האם יש קשר בין מוסר ורפואה?

האם יש קשר בין מוסר ורפואה?

דבר זה 'מצוי בתורה, שנוי בנביאים, ומשולש בכתובים' –

בתורה –

וַיֹּאמֶר אִם-שָׁמֹועַ תִּשְׁמַע לְקֹול יהוה אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְה͏ַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו כָּל-הַמּ͏ַחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יהוה רֹפְאֶךָ.
שמות טו, כו.

בנביאים – בחזון ההסמכה של ישעיה –

הַשְׁמֵן לֵב-הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן-יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבֹו יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לֹו.
ישעיה, ו, י.

ובכתובים – בתהילים –

יִשְׁלַח דְּבָרֹו וְיִרְפָּאֵם וִימַלֵּט מִשְּׁחִיתֹותָם.
תהילים קז, כ.

נראה לי ראוי לציון שהעיקרון הראשי של הרפואה – לפי היפוקרטס, כמקובל, ושל המוסר – לפי מיל, הוא העיקרון שלא להזיק. אם כך, נקיטת כלל מוסרי-ליברלי זה בעצם 'מרפאת' את החברה, ניתן לטעון.

הנה בקצרה על שני עקרונות אלה, מתוך ויקיפדיה –

על פי מיל, ישנה רק סיבה אחת לגיטימית להפעלת כוח כלפי יחיד: "המטרה היחידה אשר למענה אפשר להפעיל כוח בצדק כלפי כל חבר בקהילה מתורבתת בניגוד לרצונו, היא כדי למנוע נזק לאחרים." (על החירות, עמ' 53).

הביטוי פרימום נון נוקרה (בלטינית: Primum non nocere; בתרגום מילולי: ראשית, אל תזיק) מבטא את אחד מעקרונות האתיקה הרפואית. הביטוי משמש לפחות מאז 1860 תזכורת לעוסקים ברפואה, שלפעולות הנעשות מתוך כוונות טובות עשויות להיות תוצאות לא רצויות. העיקרון התקבע כיסוד חשוב באתיקה הרפואית המודרנית בעיקר בזכות היותו אחד מארבעת עקרונות-העל שניסחו טום ביצ'מפ וג'יימס צילדרס בספרם "Principles of Biomedical Ethics "‏.[1]

בימינו השימוש בו נחשב לא מציאותי מכיוון שאי אפשר כמעט לטפל ללא אפשרות, ולו זניחה, של נזק. ולכן הוחלף בפועל בדרישה לפעול לטובת החולה.

מקור הביטוי

שלא כאמונה הרווחת, מקור הביטוי אינו שבועת היפוקרטס. לרוב הביטוי מתואר כפראפרזה של גלנוס על ביטוי של היפוקרטס, אף שגלנוס כתב ביוונית ואין אזכור ידוע של הביטוי בכתביו. הטקסט הקרוב ביותר במשמעותו לביטוי בכתבי היפוקרטס הוא "לעזור, או לפחות לא לגרום נזק" (מתוך אפִּידֶמִיוֹן, ספר ראשון, חלק חמישי).

על הנסתרות

הבוקר צפיתי בהרצאה של פרופ' רחל אליאור על יהדות המאה ה-17 וה-18, כולל שבתאים, חסידים ומתנגדים. זו באמת הייתה הרצאה נהדרת ומלאת ידע, אך זו הזדמנות בשבילי לומר מה אני חושב על הקבלה, תורת הסוד היהודית. ובכן, יש מגוון פסוקים די ברורים בקשר לכך –

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד יְהוָה לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי. ב אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי. ג יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.
תהילים קלא.

כלומר – לא הלכתי בנפלאות.

ח תּוֹרַת יְהוָה תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת יְהוָה נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי. ט פִּקּוּדֵי יְהוָה יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב מִצְוַת יְהוָה בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם. י יִרְאַת יְהוָה טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד מִשְׁפְּטֵי יְהוָה אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו. יא הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים. יב גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב. יג שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי. יד גַּם מִזֵּדִים חֲשֹׂךְ עַבְדֶּךָ אַל יִמְשְׁלוּ בִי אָז אֵיתָם וְנִקֵּיתִי מִפֶּשַׁע רָב. טו יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהוָה צוּרִי וְגֹאֲלִי.
תהילים יט.

