הפסוקים המדברים על הדאגה לעניים רבים מספור. אביא שניים מהם, שחוזרים על רעיון אחד – דיכוי העני הוא כקללת האל.
הראשון הוא ידוע מאוד והפך כבר למטבע לשון –

לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה׃

משלי יז, ה.

כלומר – הלועג לרש מחרף את עושהו של הרש, הוא האל, והשמח בצרתו של אחר – ייענש.

עתה, אותו רעיון חוזר גם במזמור אחד בתהילים, וזה פחות ידוע –

תהילים י –

תפילה למפלת הרשעים
א לָמָה יהוה תַּעֲמֹד בְּרָחֹוק תַּעְלִים לְעִתֹּות בַּצָּר͏ָה׃

(למה תתעלם בעת צרה)
ב בְּגַאֲוַת רָשָׁע יִדְלַק עָנִי יִתָּפְשׂוּ בִּמְזִמֹּות זוּ חָשָׁבוּ׃

(ידלק – ירדוף)
ג כִּי-הִלֵּל רָשָׁע עַל-תַּאֲוַת נַפְשֹׁו וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ  יהוה׃

(המברך את רודף הבצע מנאץ את ה', לפי פירוש אחד)
ד רָשָׁע כְּגֹבַהּ אַפֹּו בַּל-יִדְרֹשׁ אֵין אֱלֹהִים כָּל-מְזִמֹּותָיו׃

(רשע מתגאה ולא כולל את אלוהים בתוכניותיו)
ה יָחִילוּ (דרכו) דְרָכָיו בְּכָל-עֵת מָרֹום מִשְׁפָּטֶיךָ מִנֶּגְדֹּו כָּל-צֹורְרָיו יָפִיחַ בָּהֶם׃
('הוא תמיד מצליח. חוקיך הנעלים רחוקים ממנו. הוא נושף בבוז באויב').
ו אָמַר בְּלִבֹּו בַּל-אֶמֹּוט לְדֹר וָדֹר אֲשֶׁר לֹא-בְרָע׃

(אומר בלבו שלא ייכשל)
ז אָלָה פִּיהוּ מָלֵא וּמִרְמֹות וָתֹךְ תַּחַת לְשֹׁונֹו עָמָל וָאָוֶן׃

(מקלל ומרמה)
ח יֵשֵׁב בְּמַאְרַב חֲצֵרִים בַּמִּסְתָּרִים יַהֲרֹג נָקִי עֵינָיו לְחֵלְכָה יִצְפֹּנוּ׃

(אורב למסכנים)
ט יֶאֱרֹב בַּמִּסְתָּר כְּאַרְיֵה בְסֻכֹּה יֶאֱרֹב לַחֲטֹוף עָנִי יַחְטֹף עָנִי בְּמָשְׁכֹו בְרִשְׁתֹּו׃

(אורב כאריה במסתור)
י (ודכה) יִדְכֶּה יָשֹׁחַ וְנָפַל בַּעֲצוּמָיו (חלכאים) חֵיל כָּאִים ׃
(החלשים נופלים בידו)
יא אָמַר בְּלִבֹּו שָׁכַח אֵל הִסְתִּיר פָּנָיו בַּל-רָאָה לָנֶצַח׃

יב קוּמָה יהוה אֵל נְשָׂא יָדֶךָ אַל-תִּשְׁכַּח (עניים) עֲנָו͏ִים׃
יג עַל-מֶה נִאֵץ רָשָׁע אֱלֹהִים אָמַר בְּלִבֹּו לֹא תִּדְרֹשׁ׃

(כלומר, רדיפת העני היא כקללת האל)
יד רָאִתָה כִּי-אַתָּה עָמָל וָכַעַס תַּבִּיט לָתֵת בְּיָדֶךָ עָלֶיךָ יַעֲזֹב חֵלֶכָה יָתֹום אַתָּה הָיִיתָ עֹוזֵר׃

(אתה עוזר לעניים)
טו שְׁבֹר זְרֹועַ רָשָׁע וָרָע תִּדְרֹושׁ-רִשְׁעֹו בַל-תִּמְצָא׃

(דרוש רשעתו עד שלא תימצא יותר)
טז יהוה מֶלֶךְ עֹולָם וָעֶד אָבְדוּ גֹויִם מֵאַרְצֹו׃

יז תַּאֲוַת עֲנָוִים שָׁמַעְתָּ יהוה תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ׃
(חזק לבם והקשב להם)
יח לִשְׁפֹּט יָתֹום וָדָךְ בַּל-יֹוסִיף עֹוד לַעֲרֹץ אֱנֹושׁ מִן-הָאָרֶץ׃

(להפסיק העריצות וההפחדה).

