אני במצב רוח של קינה.

איכה א (אקרוסטיכון א"ב) –

א אֵיכָה  יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגֹּויִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינֹות הָיְתָה לָמַס׃ ס
(איך ירושלים מותרה בודדה, העיר שתושביה היו רבים, הייתה כאלמנה, החשובה בין העמים השתעבדה)
ב בָּכֹו תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין-לָהּ מְנַחֵם מִכָּל-אֹהֲבֶיהָ כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים׃ ס
(מדמה את ירושלים לאישה בוכיה, שהכול בגדו בה)
ג גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה הִיא יָשְׁבָה בַגֹּויִם לֹא מָצְאָה מָנֹוחַ כָּל-רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים׃ ס
(יהודה גלתה מעוני ועבודה רבה, השיגוה בעת צרה, או במקומות צרים)
ד דַּרְכֵי צִיֹּון אֲבֵלֹות מִבְּלִי בָּאֵי מֹועֵד כָּל-שְׁעָרֶיהָ שֹׁומֵמִין כֹּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים בְּתוּלֹתֶיהָ נּוּגֹות וְהִיא מַר-לָהּ׃ ס
(באי מועד – עולי רגל בחג)
ה הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ כִּי-יהוה הֹוגָהּ עַל רֹב-פְּשָׁעֶיהָ עֹולָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי-צָר׃ ס
(אויביה שלו – שלווּ, הוגה – גרם לה יגון)
ו וַיֵּצֵא (מן-בת) מִבַּת-צִיֹּון כָּל-הֲדָרָהּ הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים לֹא-מָצְאוּ מִרְעֶה וַיֵּלְכוּ בְלֹא-כֹחַ לִפְנֵי רֹודֵף׃ ס
(הדרה – יופיה. לא היה להם כוח לעמוד בפני הרודף)
ז זָכְרָה יְרוּשָׁלַ͏ִם יְמֵי עָנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָ כֹּל מַחֲמֻדֶיהָ אֲשֶׁר הָיוּ מִימֵי קֶדֶם בִּנְפֹל עַמָּהּ בְּיַד-צָר וְאֵין עֹוזֵר לָהּ רָאוּהָ צָרִים שָׂחֲקוּ עַל מִשְׁבַּתֶּהָ׃ ס
(מחמדיה – אוצרותיה. משבתיה – חורבנה)
ח חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלַ͏ִם עַל-כֵּן לְנִידָה הָיָתָה כָּל-מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי-רָאוּ עֶרְוָתָהּ גַּם-הִיא נֶאֶנְחָה וַתָּשָׁב אָחֹור׃ ס
(לנידה – טמאה, ותשב אחור – נסוגה)
ט טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ לֹא זָכְרָה אַחֲרִיתָהּ וַתֵּרֶד פְּלָאִים אֵין מְנַחֵם לָהּ רְאֵה יהוה אֶת-עָנְיִי כִּי הִגְדִּיל אֹויֵב׃ ס
(לא חשבה על סופה, ירידתה הייתה מפליאה, האויב גבר)
י יָדֹו פָּרַשׂ צָר עַל כָּל-מַחֲמַדֶּיהָ כִּי-רָאֲתָה גֹויִם בָּאוּ מִקְדָּשָׁהּ אֲשֶׁר צִוִּיתָה לֹא-יָבֹאוּ בַקָּהָל לָךְ׃ ס
(לא יבואו בקהל – אך ציווי זה לא נאמר על הבבלים, כמדומני. משאיר בשאלה. ולפי שטיינזלץ – העמונים והמואבים)
יא כָּל-עַמָּהּ נֶאֱנָחִים מְבַקְּשִׁים לֶחֶם נָתְנוּ (מחמודיהם) מַחֲמַדֵּיהֶם בְּאֹכֶל לְהָשִׁיב נָפֶשׁ רְאֵה יהוה וְהַבִּיטָה כִּי הָיִיתִי זֹולֵלָה׃ ס
(מחמדיהם – שוב, אוצרותיהם. זוללה – זולה, הוזלתי)
יב לֹוא אֲלֵיכֶם כָּל-עֹבְרֵי דֶרֶךְ הַבִּיטוּ וּרְאוּ אִם-יֵשׁ מַכְאֹוב כְּמַכְאֹבִי אֲשֶׁר עֹולַל לִי אֲשֶׁר הֹוגָה יהוה בְּיֹום חֲרֹון אַפֹּו׃ ס
(הוגה – ציער, ואולי כאן אולי מלשון מחשבה. או – הביא, בדומה ל'הוגה מן המסילה)
יג מִמָּרֹום שָׁלַח-אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי וַיִּרְדֶּנָּה פָּרַשׂ רֶשֶׁת לְרַגְלַי הֱשִׁיבַנִי אָחֹור נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל-הַיֹּום דָּוָה׃ ס
(וירדנה – רדה, דוה – עצובה)
יד נִשְׂקַד עֹל פְּשָׁעַי בְּיָדֹו יִשְׂתָּרְגוּ עָלוּ עַל-צַוָּארִי הִכְשִׁיל כֹּחִי נְתָנַנִי אֲדֹנָי בִּידֵי לֹא-אוּכַל קוּם׃ ס
(ישתרגו – כמו סרג, קלע)
טו סִלָּה כָל-אַבִּירַי  אֲדֹנָי בְּקִרְבִּי קָרָא עָלַי מֹועֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי גַּת דָּרַךְ אֲדֹנָי לִבְתוּלַת בַּת-יְהוּדָה׃ ס
(סילק או רמס אביריי, ייעד זמן לשבר, רמס כדורך בגת)
טז עַל-אֵלֶּה אֲנִי בֹוכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם כִּי-רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי הָיוּ בָנַי שֹׁומֵמִים כִּי גָבַר אֹויֵב׃ ס
(רחק ממני מנחם – במדרש נדרש על משיח, ששמו מנחם)
יז פֵּרְשָׂה צִיֹּון בְּיָדֶיהָ אֵין מְנַחֵם לָהּ צִוָּה יהוה לְיַעֲקֹב סְבִיבָיו צָרָיו הָיְתָה יְרוּשָׁלַ͏ִם לְנִדָּה בֵּינֵיהֶם׃ ס
(לנידה – טמאה)
יח צַדִּיק הוּא יהוה כִּי פִיהוּ מָרִיתִי שִׁמְעוּ-נָא כָל- (עמים) הָעַמִּים וּרְאוּ מַכְאֹבִי בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי הָלְכוּ בַשֶּׁבִי׃
(הצדקת הדין)
ס יט קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי הֵמָּה רִמּוּנִי כֹּהֲנַי וּזְקֵנַי בָּעִיר גָּוָעוּ כִּי-בִקְשׁוּ אֹכֶל לָמֹו וְיָשִׁיבוּ אֶת-נַפְשָׁם׃ ס
(מאהבי – אולי עזרת מצרים)
כ רְאֵה יהוה כִּי-צַר-לִי מֵעַי חֳמַרְמָרוּ נֶהְפַּךְ לִבִּי בְּקִרְבִּי כִּי מָרֹו מָרִיתִי מִחוּץ שִׁכְּלָה-חֶרֶב בַּבַּיִת כַּמָּוֶת׃ ס
(חמרמרו – בוערים)
כא שָׁמְעוּ כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי אֵין מְנַחֵם לִי כָּל-אֹיְבַי שָׁמְעוּ רָעָתִי שָׂשׂוּ כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ הֵבֵאתָ יֹום-קָרָאתָ וְיִהְיוּ כָמֹונִי׃
(הבאת – הבא, לשון תפילה)
ס כב תָּבֹא כָל-רָעָתָם לְפָנֶיךָ וְעֹולֵל לָמֹו כַּאֲשֶׁר עֹולַלְתָּ לִי עַל כָּל-פְּשָׁעָי כִּי-רַבֹּות אַנְחֹתַי וְלִבִּי דַוָּי׃ פ
(ליבי דווי – ליבי כואב ועצוב)

