צפניה ג

עוד פרק בסדרה – אחרי ירמיה ו, יחזקאל כב ועמוס ג – של נבואות זעם על שחיתות מוסרית, שהרבה מוטיבים חוזרים בהם. גם כאן הנבואה היא על ירושלים, היא 'העיר', וגם כאן חוזר מוטיב השארית. כמו כן, גם כאן הכול כשלו, כולל הנביאים. אלא שהפעם הנבואה מסתיימת בדברי נחמה חגיגיים.
(אגב, אני מגיע לפרקים האלה דרך מילת החיפוש 'בקרבה', משום מה).

צפניה ג

א. החטא –

(א) הוֹי מֹרְאָה וְנִגְאָלָה (מורדת ומלוכלכת) הָעִיר הַיּוֹנָה (ירושלים. המונה, מלשון הונאה).

(ב) לֹא שָׁמְעָה בְּקוֹל לֹא לָקְחָה מוּסָר בַּיהוָה לֹא בָטָחָה אֶל אֱלֹהֶיהָ לֹא קָרֵבָה.

(ג) שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ אֲרָיוֹת שֹׁאֲגִים שֹׁפְטֶיהָ זְאֵבֵי עֶרֶב לֹא גָרְמוּ לַבֹּקֶר.

(ד) נְבִיאֶיהָ פֹּחֲזִים אַנְשֵׁי בֹּגְדוֹת כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ חָמְסוּ תּוֹרָה.

(ה) יְהוָה צַדִּיק בְּקִרְבָּהּ לֹא יַעֲשֶׂה עַוְלָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר (כל בוקר) מִשְׁפָּטוֹ יִתֵּן לָאוֹר לֹא נֶעְדָּר וְלֹא יוֹדֵעַ עַוָּל בֹּשֶׁת.

(ו) הִכְרַתִּי גוֹיִם נָשַׁמּוּ פִּנּוֹתָם הֶחֱרַבְתִּי חוּצוֹתָם מִבְּלִי עוֹבֵר נִצְדּוּ עָרֵיהֶם מִבְּלִי אִישׁ מֵאֵין יוֹשֵׁב.
(הענשתי את הגויים, כך שהיה אפשר ללמוד מהם לקח, אבל לא).

(ז) אָמַרְתִּי אַךְ תִּירְאִי אוֹתִי תִּקְחִי מוּסָר וְלֹא יִכָּרֵת מְעוֹנָהּ (ביתה) כֹּל אֲשֶׁר פָּקַדְתִּי עָלֶיהָ אָכֵן הִשְׁכִּימוּ הִשְׁחִיתוּ כֹּל עֲלִילוֹתָם.

ב. הגאולה –

(ח) לָכֵן חַכּוּ לִי נְאֻם יְהוָה לְיוֹם קוּמִי לְעַד כִּי מִשְׁפָּטִי לֶאֱסֹף גּוֹיִם לְקָבְצִי מַמְלָכוֹת לִשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶם זַעְמִי כֹּל חֲרוֹן אַפִּי כִּי בְּאֵשׁ קִנְאָתִי תֵּאָכֵל כָּל הָאָרֶץ.

(ט) כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְהוָה לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד.

(י) מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי כוּשׁ עֲתָרַי בַּת פּוּצַי יוֹבִלוּן מִנְחָתִי.
(עתרי בת פוצי – ראה להלן).

(יא) בַּיּוֹם הַהוּא לֹא תֵבוֹשִׁי מִכֹּל עֲלִילֹתַיִךְ אֲשֶׁר פָּשַׁעַתְּ בִּי כִּי אָז אָסִיר מִקִּרְבֵּךְ עַלִּיזֵי גַּאֲוָתֵךְ וְלֹא תוֹסִפִי לְגָבְהָה עוֹד בְּהַר קָדְשִׁי.
(ובוודאי יהיה מי שילמד מכאן כי לא יהיו מצעדי גאווה בירושלים…).

(יב) וְהִשְׁאַרְתִּי בְקִרְבֵּךְ עַם עָנִי וָדָל וְחָסוּ בְּשֵׁם יְהוָה.

(יג) שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב וְלֹא יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית כִּי הֵמָּה יִרְעוּ וְרָבְצוּ וְאֵין מַחֲרִיד.
(רעיון השארית).

(יד) רָנִּי בַּת צִיּוֹן הָרִיעוּ יִשְׂרָאֵל שִׂמְחִי וְעָלְזִי בְּכָל לֵב בַּת יְרוּשָׁלָ‍ִם.
(רני מופיע גם בישעיה ועוד, והטעם משתנה מסיבה שאינה ברורה לי, פעם מלעיל ופעם מלרע, וכן הניקוד).

(טו) הֵסִיר יְהוָה מִשְׁפָּטַיִךְ פִּנָּה אֹיְבֵךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יְהוָה בְּקִרְבֵּךְ לֹא תִירְאִי רָע עוֹד.

(טז) בַּיּוֹם הַהוּא יֵאָמֵר לִירוּשָׁלַ‍ִם אַל תִּירָאִי צִיּוֹן אַל יִרְפּוּ יָדָיִךְ.

(יז) יְהוָה אֱלֹהַיִךְ בְּקִרְבֵּך גִּבּוֹר יוֹשִׁיעַ יָשִׂישׂ עָלַיִךְ בְּשִׂמְחָה יַחֲרִישׁ בְּאַהֲבָתוֹ יָגִיל עָלַיִךְ בְּרִנָּה.
(יחריש – ישקוט, אך אפשר גם ירעיש, כמו 'מחריש אוזניים', לדעתי.
מצודות – "יחריש באהבתו" – בעבור אהבתו לך ישתוק על העונות שעשית מאז ולא יזכירם לך להכלימך. וכן רש"י – יכסה עוונותיך).

(יח) נוּגֵי מִמּוֹעֵד אָסַפְתִּי מִמֵּךְ הָיוּ מַשְׂאֵת עָלֶיהָ חֶרְפָּה.
(נוגי ממועד – פירוש להלן).

(יט) הִנְנִי עֹשֶׂה אֶת כָּל מְעַנַּיִךְ בָּעֵת הַהִיא וְהוֹשַׁעְתִּי אֶת הַצֹּלֵעָה וְהַנִּדָּחָה אֲקַבֵּץ וְשַׂמְתִּים לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם בְּכָל הָאָרֶץ בָּשְׁתָּם.

(כ) בָּעֵת הַהִיא אָבִיא אֶתְכֶם וּבָעֵת קַבְּצִי אֶתְכֶם כִּי אֶתֵּן אֶתְכֶם לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה בְּכֹל עַמֵּי הָאָרֶץ בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם אָמַר יְהוָה.
(וכן כאן רעיון קיבוץ הגלויות, שגם הוא חוזר).

*

נוגי ממועד –
מצודות – "נוגי ממועד" – אל מול ירושלים יאמר בניך שהיו מליאי יגון בעבור איחור זמן הגאולה הכנסתים אליך כי ממך היו והושבתים למקומם.
רש"י – "נוגי ממועד" – אספתי את המוצאים ממועדי שלא היו משמרים שבתות וימים טובים
"נוגי" – לשון הוצאה כמו הגו סיגים (משלי כה) כאשר הוגה מן המסילה (שמואל ב כ) ואין שורש בתיבה אלא הגימ"ל לבדה).

