פייסבוק הזכיר לי שיתוף שלי מלפני שנתיים, ציטוט זה מאבן רושד –

"יתרה מזאת, אנו אומרים שהמונע את העיון בספרי החכמה מהראוי לה מחשש פן אנשים מהנחותים בבני אדם ייחשדו שמא סטו מהדרך הנכונה בעקבות עיונם בספרים אלו, דינו כדין המונע מהצמא לשתות מים קרים וערבים לחך עד אשר ימות [אדם] מצמא, משום שאנשים נחנקו משתיית מים. המוות מחנק הנגרם בשל שתיית מים הוא עניין מקרי, אולם המוות מצמא הוא מהותי והכרחי".

אז אולי זה הזמן להזכיר את מוטיב הצמא והמים בתנ"ך, שאביא רק כמה דוגמאות לו, אבל מהדוגמאות היותר בולטות. וכבר אמרו חז"ל שאין מים אלא תורה –

ישעיה מא –
יז הָעֲנִיִּים וְהָאֶבְיֹונִים מְבַקְשִׁים מַיִם וָאַיִן לְשֹׁונָם בַּצָּמָא נָשָׁתָּה אֲנִי יהוה אֶעֱנֵם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֹא אֶעֶזְבֵם׃
יח אֶפְתַּח עַל-שְׁפָיִים נְהָרֹות וּבְתֹוךְ בְּקָעֹות מַעְיָנֹות אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם-מַיִם וְאֶרֶץ צִיָּה לְמֹוצָאֵי מָיִם׃
יט אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרֹושׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו׃
כ לְמַעַן יִרְאוּ וְיֵדְעוּ וְיָשִׂימוּ וְיַשְׂכִּילוּ יַחְדָּו כִּי יַד-יהוה עָשְׂתָה זֹּאת וּקְדֹושׁ יִשְׂרָאֵל בְּרָאָהּ׃

ישעיה מד –
א וְעַתָּה שְׁמַע יַעֲקֹב עַבְדִּי וְיִשְׂרָאֵל בָּחַרְתִּי בֹו׃
ב כֹּה-אָמַר יהוה עֹשֶׂךָ וְיֹצֶרְךָ מִבֶּטֶן יַעְזְרֶךָּ אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וִישֻׁרוּן בָּחַרְתִּי בֹו׃
ג כִּי אֶצָּק-מַיִם עַל-צָמֵא וְנֹזְלִים עַל-יַבָּשָׁה אֶצֹּק רוּחִי עַל-זַרְעֶךָ וּבִרְכָתִי עַל-צֶאֱצָאֶיךָ׃
ד וְצָמְחוּ בְּבֵין חָצִיר כַּעֲרָבִים עַל-יִבְלֵי-מָיִם׃
ה זֶה יֹאמַר לַיהוה אָנִי וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם-יַעֲקֹב וְזֶה יִכְתֹּב יָדֹו לַיהוה וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה׃

ישעיה נה –
א הֹוי כָּל-צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם וַאֲשֶׁר אֵין-לֹו כָּסֶף לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלֹוא-כֶסֶף וּבְלֹוא מְחִיר יַיִן וְחָלָב׃
ב לָמָּה תִשְׁקְלוּ-כֶסֶף בְּלֹוא-לֶחֶם וִיגִיעֲכֶם בְּלֹוא לְשָׂבְעָה שִׁמְעוּ שָׁמֹועַ אֵלַי וְאִכְלוּ-טֹוב וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם׃
ג הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עֹולָם חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים׃
ד הֵן עֵד לְאוּמִּים נְתַתִּיו נָגִיד וּמְצַוֵּה לְאֻמִּים׃
ה הֵן גֹּוי לֹא-תֵדַע תִּקְרָא וְגֹוי לֹא-יְדָעוּךָ אֵלֶיךָ יָרוּצוּ לְמַעַן יהוה אֱלֹהֶיךָ וְלִקְדֹושׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ׃

ישעיה סה –
יג לָכֵן כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ וְאַתֶּם תִּרְעָבוּ הִנֵּה עֲבָדַי יִשְׁתּוּ וְאַתֶּם תִּצְמָאוּ הִנֵּה עֲבָדַי יִשְׂמָחוּ וְאַתֶּם תֵּבֹשׁוּ׃
יד הִנֵּה עֲבָדַי יָרֹנּוּ מִטּוּב לֵב וְאַתֶּם תִּצְעֲקוּ מִכְּאֵב לֵב וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ.

עמוס ח –
יא הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא-רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא-צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם-לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי יהוה׃
יב וְנָעוּ מִיָּם עַד-יָם וּמִצָּפֹון וְעַד-מִזְרָח יְשֹׁוטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת-דְּבַר-יהוה וְלֹא יִמְצָאוּ׃
יג בַּיֹּום הַהוּא תִּתְעַלַּפְנָה הַבְּתוּלֹת הַיָּפֹות וְהַבַּחוּרִים בַּצָּמָא׃
יד הַנִּשְׁבָּעִים בְּאַשְׁמַת שֹׁמְרֹון וְאָמְרוּ חֵי אֱלֹהֶיךָ דָּן וְחֵי דֶּרֶךְ בְּאֵר-שָׁבַע וְנָפְלוּ וְלֹא-יָקוּמוּ עֹוד׃

תהילים ט –
א לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לִבְנֵי-קֹרַח׃
ב כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל-אֲפִיקֵי-מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים׃
ג צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבֹוא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים׃

תהילים סג –
א מִזְמֹור לְדָוִד בִּהְיֹותֹו בְּמִדְבַּר יְהוּדָה׃
ב אֱלֹהִים אֵלִי אַתָּה אֲ‍שַׁחֲרֶךָּ צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ-צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי-מָיִם׃

*

לשונית –

(שורש 'צמ') –

צמא מגזרת צם, שעניינו מיעוט. וכן צמצם – החדש, צמק – שהוא שילוב של צם ונמק.
מעניין שכאן נוספה א', ואמרנו שא' הרבה פעמים באה בפעלים הקשורים לאל, ואכן הצמא הוא לאל.
מילון ספיר אומר – מאוגריתית. אך אין דבר זה משנה את עצם העניין, שהרי השפות אחיות.