שלושה פרקים על שתיקה
(מסל המיחזור)

א.
מול מענה האל, איוב שותק –

(א) וַיַּעַן יְהוָה אֶת אִיּוֹב וַיֹּאמַר.
(ב) הֲרֹב עִם שַׁדַּי יִסּוֹר מוֹכִיחַ אֱלוֹהַּ יַעֲנֶנָּה.
(ג) וַיַּעַן אִיּוֹב אֶת יְהוָה וַיֹּאמַר.
(ד) הֵן קַלֹּתִי מָה אֲשִׁיבֶךָּ יָדִי שַׂמְתִּי לְמוֹ פִי.
(ה) אַחַת דִּבַּרְתִּי וְלֹא אֶעֱנֶה וּשְׁתַּיִם וְלֹא אוֹסִיף.
איוב מ.

שטיינזלץ –
(א) 
וַיַּעַן יְהוָה אֶת־אִיּוֹב וַיֹּאמַר׃
(ב) 
הֲאם רֹב, מי שרב עִם־שַׁדַּי יִסּוֹר, נוהג באופן מוסרי, או: עשוי לקבל מוסר?! אנא, מי ש מוֹכִיחַ אותי – את אֱלוֹהַּ – יַעֲנֶנָּה, מוזמן לנסות להשיב לדברי! 
(ג) 
וַיַּעַן אִיּוֹב אֶת־ה' וַיֹּאמַר׃ 
(ד) 
הֵן קַלֹּתִי, אני קל בעיני עצמי. מָה אֲשִׁיבֶךָּ, אוכל לענות לך?! יָדִי שַׂמְְְתִּי לְְמוֹ, על פִי לאות שתיקה. 
(ה) 
אַחַת דִּבַּרְְְתִּי וְְלֹא אֶעֱנֶה יותר, וּשְְְׁתַּיִם וְְלֹא אוֹסִיף. אכן, דיברתי יותר מדי. 

ב.
עמוס פרק ה' היא נבואת זעם אופיינית, והיא מוכרת בעיקר בזכות האמרה הקצרה שבה – 'המשכיל בעת ההיא יידום'. כלומר, אל מול פני הרשע המשתולל אין עוד מה לומר. בכל זאת, נקרא את כולה, עם הערות קצרות –

עמוס ה –
(א) שִׁמְעוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹשֵׂא עֲלֵיכֶם קִינָה בֵּית יִשְׂרָאֵל.
(ב) נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל נִטְּשָׁה עַל אַדְמָתָהּ אֵין מְקִימָהּ.
(מפלה, אסון)
(ג) כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הָעִיר הַיֹּצֵאת אֶלֶף תַּשְׁאִיר מֵאָה וְהַיּוֹצֵאת מֵאָה תַּשְׁאִיר עֲשָׂרָה לְבֵית יִשְׂרָאֵל.
(רעיון השארית)
(ד) כִּי כֹה אָמַר יְהוָה לְבֵית יִשְׂרָאֵל דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ.
(ה) וְאַל תִּדְרְשׁוּ בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל לֹא תָבֹאוּ וּבְאֵר שֶׁבַע לֹא תַעֲבֹרוּ כִּי הַגִּלְגָּל גָּלֹה יִגְלֶה וּבֵית אֵל יִהְיֶה לְאָוֶן.
(לא לפנות למוקדי פולחן אחרים)
(ו) דִּרְשׁוּ אֶת יְהוָה וִחְיוּ פֶּן יִצְלַח כָּאֵשׁ בֵּית יוֹסֵף וְאָכְלָה וְאֵין מְכַבֶּה לְבֵית אֵל.