עתרי בת פוצי –
רד"ק –
עתרי בת פוצי –
שם אומה או משפחה שהיא מעבר לנהרי כוש. 
ויונתן פירש: 
עתרי, שקרא האל יתברך שם לישראל עתרי, שיעתר להם ה' וקרא שמה בת פוצי, כלומר עדת הנפוצים בגלות. 
(כלומר – יש לקרוא עותרי בתפוצות).

נועדו?

בפוסט הקודם שלי על עמוס ג הזכרתי את הדברים הבאים –

"משל הנביא הידוע–

(ג) הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ. (קבעו מראש, התוועדו)

(ד) הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר וְטֶרֶף אֵין לוֹ הֲיִתֵּן כְּפִיר קוֹלוֹ מִמְּעֹנָתוֹ בִּלְתִּי אִם לָכָד.

(ה) הֲתִפֹּל צִפּוֹר עַל פַּח הָאָרֶץ וּמוֹקֵשׁ אֵין לָהּ הֲיַעֲלֶה פַּח מִן הָאֲדָמָה וְלָכוֹד לֹא יִלְכּוֹד.

(ו) אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ אִם תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר וַיהוָה לֹא עָשָׂה.

(ז) כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹנָי יְהוִה דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים.

(ח) אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא אֲדֹנָי יְהוִה דִּבֶּר מִי לֹא יִנָּבֵא.

למעשה, המשל היפה הזה אומר שיש חוקיות בטבע, וזו היא דרך האל. גם הנבואה היא חלק הכרחי ומתבקש מחוקיות זו. ניתן לראות כאן סמך הן להגותו של הרמב"ם, והן, ביתר שאת, לזו של שפינוזה. לדעתי."

עתה, הבעיה היא שהמילה היחידה שראיתי נכון לפרש, בדרך כלל מובנת בצורה לא נכונה, כלומר – 'הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו', במובן של 'נועדו זה לזה'. מעין פירוש מיסטי וניו-אייג'י שכזה.

אבל למעשה התפיסה הזאת ותיקה מאוד, למן המשל המובא במשתה של אפלטון, לפיו האדם היה בעבר מחובר משני אנשים שהופרדו על ידי האלים, ומאז כל אחד מחפש את 'החצי השני' שלו – משל שאומץ הן על-ידי חז"ל שאמרו שהאדם נוצר כ'דו-פרצופין', והן בקבלה ברעיון ה'נסירה' – ועד הדעה המקובלת אצל חז"ל, שהקב"ה מזווג זיווגין. כך למשל במדרש הידוע הזה (בר"ר סח ד) –

"מטרונה אחת שאלה את ר' יוסי בר חלפתא: מה עושה הקב"ה מאותה שעה שברא את העולם ועד עכשיו? אמר לה שהוא יושב ומזווג זיווגים. התפלאה, והשיבה שאף היא יכולה לעשות כן ולזווג את העבדים והשפחות שלה. "אמר לה אם קלה היא בעיניך קשה היא לפני הקדוש ברוך הוא כקריעת ים סוף" מה עשתה נטלה אלף עבדים ואלף שפחות וזיווגה אותם בלילה אחד. למחרת באו אליה חבולים ופצועים, כי לא רצו זה את זה. אמרה לר' יוסי בר חלפתא "לית אלוה כאלהכון אמת היא תורתכון נאה ומשובחת יפה". עוד אמר לה שהקב"ה מזווגם בעל כרחם שלא בטובתם ככתוב: "אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בַּכּוֹשָׁרוֹת"."

אבל, כאמור, 'נועדו' זה פשוט נפגשו וקבעו, התוועדו. מכאן, אם תרצו, החשיבות של הדייט…

אבל לבסוף, בכל זאת כן יש פגישות מקריות משמעותיות, וגם על זה דיברתי בעבר. אם כך יתכן שדווקא הפירוש המיסטי הוא הנכון.

אם כך ואם כך, הכול תלוי במשמעותה של מילה אחת…

*


הוספה –
הרמב"ם, אגב – בהסתכלות חוזרת – מביא פסוק זה כדי להראות שהשפע האלוהי בלתי ניתן לעצירה ולשליטה כשהוא פורץ (והוא מביא פסוק נוסף מירמיה שרציתי להתייחס גם אליו) –

מורה נבוכים, חלק ב' ל״ז:ב׳

וידוע שבכל כת משלש הכיתות האלה יתרון רב מאד; וכל כת משתי הכתות הראשונות תחלק לשני חלקים כמו שבארנו – וזה שהשפע המגיע לכל כת משתיהם יהיה אם בשיעור שישלימהו לא זולת זה או בשיעור שיעדף משלמותו מה שישלים בו זולתו. והכת הראשונה – והם החכמים – אפשר שיהיה השופע על כח האיש מהם הדברי כשיעור שישימהו בעל חקירה והבנה וידע ויכיר ולא יתנועע ללמד לזולתו ולא לחבר ולא ימצא לזה תשוקה ואין לו עליו יכולת; ואפשר שיהיה השופע עליו כשיעור שיניעהו בהכרח לחבר וללמד. כן הענין בכת השנית אפשר שיבואהו מן הנבואה מה שישלים הנביא לא זולת זה; ואפשר שיבואהו ממנה מה שחיב לו שיקרא האנשים וילמדם וישפיע עליהם משלמותו: הנה כבר התבאר לך כי לולא זה השלמות הנוסף לא היו החכמות מחוברות בספרים ולא היו הנביאים מפיסים בני אדם לדעת האמת – כי לא יחבר חכם דבר לעצמו ללמד עצמו מה שכבר ידע; אבל טבע זה השכל כן הוא שישפיע לעולם וימשך ממקבל זה השפע למקבל אחר אחריו עד שיגיע אל איש אי אפשר שיעברהו השפע ההוא אבל ישלימהו לבד – כמו שבארנו בקצת פרקי זה המאמר: וטבע זה הענין מחייב למי שהגיע לו זה השיעור הנוסף מן השפע – שיקרא בני אדם על כל פנים יקובל ממנו או לא יקובל ואפילו יזיק בעצמו. עד שאנחנו נמצא נביאים קראו בני אדם עד שנהרגו והשפע ההוא האלוקי יניעם ולא יניחם לשקוט ולא לנוח בשום פנים ואפילו הגיעו לרעות גדולות. ולזה תמצא ירמיה – עליו השלום כי כשהגעהו מבזיון המורים והכופרים ההם אשר היו בזמנו השתדל לסתום נבואתו ולא לקראם אל האמת אשר מאסוהו ולא היה יכול לסבול זה – ואמר "כי היה דבר יי לי לחרפה ולקלס כל היום; ואמרתי לא אזכרה ולא אדבר עוד בשמו – והיה בלבי כאש בוערת עצר בעצמותי ונלאיתי כלכל ולא אוכל". וזה ענין מאמר הנביא האחר "אדוני יי דיבר – מי לא ינבא". ודע זה:

עמוס ג

אמשיך בהבאת פרקים דומים, בביאור קל, והפעם עמוס ג, לאחר ירמיה ו ויחזקאל כב. גם הוא מוכיח על עוולות מוסריות, וגם בו נמצא רעיון ה'שארית', שנשארת גם אחרי הפורענות. וכן, גם אצלו מוזכר הנביא, אבל הפעם בצורה חיובית, וגם ציורית מאוד, שהפכה כברמלנכס-צאן-ברזל של תרבותנו.

עמוס ג

א –

(א) שִׁמְעוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה עֲלֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל כָּל הַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר.

(ב) רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם.
(רעיון נכבד, שהתייחסתי אליו בעבר בקשר לדיון בשואה, ועוד).

