בהמשך הנושא 'כצאן טבחה', נקרא את תהילים מד כולו, שהוא לא מזמור קשה. כרגיל, המשורר נרדף על ידי אויביו, הפוגעים בו במה שנמשל למוות, אך הוא ממשיך לייחל לאלוהיו –

תהילים מד –

(א) לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מַשְׂכִּיל.

(ב) אֱלֹהִים בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ פֹּעַל פָּעַלְתָּ בִימֵיהֶם בִּימֵי קֶדֶם.

(ג) אַתָּה יָדְךָ גּוֹיִם הוֹרַשְׁתָּ וַתִּטָּעֵם תָּרַע לְאֻמִּים וַתְּשַׁלְּחֵם.

(ד) כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ וּזְרוֹעָם לֹא הוֹשִׁיעָה לָּמוֹ כִּי יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ וְאוֹר פָּנֶיךָ כִּי רְצִיתָם.

– מספר על כיבוש הארץ בימי יהושע.

(ה) אַתָּה הוּא מַלְכִּי אֱלֹהִים צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב.

(ו) בְּךָ צָרֵינוּ נְנַגֵּחַ בְּשִׁמְךָ נָבוּס קָמֵינוּ.

(ז) כִּי לֹא בְקַשְׁתִּי אֶבְטָח וְחַרְבִּי לֹא תוֹשִׁיעֵנִי.

(ח) כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִצָּרֵינוּ וּמְשַׂנְאֵינוּ הֱבִישׁוֹתָ.

(ט) בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ כָל הַיּוֹם וְשִׁמְךָ לְעוֹלָם נוֹדֶה סֶלָה.

– עד כאן מספר על בטחונו בה', ומכאן ואילך מספר על זניחת האל את ישראל –

(י) אַף זָנַחְתָּ וַתַּכְלִימֵנוּ וְלֹא תֵצֵא בְּצִבְאוֹתֵינוּ.
(פסוק זה אמר בר כוכבא לפי המסופר, כלומר – אל תעזור ואל תזיק)

(יא) תְּשִׁיבֵנוּ אָחוֹר מִנִּי צָר וּמְשַׂנְאֵינוּ שָׁסוּ לָמוֹ.

(יב) תִּתְּנֵנוּ כְּצֹאן מַאֲכָל וּבַגּוֹיִם זֵרִיתָנוּ.

(יג) תִּמְכֹּר עַמְּךָ בְלֹא הוֹן וְלֹא רִבִּיתָ בִּמְחִירֵיהֶם.

(יד) תְּשִׂימֵנוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ.

(טו) תְּשִׂימֵנוּ מָשָׁל בַּגּוֹיִם מְנוֹד רֹאשׁ בַּלְאֻמִּים.

– ועתה עובר לדבר בגוף ראשון –

(טז) כָּל הַיּוֹם כְּלִמָּתִי נֶגְדִּי וּבֹשֶׁת פָּנַי כִּסָּתְנִי.

(יז) מִקּוֹל מְחָרֵף וּמְגַדֵּף מִפְּנֵי אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם.

– ושוב ברבים – נשארנו נאמנים –

(יח) כָּל זֹאת בָּאַתְנוּ וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ וְלֹא שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ.

(יט) לֹא נָסוֹג אָחוֹר לִבֵּנוּ וַתֵּט אֲשֻׁרֵינוּ מִנִּי אָרְחֶךָ.
(ולא נטתה רגלנו מדרכך).

(כ) כִּי דִכִּיתָנוּ בִּמְקוֹם תַּנִּים וַתְּכַס עָלֵינוּ בְצַלְמָוֶת.
(דיכית אותנו במקום שומם ובצל המוות).

ועתה אומר שלא פנו אל אלוהי העמים סביבם, למרות כל הצרות –

(כא) אִם שָׁכַחְנוּ שֵׁם אֱלֹהֵינוּ וַנִּפְרֹשׂ כַּפֵּינוּ לְאֵל זָר.

(כב) הֲלֹא אֱלֹהִים יַחֲקָר זֹאת כִּי הוּא יֹדֵעַ תַּעֲלֻמוֹת לֵב.

(כג) כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה.

– ומסיים בקריאה לאל לקום ולהושיע –

(כד) עוּרָה לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי הָקִיצָה אַל תִּזְנַח לָנֶצַח.
(כאן האנשה של האל כאילו הוא ישן, בעוד אליהו למשל מלעיג על עובדי הבעל 'כי ישן הוא', ביחס לאלילם).

(כה) לָמָּה פָנֶיךָ תַסְתִּיר תִּשְׁכַּח עָנְיֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ.

(כו) כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ דָּבְקָה לָאָרֶץ בִּטְנֵנוּ.

(כז) קוּמָה עֶזְרָתָה לָּנוּ וּפְדֵנוּ לְמַעַן חַסְדֶּךָ.

בהמשך לקריאה בתהילים מד, נקרא מזמור הדומה לו – תהילים פט.
אבן עזרא כתב על מזמור זה –
"והיה בספרד חכם גדול וחסיד, וזה המזמור היה עליו קשה, ולא היה קורא אותו ולא היה יכול לשומעו, בעבור כי זה המשורר ידבר כנגד השם הנכבד קשות".
והפרשן אלשיך מזכיר דברים אלה ומשיב עליהם בדרכו.
כאן שוב חוזר המבנה – תחילה שבח לאל, ואחר כך נהי על זניחתו אותנו, והפעם – זניחתו את משיחו, המלך מזרע דוד.
כל קטע מופרד במילה 'סלה', שהיא כנראה מין סימן מוזיקלי, ואני בעבר פירשתי – מלשון סל-על, עלייה, או סלסול.

תהילים פט

הברית עם דוד –

א מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי׃

ב חַסְדֵי יהוה עֹולָם אָשִׁירָה לְדֹר וָדֹר אֹודִיעַ אֱמוּנָתְךָ בְּפִי׃

ג כִּי-אָמַרְתִּי עֹולָם חֶסֶד יִבָּנֶה שָׁמַיִם תָּכִן אֱמוּנָתְךָ בָהֶם׃
(עולם – לעד, החסד יעמוד לעד. וכיום משתמשים בו בדרך הפירוש המודרני – עולמנו יהיה של חסד).

ד כָּרַתִּי בְרִית לִבְחִירִי נִשְׁבַּעְתִּי לְדָוִד עַבְדִּי׃

ה עַד-עֹולָם אָכִין זַרְעֶךָ וּבָנִיתִי לְדֹר-וָדֹור כִּסְאֲךָ סֶלָה׃

ו וְיֹודוּ שָׁמַיִם פִּלְאֲךָ יהוה אַף-אֱמוּנָתְךָ בִּקְהַל קְדֹשִׁים׃

ועתה תהילות לאל –

ז כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ לַיהוה יִדְמֶה לַיהוה בִּבְנֵי אֵלִים׃
(בני אלים – מלאכים).

ח אֵל נַעֲרָץ בְּסֹוד-קְדֹשִׁים רַבָּה וְנֹורָא עַל-כָּל-סְבִיבָיו׃

ט יהוה אֱלֹהֵי צְבָאֹות מִי-כָמֹוךָ חֲסִין  יָהּ וֶאֱמוּנָתְךָ סְבִיבֹותֶיךָ׃
(חסין – חזק).

י אַתָּה מֹושֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם בְּשֹׂוא גַלָּיו אַתָּה תְשַׁבְּחֵם׃
(בשוא – בהתרוממות, כמו בשיא. תשבחם – תשקיטם, אולי מגזרת שח).