ומכאן פירוט החטאים –
(ז) הַהֹפְכִים לְלַעֲנָה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לָאָרֶץ הִנִּיחוּ.
(ח) עֹשֵׂה כִימָה וּכְסִיל וְהֹפֵךְ לַבֹּקֶר צַלְמָוֶת וְיוֹם לַיְלָה הֶחְשִׁיךְ הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ יְהוָה שְׁמוֹ.
(כאן תיאור כוח ה'. כימה וכסיל – מערכות כוכבים)
(ט) הַמַּבְלִיג שֹׁד עַל עָז וְשֹׁד עַל מִבְצָר יָבוֹא.
(פסוק קשה. לפי פירוש אחד – מחזק השודדים. מבליג – מחזק)
(י) שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מוֹכִיחַ וְדֹבֵר תָּמִים יְתָעֵבוּ.
(יא) לָכֵן יַעַן בּוֹשַׁסְכֶם עַל דָּל וּמַשְׂאַת בַּר תִּקְחוּ מִמֶּנּוּ בָּתֵּי גָזִית בְּנִיתֶם וְלֹא תֵשְׁבוּ בָם כַּרְמֵי חֶמֶד נְטַעְתֶּם וְלֹא תִשְׁתּוּ אֶת יֵינָם.
(בושסכם – מילה יחידאית, מעין שיסוי ורמיסה, של העני. ועוד בסוף. משאת בר – מס על התבואה)
(יב) כִּי יָדַעְתִּי רַבִּים פִּשְׁעֵיכֶם וַעֲצֻמִים חַטֹּאתֵיכֶם צֹרְרֵי צַדִּיק לֹקְחֵי כֹפֶר וְאֶבְיוֹנִים בַּשַּׁעַר הִטּוּ.
(מעוותי צדק)

ומה כן צריך לעשות? –
(יג) לָכֵן הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם כִּי עֵת רָעָה הִיא.
(וזה הפסוק הידוע)
(יד) דִּרְשׁוּ טוֹב וְאַל רָע לְמַעַן תִּחְיוּ וִיהִי כֵן יְהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת אִתְּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם.
(אם תעשו טוב, ה' יהיה איתכם)
(טו) שִׂנְאוּ רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט אוּלַי יֶחֱנַן יְהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁאֵרִית יוֹסֵף.
(ובגמרא מסופר על רב אחד ששאל על כך – כל זה ו'אולי'?)

אבל הדין קשה –
(טז) לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת אֲדֹנָי בְּכָל רְחֹבוֹת מִסְפֵּד וּבְכָל חוּצוֹת יֹאמְרוּ הוֹ הוֹ וְקָרְאוּ אִכָּר אֶל אֵבֶל וּמִסְפֵּד אֶל יוֹדְעֵי נֶהִי.
(יז) וּבְכָל כְּרָמִים מִסְפֵּד כִּי אֶעֱבֹר בְּקִרְבְּךָ אָמַר יְהוָה.

ומכאן חלק חדש.
יום ה' – חושך –
(יח) הוֹי הַמִּתְאַוִּים אֶת יוֹם יְהוָה לָמָּה זֶּה לָכֶם יוֹם יְהוָה הוּא חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר.
(יט) כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ.
(כ) הֲלֹא חֹשֶׁךְ יוֹם יְהוָה וְלֹא אוֹר וְאָפֵל וְלֹא נֹגַהּ לוֹ.

נגד הקורבנות (נושא חוזר בנביאים) –
(כא) שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶם.
(כב) כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם לֹא אֶרְצֶה וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט.
(כג) הָסֵר מֵעָלַי הֲמוֹן שִׁרֶיךָ וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ לֹא אֶשְׁמָע.
(כאן כולל גם את שירי הקודש שבעבודת המקדש)
(כד) וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן.
(כה) הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם לִי בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה בֵּית יִשְׂרָאֵל.
(רבות נדרש על כך, שהרי כביכול כן הקריבו במדבר)
(כו) וּנְשָׂאתֶם אֵת סִכּוּת מַלְכְּכֶם וְאֵת כִּיּוּן צַלְמֵיכֶם כּוֹכַב אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לָכֶם.
(סכות, כיון, כוכב – שמות עבודה זרה)
(כז) וְהִגְלֵיתִי אֶתְכֶם מֵהָלְאָה לְדַמָּשֶׂק אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁמוֹ.

רש"י –
בושסכם – כמו בוססכם על דל שאתם רומסין ורופסים על ראשו כמו בוססו את חלקתי^א (ירמיהו י״ב:י׳).

ג.
וכן נאמר במשלי פעמים רבות, למשל –

בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע וְחֹשֵׂךְ שְׂפָתָיו מַשְׂכִּיל.
משלי י, יט.