ושורשים קרובים – ציה, צחיח, צח, שעניינם יובש. ובהם צ' הצרה.
וכן בארמית צהי או צחי.

העמדה הקבועה של רבים ממזמורי תהילים היא עמדת המשורר נגד אויבים ושונאים, בעוד הוא אוחז בדרך התום והיושר. עניין זה – דבר נפוץ הוא בכל מרחבי התנ"ך, אך במזמורי תהילים הוא בולט ביותר. נקרא מזמור אחד שמדגים זאת היטב, עם הערות קלות. זהו מזמור שבא באקרוסטיכון לפי הא"ב, מעט משובש.

תהילים כה –

א לְדָוִד אֵלֶיךָ יהוה נַפְשִׁי אֶשָּׂא׃
ב אֱ‍לֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל-אֵבֹושָׁה אַל-יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי׃
ג גַּם כָּל-קֹוֶיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבֹּוגְדִים רֵיקָם׃
ד דְּרָכֶיךָ יהוה הֹודִיעֵנִי אֹרְחֹותֶיךָ לַמְּדֵנִי׃
ה הַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי-אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אֹותְךָ קִוִּיתִי כָּל-הַיֹּום׃
ו זְכֹר-רַחֲמֶיךָ יהוה וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעֹולָם הֵמָּה׃
ז חַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל-תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר-לִי-אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יהוה׃
ח טֹוב-וְיָשָׁר יהוה עַל-כֵּן יֹורֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ׃
ט יַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכֹּו׃
י כָּל-אָרְחֹות יהוה חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתֹו וְעֵדֹתָיו׃
(עוד פסוק התומך בשומרי המצוות, בהמשך לאתמול)
יא לְמַעַן-שִׁמְךָ יהוה וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב-הוּא׃
(רעיון כפרת העוונות)
יב מִי-זֶה הָאִישׁ יְרֵא יהוה יֹורֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר׃
(רעיון הבחירה שדיברנו בו)
יג נַפְשֹׁו בְּטֹוב תָּלִין וְזַרְעֹו יִירַשׁ אָרֶץ׃
(רעיון ירושת הארץ שדיברנו בו)
יד סֹוד יהוה לִירֵאָיו וּבְרִיתֹו לְהֹודִיעָם׃
(סוד ה', הדעת האמיתית – ליראיו)
טו עֵינַי תָּמִיד אֶל-יהוה כִּי הוּא-יֹוצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי׃
(גם הרגל הרשת היא עניין חוזר בתהילים)
טז פְּנֵה-אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי-יָחִיד וְעָנִי אָנִי׃
(בדידות, יחידות. ועוני)
יז צָרֹות לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקֹותַי הֹוצִיאֵנִי׃
(רבו צריו, וכן צרותיו)
יח רְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל-חַטֹּאותָי׃
(שוב עוני וכפרת עוונות. וחז"ל אמרו כמדומני שעוני מכפר עוונות)
יט רְאֵה-אֹויְבַי כִּי-רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי׃
(הנה השנאה)
כ שָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל-אֵבֹושׁ כִּי-חָסִיתִי בָךְ׃
כא תֹּם-וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ׃
כב פְּדֵה אֱלֹהִים אֶת-יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרֹותָיו׃
(פסוק אחרון כללי, וגם חורג מסדר האקרוסטיכון).

*

לשונית –
שנאה – ש' השנאה, כלחישת הנחש – ססס…

המקור הכוהני

כידוע, לפי תורת התעודות, התורה מורכבת מארבע תעודות עיקריות. העובדה שמדובר בצירוף של כמה תעודות אמורה להיות מובנת-מאליה לכל קורא שאינו משוחד. יעידו על כך, למשל, הכפילויות הרבות, הן בסיפורים והן בחוקים, כגון החזרות הכפולות ואף המשולשות ויותר על דיני המועדים, על ציווי השבת, ועוד הרבה. די להביט בפסוק 'לא תבשל גדי בחלב אימו', שחוזר כצורתו זו בשלושה מקומות שונים. הסברי הגמרא לגבי כל זה אינם משכנעים. אך מכיוון שהם התקבלו כתורה-מסיני ממש, אף אחד לא ערער על אחדות התורה, עד שבשל המועד לכך.

גם המקור הדברימי הוא מובחן מאוד, הן בכך שהוא חוזר על מצוות רבות שנאמרו קודם לכן, והן בחזרה הבולטת מאוד על עשרת הדיברות, חזרה שגם יש בה שינויים קלים. והוא שונה גם בלשונו הייחודית, וכן בכך שבו ורק בו מופיע הצירוף 'המקום אשר יבחר ה', ומכאן פיתח ולהויזן את תורתו המפותחת.

כמו כן, המקור הכוהני הוא מובחן למדי. הוא כולל את מחציתו השנייה של ספר שמות, למן שמות כה, תחילת פרשת תרומה, ועד לסופו, למעט חריגה באמצע עם סיפור חטא העגל, שבו משתלבים מקורות אחרים, וכן כמעט את כל ספר ויקרא, ואת תחילת ספר במדבר. מלבד אלה, שייכים אליו גם פרקים רבים בבראשית, ועוד פה ושם.