יא אַתָּה דִכִּאתָ כֶחָלָל רָהַב בִּזְרֹועַ עֻזְּךָ פִּזַּרְתָּ אֹויְבֶיךָ׃
(רהב – מפלצת מיתולוגית. ואצל המפרשים המסורתיים – מצרים).

יב לְךָ שָׁמַיִם אַף-לְךָ אָרֶץ תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ אַתָּה יְסַדְתָּם׃

יג צָפֹון וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם תָּבֹור וְחֶרְמֹון בְּשִׁמְךָ יְרַנֵּנוּ׃

יד לְךָ זְרֹועַ עִם-גְּבוּרָה תָּעֹז יָדְךָ תָּרוּם יְמִינֶךָ׃

טו צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכֹון כִּסְאֶךָ חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ׃

טז אַשְׁרֵי הָעָם יֹודְעֵי תְרוּעָה יהוה בְּאֹור-פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן׃
(יודעי תרועה – היודעים להריע. ונראה לי שנדרש במדרשי ראש השנה).

יז בְּשִׁמְךָ יְגִילוּן כָּל-הַיֹּום וּבְצִדְקָתְךָ יָרוּמוּ׃

יח כִּי-תִפְאֶרֶת עֻזָּמֹו אָתָּה וּבִרְצֹנְךָ (תרים) תָּרוּם קַרְנֵנוּ׃

יט כִּי לַיהוה מָגִנֵּנוּ וְלִקְדֹושׁ יִשְׂרָאֵל מַלְכֵּנוּ׃

ההבטחה לדוד –

כ אָז דִּבַּרְתָּ-בְחָזֹון לַחֲסִידֶיךָ וַתֹּאמֶר שִׁוִּיתִי עֵזֶר עַל-גִּבֹּור הֲרִימֹותִי בָחוּר מֵעָם׃

כא מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו׃

כב אֲשֶׁר יָדִי תִּכֹּון עִמֹּו אַף-זְרֹועִי תְאַמְּצֶנּוּ׃

כג לֹא-יַשִּׁא אֹויֵב בֹּו וּבֶן-עַוְלָה לֹא יְעַנֶּנּוּ׃

כד וְכַתֹּותִי מִפָּנָיו צָרָיו וּמְשַׂנְאָיו אֶגֹּוף׃
(כתותי – אשבור, אגוף – אכניע).

כה וֶאֶמוּנָתִי וְחַסְדִּי עִמֹּו וּבִשְׁמִי תָּרוּם קַרְנֹו׃

כו וְשַׂמְתִּי בַיָּם יָדֹו וּבַנְּהָרֹות יְמִינֹו׃
(ישלוט בסביבותיו).

כז הוּא יִקְרָאֵנִי אָבִי אָתָּה אֵלִי וְצוּר יְשׁוּעָתִי׃

כח אַף-אָנִי בְּכֹור אֶתְּנֵהוּ עֶלְיֹון לְמַלְכֵי-אָרֶץ׃

כט לְעֹולָם (אשמור) אֶשְׁמָר-לֹו חַסְדִּי וּבְרִיתִי נֶאֱמֶנֶת לֹו׃

ל וְשַׂמְתִּי לָעַד זַרְעֹו וְכִסְאֹו כִּימֵי שָׁמָיִם׃

לא אִם-יַעַזְבוּ בָנָיו תֹּורָתִי וּבְמִשְׁפָּטַי לֹא יֵלֵכוּן׃

לב אִם-חֻקֹּתַי יְחַלֵּלוּ וּמִצְוֹתַי לֹא יִשְׁמֹרוּ׃

לג וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם׃

לד וְחַסְדִּי לֹא-אָפִיר מֵעִמֹּו וְלֹא-אֲשַׁקֵּר בֶּאֱמוּנָתִי׃

לה לֹא-אֲחַלֵּל בְּרִיתִי וּמֹוצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה׃

לו אַחַת נִשְׁבַּעְתִּי בְקָדְשִׁי אִם-לְדָוִד אֲכַזֵּב׃

לז זַרְעֹו לְעֹולָם יִהְיֶה וְכִסְאֹו כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי׃

לח כְּיָרֵחַ יִכֹּון עֹולָם וְעֵד בַּשַּׁחַק נֶאֱמָן סֶלָה׃

ועתה, הזניחה, או ההפרה כביכול –

לט וְאַתָּה זָנַחְתָּ וַתִּמְאָס הִתְעַבַּרְתָּ עִם-מְשִׁיחֶךָ׃
(התעברת – כעסת).

מ נֵאַרְתָּה בְּרִית עַבְדֶּךָ חִלַּלְתָּ לָאָרֶץ נִזְרֹו׃
(נארתה – הפרת, או מלשון קללה. נזרו – כתרו).

מא פָּרַצְתָּ כָל-גְּדֵרֹתָיו שַׂמְתָּ מִבְצָרָיו מְחִתָּה׃

מב שַׁסֻּהוּ כָּל-עֹבְרֵי דָרֶךְ הָיָה חֶרְפָּה לִשְׁכֵנ͏ָיו׃

מג הֲרִימֹותָ יְמִין צָרָיו הִשְׂמַחְתָּ כָּל-אֹויְבָיו׃

מד אַף-תָּשִׁיב צוּר חַרְבֹּו וְלֹא הֲקֵימֹתֹו בַּמִּלְחָמָה׃

מה הִשְׁבַּתָּ מִטְּהָרֹו וְכִסְאֹו לָאָרֶץ מִגַּרְתָּה׃

מו הִקְצַרְתָּ יְמֵי עֲלוּמָיו הֶעֱטִיתָ עָלָיו בּוּשָׁה סֶלָה׃

ומכאן תפילה להשבת החסד –

מז עַד-מָה יהוה תִּסָּתֵר לָנֶצַח תִּבְעַר כְּמֹו-אֵשׁ חֲמָתֶךָ׃

מח זְכָר-אֲנִי מֶה-חָלֶד עַל-מַה-שָּׁוְא בָּרָאתָ כָל-בְּנֵי-אָדָם׃
(זכור את חולשת האדם).

מט מִי גֶבֶר יִחְיֶה וְלֹא יִרְאֶה-מָּוֶת יְמַלֵּט נַפְשֹׁו מִיַּד-שְׁאֹול סֶלָה׃
(וזכור שאין אדם נמלט מהמוות).

נ אַיֵּה חֲסָדֶיךָ הָרִאשֹׁנִים אֲדֹנָי נִשְׁבַּעְתָּ לְדָוִד בֶּאֱמוּנָתֶךָ׃

נא זְכֹר אֲדֹנָי חֶרְפַּת עֲבָדֶיךָ שְׂאֵתִי בְחֵיקִי כָּל-רַבִּים עַמִּים׃
(זכור את הלעג של העמים הרבים. ואכן ישראל זכו ללעג).

נב אֲשֶׁר חֵרְפוּ אֹויְבֶיךָ יהוה אֲשֶׁר חֵרְפוּ עִקְּבֹות מְשִׁיחֶךָ׃
(פסוק זה נדרש בגמרא על המשיח המיוחל, להלן).

נג בָּרוּךְ יהוה לְעֹולָם אָמֵן וְאָמֵן׃

*

סנהדרין צ״ז א:
(תהלים פט, נב) (אשר חרפו אויביך ה' אשר חרפו עקבות משיחך) תניא ר' יהודה אומר דור שבן דוד בא בו בית הוועד יהיה לזנות והגליל יחרב והגבלן יאשם ואנשי גבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו וחכמת הסופרים תסרח ויראי חטא ימאסו ופני הדור כפני כלב.