*

לשונית –

הוגה – כאמור מלשון יגון. ויש גם הוגה מחשבות. ומעניין בהקשר זה הפסוק –

כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב.
קהלת א, יח.

שאפשר להמירו ב – 'יוסיף הגות, יוסיף יגון', או – 'יוסיף הגיון, יוסיף יגון'.
ואגב, גם הגיון הוא דו-משמעי – מלשון חוכמה ודעת, וגם הוא שם ניגון בתהילים, אולי כזה שיש בו מילים מושרות ונהגות.
וכן, כאמור, יש הוגה כמו הגה הרכב, המזיז, כמו 'הוגה מן המסילה'.

קרא עליי מועד – מלשון זמן, או מלשון התוועדות. ונראה שההתוועדות נקראת כך כי היא נערכת במועד קבוע.

חמרמרו –
מילון ספיר (המקרא) –

חֳמַרמַר, חמַרְמַר [תנ]
1. נצרב, נשׂרף, נתלהֵט לצבע אָדום (כמו חֵמָר שהוא אָדום), כאמור בפסוק: "פָנַי חֳמַרְמְרוּ (כתיב: חמרמרה) מִנִּי בֶכִי" (איוב טז, 16)
2. תוסס, רותח, כאמור בפסוק: "מֵעַי חֳמַרְמָרוּ" (איכה א, 20)

חמר אדום – גם החומר, הנקרא חימר, וגם היין-חמר, ובארמית – חמרא. ובו כבר נמצאות אותיות החוֹם, וכן החוּם. השערה.

חיפשתי מקבילה תנ"כית לסיפור הצפרדע המתבשלת (שאצרף בסוף), ובעזרת חברים הגעתי ללא פחות מהסיפור המפורסם ביותר בתנ"ך – סיפור יציאת מצרים. (לפעמים את הדבר הבולט ביותר לא רואים). ובייחוד לפסוק המפורסם בו –

וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
שמות א, יב.

זה נראה דבר הפוך, שכן כאן ככל ש'התבשלו', הדבר לא פגע בהם, אלא להיפך, אך הנה שני מדרשים שמצאתי –

מדרש אגדה, שמות א׳:י״ב:א׳ –
וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ. מלמד שבכל יום ויום היו מחזקים עליהם את השיעבוד כדי לכלותם והם פרים ורבים ביותר:

אגרא דכלה, שמות א –
וימת יוסף וכל וכו' וכל וכו' (שמות א ו).
הנה פטירת יוסף כבר נכתב בסיום הספר. וגם היה לו לומר בקיצור וימת יוסף וכל הדור וכו'. והנראה דמשמיענו גודל רחמנותו ית"ש, איך לאט לאט התחיל ענין השעבוד, ובכל פעם נרגש הענין יותר, דהנה כשמת יוסף היו מכובדים מאד, ואחר כך בפטירת האחים התחילה השעבוד, אבל לא בקושי רק בפה רך, ואחר כך בפטירת הדור התחיל
קושי השעבוד בחומר וכו':

כלומר, השעבוד התחיל לאט-לאט, באופן מזדחל והדרגתי, בכל פעם עוד קצת, וזה כבר דומה מאוד למשל הצפרדע. ולמה נזכרתי במשל זה? לא יודע, המצב הכללי הזכיר לי אותו.

והנה המשל, מתוך ויקיפדיה –

סיפור הצפרדע המתבשלת הוא אנקדוטה מפורסמת, המתארת צפרדע שמתבשלת לאט במים המחוממים באופן הדרגתי. הנחת היסוד היא שכאשר צפרדע תוכנס למים רותחים, היא תנסה לקפוץ החוצה ולהימלט. אבל אם תוכנס הצפרדע למים קרירים שיחוממו באופן הדרגתי, היא לא תבחין בסכנה, היא תתרגל לעלייה האטית בטמפרטורה ולא תנסה להימלט, ובסופו של דבר תתבשל ותמות. הסיפור משמש בדרך כלל כמטפורה לחוסר הרצון או היכולת של בני אדם להגיב לשינויים משמעותיים אשר קורים באופן הדרגתי.

קצת ניכנס לעובי הקורה.
לפני כמה ימים התייחסתי לפרק שבו הפסוק הזה –

אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף פָּרָצוּ וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ.
הושע ד, ב.

הצגתי את הפרשנויות השונות, אך הן לא מניחות את הדעת בעיניי. למשל, אחת אומרת כי ההרוגים יהיו כה רבים, עד כי דם אחד ייגע בדם אחר. זה לא נראה לי.
מה כן? לי נראה שהכוונה שאנשים לא ישמרו מרחק מספיק אחד מהשני, אלא יהיו מעורבים זה בזה, כאילו דם נוגע בדם. לא תיעשה הבדלה, אינדבדואליזציה. וזה קרוב לרצחנות.
איך עושים הבדלה? על ידי השכלה. השכל מפריד את הישות מהגופניות וכך הופכת אותה לאוטונומית.
כמובן, יש גם 'אחדות דעים'. יש מחשבה משותפת ואף אחווה בקרבת רעיונות, אך זו היא כבר אחדות אחרת, טובה, שכן היא לא נוגעת לדם, אלא היא מופשטת.
ומכאן גם התשובה לשאלה, איך אנו דורשים מישראל להיות מאוחדים, אך גם נפרדים. נפרדים באישיות, אך מאוחדים בשותפות הגורל.
גם אין זה אומר שלכולם צריכה להיות אותה מחשבה, רק אותו רצון טוב. כך לדעתי.
אך מציאות אחרת, בה האחדות היא של דם, היא גם גזענית וגם רצחנית. סופה מובילה לשנאה.
לכן גם רעיון סגולת ישראל מכל העמים אינו יכול להיות רעיון גזעני, אלא רוחני. לא בדם שלהם ישראל מיוחדים, אלא באופי הרוחני של האומה.
דבר דומה אפשר אולי גם לומר על רעיון 'העם הנבחר', אבל למעשה זה נראה לי רעיון מסוכן מדי, שיותר מדי משתמשים בו כרעיון עליונות הגזע, אף כי גם לא מעטים מייחסים אותו לאיכות הרוחנית ולבשורה לעולם. אך לי נראה שאם נבחר הוא, הרי שהדבר נכון רק מבחינה היסטורית. התגלגלו הדברים כך שתורתו הפכה מרכזית בעולם, בעיקר דרך השפעתה על הנצרות ועל האיסלם. אבל בכל מקרה אין כאן נעלות גזעית בשום צורה. כך נראה לי.
סיכומו של דבר – מותר האדם, וכן העם – ברוחו.