ב. משל הנביא הידוע –

(ג) הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ. (קבעו מראש, התוועדו)

(ד) הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר וְטֶרֶף אֵין לוֹ הֲיִתֵּן כְּפִיר קוֹלוֹ מִמְּעֹנָתוֹ בִּלְתִּי אִם לָכָד.

(ה) הֲתִפֹּל צִפּוֹר עַל פַּח הָאָרֶץ וּמוֹקֵשׁ אֵין לָהּ הֲיַעֲלֶה פַּח מִן הָאֲדָמָה וְלָכוֹד לֹא יִלְכּוֹד.

(ו) אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ אִם תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר וַיהוָה לֹא עָשָׂה.

(ז) כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹנָי יְהוִה דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים.

(ח) אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא אֲדֹנָי יְהוִה דִּבֶּר מִי לֹא יִנָּבֵא.

(למעשה, המשל היפה הזה אומר שיש חוקיות בטבע, וזו היא דרך האל. גם הנבואה היא חלק הכרחי ומתבקש מחוקיות זו. ניתן לראות כאן סמך הן להגותו של הרמב"ם, והן, ביתר שאת, לזו של שפינוזה. לדעתי).

ג. העוול והעונש –

(ט) הַשְׁמִיעוּ עַל אַרְמְנוֹת בְּאַשְׁדּוֹד וְעַל אַרְמְנוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְאִמְרוּ הֵאָסְפוּ עַל הָרֵי שֹׁמְרוֹן וּרְאוּ מְהוּמֹת רַבּוֹת בְּתוֹכָהּ וַעֲשׁוּקִים בְּקִרְבָּהּ.

(י) וְלֹא יָדְעוּ עֲשׂוֹת נְכֹחָה (דרך יושר) נְאֻם יְהוָה הָאוֹצְרִים חָמָס וָשֹׁד בְּאַרְמְנוֹתֵיהֶם.

(יא) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה צַר וּסְבִיב הָאָרֶץ וְהוֹרִד מִמֵּךְ עֻזֵּךְ וְנָבֹזּוּ אַרְמְנוֹתָיִךְ.

(יב) כֹּה אָמַר יְהוָה כַּאֲשֶׁר יַצִּיל הָרֹעֶה מִפִּי הָאֲרִי שְׁתֵּי כְרָעַיִם אוֹ בְדַל אֹזֶן כֵּן יִנָּצְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּשְׁבִים בְּשֹׁמְרוֹן בִּפְאַת מִטָּה וּבִדְמֶשֶׁק עָרֶשׂ. (יושבים בקצה המיטה ובספות).
(וכאן רעיון השארית).

(יג) שִׁמְעוּ וְהָעִידוּ בְּבֵית יַעֲקֹב נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת.

(יד) כִּי בְּיוֹם פָּקְדִי פִשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל עָלָיו וּפָקַדְתִּי עַל מִזְבְּחוֹת בֵּית אֵל וְנִגְדְּעוּ קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ וְנָפְלוּ לָאָרֶץ.

(טו) וְהִכֵּיתִי בֵית הַחֹרֶף עַל בֵּית הַקָּיִץ וְאָבְדוּ בָּתֵּי הַשֵּׁן (המעוטרים שנהב, כנראה) וְסָפוּ בָּתִּים רַבִּים נְאֻם יְהוָה.
(מעניין כי כבר אז היו בתי חורף ובתי קיץ, וכך עד היום. אך אלה מותרות של עשירים, כאותן ספות שהוזכרו קודם).

יחזקאל כב


בהמשך לפוסט על ירמיה ו, אביא להלן, עם ביאור קל ביותר, גם את יחזקאל כב, שחוזר על הרבה מאוד דברים של ירמיה –

א. על ירושלים –

(א) וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר.

(ב) וְאַתָּה בֶן אָדָם הֲתִשְׁפֹּט הֲתִשְׁפֹּט אֶת עִיר הַדָּמִים וְהוֹדַעְתָּהּ אֵת כָּל תּוֹעֲבוֹתֶיהָ.

(ג) וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה עִיר שֹׁפֶכֶת דָּם בְּתוֹכָהּ לָבוֹא עִתָּהּ וְעָשְׂתָה גִלּוּלִים עָלֶיהָ לְטָמְאָה.

(ד) בְּדָמֵךְ אֲשֶׁר שָׁפַכְתְּ אָשַׁמְתְּ וּבְגִלּוּלַיִךְ אֲשֶׁר עָשִׂית טָמֵאת וַתַּקְרִיבִי יָמַיִךְ וַתָּבוֹא עַד שְׁנוֹתָיִךְ עַל כֵּן נְתַתִּיךְ חֶרְפָּה לַגּוֹיִם וְקַלָּסָה לְכָל הָאֲרָצוֹת.

(ה) הַקְּרֹבוֹת וְהָרְחֹקוֹת מִמֵּךְ יִתְקַלְּסוּ בָךְ טְמֵאַת הַשֵּׁם רַבַּת הַמְּהוּמָה.

(ו) הִנֵּה נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ לִזְרֹעוֹ הָיוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם.
(לזרועו – כנראה בכוח הזרוע).

(ז) אָב וָאֵם הֵקַלּוּ בָךְ לַגֵּר עָשׂוּ בַעֹשֶׁק בְּתוֹכֵךְ יָתוֹם וְאַלְמָנָה הוֹנוּ בָךְ.

(ח) קָדָשַׁי בָּזִית וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלָּלְתְּ.
(כאן באופן לא מאוד נפוץ מוזכרת השבת, מצווה ריטואלית אפשר לומר).

(ט) אַנְשֵׁי רָכִיל הָיוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם וְאֶל הֶהָרִים (כלומר, נסכי עבודה זרה) אָכְלוּ בָךְ זִמָּה עָשׂוּ בְתוֹכֵךְ.

(י) עֶרְוַת אָב גִּלָּה בָךְ טְמֵאַת הַנִּדָּה עִנּוּ בָךְ.

(יא) וְאִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ עָשָׂה תּוֹעֵבָה וְאִישׁ אֶת כַּלָּתוֹ טִמֵּא בְזִמָּה וְאִישׁ אֶת אֲחֹתוֹ בַת אָבִיו עִנָּה בָךְ.

(יב) שֹׁחַד לָקְחוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לָקַחַתְּ וַתְּבַצְּעִי רֵעַיִךְ בַּעֹשֶׁק וְאֹתִי שָׁכַחַתְּ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה.

(יג) וְהִנֵּה הִכֵּיתִי כַפִּי אֶל בִּצְעֵךְ אֲשֶׁר עָשִׂית וְעַל דָּמֵךְ אֲשֶׁר הָיוּ בְּתוֹכֵךְ.

(יד) הֲיַעֲמֹד לִבֵּךְ אִם תֶּחֱזַקְנָה יָדַיִךְ לַיָּמִים אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה אוֹתָךְ אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי.

(טו) וַהֲפִיצוֹתִי אוֹתָךְ בַּגּוֹיִם וְזֵרִיתִיךְ בָּאֲרָצוֹת וַהֲתִמֹּתִי טֻמְאָתֵךְ מִמֵּךְ.

(טז) וְנִחַלְתְּ בָּךְ (תחוּללי) לְעֵינֵי גוֹיִם וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי יְהוָה.

(יז) וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר.