כלומר – תורת ה' תמימה, מנסתרות נקני.

וכן בתורה עצמה –

הַנִּסְתָּרֹת לַיהוה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָׄנׄוּׄ וּׄלְׄבָׄנֵׄיׄנׄוּׄ עַד-עֹולָם לַעֲשֹׂות אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתֹּורָה הַזֹּאת.
דברים כט, כח.

וזה מופיע אף בתלמוד, בציטוט מספר בן־סירא (מהספרים החיצוניים, שעקרונית נאמר שאסור לקרוא – וזה עניין בפני עצמו) –

"שכן כתוב בספר בן סירא (בן סירא ג, יט-כ) במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור במה שהורשית התבונן אין לך עסק בנסתרות".
חגיגה, יא, א.

כך גם אני חושב, שפסוקי התנ"ך פשוטים ואין בהם סודות נסתרים, אף שלעיתים יש בהם עומק רב. זו הייתה גם דעתו של שפינוזה. לכן אני פוסל את כל שיטת הלימוד הקבלית, וזאת אף מבלי להתייחס לתכניה, שהיו שמצאו גם בהם בעייתיות, כידוע.
אך עוד יותר מזה – אני חושב ששבתאי צבי היה אכן המשיח הקבלי המיוחל. כלומר – שהיגיון הקבלה מוביל בדיוק לסוג משיח שכזה. אלא ששבתאי צבי היה משיח־שקר, ולכן הרעיון המשיחי שבא מתוך הקבלה מיצה את עצמו.
מכך ברור, שגם בחסידות יש בעיה.

שורשים המסתיימים במ'

שורשים המסתיימים במ'

שורש 'אמ'

נאם – וכן נם, אמר

אמד – מד
אמר – וכן זמר
אמן – ? + א' האל 'אמן', אמונה
אמץ – מץ
אם, אמא – בכל השפות מ'.

אמת – שורש אמן

שורש 'במ'

יבם – ?

במה. כן בהמה.

שורש 'גמ'
גמיעה, צליל השתייה

לגם – גמע
רגם – ? וכן הרג?

גמל – לגם
גמע – לגם
גמר – ?

שורש 'דמ'
דם, דום

אדם – אדום, דם
גדם – גדע
נדם – דמם
קדם – ?
רדם – רדד?

אדם-דם

דמה – קשר־דם
דמם – דום
דמע – דם־עין? וכן 'דמעתך' במובן אחר

שורש 'המ'
קול 'הם'

נהם – קול הם, וכן נאם

המה – קול הם
המון – הומה
המר – החליף, ?

שורש 'זמ'
ז' זדון

יזם – זמם

זומ, זם, זימה – כמו זמם
זמם – אולי כמו זבוב הנראה כזומם? + ז' הזדון והמזימה
זמן – ארמית
זמר – ז' הזימרה

שורש 'חמ'
חום

לחם 'לחם־חֹם' מופיע
נחם – חם
רחם – חם
שחםמ- חום

פחם – חם. חם – דוד, חום, קירבה.

חמד – חם לבו.
חום, חמם – חם.
חמל – חם, רחם
חמס – חם + ס' המאיסה
חמק – חמוקיים חמודים, חמק-ברח – ?
חמש – תחמושת-אש?

מחמאה – כנראה שיבוש של 'רכו מ-חמאות דבריו' בתהילים.

שורש 'טמ'
אטום

אטם – טם
קטם – קטע
שטם – שטן

טמא – טם, אטום. אולי על שם סגירתו.
טמטם – אטום וטיפש.

שורש 'ימ'
אים – איוּם, קול איי? וכן איוֹם

שורש 'כמ'

כמהּ – ה' מופקת, וכן מהמהּ, כמה למי שהתמהמה. קול הא.