מזה כמה ימים אני חושב על התיאור הבא בחלקו השני של ירמיה לד. לפי תיאור זה, העונש בא על העם בגלל שלא שחררו את עבדיהם, או ליתר דיוק – שחררו, אך שבו וכבשו. במקום אחר נכתב שהחורבן בא בחטאות מנשה, ויש עוד הסברים. אולי יש כמה נרטיבים והסברים, ואולי נוסף חטא על פשע ועונש על עונש.
זה פרק יפה מאוד, כי הוא מדגיש את יסוד החירות, שנמצא בלב האתוס של ישראל, בסיפור המכונן של יציאת מצרים. גם פרשת משפטים, מיד לאחר מעמד הר סיני, פותחת בדיני עבד עברי, הנחשבים למקלים ביחס לנוהגי הסביבה.
כאן אף מופיעות מילות השחרור – חופש ודרור. דרור, כידוע, מקורה באכדית – דרורום (מילון ספיר – שאילה מאכדית: anduaru או duarn).. אבל היא דומה למילה שחרר. והיא קרובה לצרור, אפשר לומר. חרר, צרור וכו' – אלו דברים המשתחררים החוצה, ולכן חופשיים.
עוד נשים לב – כאן גם מוזכר כי מדובר על עבד 'יהודי', בן יהודה. ואי שחרורו נחשב 'חילול ה". גם המילה כיבוש, הכה אקטואלית, נזכרת כאן, ויש כאן מעין סיפור משנה על עגל שעברו בין בתריו, מעין שבועה.
נקרא –

ח הַדָּבָר אֲשֶׁר-הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יהוה אַחֲרֵי כְּרֹת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת-כָּל-הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַ͏ִם לִקְרֹא לָהֶם דְּרֹור׃
ט לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת-עַבְדֹּו וְאִישׁ אֶת-שִׁפְחָתֹו הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד-בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ׃
י וַיִּשְׁמְעוּ כָל-הַשָּׂרִים וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-בָּאוּ בַבְּרִית לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת-עַבְדֹּו וְאִישׁ אֶת-שִׁפְחָתֹו חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד-בָּם עֹוד וַיִּשְׁמְעוּ וַיְשַׁלֵּחוּ׃
יא וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי-כֵן וַיָּשִׁבוּ אֶת-הָעֲבָדִים וְאֶת-הַשְּׁפָחֹות אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים (ויכבישום) וַיִּכְבְּשׁוּם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחֹות׃ ס יב וַיְהִי דְבַר-יהוה אֶל-יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יהוה לֵאמֹר׃
יג כֹּה-אָמַר יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת-אֲבֹותֵיכֶם בְּיֹום הֹוצִאִי אֹותָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר׃
יד מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר-יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתֹּו חָפְשִׁי חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ וְלֹא-שָׁמְעוּ אֲבֹותֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת-אָזְנָם׃
טו וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיֹּום וַתַּעֲשׂוּ אֶת-הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִקְרֹא דְרֹור אִישׁ לְרֵעֵהוּ וַתִּכְרְתוּ בְרִית לְפָנַי בַּבַּיִת אֲשֶׁר-נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו׃
טז וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת-שְׁמִי וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת-עַבְדֹּו וְאִישׁ אֶת-שִׁפְחָתֹו אֲשֶׁר-שִׁלַּחְתֶּם חָפְשִׁים לְנַפְשָׁם וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם לִהְיֹות לָכֶם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחֹות׃ ס יז לָכֵן כֹּה-אָמַר יהוה אַתֶּם לֹא-שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרֹור אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרֹור נְאֻם-יהוה אֶל-הַחֶרֶב אֶל-הַדֶּבֶר וְאֶל-הָרָעָב וְנָתַתִּי אֶתְכֶם (לזועה) לְזַעֲוָה  לְכֹל מַמְלְכֹות הָאָרֶץ׃ יח וְנָתַתִּי אֶת-הָאֲנָשִׁים הָעֹבְרִים אֶת-בְּרִתִי אֲשֶׁר לֹא-הֵקִימוּ אֶת-דִּבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרְתוּ לְפָנָי הָעֵגֶל אֲשֶׁר כָּרְתוּ לִשְׁנַיִם וַיַּעַבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו׃
יט שָׂרֵי יְהוּדָה וְשָׂרֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם הַסָּרִסִים וְהַכֹּהֲנִים וְכֹל עַם הָאָרֶץ הָעֹבְרִים בֵּין בִּתְרֵי הָעֵגֶל׃
כ וְנָתַתִּי אֹותָם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעֹוף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ׃
כא וְאֶת-צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה וְאֶת-שָׂרָיו אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל הָעֹלִים מֵעֲלֵיכֶם׃
כב הִנְנִי מְצַוֶּה נְאֻם-יהוה וַהֲשִׁבֹתִים אֶל-הָעִיר הַזֹּאת וְנִלְחֲמוּ עָלֶיהָ וּלְכָדוּהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ וְאֶת-עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מֵאֵין יֹשֵׁב׃
ירמיה לד.

מכיוון שעסקתי בפסוק הידוע 'יהללך זר ולא פיך', חשבתי לעסוק במקרי התהללות נוספים, ובראש ובראשונה בדברי ירמיה, שהרמב"ם מביא אותם בסוף ספרו. אז כך אעשה, אבל הפעם נקרא את כל הפרק, אף שהפסוקים המדוברים בו לא צריכים הקשר, ונראה שהם מנותקים מההקשר הכולל.

ירמיה ט –

א.
ירמיה מתלונן על השקר והמרמה הפושים בכל, ועל כך שאין לסמוך על איש, אפילו לא על אח ורע –

א מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים. ב וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ כִּי מֵרָעָה אֶל רָעָה יָצָאוּ וְאֹתִי לֹא יָדָעוּ נְאֻם יְהוָה.    ג אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ. ד וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ. ה שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה בְּמִרְמָה מֵאֲנוּ דַעַת אוֹתִי נְאֻם יְהוָה.    ו לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת הִנְנִי צוֹרְפָם וּבְחַנְתִּים כִּי אֵיךְ אֶעֱשֶׂה מִפְּנֵי בַּת עַמִּי. ז חֵץ שוחט [שָׁחוּט] לְשׁוֹנָם מִרְמָה דִבֵּר בְּפִיו שָׁלוֹם אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ. ח הַעַל אֵלֶּה לֹא אֶפְקָד בָּם נְאֻם יְהוָה אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי. 

אגב, בגידת האחים מוזכרת עוד כמה פעמים בתנ"ך, וכן בדברי ירמיהו. הסיפור הידוע ביותר בכיוון זה הוא כמובן סיפור יוסף ואחיו.
'כל אח עקוב יעקב' – אולי רמז לשם יעקב, אבי האומה, ששמו אומר רמאות. כאילו בא לומר שהעקבה והרמאות הן חלק מהדנ"א שלהם.
'העווה נלאו' – אני מבין זאת כהעוויית פנים אל מול דבר קלוקל, רע או אף מסריח. אבל אפילו דבר זה נעדר מהם. לא 'מעקמים את האף' מול הרוע.

