מתוך חזון ההקדשה של ישעיה הנביא –
וָאֹמַר אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי.
ישעיה ו, ה.
כפשוטו, ישעיה אומר אוי, כי עליו להשתתק, כי הוא איש טמא בתוך עם טמא, עם דגש על טומאת־שפתיים, הדיבור (או איך שאומרים היום – 'דיבור נגוע'), ועכשיו הוא רואה את האל הקדוש.
אך יש פה כמה עניינים. ראשית, 'נדמיתי' מתפרש לפחות בשלושה אופנים – מלשון מיתה, מלשון דומיה, ומלשון דמיון. שנית, זו הזדמנות לדון בשורש 'טמא'. נראה תחילה מה המפרשים אומרים על כך –
אבן עזרא –
ואומר. נדמיתי. נכרתי מהיותי עם חברת הקדושים, כמו ודמיתי אמך (הושע ד' ה'), ויש אומרים מלשון דמי (תהלים ס"ב ו'), גם הוא נכון:
טעם איש טמא שפתים. לפי דעתי שהנביא גדל עם ישראל שהיו טמאים במעשה ובדיבור, והנה למד מדיבורם, והעד ויסרני מלכת בדרך העם הזה (ישעיהו ח' י"א) על כן אמר ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב:
וטעם כי את המלך יי' צבאות ראו עיני שהוא קדוש ופחדתי להקדישו בעבור טומאת שפתים, ואף על פי שאמר ראו עיני במראות נבואה ראה כן:
מלבי"ם –
ואמר אוי לי כי נדמיתי, ר"ל כי נדמה ונמשל לי משל ודימוי בדמיון הזה שראיתי, שבו המשילו לי.
נדמיתי. מלשון משל ודמיון, כמו נמשל כבהמות נדמו את המלך. כתרגומו ית יקר שכינת מלך עלמיא, והעקרים פי' שנצטער כי ראה דמיון ותמונה, שזה סימן שנתפעל מכח המדמה, ואין נבואתו שלמה :
מצודת דוד –
ואמר. אמרתי אוי לי וכו׳, כי פחד פן ימות על שראה מראה כבוד ה׳:
נדמיתי. ענין שתיקה כמו וידום אהרן (ויקרא י) ור״ל נאבדתי כי הנאבד מן העולם הוא מושתק כי לא ישמע קולו וכן ער מואב נדמה (לקמן טו):
רד"ק, ואדגיש את הדברים החשובים לי –
ואמר אוי לי כי נדמתי. כיון ששמע הקול הגדול וראה הבית שנתמלא עשן פחד שימות כי חשב שלא היה ראוי להסתכל בכבוד אלא להסתיר פניו כמ"ש במשה ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים וזהו שאמ' כי את המלך ה' צבאות ראו עיני כיון שראיתי הכבוד אמות כמו שאמר מנוח מות נמות כי אלהים ראינו ופירוש המלך כבוד המלך, וכן תרגם יונתן ארי ית יקר שכינת מלך עלמיא ה' צבאות חזו עיני, ופירוש נדמתי נכרתי כמו נדמה מלך ישראל, ויונתן תרגם וי לי ארי מבית ארי גברא חייב לאדכאה אנא ובגו עמא דמגעל בחובין אנא יתיב, ואדוני אבי זכרונו לברכה פירוש נדמתי נשתתקתי, ופירוש טמא שפתים הראשון סגור שפתים כמו נטמינו בעיניכם ונטמתם בם ר"ל כי חשב בעצמו עון שלא הקדיש האל עם כחות השרפים כי לא נתן לו רשות לדבר עד שהגיע המלאך הרצפה אל פיו והנראה בעיני כי לפיכך זכר טומאת שפתים ולא טומאת הגוף כי כששמע הנביא דברי השרפים המקדישים האל אמר להם נאה לראות הכבוד ולהקדיש האל כי הם טהורים ודבריהם טהורים ולהם נאה לראות בשכליהם הכבוד ולהקדיש האל בדבריהם אבל אני שאני טמא כי כל גוף בשר טמא ושפתי טמאים מלהזכיר בפי קדושת האל כשאעריך עצמי כנגדם כל שכן שאני שוכן בתוך עם טמא שפתים כמו שנאמר עליהם וכל פה דובר נבלה ואיך אני ראוי לכל זה הכבוד לפיכך אני ירא שאמות מהמראה הזאת שראיתי והקול הזה בעבורי נהיה לכלותי ולאבדני מן העולם לפי שנסתכלתי בכבוד ואני בשר ודם טמא:
*
עתה, אני בעבר כתבתי על נדמיתי מלשון דמיון, כאומר שהיושב בתוך העם נמצא מעורבב איתו, כפי שאמרה האישה לאלישע 'בתוך עמי אני יושבת'. וזהו יסוד הדבק והחיקוי, עליו כתבתי בספרי 'יסודות הבניין'. ומכאן עולה שאלת המקוריות, וכן הזוך. אך אף שהדברים כנראה נכונים, כנראה זו לא המשמעות של הכתוב כאן, אלא כאמור – מלשון מיתה או השתתקות, למרות שראינו שפירשו אותה גם מלשון דמיון, בדרך אחרת.