שורש 'למ'

אלם – אל, לא מדבר
בלם – בל
גלם – 'גלמי ראו עיניך' – ?
הלם – כמו אלם
חלם – חלום והחלמה – ? 'חילו פניך'?
עלם – עֶלֶם – עוּל ימים, נעלם – ? וכן עולם-עד
פלם – אבנים מפולמות, בלשון מאוחרת, כמו צלם, תבנית
צלם – בצלם – כמו צל
שלם – ? שם אל 'שלם'

שורש 'ממ'

דמם, המם, זמם, חמם, סמם, עמם, קמם, רמם, שמם, תמם – תחילית

שורש 'נמ'
שינה

חינם – חן

נום, נם, נמנם – נם, ישן
בשאר – נ' תחילית

שורש 'סמ'

חסם – כמו חסה?

סם – ? וכן מבושם-שיכור

סמך – תמך

שורש 'עמ' – דובר כבר, קול

שורש 'צמ'
עניינו צמצום.

עצם – עוצמה-עוז ולעצום-לסגור-צם.

צמד – צמצום
צמח – ?
צם, צמצם – צם
צמק – צם

צמר – ?

שורש 'קמ'
קימה.

נקם – קם עליו
רקם – ?

קום, קם – קם. וכן עמד.
קמל – מל

קמח – מחוי?

שורש 'שמ'
עניינו שימה ושממה. -וכן דממה. קול שהה

אשם – נעשה שומם?
נשם – וכן נשף, שאף, קול הנשימה, וממנו שמם
רשם – מאוחר

שמד – שם
שום, שמם – שם
שמט – שם לב + ט' הנטייה והביטול?
שמן – ?
שמע – שם עין?
שמר – שם לב?

שמץ – שום, דבר מועט.
שמש – שם אל, אש.

שורש 'תם'
סוף

תם, תמם – תם, סוף
תמך – מך

וכן תם-תמים.

שורשים המסתיימים בס'

שורש 'אס'
ס' המאיסה, קול הנחש

מאס – ס' המאיסה

אסף – ?
אסר – ?

אסון – ס' המאיסה

שורש 'בס'

אבס – אבה?
כבס – ?

גבס. קבס – ס' המאיסה.

בוס, בסס – הביס, התבוסס בדמו – כמו התמוסס, נמס

בסיס

שורש 'גס'
עניין גסות, ס' מאיסה

נגס – בגסות? קרוב לו – נגש, נגישה

גיס, הגיס – גס

אגס – נגס. גיס.

שורש 'דס'

הדס – ?

שורש 'הס'
שקט, כמו ששש

הסה – הס

שורש 'חס'
עניין רחמים

דחס – דחק
פחס – דחס

חסד – חס
חוס, חס – חס, ריחם
חסה – חס, תפס מחסה, פעולת המרחם
חסל – הפך החס? ל' השלילה, או כמו קטל
חסם – שם זמם?
חסן – ?
חסר – סר

שורש 'טס'
טססס – קול טיסה

טוס – טס, עף

טס-מגש, טווס – טס.

שורש 'כס'
כיסוי

כסה – כס, וכן חסה

כסא, כס – מכוסה?

שורש 'לס'

בלס – בלע
עלס – עלז
פלס – פילח
קלס – קילל, ובלשון חז"ל שיבח

שורש 'מס'
מסיסה, קול המסיסה

חמס – חם + ס' המאיסה
כמס – הכמין, סוד
נמס – מסס, התמוסס
עמס – ?
רמס – מוסס

מס, מסך – סך

מסר – סר

שורש 'נס'
התנוסס ברוח, קרוב להתמוסס

אנס – אין נס?
כנס – ?
שנס – מותניו – כמו כנס

ננס, פנס, קנס – כמו מס?

נסה – ?
נוס – נס, ברח
נסס – התנוסס, נס-דגל, נישא ברוח

נס-פלא – כנס-דגל, נקודת־ציון גבוהה

שורש 'עס'

כעס – ס' המאיסה, וכן זעף-זעם – ע'

שורש 'פס'
נעלם, התמוסס

אפס – פס
תפס – פס, הפך הנס

פוס – פס, נעלם
פסל – פס, מוסס את האבן
פסע – ?
פסק – פס, אפס
פספס – פס

שורש 'רס'
עניינו הרס, כמו מסס וכו'

גרס – הרס
דרס – הרס
הרס – הרס
סרס – הרס
פרס – פרק והרס
קרס – הרס

ארס – הרס, חרס – חרב.
רסיס – הרוס.