ב.
חטא העם והעונש –

ט עַל הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי וְעַל נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה כִּי נִצְּתוּ מִבְּלִי אִישׁ עֹבֵר וְלֹא שָׁמְעוּ קוֹל מִקְנֶה מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַד בְּהֵמָה נָדְדוּ הָלָכוּ. י וְנָתַתִּי אֶת יְרוּשָׁלַ‍ִם לְגַלִּים מְעוֹן תַּנִּים וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מִבְּלִי יוֹשֵׁב.    יא מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי יְהוָה אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר.    יב וַיֹּאמֶר יְהוָה עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ. יג וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם וְאַחֲרֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר לִמְּדוּם אֲבוֹתָם.    יד לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת הָעָם הַזֶּה לַעֲנָה וְהִשְׁקִיתִים מֵי רֹאשׁ. טו וַהֲפִצוֹתִים בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הֵמָּה וַאֲבוֹתָם וְשִׁלַּחְתִּי אַחֲרֵיהֶם אֶת הַחֶרֶב עַד כַּלּוֹתִי אוֹתָם.

ג.
קריאה למקוננות –

טז כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶינָה וְאֶל הַחֲכָמוֹת שִׁלְחוּ וְתָבוֹאנָה. יז וּתְמַהֵרְנָה וְתִשֶּׂנָה עָלֵינוּ נֶהִי וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ מָיִם. יח כִּי קוֹל נְהִי נִשְׁמַע מִצִּיּוֹן אֵיךְ שֻׁדָּדְנוּ בֹּשְׁנוּ מְאֹד כִּי עָזַבְנוּ אָרֶץ כִּי הִשְׁלִיכוּ מִשְׁכְּנוֹתֵינוּ.    יט כִּי שְׁמַעְנָה נָשִׁים דְּבַר יְהוָה וְתִקַּח אָזְנְכֶם דְּבַר פִּיו וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה. כ כִּי עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ בַּחוּרִים מֵרְחֹבוֹת. כא דַּבֵּר כֹּה נְאֻם יְהוָה וְנָפְלָה נִבְלַת הָאָדָם כְּדֹמֶן עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וּכְעָמִיר מֵאַחֲרֵי הַקֹּצֵר וְאֵין מְאַסֵּף.    

המקוננות – כנראה תפקיד מקובל ו'מקצועי' בימים ההם, ועד היום ניתן לראותן בחלק מהלוויות.
עלה המוות בחלוננו – קאסוטו הראה שהביטוי לקוח מהאפוס הכנעני, וכבר כתבתי זאת.

ד.
ועתה לדברי המוסר שלשמם התכנסנו, ויבוארו בסוף –

כב כֹּה אָמַר יְהוָה אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ. כג כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יְהוָה. 

ה.
סיום –

כד הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהוָה וּפָקַדְתִּי עַל כָּל מוּל בְּעָרְלָה. כה עַל מִצְרַיִם וְעַל יְהוּדָה וְעַל אֱדוֹם וְעַל בְּנֵי עַמּוֹן וְעַל מוֹאָב וְעַל כָּל קְצוּצֵי פֵאָה הַיֹּשְׁבִים בַּמִּדְבָּר כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב.

שטיינזלץ –
כָָּל־מוּל בְְּעָָרְְְלָה, כל מי שנימול ועדיין הוא בערלתו. כלומר, העונש יבוא הן על הערלים הן על המולים הדומים לערלים.

אנו יודעים שהמצרים היו מלים עצמם, ואולי גם שאר עמי הסביבה המוזכרים, אף כי כאן הוא מזכיר את ערלתם. בכל מקרה הפסוקים אומרים, שעל אף שישראל נימולים בבשר, הרי הם ערלי-לב. ודבר זה חוזר הן בדברי ירמיה, הן בדברי נביאים אחרים, ולעיתים מוזכרת עורלת האוזן.

קצוצי פאה – כנראה כך היה מנהגם. ואולי רק של כהני הדת. ומכאן האיסור לישראל לגלח הראש והפאות בתער, כדי להיבדל.

*

ובעניין 'הפסוקים שלשמם התכנסנו', אין לי אלא להביא את דברי הרמב"ם המפורסמים בסיום ספרו 'מורה הנבוכים' (חלק ג', פרק נד'), כי אין טובים מהם. וכך דבריו –

"הנה בארו לנו הנביאים גם הם אלו הענינים בעצמם ופרשו אותם לנו כמו שפרשום הפילוסופים. ואמרו לנו בפרוש שאין שלמות הקנין ולא שלמות בריאות הגוף ולא שלמות המדות – שלמות שראוי להתפאר ולהתהלל בו ולא לבקש אותו; ושהשלמות שראוי להתהלל ולבקשו הוא – ידיעת האלוה יתברך שהיא החכמה האמיתית. אמר ירמיה באלו השלמיות הארבע "כה אמר יי אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו; כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי". הסתכל – איך לקחם כפי סדרם אצל ההמון כי השלמות הגדול אצלם – עשיר בעשרו ואחריו – גיבור בגבורתו ואחריו – חכם בחכמתו – רצוני לומר בעל המדות הטובות כי האיש ההוא גם כן גדול בעיני ההמון אשר להם נאמרו הדברים – ומפני זה סדרם על הסדר הזה:

(הערתי – ונשים לב כי לפי הרמב"ם 'חכם בחוכמתו' הוא בעל מידות טובות. ואין זה הפשט. אלא שנראה שהרמב"ם כה העריך את החוכמה, שלא יכול היה לפרש אחרת. ונמשיך – ).

וכבר השיגו החכמים ז"ל מזה הפסוק אלו הענינים בעצמם אשר זכרנום ובארו לנו מה שבארתי לך בזה הפרק והוא שהחכמה הנאמרת סתם בכל מקום והיא התכלית היא השגתו יתברך ושאלו הקנינים שיקנם האדם שישימם סגולתו ויחשבם שלמות אינם שלמות; ושמעשי התורה כולם – רצוני לומר מיני העבודות -. וכן המדות המועילות לבני אדם כולם בעסקיהם קצתם עם קצתם – כל זה אין לדמותו אל התכלית האחרון ולא ישוה בו אבל הם הצעות בגלל זה התכלית:

ושמע דבריהם באלו הענינים בלשונם והוא ב"בראשית רבה". שם נאמר "כתוב אחד אומר וכל – חפצים לא ישוו בה וכתוב אחר אומר וכל חפציך לא ישוו בה חפצים – אלו מצוות ומעשים טובים חפציך – אלו אבנים טובות ומרגליות חפצים וחפציך לא ישוו בה אלא כי אם בזאת יתהלל המתהלל – השכל וידוע אותי". ראה קוצר זה המאמר ושלמות אומרו ואיך לא חיסר דבר מכל מה שאמרנוהו והארכנו בבאורו ובהצעותיו:

(ועתה הוא מרחיב את הפירוש. נקרא גם את זה – )

ואחר שזכרנו זה הפסוק ומה שכלל מן הענינים הנפלאים וזכרנו דברי החכמים ז"ל עליו נשלים כל מה שהוא כולל. וזה שלא הספיק לו בזה הפסוק לבאר שהשגת ויתברך לבד היא הנכבדת שבשלמיות – כי אילו היתה זאת כונתו היה אומר כי אם בזאת יתהלל המתהלל – השכל וידוע אותי והיה פוסק דבריו או היה אומר השכל וידוע אותי – כי אני אחד או היה אומר כי אין לי תמונה או כי אין כמוני ומה שדומה לזה; אבל אמר שאין להתהלל [אלא] רק בהשגתי ובידיעת דרכי ותארי – רצוני לומר פעולותיו – כמו שבארנו באמרו "הודיעני נא את דרכיך וגומר". ובאר לנו בזה הפסוק שהפעולות ההם שראוי שיודעו ויעשה כהם הם – חסד ומשפט וצדקה:

(הערתי – כלומר, ידיעת ה' אינה ידיעה מופשטת, אלא מעשית – ידיעת דרכיו, שהם חסד, משפט וצדקה, והליכה בהן. ודבר זה, נראה, שונה ממה שלו הרמב"ם הטיף עד כה, והוא ידיעה שכלית טהורה. והדברים ארוכים. נמשיך – )

והוסיף ענין אחר צריך מאד והוא – אמרו בארץ – אשר הוא קוטב התורה; ולא כמחשבת ההורסים שחשבו שהשגחתו יתברך כלתה אצל גלגל הירח ושהארץ ומה שבה נעזב "עזב יי את הארץ" – אינו [אלא]  רק כמו שבאר לנו על יד אדון כל החכמים "כי ליי הארץ" – יאמר שהשגחתו גם כן בארץ כפי מה שהיא כמו שהשגיח בשמים כפי מה שהם – והוא אמרו "כי אני יי עושה חסד משפט וצדקה בארץ". ואחר כן השלים הענין ואמר "כי באלה חפצתי – נאום יי" – רצונו לומר שכונתי – שיצא מכם חסד וצדקה ומשפט בארץ – כמו שבארנו בשלש עשרה מדות כי הכונה – להדמות בהם ושנלך על דרכם. אם כן הכונה אשר זכרה בזה הפסוק היא באורו ששלמות האדם אשר בו יתהלל באמת הוא – להגיע אל השגת האלוה כפי היכולת ולדעת השגחתו בברואיו בהמציאו אותם והנהיגו אותם איך היא וללכת אחרי ההשגה ההיא בדרכים שיתכוון בהם תמיד לעשות חסד צדקה ומשפט – להדמות בפעולות האלוה – כמו שבארנו פעמים בזה המאמר:

(הערתי – כאן הוא מוסיף ומבאר 'בארץ' ומקשר זאת לקיום התורה ולהשגחה, שלכל אחד מהנושאים האלה הקדיש פרקים רבים בספרו. ומסיים במצוות חיקוי האל – מושג ידוע ונפוץ, הידוע גם בגרסתו הלטינית – Imitatio Dei).

בהמשך לעיסוק בפסוק 'יהללך זר ולא פיך' (שנמשך גם בעיסוק בפסוק 'אל יתהלל החכם בחוכמתו וגו"), ראוי להביא גם את הפסוק שבא לפניו, שגם הוא עוסק בהתהללות-שווא, ולכן כנראה צורפו שניהם יחד. וכך הוא אומר –

אַל-תִּתְהַלֵּל בְּיֹום מָחָר כִּי לֹא-תֵדַע מַה-יֵּלֶד יֹום׃
משלי כז, א.

דוגמה ספציפית לכך שאין לדעת את העתיד אנו מוצאים בפסוק מפורסם אחר, מתוך מלחמת אחאב בארם. כך הוא ענה למלכה –

וַיַּעַן מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר דַּבְּרוּ אַל-יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ.
מלכים א, כ, יא.

כלומר, אל יתהלל מי ששם את החרב בחגורתו כמי שפותח חגורתו לאחר הניצחון בקרב. וכלומר – אל תהיה בטוח שתנצח.
אגב, שווה לקרוא את כל פרק זה, והפעם ויתרתי על כך בגלל אורכו. אך אציין כי מלך ארם הוא שתיין שיכור, וזו עוד משמעות של המילה – להתהולל, ואולי הדבר נרמז בפתגם המוזכר. ואגב, כפי שאמרתי פעם, שכרונו של מלך ארם ניכר אף בציוויו –

וַיֹּאמֶר אִם-לְשָׁלֹום יָצָאוּ תִּפְשׂוּם חַיִּים וְאִם לְמִלְחָמָה יָצָאוּ חַיִּים תִּפְשׂוּם.
מלכים א, כ, יח.

שהרי 'תפשום חיים' ו'חיים תפשום' זה אותו הדבר, ואין כאן שום ברירת 'ואם'. זה אחד המקומות בהם ניתן למצוא הומור בתנ"ך.

*

נוסיף, כי מלבד זאת, בהרבה מקומות נאמר שיש להתהלל בה', וכמובן אף להללו – שלכך מוקדש כל תהילים.
אביא בהקשר זה רק דוגמה אחת הפוכה של הרשע, המתהלל ברעה –

תהילים נב

א לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לְדָוִד׃
ב בְּבֹוא דֹּואֵג הָאֲדֹמִי וַיַּגֵּד לְשָׁאוּל וַיֹּאמֶר לֹו בָּא דָוִד אֶל-בֵּית אֲחִימֶלֶךְ׃
ג מַה-תִּתְהַלֵּל בְּרָעָה הַגִּבֹּור חֶסֶד אֵל כָּל-הַיֹּום׃ (לסיפא רבו הפירושים).
ד הַוֹּות (רעות) תַּחְשֹׁב לְשֹׁונֶךָ כְּתַעַר מְלֻטָּשׁ עֹשֵׂה רְמִיָּה׃
ה אָהַבְתָּ רָּע מִטֹּוב שֶׁקֶר מִדַּבֵּר צֶדֶק סֶלָה׃
ו אָהַבְתָּ כָל-דִּבְרֵי-בָלַע לְשֹׁון מִרְמָה׃
ז גַּם-אֵל יִתָּצְךָ לָנֶצַח יַחְתְּךָ וְיִסָּחֲךָ מֵאֹהֶל וְשֵׁרֶשְׁךָ מֵאֶרֶץ חַיִּים סֶלָה׃
ח וְיִרְאוּ צַדִּיקִים וְיִירָאוּ וְעָלָיו יִשְׂחָקוּ׃
ט הִנֵּה הַגֶּבֶר לֹא יָשִׂים אֱלֹהִים מָעוּזֹּו וַיִּבְטַח בְּרֹב עָשְׁרֹו יָעֹז בְּהַוָּתֹו (בכוחו, ברעתו)׃
י וַאֲנִי כְּזַיִת רַעֲנָן בְּבֵית אֱלֹהִים בָּטַחְתִּי בְחֶסֶד-אֱלֹהִים עֹולָם וָעֶד׃
יא אֹודְךָ לְעֹולָם כִּי עָשִׂיתָ וַאֲקַוֶּה שִׁמְךָ כִי-טֹוב נֶגֶד חֲסִידֶיךָ׃

*

ולבסוף, גם לאישה נאמר, כי אין לה להתהלל ביופי, אלא באמונה, בשיר הידוע שבסוף משלי –

שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת-יהוה הִיא תִתְהַלָּל׃
משלי לא, ל.

יום המשפחה

משפחה – שורש ספ"ח, הקרוב לספ"ח, במובן של משהו שמצטרף ונוסף. ממנו גם שפחה, הנוספת לבית.
עתה אנסה לפרקו.
נראה שהוא מגזרת 'ספ', במובן של יסף, הוסיף. וקרוב לו גם יסף, במובן של סוף, כלומר גמר ההוספה. וממנו גם ספ"ה, נספה. וכן סף שעל יד הדלת.
וכן ספל יסודו סף כבביטוי 'סף רעל', אולי בגלל שמוסיפים לו משקה.
ספד – הוא על הנספה, 'באשר הוא סוף כל האדם'.
אסף – הוא כ-ספף, 'בחרתי הסתופף בבית אלוהים'.
וכן הלאה…

צלילית – אולי, המקור ספ, שקרוב לקול השיסוי, וכן סיף. וממנו בא גם היפוכו – מה שנוסף ולא הגיע לסופו.

