בין כ' לי"א, לפי פרידמן

מתוך הספר 'מי כתב את התנ"ך', מאת ריצ'ארד אליוט פרידמן. הבחנה בין מקור כ' למקורות י' וא'.

ומיזוג העורך – בין צדק לחסד.

האלף לך שלמה

זה המאמר האלף בבלוג זה. בעבר כתבתי פוסט דומה – 'חגיגות המאמר האלף' – שפרסמתי ב'אתר הניווט בתנ"ך', בו הייתי נוהג לכתוב, אך לא מצאתי אותו עכשיו.
ראו כאן –
http://tora.us.fm/tnk/find.php?q=%D7%97%D7%92%D7%99+%D7%94%D7%95%D7%A4%D7%A8

אביא פסוק אחד לכבוד המאורע –

כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ.
שיר השירים ח, יב.

מפרש מלבי"ם, בצד המליצה, ראשית דבריו –
והוא כרמי שלי לפני – הכרם הגדול הזה הוא שלי, כי שכר התורה והעבודה הזאת יקנה הרוח, שע״י (שעל ידם) ישאר קיים בנצחיות, ועל ידם ישוב השכל הנקנה שכל נאצל, והרוח ההיולאני ישוב להיות רוח קדוש החי חיי עד, כמו הנשמה, שזה בשכר הכרם הזה שקנה שלמה, שהוא הגוף בעבודתו ותורתו והוא העומד לפני כענין והלך לפניך צדקך.

והיה המחנה הנשאר לפליטה

לפרשת וישלח.

לפני כמה שבועות עלה הנושא של יהודי ארה"ב בהקשר של עלייה לארץ, ואני אמרתי שכלל לא נורא שחלק מהיהודים ישארו במקומם במדינות האחרות. יש לכך כמה סיבות.
ראשית, הרעיון של מדינה יהודית, לדעתי, הוא בעיקר רעיון שליהודים יהיה מקור מקלט, או בסיס-אם. זה לא אומר שכל היהודים צריכים להתגורר בתוכה כל הזמן.
שנית, ההתקבצות במקום אחד היא גם סיכון, כי כך ניתן יהיה לתקוף וחלילה לחסל את המקום הזה, שלא נדע. דבר זה, אם אינני טועה, קראתי בספרו של מיכה גודמן 'מלכוד 67'.
ושלישית, יש תועלת לישראל במציאות יהודי ארה"ב, שמהווים לובי חזק במעצמה החזקה בעולם, וכך משפיעים לטובה על החלטות הקשורות בישראל. וגם במקומות אחרים בעולם יש יתרונות לנוכחות יהודית.

ואז, כשאמרתי זאת, אמרתי גם שזה דומה מאוד למעשה של יעקב, שחצה את משפחתו לשני מחנות, כדי להגן עליהם. ומעשה אבות סימן לבנים.
עתה אפרט דבר זה יותר.

בפרשתנו, כאמור, יעקב מחלק את משפחתו לשני מחנות, כדי שאם עשיו יתקוף אותו ישאר לפחות מחנה אחד 'לפליטה'. כך הוא אומר –

בראשית לב, ט –
וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה.

המילה הזאת, פליטה, חוזרת עוד כמה פעמים בתנ"ך, והיא ידועה בעיקר בצירוף 'שארית הפליטה', שבא ביחס לישראל. נבחן את היקרויותיה.

כך אומר יוסף לאחיו, כהסבר לשליחתו לארץ מצרים –

בראשית מה, ז –
וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה.

בסיפור בסוף ספר שופטים, שבט בנימין כמעט נמחה כליל, ובני ישראל חוששים פן ימחה כליל –

שופטים כא, יז –
וַיֹּאמְרוּ יְרֻשַּׁת פְּלֵיטָה לְבִנְיָמִן וְלֹא יִמָּחֶה שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל.

