שמות יט בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן – מעמד הר סיני.

רגיל – J.
מודגש – E.
נטוי – עורך.
יצויין במילים – P.

שמות יט –
פסוק ראשון מ-P –
א בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. 

ב וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר

וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר. ג וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְהוָה מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. ד אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. ה וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. ו וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ז וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְהוָה. ח וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְהוָה. ט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְהוָה. 

י וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם. יא וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְהוָה לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי. יב וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת. יג לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר. יד וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם. טו וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה. טז וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר

וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. יז וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר. 

יח וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד. 

יט וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל. 

כ וַיֵּרֶד יְהוָה עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא יְהוָה לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה. כא וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל יְהוָה לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב. כב וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל יְהוָה יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם יְהוָה. כג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ. כד וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ (עורך) וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל יְהוָה פֶּן יִפְרָץ בָּם. כה וַיֵּרֶד מֹשֶׁה אֶל הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם.

*

פרידמן מעיר –
יט, כד –
הציווי שאהרון יעלה ביחד עם משה לא מבוטא כאן ב-J. אהרון לא הוזכר אף פעם עד לנקודה זו ב-J. למעשה, אהרון לא מוזכר אף פעם ב-J מלבד בפסוק זה. יותר מזה, אהרון לא עולה ביחד עם משה ב-J. בפעם הבאה כשמשה עולה להר ב-J, אלוהים אומר לו – 'וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ' (שמות לד, ג). זה רק ב-E שאהרון (ואחרים) עולים עם משה (כד, א). לכן, נראה שהעורך הוסיף כאן כדי להתמודד עם העובדה שעליית משה ב-E ביחד עם אהרון ואנשים אחרים עכשיו נכנסת לפני הסיפור של J של העלייה שמשה עושה לבדו בשמות לד. העורך שהוסיף זאת יכול להיות או R או RJE.

*

רד"צ הופמן מעיר –
יט, א – על מיקום ההר –
11. רובם של החוקרים מקבלים את מסורתם של הנזירים שמאז יוסטיניאן, לפיה ההר שבו ניתנה תורה הוא ג׳בל מוסא שבמרכז הרי סיני. הנוצרים קוראים לרמה הגבוהה ביותר בדרום: סיני, ולחלק הדרומי הנמוך ביותר – חורב. לרגל ההר הזה, בין בקצהו הדרומי ובין בזה הצפוני, מישורים המתאימים לחניה של ציבור גדול. באשר למקומו של מדבר סיני והר סיני ישנן אפוא בין הגיאוגראפים שתי דעות עיקריות: האחת, זו של Robinson, Roediger, Tischendorf ועוד – ההר ראס-אס-ספספה (כלומר פסגת עצי הערבה) הוא הר מתן-תורה, ומישור אר-רהא הגדול שבצפון-מערבו הוא מקום חנייתם של בני ישראל. ברם-החוקרים החדשים וגיאוגראפים כמו Ritter, Strauss ואחרים סוברים, שהמישור אר-רהא זהה עם רפידים, משם נסעו בני ישראל מזרחה, דרך ואדי אש-שייך, ומשם דרך ואדי סבאיה, שנמשך בתחילתו לדרום-מערב ולאחר מכן מערבה ומביא אל מישור אס-סבאיה, ומישור זה שאורכו ׳12000 ורחבו ׳1400-׳1800 הוא מדבר סיני. סיני הוא אפוא הרמה הדרומית של ג׳בל מוסא, בדרום-מזרח מסוספיה, והיא הרבה יותר גבוהה מן הלה (הלה ׳6432 וההוא ׳7030-׳7035). בירחונו של Graetz (שנת 1878, עמ׳ 327) מובאת דעה חדשה זו של Lepsius לפיה סיני זהה עם זרבאל.

*

יט, ח –
הערה 3. Ewald (כרך 2, עמ׳ 84 במהדורה ראשונה) סבור, שפסוק ט הוא אינטרפולציה של ״המספר הרביעי״, משום שפסוק זה אינה אלא חזרה על תוכנו של פסוק ח, ומעין זה גם Dillmann. ואולם, דומה שרק הסיפא – ״ויגד משה״ – חוזר על ״וישב משה״ שבפסוק ח, בעוד שכל היתר טרם נאמר. גם הביטוי ״עב הענן״ שבמקומו נאמר להלן פסוק טז ״ענן כבד״ מהווה בשביל Ewald סימן לקיום מחבר אחר. אבל לא מובן לנו כלל, למה לא ישתמש אותו המחבר עצמו בביטויים שונים להבעת מונח אחד, ומה גם כשמדובר בנאום בעל תוכן נשגב כל כך כמו כאן. הן אנו רואים להלן (שמות כ׳:י״ז) גם את הביטוי ״ערפל״ במקום ״עב הענן״ ובמקום ״ענן כבד״. לפי Ewald מכיל פסוק זה גם מחשבות זרות, רעיון המבוסס על הדוֹגמה שקבעה Ewald, ואשר לפיה רק ״המספר הרביעי״ הבליט באופן מיוחד את האמונה במשה כנביא ה׳, ומחמת הפסוק ״וגם-בך יאמינו לעולם״ (שמות י״ט:ט׳) מיוחס גם פסוקנו ל״מספר״ זה דווקא. אך מכיוון שאיננו מחויבים להאמין לדוֹגמה זאת, אין לנו כל סיבה שלא לטעון, שמיד עם מתן-תורה הבליט ה׳ את ענין האמונה במשה כל כך, משום שאותו קבע להיות מוסרה של תורה זו לעם ישראל. והנה מכיוון שהתורה לא תוחלף על ידי איש גם בעתיד הרחוק, צריכים ישראל להאמין במשה לעולם, על ידי שישתכנעו בעצמם באמיתת נבואתו. נותר אפוא רק הקושי שבמלים ״ויגד משה״ שיש בהן לכאורה משום חזרה על האמור קודם, והוא אינו מסולק על ידי הנחתו של Ewald, שהרי בסופו של דבר צריך למצוא סיבה כלשהי לכך שה״עורך״ האחרון, המכונה ״המספר החמישי״, כתב אותו הדבר פעמיים. Strack רוצה מטעם זה למחוק את הפסוק ט כולו, אך אין זה אלא שרירות-לב.

הערה 6. אלו היינו מוחקים את הפסוק ט לגמרי, כהצעת Strack, ראה הערה 28, הייתה באה לנו הופעת ה׳ כאן בלא הכנה ובלא סיבה.