*

כך גם מפורש הפסוק –

וַיֵּרֶד יְהוָה בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ.
במדבר יא, כה.

יש המפרשים לא הוסיף, ויש המפרשים לא נפסק, משורש ספ"ה. ועניין זה נידון בגמרא, ושם אומרים שהכתוב מדבר באלדד ומידד, ראו בסוף.
ושם מקשים מהפסוק –

אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְהוָה אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי.
דברים ה, יח.

אך – יש לציין כי בשלוש הפעמים האחרות בהן מופיע צירוף זה בתנ"ך – בראשית לח, כו; שופטים יג, כא; שמואל א, טו, לה – המשמעות הברורה היא 'לא הוסיף', ולכן נראה שזו המשמעות גם כאן.

וראה –
סנהדרין, פרק א –

אל תיקרי שנים אלא שנים ואיזו הן שנים נביאים שנתנבאו בפרק אחד נבואה אחת הוי אומר אלדד ומידד אמר מר כל הנביאים כולן נתנבאו ופסקו והן נתנבאו ולא פסקו מנא לן דפסקו אילימא מדכתיב (במדבר יא, כה) ויתנבאו ולא יספו אלא מעתה (דברים ה, יח) קול גדול ולא יסף ה"נ דלא אוסיף הוא אלא דלא פסק הוא אלא הכא כתיב ויתנבאו התם כתיב (במדבר יא, כז) מתנבאים עדיין מתנבאים והולכים.

מישהו ציטט את תהילים פד, אז נקרא אותו –
זה שיר אהבה וגעגועים להסתופפות בבית המקדש, מה שהפך לאחר חורבנו לבית המדרש –

תהילים פד –

א לַמְנַצֵּחַ עַל-הַגִּתִּית לִבְנֵי-קֹרַח מִזְמֹור׃
ב מַה-יְּדִידֹות (אהבה, נועם) מִשְׁכְּנֹותֶיךָ יהוה צְבָאֹות׃
ג נִכְסְפָה וְגַם-כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרֹות יהוה לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל-חָי׃
ד גַּם-צִפֹּור מָצְאָה בַיִת וּדְרֹור קֵן לָהּ אֲשֶׁר-שָׁתָה אֶפְרֹחֶיהָ אֶת-מִזְבְּחֹותֶיךָ יהוה צְבָאֹות מַלְכִּי וֵאלֹהָי׃
(מדמה עצמו לציפור שמצאה בית).
ה אַשְׁרֵי יֹושְׁבֵי בֵיתֶךָ עֹוד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה׃
ו אַשְׁרֵי אָדָם עֹוז-לֹו בָךְ מְסִלֹּות (דרכים ישרות) בִּלְבָבָם׃
ז עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ גַּם-בְּרָכֹות יַעְטֶה מֹורֶה׃
(להלן, בסוף)
ח יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל-חָיִל (יתחזקו) יֵרָאֶה אֶל-אֱלֹהִים בְּצִיֹּון׃
ט יהוה אֱלֹהִים צְבָאֹות שִׁמְעָה תְפִלָּתִי הַאֲזִינָה אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה׃
י מָגִנֵּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים וְהַבֵּט פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ׃
יא כִּי טֹוב-יֹום בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף בָּחַרְתִּי הִסְתֹּופֵף בְּבֵית אֱלֹהַי מִדּוּר בְּאָהֳלֵי-רֶשַׁע׃
יב כִּי שֶׁמֶשׁ  וּמָגֵן יהוה אֱלֹהִים חֵן וְכָבֹוד יִתֵּן יהוה לֹא יִמְנַע-טֹוב לַהֹלְכִים בְּתָמִים׃
יג יהוה צְבָאֹות אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵחַ בָּךְ׃

וזה הפסוק הקשה יותר –
עמק הבכא – שם מקום, ולפי רשב"ם מלשון נבכי ים, עומק ים, ומזכיר בצלילו בכי, והוא גם אתר קרב במלחמת יום-כיפור.
מעיין ישיתיהו – העוברים בו, עולי הרגל, הופכים אותו למעיין.
גם ברכות יעטה מורה – על פי הפשט – המורה, הגשם, ממלא את הבריכות. ועל פי הדרש – המורה, מלשון הורה, מבורך. והפך למעין פתגם בפי העם, או בפי תלמידי החכמים.

שמעתי את הרב אשרוב מצטדק ואומר ש'בא להועיל', ונזכרתי בפרק הזה בישעיה, בו מופיע הצירוף 'מלמדך להועיל', ומכיוון שדי משעמם לי אכתוב על כולו.

הקדמת הרב שטיינזלץ –

הנביא קובל על גולי יהודה המסרבים לדברי הנבואה למרות שבפיהם הם קשורים לה', ולפי דעתם הם בוטחים בו. העם הִקשה את עורפו כברזל ולא השתכנע באמיתות דברי הנבואה, אף על פי שכל מה שאירע לו עד לאותה שעה לא היה ידוע לאיש מראש, ונצפה רק על ידי נביאי ה'. אף על פי כן הגאולה בוא תבוא, אם לא בזכות ישראל – למען שם ה' ולשם מניעת חילול כבודו. עוני הגלות הוא כור המזקק את העם מדעתו ושלא מדעתו. בדברי התוכחה לגולי יהודה שלפנינו משולבים גם דברי נחמה. הנביא מכין את העם ליציאה מבבל, וקורא לו שלא יפחד מן הנדודים. ישראל יתברך ויתרבה בנחלתו בהקשיבו למצוות ה'.

ישעיה מח

א.

(א) שִׁמְעוּ זֹאת בֵּית יַעֲקֹב הַנִּקְרָאִים בְּשֵׁם יִשְׂרָאֵל וּמִמֵּי יְהוּדָה יָצָאוּ הַנִּשְׁבָּעִים בְּשֵׁם יְהוָה וּבֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַזְכִּירוּ לֹא בֶאֱמֶת וְלֹא בִצְדָקָה.
(ממי – מזרעו. לא באמת ולא בצדקה – מהשפה ולחוץ)

(ב) כִּי מֵעִיר הַקֹּדֶשׁ נִקְרָאוּ וְעַל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נִסְמָכוּ יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ.

(ג) הָרִאשֹׁנוֹת מֵאָז הִגַּדְתִּי וּמִפִּי יָצְאוּ וְאַשְׁמִיעֵם פִּתְאֹם עָשִׂיתִי וַתָּבֹאנָה.
(הוגד בנבואה)

(ד) מִדַּעְתִּי כִּי קָשֶׁה אָתָּה וְגִיד בַּרְזֶל עָרְפֶּךָ וּמִצְחֲךָ נְחוּשָׁה.
(עם ישראל קשה עורף)

(ה) וָאַגִּיד לְךָ מֵאָז בְּטֶרֶם תָּבוֹא הִשְׁמַעְתִּיךָ פֶּן תֹּאמַר עָצְבִּי עָשָׂם וּפִסְלִי וְנִסְכִּי צִוָּם.
(שמא תתן זכות לאלילים)

(ו) שָׁמַעְתָּ חֲזֵה כֻּלָּהּ וְאַתֶּם הֲלוֹא תַגִּידוּ הִשְׁמַעְתִּיךָ חֲדָשׁוֹת מֵעַתָּה וּנְצֻרוֹת וְלֹא יְדַעְתָּם.
('השמעתי לך כעת דברים חדשים, דברים נעלמים שלא ידעת')

(ז) עַתָּה נִבְרְאוּ וְלֹא מֵאָז וְלִפְנֵי יוֹם וְלֹא שְׁמַעְתָּם פֶּן תֹּאמַר הִנֵּה יְדַעְתִּין.
(כמה אנשים אוהבים לומר 'ידעתי זאת'…)

(ח) גַּם לֹא שָׁמַעְתָּ גַּם לֹא יָדַעְתָּ גַּם מֵאָז לֹא פִתְּחָה אָזְנֶךָ כִּי יָדַעְתִּי בָּגוֹד תִּבְגּוֹד וּפֹשֵׁעַ מִבֶּטֶן קֹרָא לָךְ.