כשדוד בורח מפני אבשלום בנו, הוא חושש שאבשלום יחסלו לגמרי אם יתפוש אותו –

שמואל ב טו, יד –
וַיֹּאמֶר דָּוִד לְכׇל עֲבָדָיו אֲשֶׁר אִתּוֹ בִירוּשָׁלִַם קוּמוּ וְנִבְרָחָה כִּי לֹא תִהְיֶה לָּנוּ פְלֵיטָה מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם מַהֲרוּ לָלֶכֶת פֶּן יְמַהֵר וְהִשִּׂגָנוּ וְהִדִּיחַ עָלֵינוּ אֶת הָרָעָה וְהִכָּה הָעִיר לְפִי חָרֶב.

וכמה נביאים מדברים על פליטה שתצא מהר ציון. ראשון להם הוא ישעיה, שאומר –

מלכים ב יט, ל-לא, וכן ישעיה לז, לא-לב –
וְיָסְפָה פְּלֵיטַת בֵּית יְהוּדָה הַנִּשְׁאָרָה שֹׁרֶשׁ לְמָטָּה וְעָשָׂה פְרִי לְמָעְלָה.
כִּי מִירוּשָׁלִַם תֵּצֵא שְׁאֵרִית וּפְלֵיטָה מֵהַר צִיּוֹן קִנְאַת יְהוָה [צְבָאוֹת] תַּעֲשֶׂה זֹּאת.

שחוזר על דבריו בעוד מקומות –

ישעיהו ד, ב
בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה צֶמַח יְהוָה לִצְבִי וּלְכָבוֹד וּפְרִי הָאָרֶץ לְגָאוֹן וּלְתִפְאֶרֶת לִפְלֵיטַת יִשְׂרָאֵל.

ישעיהו י, כ
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יוֹסִיף עוֹד שְׁאָר יִשְׂרָאֵל וּפְלֵיטַת בֵּית יַעֲקֹב לְהִשָּׁעֵן עַל מַכֵּהוּ וְנִשְׁעַן עַל יְהוָה קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בֶּאֱמֶת.

וכן אומר יואל –

יואל ג, ה –
וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה יִמָּלֵט כִּי בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם תִּהְיֶה פְלֵיטָה כַּאֲשֶׁר אָמַר יְהוָה וּבַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר יְהוָה קֹרֵא.

וכן עובדיה –

עובדיה א, יז –
וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ וְיָרְשׁוּ בֵּית יַעֲקֹב אֵת מוֹרָשֵׁיהֶם.

וכן גם בתקופת עזרא ונחמיה דובר על 'שארית הפליטה' –

עזרא ט, ח –
וְעַתָּה כִּמְעַט רֶגַע הָיְתָה תְחִנָּה מֵאֵת יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לְהַשְׁאִיר לָנוּ פְּלֵיטָה וְלָתֶת לָנוּ יָתֵד בִּמְקוֹם קׇדְשׁוֹ לְהָאִיר עֵינֵינוּ אֱלֹהֵינוּ וּלְתִתֵּנוּ מִחְיָה מְעַט בְּעַבְדֻתֵנוּ.

עזרא ט, יג –
וְאַחֲרֵי כׇּל הַבָּא עָלֵינוּ בְּמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּבְאַשְׁמָתֵנוּ הַגְּדֹלָה כִּי אַתָּה אֱלֹהֵינוּ חָשַׂכְתָּ לְמַטָּה מֵעֲוֹנֵנוּ וְנָתַתָּה לָּנוּ פְּלֵיטָה כָּזֹאת.

(וגם בחשש) –
עזרא ט, יד
הֲנָשׁוּב לְהָפֵר מִצְוֹתֶיךָ וּלְהִתְחַתֵּן בְּעַמֵּי הַתֹּעֵבוֹת הָאֵלֶּה הֲלוֹא תֶאֱנַף בָּנוּ עַד כַּלֵּה לְאֵין שְׁאֵרִית וּפְלֵיטָה.