וחכמים אמרו –
שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר, כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה. וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא:
אבות א, יז.

אולי לא לטובתי אני כותב בבלוג הזה, ובכל זאת אמשיך, בינתיים…

הרב נבון כתב שלפי ההלכה ניתן לכפות מתן חיסון. זה לא מפתיע, שהרי ההלכה עניינה כפייה. כפירוש חז"ל למעמד הר סיני, שהזכרתי לאחרונה – 'כפה עליהם הר כגיגית'. או כמו שאומרים למסרב הגט (כזה האחרון שהתפרסם) – 'כופין אותו עד שיאמר רוצה אני'.
'כופין אותו עד שיאמר רוצה אני'? איזה מין רצון הוא זה? ודאי שלא רצון חופשי! תאמרו – יש לנו חובה להתיר את מסורבת הגט, ונכון – הכוונה כאן היא טובה. אבל טוב בהרבה מזה שיהיה כאן שוויון, והיא תוכל לגרש אותו, כשם שהוא יכול לגרש אותה. כלומר, שתהיה דרך לפרק את החבילה בלי תלות ברצון הבעל בלבד.

הלכתי, אם כן, וחיפשתי, מקור לכפייה בתנ"ך. כמובן, החוקים נכתבו על-מנת להיכפות, אין ספק. ואולם, באופן מפתיע אולי, המילה כפייה והשורש כפ"ה כלל אינם מופיעים בתורה. ואילו בתנ"ך בכללותו שורש זה מופיע רק פעם אחת. הנהו –

משלי כא יד: "מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף, וְשֹׁחַד בַּחֵק חֵמָה עַזָּה."

מצודות: 
הנותן מתן בסתר למי שחרה אפו בו, הנה המתן הזה יכפה (יכסה) את האף ולא יהיה נראה עוד; והנותן שוחד בחיק, ר"ל בהסתר, אז יכפה בזה חמה עזה וחזקה; וכפל הדבר במילים שונות.

"יכפה" – ענין כסוי, ובדברי רז"ל (שבת פח.): "כפה עליהם הר כגיגית".

כאמור, מלשון כיסוי, כיאה לשורשי 'כף', כגון כפה-כפת-כפר.

אז הנה גם כאן זו לא בדיוק משמעות של כפייה, אלא של ריצוי.

*

ומעניין שפה השוחד מופיע באופן ייחודי ולא ממש שלילי.

ועל 'מתן בסתר', הפרקטיקה המפורסמת, כבר כתבתי פעם.

*

מילון ספיר –

כּוֹפֶה
1.[תמ] מַכריחַ, מאַלֵץ: כופין אותו עד שיאמר: רוצה אני (ראש השנה ו.)
2. [תמ] הופֵך (כּלי על פּיו): שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית (שבת פח.)
3. [תנ] דוחֶה, מבַטֵל (תן דעתך שהצורה לִכפּות היא גם מָקור של כּופֵת): מתן בסתר יכפה אף (משלי כא 14)
4. [תנ] מטֶה, כּופף, מחליש, כאמור בפסוק: "מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף" (משלי כא, 14)

לימוד חופשי (פשוט העתק-הדבק של המיטב).

אָדָם תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל בִּקְהַל רְפָאִים יָנוּחַ.
משלי כא, טז.

רש"י בפשט –
אדם תועה מדרך השכל – פורש מן התורה.
בקהל רפאים – בעדת גיהנם.

ורבנו יונה מרחיב במוסר –
אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח – הוא נמשך אחרי התאוה וימרה בגללה את פי הנפש החכמה.
בקהל וגו׳ – לא נאוה עמדו בין החיים אבל ראוי ויפה לנוח בין המתים וישובו ד׳ יסודותיו אל שרשם, כי הכוונה ביצירת האדם שתמשול הנפש החכמה בתאוה ותעבוד את הבורא ית׳ בזאת כי המדה הזאת יקנה אותה מדרך יראת השם והיראה היא הכבוד, ונאמר: כל הנקרא בשמי וגו׳ (ישעיהו מ״ג:ז׳) והעושה בהפך זה שעוזב דברי השכל עזיבה גמורה ונמשך אחרי הפכו והוא השקר הנה עשה ההפך הכוונה ביצירתו. על כן אין הרכבת יסודותיו ראויה לו רק שישוב העפר אל הארץ כשהיה. ובא הענין הזה על מה שאמר: ומחתה לפועלי און (משלי כ״א:ט״ו) כי הם יראים השם מן המשפט ושונאים אותו ונמצאו שונאים האמת ואוהבים השקר. והנה אלה הם תועים מדרך הנפש המשכלת טעות גמורה כי השקר הפך האמת והאמת הוא השכל והחכמה. אבל מי שעומד ועובד עבודה זרה שהוא נמשך בה אחרי התאוה יתכן כי עוד רבות בדרכיו שנמשך בהם אחרי השכל ובא הענין להראות עצם הפסד האון וכח ענשו.