*

יט, כא –
הערה 1. Ewald רואה בשישה פסוקים אלה (כ׳-כ״ה) משום אינטרפולציה של ״המספר השלישי״, וזאת משום שהם מספרים – ללא כל סיבה נראית לעין – על עליה וירידה נוספות של משה (הרי לפי הפסוק יב אכן כבר הופרד-הוגבל העם מן ההר במידה מספקת). גם Knobel אשר רואה בכל הפרשה, היינו פרקים יט-כד, משום הוספה של ״המשלים״, סובר שעד הפסוק יט השתמש הלה ב״ספר המשפטים״ כמקור, בעוד שאת הפסוקים כ-כב ו-כד-כה הוא שאב מ״ספר המלחמות״. ואלו הפסוק כג גם הוא תוספת ״המשלים״ אשר איחד את דברי שני ״המספרים״. לדעתו סותרים שני המקורות זה את זה ואף-על-פי כן הביאם ״משלים״ זה של כתבי-היסוד כאחד. אנחנו ננסה לראות תחילה, מה הן הסתירות שהעלה Knobel‏. (1) ״המספר הראשון״ סיפר זה עתה שה׳ ירד ודיבר אל העם, ואינו יכול אפוא לספר עתה שה׳ עלה אל ההר וקרא למשה לעלות אליו; (2) האזהרה הנוספת שייכת ככל הנראה אל הסיפור שלפני ירידת ה׳ אל ההר, והיא מקבילה לאמור בפסוקים י-יג; (3) רק ״המספר השני״ מוסר על עליות אחדות של משה אל ראש ההר, כמו כ״ד:ט״ז ואילך, ו-ל״ד:ב׳. ״המספר הראשי״ לעומת זאת מספר על עלית משה לראש ההר רק פעם אחת – ל״ג:כ״א – והוא בשעת גילוי השכינה שביקש, וראה כ׳:כ״א; (4) ״המספר השני״ כבר מכיר ״כהנים״ – אהרן ובניו והלויים, ואלו המספר הראשון, ״הראשי״, אינו מכירם (השוה כ״ד:ה׳); (5) אצל ״המספר הראשי״ אין העם רואה אלא ״קולות וברקים וענן כבד… וקול שופר חזק מאד״ (שמות י״ט:ט״ז), אבל אינו רואה את כבוד ה׳, חסד אשר מוענק למשה בלבד, על פי בקשתו וכסימן למציאת חן מיוחד (שמות ל״ג:י״ז ואילך), בעוד שלפי ״המספר השני״ רואים נציגי העם, ואפילו העם כולו, את כבוד ה׳ (שמות כ״ד:י׳,י״ז); (6) ״המספר השני״ משתמש בשם ה׳ בלבד, ואלו ״המספר הראשי״ משתמש לעתים גם בשם ״אלהים״.
ועתה נביא תשובותינו לכל אחת מן ההערות האלה: (1) הפסוקים כ-כה רק מספרים בפרוטרוט מה שנאמר באורח כללי בפסוק יט – ״משה ידבר והאלהים יעננו בקול״. אחר שנאמר תחילה באורח כללי, שמשה דיבר בשעת השמעת קול השופר וה׳ ענה לו בקול, כלומר ה׳ נתגלה לו למשה בנוכחות העם ואז גם דיבר עמו, מסופר בפרוטרוט, מה ואיך דיבר ה׳ עם משה. לפיכך צריך לומר דווקא קודם שאכן ה׳ ירד ״אל-ראש ההר״. אמנם ״והר סיני עשן כלו״ (יח), כבוד ה׳ התפשט על ההר כולו, אך ראש ההר נועד להיות המקום שבו ידבר ה׳ עם משה, במקום ״עב הענן״ ו״ערפל״, ורק משה נמצא ראוי לגשת שמה, כמו שהמשכן כולו מלא כבוד ה׳ היה, ואף על פי כן רק קודש הקדשים, ״מבין שני הכרובים״ (שמות כ״ה:כ״ב) נועד להתגלות אל משה ולדיבור עמו. (2) נראה שמקומן של האזהרות שבפסוקים כא-כב הוא אחרי ירידת ה׳ על ראש ההר, שהרי כבר קדמה להן זו שבפסוקים י-יג, עליה מוסבים דברי משה בפסוק כג. Knobel שרוצה בהחלטיות רבה לומר, שפרק כא מקביל לפסוקים י-יג, נמצא במצוקה בגלל פרק כג זה ומגיע בסוף למסקנה שזוהי תוספת ״המשלים״, כאמור. אך גם אם נניח שאמנם כן הוא, הרי צריך לומר ש״משלים״ זה, אשר שני הניסוחים היו לפניו בשלימותם, לא שם לב לכך שהאזהרות הללו מצויות בשניהם, מקבילות זו אל זו, וכי נאמרו באותו הזמן, והוא רוצה להכיר זאת מתוך רסיסי הדברים ש״המשלים״ שמר עליהם! ועוד. אם אמנם נסיר את הפסוק כג, כדברי Knobel, משום היותו תוספת ״המשלים״, כיצד נסביר את ״ויאמר״ וגו׳ והאזהרה ״רד״ הבאה פעמיים – כא ו-כד? (ושמא גם פסוק כד הוא ״תוספת״?). ועוד. בפסוק כא כלל לא מוזכר תוכנה של האזהרה, והרי זה הוכחה, שתוכנה כבר היה ידוע מן האמור בפסוק יב, ומכאן הוכחה להיות המחבר של פסוקים אלה אחד בלבד, שהרי ״פן-יהרסו״ מניח כידועה את ההגבלה בפסוק יב. מסתבר שטעמה של האזהרה החוזרת לעם הוא דווקא בציווי אל משה לעלות אל ראש ההר (פסוק כ), ציווי שעלול היה להביא את העם לפרוץ את הגדר כדי לעלות אחריו אל ראש ההר, כמוהו. ועוד תכלית היתה לאזהרה החוזרת הזאת, והיא להפגין קבל- עם ועדה שמשה מופלה לטובה הוא, וכי הוא ורק הוא נמצא ראוי לקירבת ה׳ למען יאמינו בו לעולם. (3) לפי האמור ב-(1) מניח גם ״המספר הראשון״ למשה לעלות אל ראש ההר, שהרי ״עב הענן״ (ט) אינו אלא ראש ההר, וזו גם משמעותו של ״ערפל״ (שמות כ׳:י״ז). עצם הקריאה אל משה לעלות אל ראש ההר אינה בלתי-צפויה, שהרי כבר אמר לו ה׳ (ט) ״הנה אנכי בא אליך בעב הענן״. (4) באשר לכהנים המוזכרים, ראה בפנים, להלן. (5) מאד מגוחכת נראית לנו הנחתו, שמה שראו זקני ישראל והעם כולו, כאמור להלן (שמות כ״ד:י׳,י״ז), הוא אשר מבקש משה לראות (שמות ל״ג:י״ח), ואף הלא ניתן לו רק באורח חלקי. והרי שם (כ) נדחית בקשתו במלים ״לא תוכל לראת את-פני, כי לא-יראני האדם וחי״, משמע שהבקשה ״הראני נא את-כבדך״ (יח) מוסבת על ראיית פני ה׳ (לא כבוד ה׳), ואלו ראיית כל עם ישראל את כבוד ה׳ מתוארת במקרא פעמים לא מעטות, כגון ט״ז:י׳, ויקרא ט׳:כ״ג, במדבר י״ד:י׳, ט״ז:י״ט, י״ז:ז׳, כ׳:ו׳. חייב היה Knobel ללמוד מכאן שלא רק ״המספר השני״ מניח לו לעם לראות את כבוד ה׳, כי בכל מקום שמדובר בו בהופעה יוצאת מן הכלל של ה׳, יש מקום לדיבור על הופעת כבוד ה׳, והרי לפי ישעיהו (ו׳:ג׳) ״מלוא כל-הארץ כבודו״ אכן מלא המקום כולו כבוד ה׳ (במובן הרחב). (6) Knobel מודה שהפסוק כ״ד:י׳ הוא משל ״המספר השני״, כלומר שגם אצל זה בא השם אלהים, אלא ששם זה שם משמעו כבוד ה׳: דמות ה׳ המוקפת אור וזוהר. אך מי, אם כן הוא הדבר, יאמר ל- Knobel שגם אצל ״המספר הראשון-הראשי״ המדומה אין לשם זה אלא משמע זה? הרי בכל מקום בפרשתנו הוא יסבול משמע זה. ורק בדרך אגב יצוין שלא כאן המקום להאריך באשר לחילופי השמות ה׳ ואלהים במקרא, כי ענין זה מקומו במבוא לספר בראשית [מבוא שלא נכתב, או לפחות לא הגיע אלינו; ראה בענין זה למעלה פרק ג הערה 20 – (המ׳)]. – בזה סולקו נימוקיו של Knobel לשני מקורות לפרשה שלפנינו. אך ראוי להביא כאן גם כמה הוכחות חיוביות לאחדותה:
(1) אף כי אין לבנות במידה רבה על מספרים, דומה שאין זה מקרה שגם בפרקנו, פרק יט, שיש לראותו כמבוא לעשרת הדברות, מצויים עשרה דיבורים-נאומים – חמישה שלו ית׳ וחמישה של משה. ואין זה יכול להיות מקרה, בדומה למספר עשרה של המאמרות אשר בהם נברא העולם (אבות ה׳:א׳ – המ׳). דיבורי ה׳ בפרקנו הם הפסוקים ג׳ ואילך, ט׳:י׳ ואילך, כ״א, כ״ד, ואילו דיבוריו של משה הם הפסוקים ז׳, ט׳, כ׳, כ״ג, כ״ה (פסוק ח׳ אינו דיבור של משה, ראה שם).
(2) המשפט ״משה ידבר והאלהים יעננו בקול״ (יט) מניח בהכרח את קיומו של דו-שיח בינו ית׳ ובין משה. והנה, אם אמנם יבואו – אצל ״המספר הראשון״ – עשרת הדברות מיד אחרי משפט זה, כפי שסובר Knobel, כי אז לא נדע, מה פתרון למלים ״משה ידבר״, כי נתקשה לקבל את דעתו של Knobel שפתרונן הוא – משה מזמין את ה׳ לומר את דברו, וה׳ עונה באמירת עשרת הדברות.
(3) הפסוקים כ-כה מניחים במידה רבה את קודמיהם כידועים: ״העד בעם״ מניח את תוכן האזהרה כאמור למעלה, ״יהרסו״ המוסב על הגדר המגבילה, ובסוף פסוק כג החוזר אל פסוק יב מוכיחים את אחדותו של הפרק כולו, ואי אפשר לייחסו ל״משלים המאחד״ כפי שכבר הראינו. גם אין פסוק זה חיקוי משועבד של פסוק יב. אדרבה, יש בו כמה וכמה סימנים של עצמאות – ״ההר״ במקום ״העם״, התוספת ״וקדשתו״; האזהרה מוזכרת כמופנית אל הרבים – ״העדתה בנו״ ולא כמו ״והגבלת״ שבפסוק יב הבא בלשון יחיד, כך שבאמת קשה לראות בפסוק זה תוספת של ״מספר משלים ומאחד״.

*

יט, כד –
1. גם Knobel סבור, שמשפט זה זהה עם האמור להלן כ״ד:א׳ וכי אז גם על אהרן, נדב ואביהוא ושבעים הזקנים לעלות, אלא שכאן, כשאין עדיין ציווי מפורש, מוזכרות שתי הדמויות העיקריות בלבד.

שמות יז-יח בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן.

שמות יז-יח שייכים למקור E, למעט שתי חריגות –
יז, א הוא משל העורך.
וב-יח, ב, המילים 'אחרי שילוחיה' הם משל עורך המשנה RJE.

*

פרידמן מעיר –
יז, ח –
יהושע מוזכר אחד-עשר פעמים ב-E, אבל אף פעם לא ב-J. זה מתאים לרעיון ש-E מקושר לממלכה הצפונית של ישראל, ו-J מקושר לממלכה הדרומית של יהודה. יהושע הוא גיבור צפוני, משבט אפרים.

יח, ד –
ההסבר של השם גרשום כאן ב-E הוא הכפלה של שמות ב, כב, ששייך ל-J. ב-J יש רק בן אחד. כמו כן, ב-J משה לוקח את בנו ואת ציפורה איתו למצרים. אבל עכשיו, ב-E, יתרו מגיע ומביא את ציפורה ואת בניהם, שהיו במדיין כל הזמן. המילים 'אחר שילוחיה' נראות כמילים שנוספו על ידי RJE לפתור את הסתירה הזו.

*

רד"צ הופמן מעיר –
יז, א –
1. לפי הביקורת שייך הרישא – עד ״ברפידים״ – למקור A, והכתוב משם ואילך למקורות B ו-C. אך קשה להבין, לשם מה צריך היה ״העורך״ לבנות סיפור זה מתוך שלושה מקורות שונים.

יז, טז –
5. רבים מן החדשים מתקנים וקוראים ״נס״ (במקום ״כס״) בשל ״נס״ שבפסוק הקודם, והם מפרשים: יד ישראל תהיה בנס-דגל ה׳ כדי להילחם בעמלק, אך גם Dillmann דוחה ביאור זה, ובדין.

יח, א –
5. כמובן שהמבקרים, אשר אינם יודעים לבאר את השינוי מן השם אלוהים לשם ה׳ אלא על ידי שיוך למקורות שונים, חייבים לעשות כן גם כאן, דהיינו לייחס את הרישא למקור B בעוד שהם מייחסים את הסיפא למקור C. אך קשה להבין, מה ביקש ״העורך״ להשיג בהוסיפו דווקא שם ממקור אחר. לנו מוכיח גם פסוק זה, כמו רבים אחרים, שאותו המקור משתמש בשני השמות הקדושים, וכי השינוי משם אחד לחברו אינו אבן-בוחן להפרדה למקורות שונים.