עזרא ט, טו –
יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל צַדִּיק אַתָּה כִּי נִשְׁאַרְנוּ פְלֵיטָה כְּהַיּוֹם הַזֶּה הִנְנוּ לְפָנֶיךָ בְּאַשְׁמָתֵינוּ כִּי אֵין לַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ עַל זֹאת.

נחמיה א, ב –
וַיָּבֹא חֲנָנִי אֶחָד מֵאַחַי הוּא וַאֲנָשִׁים מִיהוּדָה וָאֶשְׁאָלֵם עַל הַיְּהוּדִים הַפְּלֵיטָה אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ מִן הַשֶּׁבִי וְעַל יְרוּשָׁלִָם.

ורק לשם השלמת התמונה, הנה שאר היקרויותיה של המילה, ונשים לב שמוזכרים כאן כמעט כל עמי האיזור –

הארבה –
שמות י, ה –
וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת הָאָרֶץ וְאָכַל אֶת יֶתֶר הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן הַבָּרָד וְאָכַל אֶת כׇּל הָעֵץ הַצֹּמֵחַ לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה.

מואב –
ישעיהו טו, ט –
כִּי מֵי דִימוֹן מָלְאוּ דָם כִּי אָשִׁית עַל דִּימוֹן נוֹסָפוֹת לִפְלֵיטַת מוֹאָב אַרְיֵה וְלִשְׁאֵרִית אֲדָמָה.

ירמיהו כה, לה –
וְאָבַד מָנוֹס מִן הָרֹעִים וּפְלֵיטָה מֵאַדִּירֵי הַצֹּאן.

בבל –
ירמיהו נ, כט –
הַשְׁמִיעוּ אֶל בָּבֶל רַבִּים כׇּל דֹּרְכֵי קֶשֶׁת חֲנוּ עָלֶיהָ סָבִיב אַל יְהִי [לָהּ] פְּלֵטָה שַׁלְּמוּ לָהּ כְּפׇעֳלָהּ כְּכֹל אֲשֶׁר עָשְׂתָה עֲשׂוּ לָהּ כִּי אֶל יְהוָה זָדָה אֶל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל.

שוב ירושלים –
יחזקאל יד, כב –
וְהִנֵּה נוֹתְרָה בָּהּ פְּלֵטָה הַמּוּצָאִים בָּנִים וּבָנוֹת הִנָּם יוֹצְאִים אֲלֵיכֶם וּרְאִיתֶם אֶת דַּרְכָּם וְאֶת עֲלִילוֹתָם וְנִחַמְתֶּם עַל הָרָעָה אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עַל יְרוּשָׁלִַם אֵת כׇּל אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עָלֶיהָ.

הארבה ביואל –
יואל ב, ג –
לְפָנָיו אָכְלָה אֵשׁ וְאַחֲרָיו תְּלַהֵט לֶהָבָה כְּגַן עֵדֶן הָאָרֶץ לְפָנָיו וְאַחֲרָיו מִדְבַּר שְׁמָמָה וְגַם פְּלֵיטָה לֹא הָיְתָה לּוֹ.

מצרים –
דניאל יא, מב –
וְיִשְׁלַח יָדוֹ בַּאֲרָצוֹת וְאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא תִהְיֶה לִפְלֵיטָה.

עמלק –
דברי הימים א ד, מג –
וַיַּכּוּ אֶת שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה לַעֲמָלֵק וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

דברי הימים ב יב, ז –
וּבִרְאוֹת יְהוָה כִּי נִכְנָעוּ הָיָה דְבַר יְהוָה אֶל שְׁמַעְיָה לֵאמֹר נִכְנְעוּ לֹא אַשְׁחִיתֵם וְנָתַתִּי לָהֶם כִּמְעַט לִפְלֵיטָה וְלֹא תִתַּךְ חֲמָתִי בִּירוּשָׁלִַם בְּיַד שִׁישָׁק.