(ט) לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ לְבִלְתִּי הַכְרִיתֶךָ.
(למרות בגידת ישראל, לא נכרתו)

(י) הִנֵּה צְרַפְתִּיךָ וְלֹא בְכָסֶף בְּחַרְתִּיךָ בְּכוּר עֹנִי.
(בחנתיך או זיקקתי אותך בעוני. ולדעתי – בחר – חר החום, וכאן חום הכור)

(יא) לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה כִּי אֵיךְ יֵחָל וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן.
(איך יחל – שלא יתחלל שמי)

ב.

(יב) שְׁמַע אֵלַי יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל מְקֹרָאִי אֲנִי הוּא אֲנִי רִאשׁוֹן אַף אֲנִי אַחֲרוֹן.
(האל יחיד)

(יג) אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו.
(בורא שמים וארץ, והם נשמעים לו. טפחה – לדעתי – קבעה למעלה, וכן מסד וטפחות)

(יד) הִקָּבְצוּ כֻלְּכֶם וּשֲׁמָעוּ מִי בָהֶם הִגִּיד אֶת אֵלֶּה יְהוָה אֲהֵבוֹ יַעֲשֶׂה חֶפְצוֹ בְּבָבֶל וּזְרֹעוֹ כַּשְׂדִּים.
(מי בהם – באלילים)

(טו) אֲנִי אֲנִי דִּבַּרְתִּי אַף קְרָאתִיו הֲבִיאֹתִיו וְהִצְלִיחַ דַּרְכּוֹ.
(את מי? שטיינזלזץ – את הגואל)

(טז) קִרְבוּ אֵלַי שִׁמְעוּ זֹאת לֹא מֵרֹאשׁ בַּסֵּתֶר דִּבַּרְתִּי מֵעֵת הֱיוֹתָהּ שָׁם אָנִי וְעַתָּה אֲדֹנָי יְהוִה שְׁלָחַנִי וְרוּחוֹ.
(הנביא נשלח על-ידי ה' ורוחו. ומכאן מביאים הנוצרים ראייה לשילוש)

ג.

(יז) כֹּה אָמַר יְהוָה גֹּאַלְךָ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְלַמֶּדְךָ לְהוֹעִיל מַדְרִיכֲךָ בְּדֶרֶךְ תֵּלֵךְ.
(איזוהי דרך מועילה?)

(יח) לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְו‍ֹתָי וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ וְצִדְקָתְךָ כְּגַלֵּי הַיָּם.
(היא – קיום מצוות ה')

(יט) וַיְהִי כַחוֹל זַרְעֶךָ וְצֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ כִּמְעֹתָיו לֹא יִכָּרֵת וְלֹא יִשָּׁמֵד שְׁמוֹ מִלְּפָנָי.
(והיא גם ברכת צאצאים)

ד.

(כ) צְאוּ מִבָּבֶל בִּרְחוּ מִכַּשְׂדִּים בְּקוֹל רִנָּה הַגִּידוּ הַשְׁמִיעוּ זֹאת הוֹצִיאוּהָ עַד קְצֵה הָאָרֶץ אִמְרוּ גָּאַל יְהוָה עַבְדּוֹ יַעֲקֹב.
(קריאה לצאת מבבל)

(כא) וְלֹא צָמְאוּ בָּחֳרָבוֹת הוֹלִיכָם מַיִם מִצּוּר הִזִּיל לָמוֹ וַיִּבְקַע צוּר וַיָּזֻבוּ מָיִם.
(הדרך מוכנה)

(כב) אֵין שָׁלוֹם אָמַר יְהוָה לָרְשָׁעִים.
(משפט החוזר כמה פעמים בפרקים אלו. וכאן הכוונה כנראה לנשארים בבל).

*

אם כך להועיל זה לקיים מצוות? והנה, זה מה שכתבתי היום כתגובה לטור הפירוש של רחל אליאור על פרשת השבוע, משפטים, המשופעת בחוקים (אף כי מיד מחקתי את התגובה, כדי לא להעכיר את הרוח) –

"תודה על הביאור. מבחינתי, כל החוקים האלה משעממים ולא רלוונטיים, וחבל שרוב ההתרכזות של החיים הדתיים היא בהם. בכלל, מפרשה זו ואילך רמת העניין יורדת בצורה דרסטית. עדיין יש כמה קטעים יפים וחשובים, אבל על חלק גדול אפשר פשוט לוותר, או להשאיר לפרשני מקרא מקצועיים. ושוב – כך רק מבחינתי.
שבת שלום!"

והנה בא פסוק זה וטופח על פניי!
אך עדיין ניתן לומר שמוטב לשמור על רוח החוק, ולא על החוק היבש, כי עבדים עבריים ושור נוגח – במילא כבר אין כל-כך היום.

עוד על משלי ה –

אמר רבי חגי: נאמר – יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה (משלי ה, טז), ונאמר – יִהְיוּ-לְךָ לְבַדֶּךָ (משלי ה, יז). אם יפוצו חוצה, איך יהיו לך לבדך? ואם יהיו לך לבדך, איך יפוצו חוצה? אלא… (וכאן נקטע כתב היד, אנא עזרו לי להשלימו).

ומצאתי אצל נחמיאס –

ובמדרש: יפוצו מעיינותיך חוצה, אם ראית דור שמחבבים עליו דברי תורה – יפוצו מעינותיך חוצה, ואם לא – "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך" (פס' יז).

ועוד –

תענית ז׳ א:י״ד

רבי חנינא בר חמא רמי כתיב (משלי ה, טז) יפוצו מעינותיך חוצה וכתיב (משלי ה, יז) יהיו לך לבדך אם תלמיד הגון הוא יפוצו מעינותיך חוצה ואם לאו יהיו לך לבדך.

ועוד –

מדרש משלי ה׳:ה׳

(משלי ה טז): "יפוצו מעינותיך חוצה, ברחובות פלגי מים" – אמר רבי אלעזר: אם ראית דור שחביבין עליו דברי תורה, "יפוצו מעינותיך חוצה"; ואם לאו – (משלי ה יז): "יהיו לך לבדך, ואין לזרים אתך". הלל הזקן אומר: בשעת המכנסין – פזר, ובשעת המפזרין – כנס; בשעה שאתה רואה שהתורה חביבה על ישראל, והכל שמחים בה – את הוי מפזר, הה"ד (משלי יא כד): "יש מפזר ונוסף עוד", ובשעה שאתה רואה שהתורה שכוחה מישראל, ואין הכל משגיחין בה, את הוי מכניס בה, שנאמר (תהלים קיט קכו): "עת לעשות לה' – הפרו תורתך". רבי מאיר אומר: הפרו תורתך – עת לעשות לה'.

ענייני לשון בשמות כא, פרשת משפטים

א. בגפו –
אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ.
שמות כא, ג.