ומלבי"ם מבחין כאן בין שכל ובין חכמה ובינה –
אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח – יש הבדל בין השכל ובין חכמה ובינה ויתר כחות הנפש, שהשכל הוא כח החד שימצא לאדם להשיג באלהות וברוחניות ובנפלאות, שדברים שאין מבוא להבינה להשיג ע״י היקשים ומופתים ולא להדעת לדעת ע״י הכרת החושים, ובכח זה ישיג את ההשגחה וכל האמונות התלוים באלהות, וע״פ הרוב נלוה אל זה רוח הקדש ואז נקרא שכל טוב, וכמ״ש ורוחך הטובה נתת להשכילם, ואדם התועה מדרך השכל תועה באמונות האלהיות כמו הכופר בהשגחה ובידיעת ה׳ ובהנהגתו ובנפלאותיו, והם המינים שאין להם חלק לעוה״ב ואין להם תקנה, ובקהל רפאים ינוח – כי ירד לגיהנם.

השכל – השכל הוא הכח החד אשר באדם להבין בדברים שאין הבינה שולטת כמו, בעניני האלהות ונפלאותיו (תהלות י״ד ב׳, ס״ד י׳, ק״ו ז׳), ויש שכל טוב שהוא רוה״ק (כנ״ל ג׳ ד׳, י״ג ט״ו), והתבאר עוד (י״ב ח׳, ט״ו כ״ד, ט״ז כ״ב, כ״א י״א), והשכל – הוא מקור או שם.

אבן כספי מרחיב על רפאים –
אדם תועה – בקהל רפאים – מתים, כאמרם ז״ל, רשעים אפילו בחייהם קרואים מתים (ברכות יט).

בבא בתרא ע״ט א:ג׳
כי אתא רב דימי א"ר יונתן כל הפורש עצמו מד"ת (דברי תורה) נופל בגיהנם שנאמר (משלי כא, טז) אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח ואין רפאים אלא גיהנם שנאמר (משלי ט, יח) ולא ידע כי רפאים שם בעמקי שאול קרואיה:

ספר חסידים תתקל״ח:א׳ –
כתיב (משלי כא טז) אדם תעה מדרך השכל בגימטריא משתמד מי שאמר דבר טעם מן התורה והמיר אין אומרים אותו משמו.

מישהי דיברה על בת היענה, שלא באמת טומנת את ראשה בחול. הזדמנות לעסוק בה –

היא מוזכרת בתורה כעוף טמא, בצד עופות אחרים –

וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ.
ויקרא יא, טז.

וכן כעוף השוכן במדבר, בנבואת החורבן על בבל –

וּמָלְאוּ בָתֵּיהֶם אֹחִים וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ-שָׁם.
ישעיה יג, כא.

ופעם אחת מוזכרים היענים, בכתיב משובש –

גַּם תנין [תַּנִּים] חָלְצוּ שַׁד הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן בַּת עַמִּי לְאַכְזָר כי ענים [כַּיְעֵנִים] בַּמִּדְבָּר.
איכה ד, ג.

מעניין שהמילה 'אכזר' מופיעה גם בנבואה של ישעיה על בבל, שבה גם הוזכרו בנות היענה.
מעניינת גם הצורה הכפולה – 'יענים' ו'בנות יענה', שאין לי הסבר טוב לה. מופיע גם 'בנות השיר' (קהלת יב, ד) לציפורים.

ומדוע היא נקראת כך? אולי משום שהיא עונה לחברותיה? אם כך, זו אינה בת היענה המוכרת לנו, ובאמת יש הסבורים שמדובר במין של אוח (כך לפי מילון ספיר שנעזרתי בו). אך בכל מקרה, מינים רבים של ציפורים, ושל בעלי חיים בכלל, קוראים זה לזה ועונים זה לזה, ומכאן אולי מקור השם. רק לפי השערה. (ואולי הוא מלשון עינוי?).