ב. משל הנחושת והסיג, שחוזר אצל נביאים רבים –

(יח) בֶּן אָדָם הָיוּ לִי בֵית יִשְׂרָאֵל לסוג [לְסִיג] כֻּלָּם נְחֹשֶׁת וּבְדִיל וּבַרְזֶל וְעוֹפֶרֶת בְּתוֹךְ כּוּר סִגִים כֶּסֶף הָיוּ.

(יט) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה יַעַן הֱיוֹת כֻּלְּכֶם לְסִגִים לָכֵן הִנְנִי קֹבֵץ אֶתְכֶם אֶל תּוֹךְ יְרוּשָׁלָ‍ִם.

(כ) קְבֻצַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל וְעוֹפֶרֶת וּבְדִיל אֶל תּוֹךְ כּוּר לָפַחַת עָלָיו אֵשׁ לְהַנְתִּיךְ כֵּן אֶקְבֹּץ בְּאַפִּי וּבַחֲמָתִי וְהִנַּחְתִּי וְהִתַּכְתִּי אֶתְכֶם.
(בעצם, יש כאן רעיון חדשני של 'כור היתוך', הידוע מהציונות. וגם כאן קבוצות שונות)

(כא) וְכִנַּסְתִּי אֶתְכֶם וְנָפַחְתִּי עֲלֵיכֶם בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי וְנִתַּכְתֶּם בְּתוֹכָהּ.

(כב) כְּהִתּוּךְ כֶּסֶף בְּתוֹךְ כּוּר כֵּן תֻּתְּכוּ בְתוֹכָהּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה שָׁפַכְתִּי חֲמָתִי עֲלֵיכֶם.

ג. וההמשך, בגידת כולם, כולל הנביאים, ממש כבירמיה ו –

(כג) וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר.

(כד) בֶּן אָדָם אֱמָר לָהּ אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא לֹא גֻשְׁמָהּ (בלי גשם, פועל נדיר) בְּיוֹם זָעַם.

(כה) קֶשֶׁר נְבִיאֶיהָ בְּתוֹכָהּ כַּאֲרִי שׁוֹאֵג טֹרֵף טָרֶף נֶפֶשׁ אָכָלוּ חֹסֶן וִיקָר יִקָּחוּ, אַלְמְנוֹתֶיהָ הִרְבּוּ בְתוֹכָהּ.

(כו) כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ וּבֵין הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ וּמִשַׁבְּתוֹתַי הֶעְלִימוּ עֵינֵיהֶם וָאֵחַל (אחוּלל) בְּתוֹכָם.

(כז) שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כִּזְאֵבִים טֹרְפֵי טָרֶף לִשְׁפָּךְ דָּם לְאַבֵּד נְפָשׁוֹת לְמַעַן בְּצֹעַ בָּצַע.

(כח) וּנְבִיאֶיהָ טָחוּ לָהֶם תָּפֵל חֹזִים שָׁוְא וְקֹסְמִים לָהֶם כָּזָב אֹמְרִים כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה וַיהוָה לֹא דִבֵּר.
(טחו תפל גם הוא ביטוי חוזר, וממנו עד היום – 'לטייח', לא לרדת לעומק הדברים).

(כט) עַם הָאָרֶץ עָשְׁקוּ עֹשֶׁק וְגָזְלוּ גָּזֵל וְעָנִי וְאֶבְיוֹן הוֹנוּ וְאֶת הַגֵּר עָשְׁקוּ בְּלֹא מִשְׁפָּט.

(ל) וָאֲבַקֵּשׁ מֵהֶם אִישׁ גֹּדֵר גָּדֵר וְעֹמֵד בַּפֶּרֶץ לְפָנַי בְּעַד הָאָרֶץ לְבִלְתִּי שַׁחֲתָהּ וְלֹא מָצָאתִי.
(מזכיר קצת את סיפור אברהם המבקש על סדום).

(לא) וָאֶשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶם זַעְמִי בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי כִּלִּיתִים דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתַתִּי נְאֻם אֲדֹנָי יְהֹוִה.

ירמיה ו

ירמיה ו –

אחלק את הפרק לחלקים.
א. החלק הראשון הוא הקדמה שלא אתייחס אליה יותר מדי. ירמיה מנבא צרה על ירושלים, העיר הענוגה –

(א) הָעִזוּ (ברחו) בְּנֵי בִניָמִן מִקֶּרֶב יְרוּשָׁלַ‍ִם וּבִתְקוֹעַ תִּקְעוּ שׁוֹפָר וְעַל בֵּית הַכֶּרֶם שְׂאוּ מַשְׂאֵת כִּי רָעָה נִשְׁקְפָה מִצָּפוֹן וְשֶׁבֶר גָּדוֹל.

(ב) הַנָּוָה וְהַמְּעֻנָּגָה דָּמִיתִי בַּת צִיּוֹן.

(ג) אֵלֶיהָ יָבֹאוּ רֹעִים וְעֶדְרֵיהֶם תָּקְעוּ עָלֶיהָ אֹהָלִים סָבִיב רָעוּ אִישׁ אֶת יָדוֹ.

(ד) קַדְּשׁוּ עָלֶיהָ מִלְחָמָה קוּמוּ וְנַעֲלֶה בַצָּהֳרָיִם אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב.

(ה) קוּמוּ וְנַעֲלֶה בַלָּיְלָה וְנַשְׁחִיתָה אַרְמְנוֹתֶיהָ.

ב. ולמה? בגלל עוולותיה –

(ו) כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת כִּרְתוּ עֵצָה וְשִׁפְכוּ עַל יְרוּשָׁלַ‍ִם סֹלְלָה הִיא הָעִיר הָפְקַד כֻּלָּהּ עֹשֶׁק בְּקִרְבָּהּ.

(ז) כְּהָקִיר בור [בַּיִר] מֵימֶיהָ כֵּן הֵקֵרָה רָעָתָהּ (כמו באר מלאה מים, כך רבה רעתה) חָמָס וָשֹׁד יִשָּׁמַע בָּהּ עַל פָּנַי תָּמִיד חֳלִי וּמַכָּה.
(מצודות – "כהקיר" – ענין נביעה והוא מלשון מקור).

(ח) הִוָּסְרִי יְרוּשָׁלַ‍ִם פֶּן תֵּקַע נַפְשִׁי מִמֵּךְ פֶּן אֲשִׂימֵךְ שְׁמָמָה אֶרֶץ לוֹא נוֹשָׁבָה.

ג. כאן הנביא אומר, שבעצם אין לו למי לדבר, חבל על המילים –

(ט) כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת עוֹלֵל יְעוֹלְלוּ כַגֶּפֶן שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל הָשֵׁב יָדְךָ כְּבוֹצֵר עַל סַלְסִלּוֹת.
(משל העוללות הנשארות אחרי הבציר ומבטאות שארית נאמנה חוזר בדברי נביאים רבים)

(י) עַל מִי אֲדַבְּרָה וְאָעִידָה וְיִשְׁמָעוּ הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב הִנֵּה דְבַר יְהוָה הָיָה לָהֶם לְחֶרְפָּה לֹא יַחְפְּצוּ בוֹ.
(זה אעידה, כן? לא האופרה אאידה…).

(יא) וְאֵת חֲמַת יְהוָה מָלֵאתִי נִלְאֵיתִי הָכִיל שְׁפֹךְ עַל עוֹלָל בַּחוּץ וְעַל סוֹד (התוועדות, חברותא) בַּחוּרִים יַחְדָּו כִּי גַם אִישׁ עִם אִשָּׁה יִלָּכֵדוּ זָקֵן עִם מְלֵא יָמִים.
(מלא ימים לדעתי הוא יותר מזקן).