או במילים אחרות, כך הוא אומר –

וְנִגַּשׂ הָעָם אִישׁ בְּאִישׁ וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יִרְהֲבוּ.

ישעיה ג, ד.

אחד בשני.

ביום שלג קר כזה הרבה אנשים מדליקים את האח. זה הזמן להיזכר באח המבוערת הנזכרת בספר ירמיה (אש הוא לשון נקבה, מתברר…).
הסיפור הוא פשוט – ירמיה עצור ולא יכול להגיע לומר את דברו, אז הוא כותב את הדברים לברוך בן נריה, עוזרו, ושולח אותו במקומו. ברוך מגיע לעם, ואז למלך, וקורא את המגילה, אך המלך קורע אותה ומשליך אותה אל האח. אז ירמיה כותב מגילה חדשה, עם ניבויים קשים, שהיא אף ארוכה ומפורטת מהראשונה.
מפרק זה אנו לומדים גם את אופן היחסים בין הנביא ועוזרו, כשנראה היה מקובל, וכי כנראה ברוך בן נריה היה זה שהעלה את דברי ירמיה על הכתב. אגב, גם מבחינה היסטורית, עד היום ממש מקובל שלאיש גדול יש ביוגרף אישי, שמתלווה אליו ומספר את סיפורו.
נקרא –

ירמיה לו –

שריפת מגילת הספר
א וַיְהִי בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִת לִיהֹויָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה אֶל-יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יהוה לֵאמֹר׃
ב קַח-לְךָ מְגִלַּת-סֵפֶר וְכָתַבְתָּ אֵלֶיהָ אֵת כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ עַל-יִשְׂרָאֵל וְעַל-יְהוּדָה וְעַל-כָּל-הַגֹּויִם מִיֹּום דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ מִימֵי יֹאשִׁיָּהוּ וְעַד הַיֹּום הַזֶּה׃
ג אוּלַי יִשְׁמְעוּ בֵּית יְהוּדָה אֵת כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב לַעֲשֹׂות לָהֶם לְמַעַן יָשׁוּבוּ אִישׁ מִדַּרְכֹּו הָרָעָה וְסָלַחְתִּי לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם׃ ס ד וַיִּקְרָא יִרְמְיָהוּ אֶת-בָּרוּךְ בֶּן-נֵרִיָּה וַיִּכְתֹּב בָּרוּךְ מִפִּי יִרְמְיָהוּ אֵת כָּל-דִּבְרֵי יהוה אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֵלָיו עַל-מְגִלַּת-סֵפֶר׃
ה וַיְצַוֶּה יִרְמְיָהוּ אֶת-בָּרוּךְ לֵאמֹר אֲנִי עָצוּר לֹא אוּכַל לָבֹוא בֵּית יהוה׃
ו וּבָאתָ אַתָּה וְקָרָאתָ בַמְּגִלָּה אֲשֶׁר-כָּתַבְתָּ-מִפִּי אֶת-דִּבְרֵי יהוה בְּאָזְנֵי הָעָם בֵּית יהוה בְּיֹום צֹום וְגַם בְּאָזְנֵי כָל-יְהוּדָה הַבָּאִים מֵעָרֵיהֶם תִּקְרָאֵם׃
ז אוּלַי תִּפֹּל תְּחִנָּתָם לִפְנֵי יהוה וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכֹּו הָרָעָה כִּי-גָדֹול הָאַף וְהַחֵמָה אֲשֶׁר-דִּבֶּר יהוה אֶל-הָעָם הַזֶּה׃
ח וַיַּעַשׂ בָּרוּךְ בֶּן-נֵרִיָּה כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוָּהוּ יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לִקְרֹא בַסֵּפֶר דִּבְרֵי יהוה בֵּית יהוה׃ ס ט וַיְהִי בַשָּׁנָה הַחֲמִשִׁית לִיהֹויָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי קָרְאוּ צֹום לִפְנֵי יהוה כָּל-הָעָם בִּירוּשָׁלָ͏ִם וְכָל-הָעָם הַבָּאִים מֵעָרֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלָ͏ִם׃
י וַיִּקְרָא בָרוּךְ בַּסֵּפֶר אֶת-דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֵּית יהוה בְּלִשְׁכַּת גְּמַרְיָהוּ בֶן-שָׁפָן הַסֹּפֵר בֶּחָצֵר הָעֶלְיֹון פֶּתַח שַׁעַר בֵּית-יהוה הֶחָדָשׁ בְּאָזְנֵי כָּל-הָעָם׃
יא וַיִּשְׁמַע מִכָיְהוּ בֶן-גְּמַרְיָהוּ בֶן-שָׁפָן אֶת-כָּל-דִּבְרֵי יהוה מֵעַל הַסֵּפֶר׃
יב וַיֵּרֶד בֵּית-הַמֶּלֶךְ עַל-לִשְׁכַּת הַסֹּפֵר וְהִנֵּה-שָׁם כָּל-הַשָּׂרִים יֹושְׁבִים אֱלִישָׁמָע הַסֹּפֵר וּדְלָיָהוּ בֶן-שְׁמַעְיָהוּ וְאֶלְנָתָן בֶּן-עַכְבֹּור וּגְמַרְיָהוּ בֶן-שָׁפָן וְצִדְקִיָּהוּ בֶן-חֲנַנְיָהוּ וְכָל-הַשָּׂרִים׃
יג וַיַּגֵּד לָהֶם מִכָיְהוּ אֵת כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמֵעַ בִּקְרֹא בָרוּךְ בַּסֵּפֶר בְּאָזְנֵי הָעָם׃
יד וַיִּשְׁלְחוּ כָל-הַשָּׂרִים אֶל-בָּרוּךְ אֶת-יְהוּדִי בֶּן-נְתַנְיָהוּ בֶּן-שֶׁלֶמְיָהוּ בֶן-כּוּשִׁי לֵאמֹר הַמְּגִלָּה אֲשֶׁר קָרָאתָ בָּהּ בְּאָזְנֵי הָעָם קָחֶנָּה בְיָדְךָ וָלֵךְ וַיִּקַּח בָּרוּךְ בֶּן-נֵרִיָּהוּ אֶת-הַמְּגִלָּה בְּיָדֹו וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם׃
טו וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו שֵׁב נָא וּקְרָאֶנָּה בְּאָזְנֵינוּ וַיִּקְרָא בָרוּךְ בְּאָזְנֵיהֶם׃
טז וַיְהִי כְּשָׁמְעָם אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים פָּחֲדוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ וַיֹּאמְרוּ אֶל-בָּרוּךְ הַגֵּיד נַגִּיד לַמֶּלֶךְ אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה׃
יז וְאֶת-בָּרוּךְ שָׁאֲלוּ לֵאמֹר הַגֶּד-נָא לָנוּ אֵיךְ כָּתַבְתָּ אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִפִּיו׃
יח וַיֹּאמֶר לָהֶם בָּרוּךְ מִפִּיו יִקְרָא אֵלַי אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַאֲנִי כֹּתֵב עַל-הַסֵּפֶר בַּדְּיֹו׃ פ