מה המשותף לכל הפרקים האלה? ראשית – שהם שייכים להווי הכוהני. המחצית השנייה של ספר שמות מפרטת את מבנה ותכולת המשכן, באופן מייגע למדי, וגם עם חזרות רבות. ספר ויקרא מפרט את מערכת הקורבנות, וגם דיני מצורע וכיוב', השייכים לטיפול הכוהנים. ותחילת ספר במדבר היא מפקד שמות מייגע, ואכן המקור הכוהני מתאפיין גם ברשימות מסודרות מעין אלו ובעצי שושלות.
גם בלשונו מתייחד המקור הכוהני, וזה אחד הדברים המקובלים והמבוססים במחקר.

אך מבחינת הקורא הרגיל מה שבולט במיוחד במקור הזה הוא היותו משעמם מאוד! כל החלקים שציינתי מייגעים מאוד לקריאה, ואין בהם הרבה חומר מעורר לקורא בן ימינו. ולמעשה, גם לקורא עבר לא, שהרי הם מערכת תקנות של כוהנים, לשימוש פנימי, וזה היה ייעודם במקור, כך נראה. ועוד – שכל התחום שהם עוסקים בו – המקדש ועבודתו – כבר אינם אקטואליים.

אוסיף כי מבחינתי גם כל קבצי המצוות, למשל אלה הבאים בפרשת משפטים, או 'ספר הברית', ואלה הבאים בכל חלקו הפנימי של ספר דברים – הם לא החלקים המעניינים ביותר שבתורה, אף כי בהם בעיקר מתמקדת הגמרא, ועימה מערכת החוק הדתי ומערכת החינוך הדתי. גם המקור הכוהני כולל מצוות רבות.

כך שמבחינתי עיקר העניין בתורה הוא בספר בראשית ובספר שמות, עד מעמד הר סיני שבפרשת יתרו, וכן כמה פרקים בבמדבר ודברים, כגון פרשת בלק, עם סיפור בלעם, פרשת קורח, ושירת האזינו.

ובכל זאת, ראוי לציין, כי הפסוק הידוע 'ואהבת לרעך כמוך', נמצא בספר ויקרא, השייך למקור הכוהני, וגם האמור על היות האדם נברא 'בצלם אלוהים', נמצא בבראשית א', שמשויך למקור הכוהני. ואלה אולי שני העקרונות החשובים ביותר!
וייאמר בהערת אגב, כי תמיד התפלאתי על כך שרעיון הבריאה בצלם נמצא במקור הכוהני, שהרי מקור זה, לפי המחקר, מנסה להתרחק כמה שיותר מהגשמת האל.

שני המקורות האחרים – היהוויסטי והאלוהיסטי, הם יותר קשים להבחנה ויותר מורכבים, כך שיהיה יותר מדי מסובך לדבר עליהם עתה.

דת זרתוסטרא והשפעתה על התנ"ך
דת זרתוסטרא הייתה הדת המקובלת בפרס מהמאה השישית לפני הספירה בערך. זו דת דואליסטית, במובן זה שלפיה יש שני כוחות מרכזיים בטבע – הטוב והרע. שם האל הטוב הוא אהורה מזדה, ושם האל הרע שיצר – אהרימן.
בני ישראל שירדו לבבל נתקלו בדת זו, שלא הייתה מוכרת להם קודם לכן, והגיבו לה. את התגובה אפשר לראות רק מהכתובים השייכים לזמן שאחרי ההגליה לבבל. אתן לכך שתי דוגמאות מרכזיות.

א.
ישעיה השני הוא ישעיה שכתב את הפרקים החל מפרק מ' בספר על שמו. דעה זו מקובלת מאוד במחקר, ואם איני טועה היו גם מפרשי מקרא מסורתיים שסברו כך, למשל אבן עזרא. במחקר יש המוסיפים גם ישעיה השלישי ועוד. תקופתו על כל פנים – לאחר ההגליה לבבל, שהרי הוא המבשר את השיבה לארץ.
והנה, ישעיה זה הוא הראשון שמבטא את הדעה שה' אחראי הן על הטוב והן על הרע, והוא אומר זאת במפורש. אין זאת אלא התפלמסות עם התפיסה הזורואסטרית.
וכך הוא כותב –

ישעיה מה –
ה אֲנִי יהוה וְאֵין עֹוד זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים אֲאַזֶּרְךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי׃
ו לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי-אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי יהוה וְאֵין עֹוד׃
ז יֹוצֵר אֹור וּבֹורֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלֹום וּבֹורֵא רָע אֲנִי יהוה עֹשֶׂה כָל-אֵלֶּה׃

כלומר – בורא גם את הרע. ואולי אפשר לראות בביטוי 'ממזרח שמש' רמז לבבל עצמה.
ועוד –

ישעיה נד, טז –
(הן) הִנֵּה אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם וּמֹוצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית לְחַבֵּל׃

ב.
המילה 'שטן' הופיעה גם קודם בתנ"ך, אך רק כביטוי לגורם רע, לא פרסונלי. אבל רק מכתובים השייכים לתקופה שלאחר גלות בבל הוא הופך לפרסונה עצמאית, חלק מהפמליה השמיימית.

