אצוד מדי פעם ביטויים ממרחבי הרשת. והפעם מישהו כותב על טיפשות, וכותב את הביטוי – 'אוויל משריש'. הביטוי לקוח מאיוב –
אֲנִי-רָאִיתִי אֱוִיל מַשְׁרִישׁ, וָאֶקּוֹב נָוֵהוּ פִתְאֹם
איוב ה, ג.
מילון ספיר מפרש –
1. רשע מכֶּה שורשים ונדמה כי הצלחתו תהיה ממושכת (ומביא פסוקנו).
2. (גם בהוראה) טיפש מוחלט.
הפסוק מזכיר פסוק אחר מתהילים לז, שאביא את כולו, כי כולו מדבר באותו עניין, והוא שהצדיק ממשיך ומתקיים בארץ, והרשע נכרת ממנה. יש עוד כמה פכים נאים בפרק זה, אך אליהם אתייחס אולי בפעם אחרת. אדגיש את הפסוק שאליו אתייחס –
תהילים לז –
א לְדָוִד אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה. ב כִּי כֶחָצִיר מְהֵרָה יִמָּלוּ וּכְיֶרֶק דֶּשֶׁא יִבּוֹלוּן. ג בְּטַח בַּיהוָה וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה. ד וְהִתְעַנַּג עַל יְהוָה וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ. ה גּוֹל עַל יְהוָה דַּרְכֶּךָ וּבְטַח עָלָיו וְהוּא יַעֲשֶׂה. ו וְהוֹצִיא כָאוֹר צִדְקֶךָ וּמִשְׁפָּטֶךָ כַּצָּהֳרָיִם. ז דּוֹם לַיהוָה וְהִתְחוֹלֵל לוֹ אַל תִּתְחַר בְּמַצְלִיחַ דַּרְכּוֹ בְּאִישׁ עֹשֶׂה מְזִמּוֹת. ח הֶרֶף מֵאַף וַעֲזֹב חֵמָה אַל תִּתְחַר אַךְ לְהָרֵעַ. ט כִּי מְרֵעִים יִכָּרֵתוּן וְקֹוֵי יְהוָה הֵמָּה יִירְשׁוּ אָרֶץ. י וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ. יא וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וְהִתְעַנְּגוּ עַל רֹב שָׁלוֹם. יב זֹמֵם רָשָׁע לַצַּדִּיק וְחֹרֵק עָלָיו שִׁנָּיו. יג אֲדֹנָי יִשְׂחַק לוֹ כִּי רָאָה כִּי יָבֹא יוֹמוֹ. יד חֶרֶב פָּתְחוּ רְשָׁעִים וְדָרְכוּ קַשְׁתָּם לְהַפִּיל עָנִי וְאֶבְיוֹן לִטְבוֹחַ יִשְׁרֵי דָרֶךְ. טו חַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם וְקַשְּׁתוֹתָם תִּשָּׁבַרְנָה. טז טוֹב מְעַט לַצַּדִּיק מֵהֲמוֹן רְשָׁעִים רַבִּים. יז כִּי זְרוֹעוֹת רְשָׁעִים תִּשָּׁבַרְנָה וְסוֹמֵךְ צַדִּיקִים יְהוָה. יח יוֹדֵעַ יְהוָה יְמֵי תְמִימִם וְנַחֲלָתָם לְעוֹלָם תִּהְיֶה. יט לֹא יֵבֹשׁוּ בְּעֵת רָעָה וּבִימֵי רְעָבוֹן יִשְׂבָּעוּ. כ כִּי רְשָׁעִים יֹאבֵדוּ וְאֹיְבֵי יְהוָה כִּיקַר כָּרִים (ראו להלן) כָּלוּ בֶעָשָׁן כָּלוּ. כא לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן. כב כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָיו יִכָּרֵתוּ. כג מֵיְהוָה מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ וְדַרְכּוֹ יֶחְפָּץ. כד כִּי יִפֹּל לֹא יוּטָל כִּי יְהוָה סוֹמֵךְ יָדוֹ. כה נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם (מברכת המזון. ונהוג לשאול – האומנם?). כו