יח, ב –
5. לדעת המבקרים המלים ״אחר שלוחיה״ הן תוספת ״העורך״ אשר מבקש ליישב בדרך זו את הסתירה בין פסוקנו לבין האמור למעלה ד׳:כ׳. ברם, לא רק שבמקרה זה היה ״העורך״ מיטיב לעשות, אלו העיר למעלה הערה כלשהי ביחס להחזרתם של האשה והבנים, אלא שגם בפסוקנו היה – אחר אזכור שני הבנים – מתאים יותר לומר ״אחר שילוחיהם״. ואמנם הביטוי ״שילוחים״ אין משמעו פשוט החזרה אלא דווקא גירושין. השוה מיכה א׳:י״ד, ולפיכך נכון להסב את הביטוי על אשת משה דווקא.

יח, כה –
(כה) וַיִּבְחַ֨ר מֹשֶׁ֤ה אַנְשֵׁי־חַ֙יִל֙ מִכׇּל־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֛ם רָאשִׁ֖ים עַל־הָעָ֑ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת׃

2. על כן סובר III 415 Beitraege Hengstenberg, שבכל זה אין הכוונה אלא לחזור ולחזק את המבנה הארגוני-שבטי שהתרופף במצרים. לפיכך אין ״אלף״ כאן אלא דור מרובה נפשות, ומעין תארם של נשיאי י״ב השבטים ״ראשי אלפי ישראל״ (במדבר א׳:ט״ז). והשוה גם במדבר י׳:ד׳, יהושע כב, כ״א:ל׳, שמואל א י׳:י״ט. כשם שהמספר אלף משמש לציונו של דור, כך מציינים המספרים מאה, חמישים, עשרה משפחות גדולות או קטנות יותר. ברם, אין לכל זה רמז בכתוב.

שמות טז בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן.

פרק זה הוא ברובו של P, מלבד כמה חריגות –

שמות טז –
עורך –
א וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

מקור J –
ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא. ה וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם.

ובסוף הפרק, חצי הפסוק המודגש הוא מ-J –
לה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן. לו וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא.

*

פרידמן לא מעיר כאן.

*

רד"צ הופמן מעיר, באופן חלקי –
טז, כג –
כג וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַיהוָה מָחָר אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר.

1. לפי המבקרים שייך הפסוק ה למקור C, ואלו פסוקנו – למקור A, ועל כן הם חייבים להניח שבמקור A השמיט ״העורך״ דיבור זה, או שחוקת השבת מופיעה במקור זה כבר קודם לכן. ועל כל פנים עליהם להודות, שבפסוק ה אכן משה נצטוה על ענין השבת, שאם לא כן, אין להבין פסוק זה כלל.

טז, לה –
עד-באם אל-ארץ נושבת – אין קביעה זו חופפת בדיוק את הקביעה שבסיפא ״עד באם אל-קצה ארץ כנען״, שהרי לפי הקביעה הראשונה לא היה מן בארץ סיחון ועוג, ואלו בספר יהושע (ה׳:י״ח) מתואר שהמן פסק רק אחר שעברו את הירדן¹. צריך אפוא ליישב את הסתירה עם המפרשים הסוברים, כי בעבר-ירדן מזרחה ירד המן רק במידה שתוצרת הארץ לא הספיקה לצרכי העם, ופסק רק עם בואם לכנען,² או נאמר ש״ארץ כנען״ הוא ביאורה של ״ארץ נושבת״, בעוד ש״ארץ סיחון ועוג״ נחשבת עדיין למדבר, מכיוון שלא היה שם מזון כדי צרכי ישראל, ושם הוסיף המן לרדת במידת הצורך.

הערה –
1. אי-אפשר לקבל את הנחתו של Dillmann, שהקביעה הראשונה מקורה במקור C, ואלו השניה מן A, בשל הטעם הפשוט, ששום ״עורך״ לא היה מעמיד שתי קביעות סותרות זו ליד זו.

שמות טו בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן.

בשמות טו מופיעה 'שירת הים', והיא כולה ממקור J, לפי פרידמן. אבל המשך הפרק מורכב ממקורות שונים.

רגיל – J.
מודגש – E.
נטוי – עורך.

שמות טו
יט כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם וַיָּשֶׁב יְהוָה עֲלֵהֶם אֶת מֵי הַיָּם וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם.

כ וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. כא וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַיהוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. 

כב וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר

וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. כג וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה. כד וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה. כה וַיִּצְעַק אֶל יְהוָה וַיּוֹרֵהוּ יְהוָה עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם

שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. כו וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְו‍ֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְהוָה רֹפְאֶךָ.    

כז וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם.

*

פרידמן מעיר –
טו, א –
שיר זה, הידוע כשירת הים (או שירה של מרים), הוא יצירה עצמאית ועתיקה, אפשר שהיצירה העתיקה ביותר בתנ"ך העברי. כמו במקרה של הברכה של יעקב, המחבר של J משתמש בזה כמקור של מידע, וכולל את זה בעבודתו.
ראו עוד הערה לבראשית מט, א.

טו, כ –
מרים מזוהה כאחות אהרון, אבל לא כאחות משה. ב-E מרים ואהרון אינם אחיו של משה. רק ב-P אהרון ומשה מזוהים כאחים.

טו, כו –
בשמות טו, כו יש יותר קטעים שנשמעים דויטרונומיסטים מכל קטע אחר מבראשית עד במדבר. ועדיין, זה לא ברור ויכול להיות E, שיש לו גורמים דומים נוספים לשפה הדויטרונומיסטית.
ראו עוד הערה לשמות יב, כד.

*

פירושו של רד"צ הופמן לפרק זה חסר.

שמות יד בתורת התעודות לפי פרידמן ורד"צ הופמן.

סיפור קריעת ים סוף.
זה הפרק המורכב ביותר עד כה, והוא מערב שלושה מקורות. מצד אחד החלוקה עשויה להיראות שרירותית מאוד, אך מצד שני, אם נקרא את הסיפור של כל מקור בנפרד, כפי שמבקש פרידמן, באמת מתקבלים שלושה סיפורים שלמים ומובחנים. לשיפוטכם.
וכאן גם הופמן לא מסייע לנו, ולא מציג דעה נגדית מספקת, אלא דן בעניינים אחרים בפרק, ומתפלמס בעיקר עם דילמן. אך בכל זאת אביא את דבריו.

*

רגיל – P.
מודגש – E.
נטוי – J, ויצויין.

שמות יד –
א וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם. ג וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר. ד וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהוָה וַיַּעֲשׂוּ כֵן. 

נטוי –
ה וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם

וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ. 

נטוי –
ו וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ. 

ז וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ. 

ח וַיְחַזֵּק יְהֹוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה. 

נטוי –
ט וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם

וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ עַל פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן. י וּפַרְעֹה הִקְרִיב

נטוי –
וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד

וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה. 

יא וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. יב הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר. 

נטוי –
יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְהוָה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם. יד יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן.

טו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. טז וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה. יז וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת לֵב מִצְרַיִם וְיָבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו. יח וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהוָה בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו. 

יט וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם

נטוי –
וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם. 

כ וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל

נטוי –
וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה. 

כא וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם

נטוי –
וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה

וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם. כב וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. כג וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם כֹּל סוּס פַּרְעֹה רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו אֶל תּוֹךְ הַיָּם. 

נטוי –
כד וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף יְהוָה אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם. 

כה וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת

נטוי –
וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי יְהוָה נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם.

כו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל מִצְרַיִם עַל רִכְבּוֹ וְעַל פָּרָשָׁיו. כז וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם

נטוי –
וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר יְהוָה אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם. 

כח וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד. כט וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. 

נטוי –
ל וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם. לא וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְהוָה וַיַּאֲמִינוּ בַּיהוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ.

*

פרידמן מעיר תחילה בסוף הפרק הקודם –
יג, כב –
סיפורי J ו-P מציירים שתי תמונות שונות של אירועים בים. ב-J, בזמן שהמצרים רודפים את בני ישראל, אלוהים הודף את הים עם רוח סערה. אז אלוהים זורק את מחנה המצרים לתוך ההמולה, וכאשר המצרים מנסים להימלט הם רצים ישר לתוך האיזור היבש בים, ואלוהים מעלה עליו את מי הים, שמטביעים את המצרים הבורחים.
ב-P, בינתיים, הים נחצה, עם פיסת אדמה קטנה בין חומות מים, ובני ישראל חוצים דרך מעבר זה. המצרים מנסים גם כן לעבור דרך מעבר זה, אבל המים סוגרים עליהם.
שני הסיפורים, J ו-P, נקראים כסיפורים שלמים כאשר הם מופרדים. הסיפור של P חוזר על פרטי המיקום ועל כוח המצרים. P גם מכיל את הציטוט החוזר על 'הקשיית לב פרעה'.

ועל יד, כא –
בסיפור ים סוף של J, העברית משתמשת באותו ביטוי של אדמה יבשה – חרבה – שהיא משתמשת בו בסיפור המבול של J (בראשית ז, כב). בינתיים, בסיפור ים סוף של P, העברית משתמשת באותו ביטוי לאדמה יבשה – יבשה – שהיא משתמשת בו בסיפור המבול של P (ובסיפור בריאה) (בראשית א: ט, י; ח: יד).

*

רד"צ הופמן מעיר –
תחילה באריכות על שמות המקומות –

יד, ב –
שמות י״ד:ב׳

(ב) דַּבֵּר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְיָשֻׁ֗בוּ וְיַחֲנוּ֙ לִפְנֵי֙ פִּ֣י הַחִירֹ֔ת בֵּ֥ין מִגְדֹּ֖ל וּבֵ֣ין הַיָּ֑ם לִפְנֵי֙ בַּ֣עַל צְפֹ֔ן נִכְח֥וֹ תַחֲנ֖וּ עַל־הַיָּֽם׃

וישבו ויחנו – בני ישראל מצטווים עתה לשנות את כיוון מסעם אל המדבר ולחזור אל מערבו של ים-סוף.¹ כדי להכיר את מסעי בני ישראל לפי הדעות השונות בנידון, נחוץ להתבונן היטב בזירת ההתרחשות².