ובעניין המילה 'טמא', ראינו שרד"ק פירש סגור, ומתוך הפסוקים שהביא ראינו כי הא' אופציונלית, כלומר ששורש הבסיס הוא טם. והוא אכן מתקשר לשורש אט"ם, שמשמעותו סגירה. וכן את הביטוי 'איטר יד ימינו', כלומר שמאלי, פירשו – רש"י כמדומני – 'אטום יד ימינו'. אם כך, זה עוד שורש מגזרת טם.
ואת הא' בטמא אגב ניתן לשייך למילים הקשורות לאלוהים, שרגיל לבוא בהן א' מסיבה כלשהי, כפי שהזכרתי בעבר. או שתורה על מקור זר, וכן מילה זו חייבת להיות עתיקה ועל כן משותפת למספר לשונות.
גם התם, בלשון ימינו לפחות, הוא מעין אטום. וגם תם במובן סוף הוא כעין אטימות. ולדעתי ניתן גם לשמוע צליל סגירה בהברה 'תם' או 'טם'.
עתה, גם 'דם', במשמעות מיתה או דומייה, הוא מעין 'תם'. ומשמעות דמיון באה לדעתי מלשון המילה 'דם' הזורם בעורקים, כלומר – דברים שיש להם קשר-דם מסוים. או לפחות כך סברתי פעם. בכל מקרה, בשתי המשמעויות הראשונות אפשר לשמוע את צליל ההכאה – 'דם'.
כך שבסופו של דבר, ובלי שהתכוונתי, מצאתי קשר בין שתי המילים שעניינו אותי – נדמיתי וטמא.
*
בעניין אחר, המוסרי, אף שהדברים לא מקובלים עליי מתוך מקור זה, כדאי לציין כי המדרש מוצא פגם בהתבטאות זו של ישעיה –
מדרש תנחומא, וישלח ב׳:ה׳
אָמַר רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁהִקְדִּימוּ עֲשִׂיָּה לִשְׁמִיעָה וְאָמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כד, ז). בָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁגְּדוֹלִים הַצַּדִּיקִים יוֹתֵר מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. תֵּדַע לְךָ, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמַר יְשַׁעְיָה כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי ישֵׁב (ישעיה ו, ה), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יְשַׁעְיָה, בְּעַצְמְךָ אַתָּה רַשַּׁאי לוֹמַר אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם. אֲבָל לְיִשְׂרָאֵל אַתָּה אוֹמֵר בְּתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם, שֶׁהֵם הִקְדִּימוּ עֲשִׂיָּה לִשְׁמִיעָה וּמְיַחֲדִין אֶת שְׁמִי פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם, וְאַתָּה קוֹרֵא אוֹתָן עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם. מַה כְּתִיב שָׁם, וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה. מַהוּ רִצְפָּה, רוּץ פֶּה שֶׁל מִי שֶׁאוֹמֵר לָשׁוֹן הָרַע עַל בָּנַי. בְּמֶלְקָחַיִם מַהוּ. מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ שְׁתֵּי מֶלְקָחוֹת. הָלַךְ הַמַּלְאָךְ לִטֹּל אֶת הַגַּחֶלֶת וְנִכְוָה, נָטַל מֶלְקַחַת אַחַת לִטֹּל אֶת הַגַּחֶלֶת וְנִכְוָה, חָזַר וְהֵבִיא מֶלְקַחַת שְׁנִיָּה וְנָתַן מֶלְקַחַת אַחַת לְתוֹךְ מֶלְקַחַת אַחַת וְנָטַל אֶת הַגַּחֶלֶת וּנְתָנָהּ עַל פִּי יְשַׁעְיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָגַע זֶה עַל שְׂפָתֶיךָ וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר (ישעיה ו, ז), עַל שֶׁאָמַר בְּתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם. נָטַל בְּמֶלְקָחַיִם גַּחֶלֶת שֶׁלֹּא יָכוֹל הַשָּׂרָף לִטֹּל בְּיָדוֹ אֶלָּא בִשְׁתֵּי מֶלְקָחוֹת, נָתַן עַל פִּי יְשַׁעְיָה וְלֹא נִכְוָה. הֱוֵי אוֹמֵר, כִּי רַב מְאֹד מַחֲנֵהוּ. וּמִי עָצוּם מֵהֶן, עֹשֵׂה דְבָרוֹ, אֵלּוּ הַצַּדִּיקִים.