בכל מקום משתיקים אנשים. זה הזמן לחפש בקונקורדנציה את המילה 'הס'. והנה, בדרך כלל היא מופיעה כהס שצריך להשתרר מפני ה', ובייחוד ביום ה' –

שופטים פרק ג (כאן של חולין) –

פסוק י"ט: וְהוּא שָׁב, מִן-הַפְּסִילִים אֲשֶׁר אֶת-הַגִּלְגָּל, וַיֹּאמֶר, דְּבַר-סֵתֶר לִי אֵלֶיךָ הַמֶּלֶךְ; וַיֹּאמֶר הָס–וַיֵּצְאוּ מֵעָלָיו, כָּל-הָעֹמְדִים עָלָיו. 

עמוס פרק ו

פסוק י: וּנְשָׂאוֹ דּוֹדוֹ וּמְסָרְפוֹ, לְהוֹצִיא עֲצָמִים מִן-הַבַּיִת, וְאָמַר לַאֲשֶׁר בְּיַרְכְּתֵי הַבַּיִת הַעוֹד עִמָּךְ, וְאָמַר אָפֶס; וְאָמַר הָס, כִּי לֹא לְהַזְכִּיר בְּשֵׁם יְהוָה.  {ס}

עמוס פרק ח

פסוק ג: וְהֵילִילוּ שִׁירוֹת הֵיכָל, בַּיּוֹם הַהוּא–נְאֻם, אֲדֹנָי יְהוִה:  רַב הַפֶּגֶר, בְּכָל-מָקוֹם הִשְׁלִיךְ הָס.  {פ}

חבקוק פרק ב

פסוק כ: וַיהוָה, בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ:  הַס מִפָּנָיו, כָּל-הָאָרֶץ.  {ס}

צפניה פרק א

פסוק ז: הַס, מִפְּנֵי אֲדֹנָי יְהוִה:  כִּי קָרוֹב יוֹם יְהוָה, כִּי-הֵכִין יְהוָה זֶבַח הִקְדִּישׁ קְרֻאָיו. 

זכריה פרק ב

פסוק י"ז: הַס כָּל-בָּשָׂר, מִפְּנֵי יְהוָה–כִּי נֵעוֹר, מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ.  {ס}

*

לשונית –
הס יש בו ס' שדומה לש' השקט. או שמא הוא מגזרת שס השיסוי, שגם הוא סוג של השתקה. ושמא יש דימיון בין ש' השקט וס' השיסוי. כמו כן, ס' הוא צליל הנחש, ומכאן של דברים שליליים רבים. והוא גם צליל חורקני. ומכאן שימושו לדברים רעים ומזיקים. ואולי ששש הוא חיקוי של צליל הנחש ססס, כמעין הפחדה. ולאחר מכן עבר לצליל הרגעה כללי, כאם המשקיטה את בנה.

הכותרת שנתתי לתמונה בפייסבוק – שָׁ שָׁ ביטון.

המציאות אכזרית. חיפשתי את המילה 'אכזר' בתנ"ך והגעתי, בין היתר לפרק הזה -ממשלי ה'. זה המשל הידוע על האישה המפתה, הזרה, המוליכה לדרך לא טובה

 משלי ה

(א) בְּנִי לְחָכְמָתִי הַקְשִׁיבָה לִתְבוּנָתִי הַט אָזְנֶךָ.

(ב) לִשְׁמֹר מְזִמּוֹת וְדַעַת שְׂפָתֶיךָ יִנְצֹרוּ.

(מזימות כאן לחיוב – עצות טובות).

(ג) כִּי נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ.

(ד) וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה חַדָּה כְּחֶרֶב פִּיּוֹת.

(ה) רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת שְׁאוֹל צְעָדֶיהָ יִתְמֹכוּ.

(ו) אֹרַח חַיִּים פֶּן תְּפַלֵּס נָעוּ מַעְגְּלֹתֶיהָ לֹא תֵדָע.

(אורח חייה לא ישר, פלס-יושר).

(ז) וְעַתָּה בָנִים שִׁמְעוּ לִי וְאַל תָּסוּרוּ מֵאִמְרֵי פִי.

(ח) הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ.

(ט) פֶּן תִּתֵּן לַאֲחֵרִים הוֹדֶךָ וּשְׁנֹתֶיךָ לְאַכְזָרִי.