מגדל – מוזכר עוד בירמיהו מ״ד:א׳, יחזקאל כ״ט:י׳.³

בעל צפון – היה בוודאי מקום פולחן⁴.

הערות –
1. לדעת Dillmann זהה ההפנייה אל המדבר המוזכרת למעלה (שמות י״ג:י״ח) עם זו שבכאן, והוא רואה בכך הוכחה שיש כאן משום שני מחברים שונים, שכן לדעתו המדבר המוזכר למעלה הוא מדבר מצרים, במערבו של ים-סוף. ואולם בכל ספר שמות וגם ביתר ספרי המקרא שבהם מוזכרים מסעי ישראל, מתפרש ״מדבר״ – ביוונית – תמיד כמדבר-ערב ומדברו של חצי-האי-סיני הנמשך ממנו, ולא ייתכן שלמעלה (שמות י״ג:י״ח) מדובר במדבר אחר. ועוד, לעולם רק נמסרת הסיבה, למה הלכו דרך המדבר במקום ללכת בצפון-מזרח, דרך ארץ פלשתים, ושם לא יכולה להיות הכוונה למדבר מצרים (שבו הלכו רק זמן מועט) אשר בוודאי לא דרכו הלכו בדרך עקיפה לארץ-ישראל. רק כאן מתחילה החזרה מגבול מדבר-ערב לדרום-מערב.

2. האזור של מצרים והמדבר הגובל עמה אשר עשוי להיות האזור בו התרחשו הדברים, מותחם בצפון על ידי הים התיכון, במערב – על ידי קו הנמשך משפך הנילוס התנאיתי עד Memphis (מוף). את הגבול הדרומי אפשר לציין על ידי עמק המתמשך מן Besatice, כפר שבקרבת Fostat או Babylon עד לים-סוף, שם הוא מתקשר בשביל צר לרגלי הרי Ataka עד לעיר הנמל Suez. הגבול המערבי הוא מיצר סואץ ומדבר-ערב הגובל. בצפונו של המיצר מצוי האגם Menzaleh, במזרחו של זה העיר Pelusium ועוד יותר מזרחה אגם Sirbunis שבקצהו המזרחי נמצא ההר Kasios, אשר לידו, בכיוון מזרחה, מתמשך אגם גדול נוסף. ומיצר-סואץ דורש את תשומת-לבנו המיוחדת. לא הרחק מקצהו הצפוני של מפרץ ים-סואץ מצויים האגמים המרים שבקיצם הצפוני מצוי מחסום-הדיונות של Seraphium, ועוד יותר צפונה אגם Timsah (או אגם התנינים), שאליו משתפך – מכיוון הנילוס – ואדי Tumilath. צפונה יותר, נפרד מאגם Timsah על ידי מחסום – הדיונות הגבוה el-Giser, כלומר הגשר, מצוי אגם (= בירכת) Balah אשר ערוץ מים צר מחברו עם אגם Menzaleh. ליד ערוץ מים זה מובילה דרך-שיירות ממצרים מזרחה. מסעות בני ישראל מתחילים ברעמסס ומשם לסוכות. רעמסס היתה (לפי Naville) בין Bobastis של היום ובין Tel-el-Maskhuta, קרוב יותר אל Bobastis, בואדי Tumilath (ראה למעלה א׳:י״א). באשר לפיתום, שבוודאי היתה יותר מערבה, אגיפטולוגים מזהים אותה עם Tel-el-Maskhuta דהיום. והנה לסוכות, שאי-אפשר לזהותה בדיוק, אבל יש להניח כי היתה בשפתו הצפונית של אגם Timsah, הלכו בכיוון צפון-מזרח. מכאן הלכו לאיתם אשר בקצה המדבר, הנקרא בספר במדבר (ל״ג:ח׳) ״מדבר אתם״, ואלו להלן (שמות ט״ו:כ״ב) הלא נקרא ״מדבר שור״. צריך אפוא לחפש את אתם יותר מזרחה, קרוב למדבר at-Tih. משם פנו דרומה, במערבו של אגם Timsah, וליד האגמים המרים דרך המדבר המצרי עד לפני פי-החירות שבין מגדול והים שלפני בעל-צפון. והנה מכל הכינויים המובאים כאן מזוהה בוודאות רק אחד – הים שבכאן, הוא ים-סוף (ואולם אפשר להניח שלפני למעלה משלושת אלפים שנה הגיע ים-סוף יותר צפונה ואף כיסה את האגמים המרים, וכפי שמסבירים חוקרים בימינו). יוצא, שאפשר לחפש את מקום מעבר ישראל דרך ים-סוף החל באגמים המרים ודרומה, אך אין להדרים יתר על המידה לפי שלא היתה להם חניה בין פי החירות ובין איתם, כאמור בספר במדבר (ל״ג:ז׳). וגם אין לחפש את מקומו צפונה מדי, שם הלכו לעתים ועברו לפי המסורת את הים ביום שביעי של פסח. מכל מקום, לשוא יטרחו לזהות את המקום באורח מדויק, כשם שיש לראות טורח-שוא בנסיונם של הרציונליסטים להכחיש את מעשה הנס ולהסביר את התרחשותה של העובדה ההיסטורית של קריעת ים סוף על ידי השפעתם של גאות ושפל.
והרי דעות נוספות על אודות המקומות השונים המוזכרים כאן. לפי Stickel Knobel ו-Kurtz ״רעמסס״ היא Bilbeis, לפי Hengstenberg, Keil ו-Kiepert היא Heronpolis ולפי Brugsch ו-Koehler היאTanis (באשר לדעה האחרונה ראה השגות בתוך Literaturbericht d. jued. Presse, 1876, ובאשר ליתר הדעות ראה דברי Dillmann לשמות א׳:י״א). ״סוכות״ היא – לפי Ebers – Thaubastum, ובמצרית שמה Sechet. ״אתם״ היא לפי Ebers חומה מן הים התיכון ועד לים האדום. ״פי החירות״ (״פי״ = ה״א-הידיעה המצרית) מזוהה על ידי חוקרים חדשים רבים עם Adschrud, בצפון-מזרחה של סואץ, אך אל נכון דוחה Dillmann דעה זו כמבוססת על דמיון הצליל בלבד. לפי Brugsch ביאור השם ״פי החירות״ הוא פתח הלועים, והוא מציין את קצהו המערבי של אגם Sirbonis, דעה הנופלת עם דחיית הנחתו, ראה Literaturbericht d. jued. Presse, 1876.

3. שם מתרגמים השבעים, עיר בגבולה הצפון-מזרחי של מצרים. ואולם יש מקום לחשוב על מגדול זו רק אם נקבל את דעתם של כמה מן החדשים, שים-סוף שבכאן הוא הים התיכון, דעה שכבר הופרכה כבלתי-אפשרית במאמרנו ב- Literaturbericht d. jued. Presse,18, ויש לזכור שהשם מגדול פירושו מגדל, מצודה, ואם כן הדבר, ודאי שהיו שם ערים רבות בשם זה.

4. רבים חושבים על Typhon. לפי Brugsch ההר Kasios שליד אגם Sirbonis, ולפי אחרים מיקדש בהרי Ataka. הצד השוה שבהם, כל אלה הן השערות רופפות או כוזבות, וראה אצל Dillmann גם באשר לזיהויים השונים של מקום קריעת ים סוף.

*

יד, ז – שלישים –
1. ואכן מראים ציורי-קיר שבעתיקות מצרים תמיד רק שני לוחמים על רכב מלחמתי ולא יותר ‎(Brugsch, Geog. Inschriften II, p.25) – בעוד שעל רכב מלחמתי אסיאטי מצוירים שלושה. והשוה גם דברי אנטונינוס שם במכילתא.

*

יד, ח –
1. והשוה הערת רש״י במדבר ט״ו:ל׳ (ד״ה ביד רמה) – ״במזיד״ (המ׳). Dillmann רוצה להוכיח מפסוקנו ומבמדבר ל״ג:ג׳ ולעיל ו׳:א׳, שעל-פי כתב-יסוד A הוציא משה את בני ישראל ממצרים על דעת עצמו, בלי רשותו של פרעה, שעה שמצרים היתה נתונה במצוקה גדולה. ואולם ״ביד רמה״ כלל אינו רוצה לומר שיצאו על דעת עצמם, אלא שלא יצאו כפליטים בורחים (והשוה עוד לנאמר להלן פסוק ט), ועל כן זה נאמר רק כאן, ולא כבר למעלה, בתיאור שעת היציאה עצמה. זאת ועוד. אלו התרחשו הדברים כדעת Dillmann, כי אז לא היה כל צורך בחיזוק לב פרעה על ידי ה׳ לרדוף אחרי ישראל. די היה בשמירה על סודו ועל יוקרתו של פרעה כדי לאלצו שלא להניח לעם-עבדים זה לברוח ולא לבוא על עונשו. והנה הפסוקים י״ד:ד׳ (״וחזקתי את-לב פרעה״) ושם ח (״ויחזק – וירדף״) שייכים לפי Dillmann אף הם לכתב-היסוד A, והרי לך מכאן ראיה שפרעה לא רדף אחרי בני ישראל בלא השפעה חיצונית.

*

יד, ט –
הערה 2. Dillmann סובר, שפרשים אינם מוכרים בהקשר זה, גם לא בשירת הים, שם מוסב ״סוס ורוכבו״ ׳לדעתו׳ על רוכבי הרכב והסוסים רתומים אליו, וגם לא בתיאור במעשה עצמו (פסוקים ו׳-ז׳), וגם בעתיקות מצרים אין מוצאים קיום חיל פרשים אלא בתקופות מאוחרות יותר, והשוה ישעיהו ל״א:א׳.