רש"י –
אם בגפו יבא – שלא היה נשוי אשה. כתרגומו: אם בלחודוהי. ולשון בגפו – בכנפו, שלא בא אלא כמות שהוא יחידי, בתוך לבושו, בכנף בגדו.

אבן עזרא א –
יצא בגפו – כמו: גופו, וקרוב מהם: על גפי מרומי קרת (משלי ט׳:ג׳). והטעם: בגופו יעבוד, ובו בא אל בית אדוניו לבדו, לא עם גוף אחר.

רבי אברהם בן הרמב"ם –
אם בגפו וכול׳ ״גפו״ טעמו ״לבדו״ כמו שפירש אונקלוס; ואמר רבינו סעדיה ז״ל (כי) הוא דוגמת ״גבו״ וטעמו אמר ״בעצמו ובגופו״ דהיינו שלא היה עמו זולתו ונראה מפירוש ראב״ע ז״ל כי ״גפו״ דוגמת ״גופו״.]

שד"ל –
אם בגפו יבא – גף, כף, חף מורים כסוי, ומזה בתוספת נו״ן כנף מורה כסוי (ישעיהו ל׳:כ׳, וכן בלשון ערבי), ומזה כנפים, ובארמית גפין, ע״ש {על שם} שמכסין העוף, והנה בגפו כמו בכסותו, כלומר לבדו בבגדו (כפ׳ רש״י), על דרך כי במקלי עברתי את הירדן הזה (ברא׳ ל״ב:י״א).

והאחרון נראה לי.

ב. צדה, אנה –
וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה.
שמות כא, יג.

רש"י –
ואשר לא צדה – לא ארב לו, ולא נתכוון.

צדה – לשון אורב, וכן הוא אומר: ואתה צודה את נפשי לקחתה (שמואל א כ״ד:י״א).

ולא יתכן לומר צדה – לשון הצד ציד (בראשית כ״ז:ל״ג), שצידת חיות אין נופל ה״י בפעל שלו; ושם דבר בו ציד, וזה שם דבר בו צדייה; ופועל שלו צודה, וזה פעל שלו צד.

ואומר אני: פתרונו כתרגומו: ודלא כמן ליה.

ומנחם חברו בחלק: צד ציד (בראשית כ״ז:ל״ג), ואין אני מודה לו. ואם יש לחברו באחת מחלוקת של צד, נחברנו בחלק על צד תנשאו (ישעיהו ס״ו:י״ב), צדה אורה (שמואל א כ׳:כ׳), ומלין לצד עילאה ימלל (דניאל ז׳:כ״ה). אף כאן אשר לא צדה – לא צודד למצוא לו צד מיתה. ואף זה יש להרהר עליו. סוף דבר, לשון אורב הוא.

והאלהים אנה לידו – זימן לידו. לשון לא תאנה אליך רעה (תהלים צ״א:י׳), לא יאונה לצדיק כל און (משלי י״ב:כ״א), מתאנה הוא לי (מלכים ב ה׳:ז׳), מזדמן למצא לי עילא.

רש"ר הירש –
צדה פירושה: לתת את מגמת פניך כלפי דבר, לכוון אל מקום מסוים: ״וְאַתָּה צדֶה אֶת־נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ״ (שמואל א כד, יא). מכאן בבניין נפעל: ״נִצְדּוּ עָרֵיהֶם מִבְּלִי־אִישׁ״ (צפניה ג, ו) – הערים הופקרו לכל מי שנתן עיניו בהן; הן פרוזות ולא מיושבות, וכל הרוצה לקחתן, יכול לעשות כן.

הסברא נותנת ש״צדה״ קרובה ל״שָׂדֶה״, מקום פתוח וללא מכשולים באופן טבעי (״ש״ – דיבור לא מעוכב, ״צ״ – דיבור מעוכב; עיין אוסף כתבים, כרך ח עמ׳ מב), שכל אדם יכול להתהלך בו. כך גם ״שַׁדֵּה״, שממנו מתקבל ״שַד״, דדי האם: האם חושפת ברצון את דדיה לתינוק היונק.

מלבי"ם –
ואשר לא צדה – פעל צדה נגזר משם צד שמתכוין אל כמה צדדים, ומצדד לכל הצדדים, ועז״א ואתה צודה את נפשי לקחתה (שמואל א כד), אולם גבי גלות הזכיר תנאי או השליך עליו בלא צדיה ר״ל שלא יתכוין לצד אחר, ופה אמר ג״כ ואשר לא צדה שלא התכוין לצד אחר

והאחרון נראה לי.

ג. אגרוף – דנו בו, אך נוסיף –
רד"ץ הופמן –
אגרוף – מן השורש גר״ף, לאסוף ביד, לקמוץ היד.

רש"ר הירש –
באבן או באגרוף – ״גרף״: לקבץ ולאחוז יחד דברים מפוזרים. מכאן ״אגרף״, היד הקמוצה.

וכך נראה לי.

ד. יגוף
וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן.
שמות כא, לה.

רש"י –
וכי יגף – ידחוף, בין בקרניו, בין בגופו, בין ברגליו, בין שנשכו בשניו, כולן בכלל נגיפה הן, שאין נגיפה אלא לשון מכה.

רש"ר הירש –
וכי יגף – ״נגף״ (הקרוב ל״נקב״, לעשות חור; ״נגב״, מקום שקרני השמש מכות על הראש במאונך; ״נקף״, להכות) מציין מכה המביאה לידי פציעה או מוות. מכאן ״מַגֵּפָה״, חולי פתאומי של מוות. אולם ״נגח״ – צורה מוגברת של ״נגע״ – מורה רק על מעשה ההכאה, ובהקשר לשור הוא מציין בעיקר הכאה הנעשית על ידי הקרן. מפסוק לו – ״או נודע כי שור נגח הוא״ – אנו מדייקים, שגם בפסוקנו הכתוב מדבר על נגיחה בקרן, אף שכאן הוא מכנה נגיחה זו ״נגיפה״ לפי תוצאותיה הקטלניות.

וכך נראה גם לי.

ה. חבורה ומשקוף
כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה.
שמות כא, כה.

רש"י –
חבורה – היא מכה שהדם נצרר בה ואינו יוצא, אלא שמאדים הבשר כנגדן. ולשון חבורה: טייא בלעז, כמו: ונמר חברברתיו (ירמיהו י״ג:כ״ג) – ותרגומו: משקופי, לשון חבטה, בטדורא בלעז. וכן: שדופות קדים (בראשית מ״א:ו׳) – שקיפן קדום, חבוטות ברוח, וכן: על המשקוף (שמות י״ב:כ״ג), על שם שהדלת נוקש עליו.

אך על המשקוף כבר דיברנו, וכאן יש בעיה, שהרי שורש זה מופיע גם בחלון, שממנו משקיפים ושהוא שקוף. צריך עיון נוסף. ואם כדברי רש"י, הוא משורש קודם נק"ף.

*

עוד בפרשה –

רש"י – אביון – לשון אבה.
רש"י – יסלף – מקלקל, לפי ת"א. מכילתא – משנה.
אבן עזרא – את הצרעה – ממין צרעת. וכן מפורש מחלת מגפה. ואולי הוא הוא מעין אבעבועות.
וכעצם השמיים לטוהר – לפי דעת מקרא יש קרבה בין הפעלים זהר-טהר-צהר וכן בהר – נקי ובהיר.
עצם – רש"י לפי התרגום – לשון מראה. דעת מקרא – ממשות. כעין 'בעצם היום הזה'. או כעצם בעל חיים. וקיבל משמעות ידועה בימי הביניים.