כך בזכריה, מנביאי בית שני –

זכריה ג –
א וַיַּרְאֵנִי אֶת-יְהֹושֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדֹול עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ יהוה וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל-יְמִינֹו לְשִׂטְנֹו׃
ב וַיֹּאמֶר יהוה אֶל-הַשָּׂטָן יִגְעַר יהוה בְּךָ הַשָּׂטָן וְיִגְעַר יהוה בְּךָ הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלָ͏ִם הֲלֹוא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ׃

וכך, כמובן, באיוב, שלפי דבריי כאן זמנו צריך להיות לאחר הגלות –

איוב א –
ו וַיְהִי הַיֹּום וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל-יהוה וַיָּבֹוא גַם-הַשָּׂטָן בְּתֹוכָם׃
ז וַיֹּאמֶר יהוה אֶל-הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת-יהוה וַיֹּאמַר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ׃
ח וַיֹּאמֶר יהוה אֶל-הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל-עַבְדִּי אִיֹּוב כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע׃
ט וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת-יהוה וַיֹּאמַר הַחִנָּם יָרֵא אִיֹּוב אֱלֹהִים׃
י הֲלֹא- (את) אַתָּה שַׂכְתָּ בַעֲדֹו וּבְעַד-בֵּיתֹו וּבְעַד כָּל-אֲשֶׁר-לֹו מִסָּבִיב מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ׃ יא וְאוּלָם שְׁלַח-נָא יָדְךָ וְגַע בְּכָל-אֲשֶׁר-לֹו אִם-לֹא עַל-פָּנֶיךָ יְבָרֲכֶךָּ׃
יב וַיֹּאמֶר יהוה אֶל-הַשָּׂטָן הִנֵּה כָל-אֲשֶׁר-לֹו בְּיָדֶךָ רַק אֵלָיו אַל-תִּשְׁלַח יָדֶךָ וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵעִם פְּנֵי יהוה.

איוב ב –
א וַיְהִי הַיֹּום וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל-יהוה וַיָּבֹוא גַם-הַשָּׂטָן בְּתֹכָם לְהִתְיַצֵּב עַל-יהוה׃
ב וַיֹּאמֶר יהוה אֶל-הַשָּׂטָן אֵי מִזֶּה תָּבֹא וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת-יהוה וַיֹּאמַר מִשֻּׁט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ׃
ג וַיֹּאמֶר יהוה אֶל-הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל-עַבְדִּי אִיֹּוב כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע וְעֹדֶנּוּ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֹו וַתְּסִיתֵנִי בֹו לְבַלְּעֹו חִנָּם׃
ד וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת-יהוה וַיֹּאמַר עֹור בְּעַד-עֹור וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשֹׁו׃
ה אוּלָם שְׁלַח-נָא יָדְךָ וְגַע אֶל-עַצְמֹו וְאֶל-בְּשָׂרֹו אִם-לֹא אֶל-פָּנֶיךָ יְבָרֲכֶךָּ׃
ו וַיֹּאמֶר יהוה אֶל-הַשָּׂטָן הִנֹּו בְיָדֶךָ אַךְ אֶת-נַפְשֹׁו שְׁמֹר׃
ז וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵאֵת פְּנֵי יהוה וַיַּךְ אֶת-אִיֹּוב בִּשְׁחִין רָע מִכַּף רַגְלֹו (עד) וְעַד קָדְקֳדֹו׃

ולבסוף, ספר דברי הימים נכתב בימי בית שני, כפי שאפשר לראות מרשימות השושלות שבו, ובו מופיע השטן בסיפור מניית העם בידי דוד, באופן המשנה את הסיפור המקורי מספר שמואל –

דברי הימים א, כא, א –
וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַל-יִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת-דָּוִיד לִמְנֹות אֶת-יִשְׂרָאֵל׃

שמואל ב, כד, א –
וַיֹּסֶף אַף-יהוה לַחֲרֹות בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת-דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת-יִשְׂרָאֵל וְאֶת-יְהוּדָה.

כאן נראה שנוצר אימוץ חלקי של התפיסה הבבלית הזורואסטרית, אך עדיין השטן הוא ישות שמיימית ברמה נמוכה מהאל, ונשלט על ידו.

עוד מהפוסט של תומר פרסיקו (מלבד התייחסותי אליו בבלוג המאמרים) – הוא הזכיר את הפסוק ממגילת אסתר, שתכף תיקרא – 'אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך'. זו הזדמנות לקרוא את הפסוקים ולהתייחס אליהם –

יג וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים. יד כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת. טו וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל מָרְדֳּכָי. טז לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי. יז וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר.
אסתר ד.

בהקשר הזה מצאתי דבר יפה ב'תועלות' של רלב"ג. ב'תועלות' האלה רלב"ג עובר עניין-עניין בתנ"ך ומנסה להבין איזה מסר אנו יכולים להבין מהמסופר, עניין יפה מאוד. כאן הוא מונה כמה תועלות, אביא אחת מהן. היא קצת ארוכה, אך בסיום אסכם בקצרה –

רלב"ג, תועלות –
"התועלת השלשים הוא במדות. והוא להודיע שראוי למי שירצה לבקש עצה בדבר מה מזולתו להודיע כל המקרים והמשיגים אשר בדבר ההוא וסבותיו כי בזה תתיישר העצה יותר. ולזה ספר ששלח מרדכי להגיד לאסתר את כל אשר קרה עם המן ושהי׳ סבה אל שהתפעל המן ממנו ודמה מפני זה להשמיד את כל היהודים וגם הודיע לה מה שהיה סבה אל שירצה המלך לעשות כדבר המן והוא מה שאמר המן לשקול עשרת אלפים ככר כסף להביא אל גנזי המלך ושלח לה עם זה העתקת האותיות אשר שלח המן על דבר היהודים כי בידיעתה כל זה תתיישר יותר ללקיחת העצה על זה הענין וזה כי מפני ידיעתה על מה התפעל המן זה ההפעלות תתיישר בקלות לפייסו כשתודיע לו כי מצד דתו היה מוכרח מרדכי על זה ובמעט דברים שתבקש ממנו שיתפייס עם מרדכי יספיק וגם כן הנה מפני ידיעתה שהמן סבב זה תתיישר להשתדל עמו להשיב אחור אשר הרע לפי היכולת או תסבב להבאיש ריחו לפני המלך בהודיעה למלך על מה ועל מה סבב המן זה ושלא עשה זה לתועלת המלך כמו שהביא המלך לחשוב זה או בעניינים אחרים גם כן תוכל להבאיש לפי מה שתראה שיאות לה זה בו ומפני ידיעתה התועלת שאמר המן להגיע אל המלך בזה תתיישר לבטל זאת הגזרה כשתשתדל להביא למלך מהתועלת בבטול זאת הגזרה יותר ממה שיגיע לו מהתועלת בחדושה או בשאר מה שידמה לזה ממה שיתכן לה שתניא בו לבב המלך מעשות זה הפועל המגונה בעבור התועלת הזה ומפני ידיעתה תוכן הגזרה תתיישר לה יותר ההשתדלות בהסרת הגעת ההיזק ממנה".