(יב) וְנָסַבּוּ בָתֵּיהֶם לַאֲחֵרִים שָׂדוֹת וְנָשִׁים יַחְדָּו כִּי אַטֶּה אֶת יָדִי עַל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ נְאֻם יְהוָה.

(יג) כִּי מִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם כֻּלּוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע וּמִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלּוֹ עֹשֶׂה שָּׁקֶר.
(התוכחה כנגד הנביאים גם כן, גם היא חוזרת בדברי נביאים רבים)

(יד) וַיְרַפְּאוּ אֶת שֶׁבֶר עַמִּי עַל נְקַלָּה לֵאמֹר שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם.
(שלום עם דובאי, אולי).

(טו) הֹבִישׁוּ כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבוֹשׁוּ גַּם הַכְלִים לֹא יָדָעוּ לָכֵן יִפְּלוּ בַנֹּפְלִים בְּעֵת פְּקַדְתִּים יִכָּשְׁלוּ אָמַר יְהוָה.

ד. המשך, אז מה צריך לעשות? –

(טז) כֹּה אָמַר יְהוָה עִמְדוּ עַל דְּרָכִים וּרְאוּ וְשַׁאֲלוּ לִנְתִבוֹת עוֹלָם אֵי זֶה דֶרֶךְ הַטּוֹב וּלְכוּ בָהּ וּמִצְאוּ מַרְגּוֹעַ לְנַפְשְׁכֶם וַיֹּאמְרוּ לֹא נֵלֵךְ.

(יז) וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם צֹפִים (נביאים) הַקְשִׁיבוּ לְקוֹל שׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ לֹא נַקְשִׁיב.

(יח) לָכֵן שִׁמְעוּ הַגּוֹיִם וּדְעִי עֵדָה אֶת אֲשֶׁר בָּם.

(יט) שִׁמְעִי הָאָרֶץ הִנֵּה אָנֹכִי מֵבִיא רָעָה אֶל הָעָם הַזֶּה פְּרִי מַחְשְׁבוֹתָם כִּי עַל דְּבָרַי לֹא הִקְשִׁיבוּ וְתוֹרָתִי וַיִּמְאֲסוּ בָהּ.

(כ) לָמָּה זֶּה לִי לְבוֹנָה מִשְּׁבָא תָבוֹא וְקָנֶה הַטּוֹב מֵאֶרֶץ מֶרְחָק עֹלוֹתֵיכֶם לֹא לְרָצוֹן וְזִבְחֵיכֶם לֹא עָרְבוּ לִי.
(גם היחס השלילי לקורבנות משותף לנביאים רבים, וכאן נוספו לו עצי הניחוח המבשמים).

(כא) לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה הִנְנִי נֹתֵן אֶל הָעָם הַזֶּה מִכְשֹׁלִים וְכָשְׁלוּ בָם אָבוֹת וּבָנִים יַחְדָּו שָׁכֵן וְרֵעוֹ יאבדו [וְאָבָדוּ].

ה. התוצאה –

(כב) כֹּה אָמַר יְהוָה הִנֵּה עַם בָּא מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְגוֹי גָּדוֹל יֵעוֹר מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ. (הבבלים, כידוע).

(כג) קֶשֶׁת וְכִידוֹן יַחֲזִיקוּ אַכְזָרִי הוּא וְלֹא יְרַחֵמוּ קוֹלָם כַּיָּם יֶהֱמֶה וְעַל סוּסִים יִרְכָּבוּ עָרוּךְ כְּאִישׁ לַמִּלְחָמָה עָלַיִךְ בַּת צִיּוֹן.
(ים-יהמה – לשון נופל על לשון, אגב).

(כד) שָׁמַעְנוּ אֶת שָׁמְעוֹ רָפוּ יָדֵינוּ צָרָה הֶחֱזִיקַתְנוּ חִיל כַּיּוֹלֵדָה.

(כה) אַל תצאי [תֵּצְאוּ] הַשָּׂדֶה וּבַדֶּרֶךְ אַל תלכי [תֵּלֵכוּ] כִּי חֶרֶב לְאֹיֵב מָגוֹר מִסָּבִיב.

(כו) בַּת עַמִּי חִגְרִי שָׂק וְהִתְפַּלְּשִׁי בָאֵפֶר אֵבֶל יָחִיד עֲשִׂי לָךְ מִסְפַּד תַּמְרוּרִים כִּי פִתְאֹם יָבֹא הַשֹּׁדֵד עָלֵינוּ.

ו. והנביא עובר להתייחס לעצמו, ביחס לכלל –

(כז) בָּחוֹן (המבחין ובוחן) נְתַתִּיךָ בְעַמִּי מִבְצָר וְתֵדַע וּבָחַנְתָּ אֶת דַּרְכָּם.

(כח) כֻּלָּם סָרֵי סוֹרְרִים הֹלְכֵי רָכִיל נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל כֻּלָּם מַשְׁחִיתִים הֵמָּה.

(כט) נָחַר מַפֻּחַ מאשתם [מֵאֵשׁ תַּם] עֹפָרֶת לַשָּׁוְא צָרַף צָרוֹף וְרָעִים לֹא נִתָּקוּ.

(ל) כֶּסֶף נִמְאָס קָרְאוּ לָהֶם כִּי מָאַס יְהוָה בָּהֶם.

(שלושת הפסוקים האחרונים ממשילים את ישראל לכסף או נחושת שלא הוצאו מהם הסיגים, כלומר הפסולת והטומאה, וגם הוא משל ידוע אצל הנביאים).

אנקת אביונים

עם כניסת שבת הודיעו שבית המשפט הבינלאומי בהאג איפשר דיון בפשעים שעשתה ישראל לפי החשד במבצע 'צוק איתן'. מה דעתי על כך? אני זוכר את המבצע הזה, ולדעתי – בלי שממש חקרתי – אכן נעשו בו פשעים. די לראות את מניין ההרוגים הגדול מבין תושבי עזה.
אבל בישראל אי אפשר לומר מילה, ואם תנסה להתבטא בעניין מיד יתרעמו עליך, לכל הפחות. כל השיח נגוע ומתגונן, ולכן גם שקרי. במצב כזה שותקים, כאמור – 'והמשכיל בעת ההיא יידום', וכן העצה – 'אל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע'.
אבל אנשי העמים האחרים אינם מחוייבים לקוד השתיקה והנאמנות שלנו, ולכן לא נראה שייעשו לנו הנחות בעניין זה.
יותר מזה, נראה שהציבור בארץ הולך ונהיה יותר ויותר ימני. בספירת קולות באחד הסקרים האחרונים מצאתי מעל 80 מנדטים השייכים לימין, בלי להחשיב את קולות המרכז. השמאל הוא קטן מאוד. במצב כזה אין לקוות לשינוי המצב המדיני בפוליטיקה הפנימית בארץ, והשינוי אם יבוא – יבוא רק מן החוץ. גם ממשל ביידן, צריך לחכות ולראות מה המדיניות שיינקוט ביחס למצב בכללותו.
אז למה אני כותב זאת פה? כי פה אני משתדל לומר ולתעד אמת ללא משוא פנים, וכי במילא אין לי כמעט קוראים.
ובכן, ביחס להודעה הזו של בית הדיון בהאג, נזכרתי – למשל – בפסוקים האלה, שהם מדגם מייצג של רבים כמותם, אבל הם תופסים גם את ישועת העני, וגם את קלקול השיח –

תהילים יב.