ומכאן לומד גם החפץ חיים בעניין שמירת הלשון, על האיסור ללמד חובה –
שמירת הלשון, חלק ראשון, שער התבונה ז׳:ב׳
הִנֵּה בַּפְּרָקִים שֶׁעָבְרוּ בֵּאַרְנוּ אוֹדוֹת אִישׁ פְּרָטִי, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁצָּרִיךְ לְהִזָּהֵר עַד מְאֹד מִלְּלַמֵּד חוֹבָה עַל כְּלַל יִשְׂרָאֵל, כִּי הַחֵטְא גָּדוֹל עַד מְאֹד. כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בִּפְסָחִים (דף פ"ז:) מַאי דִּכְתִיב (משלי ל' י'): "אַל תַּלְשֵׁן עֶבֶד אֶל אֲדֹנָו", (שם י"א) "דּוֹר אָבִיו יְקַלֵּל וְאֶת אִמּוֹ לֹא יְבָרֵךְ". אֲפִלּוּ דּוֹר שֶׁאָבִיו יְקַלֵּל וְאִמּוֹ לֹא יְבָרֵךְ, אַל תַּלְשִׁינוֹ אֶל אֲדוֹנָיו זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּרְאֵה נָא בִּישַׁעְיָה הַנָּבִיא, בְּעֵת שֶׁרָאָה אֶת כְּבוֹד ה' וְאָמַר (ישעיה ו' ה'): "אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ ה"' וְגוֹ', עַל שֶׁאָמַר "וּבְתוֹךְ עַם" וְגוֹ', אַף שֶׁלֹּא כִּוֵּן בָּזֶה לְבַזּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, כִּי גַּם עַל עַצְמוֹ הִקְדִּים לוֹמַר זֶה, רַקּ כַּוָּנָתוֹ הָיְתָה לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ כְּדַאי לִרְאוֹת פְּנֵי הַשְּׁכִינָה, לֹא מִצַּד מַעֲשָׂיו וְלֹא מִצַּד מַעֲשֵׂה הָעָם אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בְּקִרְבָּם, אַף עַל פִּי כֵן רְאֵה מַה כְּתִיב בַּתְרֵהּ (שם ו'): "וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה וְגוֹ'; (שָׁם ז') הִנֵּה נָגַע זֶה עַל שְׂפָתֶיךָ" וְגוֹ', וְאָמְרוּ חֲזַ"ל, שֶׁהוּא נוֹטְרִיקוֹן: רְצֹץ פֶּה שֶׁאָמַר דֵּלָטוֹרְיָא עַל בָּנַי. וְסוֹף הָיָה שֶׁמֵּת בְּסִבַּת דָּבָר זֶה, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ בִּיבָמוֹת (דף מ"ט:): אַתְיוּהוּ לְאַרְזָא וְנַסְרוּהוּ כִּי מָטָא לַהֲדֵי פֻּמָּא נָח נַפְשֵׁהּ, (כַּאֲשֶׁר מְנַשֶּׁה רָצָה לַהֲרֹג אֶת יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא, אָמַר יְשַׁעְיָהוּ שֵׁם וְנִבְלַע בְּתוֹךְ עֵץ אֶרֶז הֵבִיאוּ אֶת עֵץ הָאֶרֶז וְנִסְּרוּהוּ וחתכוהו, וּכְשֶׁהִגִּיעוּ לְפִיו שֶׁל יְשַׁעְיָהוּ, יָצְאָה נִשְׁמָתוֹ), עַיֵּן שָׁם.
הפסוק היומי 