דברי הימים ב כ, כד –
וִיהוּדָה בָּא עַל הַמִּצְפֶּה לַמִּדְבָּר וַיִּפְנוּ אֶל הֶהָמוֹן וְהִנָּם פְּגָרִים נֹפְלִים אַרְצָה וְאֵין פְּלֵיטָה.

דברי הימים ב ל, ו –
וַיֵּלְכוּ הָרָצִים בָּאִגְּרוֹת מִיַּד הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו בְּכׇל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וּכְמִצְוַת הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שׁוּבוּ אֶל יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל וְיָשֹׁב אֶל הַפְּלֵיטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִכַּף מַלְכֵי אַשּׁוּר.

נבואת איש האלוהים על יאשיהו

כידוע, נבואת איש האלוהים על יאשיהו, שמזכירה אותו בשמו, היא אחת מהראיות לכך שהספרות הדויטרונומיסטית – ספר דברים ונביאים ראשונים – נכתבה בימיו. כך הדברים באים בספרו של ריצ'רד פרידמן 'מי כתב את התנ"ך', שאני קורא עכשיו שוב – בתמונה.

שאור שבעיסה

'שאור שבעיסה' הוא ביטוי בעל שתי משמעויות הפוכות. מצד אחד הוא מציין את החלק המובחר והפעיל, ומצד שני הוא מציין את היצר הרע.
כך למשל במילון ספיר – חמש ההגדרות הראשונות הן מהסוג הראשון, החיובי, אך ההגדרה השישית היא מהסוג השני, השלילי –

שׂאור שֶבָּעִיסה

1. [תמ] (במקור) שמרים הגורמים לבצק לִתפּוח, מַחמֶצת הבצק: (תוספתא תרומות ו, יא)
2. [תמ] כּינוּי לדבר הנותן טַעם מיוחד: גדול הוא השלום, שהשלום לארץ כשאור לעיסה (דרך ארץ זוטא, פרק השלום)
3. [עח] (בהשאלה) תַמצית הדבר, החֵלק התוסס והפָּעיל שבדבר, תוכו של דבר
4. [עח] הטובים שבקבוצה, מלח הארץ: חיל המודיעין נחשב בצבא לשאור שבעיסה
5. [עח] מָשָל לכוחַ המפעיל והמעורר לַעשׂייה, החֵלק העיקרי: החלוצים הם השׂאור שבעיסה בתנועת העלייה לארץ
6. [תמ] כּינוּי לַיֵצר הרע שמחמיץ ומשחית את המַחשבות: רבון העולמים, גָלוּי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבּוּד מלכויות (ברכות יז)

ומילון מילוג מוסיף הפנייה למשלי הברית החדשה –

הַשְּׂאוֹר שֶׁבְּעִיסָּה –
החלק הטוב והמהנה ביותר

משל השאור בעיסה –
משל השאור הוא אחד ממשלי ישו הקצרים ביותר, מופיע במתי י"ג 33 ולוקס י"ג 20-21. בשני המקומות מופיע המשל מיד אחרי משל גרגר החרדל, אשר המשותף להם הוא נושא מלכות השמים הגדלה מהתחלות קטנות.