(א) לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד.

(ב) הוֹשִׁיעָה יְהוָה כִּי גָמַר (אבד) חָסִיד כִּי פַסּוּ (נגמרו) אֱמוּנִים מִבְּנֵי אָדָם.

(ג) שָׁוְא יְדַבְּרוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ שְׂפַת חֲלָקוֹת בְּלֵב וָלֵב יְדַבֵּרוּ. (בצביעות)

(ד) יַכְרֵת יְהוָה כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת. (גאוותנות)

(ה) אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ.

(ו) מִשֹּׁד עֲנִיִּים מֵאַנְקַת אֶבְיוֹנִים עַתָּה אָקוּם יֹאמַר יְהוָה אָשִׁית בְּיֵשַׁע יָפִיחַ לוֹ. (אושיע ואדבר בעד העני)

(ז) אִמְרוֹת יְהוָה אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם.

(ח) אַתָּה יְהוָה תִּשְׁמְרֵם תִּצְּרֶנּוּ מִן הַדּוֹר זוּ לְעוֹלָם.

(ט) סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם. (בעליית הזלזול בבני אדם, לפי פירוש אחד).

*

מצד שני, אין ספור כתובים מעידים על כך שהאל יעמוד לצד ישראל, כך שניאלץ לחכות ולראות. ובאמת, גם אם הדבר ייצור אי נוחות, ודאי שהוא לא יכריע שום דבר.

*

בעניין כרום זלות –
רד"ק –
כרום זלות לבני אדם: כשיתרוממו הרשעים הוא זלות ושפלות לבני אדם; על דרך ובמשל רשע יאנח עם (משלי כט ב). וזלות הפך הכבוד; והזי"ן בקבו"ץ שפתים.

ובגמרא (ברכות ו, ב) –
כרום זלות לבנ"א (תהלים יב, ט) דברים שעומדים ברומו של עולם ובנ"א מזלזלין בה. (ומוסיף רבי נחמן – וּמַאי נִיהוּ? תְפִלָּה).

ועוד שם –
כֵּיוָן שֶׁנִּצְרָךְ אָדָם לַבְּרִיּוֹת נִשְׁתַּנֶּה פָּנָיו כִּכְרוּם (ברכות ו:).

עוד לפרשת יתרו – מעלת הנבחרים


עוד לפרשת יתרו
הזכרתי את תיאור ראשי ושופטי העם, ועתה אוסיף תיאורים דומים לרשימה –

בפרשתנו –
וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת.
שמות יח, כא.

ודומה לכך בדברים –
הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם.
דברים א, יג.

וכן אצל ישעיה –
יד פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים אָחֲזָה רְעָדָה חֲנֵפִים מִי יָגוּר לָנוּ אֵשׁ אוֹכֵלָה מִי יָגוּר לָנוּ מוֹקְדֵי עוֹלָם. טו הֹלֵךְ צְדָקוֹת וְדֹבֵר מֵישָׁרִים מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע. טז הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ לַחְמוֹ נִתָּן מֵימָיו נֶאֱמָנִים. 
ישעיה לג.

ורד"ק בפירושו אומר –
"והתבונן מאמרו כי בעבור שהיו פעולות המעלה בשלשה מינים, אם בפעולות המעשיות ואם בדבר שפתים ואם במחשבות הלב, וכמו שאמר אדונינו משה עליו השלום בפיך ובלבבך לעשותו (דברים ל, יד), לכן אמר כנגד שלשתם הולך צדקות שהוא כנגד המעשים, ודובר משרים שהוא דבר שפתים, ומואס בבצע מעשקות שהוא כנגד המחשבות הטהורות".

ועוד פסוקים שכבר הבאתי בעבר –
 ג מִי יַעֲלֶה בְהַר יְהוָה וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ. ד נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה. ה יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יְהוָה וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ.
תהילים כד.

מכירים עוד מקומות כאלה?

מצב התרבות


מצב התרבות בקנטים. למעשה, אין תרבות כלל. כל שבוע מפרסמים ב'ישראל היום' סרטים מומלצים ב-vod, ואלה תמיד אותם סרטים מלפני שנה – 1917, קצין ומרגל, הג'נטלמנים וכו'. אפשר להשתגע. גם ספרים חדשים כמעט ולא יוצאים, אין הרצאות שלא בזום, אין קונצרטים, אין תיאטרון, אין כלום. חנקו את הרוח. מה כן יש? סדרות אוויליות בנטפליקס וריאליטי מטופש בטלוויזיה.

בהקשר זה נוהגים לצטט את צ'רצ'יל, ואני מצטט –
"כששאלו את צ'רצ'יל בזמן מלחמת העולם השנייה מדוע אינו מקצץ בתקציב התרבות הוא ענה 'בשביל מה אנחנו נלחמים אם לא תהיה לנו תרבות'".

ואכן, התרבות היא מותר האדם, והיא הנותנת טעם לחיים. בלעדיה כל שנותר הוא שרידות, ועימה בינוניות ועריצות.

במצב כזה אין יתרון לאדם על בעלי החיים, ואדרבא, להם יש יתרון עליו, כי הם שומרים על סדרם על טבעי ועל חוקם.

פעמיים בתנ"ך מוזכרת התנהגות בני אדם, שהיא אף מתחת להתנהגות בעלי חיים, נזכיר אותם –

ישעיה בפתיחת ספרו אומר בנבואתו העוצמתית –

יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן.
ישעיה א, ג.

וירמיה בנבואת זעם עוצמתית לא פחות, שאביא בהרחבה בגלל יופיה, אומר –

ד וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר יְהוָה הֲיִפְּלוּ וְלֹא יָקוּמוּ אִם יָשׁוּב (אדם בתשובה) וְלֹא יָשׁוּב (ה' מכעסו. לפי פירוש אחד). ה מַדּוּעַ שׁוֹבְבָה הָעָם הַזֶּה יְרוּשָׁלַ‍ִם מְשֻׁבָה נִצַּחַת הֶחֱזִיקוּ בַּתַּרְמִית מֵאֲנוּ לָשׁוּב. ו הִקְשַׁבְתִּי וָאֶשְׁמָע לוֹא כֵן יְדַבֵּרוּ אֵין אִישׁ נִחָם עַל רָעָתוֹ לֵאמֹר מֶה עָשִׂיתִי כֻּלֹּה שָׁב במרצותם [בִּמְרוּצָתָם] כְּסוּס שׁוֹטֵף בַּמִּלְחָמָה. ז גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ וְתֹר וסוס [וְסִיס] וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת עֵת בֹּאָנָה וְעַמִּי לֹא יָדְעוּ אֵת מִשְׁפַּט יְהוָה. ח אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְהוָה אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים. ט הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְהוָה מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם.    
(חכמת מֶה – מנוקד בסגול. בדרך ההלצה אוכל לומר ש'חוכמתם' חכמת כבשים בעדר).
והמשכו –

י לָכֵן אֶתֵּן אֶת נְשֵׁיהֶם לַאֲחֵרִים שְׂדוֹתֵיהֶם לְיוֹרְשִׁים כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר. יא וַיְרַפּוּ אֶת שֶׁבֶר בַּת עַמִּי עַל נְקַלָּה לֵאמֹר שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם. יב הֹבִשׁוּ כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבֹשׁוּ וְהִכָּלֵם לֹא יָדָעוּ לָכֵן יִפְּלוּ בַנֹּפְלִים בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יִכָּשְׁלוּ אָמַר יְהוָה.    
ירמיה ח.