כלומר, במילים פשוטות, מרדכי לא רק מפעיל מניפולציה רגשית על אסתר, אלא מספר לה את המקרה כולו, על פרטיו, בשקיפות מלאה, כדי שתוכל לפעול בהיגיון ובצורה רציונלית.

אז נכון, ה'תועלת' המיידית שקופצת כאן, היא כי אדם לא צריך לחשוב רק על עצמו, אלא על הכלל כולו, אבל צריך לשים לב גם לכמה 'תועלות-משנה', כגון זו שמביא רלב"ג, בצד עוד כמה אחרות. והמתעניין יוכל לחפש ולמצוא.

פורסם כי הרשות הפלסטינית הרסה את מזבח יהושע, שנמצא בהר עיבל, והשתמשה באבניו כחצץ לסלילת כביש. זה מצער מאוד.
את מזבח יהושע חקר פרופ' אדם זרטל, אך לצערי לא קראתי את מחקריו. אסתפק, אם כך, בהצגת הפסוקים בתנ"ך המזכירים מזבח זה, ולא אוכל לחדש כאן דבר.
זהו חלק מהסיפור בו נאמרו הברכה והקללה על הר גריזים והר עיבל. הר גריזים, כידוע, הוא ההר המקודש לשומרונים.
תחילה מופיע הציווי לבנות אותו, שנאמר למשה –

דברים כז –

א וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. ב וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד. ג וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲ‍שֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ. ד וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד. ה וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל. ו אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ. ז וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. ח וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב.

ובספר יהושע מסופר על היישום –

יהושע ח –

ל אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל. לא כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת אֲשֶׁר לֹא הֵנִיף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַיהוָה וַיִּזְבְּחוּ שְׁלָמִים. לב וַיִּכְתָּב שָׁם עַל הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. לג וְכָל יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן נֶגֶד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח חֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר גְּרִזִים וְהַחֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר עֵיבָל כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה לְבָרֵךְ אֶת הָעָם יִשְׂרָאֵל בָּרִאשֹׁנָה. לד וְאַחֲרֵי כֵן קָרָא אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה כְּכָל הַכָּתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה. לה לֹא הָיָה דָבָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֲשֶׁר לֹא קָרָא יְהוֹשֻׁעַ נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַגֵּר הַהֹלֵךְ בְּקִרְבָּם.

לפרשת משפטים

שמות כג פותח בהוראות לדיינים ולמתדיינים. אני רוצה להתייחס רק לתחילת הפסוק הראשון, אך אביא את הקטע המלא –

שמות כג

(א) לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס.

(ב) לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת.
(לפי הפשט – לא תהיה נמשך גם לסוף – לא תהיה אחרי רבים להטות, אלא הידבק באמת).

(ג) וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ.

כאן נכנסו שני פסוקים מעניין אחר –

(ד) כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ.

(ה) כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ.

וחזרה לענייני משפט –

(ו) לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ.

(ז) מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע.
(מדבר שקר תרחק – עוד מענייני ההתרחקות משקר, כפי שבא בפסוק הראשון).

(ח) וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים.

(ט) וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.
(כלומר – דל, אביון וגר – אל תטה משפטם, לא לחיוב ולא לשלילה).

ועתה נבאר –

שמע שווא – מפורש מעניין עדות שקר ולשון הרע, אך גם –

אבן עזרא (א) –
וטעם לא תשא שמע שוא – שלא יוציא מלבו דבר שוא, ולא יזכיר דבר שלא נתברר.

ובלשון ימינו – שמע שווא – פייק ניוז.

*

ועוד בפרשה –

בהמשך הפרק נאמר כי יש לאבד את העבודה הזרה בארץ, וזו תהיה סגולה להסרת מחלה מקרבך –

שמות כג –

(כ) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי.

(כא) הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ.

(כב) כִּי אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת צֹרְרֶיךָ.

(כג) כִּי יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וֶהֱבִיאֲךָ אֶל הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וְהִכְחַדְתִּיו.

(כד) לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם.

(כה) וַעֲבַדְתֶּם אֵת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ.

(כו) לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא.

והגמרא אגב דורשת פסוק זה כך –

בבא קמא צב, ב –
"וברך [את] לחמך ואת מימיך, זו פת במלח וקיתון של מים, מכאן ואילך והסירותי מחלה מקרבך, ותניא מחלה זו מרה, ולמה נקרא שמה מחלה, ששמונים ושלשה חלאין יש בה, מחלה בגימטריא, הכי הוו וכולן פת במלח שחרית וקיתון של מים מבטלן".

אך אמרתי כבר כי איני רואה בפרשנות המסורתית תועלת לענייני רפואה. וכך סבר גם הרמב"ם.