וזה המשל המופיע במתי, וחוזר גם בלוקס –

מתי לג –
לא ‮הוֹסִיף וְסִפֵּר מָשָׁל אַחֵר: "מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם דּוֹמָה ‮¹‮לְגַרְגִּיר חַרְדָּל אֲשֶׁר לְקָחוֹ אִישׁ וְזָרַע אוֹתוֹ בְּשָׂדֵהוּ. לב ‮אָמְנָם קָטֺן הוּא מִכָּל הַזְּרָעִים, אַךְ לְאַחַר צְמִיחָתוֹ גָּדוֹל הוּא מִן הַיְּרָקוֹת וְנַעֲשָׂה לְעֵץ, כָּךְ ‮¹‮שֶׁעוֹפוֹת הַשָּׁמַיִם בָּאִים וּמְקַנְּנִים בֵּין עֲנָפָיו." לג ‮עוֹד מָשָׁל סִפֵּר לָהֶם: "מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם דּוֹמָה לִשְׂאוֹר אֲשֶׁר לָקְחָה אִשָּׁה וְטָמְנָה אוֹתוֹ בִּכְעֶשְׂרִים קִילוֹגְרָם‮¹ ‮ קֶמַח עַד שֶׁהֶחְמִיץ כֻּלּוֹ." לד ‮אֶת כָּל אֵלֶּה דִּבֵּר יֵשׁוּעַ לַהֲמוֹן הָעָם ‮¹‮בִּמְשָׁלִים, וּבְלִי מָשָׁל לֹא דִּבֵּר אֲלֵיהֶם; לה ‮לְמַעַן ‮¹‮יִתְקַיֵּם מָה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּפִי הַנָּבִיא: ‮²‮"‮אֶפְתְּחָה בְמָשָׁל פִּי, אַבִּיעָה חִידוֹת‮ מֵהִוָּסֵד [תֵּבֵל]."

כאן נראה שהשאור הוא דבר חיובי, המתפיח את הבצק. אבל הנה במקומות רבים אחרים בברית החדשה הוא מציין דבר שלילי, שמיוחס בדרך כלל לפרושים –

מתי טז –
שאור הפרושים והצדוקים‮
ה ‮כְּשֶׁעָבְרוּ הַתַּלְמִידִים אֶל הַצַּד הַשֵּׁנִי שָׁכְחוּ לָקַחַת לֶחֶם. אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: ו ‮"שִׂימוּ לֵב ‮¹‮וְהִזָּהֲרוּ מִשְּׂאוֹר הַפְּרוּשִׁים וְהַצְּדוֹקִים." ז ‮אַךְ הֵם אָמְרוּ בֵּינֵיהֶם, "לֶחֶם לֹא לָקַחְנוּ." ח ‮יֵשׁוּעַ הִבְחִין בָּזֶה וְאָמַר: ‮¹‮"קְטַנֵּי אֱמוּנָה, מַדּוּעַ אַתֶּם אוֹמְרִים בְּקִרְבְּכֶם שֶׁאֵין לָכֶם לֶחֶם? ט ‮עֲדַיִן אֵינְכֶם מְבִינִים אַף לֹא זוֹכְרִים אֶת ‮¹‮חֲמֵשׁ כִּכְּרוֹת הַלֶּחֶם לַחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וְכַמָּה סַלִּים לְקַחְתֶּם? י ‮גַּם לֹא אֶת ‮¹‮שֶׁבַע כִּכְּרוֹת הַלֶּחֶם לְאַרְבַּעַת אֲלָפִים אִישׁ וְכַמָּה סַלִּים לְקַחְתֶּם? יא ‮אֵיךְ זֶה אֵינְכֶם מְבִינִים שֶׁלֹּא עַל לֶחֶם דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם? הִזָּהֲרוּ ‮¹‮מִשְּׂאוֹר הַפְּרוּשִׁים וְהַצְּדוֹקִים!" יב ‮אָז הֵבִינוּ כִּי לֹא אָמַר לָהֶם לְהִזָּהֵר מִשְּׂאוֹר הַלֶּחֶם אֶלָּא מִתּוֹרַת הַפְּרוּשִׁים וְהַצְּדוֹקִים.

ובמקום אחר מפורש יותר –
לוקס יב –
בִּזְמַן שֶׁהִתְאַסְּפוּ ‮¹‮רִבְבוֹת אֲנָשִׁים עַד כִּי דָּרְכוּ זֶה עַל רַגְלוֹ שֶׁל זֶה, הֵחֵל לְדַבֵּר אֶל תַּלְמִידָיו תְּחִלָּה: ‮²‮"הִזָּהֲרוּ מִשְּׂאוֹר הַפְּרוּשִׁים, שֶׁהוּא הַצְּבִיעוּת.