כָּל הַיּוֹם חוֹנֵן וּמַלְוֶה וְזַרְעוֹ לִבְרָכָה. כז סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב וּשְׁכֹן לְעוֹלָם (סיום זה הוא הפחות ידוע). כח כִּי יְהוָה אֹהֵב מִשְׁפָּט וְלֹא יַעֲזֹב אֶת חֲסִידָיו לְעוֹלָם נִשְׁמָרוּ וְזֶרַע רְשָׁעִים נִכְרָת. כט צַדִּיקִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וְיִשְׁכְּנוּ לָעַד עָלֶיהָ. ל פִּי צַדִּיק יֶהְגֶּה חָכְמָה וּלְשׁוֹנוֹ תְּדַבֵּר מִשְׁפָּט. לא תּוֹרַת אֱלֹהָיו בְּלִבּוֹ לֹא תִמְעַד אֲשֻׁרָיו (צעדיו). לב צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ. לג יְהוָה לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ וְלֹא יַרְשִׁיעֶנּוּ בְּהִשָּׁפְטוֹ. לד קַוֵּה אֶל יְהוָה וּשְׁמֹר דַּרְכּוֹ וִירוֹמִמְךָ לָרֶשֶׁת אָרֶץ בְּהִכָּרֵת רְשָׁעִים תִּרְאֶה. לה רָאִיתִי רָשָׁע עָרִיץ וּמִתְעָרֶה כְּאֶזְרָח רַעֲנָן. לו וַיַּעֲבֹר וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ וָאֲבַקְשֵׁהוּ וְלֹא נִמְצָא. לז שְׁמָר תָּם וּרְאֵה יָשָׁר כִּי אַחֲרִית לְאִישׁ שָׁלוֹם. לח וּפֹשְׁעִים נִשְׁמְדוּ יַחְדָּו אַחֲרִית רְשָׁעִים נִכְרָתָה. לט וּתְשׁוּעַת צַדִּיקִים מֵיְהוָה מָעוּזָּם בְּעֵת צָרָה. מ וַיַּעְזְרֵם יְהוָה וַיְפַלְּטֵם יְפַלְּטֵם מֵרְשָׁעִים וְיוֹשִׁיעֵם כִּי חָסוּ בוֹ.
רש"י –
"כיקר כרים" – כאור ענן בקר, הנראה שחרית מלבין על מרחבי בקעה, שאינו מתקיים. כרים מישור כמו כר נרחב (ישעיהו ל').
"כיקר" – לשון אור יקרות (זכריה י"ד) ויש פותרין כיקר כרים ככבוד כבשים שמפטמין אותן לטבח.
ומתערה – משריש, כמו: ערות על יאור (ישעיהו י״ט), ובלשון משנה יש הרבה אילן שנפשח ומעורה בקליפה.
כאזרח רענן – כאחד מאזרחי הארץ הנשרשים וממולאים בנכסים.
[וכן פירש מנחם כאזרח רענן מתלחלח ומתצמח כאשל הנשרש ואזרח מאזרחי בני אדם אנשי שרשים המה.]
מלבי"ם –
ומתערה – נשרש בחוזק כמו ערות על יאור ישעיה (י״ט).
אזרח – העץ הנשרש במקום שנטע שם בתחלתו ומזה אזרח הארץ על התושב.
וכן נכתב במילון ספיר –
אֶזְרָח
(מילון המקרא)
1. תושב הארץ בן הארץ היושב בה, בניגוּד לגֵר היושב בארץ נָכרייה, כאמור בפסוק: "כל האֶזְרָח יַעשֶה כָּכָה" (במדבר טו, 13)
2. עץ מושרש במקום גידולו, במקום שניטַע שם בתחילה, כאמור בפסוק: "וּמתעָרֶה כאזרָח רַענָן" (תהילים לז, 35). יש אומרים שזו המשמעות העיקרית של המילה "אזרח" ואילו המשמעות של "תושב הארץ" היא מושאלת, כמו שמצאנו לשון "נטיעה" בתושבים: "ונטעתים על אדמתם" (עמוס ט, 15).
(ואוסיף – אם כך, אזרח הוא מגזרת זרח-זרע, שהוא מגזרת זר. וזר משמעו זרייה ופיזור, כפיזור זרע העץ, ואילו האזרח נטוע, באופן קצת מוזר).
הפסוק היומי 