שורש 'שס'
שיסוי וקריעה. שס קול שיסוי.

שסה – שס
שסע – שס
שסף – שס

שסק-רסק?

האם ללמוד מהאבות?

האם ללמוד מהאבות?

מצד אחד משה אומר שפרשת האזינו כי יש ללמוד מהאבות והזקנים –

זְכֹר יְמֹות עֹולָם בִּינוּ שְׁנֹות דֹּור-וָדֹור שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ׃
דברים, לב, ז.

מצד שני, שלושת הנביאים חוזרים על כך – ובמיוחד ירמיה, ואחריו יחזקאל – כי גם האבות חטאו ואין ללמוד מהם –

עֲוֹנֹתֵיכֶם וַעֲוֹנֹת אֲבֹותֵיכֶם יַחְדָּו אָמַר יהוה אֲשֶׁר קִטְּרוּ עַל-הֶהָרִים וְעַל-הַגְּבָעֹות חֵרְפוּנִי וּמַדֹּתִי פְעֻלָּתָם רִאשֹׁנָה (על) אֶל-חֵיקָם.
ישעיה, סה, ז.

נִשְׁכְּבָה בְּבָשְׁתֵּנוּ וּתְכַסֵּנוּ כְּלִמָּתֵנוּ כִּי לַיהוה אֱלֹהֵינוּ חָטָאנוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבֹותֵינוּ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד-הַיֹּום הַזֶּה וְלֹא שָׁמַעְנוּ בְּקֹול יהוה אֱלֹהֵינוּ.
ירמיה, ג, כה.

וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן-אָדָם שֹׁולֵחַ אֲנִי אֹותְךָ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-גֹּויִם הַמֹּורְדִים אֲשֶׁר מָרְדוּ-בִי הֵמָּה וַאֲבֹותָם פָּשְׁעוּ בִי עַד-עֶצֶם הַיֹּום הַזֶּה.
יחזקאל ב, ג.

ניתן לומר, כי שלושת הנביאים האלה – ירמיה, יחזקאל, וישעיה השני או השלישי – הם מדור הגלות, ואז אכן האבות חטאו. וניתן למצוא כאן אמירה כללית יותר – שלדעת הנביאים האלה יש לבחון את הדברים כשלעצמם, ולא לקבל כמובן מאליו את דרך האבות.

אני כותב זאת, שוב, בעקבות פוסט של הרב נבון, שאומר שמצד אחד אברהם ניפץ את פסילי אביו, ומצד שני יצחק חפר שוב את בארות אברהם, כלומר – הלך בדרכו. המבדיל הוא מה דרך האב.

וכן הוא אומר –

יְהוָה עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל.
ירמיה, טז, יט.

פי שנים בה יכרתו

זכריה יג –

 ח וְהָיָה בְכָל הָאָרֶץ נְאֻם יְהוָה פִּי שְׁנַיִם בָּהּ יִכָּרְתוּ יִגְוָעוּ וְהַשְּׁלִשִׁית יִוָּתֶר בָּהּ. ט וְהֵבֵאתִי אֶת הַשְּׁלִשִׁית בָּאֵשׁ וּצְרַפְתִּים כִּצְרֹף אֶת הַכֶּסֶף וּבְחַנְתִּים כִּבְחֹן אֶת הַזָּהָב הוּא יִקְרָא בִשְׁמִי וַאֲנִי אֶעֱנֶה אֹתוֹ אָמַרְתִּי עַמִּי הוּא וְהוּא יֹאמַר יְהוָה אֱלֹהָי.

בשבוע שעבר שודר ב'כאן' הסרט 'עד סוף העולם', על האוונגליסטים בארה"ב. לפי האמונה שלהם, באחרית הימים – שקרובה מאוד – תהיה מלחמת ארמגדון – הר מגידו – ובה יהרגו שני שליש מהעם היהודי, והשליש הנותר – יתנצר. מאיפה הם לקחו תסריט זה, אתם שואלים? מהפסוקים שלמעלה.

ואילו הפרשנים היהודים מפרשים אחרת, למשל מלבי"ם –

"והיה בכל הארץ פי שנים בה יכרתו", ואז תתעורר חרב איש ברעהו עד שלא ישאר רק השלישית, שהם מאמיני האמונה האמתית היא תותר עם מאמיניה.