(אגב, כאן יש הומור תנ"כי. הם שואלים את ברוך 'איך כתבת את הדברים האלה?', במובן – איך העזת לכתוב? אבל הוא עונה להם כאילו שאלו שאלה טכנית – כתבתי בדיו. הדבר, אגב, מזכיר את דבריו של המלט של שייקספיר, כשנשאל על-ידי המלך – 'מה בפיך?', השיב – 'לשון וגם אוויר', לפחות לפי תרגום אחד. ונמשיך – )

יט וַיֹּאמְרוּ הַשָּׂרִים אֶל-בָּרוּךְ לֵךְ הִסָּתֵר אַתָּה וְיִרְמְיָהוּ וְאִישׁ אַל-יֵדַע אֵיפֹה אַתֶּם׃
כ וַיָּבֹאוּ אֶל-הַמֶּלֶךְ חָצֵרָה וְאֶת-הַמְּגִלָּה הִפְקִדוּ בְּלִשְׁכַּת אֱלִישָׁמָע הַסֹּפֵר וַיַּגִּידוּ בְּאָזְנֵי הַמֶּלֶךְ אֵת כָּל-הַדְּבָרִים׃
כא וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ אֶת-יְהוּדִי לָקַחַת אֶת-הַמְּגִלָּה וַיִּקָּחֶהָ מִלִּשְׁכַּת אֱלִישָׁמָע הַסֹּפֵר וַיִּקְרָאֶהָ יְהוּדִי בְּאָזְנֵי הַמֶּלֶךְ וּבְאָזְנֵי כָּל-הַשָּׂרִים הָעֹמְדִים מֵעַל הַמֶּלֶךְ׃
כב וְהַמֶּלֶךְ יֹושֵׁב בֵּית הַחֹרֶף בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי וְאֶת-הָאָח לְפָנָיו מְבֹעָרֶת׃
כג וַיְהִי כִּקְרֹוא יְהוּדִי שָׁלֹשׁ דְּלָתֹות (קטעים) וְאַרְבָּעָה יִקְרָעֶהָ בְּתַעַר הַסֹּפֵר וְהַשְׁלֵךְ אֶל-הָאֵשׁ אֲשֶׁר אֶל-הָאָח עַד-תֹּם כָּל-הַמְּגִלָּה עַל-הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל-הָאָח׃
כד וְלֹא פָחֲדוּ וְלֹא קָרְעוּ אֶת-בִּגְדֵיהֶם הַמֶּלֶךְ וְכָל-עֲבָדָיו הַשֹּׁמְעִים אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה׃
כה וְגַם אֶלְנָתָן וּדְלָיָהוּ וּגְמַרְיָהוּ הִפְגִּעוּ בַמֶּלֶךְ לְבִלְתִּי שְׂרֹף אֶת-הַמְּגִלָּה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם׃
כו וַיְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ אֶת-יְרַחְמְאֵל בֶּן-הַמֶּלֶךְ וְאֶת-שְׂרָיָהוּ בֶן-עַזְרִיאֵל וְאֶת-שֶׁלֶמְיָהוּ בֶּן-עַבְדְּאֵל לָקַחַת אֶת-בָּרוּךְ הַסֹּפֵר וְאֵת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא וַיַּסְתִּרֵם יהוה׃ ס כז וַיְהִי דְבַר-יהוה אֶל-יִרְמְיָהוּ אַחֲרֵי שְׂרֹף הַמֶּלֶךְ אֶת-הַמְּגִלָּה וְאֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר כָּתַב בָּרוּךְ מִפִּי יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר׃
כח שׁוּב קַח-לְךָ מְגִלָּה אַחֶרֶת וּכְתֹב עָלֶיהָ אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל-הַמְּגִלָּה הָרִאשֹׁנָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְהֹויָקִים מֶלֶךְ-יְהוּדָה׃
כט וְעַל-יְהֹויָקִים מֶלֶךְ-יְהוּדָה תֹּאמַר כֹּה אָמַר יהוה אַתָּה שָׂרַפְתָּ אֶת-הַמְּגִלָּה הַזֹּאת לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּתַבְתָּ עָלֶיהָ לֵאמֹר בֹּא-יָבֹוא מֶלֶךְ-בָּבֶל וְהִשְׁחִית אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת וְהִשְׁבִּית מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה׃ ס ל לָכֵן כֹּה-אָמַר יהוה עַל-יְהֹויָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא-יִהְיֶה-לֹּו יֹושֵׁב עַל-כִּסֵּא דָוִד וְנִבְלָתֹו תִּהְיֶה מֻשְׁלֶכֶת לַחֹרֶב בַּיֹּום וְלַקֶּרַח בַּלָּיְלָה׃
לא וּפָקַדְתִּי עָלָיו וְעַל-זַרְעֹו וְעַל-עֲבָדָיו אֶת-עֲוֹנָם וְהֵבֵאתִי עֲלֵיהֶם וְעַל-יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם וְאֶל-אִישׁ יְהוּדָה אֵת כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם וְלֹא שָׁמֵעוּ׃ ס לב וְיִרְמְיָהוּ לָקַח מְגִלָּה אַחֶרֶת וַיִּתְּנָהּ אֶל-בָּרוּךְ בֶּן-נֵרִיָּהוּ הַסֹּפֵר וַיִּכְתֹּב עָלֶיהָ מִפִּי יִרְמְיָהוּ אֵת כָּל-דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר שָׂרַף יְהֹויָקִים מֶלֶךְ-יְהוּדָה בָּאֵשׁ וְעֹוד נֹוסַף עֲלֵיהֶם דְּבָרִים רַבִּים כָּהֵמָּה׃ ס

(נוסף עליהם – יש פה מוסר השכל. כשאתה מנסה להעלים בעיה בלי להתייחס אליה, היא רק גדלה).