ודעת מקרא כותב –

וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקְרְבֶּךָ יֵשׁ בַּמַּשְׁמָע: אֶרְפָא אוֹתְך מִכָּל מַחֲלוֹתֶיךָ; וְיֵשׁ בַּמַשְׁמָע: אֶמְנַע אֶת הַמַּחֲלָה מִלָּבוֹא אֵלֶיךְ. וְנֶאֶמְרוּ בְּרָכוֹת אֵלוּ כָּאן, בְּיִחוּד, כְּדִי לְהוֹצִיא מִלֵּב עוֹבְדֵי הָאֲלִילִים, שֶׁסָּבְרוּ, שֶׁאֲלִילֵיהֶם נוֹתְנִים לָהֶם אֶת לַחְמָם וְאֶת מֵימֵיהֶם וּמַעֲלִים רְפוּאָה לְמַחֲלוֹתֵיהֶם. הַשְׁוֶה כִּי אָמְרָה אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי' (הושע ב ז), וּמַעֲשֶׂה אֲחַזְיָה בֶּן אַחְאָב, שֶׁשָׁלַח לִדְרֹשׁ בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן אִם יֵרָפֵא מֵחָלְיוֹ (מ"ב א ב). וְאָמְרָה הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל: אַתֶּם תַּשְׁמִידוּ אֶת עֲבוֹדַת הָאֲלִילִים וְתַעַבְדוּ אֶת ה', וְהוּא יְבָרֵךְ אֶת מְזוֹנְכֶם וְיִרְפָּא אֶתְכֶם. וְהַלָּשׁוֹן וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִרְבֶּךָ' מְכֻוָּן עִם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ (פסוק כא), וְהוּא רֶמֶז: שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ, וּמִמֵילָא גַם בְּקִרְבֶּךָ, וּבְמָקוֹם שֶׁה' שׁוֹכֶן, שָׁם אֵין הַחֹלִי שׁוֹכֵן. וְלַלָּשׁוֹן וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקְרְבֶּךָ' הַשְׁוִה: כָּל־הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר־שַׁמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא־אָשִׂים עָלֶיךְ' (לעיל טו כו); וְהֵסִיר ה' מִמְךְ כָּל־חלִי' (דב' ז טו).

אז שר החינוך גלנט נותן לעצמו ציון 90 על ניהול מערכת החינוך בזמן הקורונה. יפה, מערכת חינוך שכמדומני לא עבדה אפילו יום אחד כסדרה. ילדים שיצאו לגמרי מהמסגרת.
מזכיר את הפסוק –

יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ נָכְרִי וְאַל שְׂפָתֶיךָ.
משלי כז, ב.

אבל הלצה יהודית ותיקה קוראת אותו אחרת – 'יהללך זר, וָלא – פיך' (כלומר, אם לא – אז פיך). ונראה שגלנט נוקט בה. כלומר – לץ.

ולמעשה, עניין זה מובא בזוהר, ושם דוחים 'פרקטיקה' זו ומציעים תחתיה להשתבח בדברי תורה –

זוהר ג׳:קצ״ג ב:ק״ה
וְהָא כְּתִיב (משלי כ״ז:ב׳) יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ, וְאִם לָא זָר. פִיךָ. לָאו הָכִי. אֶלָּא אִי לָא הֲוִי מַאן דְּאִשְׁתְּמוֹדַע לָךְ, אַפְתַּח פּוּמָךְ לְמַלְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא, וּלְאוֹדָעָא מִלֵּי קְשׁוֹט בְּאוֹרַיְיתָא. וּכְדֵין פְּתִיחוּ דְּפוּמָךְ בְּאוֹרַיְיתָא, יְשַׁבְּחוּן מִילָךְ, וְיִנְדְּעוּן מַאן אַנְּתְּ, דְּלֵית מִלָּה בְּעָלְמָא דְּיִשְׁתְּמוֹדְעוּן לֵיהּ לְבַּר נָשׁ, אֶלָּא בְּזִמְנָא דְּאַפְתַּח פּוּמֵיהּ. פּוּמֵיהּ הוֹדַע לִבְנֵי נָשָׁא מַאן הוּא.

תרגום שלי (כי לא מצאתי ברשת) –
כתוב – 'יהללך זר ולא פיך'. ואם לא זר – פיך. לא כך! אלא אם אין מי שמודיע עליך (?), פתח פיך לדבר בתורה ולהודיע מילי-אמת בתורה. ובזמן שתפתח פיך בתורה, ישתבחו מיליך, וידעו מי אתה, שאין מילה בעולם שמודיעה מיהו האדם, אלא בזמן שפותח פיו. הפה מודיע לבני אדם מי הוא.

ועוד מדרש יפה, שמראה שגם בדברי תורה אין להתהלל –

אבות דרבי נתן י״א:ב׳

ושנא את הרבנות כיצד מלמד שלא יניח אדם עטרה מעצמו בראשו. אבל אחרים יניחו לו שנאמר (משלי כ״ז:ב׳) יהללך זר ולא פיך נכרי ואל שפתיך. אמר רבי עקיבא כל המגביה עצמו על דברי תורה למה הוא דומה לנבלה מושלכת בדרך כל עובר ושב מניח ידו על חוטמו ומתרחק ממנה והולך שנא (שם ל) אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה [(א״ל בן עזאי דרשהו מעניינו)] אם מנבל אדם עצמו על דברי תורה ואוכל תמרים חרובים ולובש בגדים צואים ויושב ומשמר על פתח של חכמים כל עובר ושב אומר שמא שוטה הוא זה לסוף אתה מוצא כל התורה כולה עמו. (רבי יוסי אומר רד מטה למעלה ומעלה למטה) כל המגביה עצמו על דברי תורה סוף שמשפילין אותו וכל המשפיל עצמו על דברי תורה סוף שמגביהין אותו.