שלוש מילות

לפרשת לך־לך
שלוש ערלות הן – הבשר, הלב והאוזן. הבשר – בפרשתנו, מילת אברהם. והלב והאוזן –

וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד.
דברים י, טז.

עַל מִי אֲדַבְּרָה וְאָעִידָה וְיִשְׁמָעוּ הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב הִנֵּה דְבַר יְהוָה הָיָה לָהֶם לְחֶרְפָּה לֹא יַחְפְּצוּ בוֹ.
ירמיה ו, י.

פשוט שמילות אלה מובילות לשמוע את 'דבר ה', או – מילתו, ולהפנים אותו.
ערל – אותיות רעל (כן גם הרעלה המכסה) ורע. אך אולי הוא מלשון ערייה.

לי נראה ששתי המילות האחרונות חשובות מהראשונה.

כך גם אתמול הרב חיים נבון העלה שיחת־וידאו בה הזכיר את המדרש הבא –

מדרש תנחומא תזריע –

שאל טורנוסרופוס הרשע: איזה מעשים נאים של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם?
אמר לו: של בשר ודם.
אמר לו טורנוסרופוס הרשע: ראית השמים והארץ, יכול האדם לעשות כיוצא בהם?
אמר לו רבי עקיבא: לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטים עליו, אלא אמור דברים שהם מצויין בבני אדם.
אמר לו: למה אתם מולים?
אמר לו: אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני, ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשה בני אדם נאים משל הקדוש ברוך הוא.
הביא לו רבי עקיבא שבלים וגלוסקאות.
אמר לו טורנוסרופוס הרשע: אם הקדוש ברוך הוא רוצה במילה, למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו?
אמר לו רבי עקיבא: ולמה טיבורו יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכתו.
ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול, שלא נתן הקדוש ברוך הוא המצוות אלא לצרף האדם בהם, לכך אמר דוד: כל אמרת אלוה צרופה.
עד כאן.

ועל כך אמר – מכאן שהטבע והטבעיות אינם דבר רצוי.
לעומתו בן שיחו, הרב עמיחי גולדין, אמר שאלוהים בגימטריה הטבע, ושהנטייה הזו להתכחש לטבע היא נוצרית, ועוד.
יש כאן מחלוקת, ולא לי להכריע. אך במילא, השאלה היא כיצד בכלל ניתן להתגבר על הטבע, אם בכלל?

הנצרות אכן מציעה דרך – דרך ניסית. אך היהדות, למרות כל איסוריה, לא מציעה דרך כזו.

יפה הסביר זאת שאול התרסי ברומים ז', בקטע מפורסם, שעדיין לא מצאתי לו תשובה –

⋅ז אִם כֵּן, מַה נֺּאמַר? הַאִם הַתּוֹרָה הִיא בְּחֶזְקַת חֵטְא? חַס וְחָלִילָה! אַךְ לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ מַהוּ חֵטְא אִלּוּלֵי הַתּוֹרָה; הֲרֵי לֹא הָיִיתִי מַכִּיר אֶת הַתַּאֲוָה אִלּוּ לֹא אָמְרָה הַתּוֹרָה "לֹא-תַחְמֺד". ⋅ח הַחֵטְא נִצֵּל אֶת הָאִסּוּר שֶׁבַּדִּבֵּר כְּדֵי לְעוֹרֵר בְּקִרְבִּי כָּל מִינֵי תַּאֲווֹת, שֶׁכֵּן בְּלִי תּוֹרָה הַחֵטְא מֵת. ט בֶּעָבָר אֲנִי הָיִיתִי חַי בְּלִי תּוֹרָה, אַךְ כְּשֶׁהוֹפִיעַ הַדִּבֵּר נֵעוֹר הַחֵטְא לְחַיִּים ⋅י וַאֲנִי מַתִּי. וּמָצָאתִי כִּי הַדִּבֵּר, שֶׁהָיָה דֶּרֶךְ לְחַיִּים, גּוֹרֵם מָוֶת; יא שֶׁכֵּן הַחֵטְא, בְּנַצְּלוֹ אֶת הַדִּבֵּר, הִתְעָה אוֹתִי וּבְאֶמְצָעוּתוֹ הֵמִית אוֹתִי. ⋅יב וּבְכֵן הַתּוֹרָה קְדוֹשָׁה, וְהַדִּבֵּר הוּא קָדוֹשׁ וְיָשָׁר וְטוֹב. יג הֲיִתָּכֵן, מִכָּאן, שֶׁדָּבָר טוֹב גָּרַם לִי מָוֶת? בְּשׁוּם פָּנִים לֹא! אוּלָם הַחֵטְא, לְמַעַן יֵרָאֶה שֶׁהוּא חֵטְא, גָּרַם לִי מָוֶת בְּאֶמְצָעוּת מַשֶּׁהוּ טוֹב כְּדֵי שֶׁעַל-יְדֵי הַדִּבֵּר יֻבְלַט הַחֵטְא בִּמְלֹא חֻמְרָתוֹ.