מישהו הזכיר את פסוק ח בפרק קטו בתהילים, אז אקרא אותו. הוא די מובן, ולכן לא צריך הרבה הערות, אף כי יש בו דברים שאפשר להרחיב. מזמור זה נאמר בתפילה, בהלל.

תהילים קטו –

קריאה לה' להגן על שמו –
(א) לֹא לָנוּ יְהוָה לֹא לָנוּ כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד עַל חַסְדְּךָ עַל אֲמִתֶּךָ.

(ב) לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם.

(ג) וֵאלֹהֵינוּ בַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ עָשָׂה.

נגד האלילים –
(ד) עֲ‍צַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם.

(ה) פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ.

(ו) אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן.

(ז) יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם.

(ח) כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם.
(כמוהם – לשון תפילה, לפי המפרשים, כלומר זו קללה)

קריאה לבטחון בה' –
(ט) יִשְׂרָאֵל בְּטַח בַּיהוָה עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא.

(י) בֵּית אַהֲרֹן בִּטְחוּ בַיהוָה עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא.

(יא) יִרְאֵי יְהוָה בִּטְחוּ בַיהוָה עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא.

ברכת ה' –
(יב) יְהוָה זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל יְבָרֵךְ אֶת בֵּית אַהֲרֹן.

(יג) יְבָרֵךְ יִרְאֵי יְהוָה הַקְּטַנִּים עִם הַגְּדֹלִים.

(יד) יֹסֵף יְהוָה עֲלֵיכֶם עֲלֵיכֶם וְעַל בְּנֵיכֶם.

(טו) בְּרוּכִים אַתֶּם לַיהוָה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.

סיום –
(טז) הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיהוָה וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם.

(יז) לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ וְלֹא כָּל יֹרְדֵי דוּמָה.

(יח) וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם הַלְלוּ יָהּ.

*

כמוהם יהיו כל עושיהם – אפשר לראות בכך מקבילה לפתגם 'אדם הופך דומה למה שהוא נכנע לו' (בערך כך. איני זוכר את המקור ואיני מוצא אותו). ובעבר כתבתי על כך.

השמיים שמיים לה' – פירשתי בעבר באריכות.

קורא את המזמור הזה, ונראה לי שכמעט אין פה דבר הזקוק לביאור. שוב האויבים מקיפים את המשורר, והפעם אלה מיודעיו, שהוא כאב בכאבם, והם החזירו לו טובה תחת רעה. מוטיב חוזר, וזו מציאות מרושעת, אך כנראה זוהי דרך העולם. אביא את המזמור, ואתייחס לפסוק אחד –

תהילים טו –

א לְדָוִד רִיבָה יהוה אֶת-יְרִיבַי לְחַם אֶת-לֹחֲמָי׃

ב הַחֲזֵק מָגֵן וְצִנָּה וְקוּמָה בְּעֶזְרָתִי׃

ג וְהָרֵק חֲנִית וּסְגֹר לִקְרַאת רֹדְפָי אֱמֹר לְנַפְשִׁי יְשֻׁעָתֵךְ אָנִי׃

ד יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי יִסֹּגוּ אָחֹור וְיַחְפְּרוּ חֹשְׁבֵי רָעָתִי׃

ה יִהְיוּ כְּמֹץ לִפְנֵי-רוּחַ וּמַלְאַךְ יהוה דֹּוחֶה׃

ו יְהִי-דַרְכָּם חֹשֶׁךְ וַחֲלַקְלַקֹּות וּמַלְאַךְ יהוה רֹדְפָם׃

ז כִּי-חִנָּם טָמְנוּ-לִי שַׁחַת רִשְׁתָּם חִנָּם חָפְרוּ לְנַפְשִׁי׃

ח תְּבֹואֵהוּ שֹׁואָה לֹא-יֵדָע וְרִשְׁתֹּו אֲשֶׁר-טָמַן תִּלְכְּדֹו בְּשֹׁואָה יִפָּל-בָּהּ׃

ט וְנַפְשִׁי תָּגִיל בַּיהוה תָּשִׂישׂ בִּישׁוּעָתֹו׃

י כָּל עַצְמֹותַי תֹּאמַרְנָה יהוה מִי כָמֹוךָ מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנּוּ וְעָנִי וְאֶבְיֹון מִגֹּזְלֹו׃
(כל עצמותי תאמרנה – זה עניין גופני ממש. והיום יש קבוצת מחול דתית בשם זה)

יא יְקוּמוּן עֵדֵי חָמָס אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתִּי יִשְׁאָלוּנִי׃

יב יְשַׁלְּמוּנִי רָעָה תַּחַת טֹובָה שְׁכֹול לְנַפְשִׁי׃

יג וַאֲנִי בַּחֲלֹותָם לְבוּשִׁי שָׂק עִנֵּיתִי בַצֹּום נַפְשִׁי וּתְפִלָּתִי עַל-חֵיקִי תָשׁוּב׃

יד כְּרֵעַ-כְּאָח לִי הִתְהַלָּכְתִּי כַּאֲבֶל-אֵם קֹדֵר שַׁחֹותִי׃

טו וּבְצַלְעִי שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ נֶאֶסְפוּ עָלַי נֵכִים וְלֹא יָדַעְתִּי קָרְעוּ וְלֹא-דָמּוּ׃

טז בְּחַנְפֵי לַעֲגֵי מָעֹוג חָרֹק עָלַי שִׁנֵּימֹו׃
(מעוג – כנראה מלשון לעג)

יז אֲדֹנָי כַּמָּה תִּרְאֶה הָשִׁיבָה נַפְשִׁי מִשֹּׁאֵיהֶם מִכְּפִירִים יְחִידָתִי׃
(משואיהם – מעושי השואה, המתקיפים)