(הודך – כבודך).

(י) פֶּן יִשְׂבְּעוּ זָרִים כֹּחֶךָ וַעֲצָבֶיךָ בְּבֵית נָכְרִי.

(עצביך – מאמציך).

(יא) וְנָהַמְתָּ בְאַחֲרִיתֶךָ בִּכְלוֹת בְּשָׂרְךָ וּשְׁאֵרֶךָ.

(שארך – גופך)

(יב) וְאָמַרְתָּ אֵיךְ שָׂנֵאתִי מוּסָר וְתוֹכַחַת נָאַץ לִבִּי.

(יג) וְלֹא שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל מוֹרָי וְלִמְלַמְּדַי לֹא הִטִּיתִי אָזְנִי.

(יד) כִּמְעַט הָיִיתִי בְכָל רָע בְּתוֹךְ קָהָל וְעֵדָה.

('כמעט נקלעתי לצרה גדולה לעיניי כל העם' – מצאתי).

(טו) שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ.

(כפי שאמר ביאליק – כי מסלעי וצורי ניקרתיו, וחצבתיו מלבבי. אך אפשר פשוט – מהמסורת שלך, בניגוד לחכמות זרות).

(טז) יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה בָּרְחֹבוֹת פַּלְגֵי מָיִם.

(פסוק מרכזי בחסידות, חב"ד בעיקר).

(יז) יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ.

(יח) יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ.

(מקורך – מקור המים שלך, מעיינך).

(יט) אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד.

(תשגה – תחשוב).

(כ) וְלָמָּה תִשְׁגֶּה בְנִי בְזָרָה וּתְחַבֵּק חֵק נָכְרִיָּה.

(כא) כִּי נֹכַח עֵינֵי יְהוָה דַּרְכֵי אִישׁ וְכָל מַעְגְּלֹתָיו מְפַלֵּס.

(ה' רואה את דרכי האדם, ומיישר אותן).

(כב) עַווֹנוֹתָיו יִלְכְּדֻנוֹ אֶת הָרָשָׁע וּבְחַבְלֵי חַטָּאתוֹ יִתָּמֵךְ.

(ואילו הרשע תועה ושוגה).

(כג) הוּא יָמוּת בְּאֵין מוּסָר וּבְרֹב אִוַּלְתּוֹ יִשְׁגֶּה

(תשגה-ישגה – לשון נופל על לשון. הראשון מלשון מחשבה, השני משוגה, טעות).

אומר רק שאיני מבין איך מסתדר 'יהיו לך לבדך' עם 'יפוצו מעיינותיך חוצה'.

*

לשונית –

מילון ספיר –

שׁוֹגֶה
1. טועה, עושֶׂה שגיאה: הנה הסתכלתי וָאֶשגֶה הרבה מְאֹד (שמואל א' כו 21)
2. (בּ-) מִתפַּתֶה, מתמסר, לָהוּט אַחַר מַשהוּ: בּאַהבָתָה תִשְגֶה תמיד (משלי ה 19)
3. מַשלֶה עצמו, כּגון בּבּיטוּי: שוגֶה בּחֶזיונות שָווא
4. תועֶה, מאַבֵּד דרכּו: יִשְגוּ צֹאני בְכָל הֶהָרים (יחזקאל לד 6)
5. חוטא שלא בכוונה, טועֶה, כאמור בפסוק: "זֵדִים ארוּרִים הַשֹּׁגִים ממצוֹתֶיךָ" (תהילים קיט, 21)
6. הוגֶה בקביעוּת, מתמסר בלהיטות, היה מוקסם, כאמור בפסוק: "באהבתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד" (משלי ה, 19)

אטימולוגיה – קרוב לשוגג.

ואני אוסיף – שורש בסיס שג, עניינו גובה, כמו פסגה, שגשג וכו'. ג' הגובה – גבוה, גג וכו'. זה מתאים לעניין המחשבה, והשוגה בדמיונות. אך סג הוא גם סר הצידה, וממנו משוגה, וכן משוגע, כולו סג יחדיו, וכן סיגים. 'כאשר הוגה מן המסילה' – סר הצידה. וראו רד"ק שם. וכן הגה – גם מחשבה, וקול, וגם הגה המנתב ומסיר הצידה. וכן נהג, עם נ' התנועה וג' הנטייה.
ואולי הוגה-חושב הוא כאותו נהג, המנתב את דרך-מחשבתו בין הצדדים והמהמורות.
גם את הסיגים – הוגים.
(אני מקווה שלא מתקיים בי 'הרו והגו מלב דברי שקר', בישעיה…).