⋅יד אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁהַתּוֹרָה הִיא רוּחָנִית, אַךְ אֲנִי הִנְנִי בָּשָׂר וָדָם וּמָכוּר לַחֵטְא. ⋅טו אָכֵן אֵינֶנִּי מֵבִין אֶת מַעֲשַׂי, כִּי לֹא אֶת מַה שֶּׁאֲנִי חָפֵץ אֲנִי עוֹשֶׂה, אֶלָּא דַּוְקָא אֶת מַה שֶּׁשָּׂנוּא עָלַי אֲנִי עוֹשֶׂה. ⋅טז וְאִם אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת מַה שֶּׁאֵינֶנִּי חָפֵץ לַעֲשׂוֹת, אֲנִי מוֹדֶה שֶׁהַתּוֹרָה טוֹבָה.

⋅יז מִכָּאן שֶׁלֹּא עוֹד אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת הַמַּעֲשֶׂה, אֶלָּא הַחֵטְא הַשּׁוֹכֵן בִּי, יח שֶׁהֲרֵי אֲנִי יוֹדֵעַ כִּי בִּי, כְּלוֹמַר בִּבְשָׂרִי, לֹא שׁוֹכֵן הַטּוֹב. אָמְנָם לִרְצוֹת אֲנִי יָכוֹל, אַךְ לַעֲשׂוֹת אֶת הַטּוֹב אֵינֶנִּי יָכוֹל; יט כִּי אֵינֶנִּי עוֹשֶׂה אֶת הַטּוֹב שֶׁאֲנִי חָפֵץ בּוֹ, אֶלָּא אֶת הָרַע שֶׁאֵינֶנִּי חָפֵץ בּוֹ – אוֹתוֹ אֲנִי עוֹשֶׂה. כ וְאִם אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת מַה שֶּׁבְּנִגּוּד לִרְצוֹנִי, הֲרֵי שֶׁלֹּא עוֹד אֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתוֹ, אֶלָּא הַחֵטְא הַשּׁוֹכֵן בִּי. כא לְפִיכָךְ אֲנִי מוֹצֵא אֶת הַחֺק הַזֶּה: רְצוֹנִי לַעֲשׂוֹת אֶת הַטּוֹב, אֶלָּא שֶׁהָרַע עוֹמֵד לְפָנַי. ⋅כב בָּאָדָם הַפְּנִימִי שֶׁבִּי אֲנִי שָׂמֵחַ בְּתוֹרַת אֱלֹהִים, ⋅כג אַךְ בְּאֵיבָרַי אֲנִי רוֹאֶה חֺק אַחֵר, וְהוּא נִלְחָם נֶגֶד הַחֺק שֶׁבְּשִׂכְלִי וּמְשַׁעְבֵּד אוֹתִי לְחֺק הַחֵטְא הַשּׂוֹרֵר בְּאֵיבָרַי. ⋅כד אוֹי לִי, אָדָם אֻמְלָל שֶׁכְּמוֹתִי, מִי יַצִּילֵנִי מִגּוּף זֶה שֶׁהַמָּוֶת בּוֹ? ⋅כה תּוֹדָה לֵאלֹהִים עַל יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ אֲדוֹנֵנוּ! וּבְכֵן, בְּשִׂכְלִי אֲנִי עֶבֶד לְתוֹרַת אֱלֹהִים, אַךְ בִּבְשָׂרִי אֲנִי מְשֻׁעְבָּד לְחֺק הַחֵטְא.