ועוד דברי מוסר –
אורחות צדיקים א׳:כ״ד

גאוות חכמה ומעשים טובים יש בה שני חלקים: האחד טוב, והאחד רע. הגאווה הרעה היא: אשר יבזה בני אדם בלבו ובפיו, וכולם קטנים ופחותים בעיניו. ומהלל ומשבח עצמו שהוא גדול בחכמה, ומתוך כך לא יודה על האמת מרוב גאוותו. ולעולם נראה בעיניו חכמתו ועצתו, ודבריו ומעשיו, שהם משובחים ממעשה וחכמת עצת חבריו. ומתפאר תמיד בחכמתו ובמעשיו, כי הוא חפץ לקבל שבח וכבוד על דבריו הישרים. ועל זה אמר שלמה (משלי כז ב): "יהללך זר ולא פיך".

ועוד בפייסבוק שאלו על הופעת בקבוק בספרות, ואף אחד לא הביא את ירמיה יט, אז אביאו אני, כאן.
אין כאן הרבה מה להסביר מבחינה לשונית. מבחינת עצם המעשה הסמלי – התייחסתי אליו בספרי 'יסודות הבניין'. אבל גם כן צריך לשים לב שהנבואה משתמשת במשחק מילים. כאן – בקבוק-בקותי (שברתי), במקום אחר – שקד-שוקד, ויש עוד. כלומר, יש כאן יחס לא אינסטרומנטלי לשפה, כנראה. או שבכל זאת זה נעשה רק ככלי רטורי, כשם שהבקבוק הוא כלי.
בקבוק – זו אחת המילים שגם האקדמיה מודה שהן אונומטופאיות, ונגזרת מקול הביקבוק. אם כך, יש לשאול מה היחס של המילה 'בקותי' ודומות לה לניתוח לשוני זה. אנו נגיד – זהו שורש בסיס 'בק', שייתכן שיש לו מקור מעבר לקול הביקבוק, ובמשפחה זו – בקה, בקק, בקע ועוד. ו-ק' – קול השבירה.
ועתה נקרא –

ירמיה יט

 כֹּה אָמַר יהוה הָלֹוךְ וְקָנִיתָ בַקְבֻּק יֹוצֵר חָרֶשׂ וּמִזִּקְנֵי הָעָם וּמִזִּקְנֵי הַכֹּהֲנִים׃
ב וְיָצָאתָ אֶל-גֵּיא בֶן-הִנֹּם אֲשֶׁר פֶּתַח שַׁעַר (החרסות) הַחַרְסִית וְקָרָאתָ שָּׁם אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ׃ ג וְאָמַרְתָּ שִׁמְעוּ דְבַר-יהוה מַלְכֵי יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָ͏ִם כֹּה-אָמַר יהוה צְבָאֹות אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל-הַמָּקֹום הַזֶּה אֲשֶׁר כָּל-שֹׁמְעָהּ תִּצַּלְנָה אָזְנָיו׃
ד יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבֻנִי וַיְנַכְּרוּ אֶת-הַמָּקֹום הַזֶּה וַיְקַטְּרוּ-בֹו לֵאלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּם הֵמָּה וַאֲבֹותֵיהֶם וּמַלְכֵי יְהוּדָה וּמָלְאוּ אֶת-הַמָּקֹום הַזֶּה דַּם נְקִיִּם׃
ה וּבָנוּ אֶת-בָּמֹות הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת-בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלֹות לַבָּעַל אֲשֶׁר לֹא-צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל-לִבִּי׃ פ
ו לָכֵן הִנֵּה-יָמִים בָּאִים נְאֻם-יהוה וְלֹא-יִקָּרֵא לַמָּקֹום הַזֶּה עֹוד הַתֹּפֶת וְגֵיא בֶן-הִנֹּם כִּי אִם-גֵּיא הַהֲרֵגָה׃
ז וּבַקֹּתִי אֶת-עֲצַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלַ͏ִם בַּמָּקֹום הַזֶּה וְהִפַּלְתִּים בַּחֶרֶב לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְנָתַתִּי אֶת-נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעֹוף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ׃
ח וְשַׂמְתִּי אֶת-הָעִיר הַזֹּאת לְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה כֹּל עֹבֵר עָלֶיהָ יִשֹּׁם וְיִשְׁרֹק עַל-כָּל-מַכֹּתֶהָ׃
ט וְהַאֲכַלְתִּים אֶת-בְּשַׂר בְּנֵיהֶם וְאֵת בְּשַׂר בְּנֹתֵיהֶם וְאִישׁ בְּשַׂר-רֵעֵהוּ יֹאכֵלוּ בְּמָצֹור וּבְמָצֹוק אֲשֶׁר יָצִיקוּ לָהֶם אֹיְבֵיהֶם וּמְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם׃
י וְשָׁבַרְתָּ הַבַּקְבֻּק לְעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים אֹותָךְ׃
יא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה-אָמַר יהוה צְבָאֹות כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת-הָעָם הַזֶּה וְאֶת-הָעִיר הַזֹּאת כַּאֲשֶׁר יִשְׁבֹּר אֶת-כְּלִי הַיֹּוצֵר אֲשֶׁר לֹא-יוּכַל לְהֵרָפֵה עֹוד וּבְתֹפֶת יִקְבְּרוּ מֵאֵין מָקֹום לִקְבֹּור׃
יב כֵּן-אֶעֱשֶׂה לַמָּקֹום הַזֶּה נְאֻם-יהוה וּלְיֹושְׁבָיו וְלָתֵת אֶת-הָעִיר הַזֹּאת כְּתֹפֶת׃
יג וְהָיוּ בָּתֵּי יְרוּשָׁלַ͏ִם וּבָתֵּי מַלְכֵי יְהוּדָה כִּמְקֹום הַתֹּפֶת הַטְּמֵאִים לְכֹל הַבָּתִּים אֲשֶׁר קִטְּרוּ עַל-גַּגֹּתֵיהֶם לְכֹל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים׃ פ
יד וַיָּבֹא יִרְמְיָהוּ מֵהַתֹּפֶת אֲשֶׁר שְׁלָחֹו יהוה שָׁם לְהִנָּבֵא וַיַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית-יהוה וַיֹּאמֶר אֶל-כָּל-הָעָם׃ ס טו כֹּה-אָמַר יהוה צְבָאֹות אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי (מבי) מֵבִיא אֶל-הָעִיר הַזֹּאת וְעַל-כָּל-עָרֶיהָ אֵת כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלֶיהָ כִּי הִקְשׁוּ אֶת-עָרְפָּם לְבִלְתִּי שְׁמֹועַ אֶת-דְּבָרָי׃

