד הוספות עורך שונות. לפרידמן הערות רבות עליו.

שמות כד בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן.

פרק כד רובו ממקור E, כמו הפרקים שלפניו, אך הוא מסתיים בצורה שונה, שאותה אציג –

שמות כד –
מקור E –
יב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם. יג וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים. יד וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם. טו וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר

מקור P –
וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר. טז וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְהוָה עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן. יז וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְהוָה כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. יח וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן

עורך R –
וַיַּעַל אֶל הָהָר

מקור J –
וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.

הפרקים הבאים הם מ-P.

*

פרידמן מעיר –
כד, א –
יש לציין את העובדה המעניינת, שבניו של המלך ירבעם הם נדב ואביה (מלכים א, יד: א, כ), ובניו של אהרון הם נדב ואביהו. השמות של בניהם של שני מכיני עגלי הזהב בתנ"ך הם כמעט זהים. זה רק חלק משורת הקשרים בין עגלי הזהב של אהרון ושל ירבעם. ראו הערה על שמות לב, ד.
יש לציין עוד, כי ב-E רק שני בנים אלה של אהרון ידועים – נדב ואביהו. ב-P נדב ואביהו נהרגים, ויש בן שלישי, אליעזר, שנעשה היורש של אהרון ככהן גדול. ראו ויקרא י, א-ב.

כד, א המשך –
יש קשרים הדוקים בין סיפור זה של E על ההתגלות בהר חורב, בשמות כד, ובין הסיפור של E על עקדת יצחק בבראשית כב. לשני הסיפורים יש שרשרת של עשר פעלים משותפים – 'ויאמר', 'ויקח… ויערוך (?)', 'וישכם בבוקר', 'ויבנה מזבח', 'ו… (?) ידו', 'והיה', 'ויקומו', 'ויבואו', 'ויראו/ויראה' (יתכן אי דיוק בתרגום – השוו במקור).
כאן בשמות משה אומר לזקנים – 'שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם' (פסוק יד), ושם אברהם אומר את אותן מילים לנערים המשרתים. וכאן גם כן מופיעים 'נערים'.
שני המקומות משתמשים במילה 'מרחוק', שניהם משתמשים במילה 'להשתחוות', גם משה וגם אברהם עולים על הר, שניהם 'מעלים עולה'.
בבראשית אברהם מקבל שכר 'כי עשית זאת', והאנשים בשמות מבטיחים כאן 'כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה' (פסוק ג). אברהם מקבל שכר 'כי שמעת בקולי', וכאן בשמות האנשים 'אמרו בקול אחד… נעשה/ נקשיב'.
כמות גדולה כל-כך של קשרים היא עוד ביסוס של E כמקור עצמאי. הוא יצירה ארוכה, מלאה בקשרים ספרותיים. כאן המחבר משתמש בהקבלות של מילים, פסקאות ואלמנטים בסיפור כדי לקשור בין שתי הסצנות הגדולות של התקשרות עם האלוהי.

ועל כד, יח –
יש לציין את החזרה על המילים 'וַיַּעַל אֶל הָהָר' בפסוקים טו ו-יח, והטקסט בפנים משתנה מ'הר האלוהים' של E ל'הר סיני' של P. והוא מתייחס ל'כבוד יהוה', הידוע מ-P.

*

רד"צ הופמן כותב באריכות על פסוק א – ראו שם. ובפסוק ז נגמר פירושו, וכותב המעתיק בהערה –
כאן מסתיים כתב-היד שהיה בידי, ומכיוון שגב הכריכה נתלש אי-שם, נתפוררה השורה האחרונה של כתב היד ולא ניתן לפענחה (המ׳).

שמות כ-כג בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן.

עשרת הדיברות, בשמות כ, א-יג (אצל פרידמן א-יז, חלוקת פסוקים שונה), הן לפי פרידמן ממקור חיצוני, למעט שני פסוקים מאת העורך – פסוק א ופסוק  י (הסבר השבת. אצל פרידמן הוא יא). המשך הפרק, יג-כב (אצל פרידמן יח-כו), הוא ממקור E.
כך גם הפרקים הבאים, פרשת משפטים, הם ממקור E – פרקים כא, כב, כג, וכן כד: א-טוa. ולאחר מכן מתחיל מקור P. אלא שעל פרק כד אכתוב בנפרד.

*

פרידמן מעיר –
כ, א –
הטקסט של עשרת הדיברות כאן לא נראה שמתאים לאף מקור עיקרי. זה כנראה מסמך עצמאי שהוכנס כאן על-ידי העורך. בגרסה מעט שונה נעשה שימוש על-ידי ההיסטוריון הדויטרונומיסטי בדברים ה.

כ, יא –
ההבדל המשמעותי ביותר בטקסט של עשרת הדיברות כפי שהוא מופיע כאן וכפי שהוא מופיע בדברים ה, היא הסיבה הניתנת לביסוס מצוות השבת. כאן – כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְהוָה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ – מצביע על סיפור הבריאה של P. בדברים זה – (יד) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת.

כא, א –
שמות כא, א – כג,יט הוא קובץ חוקים הידוע כ'ספר הברית'. הוא היה במקור מסמך נפרד ועצמאי, אבל E עושה בו שימוש כחלק מעבודתו של E.

*

רד"צ הופמן מעיר –
פירושו של רד"צ הופמן לשמות כ, א הוא ארוך מאוד מאוד, ולא אוכל להביאו כאן. מה גם שהוא מתייחס שם לעניינים שונים מאלה המעסיקים אותנו כאן. ושם בהערה האחרונה, מספר 47, הוא מתייחס גם לחלוקת הפסוקים השונה.

ולמעשה, כל הפירוש שלו לפרק זה הוא ארוך מאוד ומאוד, על כן אני מושך ידי מעיון בפירושו. הרוצה ימצא אותו באתר 'על התורה', שיש קישור אליו בויקיטקסט.

גם מכאן ולהבא אביא אותו בצורה מבוקרת הרבה יותר, אם בכלל.

כאן גם אוכל לסכם, שברוב המקרים דבריו לא שיכנעו אותי, אף כי יש לו הערות מעניינות, והוא גם עזר לנו להבין את חלוקת הביקורת היכן שפרידמן לא מרחיב.

בתחילת ספרו של פרידמן יש מבוא, ובו בסופו הוא מציג שבע ראיות לנכונות של ביקורת המקרא. אותי הן שכנעו מאוד. ובמיוחד צריך לשים לב לראיה האחרונה – השילוב וההתאמה בין כל האספקטים השונים בחלוקה המוצעת.

לצערי, לא אוכל להביא את דבריו של פרידמן כאן, מפאת אריכותם.