שורשים המסתיימים בד'

שורש 'אד'

אדם – צבע, כדם

אדם אדום. אדיב, אדיש. אד. אדמה אדומה.

שורש 'בד'

אבד – אבה?
כבד – ?
עבד – ?

זבד

בדד – בד
בדה – ?
בדח – כמו בדה + ח' הצחוק?
בדל – בדד
בדק – דקדק

בד בבד, לבד.

שורש 'גד' – דובר כבר, חתך

שורש 'דד'

בהכפלה – הראשונות.

דדה – הלך לאט. וכן צעד, דרך – ד'.

שורש 'הד'

הד, הדהד – קול ההד?
הדה – 'גמול ידו הדה' – יד?
הדף – כמו הדה? והד.

שורש 'זד'

זוד, זד – זד, זמם, ז' מזימה רעה, כמו זבוב?

מזיד. זרד?

שורש 'חד' – דובר כבר, חתך

שורש 'יד'
יד – ?
ידע – דע

שורש 'כד'

לכד – ?
נכד – ?

'כדכד שמשותיך' – אבן טובה, כ'חוד'?

שורש 'לד'

גלד – ? וכן גלם. 'גלמי ראו עיניך'
חלד – ? וכן חלודה בפלדה?
ילד – לד
סלד – אף סולד – סל-על, יד סולדת-?
פלד – ? כמו שלד?
שלד – לד, וכן גלד

קלד.

שורש 'מד'
מדידה

אמד – מד
גמד – מד
חמד – חם?
עמד – מד?
שמד – מד. ו-?

תמיד – מד, צמיד-צמג. צמד.

מדד – מד

שורש 'נד'
כמו נע

ענד – וכן ענק

נדד – נד
נוד, נד – נד, נע
נדנד – נד
נדב, נדר וכו' – סופיות

שורש 'סד'
סד – בסיס.

חסד – חס
יסד – סד

סדק – דק

סד, סדן.

שורש 'עד'
עניינו קשור, באופן לא ברור.

יעד – עד.
מעד – וכן צעד
סעד – נתן תמיכה, קרוב למעד
צעד – עד? או – 'צועה ברוב כוחו'
רעד – גורם למעידה?

עד – נצח, מגיעים עד אליו.
בעד. תעד – עד.

בצד שני עניינו הוספה

עדד – עוד, הוסיף
עדה – עדי, תכשיט, נעדה, עוד
עדף – עוד
עדר – ? בדיר?

וכן עוד. עדה – קבוצת אנשים עוד.

דרש – כל 'עדת' עם ישראל היו 'עדים' חמעמד הר־סיני.

שורש 'פד'

ספד – את הנספה?
צפד – צפף.
קפד – קיפוד דוקר? וכן קפח

אפוד. רפד – רך + ד' דקירה?

פדה – ?

שורש 'צד'

צוד, צדד, צד – תפס צד
ציד – צייד צד, מהצד
צדק – דקדק, בדק

שורש 'קד'
קד – מוקד – מרכז, כמו חוד. ד' דקירה.

יקד – קד
נקד – במוקד
עקד – במוקד
פקד – ? מוקד?
רקד – במוקד
שקד – כמו יקד

קוד, קד – כבוד, 'ויקוד'
קדם – קדמה-מזרח
קדש – לדעתי 'מוקד אש', אך קרוב גם לקד מתוך כבוד, יקד

קוד – מלשון קוד הקידה?

שורש 'רד'
מלשון רדידות ורדייה, קשרם לא ברור
רדידות – וכן רקיע 'רוקע' – שטוח

חרד – חרה.
ירד – רד למישור הרדוד
מרד – ברודן הרודה, וכן רד-רב
פרד – רד-רב, כלוט ואברהם
צרד – צרח
שרד – שרה, שרר

ברד – יורד, זרד – נזרה.

רדד – רד רדידות
רדה – רד רדייה
רדם – דמם
רדף – הדף

סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה עֹד רָד עִם אֵל וְעִם קְדוֹשִׁים נֶאֱמָן.
הושע יב, א.