*

מילון ספיר –

בִּקְבּוּק
תצליל (אונומַטופֵאי) שמשמיעים הנוזלים כשהם נשפכים מתוך פיו הצר של בקבוק או מתוך כלי אחר דומה לו.

בפייסבוק נשאלה שאלה על חלזונות שאוכלים צמחים בגינה, ומה לעשות איתם? אז מה לעשות איתם איני יודע, אבל השבלול (לא החילזון), דווקא מוזכר בתנ"ך, בתהילים נח, וזו הזדמנות לקרוא את כל הפרק, עם הערות קלות –

תהלים נח

(א) לַמְנַצֵּחַ אַל תַּשְׁחֵת לְדָוִד מִכְתָּם.

(ב) הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם.

(אלם – מלשון שתיקה, או אלומה. אבן עזרא – האומנם אלם – יש אומרים: כי אלם קהל, כמו: מאלמים אלומים (בראשית ל״ז:ז׳).
ור׳ משה אמר: בעבור שנאלמתם מדבר הצדק הזה הוא הדבור באמת).

(ג) אַף בְּלֵב עוֹלֹת תִּפְעָלוּן בָּאָרֶץ חֲמַס יְדֵיכֶם תְּפַלֵּסוּן.

(האם אמנם אתם מדברים דברי צדק, אך עושים מעשי עוולה? תפלסון – לשון יושר, תחשיבו מעשיכם כישרים).

(ד) זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם תָּעוּ מִבֶּטֶן דֹּבְרֵי כָזָב.

(הרשעים טועים כבר מרחם. זורו – מפרשים כמו נזורו, או מלשון נעשו זרים. וזו שאלה ותיקה על גבולות הבחירה החופשית. גם על עשיו נאמר דבר דומה).

(ה) חֲמַת לָמוֹ כִּדְמוּת חֲמַת נָחָשׁ כְּמוֹ פֶתֶן חֵרֵשׁ יַאְטֵם אָזְנוֹ.

(ו) אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע לְקוֹל מְלַחֲשִׁים חוֹבֵר חֲבָרִים מְחֻכָּם.

(הם כנחשים מלאי ארס. את מכת הנחשים היו מרפאים בלחש, מעין כישוף, כפי שמוזכר בכמה מקומות).

(ז) אֱ‍לֹהִים הֲרָס שִׁנֵּימוֹ בְּפִימוֹ מַלְתְּעוֹת כְּפִירִים נְתֹץ יְהוָה.

(הפעם המשילם לאריה).

(ח) יִמָּאֲסוּ כְמוֹ מַיִם יִתְהַלְּכוּ לָמוֹ יִדְרֹךְ חצו [חִצָּיו] כְּמוֹ יִתְמֹלָלוּ.

(ימסו וימעכו. מכאן שמאס-נמס הם שורשים אחים).

(ט) כְּמוֹ שַׁבְּלוּל תֶּמֶס יַהֲלֹךְ, נֵפֶל אֵשֶׁת בַּל חָזוּ שָׁמֶשׁ.

(יהיו כמו שבלול הנראה נמס, וכמו נפל של אישה, שלא ראה שמש).

(י) בְּטֶרֶם יָבִינוּ סִּירֹתֵיכֶם אָטָד כְּמוֹ חַי כְּמוֹ חָרוֹן יִשְׂעָרֶנּוּ.

(פסוק קשה. אחד הפירושים – לפני שהתבשיל יחומם, הוא יישפך).

(יא) יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע.

(פסוק זה משמש בדרך כלל את אנשי הימין הקיצוני בארץ).

(יב) וְיֹאמַר אָדָם אַךְ פְּרִי לַצַּדִּיק אַךְ יֵשׁ אֱלֹהִים שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ.

(לפי הרמב"ם, אלוהים משמעו גם שופטים. כאן באים שני השמות זה בצד זה. צורת ריבוי לאלוהים מקובלת בתנ"ך, ואחד מפירושיה – ריבוי מלכותי).

*

לשונית –
מילון ספיר –

שַׁבְּלוּל
1. [עח] חילזון עֵירום, שֵם של מחלֶקת בַּעלֵי חיים מן הרַכּיכות הנושׂאים עליהם בדרך־כלל קונכִייה סלילָנית – רוּבּם שוכני ים וּמיעוּטם חיים בּיבּשה או בּמַיִם מתוּקים; שם מדעי: Gastropoda
2.[תנ] שֵם נִרדף לחילָזון: כּמו שַבּלוּל תֶמֶס יַהלֹך (תהילים נח, 9)
אנגלית: snail

אטימולוגיה –
מילה יחידאית במקרא… והפרשנים חלוקים לגבי משמעותה.

ובכן, לפי דעתי הוא משורשי 'בל', שעניינם מים, כגון יובל-נחל ומבול. גם בלל במקורו הוא בלל במים, כנראה. ואולי הוא שייך לשורשי הנפילה – פל – המבול הניתך לארץ ויובל הנופל אל הים.

וחילזון – זוחל.