הערה 3. הנחתו של Dillmann שהמלה ״פרשים״ המופיעה בפרשתנו בפסוקים י״ז, י״ח, כ״ג, כ״ו ו-כח היא תוספת ״העורך״ בטלה אפוא מאליה. לפי Hengstenberg הפרשים הם הלוחמים שעל הרכבים, אך אין זה הולם את לשון המקרא.

*

יד, כב –
1. כאן הוסרו כשלושים עמודים מכתב-היד דברי הרב המחבר, עד פרק ט״ז:ט׳-י׳. וראה מה שכתבתי ״עם הספר״ (המ׳).

שמות יג בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן.

שמות יג הוא ממקור E, למעט הסיום, שמתחיל בפסוק של העורך –
כ וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר. 

ומסתיים במקור J –
כא וַיהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה. כב לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם.

*

פרידמן מעיר הערה ששייכת לפרק הבא.

*

רד"צ הופמן מעיר –
יג, ח –
2. מבקרי המקרא מבקשים להוכיח שפרשתנו נתחברה על ידי מחבר אחר מזה שחיבר את פרק יב, והרי הוכחותיהם: (א) בפרשתנו אין מוזכרים לא ״מקרא קודש״, לא שביתה ממלאכה ביום הראשון וביום השביעי, ואף לא עונש על העובר על איסור חמץ; (ב) שם החודש שונה, וימי החג שבו אינם נקובים במספרים; (ג) ״חג״ נקרא כאן היום השביעי ולא הראשון. הוכחות (ב) ו-(ג) כבר הופרכו אגב ביאורנו. ובאשר להוכחה (א), הרי ההבדל בסגנון מתבאר פשוט על ידי זה שבפנייה אל העם אין לנקוט לשון חוק.

*

על מצוות התפילין –

שמות י״ג:ט׳
(ט) וְהָיָה֩ לְךָ֨ לְא֜וֹת עַל־יָדְךָ֗ וּלְזִכָּרוֹן֙ בֵּ֣ין עֵינֶ֔יךָ לְמַ֗עַן תִּהְיֶ֛ה תּוֹרַ֥ת יְהֹוָ֖ה בְּפִ֑יךָ כִּ֚י בְּיָ֣ד חֲזָקָ֔ה הוֹצִֽאֲךָ֥ יְהֹוָ֖ה מִמִּצְרָֽיִם׃

לאות על-ידך וגו׳ – הכתוב חוזר על מצוה זו להלן פסוק טז, ושוב בספר דברים ו׳:י״ח ו-י״א:י״ח, ובכל אלה בא במקום המלה ״זכרון״ שבכאן ״טוטפות״, ואלו ביחזקאל (כ״ד:י״ג,כ״ג) בא במקומה לשון ״פאר״. כבר רשב״ם מעיר, שלפי פשוטו של מקרא יש להבין ש״והיה לך לזכרון תמיד״ כאלו כתוב על ידך,¹ וראה ראב״ע ע״א: ״יש חולקין על אבותינו הקדושים שאמרו, כי לאות ולזכרון על דרך ׳כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך׳ (משלי א׳:ט׳)… ומהו שיהיה לך לאות ולזכרון, שיהיה שגור בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה׳ ממצרים. ואין זה דרך נכונה, כי בתחילת הספר כתוב משלי שלמה, והנה כל מה שהזכיר הוא דרך משל, ואין כתוב בתורה שהוא דרך משל חלילה, רק הוא כמשמעו… איננו מכחיש שיקול הדעת כמו ׳ומלתם את-ערלת לבבכם׳ (דברים י׳:ט״ז), שנצטרך לתקנו לפי הדעת״².

דרישת המסורת לכתוב לזכרון דווקא אותן הפרשיות שבהן אנו מצטווים על עשיית האות הזה, היא הפירוש הנכון ביותר של החיובים האלה. הן ראינו בתורה שעצם הצו בדבר העלאה על הכתב של חוק או ספר נרשם אף הוא בחוק או בספר הנדון, למען ידעו הכל במצוות מי הועלו הדברים על הכתב. כך הדבר בקשר לספר הברית,³ כך הדבר בברית המחודשת,⁴ וכן גם בספר דברים (ל״א:ט׳). בדומה לאלה הרי גם כאן רצונו של המצווה ב״ה, שהמצוה לשים את האות-הזכרון על היד ועל הראש תהיה כתובה באות זה עצמו, למען ידעו ששימת אות זה מצוות ה׳ היא ורישומו של האות על נושאו יהיה בטוח עוד יותר. וראיה לכך גם מצוות המזוזה (שם ו׳:ח׳, י״א:כ׳) שבנוגע לה אין כל צל של ספק, שגם עצם ציווי הכתיבה צריך להיכתב בה. ואף המצוה סמלית של ציצית (במדבר ט״ו:ל״ז ואילך) מוכיחה שהתורה דורשת אותות נראים לעין כזכרון למצוותיה.

תורת ה׳ – כאן זוהי הוראת ה׳ שידו החזקה גאלה את ישראל; והשוה ישעיהו א׳:י׳, משלי ל״א:כ״ו. מצוות תפילין נתקיימה בימי בית שני בידי הפרושים תמיד⁵ והם התעטרו בהן במשך כל היום כולו. נראה שפשוטי העם בדרך כלל לא קיימו מצוה זו, ולא רק משום הטורח שבהיות עטורי תפילין לאורך כל היום, אלא גם משום שהתקשו לשמור על טהרת הגוף הנחוצה לכך.

בין עיניך – הכתוב ״ולא-תשימו קרחה בין עיניכם למת״⁶ מוכיח שגם כאן הכוונה לראש.

שורשה של המצוה גלוי וברור – על ידי אות זה שעל היד ועל הראש מוקדשות עשייתו וחשיבתו של האדם מישראל לה׳ ב״ה, והמלים הכתובות בתוך התפילין רק הן אשר מחייבות את נושאן לעבודתו ית׳. בפרשיות ״קדש״, ״והיה כי יביאך״ מסופר על עובדת יציאת מצרים, כאשר ה׳ נתגלה כמציל (״קדש״) וכשופט (״והיה כי יביאך״), ואלו בפרשת ״שמע״ כלולה האמונה באל אחד, ובפרשת ״והיה אם שמוע״ – האמונה בשכר ועונש. ולא כאן המקום לפרש את פרטי המצוה.

2. והרי זה מפריך את טענתם של החוקרים הנוצריים שהזכרנו בהערה 15. ולא זו אף זו: גם את הביטויים הסמליים שבספר משלי ניתן להבין רק בשל הנוהג לקשור אל היד או אל הלב את הדברים הראויים לתשומת-לב מיוחדת. אלמלא נהגו כך במציאות האמיתית, לא היתה כל משמעות ללשון הסמל. ועוד. אחד הכתובים בספר דברים שבהם נצטווינו לקשור את הדברים על היד כדי שיהיו לאות, אינם יכולים להיות מובנים לפי פשוטם, וכפי שמודה גם Dillmann. ואף Schultz לדברים י׳:ח׳ ועמו אחרים מסבירים שבהכרח מדובר כאן גם בדבר חיצוני, אף כי הם דוחים את פירושה של תושבע״פ. ואמנם אי-אפשר לפרש כתוב זה בדרך אחרת. משפט כמו ״וקשרת״ (את הדברים) על ידך – בדומה לפסוקים בספר משלי – אכן אפשר היה לפרש כלשון סמלי, כלומר, יהיו נא הדברים האלה לנגד עיניך תמיד, כאלו קשרתם על ידך. אך פסוק כמו ״וקשרתם (את הדברים) לאות על-ידך״, בהכרח שהוא מצווה על עשיית מעשה, שישמש סמל לרעיון, דהיינו הוא מורה לעשות מעשה חיצוני שיהפוך להיות סמל ללקח שנקחהו ללב, וודאי שאין לעשות רעיון אות-סמל לרעיון. ולבסוף – כל אימת שבאה בתורה המילה ״אות״, היא באה במשמע של אות הנראה לעין, השוה ״אות-הברית… את קשתי נתתי בענן״ (ט׳:י״ב-יג-המ׳), ״ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית״ (שם י״ז:י״א -המ׳), ״אות היא (השבת) לעלם״ (שמות ל״א:י״ז). גם כאן לא יכול להיות משמעו של הכתוב אלא שישראל מצטווים לשים אות חיצוני על היד ועל הראש. ביאורו של Dillmann: הנוהג הקדוש ישמש לבני ישראל לאות על היד ועל הראש – מופרך מעיקרו, שכן כיצד ישמש נוהג – כל נוהג שהוא, וכגון אכילת מצה – כאות על היד או בין העיניים. לכל היותר יכול היה הנוהג להיות ״כמו אות״, אך אם כן צריך היה להיות כתוב ״כאות״. ברור אפוא כי המשפט ״כי בחוזק יד״ וגו׳ הוא משפט-נושא (subject sentence), כפי שמבאר רמב״ן ע״א, כלומר האות על ידך והטוטפות בין עיניך הוא זה שהקב״ה הוציאנו ממצרים ביד חזקה, ועובדה זו צריכה להיות אות נראה לעין – על היד ועל המצח – לזכרון עולם. ופשוט הוא, שמצוה זו תקוים בדרך הטובה ביותר על ידי שנכתוב את הפסוקים האלה המזכירים את היציאה ממצרים, ונקשור אותם על היד ומסביב לראש.

*

יג, טז – לטוטפות –
2. מנחות לד ע״ב (המ׳). לפי Knobel נגזרת המלה מן טפ״ף (לגעת קלות – tupfen), כלומר אות המסומנת בעזרת נגיעה קלה. אך קשה להוכיח קיומו של שורש כזה. רוב החוקרים גוזרים את המלה מן טו״ף – לעקוף, להקיף, כלומר תכשיט המקיף את הראש או את הזרוע, וכמו בארמית; השוה תרגום לשמואל ב׳ א׳:י׳, והשוה גם המשנה שבת נז ע״א.

*

יג, יז –
סיפור מופלא זה על אודות מלחמת ה׳ במצרים, שאיו לו אח-וריע במקרא, סיפור שקרוב לוודאי נתקבל לתוך התורה מתוך ספר מלחמות ה׳, חותם של אחידות טבוע בו.2

הערה –
2. ואף-על-פי כן רואים מבקרי המקרא חובה לעצמם לייחס אותו למקורות שונים, ובכתובים הרלוונטיים נראה, באיזו מידה של צדק עשו כן.