יח אֹודְךָ בְּקָהָל רָב בְּעַם עָצוּם אֲהַלְלֶךָּ׃

יט אַל-יִשְׂמְחוּ-לִי אֹיְבַי שֶׁקֶר שֹׂנְאַי חִנָּם יִקְרְצוּ-עָיִן׃

כ כִּי לֹא שָׁלֹום יְדַבֵּרוּ וְעַל רִגְעֵי-אֶרֶץ דִּבְרֵי מִרְמֹות יַחֲשֹׁבוּן׃

כא וַיַּרְחִיבוּ עָלַי פִּיהֶם אָמְרוּ הֶאָח הֶאָח רָאֲתָה עֵינֵינוּ׃

כב רָאִיתָה יהוה אַל-תֶּחֱרַשׁ אֲדֹנָי אֲל-תִּרְחַק מִמֶּנִּי׃

כג הָעִירָה וְהָקִיצָה לְמִשְׁפָּטִי אֱלֹהַי וַאדֹנָי לְרִיבִי׃

כד שָׁפְטֵנִי כְצִדְקְךָ יהוה אֱלֹהָי וְאַל-יִשְׂמְחוּ-לִי׃

כה אַל-יֹאמְרוּ בְלִבָּם הֶאָח נַפְשֵׁנוּ אַל-יֹאמְרוּ בִּלַּעֲנוּהוּ׃

כו יֵבֹשׁוּ וְיַחְפְּרוּ  יַחְדָּו שְׂמֵחֵי רָעָתִי יִלְבְּשׁוּ-בֹשֶׁת וּכְלִמָּה הַמַּגְדִּילִים עָלָי׃

כז יָרֹנּוּ וְיִשְׂמְחוּ חֲפֵצֵי צִדְקִי וְיֹאמְרוּ תָמִיד יִגְדַּל יהוה הֶחָפֵץ שְׁלֹום עַבְדֹּו׃

כח וּלְשֹׁונִי תֶּהְגֶּה צִדְקֶךָ כָּל-הַיֹּום תְּהִלָּתֶךָ׃

*

וּבְצַלְעִי שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ נֶאֶסְפוּ עָלַי נֵכִים וְלֹא יָדַעְתִּי קָרְעוּ וְלֹא דָמּוּ. (פסוק טו)

ובצלעי – בחוליי.
מה נכים? אם חגרים, מה עניינם לכאן? על כן נראה הפירוש מלשון נכאים, ובמובן – עושים עצמם נכים.
ולא ידעתי – לא ידעתי למה נאספו, או לא ידעתי ששמחו בלבם, אך לא נראה שהכוונה שלא הכירם, שהרי אמר שהתאבל עליהם בעבר.
קרעו – את הבשר, במילים.
ולא דמו – לא הפסיקו, או לא גרמו לדימום, והראשון הולם יותר.

ולמפרשים המסורתיים –

רש"י –
ובצלעי שמחו ונאספו – וכשאני צולע ששבר בא עלי שמחו ונאספו.

נאספו עלי נכים – אנשים פסחים, כמו שאנו מתרגמינן נכה חגירא.

[ומנחם חברו כמו נכאים (ישעיהו ט״ז:ז׳)

קרעו ולא דמו – אילו היו קורעין את בשרי לא היה דמי שותת לארץ כשמלבינין פני.

רד"ק
נאספו עלי נכים – אנשים פחותים: וכן: בני נבל גם בני בלי שם נכאו מן הארץ (איוב ל׳:ח׳), כלומר שהם נכים ודחופים מפחיתותם.

קרעו ולא דמו: קרעו – פיהם מרב השחוק ולא שתקו משחקם עלי. או יבא לשון הקריעה בענין הפתיחה בזה הדרך. כמו: תקרעי בפוך עיניך (ירמיהו ד׳:ל׳), וכן: וקרע לו חלוני (ירמיהו כ״ב:י״ד). ויש מפרשים: כשידברו רעות בי כאלו קרעו בשרי. ואדני אבי, זכרו לברכה, פרש: קרעו מה שלא יכלו לתפור אם יתחרטו; וכן הוא דרך משל במעשים ובדברים רעים.

מלבי"ם –
נכים – כמו נכה רוח, עושים את עצמם כנכאים.

עלה בדעתי כי שלטון נתניהו מתאפיין בשלושה שי"נים – שקר, שנאה (ושיסוי העם זה בזה) ושוד עניים. את השקר ראיינו למשל בריאיון שנתן אתמול ליונית לוי, שמצאו בו שקרים רבים. את השנאה והשיסוי בעם אנו רואים כל הזמן. זה התחיל מהיציאה שלו נגד כל מוסדות המדינה – התקשורת, בתי המשפט, היועץ המשפטי לממשלה, המשטרה ועוד. ואחר-כך באה תגובת הנגד של התנגדות לו. כך אני רואה את זה, בניגוד לאבישי בן חיים, למשל. וכמובן, שנאה ושיסוי כלפי הערבים והשמאלנים תמיד הייתה. ואת שוד העניים אנו רואים במדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית, שמתקרבת לקפיטליזם חזירי, שבה הוא מתפאר כל הזמן, ואף מתמקד בהישגי המדינה, האדירים בעיניו. אך הוא מתעלם מהעניים, שכמותם באוכלוסייה גדולה מאוד (אך תומכיו נוטים לבטל עובדה זו ולהתכחש אליה), וכן מבעיות של מגזרים – החרדים, הערבים, וכמובן, כמובן – הפלסטינים. זו היא מדיניות של רדיפת-בצע, והיא מנוגדת לתכונות המנהיגים המצוינות בתורה, כפי שהבאתי לפני כמה ימים – אנשי אמת, שונאי בצע וכו', ממש הפוך.
אז החזות הקשה הזו הזכירה לי פרק אחד מיחזקאל, אף שיש פרקים נוספים האומרים דברים דומים (וראו את הפוסט שלי מלא מזמן על הרועים הרעים). אז נקרא (לא צריך הרבה הסברים) –