(ותודה לגילה אלמגור על הרעיון).

על האות צד"י

בשולי הפירוש לישעיה ל, נביט שוב בפסוק אחד בו –

וְטִמֵּאתֶם אֶת צִפּוּי פְּסִילֵי כַסְפֶּךָ וְאֶת אֲפֻדַּת מַסֵּכַת זְהָבֶךָ תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה צֵא תֹּאמַר לוֹ.
ישעיה ל, כב.

כבר התייחסתי לפסוק זה בעבר, אך עתה אחזור על דבריי.
הפסוק עוסק בסילוק הטמא והמאוס, עליו אומרים – -צא!'. ובמסורת שלנו אנו מכירים גם את הביטוי 'צא, דיבוק, צא!'.
והנה, צליל זה של 'צא' דומה מאוד לקול הצקצוק – צֶ'ה, ולא בכדי. הבסיס, לדעתי, הוא קול הצקצוק, שהשתמר על לימינו, וממנו נגזרה המילה צא, והשורש יצ"א בכללו. ולא רק היא, אלא שורת מילים של אסונות ופגעים משמרים את צליל הצ', הצד"י. כגון, צרה, מצוקה, צורם, צועק, עצוב, וכן הלאה.
מילה נוספת שראוי לשים אליה לב בהקשר זה היא 'צרצור'. כמובן, זו מילה אונומטופאית הנגזרת מצליל הצרצר – צררר צררר, וכאן אפילו האקדמיה מודה בכך. אך היא גם נותנת לנו רמז מדוע נבחר צליל הצ' לציין אסונות ופגעים – כי הוא צורם כל-כך! כצליל הצרצר ממש.
הנה כי כן, קול הצקצוק שנשתמר עד ימינו מפענח לנו צליל בסיסי בעברית, הנמצא במילים רבות. צא ולמד – אות צ' מציינת אסונות ופגעים, בפעמים רבות.

ההסתמכות על מצרים בישעיה ל'


הרבה נביאים מזהירים מפני ההסתמכות על מצרים. כך גם ישעיה, שאביא בביאור קל –

ישעיהו ל –

(א) הוֹי בָּנִים סוֹרְרִים נְאֻם יְהוָה לַעֲשׂוֹת עֵצָה וְלֹא מִנִּי (ולא ממני) וְלִנְסֹךְ מַסֵּכָה וְלֹא רוּחִי לְמַעַן סְפוֹת (להוסיף) חַטָּאת עַל חַטָּאת.

(ב) הַהֹלְכִים לָרֶדֶת מִצְרַיִם וּפִי לֹא שָׁאָלוּ לָעוֹז (להתחזק) בְּמָעוֹז פַּרְעֹה וְלַחְסוֹת בְּצֵל מִצְרָיִם.

(ג) וְהָיָה לָכֶם מָעוֹז פַּרְעֹה לְבֹשֶׁת וְהֶחָסוּת בְּצֵל מִצְרַיִם לִכְלִמָּה.

(ד) כִּי הָיוּ בְצֹעַן שָׂרָיו וּמַלְאָכָיו חָנֵס יַגִּיעוּ. (שריו ושליחיו של ישראל יגיעו עד הערים המצריות צוען וחנס).

(ה) כֹּל הבאיש [הֹבִישׁ] עַל עַם לֹא יוֹעִילוּ לָמוֹ לֹא לְעֵזֶר וְלֹא לְהוֹעִיל כִּי לְבֹשֶׁת וְגַם לְחֶרְפָּה.

מצודות –
"ולנסוך מסכה" – להתכסות במכסה ולחסות בצלם ואין רצוני בזה.

"ולנסך מסכה" – מלשון סכך ומכסה כמו והמסכה (הנסוכה לעיל כה).

מלבי"ם –
"לבשת, לכלמה". בושה מעצמו וכלמה מאחרים.

"בשת, חרפה". בארתי למעלה (א' כט) בושת מעצמו, כלמה וחרפה מאחרים, רק חרפה גדולה מן כלמה.

*

ושווה לקרוא גם את המשך הפרק, שאתייחס רק לחלקו –

(ו) מַשָּׂא בַּהֲמוֹת נֶגֶב בְּאֶרֶץ צָרָה וְצוּקָה לָבִיא וָלַיִשׁ מֵהֶם אֶפְעֶה וְשָׂרָף מְעוֹפֵף יִשְׂאוּ עַל כֶּתֶף עֲיָרִים חֵילֵהֶם וְעַל דַּבֶּשֶׁת גְּמַלִּים אוֹצְרֹתָם עַל עַם לֹא יוֹעִילוּ.
(כלומר חזון על ישראל, הנושאים רכושם על בהמות משא בדרך למצרים).

(ז) וּמִצְרַיִם הֶבֶל וָרִיק יַעְזֹרוּ לָכֵן קָרָאתִי לָזֹאת רַהַב הֵם שָׁבֶת.
(רהב הוא שם מצרים, וכבר פירשתי פסוק זה).

(ח) עַתָּה בּוֹא כָתְבָהּ עַל לוּחַ אִתָּם וְעַל סֵפֶר חֻקָּהּ וּתְהִי לְיוֹם אַחֲרוֹן לָעַד עַד עוֹלָם.

(ט) כִּי עַם מְרִי הוּא בָּנִים כֶּחָשִׁים בָּנִים לֹא אָבוּ שְׁמוֹעַ תּוֹרַת יְהוָה.

(י) אֲשֶׁר אָמְרוּ לָרֹאִים לֹא תִרְאוּ וְלַחֹזִים לֹא תֶחֱזוּ לָנוּ נְכֹחוֹת דַּבְּרוּ לָנוּ חֲלָקוֹת חֲזוּ מַהֲתַלּוֹת.

(יא) סוּרוּ מִנֵּי דֶרֶךְ הַטּוּ מִנֵּי אֹרַח הַשְׁבִּיתוּ מִפָּנֵינוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל.
(לפי מלבי"ם – את קדוש ישראל – את קדושת ישראל. וכפשוטו – ה').

(יב) לָכֵן כֹּה אָמַר קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יַעַן מָאָסְכֶם בַּדָּבָר הַזֶּה וַתִּבְטְחוּ בְּעֹשֶׁק וְנָלוֹז וַתִּשָּׁעֲנוּ עָלָיו.
(כלומר, מצרים הם עושק ונלוזות).

(יג) לָכֵן יִהְיֶה לָכֶם הֶעָו‍ֹן הַזֶּה כְּפֶרֶץ (שבר) נֹפֵל נִבְעֶה (מעלה אבעבועות) בְּחוֹמָה נִשְׂגָּבָה אֲשֶׁר פִּתְאֹם לְפֶתַע יָבוֹא שִׁבְרָהּ.

(יד) וּשְׁבָרָהּ כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים (כשבר כד) כָּתוּת לֹא יַחְמֹל וְלֹא יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׂ (חרס) לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד (לקחת אש) וְלַחְשֹׂף מַיִם מִגֶּבֶא (מקור מים).
(מצודות –
"ולא ימצא במכתתו" – בהשברים הכתותים לא ימצא חרס גדול שיהיה ראוי לשאוב בו אש מן היקוד או לקחת בו מים מן הגבא וכאומר אם העון הזה הוא קטן בעיניכם מכל מקום יהיה סיבה על כליון נפלא.)