ועוד –
קורינטים א, ה –
‮‮¹‮הִתְפָּאֲרוּתְכֶם אֵינֶנָּה הוֹלֶמֶת. הַאִם אֵינְכֶם יוֹדְעִים ‮²‮שֶׁמְּעַט שְׂאוֹר מַחְמִיץ אֶת כָּל הָעִסָּה? ז ‮בַּעֲרוּ אֶת הַשְּׂאוֹר הַיָּשָׁן לְמַעַן תִּהְיוּ עִסָּה חֲדָשָׁה. הֲלֹא אַתֶּם ‮¹‮כְּמַצּוֹת, שֶׁהֲרֵי נִזְבַּח ‮²‮שֵׂה הַפֶּסַח שֶׁלָּנוּ – הַמָּשִׁיחַ. ח ‮לָכֵן נַחְגֹּג ‮¹‮לֹא בִּשְׂאוֹר יָשָׁן וְלֹא ‮²‮בִּשְׂאוֹר הָרֺעַ וְהָרֶשַׁע, אֶלָּא בְּמַצּוֹת הַתֺּם וְהָאֱמֶת.

וכן –
גלתים ה –
¹‮מְרוּצַתְכֶם הָיְתָה טוֹבָה; ‮²‮מִי הֵנִיא אֶתְכֶם מִלְּצַיֵּת לָאֱמֶת? ח ‮‮¹‮פִּתּוּי זֶה אֵינוֹ מֵאֵת הַקּוֹרֵא אֶתְכֶם. ט ‮‮¹‮מְעַט שְׂאוֹר מַחְמִיץ אֶת כָּל הַבָּצֵק.

לסיכום, לא לגמרי ברור האם השאור בעיסה, כשהוא בא במשל, מציין דבר חיובי או שלילי.
אם כך ואם כך, במציאות השאור הוא הגורם המעורר, גם בבצק וגם באדם. הוא ה'פלפל', אפשר לומר (עוד משל מתחום הקולינריה. וכמותו אגב גם 'מלח הארץ' – אף הוא ביטוי הלקוח מהברית החדשה).
וכך אמרו חז"ל במדרש בראשית רבה, ט', ט':
"'הנה טוב מאוד – זה יצר טוב. 'והנה טוב מאוד' – זה יצר רע. וכי יצר הרע טוב מאוד? אתמהה! אלא שאלולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אישה ולא הוליד ולא נשא ונתן…".

ועשקו גבר וביתו ואיש ונחלתו

שכונת גבעת עמל בצפון תל-אביב מפונה היום. קראתי את סיפור השכונה בוויקיפדיה ולדעתי העוול פה ברור. אבל מעבר לזה, איני מבין מדוע הנוגעים בדבר – הממשלה, עיריית תל-אביב וגם החברות שהשטח בבעלותן כעת – לא יכלו להגיע להסדר הוגן ומניח את הדעת עם התושבים.
הנה שני משפטים מתוך ערך הוויקיפדיה הזה –

"בשנת 2008, העריכה דנקנר השקעות כי בבנייה בשטח זה גלום פוטנציאל רווח של כ-3.6 מיליארד שקלים^[11]."

"בחודש ינואר 2021 בית המשפט העליון חיזק את ההכרה בזכותם ההיסטורית של התושבים על הקרקע עליה יושבו ב-1949 לאחר מלחמת העצמאות, ואף הגדיל את מתווה הפיצויים הקודם מ-27.5 מיליון שקל ל-42 מיליון לכל המשפחות."

באמת? זה המירב שיכולתם להציע? בערך אחוז מפוטנציאל הרווח של המקום?
העוול זועק.

תיאור קולע של התנהגות כזו מתוארת בפסוק –

וְחָמְדוּ שָׂדוֹת וְגָזָלוּ וּבָתִּים וְנָשָׂאוּ וְעָשְׁקוּ גֶּבֶר וּבֵיתוֹ וְאִישׁ וְנַחֲלָתוֹ.
מיכה ב, ב.

מפרש אבן עזרא –
וחמדו {שדות} וגזלו – בחזקה.