לשון רדייה, לפי מצודות –
"ויהודה" – אבל יהודה עדיין הוא מושל עם האל ר"ל מכריח את העם ללכת עם האל בדרכי התורה.

ואולי לשון רד-רב?

שורש 'שד'
שדידה

חשד – חשש, והפכו – חסד

שדד, שוד – שד
שדך – לשון חז"ל
שדל -מלשון חז"ל
שדף – שדד? שדוף-רזה, נשדד בשרו?
שדר – מאוחר.

שד, שדיים, וכן דדים – התינוק 'שודד' אותם?
שֵד – שודד?

יוצר אור ובורא חושך

שוב בפייסבוק, מישהו תהה מדוע בבראשית א' אלוהים בורא רק את האור, בעוד החושך כבר היה קיים, ואילו בישעיה המצב שונה –

יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה.
ישעיה מה, ז.

עניתי לו שישעיה השני פעל על רקע התרבות הבבלית, שהייתה זורואסטרית ועל־כן דואליסטית, והוא מתפלמס עימה. לכן לשיטתו האלמהוא מקור הטוב והרע כאחד.

וכן הוא אומר –
הן [הִנֵּה] אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית לְחַבֵּל.
ישעיה נד, טז.

באותו אופן, כורש הוא 'משיח ה" ושליחו, ולא פועל באופן עצמאי, כפי שמופיע בתחילת פרק זה עצמו –

כֹּה אָמַר יְהוָה לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם וּמָתְנֵי מְלָכִים אֲפַתֵּחַ לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ.
ישעיה מה, א.

למרות שרעיון זה מופיע גם אצל ישעיה הראשון –

הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם זַעְמִי.
ישעיה י, ה.

כמובן, לא השיבו לי. אבל בינתיים מחבל רצח אנשים בעיר ניס בצרפת, כנראה בגלל קריקטורת הנביא מוחמד שהופיעה ב'שרלי הבדו'. הנה, משחית לחבל.

את אשר יאהב ה' יוכיח

בתוך דיון בפייסבוק נתקלתי במדרש, שזה תרגומו –

ר' אבהו נהג לספר בשבחו של רב ספרא שאדם גדול הוא (לפני הנוצרים, מושלי העיר קסריה). בעקבות ההמלצה הזו העניקו לו פטור ממס במשך שלוש עשרה שנה. יום אחד פגשו אותו. שאלו אותו: כתוב: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם", האם הגיוני שמי שיש לו כעס, מתנקם באוהבו? שתק ולא אמר להם דבר. חנקו את צווארו בצעיף וייסרו אותו. בא רבי אבהו ומצאם, שכך הם נוהגים ברב ספרא. שאל אותם: מדוע אתם מצערים אותו? אמרו לו הנוצרים: ולאו אמרת לנו שהוא אדם גדול? [ולא ידע לפרש לנו את הפסוק ההוא]! אמר להם: אני שיבחתי אותו על ידיעותיו במשנה, במקרא לא אמרתי! אמרו לו: ומה ההבדל ביניכם? כיצד אתה יודע מקרא? אמר להם: אני מצוי ביניכם – ואני מתמקד בלימוד מקרא ומעיין בו,  הם, שאר תלמידי החכמים, אינם מעיינים במקרא.
(עבודה זרה ד, ע"א).

אז קודם כל, זה מצער שלא היו בקיאים במקרא כולו. וכן המצב עד לימינו. אך ראוי לציין שלאורך ההיסטוריה החכמים (לפחות) ידעו את התנ"ך פחות או יותר בעל־פה. ניתן לראות את זה בציטוטיהם, אך יותר מכך – מזה שלפעמים הם טועים בציטוט, כלומר – הם ציטטו מהזיכרון!

ובנוגע לשאלת הנוצרים כאן, עניתי – מדוע לא השיב להם בפשטות בפסוק נוסף? –

כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְהוָה יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה.
משלי ג, עב.

הנוצרים שם כמובן מעלים בשאלתם תזה ידועה שלהם – שה' זנח את ישראל, אך הפסוק ממשלי אומר בדיוק ההפך – ה' מייסר דווקא את מי שהוא אוהב אותו, כאב, וכאב כן ינחמם.

העיקרון הזה חוזר הרבה במקרא.