*

יג, יח – ים סוף –
1. המערבית מבין שתי זרועות אלה היא מפרץ סואץ (Sinus Heropolitanus), ואלו האחרת, זו המזרחית, היא מפרץ עקבה (Sinus Aelaniticus), והשם ים-סוף חל פעם על זו ופעם על האחרת. ומכאן שבהחלט בלתי-נכון הוא כאשר Brugsch כותב בספרו, L'Exode et les monuments Egyptiens (Leipzig 1875)‎, שים-סוף שבכאן הוא אגם סירבוניס שנקרא כך על שם עושרו באצות, וכבר הוכחתי במידה מספקת שהנחתו של Brugsch סותרת את קביעת המקרא ואין לה רגליים לעמוד עליהן, ראה בביקורתי את הספר שהופיעה במוסף הספרותי של Juedische Presse 1876, גליון 5 ו-6. באשר לאתימולוגיה של המלה ״סוף״ ראה אצל Dillmann.

*

(כא) וַֽיהֹוָ֡ה הֹלֵךְ֩ לִפְנֵיהֶ֨ם יוֹמָ֜ם בְּעַמּ֤וּד עָנָן֙ לַנְחֹתָ֣ם הַדֶּ֔רֶךְ וְלַ֛יְלָה בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ לְהָאִ֣יר לָהֶ֑ם לָלֶ֖כֶת יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה׃

1. החוקרים הסוברים שיש כאן משום אגדה שמקורה במנהג שנהגו עמי-קדם, להשיא להבות אש לפני צבא במסעו, התעלמו מכך, שבכל ההתגלויות האלוהיות שבמקרא מופיע תמיד ענן או אש כאות נראה לעין להתגלותו ית׳; השוה בראשית ט״ו:י״ז, שמות י״ט:י״ח, ויקרא ט״ז:ב׳.

שמות יב בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"ץ הופמן.

רגיל – P.
מודגש – E.
נטוי – עורך.

שמות יב
א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. ב הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. ג דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת. ד וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה. ה שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ. ו וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם. ז וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם. ח וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. ט אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ. י וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ. יא וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַיהוָה. יב וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְהוָה. יג וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. יד וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ. טו שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי. טז וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם. יז וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם. יח בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב. יט שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ. כ כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת.

כא וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח. כב וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר. כג וְעָבַר יְהוָה לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח יְהוָה עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף. כד וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם. כה וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. כו וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם. כז וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהוָה אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ. 

כח וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ.    

כט וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיהוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה. ל וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת. לא וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהוָה כְּדַבֶּרְכֶם. לב גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי. לג וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים. לד וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם. לה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת. לו וַיהוָה נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם.

לז וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה

כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף. לח וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד. לט וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם. 

מ וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. מא וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְהוָה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. מב לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיהוָה לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיהוָה שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם.

מג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ. מד וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ. מה תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ. מו בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ. מז כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ. מח וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיהוָה הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ. מט תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. נ וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ.    

נא וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא יְהוָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם.

*

פרידמן מעיר –
יב, לז –
העורך משתמש בנוסחה 'ויסעו בני ישראל' ברשימה בבמדבר לג לארגן את המסעות במדבר, בדיוק כשם שהוא השתמש בנוסחה 'אלה תולדות' מספר הרשימות לארגן את סדר הרשימות. ראוי לשים לב שהשימוש כאן ב'ויסעו בני ישראל מרעמסס לסוכות' הוא השימוש הראשון של הנוסחה הזו כגורם מארגן.
ראו עוד בבמדבר לג, ה.

*

רד"צ הופמן מעיר –
יב, ב –
2. באשר לראשית השנה, הרי לגבי רוב המצוות חודש תשרי הוא החודש הראשון, ראה מאמרנו Der Anfang des Jahres, Abhandlung I, ורק לגבי אחדות מהן זהו חודש ניסן. עיין ריש מסכת ראש השנה, וראה בפירושו של רשר״ה לשמות י״ב:א׳ בסוף. דעתו של Wellhausen, שקביעת ראשית השנה באביב נעשתה רק עם גלות ישראל מארצם, כבר נסתרה במידה מספקת בפרק על החגים, בתוך Magazin 1879. גם מוסבר שם, מדוע נקראים חדשי השנה לעתים לפי מספרים סודרים ולעתים בשמות, כגון ״איתנים״, ״בול״, ״זיו״, ״אביב״.

*

יב, יב –
2. דעתו של Dillmann שקטע זה במקור A לא נשתמר, אינה סבירה כבר מן הטעם הפשוט ש״העורך״ לא היה מתעלם מענין חשוב שכזה.

*

יב, יד –
אפשר להסתפק, אם פסוק זה והבאים אחריו הדנים בחג המצות, אמנם נתגלו להם לישראל כבר באחד בניסן, יחד עם הוראות הפסח, או נאמרו להם מאוחר יותר, אחרי היציאה ממצרים. מפסוק יז משתמע כאפשרות השניה, שכן היציאה ממצרים מופיעה בו לכאורה כדבר השייך לעבר. אך אין הכרח להבינו כך, כי כאשר ה׳ מדבר על אודות יום הפסח שבו היציאה כבר תהיה ענין של העבר, הוא מדבר גם ביציאה עצמה כענין שבעבר, והשוה דבריי על אודות הפסוק ״אשר גבלו ראשונים״¹ במבוא² לספר דברים.

הערות –
2. מבוא זה לא נתפרסם, שכן רד״צ הופמן נפטר קודם סיימו פירושו לספר דברים והוא ביקש לפרסם את המבוא רק עם סיום הפירוש. וראה בהקדמה שם, עמ׳ טז במהדורה העברית (המ׳).

הערה 3. Dillmann ומבקרים אחרים, עוד פחות סיבה יש להם לנתק פסוקים אלה מן ההקשר, שהרי מכל מקום הם טוענים שפסוקים אלה נתחברו מאוחר יותר.

*

יב, כא –
הערה 1. Dillmann ואחרים טוענים, שפיסקה זו אינה יכולה להיות מדבריו של מחבר הפיסקאות הקודמות, משום שהציוויים שבה אינם תואמים את הציוויים שבהן. לא מדובר כאן בכמות הבהמות שכל משפחה צריכה להקריב ולא בטיבן של בהמות אלה, ואף לא נאמר דבר באשר לבחירתן ביום עשור לחודש. מלבד זה ברור שהצורה ״הפסח״ בה״א-הידיעה מניחה את הפסח כקרבן שכבר ידוע לעם, ואמנם זה הולם את המקורות B וגם C שלפיהם העם מבקש להשתחרר לשם עריכת חגיגה במדבר. עד כאן דברי Dillmann. ואנחנו טוענים כדלהלן: איך שלא תסביר הביקורת לעצמה את קיומו של הפסח שלפני תקופת משה (השוה Dillmann עמ׳ 109 ואילך ועמ׳ 121), ברור שזהו חג אביב, כלומר חג אשר נחוג בזמן ידוע. והנה החג שבני ישראל מבקשים לחגוג, כביכול, במדבר הוא בלתי-תלוי בעונות השנה, שהרי משה נושא ונותן עם פרעה על שחרור העם למטרה זו בזמנים שונים, והמו״מ מתחיל כל פעם מחדש. אלו היה מו״מ זה עולה יפה, למשל בשעת מכת הערוב, כלומר שאמנם היה אז מושג השחרור הזמני, הרי זה לא היה בשום פנים בימי האביב. מן ההכרח אפוא להבין, שחג מבוקש זה היה חג-זבח כללי. והוא אמור היה להיערך במדבר, בעוד שהפסח נשחט במצרים, כפי שיוצא בבירור מפסוקנו. לבסוף, אין כלל להעלות על הדעת שב״וישחטו את-הפסח״ מדובר באיזה פסח שלפני תקופת משה, שהרי כטעם לחגיגת הפסח לדורות ניתנת בפסוק כג בפירוש הצלת בני ישראל ממכת הבכורות שבמצרים. אכן מודה Dillmann שהפסוקים כא ו-כז אינם תואמים, לפי הסברו, אבל זוהי אשמתו של ״העורך״, אשר חוזר בפסוק כא על דברים מתוך מקור B, בעוד שבפסוק כז הוא מוסר את הגרסה של מקור C. והרי זו תרופה אוניברסלית הפותרת כל בעיה מסוג זה.

*

יב, כג –
לנגף את-מצרים – כאן אין הכתוב מפרט שמדובר במכת בכורות, שהרי זה כבר נאמר קודם.

הערה –
1. פסוק יב ומכאן ראיה, שהפיסקה שלפנינו מניחה את קודמתה כידועה. השוה הערה 66 (המ׳).

*

יב, לה –
החזרה המרובה על העובדה, שלא בידיים ריקות כי אם עמוסים כסף וזהב יצאו ישראל ממצרים, מראה את מהימנותו של תיאור זה¹.

הערה –
. שהרי רק ליוצאי מצרים היה ענין בכך לא לצאת למסע הארוך בלא הכנות נאותות, ואלו הדורות שלאחר מכן מן הסתם לא היו מבליטים דבר זה כל כך. והשוה Duenner בתוך Monatsschrift 1869, Graetz.

*

יב, לז –
מרעמסס – לפי יוסף בן מתתיהו¹ הרי זו הליאופוליס, ואולם זו נקראת בבראשית מ״א:מ״ה בשם ״אן״².

הערה 2. ויסף בן מתתיהו עצמו קורא לרעמסס במקום אחר (שם שם ט״ו:ו׳) ליטופוליס. יונתן בן עוזיאל מתרגם כאן ״פילוסין״ וכן גם בבראשית מ״ז:י״א. המבקרים מדברים על בילבאיס (Stickel), הרונפוליס (Hengstenberg, Ewald Keil), פה-רמסיס, שכונה בתאניס (Brugsch).