ונשאו – ולקחו לנפשם.

ועשקו – בדרך פתוי והונאה ומרמה, כי העושק את חבירו ירמה אותו לערב ולהחזיק בממונו אשר הלוהו, או בשכרו אשר השכירו.

שתי גישות מנוגדות להתייחסות לשני דברים מנוגדים

אתמול הקשבתי להרצאה בה דובר על מאמרו של אחד העם 'שתי רשויות', ודובר על כך שיש כמה אפשרויות להתייחס לדברים שונים, כששתי האפשרויות הבסיסיות הן – או לבחור אפשרות אחת מבין השתיים, או לנסות לשלב אותן באיזושהי דרך.
וכן, גם בתוך זה יש עוד אפשרויות. בשיעור הועלתה אפשרות אחת, שאשאיר לזכות המעלה אותה, ובמקום אחר – בספר החדש של הרב יהודה ברנדס, 'המקף והאליפסה' – ראיתי שהוא מחלק את היחס כל פעם לחמישה חלקים. שתי האפשרויות הקיצוניות – קבלה מוחלטת או דחייה מוחלטת (למשל של המודרנה) – נמצאות בקצה, אבל באמצע יש עוד שלוש אפשרויות, של דרכים שונות ליחס מעורב.
למשל, אתן דוגמה ידועה וחשובה – היחס לחדש אצל הליברלים והשמרנים. הליברלים נמשכים אחר החדש ומאמצים אותו, בעוד השמרנים לא דוחים את החדש (כפי שכתב, למשל, אסף שגיב בפוסט אתמול), אלא מעכלים אותו לאט.
בהקשר זה עליי חביבה אמירה אחת של ברטולד ברכט – 'בשר חדש אוכלים במזלגות ישנים'.
ואגב, לא מפליא שעיסוק רב בשאלה הזו בא בתחילת המאה העשרים (וכן במאה ה-19) – זמנם של אחד העם וברכט שהוזכרו כאן – שהרי זו תקופת השיא של המודרניזם, הרבה חידושים היו בעולם, והיה צריך לחשוב איך לקבל אותם.

בתנ"ך אנו מוצאים שתי גישות מנוגדות ביחס לכך. מצד אחד קיימת הגישה השוצפת והקוצפת של הנביא הקנאי אליהו, שאומר בדברים מפורסמים, שהפכו כבר למטבע לשון –

וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם יְהוָה הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר.
מלכים א, יח, כא.

כאן מדובר על גרעין האמונה מול עבודה זרה, וכאן נראה שאין מקום לפשרות, לפחות לפי אליהו. (אף כי בפועל אנו יודעים שבזמן ההוא אכן הישראלים 'פסחו על הסעיפים', והיה להם פולחן מעורב).
ומעניין שאחד המאמרים הידועים ביותר של אחד העם נקרא 'על שתי הסעיפים'.

ומצד שני, אומר מחבר קהלת, בדברים שגם הם מפורסמים –

קהלת ז –
טז אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם. יז אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה וְאַל תְּהִי סָכָל לָמָּה תָמוּת בְּלֹא עִתֶּךָ. יח טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ כִּי יְרֵא אֱלֹהִים יֵצֵא אֶת כֻּלָּם.

כלומר, נראה שהוא מציע לאחוז את שני הצדדים, לשלב ביניהם, כדי להגיע לגישה מאוזנת ובריאה.

וכך אכן פירשוהו –

רלב"ג אומר –
טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח ידך, ר״ל שתאחז בצדק במקום הראוי וברשע במקום הראוי. וטוב להתחכם ולחקור במקום הראוי ולהמנע מהחקירה במקום הבלתי ראוי, כי מי שהוא ירא (שם שם, יח) ה׳ יקח הממוצע ויצא בפעולותיו עם כל הקצוות, רצוני, שפעם יטה בפעולותיו אל האחד ופעם יטה אל האחר, וזהו הממוצע על דרך האמת.