יחזקאל לד –

על רועי ישראל
א וַיְהִי דְבַר-יהוה אֵלַי לֵאמֹר׃
ב בֶּן-אָדָם הִנָּבֵא עַל-רֹועֵי יִשְׂרָאֵל הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם לָרֹעִים כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הֹוי רֹעֵי-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ רֹעִים אֹותָם הֲלֹוא הַצֹּאן יִרְעוּ הָרֹעִים׃
(מן הראוי שאת הצאן ירעו הרועים)
ג אֶת-הַחֵלֶב תֹּאכֵלוּ וְאֶת-הַצֶּמֶר תִּלְבָּשׁוּ הַבְּרִיאָה תִּזְבָּחוּ הַצֹּאן לֹא תִרְעוּ׃
ד אֶת-הַנַּחְלֹות לֹא חִזַּקְתֶּם וְאֶת-הַחֹולָה לֹא-רִפֵּאתֶם וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם וְאֶת-הַנִּדַּחַת לֹא הֲשֵׁבֹתֶם וְאֶת-הָאֹבֶדֶת לֹא בִקַּשְׁתֶּם וּבְחָזְקָה רְדִיתֶם אֹתָם וּבְפָרֶךְ׃
(כמצרים)
ה וַתְּפוּצֶינָה מִבְּלִי רֹעֶה וַתִּהְיֶינָה לְאָכְלָה לְכָל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וַתְּפוּצֶינָה׃
ו יִשְׁגּוּ צֹאנִי בְּכָל-הֶהָרִים וְעַל כָּל-גִּבְעָה רָמָה וְעַל כָּל-פְּנֵי הָאָרֶץ נָפֹצוּ צֹאנִי וְאֵין דֹּורֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ׃
ז לָכֵן רֹעִים שִׁמְעוּ אֶת-דְּבַר יהוה׃
ח חַי-אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אִם-לֹא יַעַן הֱיֹות-צֹאנִי לָבַז וַתִּהְיֶינָה צֹאנִי לְאָכְלָה לְכָל-חַיַּת הַשָּׂדֶה מֵאֵין רֹעֶה וְלֹא-דָרְשׁוּ רֹעַי אֶת-צֹאנִי וַיִּרְעוּ הָרֹעִים אֹותָם וְאֶת-צֹאנִי לֹא רָעוּ׃ ס ט לָכֵן הָרֹעִים שִׁמְעוּ דְּבַר-יהוה׃
י כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי אֶל-הָרֹעִים וְדָרַשְׁתִּי אֶת-צֹאנִי מִיָּדָם וְהִשְׁבַּתִּים מֵרְעֹות צֹאן וְלֹא-יִרְעוּ עֹוד הָרֹעִים אֹותָם וְהִצַּלְתִּי צֹאנִי מִפִּיהֶם וְלֹא-תִהְיֶיןָ לָהֶם לְאָכְלָה׃ ס יא כִּי כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי-אָנִי וְדָרַשְׁתִּי אֶת-צֹאנִי וּבִקַּרְתִּים׃
(אשגיח עליהן)
יב כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרֹו בְּיֹום-הֱיֹותֹו בְתֹוךְ-צֹאנֹו נִפְרָשֹׁות כֵּן אֲבַקֵּר אֶת-צֹאנִי וְהִצַּלְתִּי אֶתְהֶם מִכָּל-הַמְּקֹומֹת אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁם בְּיֹום עָנָן וַעֲרָפֶל׃
(מכאן מזמור ראש השנה הידוע)
יג וְהֹוצֵאתִים מִן-הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּים מִן-הָאֲרָצֹות וַהֲבִיאֹתִים אֶל-אַדְמָתָם וּרְעִיתִים אֶל-הָרֵי יִשְׂרָאֵל בָּאֲפִיקִים וּבְכֹל מֹושְׁבֵי הָאָרֶץ׃
יד בְּמִרְעֶה-טֹּוב אֶרְעֶה אֹתָם וּבְהָרֵי מְרֹום-יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה נְוֵהֶם שָׁם תִּרְבַּצְנָה בְּנָוֶה טֹּוב וּמִרְעֶה שָׁמֵן תִּרְעֶינָה אֶל-הָרֵי יִשְׂרָאֵל׃
טו אֲנִי אֶרְעֶה צֹאנִי וַאֲנִי אַרְבִּיצֵם (מלשון רביצה) נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה׃
טז אֶת-הָאֹבֶדֶת אֲבַקֵּשׁ וְאֶת-הַנִּדַּחַת אָשִׁיב וְלַנִּשְׁבֶּרֶת אֶחֱבֹשׁ וְאֶת-הַחֹולָה אֲחַזֵּק וְאֶת-הַשְּׁמֵנָה וְאֶת-הַחֲזָקָה אַשְׁמִיד אֶרְעֶנָּה בְמִשְׁפָּט׃
יז וְאַתֵּנָה צֹאנִי כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי שֹׁפֵט בֵּין-שֶׂה לָשֶׂה לָאֵילִים וְלָעַתּוּדִים׃
יח הַמְעַט מִכֶּם הַמִּרְעֶה הַטֹּוב תִּרְעוּ וְיֶתֶר מִרְעֵיכֶם תִּרְמְסוּ בְּרַגְלֵיכֶם וּמִשְׁקַע-מַיִם תִּשְׁתּוּ וְאֵת הַנֹּותָרִים בְּרַגְלֵיכֶם תִּרְפֹּשׂוּן׃
יט וְצֹאנִי מִרְמַס רַגְלֵיכֶם תִּרְעֶינָה וּמִרְפַּשׂ רַגְלֵיכֶם תִּשְׁתֶּינָה׃ ס כ לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה אֲלֵיהֶם הִנְנִי-אָנִי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין-שֶׂה בִרְיָה (שמנה) וּבֵין שֶׂה רָזָה׃
כא יַעַן בְּצַד וּבְכָתֵף תֶּהְדֹּפוּ וּבְקַרְנֵיכֶם תְּנַגְּחוּ כָּל-הַנַּחְלֹות עַד אֲשֶׁר הֲפִיצֹותֶם אֹותָנָה אֶל-הַחוּצָה׃
כב וְהֹושַׁעְתִּי לְצֹאנִי וְלֹא-תִהְיֶינָה עֹוד לָבַז וְשָׁפַטְתִּי בֵּין שֶׂה לָשֶׂה׃
כג וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיהֶם רֹעֶה אֶחָד וְרָעָה אֶתְהֶן אֵת עַבְדִּי דָוִיד הוּא יִרְעֶה אֹתָם וְהוּא-יִהְיֶה לָהֶן לְרֹעֶה׃
(כאן חזון משיחי)
כד וַאֲנִי יהוה אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים וְעַבְדִּי דָוִד נָשִׂיא בְתֹוכָם אֲנִי יהוה דִּבַּרְתִּי׃
כה וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלֹום וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה-רָעָה מִן-הָאָרֶץ וְיָשְׁבוּ בַמִּדְבָּר לָבֶטַח וְיָשְׁנוּ בַּיְּעָרִים׃
(ישנו ביערות – מחוסר פחד)
כו וְנָתַתִּי אֹותָם וּסְבִיבֹות גִּבְעָתִי (ההר שלי, כנראה ירושלים) בְּרָכָה וְהֹורַדְתִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתֹּו גִּשְׁמֵי בְרָכָה יִהְיוּ׃
כז וְנָתַן עֵץ הַשָּׂדֶה אֶת-פִּרְיֹו וְהָאָרֶץ תִּתֵּן יְבוּלָהּ וְהָיוּ עַל-אַדְמָתָם לָבֶטַח וְיָדְעוּ כִּי-אֲנִי יהוה בְּשִׁבְרִי אֶת-מֹטֹות עֻלָּם וְהִצַּלְתִּים מִיַּד הָעֹבְדִים בָּהֶם׃
כח וְלֹא-יִהְיוּ עֹוד בַּז לַגֹּויִם וְחַיַּת הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלֵם וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח וְאֵין מַחֲרִיד׃
כט וַהֲקִמֹתִי לָהֶם מַטָּע לְשֵׁם וְלֹא-יִהְיוּ עֹוד אֲסֻפֵי רָעָב בָּאָרֶץ וְלֹא-יִשְׂאוּ עֹוד כְּלִמַּת הַגֹּויִם׃
ל וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יהוה אֱלֹהֵיהֶם אִתָּם וְהֵמָּה עַמִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה׃
לא וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם אֲנִי אֱלֹהֵיכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה׃
(אדם אתם – אני אומר, הינכם בני אדם וראוי לכם יחס כבני אדם. ודרשת חז"ל – אתם קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויים אדם…).