*

יב, מ –
(מ-מא) שלשים שנה וארבע מאות שנה – כדי לפתור את הסתירה בין ידיעה זו לבין המספר המתקבל על פי סדר הדורות, גורס השומרוני כאן: ״ומושב בני ישראל ואבותם אשר ישבו בארץ כנען ובארץ מצרים״, וכן גם תרגום השבעים.¹ …

הערה –
1. גם יוסף בן מתתיהו מדבר על אודות שהייה של מאתיים וחמש עשרה שנה של ישראל במצרים (קדמונות ב׳:ט״ו:ב׳). ״ספר היובלות״ מונה 238 שנה. החדשים דוחים את המספר 430 או מתקנים אותו; השוה הערותיו של Dillmann בנושא זה. אך כבר הוא מצביע על כך שמספר המקרא ״מוגן״ הוא. – וראה למעלה פרק ו, הערה 10 (המ׳).

שמות י-יא בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן.

שמות י-יא שייכים ל-E, למעט כמה קטעים מאת העורך –
שני פסוקים בפרק י –

(כ) וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

(כז) וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא אָבָה לְשַׁלְּחָם.

ושני פסוקים בסיום פרק יא –

(ט) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

(י) וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ.

*

פרידמן לא מעיר על פרקים אלה.

*

רד"צ הופמן מעיר (ובעיקר הערה אחת גדולה, בהמשך) –

י, כא –
(כא)  וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה נְטֵ֤ה יָֽדְךָ֙ עַל־הַשָּׁמַ֔יִם וִ֥יהִי חֹ֖שֶׁךְ עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְיָמֵ֖שׁ חֹֽשֶׁךְ׃

ויאמר ה׳ – גם הפעם לא קיים פרעה את הבטחתו, ומה שאמר ״אך הפעם״ (יז) כלל לא היה חשוב לו עוד¹.

הערה –
1. ולא כמו Dillmann אשר מייחס את הפסוק יז למקור C ומסיק מתוך הסתמכות על ״אך-הפעם״ שבבראשית י״ח:ל״ב, שבמקור זה אין מסופר על מכת החושך. ואולם מכיוון שהמכה המכריעה – מכת הבכורות – המתוארת בפרק יב אינה יכולה להיות חסרה גם היא במקור C, הרי ששילוח העם עד לדי פרעה לא יכול היה להתרחש אחר אומר ״אך הפעם״.

*

שמות י״א:ט׳
(ט)  וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה לֹא־יִשְׁמַ֥ע אֲלֵיכֶ֖ם פַּרְעֹ֑ה לְמַ֛עַן רְב֥וֹת מוֹפְתַ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

למען… מופתי – הכוונה למופתים שנעשו עד כה. עכשיו, אחרי עשייתם, צריכים לבוא שפטים אשר אמנם גם הם מופתים בשל אופיים הפלאי.²

הערה –
2. * כבר למעלה הותרה פרעה במות בכורי ארצו כעונש על סירובו להניח לבני ישראל לצאת משם, התראה-אזהרה שלא היתה צריכה להתבצע מיד. אדרבה, תחילה היתה צריכה להתגלות כל-יכולתו של ה׳ על ידי מופתים ועונשים קלים יותר, ורק אחרי שכל האזהרות לא יועילו וקול ה׳ ידום בלא להביא תועלת, רק אז יתרחש העונש הגדול אשר יכניע את עקשותו של הרודן. תשע המכות הראשונות לא היו אפוא אלא הכנות למכה האחרונה, מכת בכורות, אשר הביאה לבסוף לגאולתם של ישראל. תשע מכות מכינות אלה כבר הוכרו על ידי פרשנים יהודים קדומים כשלוש שלישיותהדומות זו לזו במידה ידועה. המכה הראשונה, הרביעית והשביעית הוגדו לפרעה בבוקר כאשר הלך אל הנילוס (ואף אם במכה השביעית – ט׳:י״ג – לא נאמר כך בפירוש, הרי יש ללמוד על כך מתוך אנלוגיה עם ז׳:ט״ו ועם ח׳:ט״ז). המכה השניה, החמישית והשמינית אמורות היו להתבצע לפרעה בביתו (שמות ז׳:כ״ו; ט׳:א׳, י׳:א׳) על כן הן פותחות במלים ״בא אל-פרעה״. המכה השלישית, השישית והתשיעית יורדות על מצרים ללא אזהרה תחילה.
סדר נוסף במכות אלה אפשר לראות בכך, ששלוש הראשונות נעשו בידי אהרן בעזרת המטה, בעוד שה׳ מנחית את שלוש האמצעיות בלא הפעלת המטה – את השישית (שמות ט׳:ח׳) על ידי פעולה של משה ואהרן. כבר פילון העיר באשר לחלוקתן של מכות אלה, כי שלוש (נעשו) מן היסודות הגשמיים יותר, אדמה ומים, נמסרו לעשיית אהרן, אחי-משה, שלוש (נעשו) מן היסודות המחיות, אוויר ואש, נמסרו לעשיית משה לבדו, אחת – שחין – למשה ולאהרן; שלוש הנותרות שמר ה׳ לעצמו (ראה Vita Mosis, p.96 M). חלוקה כזאת גם נמצאת במדרשים (השוה שמות רבה י״ב:ד׳ ומקבילות), אלא ששם מוצגת מכת שחין כמבוצעת במשותף על ידי ה׳, מטה ומשה ואהרן. עוד ראוי לציין, שאחרי המכה הראשונה של השלישיה השניה פרעה מוכן לוויתורים, אחרי הראשונה של השלישיה השלישית מרחיב את הוויתורים, ובסוף תשע המכות המכינות הוא מוכן לוויתור הקיצוני, רק רוצה להחזיק בבהמתם של ישראל כמשכון לשובם.
חלוקה זו של המכות לשלוש קבוצות, ובכך גם אחדות הסיפור כולו, ניכרת גם בכך, שבתחילתה של כל שלישיה מתבשר פרעה עניינם של העונשים – תכליתן היא להביא אותו לידי הכרת ה׳ אמיתית. כבר ר״י אברבנאל הראה, כיצד השלישיה הראשונה נועדה להצביע על קיומו של ה׳, השניה – על ההשגחה העליונה, והשלישית – על היכולת המוחלטת של ה׳. על כן אמר משה בהתראה על המכה הראשונה (שמות ז׳:י״ז) ״בזאת תדע כי אני ה׳⁠ ⁠״. כיוון שפרעה לעג ואמר (שמות ה׳:ב׳), ״מי ה׳ אשר אשמע בקולו״, הרי שעכשיו עליו להגיע להגיע להכרה בקיום ה׳ אלהי ישראל. במכה הראשונה של השלישיה השניה אומר שליח ה׳ בהתראה (שמות ח׳:י״ח) ״והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה… למען תדע כי אני ה׳ בקרב הארץ״. על ידי ההבדלה בין מצרים ובין בני ישראל המודגשת היטב גם במכה הבאה (שמות ט׳:י״ד) הראה לפרעה שישנה השגחה עלי-אדמות הגומלת לכל אדם כפעלו. ולבסוף אומר משה בהתראה על המכה השביעית, זו הראשונה בשלישיה השלישית (שמות ט׳:י״ד), ״בעבור תדע כי אין כמוני בכל-הארץ״. יכולתו המוחלטת של ה׳ ושלטונו בכל כוחות הטבע הנשמעים לפקודתו בלבד, גם בהם היה על פרעה להכיר לבסוף.
הראינו שמלבד המכות שבוצעו בידי הקב״ה בעצמו, נמסר ביצוע המכות לשני האחים במידה שוה. אך באשר למטה הפלא יש להעיר כדלהלן: כאשר אומר משה לאהרן (שמות ז׳:ט׳) ״קח את-מטך״, מונח כמובן מאליו, שמשה מסר לידי אחיו אשר אמור היה להופיע לפני פרעה כנביא-משה, לשם ביצוע האותות גם את ״מטה-האלהים״ (שמות ד׳:כ׳; י״ז:ט׳). שהרי אין להניח שלמטהו של אהרן, אשר עליו לא סופר עד כאן מאומה, ייוחס הכוח המופלא לא רק ליהפך לנחש כי אם גם לבלוע את מטותיהם של החרטומים. בהכרח היה זה מטה אשר הקב״ה נטע בו כוח מופלא, ודבר כזה מסופר רק על מטהו של משה רבנו… אלא מכיוון שאהרן עומד לפני פרעה וכבר החזיק במטה-האלקים לא יכול היה משה לומר לו אלא ״קח את-מטך״. ובכלל יש לומר, שמשמע ״מטך״ כמשמע ״המטה אשר בידך״, וכן גם להלן (שמות ח׳:א׳) ״ידך במטך״ במקום ״מטך״, ובפסוק שלאחריו רק ״ידו״; והשוה גם ז׳:י״ט ו-ח׳:י״ג. היינו – המטה מיוחס לזה, שבידו הוא נמצא. דבר זה מוכח בבירור גם מבמדבר כ׳:ז׳-י״א. בפסוק ז שם נאמר ״ויבא משה ואהרן מפני הקהל אל-פתח אוהל מועד… וירא כבוד ה׳ אליהם״ ומיד אחר כך נאמר ״קח את-המטה״ וגו׳ ובפסוק ט ״ויקח משה את-המטה מלפני ה׳ (כלומר באוהל מועד) כאשר צוהו״. ודאי שהיה זה מטהו של אהרן אשר הונח במשכן ״למשמרת לאות לבני מרי״ (במדבר י״ז:כ״ה) ואשר אותו צריך היה להראות גם עתה לבני ישראל שרבו עם משה (במדבר כ׳:ג׳) לשם אזהרה. ואף כי משה החזיק בידו את מטה אהרן, נאמר (שם שם יא) ״וירם משה את ידו ויך את-הסלע במטהו פעמיים״. הרי לך ״מטהו״ במשמע ״מטה אשר בידו״. (Jeschurun 1917, p. 373).*

שמות ט בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"ץ הופמן.

רגיל – P.
מודגש – E.
נטוי – עורך.