ובדומה לו אבן כספי –
רק מעט מכל אחד משניהם, וזהו טוב אשר תאחז וג׳ – שזהו האמצעי המזוג.

לעומת זאת שד"ל נראה כמתנגד לכך באופן מפתיע –
טוב אשר תאחז בזה, וגם מזה אל תנח את ידך; כי ירא אלהים יצא את כלם – הוא נשאר קרח מכאן ומכאן, כי שכר צדקתו לא יקבל, והנאת הרשע לא יטעם.

אלא שיש לשים לב שהוא מדבר כאן באופן ספציפי על צדיקות ורשע, כלומר על עולם המידות והמוסר, שהוא אכן לא מוחלט, ולא על עולם האמונות והדעות, כמו אליהו.

ועוד נכון ששאלה היא מדוע הוא כביכול ממליץ 'לאחוז ברשע' גם כן? גם כאן יש פירושים שונים, ואני מעדיף לחשוב שאין זו המלצה, אלא פשוט ציון עובדה – זו המציאות, אנשים אינם מושלמים, אלא מעורב בהם טוב ורע.
אך זו כבר חריגה מענייננו.

מבטא

בעקבות צפייה בסרט, כתבתי בפייסבוק –
הודעה אדומה – הסרט החדש בנטפליקס, סרט פעולה קומי, או סרט שודים – נחמד מאוד, בטח יחסית לנטפליקס, וגם מושקע מאוד מבחינה טכנית, בעיקר בסצנות המרדפים.
הנקודה החלשה בסרט מבחינתי – גל גדות. היא אמנם מאוד יפה, אבל לשחק היא לא יודעת. זה אפילו הביך אותי כצופה.
אבל מילא, כי אני רואה שלדעת מבקר הארץ היא דווקא נקודת האור בסרט. טוב נו, זו גל גדות, משלנו.

ועתה אוסיף, כי כנראה הדבר שהכי הפריע לי בהופעתה זה המבטא המאוד בולט שלה, מבטא ישראלי.

מבטא במובן זה, אקצנט בלעז, היא מילה מודרנית, אבל היא גזורה ממילה תנ"כית. כך נאמר על האישה הנוטלת על עצמה דבר בשבועה –

וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ יָנִיא אוֹתָהּ וְהֵפֵר אֶת נִדְרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ וְאֵת מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וַיהוָה יִסְלַח לָהּ.
במדבר ל, ט.

מבטא שפתיה כאן הוא פשוט הדיבור, או כפי שמפרש אבן עזרא –
מבטא שפתיה – השבועה.

ובהזדמנות זו טוב להזכיר כי גם המילה 'בוטה', שהיום משמעותה 'אומר דברים קשים', במקור משמעותה פשוט 'אומר'. כך בפסוק –

יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא.
משלי יב, יח.

פירושו – יש שדיבורו כמדקרות חרב. אך מכיוון שהמשמעות כאן היא שלילית הפך כל 'בוטה' למי שדיבורו כמדקרות חרב.

התורה בתורת התעודות, לפי ריצ'רד אליוט פרידמן ורד"צ הופמן

התורה בתורת התעודות, לפי ריצ'רד אליוט פרידמן ורד"צ הופמן.

כאן הקישור לשלושת חלקי העבודה שעשיתי – הצגת התורה בתורת התעודות לפי הצעתו של פרידמן, תוך השוואה לביקורת על גישה זו, שאותה הציע רד"צ הופמן.
מבוא קצר והפניות ראו בלקט של המאמרים לבראשית – קישור כאן בהמשך.
את הפירושים לוויקרא ודברים לא הבאתי, והסבר לכך תמצאו במאמר האחרון לספר שמות.
אני מקווה שעבודה זו תהיה לתועלת.

ספר בראשית –

ספר בראשית, בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן

ספר שמות –

ספר שמות בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן

ספר במדבר –

ספר במדבר בתורת התעודות לפי פרידמן