הפעם אתפייט קצת.

השלג לא משקר.
בטלוויזיה – משקרים לנו.
התקשורת – היא תשקורת.
ראש הממשלה – משקר לנו.
השרים – משקרים לנו.
אפילו אנו עצמנו – משקרים לעצמנו.

כפי שאומרים הפסוקים שהעליתי כאן לא מזמן –

שִׁמְעוּ דְבַר-יהוה בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי רִיב לַיהוה עִם-יֹושְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי אֵין-אֱמֶת וְאֵין-חֶסֶד וְאֵין-דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ׃
הושע ד, א.

אבל השלג לא משקר.
לא ניתן להציג מצג-שווא שלו.
ואולי גם זה אפשר, אבל עדיין השלג יבצבץ מעבר למצג-השווא כפי שהוא.
כי כזה הוא השלג – טהור.
ולכן הוא משמש משל לכפרת עוונות.
כמו למשל בפסוקים הידועים –

לְכוּ-נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר יהוה אִם -יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם-יַאְדִּימוּ כַתֹּולָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ׃
ישעיה א, יח.

תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזֹוב וְאֶטְהָר תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין׃
תהילים נא, ט.

זאת אף זאת, מכיוון שהשלג מבטא טוהר, הוא נבחר לתאר אף את 'מראהו' של האל עצמו, בדניאל –

רוֹאֶה הָיִיתִי, וְהִנֵּה הֻנְּחוּ כִּסְּאוֹת וְעַתִּיק הַיָּמִים יָשַׁב. לְבוּשׁוֹ הָיָה לָבָן כַּשֶּׁלֶג וּשְׂעַר רֹאשׁוֹ כְּצֶמֶר נָקִי. כִּסְּאוֹ הָיָה כִּלְשׁוֹנוֹת אֵשׁ וְגַלְגִּלָּיו כְּאֵשׁ דּוֹלֶקֶת.
דניאל ז, ט, בתרגום.

מצד שני, השלג מתאר גם את הצרעת, כפי שנאמר על מרים, שהיתה 'מצורעת כשלג'.
טוב ורע משמשים בערבוביה.

אז כאמור, השלג לא משקר. ולמעשה, אף זה נאמר כבר בתנ"ך, או יותר נכון השלג דוּמָה לשליח נאמן –

י כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן-הַשָּׁמַיִם וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב כִּי אִם-הִרְוָה אֶת-הָאָרֶץ וְהֹולִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ וְלֶחֶם לָאֹכֵל׃
יא כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי לֹא-יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם כִּי אִם-עָשָׂה אֶת-אֲשֶׁר חָפַצְתִּי וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו׃
ישעיה יב.

וכן הוא אומר –

אֵשׁ וּבָרָד שֶׁלֶג וְקִיטֹור רוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרֹו׃
תהילים לא, ח.

אם כבר התחלתי לקרוא בויקרא יט, הפרק הנכבד, אקרא עוד קטע – על הגר –

לג וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם, לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. לד כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם, הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.
ויקרא יט.

כבר רבות דובר על מצווה זו, וגם אני דיברתי עליה לא מעט. החובה כלפי הגר חוזרת רבות בתורה, המצווה החוזרת היותר, וכמדומני שמישהו פעם ספר 36 הופעות שלה. לא אביא את כולן.
אלא שחז"ל, כידוע, פירשו שזהו גר צדק, כלומר מי שהתגייר – ולא היא! גר הוא תושב הארץ, שאינו מבני ישראל. הבחינה הלשונית מגלה זאת על נקל – גֵּר הוא מי שגָּר. (ואפשר לומר גם גרור). וכאן מופיע ממש בסמיכות – הַגֵּר הַגָּר.
גם הנימוק הוא בבסיס היהדות – גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.
כמה חשוב עיקרון זה בימינו.

מניין אפשר למצוא נימוק המחייב ללכת להתחסן, ומניין אפשר למצוא פטור לזה?
לשמחתנו, יש על כך דיונים מפורטים, שכמובן לא אביא את כולם, אך אציג את המקור, והוא הפסוק –

לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי יְהוָה.
ויקרא יט, טז.

ממש בסמוך לו, אגב, מופיעה המצווה 'ואהבת לרעך כמוך'.

כך הגמרא מפרשת את הציווי –
"מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטים באין עליו שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר – לא תעמוד על דם רעך".
— תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע"ג, עמוד א'

והיא מופיעה אף בחוק הישראלי –
חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ״ח–1998
חובת הצלה והושטת עזרה
(א)
1. חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל־ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו.

במקומות אחרים זה נקרא 'חוק השומרוני הטוב' (הזכור מהפרק האחרון של סיינפלד).

גם בספרות המוסר הפילוסופית ישנם דיונים דומים. למשל, עתה נתקלתי במושג 'סופרארוגציה' – פעולות שמעבר לחובה המוסרית, כמו לקפוץ על רימון להצלת חברים. (ועכשיו אני רואה שבני גנץ השתמש בדימוי זה בריאיון אתמול. אלטרואיזם).

אך הנה, מה שהדגשתי הוא החוק הרגיל – מבלי לסכן את עצמו. לכן נראה שלפי העקרון החוקי והמוסרי אין חובת התחסנות למי שחושש לעצמו.

כמו כן, אם לציין דילמה מוסרית אחת, דוסטוייבסקי שואל בספרו 'האחים קרמזוב' – אם הברירה תהיה בין המתת ילדה אחת, שאחריה כל העולם יינצל, האם מוסרי לעשות זאת? ואוסיף – האם מוסרי מבחינתה לעשות זאת מיוזמתה?
אינני יודע מדוע נזכרתי בכך. בכל אופן, הדיונים המוסריים הנחוצים הם רבים, אך מהתרשמותי בפועל מתקיים מעט מאוד, ובמקום זה מפעילים לחץ, שהוא תחליף לאמת וצדק. חבל.