שמות ט –
א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי. ב כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ וְעוֹדְךָ מַחֲזִיק בָּם. ג הִנֵּה יַד יְהוָה הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד. ד וְהִפְלָה יְהוָה בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם וְלֹא יָמוּת מִכָּל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דָּבָר. ה וַיָּשֶׂם יְהוָה מוֹעֵד לֵאמֹר מָחָר יַעֲשֶׂה יְהוָה הַדָּבָר הַזֶּה בָּאָרֶץ. ו וַיַּעַשׂ יְהוָה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מִמָּחֳרָת וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם וּמִמִּקְנֵה בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא מֵת אֶחָד. ז וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וְהִנֵּה לֹא מֵת מִמִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל עַד אֶחָד וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם.

ח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן קְחוּ לָכֶם מְלֹא חָפְנֵיכֶם פִּיחַ כִּבְשָׁן וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמַיְמָה לְעֵינֵי פַרְעֹה. ט וְהָיָה לְאָבָק עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְהָיָה עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה לִשְׁחִין פֹּרֵחַ אֲבַעְבֻּעֹת בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. י וַיִּקְחוּ אֶת פִּיחַ הַכִּבְשָׁן וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיִּזְרֹק אֹתוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמָיְמָה וַיְהִי שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת פֹּרֵחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. יא וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין כִּי הָיָה הַשְּׁחִין בַּחֲרְטֻמִּם וּבְכָל מִצְרָיִם. יב וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה. 

יג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי. יד כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ. טו כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ. טז וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ. יז עוֹדְךָ מִסְתּוֹלֵל בְּעַמִּי לְבִלְתִּי שַׁלְּחָם. יח הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר בָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּמִצְרַיִם לְמִן הַיּוֹם הִוָּסְדָה וְעַד עָתָּה. יט וְעַתָּה שְׁלַח הָעֵז אֶת מִקְנְךָ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְךָ בַּשָּׂדֶה כָּל הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד וָמֵתוּ. כ הַיָּרֵא אֶת דְּבַר יְהוָה מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים. כא וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר יְהוָה וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה.

כב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי בָרָד בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה וְעַל כָּל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. כג וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל הַשָּׁמַיִם וַיהוָה נָתַן קֹלֹת וּבָרָד וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה וַיַּמְטֵר יְהוָה בָּרָד עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם. כד וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי. כה וַיַּךְ הַבָּרָד בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וְאֵת כָּל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה הִכָּה הַבָּרָד וְאֶת כָּל עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּר. כו רַק בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה בָּרָד. כז וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם יְהוָה הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים. כח הַעְתִּירוּ אֶל יְהוָה וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹהִים וּבָרָד וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד. כט וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל יְהוָה הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַיהוָה הָאָרֶץ. ל וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים. לא וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל. לב וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה. לג וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת הָעִיר וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל יְהוָה וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה. לד וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו. לה וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה.

*

פרידמן מעיר –
ט, ל – זאת ההופעה הראשונה של הצירוף 'יהוה אלוהים' מאז בראשית ב. זו נראית עבודתו של העורך, כדי לרכך את המעבר מהשימוש העקבי של בשם 'אלוהים' בבראשית א (P), לשימוש העקבי בשם יהוה בבראשית ב-ג (J). זה לא מופיע במקום אחר בתורה, מלבד כאן בשמות ט, ל, וזה חשוד כאן בגלל שהמילה 'אלוהים' לא מופיעה בפסוק זה בתרגום השבעים.

*

רד"צ הופמן מעיר –
ט, כג – 2. Dillmann מייחס פסוקים אלה לשני מקורות: ״ויט משה… ואש מתלקחת בתוך הברד״ למקור B, והיתר למקור C, משום שלדעתו ״כבד מאד״ מתקשר אל סוף פסוק כג.

*

ט, לה –
2. מובן מאליו שמבקרי-המקרא ממהרים במקרה כזה לחשוב על שני מקורות שונים. ברם, מה הניע, לדעתם את ״העורך״ להביא כאן שני תיאורים זהים זה ליד זה?

שמות ח בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"ץ הופמן.

רגיל – P.
מודגש – E.
נטוי – עורך.

שמות ח –
א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת יָדְךָ בְּמַטֶּךָ עַל הַנְּהָרֹת עַל הַיְאֹרִים וְעַל הָאֲגַמִּים וְהַעַל אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם. ב וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם. ג וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחֲרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם

וַיַּעֲלוּ אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם. ד וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל יְהוָה וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי וַאֲשַׁלְּחָה אֶת הָעָם וְיִזְבְּחוּ לַיהוָה. ה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה הִתְפָּאֵר עָלַי לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצֲפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה. ו וַיֹּאמֶר לְמָחָר וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ. ז וְסָרוּ הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ וּמֵעֲבָדֶיךָ וּמֵעַמֶּךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה. ח וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מֵעִם פַּרְעֹה וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהוָה עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר שָׂם לְפַרְעֹה. ט וַיַּעַשׂ יְהוָה כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּמֻתוּ הַצְפַרְדְּעִים מִן הַבָּתִּים מִן הַחֲצֵרֹת וּמִן הַשָּׂדֹת. י וַיִּצְבְּרוּ אֹתָם חֳמָרִם חֳמָרִם וַתִּבְאַשׁ הָאָרֶץ. יא וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה וְהַכְבֵּד אֶת לִבּוֹ וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה. 

יב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וְהָיָה לְכִנִּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. יג וַיַּעֲשׂוּ כֵן וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ בְמַטֵּהוּ וַיַּךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה כָּל עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. יד וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. טו וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה.    

טז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה הִנֵּה יוֹצֵא הַמָּיְמָה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי. יז כִּי אִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת הֶעָרֹב וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת הֶעָרֹב וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֵם עָלֶיהָ. יח וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהוָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. יט וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה. כ וַיַּעַשׂ יְהוָה כֵּן וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד בֵּיתָה פַרְעֹה וּבֵית עֲבָדָיו וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ מִפְּנֵי הֶעָרֹב. כא וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ. כב וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ. כג דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ. כד וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וּזְבַחְתֶּם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם בַּמִּדְבָּר רַק הַרְחֵק לֹא תַרְחִיקוּ לָלֶכֶת הַעְתִּירוּ בַּעֲדִי. כה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי יוֹצֵא מֵעִמָּךְ וְהַעְתַּרְתִּי אֶל יְהוָה וְסָר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ מָחָר רַק אַל יֹסֵף פַּרְעֹה הָתֵל לְבִלְתִּי שַׁלַּח אֶת הָעָם לִזְבֹּחַ לַיהוָה. כו וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל יְהוָה. כז וַיַּעַשׂ יְהוָה כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּסַר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ לֹא נִשְׁאַר אֶחָד. כח וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת לִבּוֹ גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם.

*

פרידמן מעיר –
ח, כד –
בסיפור המכות של E יש תהליך של משא ומתן. בהתחלה משה לא מבקש את שחרור העבדים, אלא רק לערוך חג במדבר, בלי להזכיר שהם לא יחזרו! פרעה לא מרומה על ידי זה, ואומר להם לעשות את החג בארץ מצרים. משה עונה שקורבן החג של ישראל יהיה פוגע כלפי המצרים. פרעה נענה ואומר שלא ירחיקו. אחר-כך פרעה אומר שרק הגברים יכולים ללכת, מה שמבטיח שהם יחזרו, אבל משה מתעקש – 'בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ' (שמות י, ט). העמדה הבאה של פרעה היא שהנשים יכולות גם ללכת, אבל לא הבהמות. משה עונה שבני ישראל יצטרכו את הבהמות לקורבן. אחרי המכה האחרונה פרעה נכנע לגמרי. ב-P, לעומת זאת, אין את כל מהלך המשא-ומתן הזה.

*

רד"צ הופמן מעיר –
ח, ד –
1. המלה ״ולאהרן״ איננה נוחה להם, לDillmann ול-Wellhausen, שכן לדעתם עשה משה את כל הנסים לבדו – לפי כל המקורות להוציא ״מסורת היסוד״, ולפיכך הם טוענים, שזוהי תוספת ״העורך״. ברם, לפי זה צריך לשאול, מדוע זה לא הוסיף ״העורך״ את השם אהרן גם למעלה ז, כו? ומכל מקום, היו צריכים להיות לדידם שינויים של ״העורך״ גם במקומות הבאים: (א) לשון הרבים ״העתירו״ שבפסוקנו; (ב) ״ואהרן״ בפסוק ח; (ג) המלה ״משה״ אחרי ״ויצעק״ (שם) שהיא מיותרת לגמרי, אם אמנם נאמר במקום ברישא ״משה״ בלבד; (ד) ״ולאהרן״ שבפסוק כ״א, שם קשה לבאר תוספת זו; (ה) כנ״ל ט׳:כ״ז; (ו) לשונות הרבים ״אליהם״ ו״העתירו״ – ט׳:כ״ז-כ״ח; (ז) התוספת ״ולאהרן״, להלן י׳:ג׳; (ח) התוספת ״ואת-אהרן, להלן י׳:ח׳; (ט) לשון הרבים ״ויאמרו״ י׳:ג׳; (י) לשון ״אליהם״ י׳:ח׳. לשווא יחפשו סיבה להוספת אהרן דווקא במקומות אלה, ולנו משמש איזכורו החוזר של אהרן מחוץ ל״מסורת היסוד״ הוכחה לאחדות החיבור כולו.

*

ח, יד –
2. השוה מחלוקתם של ראב״ע ורמב״ן כאן. פירושם של Knobel ושל Dillmann שהחרטומים ביקשו לומר, שלא ה׳ כי אם אלוהי מצרים הביאו מכה זו על הארץ, רחוק הוא מלהסתבר. אין ניגוד זה משתמע מתוך דבריהם של החרטומים כלל. אדרבה, הם מכירים שאין כאן משום כוח-כשפים, כי אם מעשה ה׳.