(טו) כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם וְלֹא אֲבִיתֶם.

(טז) וַתֹּאמְרוּ לֹא כִי עַל סוּס נָנוּס עַל כֵּן תְּנוּסוּן וְעַל קַל (סוס קל) נִרְכָּב עַל כֵּן יִקַּלּוּ רֹדְפֵיכֶם.

(יז) אֶלֶף אֶחָד מִפְּנֵי גַּעֲרַת אֶחָד מִפְּנֵי גַּעֲרַת חֲמִשָּׁה תָּנֻסוּ עַד אִם נוֹתַרְתֶּם כַּתֹּרֶן עַל רֹאשׁ הָהָר וְכַנֵּס עַל הַגִּבְעָה.

(יח) וְלָכֵן יְחַכֶּה יְהוָה לַחֲנַנְכֶם וְלָכֵן יָרוּם לְרַחֶמְכֶם כִּי אֱלֹהֵי מִשְׁפָּט יְהוָה אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ.

כלומר, חזרה וחיזוק הביקורת על ההישענות על מצרים, העושקים והנלוזים, שאין בה תועלת. הגאולה בנחת היא באה.

*

וההמשך –

(יט) כִּי עַם בְּצִיּוֹן יֵשֵׁב בִּירוּשָׁלָ‍ִם בָּכוֹ לֹא תִבְכֶּה חָנוֹן יָחְנְךָ לְקוֹל זַעֲקֶךָ כְּשָׁמְעָתוֹ עָנָךְ.

(כ) וְנָתַן לָכֶם אֲדֹנָי לֶחֶם צָר וּמַיִם לָחַץ וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ (הקב"ה – רש"י) וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ.

(כא) וְאָזְנֶיךָ תִּשְׁמַעְנָה דָבָר מֵאַחֲרֶיךָ לֵאמֹר זֶה הַדֶּרֶךְ לְכוּ בוֹ כִּי תַאֲמִינוּ וְכִי תַשְׂמְאִילוּ.
(מצודות –
"כי תאמינו" – בין כשתרצו ללכת אל הימין בין אל השמאל תהיו תאבים לשמוע דבר ה' אם נכון הדבר).

(כב) וְטִמֵּאתֶם אֶת צִפּוּי פְּסִילֵי כַסְפֶּךָ וְאֶת אֲפֻדַּת מַסֵּכַת זְהָבֶךָ תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה צֵא תֹּאמַר לוֹ.
(כלומר תמאס ותסתלק מטומאת הכסף והזהב).

(כג) וְנָתַן מְטַר זַרְעֲךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת הָאֲדָמָה וְלֶחֶם תְּבוּאַת הָאֲדָמָה וְהָיָה דָשֵׁן וְשָׁמֵן יִרְעֶה מִקְנֶיךָ בַּיּוֹם הַהוּא כַּר נִרְחָב.

(כד) וְהָאֲלָפִים וְהָעֲיָרִים עֹבְדֵי הָאֲדָמָה בְּלִיל חָמִיץ יֹאכֵלוּ אֲשֶׁר זֹרֶה בָרַחַת וּבַמִּזְרֶה.

(כה) וְהָיָה עַל כָּל הַר גָּבֹהַ וְעַל כָּל גִּבְעָה נִשָּׂאָה פְּלָגִים יִבְלֵי מָיִם בְּיוֹם הֶרֶג רָב בִּנְפֹל מִגְדָּלִים.
(מצודות –
"בנפול מגדלים" – באבדן השרים הגדולים שבהם
"ביום הרג רב" – כל זה הטובה יהיה בעת שיהיה הרג רב במחנה אשור על ידי המלאך המכה בם).

(כו) וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּיוֹם חֲבֹשׁ יְהוָה אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא.
(מצודות –
והוא ענין משל על רוב הטובה כלפי (כפי?) שנאמר ביום רעה – שמש וירח קדרו (יואל ב)).

*
וההמשך, נבואת ההתגברות על אשור, שמפניהם ברחו העם למצרים –

(כז) הִנֵּה שֵׁם יְהוָה בָּא מִמֶּרְחָק בֹּעֵר אַפּוֹ וְכֹבֶד מַשָּׂאָה שְׂפָתָיו מָלְאוּ זַעַם וּלְשׁוֹנוֹ כְּאֵשׁ אֹכָלֶת.

(כח) וְרוּחוֹ כְּנַחַל שׁוֹטֵף עַד צַוָּאר יֶחֱצֶה לַהֲנָפָה גוֹיִם בְּנָפַת שָׁוְא וְרֶסֶן מַתְעֶה עַל לְחָיֵי עַמִּים.
(מצודות –
"להנפה גוים" – רוח ה' דבר להניף העמים אשר במחנה אשור בנפת שוא כי הנפה היפה עשויה לברר הבר מן התבן אבל הנפה הרעה שנקביה גסות אין בה תועלת כי הכל נופל דרך הנקבים וכן מחנה אשור ינפו בנפת שוא כי כולם יכלו ולא ישאר שארית).

(כט) הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל לָבוֹא בְהַר יְהוָה אֶל צוּר יִשְׂרָאֵל.

(ל) וְהִשְׁמִיעַ יְהוָה אֶת הוֹד קוֹלוֹ וְנַחַת זְרוֹעוֹ יַרְאֶה בְּזַעַף אַף וְלַהַב אֵשׁ אוֹכֵלָה נֶפֶץ וָזֶרֶם וְאֶבֶן בָּרָד.

(לא) כִּי מִקּוֹל יְהוָה יֵחַת אַשּׁוּר בַּשֵּׁבֶט יַכֶּה.

(לב) וְהָיָה כֹּל מַעֲבַר מַטֵּה מוּסָדָה אֲשֶׁר יָנִיחַ יְהוָה עָלָיו בְּתֻפִּים וּבְכִנֹּרוֹת וּבְמִלְחֲמוֹת תְּנוּפָה נִלְחַם בה [בָּם].
(אגב, את שיטת המלחמה הגרמנית, בְּלִיצְקְרִיג, אפשר לתרגם כ'מלחמת תנופה').

(לג) כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה (הגיהנום מוכן) גַּם הוא [הִיא] לַמֶּלֶךְ (לסנחריב) הוּכָן הֶעְמִיק הִרְחִב מְדֻרָתָהּ אֵשׁ וְעֵצִים הַרְבֵּה נִשְׁמַת יְהוָה כְּנַחַל גָּפְרִית בֹּעֲרָה בָּהּ.

*

זו הייתה גישת ישעיה כלפי מצרים, וכך הוא אומר גם בהמשך –

הִנֵּה בָטַחְתָּ עַל-מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה עַל-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו וּבָא בְכַפֹּו וּנְקָבָהּ כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם לְכָל-הַבֹּטְחִים עָלָיו.
ישעיה לו, ו.

ובעניין העדפת הישועה בשובה ונחת, ראו דבריו המוקדמים –

יַעַן כִּי מָאַס הָעָם הַזֶּה אֵת מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט.
ישעיה ח, ו.

כלומר, מאסו את מלוכת בית דוד, והעדיפו את שלטון אשור. ומכאן שמו של הספר הנודע 'מי השילוח'.

כמובן, יש קשר בין נתנגדות ישעיה לעזרת מצרים ובין היחס השלילי הכללי של ישראל כלפי מצרים, כפי שמבוטא בראש ובראשונה במיתוס היסודי שלהם – יציאת מצרים. ומהי מצרים? בית עבדים.