ואכזר – מגזרת זר. מילון ספיר – מארמית.

מישהו הזכיר את הביטוי 'שוק על ירך' – מכה גדולה, תבוסה. יש לו ערך בויקימילון, אך הנה מה שאומרים המפרשים, על הפסוק שמספר על מכת שמשון בפלישתים –

וַיַּךְ אוֹתָם שׁוֹק עַל יָרֵךְ מַכָּה גְדוֹלָה וַיֵּרֶד וַיֵּשֶׁב בִּסְעִיף סֶלַע עֵיטָם.
שופטים טו, ח.

רש"י, לפי התרגום – פרשים עם רגלים.
ר"י קרא – שוק עם ירך.
רד"ק – כי הנס ונופל על פניו מתהפך שוקו על יריכו.

ולי זה מזכיר ציור של פיקאסו… או פיאסקו… – אלו אותן אותיות. ובאמת, ציורו המפורסם ביותר הוא ה'גרניקה', ציור מלחמתי, בו האיברים נמצאים זה על גבי זה, וזה אולי פירוש הביטוי.

אתמול הזכרתי את המזמור הזה, אך לא התעקבתי על פסוק זה –

הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם.
תהילים נח, ב.

אלם – יש המפרשים מלשון אילמות, ולשון זו דומה לאלימות, וכידוע יש קשר בין המילים. אנו נאלמים מול אלימות, ואלימות בעצמה היא סוג של אילמות, כי מי שאינו יודע לבטא עצמו במילים, מבטא עצמו בכוח, במעשה. ויש המפרשים מלשון אלומה, במובן של קהל.

נבחן עתה כמה פירושים –

רש"י –
האמנם – לשון אמונה הוא האמנם אלם צדק תדברון וגו׳, מזמור זה אמר על שבא אל המעגל אשר שאול שוכב שם ולקח את החנית ואת הצפחת והלך לו וקרא הלא תענה אבנר (שמואל א כ״ז) כלומר הלא יש לך עתה להוכיח לשאול ולהראותו שעל חנם הוא רודפני שאילו רציתי הרגתיו וכך אמר בשירו האמנם נאלם מפיכם הצדק שהיה לכם לדבר והמישרים שהיה לכם לשפוט הצדק אשר תדברון.

אבן עזרא –
למנצח – האומנם אלם – יש אומרים: כי אלם קהל, כמו: מאלמים אלומים (בראשית ל״ז:ז׳).
ור׳ משה (אבן ג'קטילה) אמר: בעבור שנאלמתם מדבר הצדק הזה הוא הדבור באמת.

גמרא חולין פט ע"א, וכן בילקוט שמעוני –
האמנם אלם צדק תדברון – אמר רבי יצחק מה אומנותו של אדם בעוה״ז ישים עצמו כאלם, יכול אפילו לדברי תורה, ת״ל צדק תדברון, יכול יגיס דעתו, ת״ל מישרים תשפטו.

הוזכר הביטוי 'כצאן לטבח', שיוחד במסורת ישראל לזיכרון השואה, אך מקורו בתנ"ך, בשלוש מקומות (לפחות) –

א.
ירמיה יב –

א. צַדִּיק אַתָּה יהוה כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אֹותָךְ מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל-בֹּגְדֵי בָגֶד׃

– שאלה ותיקה בתנ"ך – מדוע הרשעים מצליחים?

ב. נְטַעְתָּם גַּם-שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם-עָשׂוּ פֶרִי קָרֹוב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחֹוק מִכִּלְיֹותֵיהֶם׃

– הם מושרשים בארץ, אך קוראים לך מהשפה ולחוץ.

ג וְאַתָּה יהוה יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיֹום הֲרֵגָה׃

– עקור אותם כצאן לטבח, והכן אותם להרג. כך מייחל ירמיה, לא פחות.

ב. (בצורה שונה במעט) –
ישעיה נג, ז –

נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה וְלֹא יִפְתַּח-פִּיו כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו׃

– מפרקי עבד ה' שדנתי בהם.

ג.

כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה.

תהילים מד, כג.

וזה כל נושא הפרק.